מראי מקומות/בבא מציעא/ט/ב
רכוב ומשיכת בע"ח ברה"ר
בגמ' ואי רה"ר הוא קני עמש"כ לעיל ח: קו' המאירי והקצוה"ח ונתה"מ ורע"א דמשיכה אינה קונה ברה"ר ומ"ט רכיבה תיקני ברה"ר, ובשו"ת בית מאיר סי' כ"ד כתב דהטעם דמשיכה אינה קונה ברה"ר משום דאין דרך למשוך ברה"ר, אבל רכיבה הדרך לרכוב אף ברה"ר, ולשיטת רש"י דקנין הרכוב אינה משום דאזלא מחמתי' וכמשנ"ת לעיל ח: אשה"ט הא דקונה ברה"ר, וכל הקו' הוא לדברי תוס' והראשונים דבעינן אזלא מחמתי', ובחי' ר' מאיר שמחה כ' דלמסקנא מיירי במו"מ וקונה מדין מסירה וכ' דדברי הפוסקים בזה צ"ע. ובאבי עזרי פ"ט מכלאים ה"ט כתב דאף לתוס' קנין רכוב הוא קנין בפ"ע ותרי גווני משיכה נינהו.
ובתורי"ד עמד בזה וכ' לחדש דיש חילוק בין משיכת מטלטלין לבין משיכת בע"ח דמשיכת מטלטלין מושך אליו ואם גלגלו הלאה ברחוק ממנו לא קני והילכך רק בסימטא שיש לו רשות בה קונה במשיכה דהוי כאילו הביאה לרשותו אבל משיכת בע"ח אדרבה עיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאנה אצלו ע"כ קונה אף ברה"ר, [והא דבמטלטלין אינם נקנים במשיכה כדין הבע"ח, שמעתי לבאר דבהמה שהולכת מחמתו הוא כעין חזקה והוראת בעלות] ובספר המקח שער י"ג (עמ' קפט) כ' דמשיכת בע"ח קונה אף ברשות מוכר דהוא במקום הגבהה, [ועמש"כ בקידושין כה: לתרץ עפ"ז ד' המכילתא פ' בא דיליף ממשכו וקחו לכם דבהמה דקה נקנית במשיכה (הובא בחי' מרן רי"ז הלוי הל' ק"פ), וק' לריו"ח דדבר תורה מעות קונות, עוד ק' למ"ל קרא, ולהנתבאר דהוא דין אחר דמשיכה א"ש, והעירוני דברפ"ב דבכורות מבואר דפלוגתא דריו"ח ור"ל הוא גם במשיכת בע"ח] [ודבריו צע"ט דהא תנן בב"ק עט . שאינו קונה ברשות מוכר, ועי' מש"כ מו"ר זצוק"ל בעמק השער, וראיתי לתרץ דגניבה עיקרו להוציא מרשות מוכר, ובזה לא יועיל כשהוא עדיין ברשות מוכר, וכשם דאשכחן דמהני משיכה ברה"ר בגניבה וכמש"כ תוס' בכתובות לא: די"ל דעיקרו ההוצאה, ה"ה להיפוך כשהוא ברשות בעלים אין כאן גניבה, אך צריך לבאר מ"ש מהגבהת מטלטלין דחייב ברשות מוכר, ולפ"ז ה"ה דיקנה ברה"ר,] [וע"ע פנ"י לעיל ע"א תוד"ה ונקני דקורא לה והיא באה אין זה משיכה המועלת במטלטלין, ויל"ד ע"פ הנ"ל] אכן אין בזה ישוב לדברי השו"ע דפסק דרכוב קונה ברה"ר, ומשיכת בע"ח אינה קונה ברה"ר וכמבואר בסי' קצ"ט סעי' ב'.
וראיתי לדון ולתרץ עוד דהנה בכתובות לא: קאמר רבינא דמשיכה קונה ברה"ר, והק' תוס' שם ד"ה וברשות דהא קי"ל דמשיכה אינה קונה ברה"ר, ובשם ר"י תי' דכדי להתחייב באונסין קונה, וכ' הגר"א סי' שמ"ח ס"ק ט"ו והרע"א שם שכן צ"ל בדעת הר"מ ושו"ע דפסקו דמשיכה אינה קונה ברה"ר, ואעפ"כ בגזלן חייב, דכדי להתחייב באונסים חייב, ובטעמא דמילתא ביאר הקו"ש ב"ב (אות שח) דכל קנין משיכה יש בו ב' חלקים א. הוצאה מרשות בעלים, ב. הכנסה לרשות הזוכה, וברה"ר יש כאן הוצאה מרשות בעלים ואין כאן הכנסה לרשות זוכה, וכדי להתחייב באונסין סגי בהוצאה מרשות בעלים, ומעתה י"ל דברכיבה דתפיס בה א"צ להכנסה לרשותו, דזה איכא ע"י דרכוב בה, אלא בעינן הוצאה מרשות בעלים ולזה מהני המשיכה ברה"ר, והדברים נפלאים וזה שלא כדברי האהא"ז פ"ב מגניבה הט"ז דכל מה דמהני משיכה ברה"ר בגניבה, היינו כשמוציא מביתו לרה"ר, אבל ברה"ר עצמה לא מהני משיכה עי"ש, והכא הוא ברה"ר עצמה, וע"ע משנ"ת בכתובות שם מדברי הגרשש"ק סי' ט' אות ד' ואו"ש פ"ג מגניבה הב' (ד"ה והנראה) שביארו ד' תוס' באופ"א.
קנין רכוב לענין הלכה
הרא"ש (סי' ט"ז) פסק כדינא דשמואל דרכוב לחודי' לא קני, וכ"כ בהל' כלאים (סי' ו') בשם ר"י. ומדברי הר"מ פי"ז מגו"א ה"ז נראה דרכוב קני עי"ש במ"מ וכס"מ, ובהגר"א סי' קצ"ז ס"ק ח', והר"ן והרשב"א (הובא בשמ"ק) כתבו שכן דעת הרי"ף שהשמיט הסוגיא, וכ"כ הרא"ש בהל' כלאים, והפנ"י הוכיח ממה שפסק הר"מ פ"ט מכלאים ה"ט דהיושב בקרון סופג את הארבעים אלמא דרכוב קנה, וכדומוכיח הש"ס לעיל ח:, והב"י ביו"ד סי' רצ"ז הקשה בדברי הטור שכתב שמסקנת הרא"ש שיושב בקרון לוקה, והרי בחו"מ סי' קצ"ז כ' הטור בשם הרא"ש שאינו קונה, והב"י כ' בדעת הר"מ שאין הכרח דס"ל כהרי"ף עי"ש, ועבהגר"א יו"ד סי' רצ"ז ס"ק כ"ח, עוד מקשים בדברי הר"מ שהשמיט רוכב במקום מנהיג, וערש"י בע"א ד"ה ש"מ ומשנ"ת שם מדברי הרא"ש דלמסקנא הדרינן מהסב' דרכוב במקום מנהיג לא יקנה, ועי' אב"ע שם.
משוך בהמה זו וקני כלים שעליה
בגמ' בעי ר"א וכו' הקשה השמ"ק בשם מ"ה נר"ו מ"ט מייתי לה הכא ותי' דנפ"מ במציאה וכדלהלן בשם הרא"ש, והרשב"א (הובא בשמ"ק) פי' ע"פ דרכו דהספק משום שאין דרכה בכך ודמי למשיכה בגמל והנהגה בחמור.
בגמ' משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא בסוגיא זו נאמרו כמה פי' בראשונים א. דמבע"ל כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה הכלים, וכן פי' הר"ן (הובא בשמ"ק), והוסיף הרא"ש (סי' כ"ג) ואע"ג דבכפותה איירי מ"מ סתם קניית הבהמה ע"י הילוך. ובסמ"ע סו"ס ר"ב כתב ואע"ג דהיא עתה כפותה מ"מ הולכין אחר הרוב דאינה כפותה עכ"ד, וצ"ב בסב' הדברים, [ועי' להלן בשיטת תוס'] [ומ"מ הבהמה עצמה נקנית במשיכה וכמש"כ הרע"א סי' קצ"ז סעי' ג'] ויעויין בר"ן (הובא בשמ"ק) בדרך זו. והקשה הרע"א למסקנא דמיירי בכפותה, מנלן דאף באינה כפותה מספק"ל דקני עי"ש. ועי' להלן בתוס' שהובא כן מרבינו יונה. ובשמ"ק (ד"ה כתוב בתוס') כ' בשם גליון דלתוס' בכפותה קני עי"ש, ועי' לעיל ע"א בתוד"ה ונקני דרכוב אע"ג דקנינו מדין משיכה, מ"מ בזה בודאי לא קונה כלים שעלי', ועמשנ"ת שם מהפנ"י והנתה"מ, דלדרך הנתה"מ עולה דקנין משיכה בבהמה מועיל לכלים, ושאני התם דקונה מדין מסירה, ולדברי הפנ"י ונחל"ד וכ"ה בתורא"ש עולה דלאו כללא הוא דקנין בבהמה עולה לכלים, ודוקא משיכת הבהמה היא כמשיכת הכלים. וראיתי לדון האם ילהס"ת להיפוך במשך כלים ובתוכה בהמה דאין משיכתם שוה, ובבהמה ע"ג בהמה לכאו' יקנה. ונתעוררתי דבמושך קופה ובתוכה בהמה בודאי יקנה, דכל הספק בתוס' דמשיכת בהמה היא משיכה קלה ולא יועיל לכלים [וכמו שהובא להלן מחכמת מנוח] אבל משיכת כלים בודאי יועיל לבהמה, ועי' להלן.
וצריך לבאר יסוד הספק מאחר שמשך את הכלים מ"ט לא יקנה, ומשמע שאין כאן משיכה על הכלים עצמם, אלא מכח משיכת הבהמה, ואע"פ שאינו קונה את הבהמה מ"מ משיכתה מועלת לכלים וצ"ב.
ב. וכעין דרך זו פי' התורי"ד דבמשיכת כלים ודאי קונה כלים שעליו, וכ' ולא מבע"ל אלא בבהמה דהיא בע"ח ומשום דהיא אזלה מאלי' ומושכת כלים שע"ג ולאו בכחו של זה נמשכו התם מבעיא לי' אם מהני משיכה דעבד לקנות כלים שעלי' אי לא עכ"ד, וק' דלמאי דמוקי לה בכפותה לא שייך ספק זה, וכאן לא שייך ד' הרא"ש הנ"ל, ועי' להלן מהנמו"י. ובעליות דר"י (הובא בשמ"ק ב"ב פו. ד"ה ת"ש) כ' ועוד הא מסיק התם על האי בעיא והלכתא בכפותה קא מיבעיא לי' אם תועיל המשיכה לגבי כלים שעליה כשהיא כפותה דמיא טפי למשיכה שמושך פירות בכלי עכ"ד, ולכאו' אזיל בדרכם של תוס' או התורי"ד, וע"כ בכפותה יותר יש להועיל.- ובאילה"ש הק' ע"ד הנתה"מ סי' קפ"ח דאם עכו"ם משך מחמתו נקנה לו במשיכה, דכל שבגרמתו נמשך ה"ז משיכה, והוכיח כן מקורא לה והיא באה וא"כ מדוע לא יועיל מה שנמשכו הכלים בגרמתו ע"י הבהמה, ולכאו' זה יקשה ג"כ ע"ד תוס' דהרי נמשכו הכלים מחמתו, ע"ז י"ל דלא נעשית משיכה בכלים וכדברי הרמב"ן וכדלהלן, א"נ דבנתה"מ בגרמתו נעשה משיכה גמורה, משא"כ הכא דלא נעשה משיכה גמורה, [וילד בסב' זו] אבל בדברי התורי"ד יקשה ראית הנתה"מ מקורא לה והיא באה, ולפמשנ"ת לעיל מהתורי"ד לחלק בין משיכת בע"ח למשיכת מטלטלין לכאו' נדחית ראי' זו, ואשה"ט התורי"ד לשיטתו.
וביסוד הדברים מוכח דקנין משיכה אין זה הכנסה לרשותו בלחוד, דא"כ מאחר שיש כאן הכנסה לרשות בבהמה מ"ט לא יועיל לכלים, ועי' בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות שפ) שעמד בזה, ויל"פ דמשיכת בהמה שאני וכמשנ"ת בסוגיא דלעיל.
ג. הנמו"י (ד: מדפי הרי"ף) בתחילת הסוגיא פי' הספק כדברי תוס' והרא"ש, ואח"כ כ' (ה. מדפי הרי"ף) והלכתא מסקינן דבכפותה קנה מדין חצר ובכה"ג גופה קא מיבעי לר"א מי מהניא בבהמה גרירה דלאו דרכה בכך טפי מהנהגה בגמל ומשיכה בחמור דאמרי' דחד צד מינייהו לא קנייה משום דאין דרכה בכך [והכי נמי] אין דרך בהמה נמי לגרור אותה כפותה עכ"ד, ומבואר דנשתנה הספק לפ"מ דמוקי לה בכפותה, וצ"ב א. מדוע לא נסתפק באינה כפותה וכבעיא קמייתא ב. מדוע מספק"ל לענין הכלים, לא לענין הבהמה עצמה, והרשב"א (הובא בשמ"ק), פי' דיש כאן ב' ספיקות, א. הבהמה עצמה ב. לענין הכלים, וצ"ב מאחר שקונה הבהמה במשיכה זו מדוע לא יקנה הכלים מדין חצר, ואטו מכאן ולהבא לא יוכל לקנות בחצר זו. והקשה הרשב"א מה טעם דמספק"ל הכא דיקנה ומ"ש מהא דלעיל שאין דרכה בכך ולא קנה, ותי' וז"ל דהתם היינו משום דעיקר הליכתן מעצמן היא וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתה אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי אפילו בגרירה קני כנ"ל עכ"ד, ויש לבאר דבריו עפמשנ"ת לעיל דמשיכת בהמה שהולכת מעצמה, קונה משום דהו"ל הוראת בעלות, וי"ל דבזה בעינן כדרך, אבל בכפותה הוא מדין משיכת כלים והוא הכנסה לרשותו ובזה א"צ כדרך, והעירוני דהגמ' מקשי מהגביה ארנקי בשבת על רכוב בעיר, ולדברי הרשב"א הא שאני רכוב שהולכת מעצמה, משא"כ הגבהה דהוא מעשה דידי' וצ"ע.
ולפ"מ דפי' הנמו"י והרשב"א דהספק משום שאין דרכה בכך, זה שלא כדברי ס' המקח (הובא בע"א) דכל הדין דדרכה בכך נאמר במציאה והפקר ולא במכירה ומתנה.- ולדברי הנמו"י כ' הרע"א בשו"ע סי' קצ"ז סעי' ג' דהספק בין על הבהמה ובין על הכלים.- ובר"מ ושו"ע פסקו דבהמה כפותה קנאה במשיכה, וצ"ע ע"ד הרע"א שלא הביא זאת- ולדברי הר"מ בדינא דעמוד א' דמשיכה בגמל והנהגה בחמור קנו, ומאי דקאמר איכא חד צד דלא קני הוא באחד מושך ואחד מנהיג, א"כ ה"ה הכא יקנה.
וצריך לבאר בדברי הרשב"א והנמו"י דהספק בכפותה שאין דרך משיכה בכך דהניחא לגבי הבהמה, אבל מ"ט אינה משיכה לגבי הכלים, הא הכלים דרך משיכתן בכך, ולפמשנ"ת להלן עפ"ד הרמב"ן דאין כאן משיכה בכלים שהם מונחים, והמשיכה היא בבהמה אשה"ט, ויל"ד במושך קופה ובתוכה בהמה כפותה י"ל דתיהני משיכת הקופה לבהמה, כיון דהמשיכה נעשית בכלים, וי"ל עוד כמש"כ בחי' רבינו חיים הלוי פ"ג מגניבה (ד"ה והנראה) וז"ל והן נראה דאם משך איזה דבר בתוך הכלי של הבעלים מזוית זו לזוית זו ודאי דלא מהני, דהרי כליו של בעלים הרי הן כחצרו וא"כ כמו דלא מהניא משיכה ברשות בעלים ה"נ לא מהניא בכליו של בעלים, והא דקי"ל דבכליו של מוכר מהניא המשיכה, היינו דוקא היכא דעשה המשיכה גם בכליו של מוכר, דא"כ הרי עשה מעשה משיכה על הכלי ג"כ, להכי מהניא לקנות מה שבתוכו, משא"כ היכא דהכלי עומד במקומו ולא משך בו כלל, ודאי לא מהניא משיכתו בהחפץ שבתוך הכלי, דהו"ל כמו שמושך את החפץ בתוך חצרו של בעלים דלא מהניא עכ"ד, ובחזו"א בגליונות הוכיח מדברי הרמב"ן בשבת צב. דהמושך כיס ובתוכו מטבעות מהני משיכה למטבעות אע"פ שלא משך את הכיס, וכ' החזו"א וכן הדין נותן דבמשך בכליו של מוכר אין המשיכה בכלי [כיון שאינו קונה את הכלי] אלא במה שבתוכו, ומאי איכפת לן שאין כאן משיכה בכלי הרי משך את המטבעות, ואין הכלים מבטל את משיכת המטבעות עכ"ד, וצ"ע לדרכו מדוע בבהמה כפותה לא יהני המשיכה לכלים, והעירוני דברשב"א נראה דהכא משום דאמר לו משוך בהמה, וע"כ בעינן שתהא משיכה בבהמה. ויעויין ברא"ש בשמעתין (סי' כ"ג) דמבואר דאע"פ שלא משך את כל הכלי של המוכר קנה את מה שבתוכו, [וכ"ה בר"ן] ודלא כהגר"ח, ומבואר דאין הגדר דבעינן משיכה בקופה וצ"ע, ועי' חי' ר' נחום (אות שד"מ) שעמד בזה.
ד. הרמב"ן (הובא בשמ"ק) פי' דאין ספק בדין משיכה, דבודאי משיכת הבהמה לא מהני לכלים שהכלים מונחים ועומדים ובהמה הוא דמסגיא, והספק אם יש לו קנין בבהמה לקנות הכלים שעלי' מדין חצר, ובב"ב פו. דחה הרמב"ן שיטה זו, ושם פי' בטעם השיטה דלא מהני, משום דלא מהני משיכה בכליו של מוכר [וכן דעת הר"מ פ"ד ממכירה ה"ה, וכן בדינא דשמעתין כ' בפ"ג ממכירה הי"ג וי"ד דלא נקנו הכלים במשיכת הבהמה בין בכפותה ובין באינה כפותה] עי"ש שכתב ג"כ הטעם שכתב כאן דאין הכלים זזים ממקומם.
ה. הריטב"א (הובא בשמ"ק) אזיל בדרך הרמב"ן דהספק הוא בדין חצר, ובזה פי' בשני דרכים א. דפשיטא דלא קנה מדין משיכה כיון דהכלים לא יצאו מרשות מוכר, ודחה פי' זה דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה וכמו שהוכיחו הראשונים ב. ואשר ע"כ פי' דאדרבה מדין משיכה בודאי קנה, והספק מדין חצר, דכיון דאינו משאיל החצר לגמרי אלא לקנין מספק"ל אי קנה, וכן פי' הרמב"ן בב"ב שם, וברמב"ן מבואר דהספק האם דעתו להקנות לו קנין בבהמה לקנות בחצר, [וכן ביאר הדברי יחזקאל סי' נ"ו אות ב'] ומדברי הריטב"א נראה דהספק בדין, האם מהני להקנות זכות זו לקנות בחצר.
וביסוד הדבר דקנין חצר אינה תולדה ממה שהחצר קנוי' לו ממילא קונה מה שנמצא שם, מבואר כן בב"ב עט: סותוד"ה אימור בשם הרשב"א דיכול אדם למכור חצירו ולשייר שיקנה בקנין חצר, וכ"ה בדף פז. בתוד"ה לך, וכ"ה שיטת תוס' בשמעתין וכ"ה בקצוה"ח סי' שי"ג ס"ק א' בביאו"ד הרמ"ה, וע"ע בש"ך שם ס"ק א' בדעת הר"מ, והדברים מבוארים במאירי לק' קב. (ד"ה זו היא), ובר"מ בדינא דידן בפ"ג ממכירה הי"ד מבואר דא"א לקנות בהמה לגבי לקנות כלים שעל גבה בחצר, וראיתי להעיר בדברי הזכר יצחק סי' ע"ח אות ב' שקנין דרבנן בחצר לכו"ע מהני לדאו' דכיון דיש לו רשות להניח שם חפציו ע"כ קונה לו, וכ' דהאומר להיפך הוא נגד המושכל והסב', ולכאו' להמבואר כאן דיש קנין רק כדי לקנות בחצר, ואין לו שימושים בה, אלמא דאזלינן בתר הבעלות, ושמא יל"ד בכ"ז, דיש לו זכות תשמיש להניח הכלים באותה שעה, וע"ע אבנ"מ סי' ל' סוס"ק ה' כיסוד הזכ"י. ועמש"כ לק' דף י' בקנין ד' אמות.
כתב הרא"ש פ' הספינה (סי' ט"ו) מכאן משמע דמשיכה מהניא בכליו של מוכר דקתני וכו' וכן מוכח בפ"ק דמציעא מהא דבעי ר"א משוך בהמה וקני כלים שעליה וכו' ומשמע דדוקא בבהמה הוא דמבע"ל משום דבהמה אין נעשית בסיס לכלים אבל כלים פשיטא ליה דמהניא משיכתן למיקני כלים שבתוכן וכו' עכ"ד. ולכאו' ביאו"ד דכלי עומד לתשמיש כלי אחר, משא"כ בהמה אינה עומדת להניח ע"ג כלים, אלא לצורך משאוי, ואשר ע"כ אין דנים אותם כדבר אחד, ומשיכת הבהמה לא חשיבא משיכת הכלים, ולסב' זו היינו טעמא דאף בכפותה לא מהני, ובאהא"ז פ"ג ממכירה הי"ד (ד"ה ואפשר) ביאר כוונתו כסב' הרמב"ן הנ"ל שהכלים מונחים ועומדים, וסובר הרא"ש דכ"ז לענין בהמה דלא הוי בסיס אבל קופה דהוי בסיס חשוב חדא משיכה ועי"ש. ובתורא"ש (הובא בשמ"ק בב"ב פו. ד"ה לא) כ' וז"ל לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכים אבל כלים נעשים בסיס לפירות ומשו"ה איכפל וקא בעי לה בבהמה כפותה במשיכה ולא בעי לה בכליו של מוכר עכ"ד, שו"ר דהפלפולא חריפתא פי' כוונת הרא"ש שם כדבריו בשמעתין, ותמה עליו האהא"ז שם, וצ"ע.
ספיקות לדינא במשוך בהמה וקני כלים
והנה ילהס"ת כמה ספיקות בדין משוך בהמה:
א. איתא בב"ב עה: דמשיכת בהמה הוא בעקירת יד ורגל ובמשיכת כלים סבר שואל דבעינן משיכת כולה, דדוקא בהמה דלמיעקר קיימא, וילהס"ת במשוך בהמה זו לקנות כלים שעליה, האם דינה כבהמה דבעקירת יד ורגל קנה, ועי' גדולי שמואל ואילה"ש משכ"ב.
ב. וכמו"כ העירוני בכלים שמונחים ע"ג קופה, והכלים רחבים יותר מהקופה, האם יהני משיכת הקופה, או"ד דלא קנה עד שימשוך את הכלים.
ג. עוד ראיתי לדון למאי דקאמר בע"א דמשיכה בגמל והנהגה בחמור איכא חד צד דלא קני, מה הדין באמר לו לקנות כלים שעליה, דאם יש כאן משיכה על הכלים י"ל דיהני, ומסתברא דלכו"ע לא יהני, דאין דרך משיכה בכך, וכן נתבאר מדברי הנמו"י והרשב"א דכיון דאין דרכה בגרירה ע"כ לא קנה את הכלים.
ד. וכן יל"ד לדעת התורי"ד דמשיכת בהמה קונה ברה"ר, האם יקנה את הכלים שעליו.
ה. א"נ לדברי התורי"ד דמשיכת בהמה קונה אף כשהולכת מלפניו והלאה, ובכלים כה"ג לא קונה, וילהס"ת במשיכת בהמה וכלים עלי', האם יקנה בכה"ג.
ו. וכן יל"ד במושך הבהמה מרשות מוכר ולא יצאה כל הבהמה מרשות המוכר, אבל הכלים יצאו האם מהני.
ז. יל"ד בדברים שדרכן בהגבהה שאינם נקנים במשיכה, האם יועיל משיכת הבהמה, ובחי' ר' נחום (אות שמה) דקדק מהר"מ פ"ג ממכירה הי"ג שכתב המקנה בהמה וכליו שעל גבה כאחד אע"פ שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה וכו' עכ"ד, משמע דאם הי' קונה במשיכת הבהמה הי' קונה אע"פ שדרכן להגביה, ויעוי"ש שדחה דקדוק זה עי"ש, וכן הקשה בדברי תוס' והרא"ש בע"א דהקו' דיקנה המוסירה מדין משיכה, וה"ז דברים שדרכן בהגבהה [וכ' לחדש דבמציאה והפקר קונה במשיכה אף דבר שדרכו בהגבהה וצ"ע] ואי נימא דבמשיכת הבהמה קונה כלים שע"ג אע"פ שדרכן בהגבהה א"ש, ולק' הובא להוכיח כן מדברי הרע"א סי' רצ"א סעי' ב'.- ויל"ע בכל משיכת קופה ובתוכה כלים שדרכן במשיכה, דמ"מ הקופה עצמה לולא הכלים דרכה בהגבהה וא"כ לא יקנה, ובשבת צא: מבואר דקונה עי"ש.
ח. עוד העירוני לר"ש בקידושין כה: דבהמה נקנית בהגבהה ולא במשיכה, האם משוך בהמה זו וקני כלים שעלי' קנה, ועוד נתבאר בתו"ד לעיל ולהלן כמה ספיקות בזה.
ויסוד הספק האם הביאור דיש כאן משיכה בכלים, או במשיכת הבהמה מועלת לכלים, ודוגמא לדבר חקרו בגדר קנין אגב האם מעשה קנין דקרקע מועיל למטלטלין וכאילו עשה הקנין בהם או"ד דהם נטפלים לקרקע. ומלישנא דגמ' משיכה דבהמה משמע שהמשיכה נעשית רק בבהמה, ולדברי תוס' י"ל דהכוונה משיכת בהמה שהוא משיכה אחרת. דאם חשיב כמשיכת הכלים עצמם א"כ עלינו לדון בדין משיכת הכלים, אבל את"ל דמשיכת הבהמה מועלת לכלים עלינו לדון במשיכת הבהמה.
והסב' לומר דאין כאן משיכה בכלים י"ל בתרתי א. דבמשיכת בהמה דהולכת מעצמה נתחדש בבהמה ולא בכלים, אלא דמ"מ מספק"ל דהם נטפלים לבהמה. ב. כמש"כ הרמב"ן בשמעתין ובב"ב פו. דאין כאן משיכה בכלים, דהכלים עומדים, והמשיכה היא בבהמה.
ובדברי תוס' דמחלקי בין משיכת בהמה למשיכת כלים, ופי' משום דאין המשיכה שוה, בפשוטו הביאור דכיון דאין המשיכה שוה אין הכלים נטפלים לבהמה, משא"כ במשיכת קופה ובתוכה כלים, וי"ל עוד דבמשיכת קופה ובתוכה כלים בזה יש כאן משיכה לכלים עצמם, וע"כ מהני, אבל בבהמה אין משיכה לכלים עצמם, כיון דהבהמה הולכת מעצמה, ודרך זו נראה בתורי"ד, אבל לדברי הרא"ש דספק הגמ' בכפותה בהכרח צ"ל כדרך הא'.
ובתוס' בע"א ד"ה ונקני כ' דקנין רכוב בודאי לא מהני לכלים, ועי"ש ביתר ביאור בתורא"ש, וביאר הפנ"י דכיון דלאו משיכה גמורה בודאי לא יועיל במטלטלין, וכ' דמה"ט קורא לה והיא באה לא יועיל במטלטלין, וכדרך זו ביאר בנחל"ד, והוסיף בביאוה"ד דבמשוך בהמה זו וקני כלים שעלי' אע"פ שאין המשיכות שוות, מ"מ באחר שהוא ע"י מעשה חשבינן למעשה שעושה בבהמה שתלך כאילו עושה בכלים, כיון דע"י הליכת הבהמה הכלים ג"כ נעתקים ממקומם א"כ מה לי שגורר הכלים בעצמם ומעתיקם מקומם או שמכיש בהמה וע"י כן נעתקים הכלים ממקומם, משא"כ במשיכת הרכוב שאין כאן מעשה, אלא הולכת מעצמה, א"כ בכלים לא שייכא משיכה זו. ובמהרמ"ש בע"א הניח ד' תוס' בקו', ולדרכו דהנתה"מ דרכוב קני משום דתפיס במוסירה, א"כ היינו טעמא דלא מהני לכלים.
בגמ' לקנות מי א"ל קני ופירש"י לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך, וכ' הטור סו"ס קצ"ז כ' וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' לא קנה וכו' וגדולה מזו פירש רש"י שאפילו אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לך לקנותו אבל אני איני מקנה לך אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו קנה והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב במשוך ותקנה שקנה עכ"ד. תו"ד דדעת הר"מ פ"ב ממכירה ה"ח דהטעם דלא מהני דלקנות משמע להבא, ודעת הרא"ש (סי' כ"ד) דכ"ז בשמעתין דאינו מקנה לו גוף הבהמה, ושיטת רש"י דלעולם צריך שיאמר לו שהוא מקנה לו, ומזה הוכיח מרן הגראמ"מ זצ"ל דלא מהני קנין מצד הקונה, ודלא כהשער"י שער ה' פי"ב דהוכיח דמהני, וכן כ' האהא"ז פ"ב משכנים ה"י (ד"ה ונראה) עי"ש דתלי זה בפלוגתת הקצוה"ח והנתה"מ, דהכא מבואר מדברי רש"י בלא מהני, וכן הוכיח בשי' הגרש"ר (אות קלז), וי"ל דהכא כיון שעושה משיכה בבהמה של המוכר בעינן דעת מקנה, דאל"כ אינו יכול לעשות מעשה קנין בדבר שאינו שלו, ויעויין בחי' ר' נחום (אות שמו) בסב' זו, וע"ע בסמוך.
ברש"י ד"ה משוך במקח וממכר ברא"ש (סי' כ"ד) מבואר דהספק שייך גם במציאה (ועי"ש מש"כ לענין דינא, והובא בשו"ע סי' ר"ב סעי' י"ג, ועמשנ"ת לעיל ע"א בדברי הרא"ש סי' י"ז), ורש"י פי' ד' הגמ' דקאמר האומר לחבירו וזהו במו"מ, ובתוס' בע"א ד"ה ונקני מבואר ג"כ דהספק אף במציאה, ובשמ"ק שם כ' בשם חידושי מהר"י כץ וז"ל ויש לחלק בין מו"מ למציאה ולקמן מיירי במו"מ עכ"ד, ולא פי' טעמא דמילתא לחלק בין מו"מ למציאה, ועמש"כ לעיל מדברי ס' המקח ודוק. ולדברי הראשונים דספק הגמ' הוא בדין קנין חצר דזכה בבהמה זכות שהיא שלו לקנין חצר, י"ל דזכות זו לא שייך לזכות בהפקר וכמש"כ החזו"א אהע"ז סי' ע"ד ס"ק י"ח דלא שייך קנין פירות בהפקר, אכן בד' המהריכ"ץ נראה דמיירי במשיכה.
וראיתי מובא בשם מו"ר הגרי"ג שליט"א שפירש דקנין זה דמשוך בהמה וקני כלים שעלי', הוא קנין קלוש ומהני במו"מ דאיכא דעת אחרת מקנה ולא במציאה, ואשכחן כמה דיני דמהני במו"מ ולא במציאה א. בספר המקח כ' דמשיכה בגמל והנהגה בחמור מהני במו"מ. ב. לק' דף י"א מבואר דבדעת מקנה א"צ חצר המשתמרת, ועי"ש ברש"י ג. הש"ך סי' קצ"ה ס"ק ו' כתב בדעת הר"מ דיכול לנתקו קונה בדעת אחרת. (וע"ע מש"כ לק' קיח. בהבטה בהפקר עי"ש).
וראיתי לבאר לפמשנ"ת בגדר משיכת הבהמה לקנות הכלים שעלי' שאין כאן משיכה בכלים, אלא דמשיכה דבהמה מועלת לכלים, וא"כ י"ל דכ"ז כשיש דעת אחרת מקנה ומטפיל את הכלים לבהמה, וע"כ במשיכת הבהמה נקנים הכלים, אבל בהפקר לא מהני, ולפ"ז אף במושך כלים של ראובן על בהמת שמעון לא יועיל, ובלא"ה י"ל דלא יועיל דכיון דאין כאן משיכה כלפי הבהמה דהבעלים לא מקנים לו לא יועיל וכמשנ"ת לעיל דבעינן שיהא משיכה בבהמה. שו"ר רע"א בג' השו"ע סי' רצ"א סעי' ב' דנקט דאם משך בהמתו ג"כ קנה את המנעלים שעלי' עי"ש, וכ"ה בנתה"מ שם, וק' דלכאו' בבהמתו אין כאן מעשה משיכה, ויעוי"ש שציין למחנ"א, ובמחנ"א נראה דלא מהני.- והעירוני עוד להוכיח מדברי הרע"א דאע"פ שמנעלים דרכן בהגבהה מ"מ נקנים במשיכת הבהמה.
והעירוני דנפ"מ בין הדרכים האם תליא במה שהבהמה של הפקר, או במה שהכלים של הפקר, דלדרך א' עפ"ד החזו"א תליא בבהמה, ולדרך ב' בכלים, ולדרך ג' בתרוייהו.
ולפ"ז יש ליישב מה שהוכיח מרן הגראמ"מ זצ"ל דלא מהני קנין מצד הקונה מדלא מהני כשאמר לו לקנות, די"ל דכ"ז בשמעתין דבעינן שהמוכר יטפיל את הכלים לבהמה, ועי"ז הם נקנים במשיכת הבהמה, ובעינן דעת אחרת מקנה, דהא במציאה בכה"ג לא קנה, ויעויין ברא"ש (סי' כ"ד) שכתב דכ"ז בשמעתין אבל פי' מטעם אחר וכשיטתו דס"ל דספיקת ר"א הוא אף במציאה.
בגמ' חצר מהלכת היא וכו' הקצוה"ח סי' ר"ב ס"ק ג' הקשה מכאן על השמ"ק לק' כה: בשם תוס' חיצוניות והש"ך שם ס"ק ג' דחצר אינה קונה אא"כ קדמה זכייתו בחצר לחפץ המונח בה, דהכא קנה שניהם ביחד ומהני, ובחי' רע"א כאן ובחזו"א ב"ק סי' ג' ס"ק י"ד כ' דאין כוונת הש"ך דלא קנה, אלא כוונתו דהזכי' הוא בזאח"ז, ועי"ש כמה נפ"מ, ואכתי תיקשי בדברי התוס' חיצוניות דבדבריהם מבואר דלא קנה כלל, ועמד בזה החזו"א, וע"ע חי' הגרשש"ק סי' כ"ג וקה"י סי' כ"ז, ובעזה"י יתבאר בדף כ"ה.
עוד כ' הקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' (ד"ה אלא) בשם השמ"ק וז"ל ש"מ דכליו של אדם מדין חצר הוא דקונה דאי לא מאי פריך מחצר מהלכת דלמא כליו שאני עכ"ל וכיון שכליו מתורת חצר ובש"ס (ע"ז ע"א ב') פריך בפשיטות גבי עכו"ם דתקני כליו א"כ מוכח דיש חצר לעכו"ם עכ"ד, ועי"ש מה שדן דחצר משום שליחות ואין שליחות לעכו"ם, וכן הקשה הרע"א שם, ובאו"ש פ"א ממכירה ה"ד (ד"ה אולם) כ' אולם בהתבונני בינה בדברי רבינו פ"ד ה"א אשר זה לשונו כליו של אדם כ"מ שיש לו רשות להניחו קנה וכו' וה"ז כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו, וכבר נודע כמה תקיף חילא דמרן לכלול בלשונו דברים עמוקים, ונראה ברור דכוון בזה, דבקנין כליו יש תרי טעמי אחד משום דהוי כאילו הגביה הלוקח ואחד משום חצר והוא דהגבהה אף אם לא הוגבה על ידו רק מסיבתו וכו' א"כ לא מוזר הוא לומר דמה שבאו ע"י הלוקח לתוך כליו הוי ממש הגבהה וכו' ועי"ש שכתב דכ"ז כשהונח מדעתו אבל בשמעתין שהונח שלא מדעתו אין כאן הגבהה. ויש שדנו עוד דקני מטעם משיכה, [עי' בדברי משפט, וכ"ה בהגר"א בשוכר את מקומו] וזה ג"כ רק שהכניסן הלוקח.
בגמ' א"ל ר"פ ורהבדר"י לרבא וכו' כ' השמ"ק דהנך אמוראי פליגי על רבא בדין חצר מהלכת וסברי דקונה דומיא דידה דמהלכת וק' מ"ט בכ"מ שנזכר דחצר מהלכת לא קנה לא הובא דברי ר"פ ורהבדר"י, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות שכח) כ' דנחלקו רק כאן בבהמה דמהלכת בלא דעת, אבל עבד שיש לו דעת מודו דהיא חצר מהלכת.
בגמ' הי' מהלך בספינה בר"מ ור"ח לא נזכר שהי' מהלך בספינה, ועי' להלן.- עי' רש"י ד"ה כל שאילו מהלך רבא נמי אמרה התם היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו' עכ"ד, ודבריו צ"ב דהתם אינה מהלכת.
בגמ' אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וכו' כתב הריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' ולא דמיא הא לספינה שעל מים דפריש רבא דשאני הכא שהאשה מדעתה ניידא עכ"ד, ועי' שעה"מ סופ"ה מגירושין מה שתמה משמעתין ע"ד הר"ן דבמהלך לדעתו לא הוי מהלך, ועי"ש עוד.
הקשה הראב"ד (הובאו בשמ"ק) דכליו של אדם אין קונין לו ברה"ר ותי' דלא מיירי ברה"ר אלא בסימטא ואשכחן בגמ' דקרי לסימטא רה"ר, והרשב"א והר"ן (שם) תי' דטעמא דרה"ר לא קני משום דאין לו רשות להניחו שם אבל קלתה יש לה רשות לשאת אותה. [ובתוס' הקשו מ"ט לא מוקי לה בכפותה, ויל"ד לדברי הראשונים דאין לה רשות להיות כפותה ברה"ר ולא תיקני כליו].
עוד הקשה הראב"ד מ"ט לא מתגרשת בד' אמות ותי' שאין ד"א אלא בעומד ולא במהלך, והסכימו לזה הרשב"א והר"ן, והב"ח סי' רס"ח פי' הטעם דלא קני במהלך דהו"ל חצר מהלכת, והוא תמוה דהחזר אינה מהלכת, אלא הגברא מהלך, ומה"ט שלל הסמ"ע שם פי' זה, ומו"ר הגרי"ג שליט"א הוסיף עוד דהראב"ד כ"כ לפרש בטעמא דאמוראי שהוכיחו דחצר מהלכת קנה, דתיפו"ל מדין ד"א, וע"ז תי' דמהלך, ומשמע דאף למ"ד דמהלכת קנה, לא קנה בד"א כשהוא מהלך, ובתוספי תוס' להרא"ש (שם) כ' ונ"ל שהקושיא אינה קושיא דמה שנתון בתוך קלתה ה"ז מבטל קנין ד"א, וכ' דמה"ט אין מקור לדינו דמהלך אין לו ד"א. והובא פלוגתא זו בטוחו"מ סי' רס"ח וערע"א בשו"ע שם [ועמש"כ בס"ד בדרך ישרים סי' שצ"ו סעי' א'].- והעיר בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות ת') דמאחר דקלתה היא חצר מהלכת, ואין לה תורת חצר כלל, מדוע זה מבטל את קנין ד"א, וכ' דמוכח דחצר מהלכת יש לזה תורת חצר עי"ש. ובעיקר קו' הראשונים יל"ע דר"א דהוא מרא דשמעתתא דידן מספק"ל בגיטין עח: האם ד"א יש להם אויר, וא"כ הכא הקלתה באויר ואין קונה בד"א, שו"ר בצב"א סי' כ"א אות ז' שעמד בזה.
הדברי יחזקאל סי' כ"ה אות ד' הקשה מאי מקשי מנתן גט ע"ג קלתה (עפרש"י דפריך מכח המשנה, ועי' תוס') הא י"ל דמגורשת בהגבהה, דמוגבה מכחה (ועמש"כ לעיל ע"א האם צריך שיגביה או דסגי במה שמוגבה מכחו), ולכאו' קו' רק לשיטת רש"י דמהני קנינים בגט, אכן לפמש"כ התו"ג סי' קל"ט סעי' ט"ו דכל הפלוגתא הוא באגב, אבל משיכה והגבהה דהוא מדין הכנסה לרשותו לכו"ע מהני, א"כ תיקשי לכו"ע, ותי' דגירושין הוא בע"כ, וכשאינה חפיצה בגירושין אין כאן הכנסה לרשותה, ולזה בעינן יד וחצר שהוא ממש ברשותה, ועי' באהא"ז ריש הל' נז"מ אות ג' דגזלן שמשך שלא ע"מ להכניס לרשותו לא נתחייב דאין כאן משיכה, ועי' במכתב החזו"א לעיל ח..
חצר מהלכת
ברש"י ד"ה מי קני וחצר מהלכת וכו' והוי משתמר בדברי רש"י נראה דטעמא דחצר מהלכת לא קנה משום שאינה משתמרת, וכ"ה בשמ"ק ב"ק יב. (ד"ה והלכתא) בשם המאירי, וכ' דמה"ט גדולי הפוסקים לא הביאו דין חצר מהלכת כיון שהביאו חצר המשתמרת. וע"ע ברמב"ן גיטין כא. שכתב בסו"ד וז"ל אבל חצר מהלכת כיון שאפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתה לא קניא לי' עכ"ד, ועי"ש בריטב"א. וצריך לבאר לדברי רש"י החילוקים שנאמרו בשמעתין, ואי משום דאינו משתמר, הא בשמעתין הוא משתמר, [וברשב"א בב"ק יב. הוכיח דחצר מהלכת אינו קונה אע"פ שהוא משתמר, מהא דנתן לתוך קלתה אינו קונה] וכן להיפוך מאי ס"ד דיועיל בעמדה הרי אינה משתמרת, ולכאו' צ"ל ג"כ דהוא ילפותא דומיא דידו וצ"ע, [ובחידושי ר' נחום (אות שמח) ביאר ד' רש"י דהילפותא דבעינן חצר בת שימור, ולא חצר מהלכת] ועוד דבמאירי מבואר דהוא ממש מדין משתמר, ולא נתחדש בדין חצר מהלכת דין חדש וצ"ע, אכן ברא"ש פ' הזורק (סי' ה') כ' דחצר מהלכת לא קנה אע"פ שמשתמרת, ויעוי"ש שהוכיח כן משמעתין עי"ש. ואפשר דכ"ד הרא"ש למסקנא דכל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב נמי לא קנה. ועי' בכ' הגר"ח גיטין כא. מש"כ בדברי רש"י.
שו"ר דמש"כ בדברי רש"י דהטעם משום אינו משתמר, הנה בב"ק יב. פירש"י בד"ה חצר מהלכת אינה קונה לבעליה כלום דלאו חצר היא במהלכת עכ"ד, ובגיטין כא. ד"ה וחצר פי' הטעם דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי, ולפ"ז נראה דכוונתו הכא דאיכא תרי דיני. א. נייד דאינו דומיא דחצר. ב. משתמר, ויל"ע בדברי רש"י דהטעם משום נייד דא"כ אף בכפות לא יקנה, דבב"ק יב. קאמר באגב דבעינן מקרקעי דלא נייד, ואף בכפות אינו קונה, וכ"ה בר"מ פ"ג ממכירה הי"ב.
הקשו התוס' בגיטין כא. ד"ה אטו בחצר מהלכת דלא דמי ליד מ"מ יקנה מטעם שליחות, ועי"ש בתירוצם, וכן הקשו הראשונים (הובאו בשמ"ק כאן), וברא"ש פ' הזורק סו"ס ה' (ציינו השמ"ק כאן) כ' וי"ל כיון דאפקיה רחמנא בלשון יד דכתוב אם המצא תמצא בידו וכו' בעינן דומיא דיד עכ"ד, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' וחצר המהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הלכך אפילו למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ"ש למ"ד משום ידה איתרבאי עכ"ד. ולדברי רש"י דחצר מהלכת לא קנה משום דאינה משתמרת, א"ש דמה"ט לא קונה מדין שליחות, כן מתבאר מדברי הגר"ח שם.
בתוד"ה משוך במשיכת הבהמה שהולכת מעצמה וכו' כ' החכמת מנוח והא דקאמר והלכתא בכפותה ומשמע מפירש"י דמבע"ל בכפותה אי א"ל משוך בהמה וקני כלים כו' ופשיטא לי' אי אמר קני בהמה כו' צ"ל דה"ק התוס' דמבע"ל כיון דבהמה יכולה לילך אי לאו כפותה דשייך בה אז קנין קל לא יועיל אפי' משיכה מעולה בה לכלים, ותירוץ זה משמע באשר"י ע"ש, ודוחק הוא ונראה דהתוס' לא מפרשי כרש"י, והלכתא בכפותה, אלא ה"פ והלכתא בכפותה קנה בין א"ל משוך בהמה כו' בין א"ל קני בהמה כו' עכ"ד, ויעויין בשמ"ק בשם הגליון דג"כ כתב בשיטת תוס' דהספק באינה כפותה, וכן משמע להלן בתוס', וכמש"כ המהר"ם שם, וכ"כ המאירי (ד"ה זו) והוא כמשנ"ת דיסוד החילוק בין משיכת בהמה למשיכת כלים, דבמשיכת בהמה שהולכת מעצמה אין כאן מעשה משיכה על הכלים, משא"כ בקופה יש כאן מעשה משיכה על הכלים, ומה"ט יועיל בכפותה, ועמש"כ בתחילת הסוגיא.
בא"ד וי"ל דהתם לא א"ל קני הנתה"מ סו"ס ר"ב כתב דדברי השו"ע שם דלא כתוס', וס"ל שא"צ שיאמר לו קני, וז"ל השו"ע א"ל משוך קופה זו ובמשיכתה קנה מה שבתוכה קנה מה שבתוכה אע"פ שלא קנה הקופה, הרי להדיא דבעינן שיאמר וכדברי התוס'. וכפה"נ בשו"ע שהי' לפני הנתה"מ נשמט קנה מה שבתוכה מפני הדומות, ובאמת דבשו"ע סי' ר"ב סעי' ו' מבואר שלא כדברי תוס', וע"ע בתוס' ב"ב פה: ד"ה משך שכתבו כדבריהם אין לענין משיכת בהמה לקנות כלים שעלי'. [ועי' בדבריהם שם פו. ד"ה ומדכליו, דלא כ"כ, ואפשר שיש חילוק בזה בין משיכת בהמה למשיכת כלים, והתוס' כאן לא חילקו בזה]. ובנתה"מ מבואר דכ"ד התוס' דבעינן שיאמר קני הוא רק במשיכה בכליו של מוכר, אבל במשיכת הדבר עצמו א"צ שיאמר קני, [והדבר מבואר בתוס', אלא דבתוס' י"ל דהוא משום אומדנא, ובנתה"מ לא נראה כן] וי"ל דהביאור כמשנ"ת דבעינן שיהא מעשה משיכה בכליו של מוכר וע"כ בעינן שיאמר לו קני, דאל"כ אינו יכול לעשות מעשה קנין בלא הקנאת הבעלים.
בא"ד [א"נ התם כשמשך החמרין ולא משך את החמור] וכ"כ בב"ב פה: ד"ה משך, ומבואר דמשיכת אדם הטעון כלים לא מהני, וכ"ה ברשב"ם ב"ב שם ד"ה משך, והביאור כפשנ"ת דאין כאן משיכה על הכלים, דהמשיכה היא על הבהמה והכלים נטפלין לה, וא"כ זה לא שייך באדם, ואע"ג דאיתא בקידושין כב: דעבד כנעני נקנה במשיכה מ"מ לא שייך בבן חורין.
בעליות דר"י בב"ב פה: (הובא בשמ"ק ד"ה תא שמע) תי' כדברי תוס', וכ' ועוד יש לפרש הא דמסיק התם על האי בעיא והלכתא בכפותא [דדוקא בכפותה] דקמבע"ל אם תועיל המשיכה לגבי כלים שעליה דכשהיא כפותא דמיא טפי למשיכה [כמו] שמושך פירות בכלי עכ"ד, והוא כדברי הרע"א דלמסקנא הספק רק בכפותה, והתוס' לא תי' כן דכפשנ"ת ס"ל דאדרבה הספק רק באינה כפותה.
בא"ד א"כ במשוך נמי וכו' ויקנה מטעם חצר וי"ל דכשא"ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר כ' האהא"ז פ"ג ממכירה הי"ד (ד"ה ונראה) ובדברי התוס' אינו מבורר אם כונתם דלא הוי גדר חצר שאולה או משום דלא השאיל לו שיקנה בתורת חצר או כבש"מ בשם הריטב"א הקשה ג"כ דליקני מתורת חצר כמו ומקומו מושכר לו וכ' וז"ל וי"ל דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו [משאילו] אלא בקנין זה מספקא לן עכ"ל עכ"ד האהא"ז, ונראה דפי' האהא"ז ד' תוס' כהריטב"א דכיון דאין לו קנין אלא כדי לקנות בחצר לא מהני, וזה דלא כמשנ"ת מדברי תוס' בב"ב עט: דבכה"ג מהני, וכ"כ בדף פז. ד"ה לך, וע"כ דכוונתם דלא השאילו לענין זה, ובתי' הב' ס"ל דבסתמא השאילו גם לקנות בחצר.
ובאילה"ש הק' ע"ד תוס' דכדי לקנות במשיכה הוא שמשאיל לו עד גמר המשיכה, וכדי לקנות בחצר צריך שיהא שלו לאחר גמר המשיכה והרי לא הקנה לו אותה שעה דכבר חזר למוכר, ונמצא דמעולם לא היתה שלו, דהרי לקנין שאלה בעינן משיכה, וכ"ז שלא משך לא נעשה שלו, ולאחר שמשך כבר נגמר זמן השאלה.
בסוה"ד א"נ עמהרש"א ומהר"ם ובמש"כ המהרש"א בסו"ד לדמות משיכה במהלך לחצר צ"ב כוונתו, ושמא י"ל יסוד קנין משיכה הוא הכנסה לרשותו, וזה דמיא לחצר, דכל שאילו מהלך לא קנה, ובכל משיכה, ההכנסה לרשותו היא בסימטא משא"כ הכא, ולפ"ז המושך כלי ע"ג בהמה לא יקנה וצ"ע, שו"ר באהא"ז פ"ג ממכירה הי"ד (ד"ה אלא) שכ"כ. וע"ע ע"א בתוד"ה ונקני ובמהרש"א שם.
בגמ' קני בהמה וקני כלים וכו' בכו"ח דרעק"א ברשימו"ת הקשה להמבואר בסי' ר' סעי' י' במקנה מעות ומטלטלין כאחד בחליפין, אע"פ שמעות אינם נקנות בחליפין, מ"מ נקנים יחד עם המטלטלין, א"כ ה"נ כיון דקנה הבהמה קנה ג"כ הכלים, אע"פ שאין כאן משיכה מועלת לכלים.
בד"ה ספינה אע"ג דבפ"ק דקדושין אמרינן דת"ח רכוב כמהלך דמי ביאו"ד דהכא חזינן דכיון דהספינה עומדת והמים מוליכים אותה לא חשיב מהלך, ה"ה ברכוב לא הוי כמהלך, כיון דהוא יושב וקבוע במקומו והבהמה מוליכה אותו, וע"ז תי' דהכא הוא דווקא דיד דיד מהלכת, ומ"מ מאחר שאינה מכלת מחמת עצמה אלא אחר מוליכה ה"ז קונה, ה"ה בספינה, אבל בעלמא זה חשיב כהילוך. ויעויין בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות תא) שהקשה די"ל דשאני חיוב קימה דלא תליא בדין מהלך, אלא במה שהת"ח עובר.
והקשה הרע"א בגלהש"ס דא"כ הגוף עצמו מקרי מהלך ואמאי מהני בנותן גט על ראשה, וכמו"כ להיפוך בנותן גט ביד עבדה מדוע חשיב חצר מהלכת, הרי היד אינה מהלכת, וע"כ דדין מהלך הוא במה שמהלך מהקונה משא"כ חצר דמהלכת מהקונה והניח בצע"ג, וכן הקשה הרע"א בגלהש"ס בשבת ה:, וזכה הרע"א לכוין לדברי הרמב"ן בגיטין כא, עי"ש דהקשה כקו' הרע"א ותי' כתירוצו, והוסיף לבאר (והובאו דבריו ברש"י) דכל שאפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתה לא קניא לי'.
ובקה"י סי' י"ג כ' דלכאו' ילה"ק ע"ז מהא דקאמר בשמעתין באדם המהלך בספינה דחשיב חצר מהלכת, והרי אין החצר מהלכת מהקונה, ותי' דכיון דאף אם האדם לא יהא ספינה הרי היא מהלכת, ע"כ חשיבא חצר המהלכת, ואכתי הק' מהא דמקשי בגמ' מקלתה, ותיפו"ל דקלתה אינה מהלכת מצד עצמה והניח בקושיא.
ובעיקר קו' הרע"א תי' הקה"י דזה ודאי דקנין יד קונה אע"פ שהוא מהלך, וכל הדרשא דומיא דידו אינו דומיא דקנין יד, אלא דומיא דידו במציאות שאינה מהלכת מחמת עצמה וע"כ כל שאינו מהלך מצד עצמו אינו חצר המהלכת עי"ש באורך, ויעויין בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל באורך בדרך זו.
בא"ד וכן בפ"ק דשבת וכו' קו' תוס' היא מהאגוז עצמו, וכן מבואר בדבריהם בשבת.- עשמ"ק בשם הראב"ד והרמב"ן לחלק באופ"א, וע"ע רמב"ן עירובין מג. (ד"ה ויש מחזרין) ולענין תחומין במהלך בספינה דכתב דאינו מהלך דאיהו מינח נייח וספינה הוא דקא מסגיא, (והובא בבאוה"ל סי' ת"ד ד"ה והואיל) ומאידך כ' בסו"ד דהשובת בספינה לא קנה שביתה כיון דמים עצמן לא קנו שביתה דניידי כ"ש בספינה.
כתב הרא"ש (סי' כ"ד) דמספק במקח וממכר אזלינן בתר מ"ק, והקשה הרע"א דבאמר לו קני בהמה וקני כלים שעלי' כיון שקנה הבהמה הרי הלוקח מוחזק, והו"ל תפיסה ברשות, והעירוני דכיון דהוא חצר מהלכת אין כאן תפיסה הראוי' לקנין וכמשנ"ת לעיל ח: מהעליות דרבינו יונה, ומ"מ במציאה א"צ תפיסה הראוי' לקנין וכמשנ"ת שם מהקצוה"ח ואשה"ט ד' הרא"ש.- ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות שפו) הוכיח מדברי הרע"א דלא כהקצוה"ח דהרע"א כ' בדברי הנמו"י דבמשוך בהמה חשיב תפיסה ברשות, אע"פ דכשהם על הבהמה הוא ספק מוחזק, מ"מ אח"כ כשנטלם הו"ל מוחזק, והרי הבעלים לא נתנו לו שיטול אח"כ, ונמצא שהם לא החזיקוהו רק בתפיסה שאינה ראוי' לקנין ועי'.
הרמב"ם פסק דלא קנה והקשה הלח"מ, וכבר עמד בזה התשב"ץ ח"ב סי' רע"ב דדעת הר"מ דמהני תפיסה בספיקות א"כ הרי תפס, וכ' התשב"ץ שמא סובר הרב ז"ל דכיון דאסיקנא והלכתא בכפותא משמע דמסקנא דתלמודא הוא דכשאינה כפותא לא קנה עכ"ד, ויעויין ברשב"א שכ"כ, ויל"ד עוד דאין כאן תפיסה הראוי' לקנין, וראיתי לתרץ עוד לפמשנ"ת לעיל מהזכ"י סי' ע"ח אות ב' דקנין חצר תליא במה שהתשמיש בחצר הוא שלו, וכ' דבספיקות כיון דאזלינן בתר מ"ק אף אם הוברר לבסוף דחל הקנין, מ"מ כיון שהחצר היתה בחזקת המ"ק לא קנה בתורת ודאי, וא"כ אי נימא דהר"מ מפרש כהראשונים דהספק בקנין חצר האם הקנה לו הבהמה לגמרי שתהא כחצירו או לא וכמשנ"ת ברמב"ן, א"כ מספק הרי הי' בחזקת מ"ק, ואין לו תשמיש בזה, ובתורת ודאי לא קנה.
במשנה היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה וכו' כ' השמ"ק דהא דקתני רוכב דטעמא קא יהיב למה ראה זה יותר מחבירו מפני שהיה רוכב והגבוה מחבירו רואה יותר מחבירו א"נ דאם שנים מהלכים יטלנה הוא ולא יכניס עצמו לבית הספק כי שמא יזכה לעצמו, ובחי' הרי"מ תי' ע"פ שיטת הראב"ד (הובא בראשונים מסוגיא דלעיל ובטור סי' רס"ח) דמהלך אינו קונה בד' אמות, והשמיענו דה"ה רכוב כמהלך ואינו קונה בד"א, וע"כ הוצרך לזכי'.
ברש"י ד"ה לא אמר כלום ואי קנייה קמא וכו' הא יהבה ניהלי' במתנה וכו' מקשים דבדף י. בד"ה סיפא פירש"י דגלי דעתי' כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה, וכ' הנתה"מ סי' רס"ט ס"ק ז' דהא דהוצרך רש"י בגמ' לטעמא דגלי דעתי' דאדעתא דהאי אגבהה דאל"כ לא הוה תלינן שנתנה לו במתנה אלא בפקדון והביא כן מהשמ"ק, וכ' דנפ"מ לדינא דאם יש עדים שהגביה לעצמו ואח"כ נתנה לחבירו לא זכה השני דתלינן בפקדון, ולא תי' סתירת ד' רש"י.
ובפנ"י בדף י. הביא שכל המפרשים תמהו פה אחד ע"ד רש"י מה ראה על ככה לפרש באופ"א הרי כבר פי' במשנתינו הטעם דקנייה שני ממנ"פ, ותי' ע"פ שיטת רש"י בפ' משילין דפליגי ר"נ ור"ש למ"ד לא קנה חבירו דר"נ סבר דכ"ש דהמגביה לא קנה, ור"ש סבר דהמגביה קנה, אע"פ שנתכוין לחבירו (ויתבאר בזה בעזה"י להלן) וא"כ ד' רש"י במשנתינו הוא לדעת רב ששת דקנה המגביה פי' דנתכוין ליתנה במתנה, ודברי רש"י בגמ' הוא לדעת ר"נ דהוי הפקר, וע"ז בא רש"י לפרש מ"ט לא אמרינן דנתכוין לזכות לעצמו, אשר ע"כ פירש"י דמשנתנה לו גלי דעתי' דנתכוין לזכות לעצמו, וע"ע מהרש"א לק' י..- וע"ע ברשב"א (הובא בשמ"ק י. ד"ה פשיטא) מש"כ בדינא דמשנתינו דמשמע דהוא משום חסרון נאמנות וכדקתני לא אמר כלום, ועי"ש עוד דאת"ל דזכה המגביה, א"כ כשנתנה לחבירו לא אמרינן דבמתנה יהבי' ניהלי' עד דאמר לו בפירוש, אלא אמרינן דפקדון הוא.
בגמ' תנן התם מי שליקט את הפאה ופירש"י אדם בעלמא שאינו בעל השדה וכו' ופליגי הראשונים בביאו"ד רש"י, הריטב"א פי' דהוקשה לו דאמר אי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזי לי' ואי בבעל השדה אפי' עני לא חזיא לי' דהא קי"ל להזהיר עני על שלו, והרא"ש (הובא בשמ"ק) פי' דהוצרך כן למ"ד מעני לעני מחלוקת דאי בעי זכי לנפשי', וע"ז הוקשה לו להזהיר עני על שלו, אבל למ"ד מעשיר לעני מחלוקת דהוא משום מיגו דאי בעי מפקר נכסי', א"כ אין השדה שלו, ואין כאן להזהיר עני על שלו, וכן דעת הריטב"א בשם תוס' דכל שהפקיר את השדה שוב אין כאן להזהיר עני על שלו שאינו מוזהר עלי', ובשמ"ק הביא בשם רבו דמדברי רש"י נראה דכ"כ אף למ"ד מעשיר לעני מחלוקת, וע"ע בשמ"ק בשם מהר"י אבוהב, ובאמת דמדוקדק כן ממש"כ רש"י כן ע"ד ר"א, והא בדעת ר"א לשיטת רש"י בסמוך כו"ע מודו דמיירי בעשיר לעני.
וביסוד הפלוגתא האם כשהפקיר שדהו יכול לזכות בפאה, מבואר בשמ"ק בשם רבו דפליגי האם דין להזהיר עני על שלו, הוא דמי שהי' בעלים בשעת הפרשת הפאה או בתר שעת לקיטת הפאה (כ"נ כוונתו), ויעויין בתורע"א בפאה דנקט מסב' דכל שחל עליו איסורא דלא תלקט תו לא יועיל הפקר עי"ש, ונקט דתליא בשעת קצירה, וכ"ח בראמ"ה שם, ומבארים בזה (עקה"י סי' י"ד וחי' הגרש"ר סי' י"ג) עפ"מ שיש לחקור בגדר דינא דלהזהיר עני על שלו, דדעת הרא"ש והריטב"א בשם תוס' דהגדר דכלפי שדה זו הן הבעה"ב כעשיר, וכלישנא דגמ' לק' יב. ואבוה עשיר הוא, [ועי"ש ברש"י ותוס' ודוק] ועי' מקדש דוד סי' ס"ה בדרך זו, וע"כ כל שבשעת לקיטה אינו בעל השדה, הרי הוא עני ומותר לו ללקט, ודעת רש"י לדרכו דהריטב"א דס"ל דאף אם הפקיר את השדה משום דמצות תעזוב הוא שיעזוב לאחרים ולא יקחנה לעצמו, וע"כ תליא בעלים של שעת הפרשה, דעליו נאמר שיעזוב לאחרים, ויש לבאר עוד דאע"פ שהפקיר את שדהו, מ"מ את הפאה אינו יכול להפקיר, ואשר ע"כ נשאר בזה האיסור להזהיר עני על שלו, ואדרבה צ"ע דעת הרא"ש והריטב"א דאם הפקיר את השדה מותר לו ללקט. וע"ע אחיעזר ח"ג סי' מ"ב במש"כ דיש סב' בפאה שאע"פ שהפקיר נשאר האיסור, דמרבינן בב"ק צד. במפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפאה עי"ש.
והנה איתא בירושלמי פ"ה דפאה ה"ה (הובא בר"ש שם משנה ו') המוכר קמה לחבירו ושייר לו השדה שניהם אסורים אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך, ומבואר דיש דין קצריך אע"פ שאינו שדך, וא"כ מה יועיל במה שמפקיר את השדה, וע"כ צ"ל דהוא דין בקציר הניתר, וצ"ע דהניחא בפאה י"ל דהוא דין בקציר הניתר, דהפרשת פאה היא על השדה, אבל בלקט לא שייך לומר דהוא דין בקציר הניתר, ובודאי הוא דין בלקט גופי', וא"כ מינה שמעינן שיש דין קצירך בלקט גופי', וא"כ תימה מה יועיל שיפקיר את השדה וצע"ג, וע"ע בירושלמי סופ"ב דפאה דמספק"ל בקצר חצי' ומכר חצי' האם מותר למוכר ליטול פאה, ומזה חזינן דלא תליא בבעלים על הקציר הניתר, וא"כ תימה מה יועיל במה שיפקיר את מה שקצר וצע"ג. עוד נמצינו למדים מדברי הירושלמי דדין להזהיר עני על שלו נאמר גם על בעל השדה, ולפ"ז מוכח שאינו דין בתעזוב, דהא מצות עזיבה מוטלת על בעל הקמה, ומוכח דהלכה היא דלהזהיר עני על שלו.
מקשים ע"ד רש"י (וכביאור השמ"ק) דס"ל דלהזהיר עני על שלו תליא בשעת הפרשה מהא דאיתא בנדרים פד: דבמעשר עני דג"כ יש איסור להזהיר עני על שלו. ומ"מ אם הפקיר נכסיו מותר לו ליטול, ואין לדחות דמיירי בהפקיר קודם הפרשה, דא"כ איך יפריש מעשר עני הרי אינו בעלים, ועתורע"א דמאי פ"ד מ"ג, ובחי' הגרש"ר סי' י"ג אות ה' דחק לתרץ דהפקיר קודם הפרשה, ומ"מ מהני הפרשה בהפקר וכדמספק"ל בירושלמי פ"א דתרומות ה"א ודוחק, ושמא י"ל דאין לדמות מעשר עני ללשו"פ.
ובראשונים הביאו ירושלמי כאן דמבואר דמיירי בבעל השדה, וכן הקשה הר"ש בפאה פ"ד מ"ט מירושלמי בשבולת של לקט שנתערבה דאליבא דר"א יכול בעה"ב לזכות לעני, והי' מקו"ל דהירושלמי מפרש טעמא דר"א כדרב חסדא בגיטין יא: דסבר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, וא"כ יכול גם בעה"ב לזכות לעני, וכמבואר ברש"י בגיטין דמפרש בבעה"ב עשיר, וכ"ד הוא להמבואר בשמעתין דטעמא דר"א משום דאי בעי מפקר נכסי', ועי' בה"ל ח"ג סי' מ"ד אות ד', והעירו דבירושלמי כאן מבואר דטעמא דר"א משום דאי בעי מפקר נכסי' עי"ש.
ותי' הגר"ח דבדין להזהיר עני על שלו נאמרו ב' דינים א. דין ממון שאין לו זכות ליטול משלו והוא גזל עניים. ב. דין איסור שהתורה אסרתו ללקט, ומעתה ביאר דהמיגו מהני רק על דין הממון, אבל על האיסור לא מהני מיגו [ולפ"ז א"צ למשנ"ת בשיטת רש"י דלא יועיל אם יפקיר משום דהאיסור תליא בשעת הפרשה, וע"ז מקשים מגמ' בנדרים, אלא דהוא סב' במיגו] ועפ"ז תי' באופן נפלא קו' הר"ש מירושלמי בשבולת לקט שנתערבה, דהתם דין האיסור בטל ברוב, וכל הנידון הוא בדיני הממון וע"ז מהני מיגו ואשה"ט, ודבריו צ"ת, וכבר עמד בזה האבי עזרי פ"ב ממתנו"ע הי"ט דלכאו' דין האיסור תליא בדין הממון, ומאחר דממונא לא בטיל ממילא איכא איסורא וצ"ע, וע"ע נתה"מ סי' כ"ה בדיני תפיסה ס"ק ב' דמבואר דאע"ג דספק ממון עניים לקולא מ"מ איכא איסורא דלא תלקט, ומבואר דנקט דאיסור לא תלקט אינו על הממון עניים אלא על הדין מתנות עניים, וא"כ ה"ה להיפוך י"ל דיש ביטול ברוב על האיסור ולא על הממון, וע"ע באילה"ש שהקשה דכלפי האיסור אינו מונע הזכי' וא"צ למיגו, ויעויין בירושלמי פ"ד דפאה ה"ב בביאור המקרא בדברי הימים ואני בעוניי וגו' וכפי שביאר הראמ"ה עולה דמלך אין יכול לזכות להקדש דליכא מיגו דזכי כיון דאסור לו להרבות זהב, אלמא דמחמת איסור ג"כ חשיב דלא מצי זכי.- ע"ע מש"כ בס"ד בפסחים לח. תוד"ה אתיא.
והקה"י סי' י"ד תי' דהירושלמי מפרש טעמא דר"א דמי שאינו עני אינו בר זכי' בלשו"פ, וע"כ שפיר אמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני ויכול לזכות בלשו"פ, ואע"פ שבשדהו אסור לו ללקט, מ"מ זה אינו מונעו מלזכות לאחרים, ורק אם אינו בר זכי' בלשו"פ עי"ש, וכן תי' הראמ"ה בפאה. ועי' בר"ן ובחי' הריטב"א (ישנים) שהביאוד' הרמב"ן שהביא ירושלמי הנ"ל, וע"ע או"ז הל' צדקה סי' י"ז.- ע"ע ר"ה ד: סותוד"ה לקט דמפרשי משנתינו בבעה"ב.
ומדברי הראשונים דמיירי בבעה"ב, העירוני דמוכח דלא כמל"מ שנסתפק דכ"ז שלא זכו בו עניים עדיין הוא ברשותו, דא"כ אין אדם זוכה בשלו לאחרים, [ובגיטין ל. אמרו במתנו"כ במזכה ע"י אחר, והתם איכא לבעלים טוה"נ, ויעויין בשי' הגרש"ר שם שהקשה למ"ד טוה"נ אינה ממון, מדוע צריך לזכותו ע"י אחר עי"ש].
בגמ' רא"א זכה לו בשו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' ו' נשאל דבב"ב קנו: סבר ר"א זכין לקטן ואין זכין לגדול, ודוח"ל דמיירי בקטן, ועי' חי' הרי"מ.
בגמ' יתננה לעני הנמצא ראשון הק' הקצוה"ח סי' רי"ב ס"ק ד' מ"ט יתננה לעני הנמצא ראשון ולא יזכה בה לעצמו למ"ד דמעני לעני מחלוקת, והיינו דמיירי במלקט עני, [ובשלמא אי מיירי בבעל השדה לק"מ, דאסור לו ליטלה לעצמו, אבל לרש"י שפי' דמיירי באדם דעלמא תיקשי] וכ' דמכאן ראי' לדברי הר"מ פכ"ב מכירה הט"ו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבה"ב או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנ' ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ד, וא"כ מאחר שאמר שיתננה לעני הרי חייב לקיים דברו, ואינו יכול לקחת לעצמו, ואי משום שליקט לפלוני עני מ"מ יכול לשנות וליתן לעני אחר, דלא חל הנדר ליתן לעני מסויים, וכ' דבשו"ת הרדב"ז ושו"ת ריט"ץ נסתפקו שהנודר ליתן צדקה לפלוני עני האם יכול לשנותו וליתנו לעני אחר.
ובדברי יחזקאל סי' נ"ה הקשה דכ"ד הר"מ הוא בנודר ליתן משלו, אבל הכא ה"ז משל הפקר, עוד הקשה בשי' הגרש"ר (אות קמד) דמדוע צריך ליתן לעני הנמצא ראשון הרי יכול יתנה למי שירצה, ועי"ש עוד בקצוה"ח במה שתי' דכיון דבידו לזכות הו"ל דבר שבא לעולם וכדלק' מט. וחל נדרו, ודבריו צ"ע וכמש"כ הרע"א בדף מט. דמודה הרא"ש דלא חל השתא אלא לכשיבא לעולם, וקו' זו ק' בדברי הקצוה"ח בכמה דוכתי, ועמש"כ לק' מט..
ובעיקר קו' הקצוה"ח תי' הגרש"ר דאה"נ יכול לקחת לעצמו, והכא כשאינו רוצה לקחת לעצמו [דהא קמן שליקט לעני] וע"ז קמ"ל שאינו יכול לעכבה בידו עד שיבא העני שליקט בשבילו ויתננו לו, אלא צריך להניחה לכל הבא. וע"ע בית אפרים חו"מ סי' ס"ה מש"כ לחדש בזה, וע"ע תויו"ט ותפא"י בפאה שם, ובה"ל ח"ג סי' מ"ד אות ג'. וע"ע לק' י. בתוד"ה רב נחמן משנ"ת שם מדברי הרמב"ן, דמבואר דלא כקצוה"ח, וכן מבואר בפסקי ריא"ז בקונטרס הראיות עי"ש שכתב דבודאי ת"ק מיירי בעשיר מדקתני יתננה לעני הנמצא ראשון לא יקחנה לעצמו.- ועחזו"א יו"ד סי' ר"ב ס"ק ט' מש"כ בדברי תוס' בר"ה ד: בדין בל תאחר.
בגמ' ומיגו דזכי לנפשי' וכו' בביאור ענין המיגו ביאר בשו"ת משאת בנימין סי' ל"ב דכיון דבידו לזכות לעצמו לא חשיב חב לאחרים, [וצ"ב במיגו דאי בעי מפקר, הא בודאי לא יפקיר] וברשב"א (הובא בשמ"ק בדף י.) מבואר דהביאור בדברי תוס' דעשאוהו כזוכה וחוזר וזוכה, דכאילו זוכה לעצמו וזוכה לחבירו, [וכ"ה בר"ן שם] והק' ע"ז הרשב"א דטעם זה לא שייך בדר"א, דהרי השתא עשיר הוא ואינו יכול לזכות לעצמו, וביאר בחי' ר' ארי' ליב סי' פ"ח דבהא גופא פליגי ר"א ורבנן, דלר"א טעם המיגו כמשנ"ת מהמשאת בנימין שאינו חב לאחרים, ולחכמים עשאוהו כאילו זוכה וחוזר וזוכה, ועי' בחי' ר' ראובן סי' י"א שביאר באורך ד' הרשב"א. ובאופ"א יש לבאר בכ"ז כמשנ"ת לעיל ח. דתופס לבע"ח במקום שחל"א הוא חסרון בכחו להיות שליח, ומה"ט מהני מיגו דזכי לנפשי' דהוא כח אלים, וא"כ ה"ה תרי מיגו דמ"מ יש לו כח זכי' בנכסים.
בגמ' ולימא מר מעני לעני ופירש"י אפילו מעני לעני, והיינו דבודאי פליגי אף בעשיר לעני, והאריכו בזה הראשונים (הובאו בשמ"ק) והובא שם לדקדק מדקתני סתמא מי שלקט את הפאה וכו' לפלוני עני משמע דהוא עצמו אינו עני.- [בהא דמבואר בשמעתין דיש בפאה משום חב לאחרים, צ"ל דלא דמי להא דאמר בפ' משילין דבבירא דשותפי לא שייך חב לאחרים, דהתם קנו על דעת זה, משא"כ הכא דיש לכל א' זכות ליטול הכל ופשוט].
בתוד"ה ולימא ויחלקו בתופס לבע"ח וכו' עפנ"י משה"ק בדבריהם.