מראי מקומות/בבא מציעא/יז/ב

מראי מקומות בבא מציעא יז ב

בא"ד וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא התוספות הרא"ש ביאר דמזונות דלשעבר מוכחא מילתא דנתנו לה דאל"כ מדוע שתקה, וכעי"ז כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דאיכא חזקה דלא משהי לה, ובכתובות צו. (הובא בשמ"ק שם) כ' דלהבא כ"ע ל"פ דעל היתומים להביא ראי' דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת עכ"ד, [ועמשנ"ת בגמ' בטעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום] ועי' ברש"י בכתובות שם דמבואר דמיירי במזונות דלהבא, והדרא קו' תוס' לדוכתא, ובשמ"ק בכתובות שם כ' דבשלמא בכתובה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאל"כ מיעקרא תקנ"ח, משא"כ במזונות דאי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותי' לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן, וברש"י בשמעתין (בע"א) פי' הטוען אחר מעשה ב"ד גם במזון האשה והבנות, וע"ע משנ"ת בגמ' בגדר הטוען אחר מעשה ב"ד, האם הוא משום דמיעקרא תקנ"ח.

מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי

בגמ' מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי מקשים דבנקיט שטרא הוא משום שטרך בידי מאי בעי, והכא לכאו' ל"ש חזקה זו, דיסוד החזקה שהי' לו ליקח השטר דטבע אדם שאינו משאיר שטר כנגדו, משא"כ בעדים מה יעשה, וא"כ ה"ה במעשה ב"ד, ועמד בזה המלא הרועים ועי"ש משכ"ב, ונתבאר לעיל ז. בכמה הוכחות דהדין דבשטר אינו נאמן לומר פרעתי אינו מיוסד על ההוכחה, אלא דהוא זכות שכל זמן שזכותו ושטרו בידו אינו נאמן לומר פרעתי, וה"ה במעשה ב"ד נאמר ד"ז, ובנוס"א י"ל כמש"כ הקו"ש בב"ב (אות לה) מהשמ"ק שם ה: דהמלוה מוחזק בשטר הוא כמוזחק בחוב ואינו יכול לטעון פרעתי, וא"כ ה"ה במעשה ב"ד ה"ז אלים כשטר, והוא מוחזק ואינו יכול לטעון פרעתי, והובא יסוד זה מהחזון איש חו"מ ליקוטים סימן ה' ס"ק ז' עי"ש, וכיו"ב נתבאר לעיל טו. בדברי הרי"ף דעמד בדין הוא כשטר, ועי"ש מדברי הר"ן שדחה דברי הרי"ף ופי' דשבמ"ב הוא הוכחה וזה לא שייך בעמד בדין, וק' מ"ש ממעשה ב"ד דכמאן דנקיט שטרא ומהני אף לענין פרעתי. ועי' אבנ"ז חו"מ סימן מ"ד קו"ש ב"ב (אות תיג).

הבעה"מ (י. מדפי הרי"ף) מפרש פי' חדש בדינא דריו"ח דלא מיירי בטענת פרעתי, אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי את שטרי וקמ"ל דאף לר"י דאין כותבין שובר הכא כותבין דמעשה ב"ד הוא, וריו"ח גופי' ס"ל דבלא"ה כותבין שובר ולדידי' לא איצטריך האי מימרא, א"נ דקמ"ל דאף בכתובה דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה, והמלחמות תמה עליו מאד, והקשה ג"כ מהו הלשון כמאן דנקיט שטרא עי"ש, עכ"פ לדרכו של הבעה"מ אין ראי' משמעתין לגדר שבמ"ב, ואדרבה נראה דלא הוה ס"ל דהוא כשטר.

כתב הרע"א בדף כ. בתוד"ה שובר (ד"ה גם בלא"ה) גם בלא"ה אני מסופק די"ל דגם בעיקר כתובה אם מכרה, לגבי הלוקח לא הוי תנאי ב"ד והוי רק בע"ח דעלמא דא"י לגבות בלא שטר, ואף דבא מכחה ולדידה הוי תנב"ד, הרי חזינן דבדידה גופא דעת המרדכי דאם נשאת לאחר אינה גובה כתובה כמו שכתב בהגהת ש"ע אה"ע (סימן ק' [סעי' ו']) ולגבי הלוקח ל"ש לחלק, דעד שתנשא יהי' לו דין תנב"ד, ואח"כ לא מסתבר יותר דפקע כח מעב"ד ממנו מיד, ועדיין צריך חיפוש ובדיקה בתלמוד עכ"ד, והנה מה שהביא מהמרדכי, הדבר צ"ת מדוע כשנשאת פקע תנאי ב"ד, וכבר תמה הבית יעקב שם בזה, ויעוי"ש דנטה לפרש ד' המרדכי דקאי על תוספת ואינו מדין טוען אחר מעשה ב"ד, אלא מדין נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועי"ש עוד.

בתוד"ה לא אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה אינו נאמן לומר פרעתי הרא"ש (סימן מ"ד) הביא ד' הרמב"ן (במלחמות י: מדפי הרי"ף) דדברי ריו"ח לא נאמרו אלא במקום שאין כותבין כתובה, אבל במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה כתובה ריע טענתה ורגל"ד שנקרעה הכתובה בפריעתה, [ובב"ב קסז. כ' הרמב"ן (בד"ה והבעל) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וכפי פירש"י שם המורגל בפי הכל] וכן דעת הרמב"ם פט"ז מאישות הכ"א וכ"ב, וכן פסק השו"ע סימן ק' סעי' ו', וברמ"א הביא י"א כדברי תוס', וכ' הב"ש ס"ק כ"ז דהכי קי"ל. ועמשנ"ת בע"א בתוד"ה הטוען.

ונמצא דאיכא ג' שיטות א. שיטת הרי"ף והר"מ דדינא דריו"ח נאמר רק במקום שאין כותבין כתובה, ב. שיטת תוס' דאף במקום שכותבין ומ"מ כ"ז על עיקר הכתובה ולא על תוספת. ג. שיטת הרבה ראשונים דאף על תוספת.

וקשה דא"כ למ"ל דינא דהטוען אחר מעשה ב"ד תיפו"ל דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דלעולם יאמר פרעתי, וכסב' הגמ' בסמוך, וכן הקשו תוס' בכתובות צו. ד"ה יתומים, ומזה הוכיחו דהוא אף במקום שכותבין. וכ' הרא"ש דמציא לאתרויי ביה בשעת גירושין אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, [וצ"ב בגדר התראה זו], ונתקשה בזה הפל"ח (אות ט'), ועי"ש שעמד ביסוד הדברים הנ"ל.

והנה כ' המלחמות (שם בסוה"ע) ומ"מ לפי מה שהעלינו בדבריו של רבינו הגדול ז"ל בודאי הדין הזה כך הוא דנאמן בתוספת לומר פרעתי דהא במקום שאין כותבין הוא דאין נאמן ותוספת לעולם כותבין וא"נ נהגו שלא לכתוב הן הפסידו על עצמן דבשלמא גבי עיקר כתובה במקום שלא נהגו לכתוב כבר תקינו לה רבנן דתגבה שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם לעולם יאמר פרעתי ולא סמכא דעתא ובעילתו בעילת זנות ולפיכך לא האמינוה אבל בתוספת ליכא למימר הכי עכ"ד, ונראה מדבריו דזה גופא הטעם דאינו נאמן משום דמה הועילו חכמים בתקנתם.

ונמצא דלדברי תוס' דהוא אף במקום שכותבין כתובה, בהכרח דהוא משום כח ב"ד, אבל לדברי הרי"ף והר"מ דהוא רק במקום שכותבין, מדברי המלחמות נראה דהוא משום מה הועילו חכמים בתקנתם, וברא"ש מבואר דהוא ג"כ מדין כח בי"ד, וצ"ב דבגמ' מפורש הטעם משום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי, וק' לפמשנ"ת מדברי המלחמות דהוא משום מה הועילו חכמים בתקנתם ועי'. וע"ע משנ"ת בתוד"ה הטוען מהריטב"א כתובות צו., ועע"ש מדברי הריטב"א בשם מורנו וה"ר פנחס הלוי דהטוען אחר מעשה ב"ד הוא אף במקום שכותבין אבל אין עדים שכתב לה שיש לה מיגו שלא כתב לה ונאמנת לטעון אבדה כתובתה ולא נפרעתי אבל אם מביא ראי' שכתב לה אין גובין, וכ"כ הריטב"א ברפ"ב דכתובות בשם מורנו הרב ז"ל, והוא ברא"ה שם ובדף פח:, וע"ע מהרי"ק סימן י"ט.

כותבין שובר

בא"ד לא אפילו אם היא מודה שהכתובה היא בידה וכו' יכתוב שובר הריטב"א בכתובות טז: (הובא בשמ"ק שם) כ' דאפי' למ"ד כותבין שובר לא אמר כן אלא כשטען אבד שט"ח וכדאיתא בגט פשוט, וכ' וסברא נמי הוא, וכן דעת הר"מ פכ"ג ממלוה הט"ז, וכן פסק השו"ע סימן נ"ד סעי' ב', ובסעי' ג' הביא ישמי שאומר דאף אם אין השטר בידו אלא שהוא בעיר אחרת א"צ לפורעו, ובכנה"ג הגב"י כ' ג' דעות, בזה א. דעת סה"ת דכל שהשטר בעולם אין כותבין שבור, ואמרינן לי' דיל טרח ואייתי שטרא ב. דעת הטור כל שהוא בעיר אחרת ג. דעת הרשב"א סימן אלף ק"י דכל שהוא בידו, ויעוי"ש שהביא בני שמואל שהביא תוס' דידן דפליגי, ולא פי' דלתוס' הוא אף כשהשטר בידו. ואם טען הלוה שהשטר בידו והמלוה אומר שאבד צריך לישבע היסת, ופי' המ"מ דאע"ג דאין הנייר שו"פ, מ"מ ראיית השובר שו"פ, ובש"ך שם ס"ק ד' הביא קו' הגדו"ת דתיפו"ל שאם לא ישבע הרי לא יפרע לו, דכל שהשטר ביד המלוה אין הלוה חייב לפרוע, ונמצא שיש כאן הפסד ממון גמור, ותי' הש"ך דכל הדין שאין הלוה חייב לפרוע כשיש למלוה השטר, הוא באופן שלבסוף יביא המלוה את השטר, אבל אם לעולם לא יביאנו לא מסתבר שיפטר הלוה מלשלם, והקצוה"ח ס"ק א' כתב דהמעיין בבעה"ת יראה דכל דאיתי' לשטרא בעולם אע"פ שאין המלוה יכול להחזירו אינו גובה בו לעולם ויעוי"ש שהעמיד פלוגתא דקמאי בזה, והביא מדברי תוס' דידן עי"ש, ועמשנ"ת בס"ד בארוכה בסימן א'.

בא"ד או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי המהרש"א הביא ד' התוס' בכתובות פח: ד"ה הוציאה שכתבו דמ"מ יהא נאמן במיגו דלא גרשתיך, וכ' המהרש"א בישוב דבריהם כאן דמ"מ נפ"מ ביתומים דהו"ל אלמנה ולא שייך מיגו דלא גרשתיך, ויש הפסד בשטר כתובה שבידה, וכ"כ השמ"ק בשם גליון תוס', ועמהרמ"ש שתמה ע"ד המהרש"א, וערע"א מהדו"ת סימן קכ"ו (נדפס כאן) שהאריך בזה.

בסוה"ד דריו"ח אית לי' פ' ג"פ כותבין שובר הרא"ש (הובא בשמ"ק) כ' וי"ל דאין להוכיח מדס"ל לריו"ח ולאביי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר וא"ה חייב לפרוע אע"פ שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה ב"ד וכו' ועוד כ' דאע"פ שמפסיד שעי"ז אינו יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד שפיר גובה, ולמדנו מדבריו דהדין דאין כותבין שובר הוא משום שמפסיד עי"ז טענת פרוע ולא שאר טענות, וצ"ב בטעמא דמילתא, ומשמע כמו שביארו בדין שטרך בידי מאי בעי דנותן הלוה למלוה זכות שכל זמן שהשטר בידו יוכל לתובעו ולא יהא נאמן לומר פרוע, ועתה כשבא לפורעו, רוצה לבטל ממנו זכות זו, ושיחזיר לו את השטר, משא"כ שאר טענות וצ"ב, ומ"מ ק' דהא יהא נאמן בפרעתי מנה מגו דאלמנה נשאתיך וכמש"כ תוס'.

בב"ב אמרינן בטעמא דריו"ח דכותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכ' המלחמות בסוף הסוגיא (יא. מדפי הרי"ף) ויש מי שאומר דגבי כתובה אין כותבין שובר דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה ואינו נכון בעיני עכ"ד, ובחידושיו (הבוא בשמ"ק) הביא יש מי שאומר דרק בהלואה והאריך להשיג ע"ז, ובסו"ד כ' ודברי הבאי הם דכיון דתקון רבנן שובר בכל הלואות שבעולם תקנו וכל מי ששעבד עצמו לאחד לוה ועבד מקרי עכ"ד, (ולדבריו יל"ד בשאר דוכתי שהוזכר הטעם עבד לוה דה"ה בכל החובות, ועמשנ"ת בס"ד בר"פ זה בורר, ובראב"ד בהשגות הרי"ף בפ' הכותב (מט. מדפי הרי"ף) צידד דדוקא בכתובה עי"ש, וכ"ה בשלטי הגבורים בכתובות (מח: מדפי הרי"ף אות ד') וכתב שכן היא שיטת רוב הפסקנים, [ויעוי"ש שלא ביאר הטעם דדוקא הלואה משום עבד לוה לאיש מלוה, אבל מ"מ כ' הדין לחלק בין הלואה לכתובה] ובכתובות טז: כ' תוס' בד"ה כותבין דאע"ג דמפרש הטעם משום עבד לוה מ"מ בכל השטרות כותבין שובר וראי' משטרי מקח דאמר בב"ב כותבין שובר וכן בכתובה אמר בכתובות דכותבין שובר, וברשב"א (הובא בשמ"ק שם) כ' דאע"ג דמפרשינן טעמא משום עבד לוה לאו עיקר טעמא הוא ועיקר טעמא דלא יאכל הלה וחדי דחשש אבידת שובר אינו ברי ועוד שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקא היא ועוד משום דלא פלוג תיקנו בכ"מ, ועע"ש ברמב"ן.

והנה נתבאר לעיל ובסימן א' פלוגתת הנתה"מ והרע"א ביסוד דינא דכותבין שובר, דלנתה"מ מדינא פטור ותיקנו דכותבין שובר ולהרע"א מדינא חייב ותיקנו להאלים כח הלוה לפטור, וא"כ הי' מקו"ל דלמ"ד כותבין שובר דלא האלימו כח הלוה, הוא דין בכל החובות, דלא אשכחן שהאלימו כחו, אבל לנתה"מ דמדינא פטור ותיקנו דכותבין שובר, י"ל דתיקנו רק בהלואה דעבד לוה לאיש מלוה ולא בכל החובות.

בגמ' הוציאה גט ואין עמו כתובה כ' הרי"ף בכתובות (מח: מדפיו) דמיירי במקום שאין כותבין כתובה, והשיגו הבעה"מ דקי"ל כותבין שובר וגובה כתובתה מדינא דריו"ח דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וכן הקשה הבעה"מ בשמעתין (י: מדפי הרי"ף), והמלחמות תי' ע"פ דרכו הנ"ל בדברי הרי"ף דבמקום שכותבין לא נאמר דינא דריו"ח.

בהמשך המשנה שם קתני כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי [וכפה"נ כן הי' בגירסת התוס' שאנץ כאן] וכ' התוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) הוא אומר אבד שוברי פירוש דאל"ה לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא הי' פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת ע"י הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעדי גירושין עכ"ד.- הר"ן (הובא בשמ"ק) הקשה דלטעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ מ"ט בסיפא קתני התם דלא יפרעו, ותי' דכיון דאין הגט בידה איתרע לה חזקתה דתלינן שנפרעה וכתבו ע"ז שהוא פרוע, ועמשנ"ת בתוד"ה הוציאה.

בגמ' דלמא במקום שאין כותבין כתובה כ' הראב"ד (הובא בשמ"ק) במקום שאין כותבין כתובה שתקנו ב"ד של אותו מקום שתגבה כתובה בלא שטר מפני מקרים שארעו להן על עסקי שטרות שאובדות מהן והיו יוצאין לקטטות א"נ שלא היו בני תורה ולא היו סופרים מצוין להן ומתאחרין מן הנשואין ע"כ תקנו להם שיגבו בלא כתובה וכו' עכ"ד, ונראה מדבריו דיש חיוב לכתוב, ועמשנ"ת בע"א בתוד"ה הטוען.

בגמ' דגט היינו כתובתה בתוס' ד"ה אלמנה הקשו א"כ כיצד גובה אלמנה מן הנשואין כתובה ותי' דבמקום שאין כותבין אינו נאמן לומר פרעתי כיון דלא נתקנה כתובה באותו מקום, והיינו כסב' דלהלן דמה הועילו חכמים בתקנתם, והקשה הרא"ש (הובא בשמ"ק) דא"כ מדוע הוצרך אביי לטעמא דגט היינו כתובה הא אלמנה ג"כ גביא, ועי"ש מה שתי', ועוד כ דאלמנה מן הנשואין יכולה להתרות ביורשין שלא יפרעו לה אלא בעדים, וכן בגט יכולה להתרותם, וא"צ לטעם דגט היינו כתובה.- והריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' דגט היינו כתובה, הוא כמסקנת הגמ' דצריך לכתוב ע"ז שנפרעה, ותיקשי מאלמנה כיצד גביא, ובסמוך מקשי מאלנה מן האירוסין, ותיקשי מאלמנה מן הנשואין. וע"ע בסמוך. וע"ע רמב"ן (שם) דפי' השקו"ט דהש"ס דאביי אמר דגט היינו כתובה ואין זה מדין כח ב"ד, ולבוסף דחי דגט לא כתיב מנה ומאתים, וא"כ הוא ג"כ משםו כח ב"ד, ומ"מ כ"ז במקוםש אין כותבין, אבל להס"ד במקום שאין כותבין אין זה מדין טוען אחר מעשה ב"ד.

בגמ' אלמנה מן האירוסין וכו' הראב"ד (שם) פי' [דבאירוסין] דיש מי שכותב ויש מי שאינו כותב עי"ש.

הרא"ש והריטב"א בשם רבינו יהודה (הובאו בשמ"ק) פי' ד' אביי דבאלמנה מן האירוסין דאין דרך לכתוב [וכדפירש"י] וא"כ בהכרח גביא אף בלא כתובה, וא"כ לא יתכן דמן הנשואין לא תגבה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ואע"פ דמן הנשואין יכולה לגבות ע"י הכתובה, מ"מ לא יגרע דינה מן האירוסין, ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' דה"ה דהקו' מאלמנה מן הנשואין, אלא פריך מאלמנה מן האירוסין דהקו' בכ"מ בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין.

בגמ' לטעון ולימא פרעתי' בחי' ר' נחום (אות תרמח) דקדק דלא טענינן פרעתי, דהאב הי' בתוך זמנו ולא טענינן פרוע.

וברמב"ן (שם) כ' דאלמנה מן הנשואין כיון דיושבת תחתיו אין לחוש שפרע לו וכדאמר סב' זו בכתובות פט. עי"ש.

ברש"י ד"ה לא גביא דחיישינן דלמא הדרא וכו' ד' רש"י צ"ב דהש"ס לא מיירי בחשש זה, ועמהרמ"ש, ועי' חי' ר' נחום (אות תרנ).

בתוד"ה הוציאה אפי' עדי הגט הראשונים (הובא בשמ"ק) נחלקו ע"ד תוס' שאינה גובה בעדי הגט אלא בגט עצמו וכ"נ מדברי הר"מ פ"ז מאישות הכ"ח, והטעם דאם אין לה גט תלינן שנפרעה וכתבו על הגט שהוא פרוע, ואע"ג דאביי הדר בי' דגט אינו כתובה, היינו דאין הגט הוכחה על חיוב הכתובה די"ל דלא קרעוהו משום דלא נפרע בב"ד, אבל כשאינה מוציאה גט זה ראי' שהוא פרוע, ובר"ן מבואר דההוכחה לזה היא מהמשנה דקתני כתובה ואין עמה גט אינה גובה, ופי' שאין גט אבל יש עדי הגט אלמא שאינה גובה.

בא"ד נאמן במגו מבואר דמהני מגו כנגד דין טוען אחר מעשה ב"ד, ואפשר דאתיא כהסוברים דמהני מיגו נגד שטר, ויעויין ברע"א במערכה אות ו' שהביא הרע"א חלקת מחוקק סימן ק' ס"ק מ"א דבמקום שכותבין אינו נאמן במיגו דריע טענתי' דאיך שילם לה והכתובה בידה וכהסוברים דכשהכתובה בידה א"צ לשלם, וק' מ"ש מהחזרתי מיגו דנאנסו דפטור ולא אמרינן דריע טענתי', ואפשר דהתם החזיר הפקדון כדי שלא יתחייב עוד בשמירתו, ובפרוע מיגו דמזוייף נאמן משום דהוא הפה שאסר וצ"ע.

בא"ד ואע"פ שמודה שכתובה וגט בידה נפרעת בעדי הגט דכותבין שובר עמשנ"ת בס"ד לעיל בד"ה לא מדברי הראשונים דכל שהשטר בידה אין כותבין שובר לכו"ע.

בא"ד וי"ל דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין וכ"כ בכתובות פט: ד"ה יכול הנה נחלקו הראשונים בטעמא דפטור אף מן השעורין א. רש"י ב"ק לה: ד"ה פטור [וכמש"כ הקצוה"ח סימן פ"ח ס"ק א'] ותוס' שם ד"ה לימא פי' משום מחילה, ב. הרא"ש פ' המניח (סימן ט"ו) הביא רמ"ה שפי' משום משטה ג. והרא"ש שם פי' משום הודאה של התובע שאינו חייב שעורין, והו"ל הודאה כנגד הודאה, וכ"כ תוס' בסנהדרין ו. ד"ה מחילה, ופי' החזון איש חו"מ סימן י"א ס"ק ד' דהכוונה לאודיתא וכתב הקצוה"ח סימן פ"ח ס"ק י' לטעמא דהרא"ש דהוא משום הודאה אם הנתבע מחזיק בהודאתו דחייב שעורין חייב לשלם, וכתב דכ"נ מרבינו ירוחם, וכן אם יודע בעצמו שהוא חייב, הרי הוא חייב לצי"ש, א"כ הכא הרי הבעל חייב ממנ"פ או שאר כסות ועונה או כתובה, דהרי ידוע שהוא בעלה, וכ' דאע"פ שלא יוכל לומר אין את אשתי, מ"מ יוכל לומר שאר טענה הפוטרת, והריטב"א בכתובות פט: (ד"ה הב"ע) כ' דאף את"ל דלא חשיב טענו חטים והודה לו בשעורים דשניהם הוא חוב ממון וה"ז כטענו מנה של מלוה ומודה במנה של פקדון, דדעת הריטב"א דחייב מ"מ יכול הוא בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כנ"ל עכ"ד, ולדברי הקצוה"ח צ"ל כן אף למ"ד דהוי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור, ובהוד צבי כ' דכ"ד הרמ"ה דהוא משום השטאה הוא בחטים ושעורים דס"ל דאין כאן הודאה שלא תבעו שעורים, אבל כאן בודאי יש הודאה שאינו חייב לה מזונות, ומאידך מקשים דהכא ליכא כלל הודאה, דבשלמא בטענו חטים והודה לו בשעורין מדלא תבע השעורין מוכח דפטור, אבל הכא לא הי' יכול לתבוע שניהם, ואין כאן הוכחה להודאה.- ויעויין ברע"א מהדו"ת סימן קכ"ו (ד"ה האומנם) שכתב בתו"ד ותירצו דהוי טענו חטים והודה בשעורים, וזה שייך בהיא טוענת ברי גירשתני דמודית או דמוחלת שאין לה מזונות עכ"ד, וכ"כ במערכה אות ד'.

ע"ע בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) שכתב דאפשר דאף ר"ג דמחייב בדמי שעורים הכא יפטור דהתם הטעם משום דאפשר דחייב שניהם משא"כ הכא דא"א דחייב שניהם, והיינו דבזה מודה ר"ג דהוא הודאה.

והנה העירוני בדברי תוס' דאיכא מיגו דלא גרשתיך, ופטור כדין טענו חטים והודה לו בשעורים, הרי י"א דמהני תפיסה, וא"כ אינו רוצה לטעון לא גרשתיך, דעי"ז תוכל האשה לתפוס, וסב' זו מבואר ברא"ש (הובא בשמ"ק לקמן צז:), אכן ממנ"פ בדברי תוס' כאן עולה דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור בתורת ודאי, דאל"כ, יגבה ממנ"פ, וא"כ לא מהני תפיסה ודוק.

הרע"א במערכה בפ' הכותב (ד"ה וע"פ) הקשה לשיטת הירושלמי הובא ברי"ף לעיל (ו. מדפיו) דכ"ז שלא פרע כתובתה חייב במזונות, א"כ לטענתה ג"כ חייב לה מזונות, ובראשונים דנו אם הבבלי פליג על הירושלמי (עמשנ"ת בס"ד לעיל יב:) והרי מהכא מוכח דלא כירושלמי, ובחי' ר' מאיר שמחה כ' דלירושלמי י"ל בישוב קו' תוס', דכשטוענת גירשתני הו"ל מורדת ופטור ממזונות ועי"ש עוד, ובדברי יחזקאל סו"ס ט"ז כתב לתרץ דחלוק חיוב מזונות מחיים מחיוב מזונות לאחר גירושין קודם שנתן כתובה, דחיוב מזונות מחיים הוא מחיובי האישות, וחיוב דלאחר גירושין הוא מטעם קנס, ושפיר חשיב טענו חטים והודה לו בשעורים, וכ"כ בסה"ז אהל אברהם בשם הגר"ח שמולאביץ זצ"ל.

בא"ד שמא אם היה הבעל בפנינו היה מודה לדבריה וכ"כ בכתובות שם, וכ' הקצוה"ח (שם) ומה אעשה שלא הבנתי דבריהם דממנ"פ אם הי' מודה גם כתובתה יותן לה תיכף, ע"כ לאו מפיה אנו חיין ואמרינן דהבעל הי' מכחישה לומר לא גרשתיך, א"כ מזונות מאין יבא לה, ותי' ע"פ דרכו דכשהבעל טוען לא גרשתיך ופטור מהכתובה, ועל שאר כסות פרעתי או נמחל לי, אבל כשהבעל אינו לפנינו דאין כאן טענת פטור על השאר כסות ע"כ ב"ד יהבי לה מזונות, וכ' הקצוה"ח דמ"מ לטעמא דמחילה ה"ז פטור.- ובחי' הגרשש"ק ב"ק סימן ל"א תי' דכל ההודאה נשלמת במה שלאחר שהודה הנתבע בשעורים לא חזר התובע ותבעו גם שעורים, וע"ז כ' תוס' דכשאין הבעל בפנינו לא שייך הודאה זו, ולפ"ז אף לטעמא דמחילה חייב, דכל ההוכחה למחילה, הוא ממה שלא חזר ותבעו, ושלא בפניו אין הוכחה למחילה.- עשמ"ק בשם הגליון מש"כ לבאר מ"ט לא חיישינן דילמא הוה טעין פרעתי כדחיישינן גבי שט"ח לעיל ותי' דאיכא צירוף דחזקה אין אשה מעיזה פניה עי"ש.- וע"ע בגליון שהקשה דאם יטען לא גרשתיך יתחייב כתובה לאחר מיתה ותי' דמ"מ יהא נאמן שלא יצטרך לפרוע כל ימי חייו, ומבואר דלא חשיב מיגו לחצי טענה, דהרי בטענת פרוע פטור לגמרי.

בא"ד י"ל אם תובעת כתובתה וכו' אינה נאמנת בדין זה מצאנו כמה שיטות בראשונים א. דעת תוס' וכן דעת הר"ן בנדרים צא. (ד"ה ולענין) והביא כן בשם הרמב"ן ביבמות קיז. דכשתובעת הכתובה אינה נאמנת, אבל כשאינה תובעת כתובתה נאמנת על הגירושין וגובה כתובתה משום מדרש כתובה, וכ' הר"ן דמ"מ תוספת אינה גובה. ב. הגר"א אהע"ז סימן י"ז ס"ק קל"ו כתב בדעת תוס' דכשאינה תובעת כתובתה נאמנת אף על התוספת, ג. דעת הר"מ פט"ז מאישות הכ"ו דאף כשתובעת כתובתה נאמנת משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומ"מ אינה גובה תוספת, והשיגו הראב"ד מה בין עיקר לתוספת, ובשערי יושר שער ג' סופ"ג כ' בדעת הר"מ דאין החזקה מועלת להוציא ממון, אלא הוא מדין מדרש כתובה עי"ש, ולדברי הר"מ דגובה כתובתה תיקשי קו' תוס', אכן נתבאר דכ"ד הר"מ הוא על עיקר הכתובה ולא על התוספת, וא"כ אם הי' אומר לא גרשתיך הי' חייב תוספת, וזהו מקורו של הר"מ לחלק בין עיקר לתוספת, ויעויין בלח"מ ובהגר"א שכ"כ, וכ"כ בהגר"א בסימן י"ז ס"ק ט"ז, וצ"ע דהמשנה מיירי על העיקר דומיא דרישא דגט ואין עמו כתובה דגובה כתובתה דזהו העיקר, ועי' היטב בסוגיא בכתובות שם.- ע"ע רע"א במערכה י"ג (נדפס בג' הר"מ הוצאת רש"פ) שהקשה ע"ד הר"מ מהמשנה דקתני כתובה ואין עמה גט שאינה גובה, ולהר"מ הרי אומרת גרשתני, והביא תי' הב"ח דהמשנה במקום שאין כותבין ומזה שאין לה גט ראי' שנפרעה, והר"מ במקום שכותבין, ולכאו' ללח"מ והגר"א י"ל דהתם על תוספת ולע"ב. וע"ע רמב"ן כתובות פט.

בא"ד וקשה דבפרק ג"פ אמר אביי וכו' בכתובות פט. תי' עוד דאביי יעמיד הדין דגובה בעדי הגט כשיש עדים שנשרפה כתובתה ובמקום דלא אפשר כותבין שובר [וכדאיתא בכתובות טז:].

בא"ד ושמואל דאית לי' אין כותבין שובר וכו' עי' בדבריהם בכתובות פח: מש"כ בדעת שמואל.

בא"ד ורב מוקי התם וכו' עי' בדבריהם בכתובות פט. ד"ה גט משה"ק ע"ז, ועי"ש במהרש"ל מהרש"א וק"ר משכ"ב.

בסוה"ד ופליג נמי אריו"ח וכו' יעויין פנ"י בכתובות פט: שנתחבט טובא מנלן דרב פליג אדריו"ח, ובסו"ד כ' מדאמר רב גט גובה עיקר, ומשמע דאף אם הביאה עדים שנשרף הגט, מ"מ מאחר שאין הגט בידה אינה גובה אלמא דרב פליג אדריו"ח, [ולפ"ז הוא אף לדברי הראשונים דהוציאה גט הוא גט ממש, מ"מ בנשרף גובה כתובתה, ולרב אינה גובה].

בד"ה אי ומפרש ר"ת וכו' עי' תוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) תוספת דברים בזה, וכ"ה בתוספות הרא"ש.

בתוד"ה אלמנה וי"ל וכו' הרא"ש (הובא בשמ"ק) ביאר דמאלמנה מן הנשואין לא פריך דאיכא למימר דתקנ"ח היא דלא מצי למימר פרעתי במקום שאין כותבין אע"ג דבעלמא יכול לטעון אחר מעשה ב"ד אבל באלמנה מן האירוסין וכו' דאין סברא לומר שתהא תקנ"ח בארוסה בלא שטר דהואיל ונשואה לא גביא בלא שטר כתובה אין סברא לתקן בארוסה שתגבה בלא כתובה שלא תהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והיה להם לתקן שיכתבו לארוסה כתובה ולא תגבה בלא כתובה, ועוד תי' דמנשואה לא מצי פריך משום שהיא אצלו בשעת מיתה ויכולה להתרות ביורשין שלא יפרעוה אלא בפני פלוני ופלוני ואם לא עשתה כך איהי דאפסדה אנפשה עכ"ד, ועמש"כ לעיל כיו"ב מדבריו בפסקיו, ונתקשינו בזה, דבאיזה כח יכולה להתרות ביורשים, ועי' פלפולא חריפתא.

כתובת ארוסה

ברש"י ד"ה שלא כתב לה את התוספת ומפורש כן במשנה בר"פ אע"פ דקתני ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, וק' למ"ד אין כתובה לארוסה ובדכתה לה, א"כ מהו החילוק בין מנה ומאתים לתוספת, ופי' השמ"ק בשם שיטה דכשכותב מנה ומאתים בהכרח דהוא ע"מ לגבות כשהיא ארוסה, דאל"כ מדוע כתב לה הא מן הנשואין בלא"ה תגבה, אבל התוספת י"ל דכתב לה ע"מ לכונסה, וכדי שלא יחזור בו כתב לה מעכשיו ועי"ש, ובכתובות כד. נתבאר בס"ד יסוד הגרש"ר [והובא כאן בקצרה (באות רמט)] דאף למ"ד אין כתובה לארוסה, מ"מ כשכותב כתובה הוא בכלל תקנת כתובה, ובאילה"ש הוכיח כן דהרי כשתנשא זה והא חיבו כתובה, ובע"כ דמהשתא הוא חייב כתובה וע"ע לקמן יח..

בתוד"ה מן האירוסין ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה וכו' וכאן אינו רוצה להוכיח אלא מן ברייתא או מן משנה ולא מן מימראות האמוראים הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' כדרכם של תוס' דבודאי ארוסה יש לה כתובה אלא מקשי דלא תנן לה בשום מקום עד דנימא דיהבי לה כח מעשה ב"ד ושהועילו חכמים בתקנתן, וכ"כ הרשב"א דבודאי ארוסה יש לה כתובה, וכ' דרוב הגאונים סוברים דאין לה כתובה וכן פסק הר"מ פ"י מאישות הי"א, ובשו"ע סימן נ"ה הביא דעת הר"מ דארוסה אין לה כתובה, והרמ"א הביא ד' תוס' דיש לה כתובה.

בא"ד כדמוכח פרק האומר וכו' כ' המאירי (ד"ה אלמנה מן האירוסין) ומ"מ אינה ראיה שהרי לדעת רב היא שנויה ובפירוש אמרו במס' כתובות שדעתו של רב לומר כן אף באלמנה עכ"ד.

בא"ד א"נ הכי קבעי באלמנה מן האירוסין דלא תגבי בעדי מיתה דליטעון ולימא פרעתיה וכו' לכאו' משמע דיש לה כתובה, אלא שנטען פרעתי, ויותר נראה דכוונתם דאין תקנת כתובה כלל, ויש לבאר לפמש"כ תוס' בכתובות לט: ד"ה טעמא דעיקר תקנת כתובה הוא בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ותקינו באלמנה אטו גרושה, וא"כ י"ל דבאירוסין דלא שייך גבי' באלמנה ע"כ לא תיקנו כלל, ובמאירי (ד"ה אלמנה מן האירוסין) כ' ויש חולקים בגרושה הואיל ומדעתו מגרשה וכו' עכ"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף