מראי מקומות/בבא מציעא/יג/ב
בתוד"ה הא דשמואל לא חייש לפרעון וכו' כ' השמ"ק בשם הגליון אין להקשות דהיינו בשטר מקויים אבל הכא באינו מקויים נאמן פרעתי מגו דמזוייף דא"כ אכתי תיקשי דניהדר לי' ממנ"פ וכמש"כ תוס' להלן עי"ש, ועמהרש"ל ומהדו"ב ומהרמ"ש ומהר"ם בדין פרוע מיגו דמזוייף.- עמש"כ בע"א מדברי הר"י מיגש דנאמן הלוה בטענת פרוע, וכ"ה בריטב"א (ישנים), ויעוי"ש שכתב שאינו נאמן בפרעתי מיגו דמזויף דמ"ל לשקר במקום חזקה היא.- ע"ע משנה למלך פי"ח מגו"א ה"א דהקשה דיהא נאמן פרוע במיגו דכתבתי ללות ולא לויתי, ועכו"ח תנינא (ברשימו"ת).
בא"ד וקשה דאפילו יש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו לא יגבה וכו' הר"ן פ"ק דגיטין (ב: מדפי הרי"ף ד"ה וכתבו בתוס') הביא הוכחת תוס' מההו"א דפריך בתחילת הסוגיא באין חייב מודה אמאי יחזיר ופירש"י דטוען מזויף א"כ יחזיר ממנ"פ ותי' הר"ן דאע"ג דטוען מזוייף מ"מ אנן חוששין לכתב ללות ולא לוה, וכ"ה בריטב"א (הובא בשמ"ק לעיל יב:) ועוד ראשונים, ולפלא דא"כ מ"ט ברישא ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר, וי"ל דהתם משום דטענינן ללקוחות דכתב ללות ולא לוה, והרע"א בתשו' קצ"ז האריך מ"ט לא הקשה מגוף הדין מדוע לא יחזיר וכקו' תוס' שלפנינו, ועי"ש באורך מ"ט תוס' לא ניח"ל בתי' הראשונים דטענינן כתב ללות ולא לוה, ועפנ"י.
בא"ד וקשה דאפילו יש בו אחריות וכו'.
בא"ד כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח הבעה"מ בפ' המוכר את הבית (לז. מדפי הרי"ף) כ' בשם הראשונים דלא טענינן נאנסו משום דהאב עצמו לא הי' נאמן בטענת נאנסו אלא בשבועה, אכן כ' דאצל היורשים אין דין מתוך, ואשר ע"כ פי' דכיון דאינו עומד לכך ע"כ לא טענינן.- ולמאי דמסקו התוס' דטענינן מזוייף, הא דלא טענינן נאנסו פי' הרשב"א בתשובה אלף קע"א בסופה וז"ל ומה שכתבת וכו' ואמרת שיש לחלק בין טענת מזוייף לטענת נאנסו שבמזוייף אנו חוששין לעיקר החיוב ונאנסו עיקר הפקדון ברי ופטורו מסופק ובמילתא דלא שכיחא בכי הא לא טענינן יפה אמרת גם אני דמיתי כן בחידושין דרך הילוכי וזה לשוני שכתבתי שם וכו' עכ"ד.
טענינן שהיה נאמן במיגו
בא"ד הא ליתא דאפילו לא נטעון להם מזוייף הוא נטעון להם פרוע וכ"כ בריש גיטין, ובקו"ש ח"ב סימן ג' אות ד' (עמ' יב) תמה דמאי שייך ביתומים מה לי לשקר הלא הן בעצמן אינן יודעין כלל לא ממזוייף ולא מפרוע אלא דאנן טענינן להו כסומא בארובה, ומאי שייך בזה מיגו, ועוד דאביהם גופא לא הי' נאמן אלא כשהי' טוען פרוע הי' אנ"ס שאומר אמת אבל כל זמן שלא טען אין לו נאמנות, ומאי שייך בזה טענינן, וכבר עמד בזה הנתה"מ סימן קמ"ו ס"ק כ"א, והביא למהרי"ט דס"ל דלא טענינן שהי' נאמן במיגו, והוכיח מזה הקו"ש דמיגו הוא כח טענה, וכיון שלאביהם הי' כח טענה דפרוע במגו דמזוייף אף לדידהו טענינן כן, ויעויין בחי' הגרשש"ק סימן ה' בדרך זו.- ובעיקר הקו' דל"ש מ"ל לשקר ביורשים מרן הגראמ"מ זצ"ל אמר דטענינן שהאב הי' מביא ראי', ואע"ג דלא טענינן שהי' מביא עדים, משום דמהיכי תיתי שהי' מביא עדים, אבל מיגו שפיר טענינן, ועמשנ"ת בב"ב נב. בדין טענינן שהי' מביא ראי', וע"ע בסמוך.
ויש דרך נוספת בנתה"מ סימן מ"ו וסימן צ"ט ס"ק ד' בטעמא דטענינן ליתמי החזרתי מיגו דנאנסו ופרוע מיגו דמזוייף, והא לא שייך טענינן על ראי', וביאר לפמש"כ הסמ"ע סימן מ"ו ס"ק ב' וסימן ק"ח ס"ק י"ז דאין זה מדין מיגו אלא דבטל ההוכחה דשטרך בידי מאי בעי משום דלא חשש להשאירו בידו כיון שיכול לפטור עצמו בנאנסו או במזוייף, וע"כ שפיר טענינן ליתמי, אכן בראשונים מבואר דהוא מדין מיגו, ובעיקר הדברים יל"ד בזה לפמשנ"ת לעיל ז. דשטרך בידי מאי בעי אין זה מתורת הוכחה אלא מדין נאמנות.
ובעיק"ד תוס' דאע"ג דלא טענינן מזוייף נטעון להם פרוע הק' בכו"ח דרעק"א תנינא (ברשימו"ת) דלשמואל דלא חייש לפרעון א"כ אדרבה יותר יש לטעון מזוייף, דהרי במזוייף נאמן להצריך קיום, ואילו פרוע אינו נאמן, ועי' בצמח דוד על רע"א תשו' קצ"ז דהוכיח מב"ב דף ע' דסבר שמואל דטענינן פרוע עי"ש, וכן ראיתי להוכיח מדברי רש"י בכתובות פז. דשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים הוא מדין טענינן פרוע, אלמא דטענינן ליתמי פרוע. ובעיקר קו' הרע"א, כעי"ז הק' החמד"ש בגיטין ב. דהא חזינן דטענת פרוע נאמן רק במיגו, ואילו מזוייף נאמן מצד עצמו, וא"כ איך יתכן דטענינן פרוע ולא טענינן מזוייף, ואמרו בזה לפמשנ"ת לעיל דף ז' דהדין שטרך בידי מאי בעי אינו מיוסד על הוכחה, אלא הוא מדין נאמנות שאין הלוה נאמן לומר פרעתי, וא"כ י"ל דבאמת פרעון שכיח יותר דעומד לפרעון, אלא דאינו נאמן משום שבמ"ב, אבל מזוייף בעצמותו לא שכיח, ומ"מ נאמן בטענה, ויל"ד עוד דטענת מזוייף הוא מדין נאמנות בעל השטר וכמש"כ בחי' מרן רי"ז הלוי הל' גירושין, וא"כ נאמן בה בלא מיגו, אמנם מודה הגרי"ז דאיכא ג"כ דין טענה וכמבואר שם בסו"ד.
בא"ד כדאמרי' בהמוכר [את] הבית וכו' טענינן להו החזרתי אע"ג דלא טענינן להו נאנסו המלחמות שם (לז. מדפי הרי"ף) כ' שמכאן יש ראי' שטוענין להם טענת נאנסו שאלמלא אין דיננו לטעון נאנסו אף טענת חזרה לא נטעון להם שהרי אין נאמנות טענה זו אלא מחמת טענת נאנסו וכיון שאין אנו יכולין לומר שנאנסו היאך נאמר החזירם לך ואע"פ שאביהם הי' נאמן בטענה זו מפני שהיה לו לומר נאנסו אבל אנו מכיון שאין אנו יכולין לומר נאנסו אין אנו נאמנין לטעון החזירם לך דמאחר שהיסוד הרוס איך יתקיים הבנין וכו' עכ"ד, ויעוי"ש שכתב דכל מה דמצי למטען טענינן ליתמי, וכ' הקו"ש שם אות ו' דדעת המלחמות דמיגו, הוא ראי' וע"כ מאחר שא"א לטעון להם נאנסו לא טענינן החזרתי, והק' לו בנו דא"כ אף אי נימא דטענינן נאנסו מ"מ ל"ש לטעון החזרתי במיגו דנאנסו דאין כאן מה לי לשקר. ועוד פי' בדברי המלחמות עפ"מ שיש לחקור בגדר טענינן האם הביאור שבאים מכח האב, וכל כח שיש לאב טענינן ליתמי, ואשר ע"כ י"ל דאע"ג דלדידהו ליכא מיגו, מ"מ באים בכח האב, או"ד דטענינן הוא כח עצמי וכיון דלדידהו ליכא מיגו לא שייך טענינן וזהו דעת המלחמות, (ועמשנ"ת בס"ד בב"ב ל. בגדר טענינן).
בגיטין ב: הקשו תוס' קו' זו מהא דבאין בו אחריות לא יחזיר, וכ' הרע"א דמשטר שיש בו אחריות לא הוקשה להם די"ל דטענינן ללקוחות כתב ללות ולא לוה עי"ש. ובכתובות צב: ד"ה דינא הקשו בזה"ל והשתא את"ל דטענינן ליתמי וללקוחות מזוייף הוא יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי כשיכול לקיימו ויש לו למלוה עדי קיום א"כ יחזיר דקושטא קאמר ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר להד"מ וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכו' עכ"ד, וצ"ב מ"ט הוצרכו לטעמא דכל האומר לא לויתי, תיפו"ל דהשתא קיימינן לשמואל דלא חייש לפרעון דאם איתא דפרעי' מקרע הוה קרע לי'. ומדברי תוס' יש ללמוד דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי מהני למיגבי מלקוחות.
בא"ד ועוד דא"כ טענינן להו מזויף או פרוע דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' התוס' בכתובות צב: ד"ה דינא דנו אי טענינן ליתמי פרוע וכ' ואל תתמה א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי מה"ת א"צ שום שטר קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וכו' הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת שטר מזוייף ה"מ כי אמר לוה דקים לי' בגוי' אבל יתמי ולקוחות כנגד טענת של זיוף לא הצריכו חכמים עדי קיום הואיל ולא קים לי' בגוי' אם הוא מזוייף אם לאו, והתוס' שם הוכיחו כן משמעתין דמ"ט אין מחזירין ע"כ משום דלא טענינן מזוייף והקשו דמ"מ נטעון פרוע מיגו דמזוייף ואשר ע"כ תי' כדברי תוס' כאן.
ובמש"כ תוס' דלא שבקת חיי לכל ברי' הק' התומים סימן ס"ט דהא טעמא דדבר תורה א"צ קיום משום דלא חציף איניש לזיופי וכמש"כ רש"י בגיטין ג., וא"כ מה"ט לא נחוש שיזייף, וביאר האהא"ז פ"ו מעבדים דסתם אדם הוא בחזקת כשרות ולא חשיד לזיופי, וע"כ מה"ת א"צ קיום, אבל חכמים אמרו דמאחר שיש זייפנים בעולם, א"כ אותם זייפנים יוציאו שטר על כל העולם וע"כ הצריכו קיום, וא"כ שפיר כ' תוס' דלא שבקת חיי לכל ברי'.
התוס' בגיטין ב. ד"ה ואם כתבו אבל יש להוכיח דטענינן להו מזוייף דאל"כ כל אחד יכתוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה שלא בפניו מיתומים ומלקוחות דהשתא אין שייך לומר פרעתי עכ"ד, ובטעמא דתוס' כאן לא הוכיחו כן, והרי כתבו שמוכח שיכול לטעון פרוע או מזוייף, והרי משטר מכר מוכח דטענינן מזוייף, וי"ל כמש"כ תוס' בכתובות קט: ד"ה אם דטענינן להו דהאב חזר ולקח מהם עי"ש, ועי' בחי' ר' נחום פ"ק דגיטין (אות י') מש"כ דתליא בדין טענינן להוציא.
וביסוד הדברים שדנו תוס' אי טענינן מזוייף מוכח דיש דין טענה, ובפרט למש"כ תוס' דמשום דדבר תורה א"צ קיום, והיינו דבעינן טענה, ועמשנ"ת בס"ד לעיל ז. האם פרוע מיגו דמזוייף הוא מדין פש"א, ולפ"ז מוכח שא"צ טענה, וכמו שעמד בזה הבית הלוי ח"ג סימן מ"ב אות ג', ועי' בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל לעיל שם (אות רט) שביאר דמדרבנן הגדר דלאחר שטוען ה"ז מבטל כח השטר ומשוי לי' חספא וע"כ חשיב פש"א, ואינו ככל טענה, דלאחר שטוען הוא רק מדין טענה, וכן ביאר הגרש"ר, ויל"ד עוד בזה עפ"ד מרן רי"ז הלוי בהל' גירושין דהוא נאמנות בעל השטר לומר מזוייף ודוק. ועי' להלן בסו"ד התוס'.
ובטעמא דלא טענינן מזוייף נתבאר בשני אופנים א. תוס' כאן פי' משום דלא שכיח ב. תוס' בכתובות פי' משום דד"ת א"צ קיום, וע"ע משנ"ת בס"ד לקמן יד. בתוד"ה דינא עפ"ד מרן רי"ז הלוי בהל' גירושין. עוד ראיתי לבאר בטעמא דלא טענינן מזוייף משום דעל שטר מקויים בעינן טענת ברי לטעון שהוא מזוייף וטענינן לא הוי טענת ברי (עי' ב"ב לג. בתוס' וברא"ש שם ובקה"י שם סימן ז' ונתבאר במקומו בס"ד), ויעויין בדרך זו בחי' ר' נחום פ"ק דגיטין (אות יא).
כתב המהר"ם בריש גיטין ובתומים סימן ס"ט דנפ"מ האם טוענים מזוייף או פרוע לתוך זמנו שאין טוענים פרוע, אבל אי טענינן מזוייף יטענו לו, והק' התומים דא"כ אכתי תיקשי דלא שבקת חיי לכל ברי' דכל אדם יוציא שטר ויכתוב שהוא תוך זמנו ולא נטען מזוייף, ועכו"ח תנינא (ברשימו"ת).
בא"ד ואין לומר כיון דנפל אתרע לי' הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזוייף הוא עמש"כ בע"א ברש"י ד"ה שמואל דזוהי שיטת רש"י.
בא"ד דהא אמרינן לקמן אמר שמואל מצא שטר הקנאה בשוק וכו' הרא"ש (הובא בשמ"ק דע"א ד"ה והרא"ש) כתב כדברי תוס' וכ' ולי נראה דאינו קשה משטר הקנאה דהתם לא טעין לוה שהוא מזוייף אלא טוען שהוא פרוע ולא מהימן לומר פרוע במגו דמזוייף עכ"ד.
בא"ד וכן רב אסי דאמר המוצא שטר שכתוב בו הנפק בכתובות צב: בתוד"ה דינא כתבו כדבריהם כאן וכ' א"נ כיון דמקויים דקדקו בה ב"ד ולא אתרע בנפילה ואפילו פסיל לי' לוה ואמר מזויף הוא יחזיר, וכ' המהרמ"ש מבואר היטב ומבואר חילוק פשוט בין היכא שמקויים מקודם אמרינן דקדקו בה ב"ד להיכא דלא מקוים להחזיר לו וכשנסמוך שידקדקו בה ב"ד וק"ל עכ"ד, ובפנ"י שם כ' ולו"ד הי' נ"ל לחלק בענין אחר דודאי המוצא שטר שאינו מקויים כיון דנפל איתרע כיון דלא נזהר לשמרו ודאי לאו שטרא מעליא הוא וכו' משא"כ במצא שטר שיש בו הנפק דלא שייך לומר כיון דנפל איתרע ומסתמא הוא מזויף דמ"מ כיון שכבר כתוב בו הנפק הי' לו ליזהר לשמרו שהרי יכול לגבות בו וכו' עכ"ד, והביא מתוס' לעיל יב: ד"ה ולא שכתבו כה"ג, ועמש"כ לעיל ז: בריעותא דנפילה ודוק.
בא"ד משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה מדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה כ' הגליון (הובא בשמ"ק) דאין לומר דמשום פסידא דלקוחות חיישינן לזה דא"כ הול"ל שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כדקאמר לעיל ומדקאמר ולא לוה היינו משום פסידא דלוה ועוד דא"כ הול"ל משום פרעון וקנוניא, ועי"ש עוד.- בגמ' לקמן יד. מבואר דמימרא דשמואל מיירי כשאין חייב מודה דקאמר וכ"ש הכא דלא מודה, וצ"ע מדוע תוס' לא הביאו זאת.
בא"ד וי"ל דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ביאר הרע"א בתשו' קצ"ז דאע"ג דבעלמא טענינן מזוייף הכא לא טענינן משום דלא שכיח כלל שיזייף כ"כ עד שהעדים אינם מכירים חתימתם, והקשה דמ"מ נטען להם פרוע, דהאב הי' נאמן בפרוע מיגו דמזוייף, וע"ע במהדו"ת סימן צ"ח משכ"ב.
בא"ד כיון שבא לידו בהיתר ד"ז נתבאר באורך בס"ד לעיל ז., וע"ע לעיל יב: בהחזיר שלא כדין.
בחידושי ר' נחום פ"ק דגיטין (אות יג) דקדק דנחלקו תוס' דידן עם התוס' בגיטין, דמדברי תוס' דידן נראה דאפשר להחזיר אע"פ שעדיין לא נתקיים כיון שאפשר לקיימו, וחשיב בא לידו בהיתר, ושוב אין חוששים לזיוף הקיום, אבל מדבריהם בגיטין נראה דהמלוה צריך לקיימו ואח"כ יחזיר השטר והו"ל בא לידו בהיתר, ודקדק בהגה שם עוד דתוס' דידן כ' בא לידו בהיתר, ובגיטין כ' הוחזק בהיתר, ולדברי תוס' בגיטין דהוא לאחר קיום חשיב הוחזק בהיתר, וע"כ צריך שיתקיים תחילה, אבל לתוס' דידן הוא כל שבא לידו בהיתר.- ונתקשה בסב' תוס' כאן כיצד מחזירים את השטר הא השתא יש לחוש למזוייף, ואיך מחזירים ועי' דהו"ל בא לידו בהיתר, וביאר (באות טו) בשם הגרב"ד דלענין חזרת השטר אין דין טענינן, ואשר ע"כ השתא דליכא טענת מזויף מחזירים השטר, וממילא הוא בא לידו בהיתר.
בא"ד וכן משמע לעיל וכו' משמע אם המלוה מצאו וכו' הרשב"א ח"ב סימן מ' הוכיח מדין שנים אדוקים בשטר דאם המלוה מצאו גובה בו, וצ"ע מ"ט תוס' לא הוכיחו מזה.
בעיקר קו' תוס' עמשנ"ת בע"א ברש"י ד"ה שמואל מדברי הראשונים דמ"מ יש לחוש לכתב ללוות ולא לוה, וכ' המשנה למלך בפי"ח מגו"א דנפ"מ בשטר הקנאה דלדברי הראשונים דהטעם דלא יחזיר משום חשש שמא כתב ללות ולא לוה זה לא שייך בשטר הקנאה, אבל לתוס' לא יחזירו משום חשש זיוף.
הרע"א בגיטין ב. תי' קו' תוס' לפמש"כ הטור סימן ס"ט בשם רב שרירא גאון דבכתב ידו לא מהני קיום שע"י דימוי חתימות, ובעינן שיעידו עדים שמכירים החתימה, וביאר הש"ך בס"ק י"ב דקיום בדמיון החתימות אינו קיום גמור, רק כיון דמדאורייתא א"צ קיום, ע"כ מהני קיום זה, ובכתב ידו דבעינן קיום מדאורייתא לא מהני קיום זה, וא"כ ה"ה בנפל דאיתרע בעינן קיום מדאורייתא ולא מהני דמיון החתימות ע"כ לא יחזיר דיש לחוש שיגבה ע"י דמיון החתימות, וכ"כ התומים סימן ס"ט ס"ק ז', ובטעמא דלא מהני קיום בדימוי החתימות ביאר הקצוה"ח סימן מ"ו ס"ק ח' דדימוי חתימות הוא כסימנים דלא מהני להוציא ממון.
ובמש"כ הרע"א דכשנפל איתרע וצריך קיום מה"ת יעויין ברמ"א אהע"ז סימן מ"ב סעי' ד' דשטר קידושין שנפל אין חוששין לקידושין, וכ' הגר"א בס"ק כ"ב דהו"ל מפיהם ולא מפי כתבם עי"ש באורך, וביאר בשי' הגרש"ר גיטין (אות מב) דכל שטר דאיתרע בטל הכמי שנחקרה, והו"ל מפי כתבם עי"ש.- וראיתי להעיר דהתוס' בכתוובת יט. פי' בטעמא דמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, משום דד"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וחכמים הוא דאצרכוהו קיום, וק' דלעיל ז. פליגי אף בשטר שנפל, ולהרע"א התם בעינן קיום מה"ת, וצ"ל דמאחר שמהלוה אדוק בו, בכה"ג בטל הריעותא דפנילה, ולא בעי קיום אלא מדרבנן וצ"ע.
בקצרה: נמצא על קו' רש"י ותוס' דמ"ט אין מחזירים באין חייב מודה הא לא חיישינן לפרעון נאמרו ד' תירוצים א. רש"י ותוס' פי' דכיון דאיתרע בנפילה חיישינן למזוייף אע"פ שהוא מקויים [ותוס' הוסיפו משום דהלוה טוען מזוייף] ב. הראשונים דנו להוכיח דלא טענינן מזוייף ג. הראשונים תי' דחיישינן לכתב ללות ולא לוה. ד. הרע"א תי' דלא מהני קיום דדימוי חתימות.
בא"ד ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום כ' הגליון (הובא בשמ"ק) דכתבו כן דאל"כ נקרעי' ונחזיר למלוה לצור ע"פ צלוחיתו, וע"ז כתבו דיכול לגבות בו מהלוה ע"י קיום, וכ' דמצינן למימר דלא ניח"ל דלקרעוה דאולי ישוב לוה ויודה ועי"ש עוד.
הקשה המשנה למלך פי"ח מגו"א ה"א (ד"ה ודע) דאי מלוה עצמו גובה ע"י קיום מ"ט הוצרך שמואל לומר דר"מ סבר דשטר שאין בו אחריות אינו גובה אף מבנ"ח, לימא דמלוה עצמו אין לחוש וכמש"כ תוס', ותי' דשמואל לאו מהכא יליף לה אלא ממקו"א, ואה"נ דהו"מ לתרוצי כן, ולפמשנ"ת תוס' בסמוך דאיכא למיחש שיגבה שלא בפניו לק"מ, וכן תי' הרשב"א בגיטין ט., וכן לדברי הראשונים דיש לחוש לכתב ללות ולא לוה, ועי"ש בהמשך ד' המשנה למלך, וערע"א תשו' קע"ה (ד"ה ונלענ"ד) וכו"ח תנינא (ברשימו"ת) מש"כ בדברי המשנה למלך.
בא"ד וא"ת לעיל וכו' ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזוייף ק' מ"ט לא הקשו מ"ט דתנאי ואמוראי דאמרי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הא אית לי' מיגו [ובאמת בכתובות יט. הקשו תוס' כן, ונתבאר בס"ד לעיל ז.] ועמד בזה המהרש"א, ותי' די"ל התם דאי פרעי שטרא בידי' מאי בעי משא"כ הכא דלאו בידי' הוא, וכ' הק"ר אין תירוצו מובן דהרי לר"י דל"ח לפרעון היינו מטעם דאי פרע ודאי קרע שטרא איכא ג"כ חזקה ומ"מ הקשו התוס' דלהימן במגו, אלא דקושיתו לק"מ דלרב ידע דלא הוי מיגו דירא לומר מזויף שמא יקיימנו כמ"ש בכתובות משא"כ מר"י הקשו שפיר דאם יטעון מזוייף לא יועיל קיום כמ"ש התוס' וז"ב עכ"ד, ובדעת המהרש"א ראיתי לתרץ דס"ל דהחזקה דאם איתא דפרעי' מקרע הוה קרע אין זה חזקה גמורה ולא מהני להוציא ממון, ומהני רק לחזרת השטר, אבל שטרך בידי מאי בעי היא חזקה גמורה דמהני להוציא ממון, וע"ע מהרמ"ש ומהדו"ב.- ע"ע כו"ח תנינא (ברשימו"ת) שהקשה מ"ט לא הקשו קו' זו במוצא שטר הקנאה דנטעון פרוע דהוא הי' נאמן בפרוע [מיגו דמזוייף].
בא"ד וי"ל דאין זה מגו וכו' הק' הגליון מ"ש מהא דאמר שמואל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותי' דהתם דהשטר אינו מקוים הוא חספא בעלמא ומאן מקיים לשטרא לוה הא קאמר פרעתי והוי כאילו אין כאן שטר אבל הכא שהשטר מקוים רק אם הי' טוען מזוייף הי' נאמן משום דנפל בזה לא מהני מיגו, ולכאו' ביאו"ד כמשנ"ת לעיל ז. דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום הפה שאסר, וכ"ז בשטר שאינו מקויים כלל, אבל בשטר מקויים אלא שנפל ויכול לטעון מזוייף בזה הוא מדין מיגו ולא מהני מגו לקרע השטר כיון שאין המיגו טוב, והדבר צ"ב דכמשנ"ת מדברי תוס' מוכח שאין הגדר דהוא חספא דא"כ א"צ לדין טענינן, ובפנ"י תי' דבשטר מקויים הוא מיגו דהעזה יותר לומר שהוא מזוייף וע"כ אין לו מיגו, ואע"ג דאם הי' טוען מזוייף הי' נאמן מ"מ מיגו ליכא.- עיין משנה למלך פי"ח מגו"א ה"א (סוד"ה המוצא) שדן האם נאמן בפרוע מיגו דכתבתי ללות ולא לויתי דהוא מיגו טוב, ולפמשנ"ת בכוונת תוס' דהוא מדין פש"א, א"כ הכא אין זה פש"א.
בגמ' וקתני בין לר"מ בין לרבנן חיישינן לקנוניא הש"ס מוכיח מברייתא דחיישינן לקנוניא, ועי' רמב"ן ורשב"א לעיל זה.
ברש"י ד"ה ורבנן סברי הלכך גבי מבנ"ח עי' בראשונים (הובאו בשמ"ק) שהאריכו בדברי רש"י.
בתוד"ה דברי א"נ ר"א סבר דאין בו אחריות גבי ממשעבד לרבנן דאחריות ט"ס הוא כ' המהרש"א (בגמ') דתוס' לא גרסי מה שנמצא לפנינו ממשעבדי הוא דלא גבי מבני חרי, וכמו שמחק המהרש"ל לפנינו גירסא זו, ועי"ש עוד הוכחה, וכ"כ המהר"ם, ויעוין בתוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) דלא גריס לה.
בא"ד דכיון דמחל השעבוד מחל גם הקרן מדברי הפנ"י נראה דפטור לגמרי מן החוב ועי"ש מש"כ בדברי תוס', אמנם הפרי יצחק ח"ב סימן נ"ג צידד לפרש דלא פטרו מן החוב אלא דלא יהא שטר על החוב, [וכעי"ז כ' בחי' הרי"מ עי"ש] וביאוה"ד כמש"כ לעיל ז. מדברי הגר"ח וכעי"ז באו"ש דיסוד דין שטר הוא דהימני' לוה למלוה, שלא יהא נאמן הלוה בטענת פרוע, וא"כ כאן מחל המלוה שלא יהא לו נאמנות בשטר זה, אכן כ"ז ניחא על טענת פרוע, אבל בגמ' מבואר דמה"ט יכול הלוה לטעון להד"ם, וי"ל דנאמן במיגו דפרוע, ובשיח השדה ח"ג הביא מאאמו"ר זללה"ה דהוא כדין לוה ע"מ שלא לפרוע עי' כתובות קח.. ע"ע משנ"ת בע"א בדרכים אחרים מדברי הראשונים בהא דאינו גובה בו.
בד"ה הני עמהרש"א ומהר"ם ופנ"י מש"כ בדבריהם.