אילת השחר/בבא מציעא/ט/ב

אילת השחר בבא מציעא ט ב

דף ט' ע"ב

ואי רה"ר הוא קני. ברעק"א הק' על השו"ע דמשמע דקנין רכיבה הוא מחמת משיכה, ואיך פסק דיקנה ברה"ר הא פסקינן דמשיכה אינה קונה ברה"ר. וכן דייק דלהרא"ש דרכוב אינו קונה אלא במנהיג ברגליו א"כ הא ודאי הוא משום משיכה, ולמה יקנה ברה"ר. והנה בעיקר תמיהתו על הפוסקים, אמנם גם על הגמ' יש לעיין קצת למה נקטה סתמא דגמ' דרוכב ברה"ר קנה, דהא פסקינן כאביי ורבא דס"ל בב"ב דף ע"ה ע"ב דמשיכה ברה"ר אינה קונה.

והי' נראה לומר דהנה במשיכה הא אינו צריך שימשכנה לחצירו אלא גם בסימטא מהני אע"ג דלא הוי רשותו ממש לענין שיוכל לקנות מדין חצירו, מ"מ לגבי משיכה זה מקרי רשותו, וא"כ י"ל דלגבי זה מהני מה דתופסה בגופו למיקרי כמשיכה לרשותו, דהיינו דכל רוכב איכא הכנסה לרשותו ע"י שתופסה בגופו, ונהי דהמעשה הקנין הוי במה שהולכת ממקומה, ובמיוחד להרא"ש דמנהיגה ברגליו שזה ממש מעשה משיכה, מ"מ כשרוכב הוי כמושכה לרשותו, ולכן לגבי זה רכיבה עדיף משאר משיכה, דהא הוי תמיד כמושכה לרשותו ושפיר קונה אף ברה"ר, [ואמרו לי שבתוס' רי"ד חידש דבמשיכת בע"ח מהני אפי' ברה"ר, אבל בשו"ע לא משמע חידוש הזה].

ויש להסתפק בשנים מנהיגים ברה"ר ואומרים שקנו בסימטא אם נקראין מוחזקין כיון דאלו הי' המנהיגים נמצאים בסימטא הי' קונים, או דילמא כיון דמשיכה ברה"ר אינו קונה לא נקראים מוחזקין, ולא דמי למש"כ התוס' דהיכא דכ"א לחוד הי' קונה אע"ג דביחד נתבטל קנין הא' מ"מ נקרא מוחזק, דברה"ר הא אינו מקום קנין ואינם מוחזקים, או דילמא דמ"מ כיון דזה קונה בסימטא נקראין מוחזקין.

משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו לקנות מי אמר לי' קני. פירש"י לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך. וברא"ש מסיק דעל החפץ גופי' מהני אף אם אמר לי' לקנות ורק על כלים שעליה אמרינן דאינו מכוין להקנותו, וצע"ק דלמה נפרש דבריו דאומר לשחוק ממנו.

עוד יש לעיין אם מיירי רק במתנה או במוכר והלוקח לא נתן מעות, אבל אם כבר נתן מעות לא אמרינן דכונתו דמשוך ואיני רוצה להקנות לך, או דגם במכר ונתן הלוקח מעות ג"כ כונתו כן.

אלא משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. וכתב הרא"ש דאע"ג דאיירי בכפותה דאז הא גורר אותה כמו קופה ובתוכה כלים, ובקופה ובתוכה כלים ודאי יקנה כלים שבתוכה, מ"מ בבהמה עיקר משיכתה ע"י שהולכת מעצמה לכן מיבעיא לי'. וצריך טעם למה מגרע לענין שלא יועיל לקנות הכלים כיון שעושה משיכה ע"י גרירה כמו ששייך בכלים, ובשלמא אם מה שקונה הבהמה כשהיא כפותה הוא משום דהוי כהולכת הי' שייך להסתפק דלא יועיל על הכלים, אבל הא כשגורר הבהמה היא נקנית מחמת דזה גופא הוי משיכה ולמה על הכלים לא יועיל המשיכה הזאת.

שם. משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. וביארו בתוס' דבמשוך קופה לקנות כלים שעליה ודאי קונה, וכל הספק הוא בבהמה וכלים דבבהמה יש אופן משיכה שאין בכלים לכן מספקא לי' אם מהני משיכה דבהמה בשביל הכלים. והנה בב"ב דף ע"ה ע"ב איכא פלוגתא בספינה דרב ס"ל דקונה במשיכת משהו ושמואל סבר דלא קנה עד שימשוך את כולה, וברא"ש שם הביא דאיכא דס"ל דהמחלוקת הוא גם בשאר מטלטלין, והוא חולק דבשאר מטלטלין לכו"ע מהני משיכת כ"ש מהמקום שהי'. ויש לפרש ספיקת הגמ' אם מהני משיכת הבהמה לקנות הכלים בב' אופנים, או דאפ"ה מהני בכלים כיון דסו"ס הם נמשכו, וכמו שנקנים בקופה ה"נ נקנים כשהם על הבהמה, אבל המשיכה הוא מכח עצמם, או דנפרש את הספק משום דאפשר דמשיכת הבהמה הוי מעשה משיכה לכלים, ונפק"מ אם עקרו יד ורגל דקיי"ל דזה סגי לקנות הבהמה, דאם נפרש דצד הספק שיועיל הוא משום שהכלים נמשכו ומשיכתם הא אינה אלא עד שימשכו את כולם, וא"כ במשיכת יד ורגל של הבהמה לא סגי אף דלבהמה עצמה זה מועיל בכה"ג, אך אם נפרש דצד ספק הגמ' דיועיל הוא משום דמעשה המשיכה דבהמה מהני לכלים נמצא דסגי בעקירת יד ורגל.

וכל זה לשיטת שאר הראשונים, אבל גם לשיטת הרא"ש דבמטלטלין כו"ע ס"ל דמהני משיכת כ"ש מהמקום שהי', מ"מ תלוי ג"כ אם להצד דמהני משיכת בהמה לכלים, יספיק עקירת יד ורגל של בהמה אף שהכלים עדיין לא נמשכו כלל, ולרב אחא נפק"מ באם שהם כבר ניתקו ממקומם ע"י זה המשהו, או דבעי שימשוך משיכה הראוי' לבהמה, דאז מהני המעשה קנין שהי' מועיל לבהמה גם לכלים, ונמצא דלרב אחא יצטרך למשוך כל הבהמה דוקא.

וכן יש לעיין דבמשיכה הא אמרינן דמהני קורא לה והיא באה או שהכישה במקל, ויש לעיין אם אופן זה של משיכה שהוא גורם שתימשך מועיל בכל הדברים או רק בבע"ח. ובתוס' בסוגיין וכן בב"ק דף צ"ח דנו שיועיל הגבהה שהוא עושה ע"י שהוא מנער האילן ונופלים הזיתים נמצא שהוגבהו מכחו, ובודאי אין חילוק בין משיכה להגבהה, ובודאי אם יזרוק חץ לגרור כלי יקנה את הכלי ע"י משיכה, וא"כ יש להעיר בהך בעיין דכ' התוס' דמשוך קופה לקנות כלים ודאי יועיל וכל הבעיא היא משום דמשיכת הכלי הוא סוג אחר של משיכת הבהמה, וכ"ז אם אנו רוצים שתועיל מעשה משיכה דהבהמה על הכלים, אבל למה לא יועיל מטעם משיכת הכלי עצמה, דהבהמה היא כחץ שהזיז הכלי שהכלי נמשך עי"ז, ועי' בנתיה"מ סי' קפ"ח דכתב בפשיטות דכל קנינים מהני ע"י פועל נכרי משום דהוי כקורא לה והיא באה, ורק בשליח עכו"ם לא מהני דאדעתא דנפשי' קעביד משא"כ בהמה עיי"ש, וא"כ כ"ש כאן דכשמושך הבהמה הוא עושה שהכלי יימשך, ואפי' בבהמה לא הי' כלל קנין משיכה מ"מ הא הוי מעשה שגורם משיכת הכלי ולמה לא יועיל, ואפי' לפי מש"כ לעיל דהאיבעיא היא אם משיכת הבהמה תועיל אפי' יהי' אופן שמשיכה כה"ג לא היה נחשב מעשה משיכה לכלים בפני עצמם, ובכ"ז יועיל מחמת דחשיב משיכה לבהמה, מ"מ אינו נראה לפרש דכל האיבעיא הוא רק באופן שהכלי לא נמשכה ולא נגררה, ורק ע"י המעשה משיכה של הבהמה לבד יועיל אפי' שהכלי עדיין במקומו, דמשמע דהבעיא היא אפי' באופן שנמשך כל הכלי ע"י משיכת הבהמה, וצ"ל דאע"ג דאם יזרוק חץ על קופה יקנה הקופה והכלים שבתוכה כיון דהכלים והקופה נגררו כדרך משיכת מטלטלין, משא"כ כאן הכלים לא נגררו בצורת המשיכה הרגילה שלהם אלא ע"י שהבהמה הלכה, אע"ג דאיכא למיחשב הבהמה כהחץ, וצע"ק. (מהדו"ק)

שם. משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. מבואר בתוס' דהשאלה היא מחמת דאין מין משיכה כזו בחפצים שאינם בע"ח ולכך מספקא לן אם משיכה דבהמה ההולכת מעצמה יועיל למטלטלין. ויש לעיין להמבואר בנתיה"מ סי' קפ"ח דמדין קורא לה והיא באה יועיל משיכת פועל גוי של הישראל, וא"כ למה לא יועיל המשיכה ע"י בהמה מדין קורא לה והיא באה, אלא דאפשר דקורא לה והיא באה אינו אלא בבע"ח דבין כך עושה הבהמה את המשיכה לכן גם קורא לה סגי, אבל במטלטלין דאת המשיכה עושה המושך בעצמו לא מהני קורא לה והיא באה, וע"ז מסופק אם בכ"ז משיכה דבהמה מהני בשביל החפצים. ובפנ"י לעיל דף ט' ע"א בתוד"ה ונקני נוקט בפשיטות דבשאר מטלטלין לא מהני קנין כזה, והבאנו בתוס' שם דכעי"ז כתב בתוס' הרא"ש. וכבר הערנו בזה באילת השחר ב"ב ר"פ המוכר את הספינה.

עי' בר"ן הובא בשטמ"ק דביאר דמהני משוך קופה וקני כלים שעליה אפי' שעוד לא משך כל הקופה כמבואר בשבת פ' המצניע גבי גונב כיס ובתוכו מעות דקונה המעות, אע"פ שעדיין לא הוציא כל הכיס ואין כאן מעשה משיכה על הכיס מ"מ קנה המעות שבתוכם, דלגבי המעות הוי שפיר משיכה, וכ"כ הרשב"א. [ובחידושי רבינו חיים הלוי פ"ג מה' גניבה הל' ה' נקט לסברא מוכרחת דכשלא משך כל הכיס לא יקנה מטעם משיכה את המעות דהוי כמושך בחצר של בעה"ב דאין כאן מעשה משיכה כלל, וצ"ע].

וצ"ל בסברת הר"ן דכיון דמהני משיכה לסימטא אע"ג דאינו רשותו ממש וסגי במה שהביאו למקום שהוא יכול להשתמש שם, לכן גם כשנמצא בתוך כלי של המוכר מהני. ומ"מ אפשר דבבהמה אם לא הוציאה מרשות המוכר אע"פ שכבר הוציא הכלים לא יקנה אותם, כיון דהכלים מצד עצמם אין עליהם שם משיכה אלא מחמת דהוי מעשה משיכה בהבהמה, א"כ כ"ז שלא עשה משיכה בבהמה לא יקנה הכלים. וכן אם עשה הנהגה בגמל או משיכה בחמור דכיון דעל הבהמה לא הי' משיכה לא יועיל על הכלים שעליה.

והנה במש"כ התוס' וי"ל דהתם לא אמר לי' קני, פי' דלא אמר דיקנה במשיכת הקופה את הפירות ואינו רוצה אלא שיקנה במשיכה הפירות עצמן, יש לעיין אם יאמר בפירוש שמקנה לו את הפירות בכל גווני אם יעשה משיכה, אלא שאינו אומר לו שימשכם במשיכת הבהמה או הקופה אלא שאם יעשה איזה משיכה מקנה לו הפירות, אי נימא דכדי לקנות במשיכת הקופה את החפצים בעי דוקא שיאמר לו משוך גם את הקופה דאז מחשב משיכה גם על הכלים. ולפימשנ"ת זה תלוי דבקופה דלא בעי משיכה בקופה דהא סגי בשהוציא המעות שבתוך הכיס אע"פ שלא הוציא עדיין כל הכיס ה"נ לא בעי שיאמר לו משוך הקופה, משא"כ בבהמה אפשר דכמו דלא יועיל בלי מעשה משיכה גמורה בבהמה ה"נ אולי צ"ל לו משוך הבהמה כדי לקנות, ואע"פ שאינו מקפיד בקניית הפירות בכל גווני אבל אינו אומר לו למשוך הבהמה, כזה מעשה משיכה לא סגי להיות נחשב כמעשה משיכה בבהמה לקנות הכלים.

והנה מש"כ התוס' דהתם לא אמר לו קני לכך לא קני, היינו דלא אמר לו שיקנה במשיכת החמור את הפירות דאינו רוצה שיקנה אלא במשיכת הפירות, וכמבואר להדיא בדבריהם בב"ב, וכן במושך בכליו דמוכר לא מהני כשלא אמר לו שיקנם ע"י משיכת הכלים דמוכר את הכלים שבתוכו, צ"ע דאע"ג דלא אמר בפירוש דאיזה משיכה שיעשה יקנה, מ"מ למה נימא דכונתו להקפיד שאינו מקנה לו הפירות אלא דוקא במשיכת הפירות עצמם ולא במשיכה בהכלי, כיון דמשיכת הכלי ובתוכם הפירות הוי מעשה משיכה גמורה על הפירות, ואם הי' אפשר לומר דגם במשוך קופה לא מקרי משיכה בהכלים עצמם כי אם ע"י משיכת הקופה, וכשלא אמר לו שימשוך הקופה אין כאן מעשה משיכה שיועיל על הכלים, כי כל דין משיכתם ע"י שיעשה בהקופה משיכה בציווי המוכר כדי לקנות הכלים הוי א"ש, אבל הר"ן הא הוכיח דבהוציא קצת מהכיס ובתוכו מעות קונה אע"פ שלא עשה מעשה משיכה בהכיס, הרי דיש מעשה משיכה בהמעות שבכיס בלתי תלוי בדין משיכה שיש על הכיס, וע"כ מה דלא מהני כשלא אמר לו שיקנם במשיכת הקופה הוא משום דקפיד שלא יקנה בכה"ג, [ועי' מש"כ בב"ב דף ע"ה], עכ"פ אם כשעושה קנין בחצר אע"ג דאין משיכה ממש מהני ולא נכלל בקפידתו כמבואר בב"ב דף ע"ו בתוד"ה ספינה, כ"ש כשעושה משיכה שצריכה להועיל דהוי מעשה משיכה על הכלים בלתי תלוי במה שמשך הכלים, וכדהוכחנו מהר"ן, למה לא יועיל אם לא אמר בפירוש שיקנם ע"י משיכת הקופה. (מהדו"ק)

בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו וכו' מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. ולא איפשט בעיין, וכתב הנמוק"י בשם הר"ן דאי משך בכהאי גוונא לא מפקינן מיני' דהוי לי' תופס ברשות, דומיא דכור בשלושים סאה בסלע אני מוכר לך דאמרינן (לקמן ק"ב ב') דראשון קנה, דהתם נמי איכא לספוקי במשיכה דשמא לא מהניא דדילמא לא נתכוין להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור ואפ"ה אי תפס לא מפקינן מיני' כיון דתפס ברשות.

והקשה הגרעק"א דהא אמר לי' רק משוך בהמה וקני כלים, ואם לא מהני המשיכה דבהמה לקנות כלים נמצא דהכלים הם בחצר המוכר היינו דהבהמה היא חצר המוכר ולא מקרי מוחזק, וכתב דע"כ מיירי דוקא באופן דבינתיים לקח הלוקח הכלים לחצירו אלא דכיון דאמר לי' קני הרי דנותן לו רשות לתפוס לכן מה שלקח לחצירו הוי תפיסה ברשות, וצ"ע דלפי"ז עיקר הדבר שמהני חסר והבליע העיקר דלקח לרשותו, וכן בר"ן בשטמ"ק כאן משמע יותר דלא מיירי דלקח לחצירו.

ואפשר לומר דהנה הקצוה"ח סי' ר"ב הוכיח דגם חצר שאינה יכולה לקנות הדברים שבתוכה מ"מ מקרי מוחזק בהדברים שנמצאים בתוכה, לכן באומר אני מושך בהמה זו לקנותה ואת הכלים שעליה כיון דמיהת קנה הבהמה אע"פ שהכלים אינו יכול לקנות מדין חצר כיון דהוי חצר מהלכת מ"מ תופס הוא מקרי, והא דכתב הרא"ש דלא מהני לקנות בלוקח מחבירו ואמר לו משוך בהמה וקני כליו אע"ג דזה מקרי דהתפיסו, ע"ז כתב דלגבי תפיסה ברשות צריך דוקא שהתפיסו אדעתא שיהי' שלו, והביא דכן כתב בתה"ד סי' שכ"א, אבל אם התפיסו על דרך שאלה ופקדון לא מקרי תפיסה ברשות דלא זכה מיד הבעלים בהתפיסה וצריך תפיסה הראוי לקנין ולא מהני להיות דין תפוס ברשות בעלים לזכות מהמרא קמא בלי שיהי' באופן הראוי לקנות הדבר בתורת ודאי.

ודבריו באומר תקנה בהמה וכלים הוי ודאי תופס לא ספק אע"ג דזה על בהמתו דהיא חצר מהלכת כיון דהיא שלו הוי תופס ודאי, ומלשון הרא"ש מבואר דהוי ספק מוחזק אלא דבספק קנין מהני תפיסת ספק לגבי אחר ולא לגבי מר"ק, ולסברת הקצוה"ח הוי ודאי מוחזק כיון דזה על בהמתו דהוי חצירו אע"ג דמהלכת, משמע דהר"ן חולק על הרא"ש ויסבור דגם ספק קנין כמו דמקרי מוחזק לגבי מי שלא הי' לו זכות כלל, ה"נ לגבי תופס ברשות כיון דהוי ספק קנין וספק קנין משוי לי' מוחזק אף לגבי מר"ק, ובזה יחלוק על הרא"ש, והיינו דשאני אם הי' קונה חפץ בחליפין דאז אין קנינו קשור כלל עם ענין תפיסה, אבל בקנין משיכה והגבהה דכולם מחמת דהם ברשותו, וענין הקנין הוא מחמת דתופס בזה אותם, אז גם ספק קנין מקרי דאוחז אותם ותפיס בהם.

ב) הנה הא נסתפקו האחרונים אם חזקת מר"ק דין מוחזק ממש הוא ודינו ככל המע"ה, או דדין חזקת מר"ק הוא מדין העמד דבר על חזקתו וכיון דעד עכשיו הי' הדבר שלו אמרינן דעפ"י דין נשאר כמו שהי' קודם, ולכאורה צ"ב למה מהני תפיסה ברשות, הא החזקה מכריעה לטובת המר"ק כיון דעד עתה היתה שלו, והיינו דזוכה מדין ספק, והא פסקינן דתקפו כהן מוציאין מידו מ"מ תפיסה ברשות מהני, וע"כ דאפי' דלא מוציאין מספק היינו רק היכא דהתפיסו ברשות דנותן לו בעלות לזכות בהדבר, ואפשר דבממון כל זכות שיש לאדם לזכות עי"ז איזה דבר שייך בעלות.

והנה מוחזקות כיון דעי"ז יש לו זכותים דבהיותו מוחזק בדבר מועיל לו לזכות, לכן הוי בזה זכות בעלות, וכשמתפיס לו ברשות נותן לו דין בעלות, לכן כשמתפיסו לא בתור השאלה ופקדון, הוי בעלות לענין לזכות במוחזקות שלו, לכן לגבי זה הוא בעלים ודאי לענין לזכות במוחזקות שלו לכן מהני תפיסה ברשות.

והנה לסברא זאת אין לחלק בתפיס לגבי הבא אחריו או לגבי המר"ק, דאם תפיסה כזאת שהיא ספק יש לו דין מוחזק כלפי הבא לזכות אחריו ה"נ כלפי המר"ק כיון דזה הקנה לו זכות זה, וא"כ הר"ן יסבור דלכן גם בתפיסה של ספק כמו דמוחזקות שלו מהני בדבר הפקר דתפיסת ספק דין מוחזק עליו, ה"נ בתפיסה ברשות דין מוחזק עליו אפילו כשתופס מספק.

והנה כתב הרא"ש דבאומר קני בהמה וכלים שעליה כיון דהוי ספק אם מהני משיכת הבהמה להכלים ומטעם חצר הא לא קני לכן ישארו הכלים להמוכר, והגרעק"א הקשה דמאי שנא מהא דכור בל' אני מוכר לך דהוי תפיסה ברשות, [וחזינן מזה דס"ל דגם כשזה על הבהמה שאינה כפותה דהוי חצר מהלכת וכה"ג א"א לקנות מדין חצר, מ"מ תופס הוא נקרא, וזה כסברת הקצוה"ח סי' ר"ב דגם בחצר שאינה קונה בתוכה הדברים מ"מ מקרי תופס ומוחזק].

ואפשר דענין תופס ברשות הוא רק אם מעשה הקנין שהוא עושה דבזה יש תפיסה, כגון הא דכור בל' סאה בסלע דמסכים על משיכת הסאה ומשיכת הסאה הא זה ענין תפיסה, ואף דיש ספק אם כבר הסכים שיקנה לגמרי או שיקנה רק כשיגמור כל הכור, מ"מ על עצם מעשה המשיכה דזהו תפיסה הרי הוא מסכים, דהא לשם זה כל המדובר ביניהם, נמצא דזהו תפיסה ברשות, אבל בקני בהמה וקני כלים כיון דמשיכת הכלים מצד עצמם הוי ספק אם זהו מעשה משיכה, ואם אינו מעשה משיכה אינו תפיסה, נמצא דזה ספק אם זהו תפיסה, א"כ לא יוסיף מה שזה נמצא ע"ג בהמתו דזהו חצירו, דהא לא עדיף מאם נתן לו לפקדון דהביא הקצוה"ח הנ"ל בשם התרומת הדשן דזה לא מקרי תפיסה ברשות, והסברא בזה דודאי אין רצונו לתת לו דין מוחזק שיזכה ע"י זה אם יהי' ספק, רק עצם המעשה משיכה לתכלית קנייה דבזה הא הוא רוצה זהו התפיסה שברשות.

ולפי"ז בקני בהמה וקני כלים יש כאן שני דברים, א' קניית הכלים שעליהם יש ספק תפיסה כיון דזה ספק אם עושה בהם משיכה דזהו ענין תפיסה, ובזה הא ס"ל להרא"ש דספק תפיסה לא מהני להוציא ממר"ק משום שזה אינו תופס ברשות מה שבמקרה הוא על בהמתו כיון דבמשיכת הבהמה לא יקנה הכלים מדין חצר דהא הוי חצר מהלכת.

א"כ יש כאן ב' ענינים שונים הקנאת בהמה והקנאת כלים דלגביהם אין תפיסה ברשות דודאי אין כונתו להתפיסם סתם שיהי' לו דין מוחזק, ומדין מעשה קנין הא הוי ספק, וספק תפיסה הא ס"ל להרא"ש דלא מהני להוציא ממר"ק.

ומה"ט יש לדון במש"כ הגרעק"א ליישב דברי הנימוק"י הנ"ל בהתחלת דברינו במש"כ במשוך בהמה וקני כלים שעליה דזוכה מדין תופס ברשות, דהקשה דאיך הוא תופס דהא הוי ספק אם קנה במשיכה זו את הכלים, ותירץ דמיירי שבינתיים לקח לחצירו וכל זמן שלא התחרט הרי מסכים שיקח לחצירו והוי כתופס ברשות, ולהנ"ל אפי' אם הוא מסכים, כיון דזה לא לשם הקנין, דלקנות הא הוא רוצה שיקנה במשיכת הבהמה שזה ספק אם בזה קונה את הכלים, דמדין חצר לא שייך שיקנה כיון דהוי חצר מהלכת, אז מה שאין עיכוב מצדו שיקחם לחצירו לא לשם קנין, לא עדיף מאם הוא נתן לו לשם פקדון דזה לא עושהו תופס ברשות, ואם עצם מעשה המשיכה דכלים שע"ג הבהמה לא עושהו לתופס אז גם מה שלקח לחצירו לא יעשהו לתופס ברשות.

ועדיין צ"ע שיטת הר"ן דביארנו דלהר"ן גם להוציא ממר"ק הוא כמו בתופס מהפקר, דהא הר"ן לקמן דף י"ב א' בבעיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר פסק בהפקר כל הקודם זוכה בו ולא בעל החצר [וכן פסק דבמתנה לא נפקא מרשות הנותן], ומדבעל החצר אינו זוכה בהפקר הרי דלא ס"ל סברת הרא"ש כלל, דבהפקר הספק מוחזק מקרי מוחזק לגבי שאר האנשים, ולפי"ז כ"ש דבמשוך בהמה לא יוכל להוציא הכלים מהמר"ק.

ואפשר דהר"ן מחלק דרק בעושה הקונה מעשה קנין דענינה הכנסה לרשותו אז אפי' בספק מקרי תופס ומוחזק, דמעשה קנין של הכנסה לרשותו הוא התפיסה מספק, אבל באם הנותן זורק לחצר של הקונה באופן דאינו קונה אין כלל מעשה תפיסה, וספק קנין כזה דעיקרו ספק אם זה בחצירו או לא אינו כלל תפיסה, לכן אפילו בנופל דבר הפקר באויר שאין סופו לנוח ג"כ לא יהי' להבעל החצר דין תופס ואז בודאי ישאר ביד המר"ק.

תוד"ה משוך. וכן צריך לתרץ בסיפא וכו' ואמאי והא פשיטא לן במשוך קופה זו וקני כלים שבתוכה קני אלא התם י"ל משום דלא אמר ליה קני. היינו דכאן יש יותר רבותא דבשלמא בחמור ועליו פירות כיון דזה אופן משיכה אחר מבחמור לכן כ"ז שלא אמר בפירוש שיקנה פירות במשיכת החמור לא קני, אבל בכלים ופירות בתוכה יש לומר סברא שיועיל אפילו בלי שיאמר קני פירות במשיכת הקופה, לכן כתבו שבכ"ז לא מהני בלי שיאמר קני פירות במשיכת הכלים.

בא"ד. ויש לומר דכשא"ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות כלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה. יש לעיין דהנה כדי לקנות בתורת חצר הא אינו קונה אלא א"כ שאול לו, ועל הזמן ששאול לו הוא כחצירו, א"כ במשוך כדי שיקנה אותה במשיכה הא כשעקרה יד ורגל דאז נגמרה המשיכה כבר אינה שאולה לו יותר, נמצא דלא הי' בה קנין שאלה מעולם, דהא כ"ז שלא משכה לא קנה בה שתהי' שאולה אליו, ואחרי שמשכה הא כבר אינה שאולה אליו יותר ואינה חצירו, ומהתוס' לא משמע דזה כונתם בתירוץ אלא דיש זמן שהיא שאולה אך אינה שאולה לגבי לקנות את המטלטלין בקנין חצר. ובלי זה צ"ע בדבריהם למה צריך שיהא קנוי לגבי לקנות בחצר, הא כיון דשאול לו ממילא מה שיהי' בחצירו קונה לו.

והי' אפשר לפרש דכל מה שחצר דשוכר קונה ההפקר להשוכר לשיטת התוס' והראשונים דפליגי על הרמב"ם, הוא רק באופן דאין להמשכיר להשתמש אז בשום תשמיש, וא"כ באמר לו משוך דהשאיל לו רק לגבי למשוך ויכול הבעלים עדיין לעשות עם הבהמה תשמישיהם כגון לשים משאוי על הבהמה, נמצא דאינו שכור לגמרי להשוכר, ולכן לא יקנה בחצר. אלא דלפי"ז ל"צ להטעם דאינו רוצה שיקנה בקנין חצר.

אלא דביאור דבריהם דכשמשאיל לקנות בתורת חצר אז בזה גופא הוי חצירו לקנות וכמו דאמרינן בגיטין דף ע"ז ע"ב, ועי' ברש"י ד"ה דאושלה, דבמשאיל מקום להתגרש הו"ל חצירה להתגרש, ולכן כתבו דאין משאיל החצר לזה, דאילו משאיל לגבי זה אע"ג דלגבי שאר תשמישים לא נתן לו הוי שפיר חצירו, וכאן דמחמת זכותו דשואל להשתמש פשיטא להו דלא הוי חצירו כיון דלא נתן לו לכל התשמישים וצריך לבוא מכח זכותו בחצר המיוחד לגבי לקנות, וכיון דזה לא רצה להקנותו לגבי זה ממילא אינו קונה בתורת חצר, וממילא מיושב מה שהערנו בתחילת דברינו, דאילו הי' רוצה להקנות שיקנה בתורת קנין חצר ע"כ הי' כלול שיהי' קנוי לו אחרי שימשוך, דיהי' שאול לגבי לקנות בתור קנין חצר, וע"ז כתבו דאין כונת הבעלים לזה.

תוד"ה ספינה. התם משום דדומיא דמלאכת המשכן בעינן ולא היו מצניעים חפצים בדבר שהי' מתנענע ומתנדנד. הנה ודאי לא שהי' להם בקבלה שהיו מקפידים לא לתת על דברים המתנענעים, אלא דמסתמא לא נזדמן שנתנו שם על דברים המתנענים, ובשלמא אם מצד הסברא דבר כזה לא הוי הנחה א"ש דלא מקרי נח, אבל אי בסברא אין זה סתירה להיות נקרא מונח למה לא יתחייב כשמניח באופן כזה, דהא כמו אם למשל הניחו על השולחן וכי נימא דלא מקרי הנחה על כסא, בודאי לא, כיון דאין שום נפק"מ בסברא, וה"נ כיון דע"ג דבר שמתנענע מקרי נח כדחזינן בספינה למה לענין שבת לא יהא נקרא הנחה.

וע"כ צ"ל דאע"ג דלענין חצר מקרי נח, מ"מ יש מקום בסברא לומר דדבר המתנועע הוא פחות הנחה מאשר על מקום שנח ממש, וכיון דלא מצינו זה במשכן לא מקרי הנחה כה"ג לענין שבת.

תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון. וצ"ע למה יתננה לעני הנמצא ראשון.

בקצוה"ח סי' רי"ב סק"ד הביא מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם דס"ל דבהקדיש דבשלב"ל אף שלא חל הקדושה מ"מ כשיבוא לעולם חייב לתת זה להקדש דהוי כנדר להקדיש, ולכן לרבנן דס"ל דלא זכה להפלוני עני הוא צריך ליתן לעני הנמצא ראשון, דהוי כנדר ליתן צדקה, דאי אינו מחויב באופן כזה ליתן לעניים למה יתננה לעני ולא יקחנה לעצמו באופן דהלוקט הוא עני.

ולהרא"ש דס"ל דבהקדיש דבשלב"ל דלא חל ההקדש אינו מחויב להקדיש כשיבוא לעולם, כתב לפי שיטת הר"א ממיץ שהובא ברא"ש נדרים דף ל"ד דהיכא דהככר הפקר נמצא הכי סמוך לו באופן שהוא תמיד יכול להקדים ולזכות, וכיון דבידו לזכות חל ההקדש אם אח"כ זכה בו, לכן אינו יכול לקחת לעצמו דאז יהא מחויב ליתן לעני דלא הוי כדבשלב"ל לכן מוכרח ליתן לעני ולא לזכות לעצמו.

וצ"ע דהא הר"א ממיץ כתב דכשאומר לכשאזכה יהי' הקדש חל ההקדש כשיזכה לא הוי כמקדיש דבשלב"ל לכשיבוא לעולם כיון דזה בידו, אבל היכא דהקדיש סתם מה מהני מה דבידו מ"מ הא להרא"ש לא מונח בכונתו שיקדיש אח"כ, וכיון דכעת כ"ז שלא זכה לא חל איך יחול כשיזכה.

והנה בכלל צ"ע דהא כל דבריו לפי"מ דנוקט דהנודר לעני מסויים אינו מחויב ליתן דוקא לו, אבל עדיין קשה לפי"מ שהביא דיש דס"ל דצריך ליתן דוקא להעני שנדר לו, ולמה כאן צריך ליתן לעני הנמצא ראשון.

ובכלל יש להסתפק דאפשר דאע"ג דאם אומר ליתן מתנה לעני הוי זה צדקה, מ"מ יש לומר דכשאומר הרי זה לפלוני עני דאינו מכוין ליתן לו צדקה וגם לא מתנה אלא לזכות בשבילו הפיאה, ואם לא זכה הפלוני והוא יזכה לעצמו לא חייב בזה מדין צדקה. ולפי"ז גם להרמב"ם דבמקדיש דבר ולא חל חייב אח"כ כשיבוא לעולם, מ"מ כאן הלוקט לא יהי' מחויב ליתן לו מדין בפיך זו צדקה, דבשלמא כשמקדיש דבר ס"ל להרמב"ם דכונתו לא רק שיחול עכשיו הקדש אלא גם כשלא יחול עכשיו ג"כ יחול אח"כ אותו דבר שיחול עכשיו, אבל כשלא קורא שם הקדש או צדקה מאי ראי' דיש בזה כונה שיחול דין צדקה ע"ז כלל.

ואפשר דזה תלוי דלר"ת המובא בתוס' לקמן דף י' דהיכא דקנה השני מדין מיגו דקונה לעצמו מקרי דהראשון כאלו זוכה והשני זוכה ממנו, נמצא דהוי כנותן משלו להשני והוי כצדקה, אבל לא לסברת ר"ת קשה לומר דהוי צדקה.

עוד יש לעיין אם שייך נדר שיתן דבר הפקר על יד עני שממילא יוכל לזכות העני, אם יהי' חייב לו זה מדין נדר, ואם אין חיוב כה"ג מדין נדר איך נוכל לומר דמחויב ליתן לעני, דהא כיון דהלוקט לא זכה לא לעצמו ולא למי שרצה לזכות עבורו, א"כ הו"ל הפקר ואם תחייבו ליתן לעני הא אין חיובו להקנות לעני, דהא הלוקט לא זכה בזה אלא חייב להושיט לו כדי שאם ירצה לזכות יוכל, ובודאי ירצה לזכות אבל מ"מ אין ברור אם כה"ג חל דין נדר, ופשוט דאם יפקיר איזה דבר דלהרמב"ם חל הפקר מדין נדר מ"מ אם מאיזה סיבה לא יחול ההפקר לא נימא דמחויב להפקיר זה להרמב"ם.

עוד יש לעיין אם שייך כלל בפיאה כל זמן שלא זכה בה ענין פיאה לתת לעני הזה, דהא איך שייך שיהי' מצוה של פיאה לתת לו ולגרום שלא יהי' לאחרים, וכי זה כלול במצות פיאה, וא"כ צ"ע למה יתן לעני הנמצא ראשון.

ואפשר לומר דהנה הא תנן בפאה פ"ה משנה ו' דמי שאינו מניח את העניים ללקוט או שמניח לאחד ולאחד לו, או שהוא מסייע את האחד הרי זה גוזל את העניים. והנה מבואר אליבא דר"א דגם עשיר יכול לזכות לעני שרוצה, והרבה פוסקים פליגי ארש"י במה דס"ל דהבעל השדה לכו"ע אינו יכול לזכות בשביל איזה עני שירצה, אלא ס"ל דלר"א גם בעל אותה השדה יכול ג"כ לזכות לאיזה עני שרוצה, וא"כ מ"ש דאסור להניח לאחד ולאחד לא, ולזכות יכול לעני מסוים אע"פ שעי"ז הא מונע שאר העניים מזה.

ולא נראה דהמשנה הנ"ל דפ"ה דפאה דאסור למנוע עני ליקח לא אתי אליבא דר"א, וע"כ דלזכות שאני, דכשאינו זוכה עבור עני ולא נותן לעני ליקח כיון שגם אחרי שלא נותן לו ליקח הפיאה זה נשאר פיאה שעפ"י דין נשאר זכות לכל העניים, ולא נותן לא' לזכות אסור, דגוזל בזה שלא נותן לכל א' לזכות מה שזה עדיין פיאה, משא"כ אם זוכה בשביל עני מסוים דאחרי זה כבר אין דין פיאה על זה.

ולפי"ז כאן דרוצה לזכות לעני אחר וכיון דלא מהני לרבנן זכייתו, ולעצמו אינו רוצה לזכות, הרי הוא כעת מחויב לתת לכל עני ליקח, ואם לא אומר לעני הנמצא ראשון שיכול לקחת את הפיאה הרי הוא לא מניח לקחת, וזה אסור, לכן מוכרח ליתן לעני הנמצא ראשון, ואיה"נ דאם זה שליקט ואמר הרי זה לפלוני עני, הוא עצמו עני אז אם ירצה ליקח לעצמו יכול, ומ"מ כשאינו רוצה לקחת לעצמו מוכרח ליתן לעני הנמצא ראשון, וכ"כ בבית הלוי ח"ג סי' מ"ד דמיירי דאין הלוקט רוצה לזכות לעצמו.

ויש להוכיח דע"כ צ"ל דהתנא לא מיירי אם רוצה לקחת לעצמו, דהנה על מה שהביאו התוס' דברי רש"י בביצה דף ל"ט במילא מים ונתן לחבירו דר' ששת ס"ל כרגלי הממלא, וביאר משום דס"ל לר' ששת דלא קנה חבירו רק הממלא ולכן הוי כרגלי הממלא, ובתוס' בביצה שם הקשו דאיך הוא יזכה כיון שאינו מכוין לזכות לעצמו.

וכן הק' הרשב"א לקמן דף י', והוסיף להקשות דהא למ"ד דלא קנה חבירו מוקי מחלוקתם דר"א ורבנן במעני לעני דס"ל לרבנן לא קנה חבירו, ואם אז קנה המגביה א"כ למה יתננה לעני הנמצא ראשון כיון דהלוקט עצמו עני.

ולדברי הקצוה"ח מאי קשיא לי' הא גם אם לא קנה בהגבהתו הא כעת יוכל לזכות בה, וממ"נ אם אז כשיזכה חייב מדין נדר, א"כ ה"נ הא זכה בהגבהתו וחייב ליתן מדין נדר, וע"כ דהרשב"א ס"ל דאינו חייב מדין נדר כשקונה לעצמו בלקיטה לעני, א"כ למה לא יזכה כעת לעצמו, וע"כ משום דאינו מכוין גם כעת לזכות לעצמו דאז כיון שעדיין דין פיאה ע"ז אסור למנוע מעני לזכות בפיאה כמו דמבואר במשנה דפ"ה דפאה, לכן מוכרח ליתן לעני הראשון, ואיה"נ אם ירצה לזכות לעצמו יוכל ואז לא יצטרך ליתן לעני אחר, לכן קשיא לי' רק לרש"י אליבא דרב ששת דקונה אע"ג דאינו מכוין לעצמו, א"כ כיון שקנאה והיא שלו אינו מחויב ליתן לעני הראשון אם קונה לעצמו אלא דמיירי באינו רוצה לעצמו.

שם. מי שליקט את הפאה. ופירש"י דבבעה"ב ר' אליעזר מודה דאינו זוכה דגם אם יפקיר נכסיו לא יהי' לו זכות לזכות בשדה זו, דס"ל דכיון דבשעת קצירה הי' בעה"ב שוב אסור לו לזכות בזה. והר"ש בפ"ד דפאה הק' מירושלמי גבי שבולת שנתערבה דמעשר שבולת א' ונותן אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת א' ונותן לו. ואמרינן בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"א דהא ס"ל דאפשר לזכות לעני את הפאה אלא דלדבריהם דרבנן קאמר להו. ולרש"י הא גם הוא מודה דהבעה"ב אינו יכול לזכות לעני. ועי' בבית הלוי ח"ג סי' מ"ד אות ד' דביאר דלמ"ד דמחלוקתם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה יכול גם הבעה"ב להקנות. ויש לעיין לאלו דחולקים על רש"י וס"ל דאם יפקיר שדה זו יוכל לקחת פיאה לעצמו כיון שעתה אינה שלו, ג"כ קשה הא לר"א לא יועיל דהא לא מיירי דהבעה"ב מגביה בשביל העני כל הגורן, וע"כ דרוצה לזכות בחצירו ואיך יזכה במיגו דאי בעי מפקר, דהא אם יפקיר שדהו זאת הא לא יוכל לזכות את השבולת מחמת החצר דאם ירצה לזכות בתורת חצר ע"כ זה אם לא יפקירנה, וכשלא יפקירנה הא לא מצי למיזכי ביה דהא כ"ז שהוא בעה"ב אין לו לזכות בו, אלא דאפשר לדחות לרבנן דאינה מונחת בשדה שקצר, והשדה שקצר יוכל להפקיר, ומ"מ זהו דוחק.

גם אין לומר דיפקיר חלק מהשדה שמונח בה השבולת, דנראה דלהני דסברי דיכול לזכות אחרי שהפקיר שדה הזאת שבה הי' הפאה לא יוכל לזכות אא"כ יפקיר כל שדה זאת שנצטרפה לחיוב פאה, דאם ישאר חלק ממנה שוב הו"ל בעל השדה, דהא כל השדה שנצטרפה היא הגורמת להחיוב פאה, ונמצא דהוא בכלל להזהיר עני על שלו, ורק כשהפקיר כל השדה אז הוא דסברי דיכול לזכות בהפאה אם הוא עני, וא"כ איך יזכה השבולת ע"י מיגו דמפקיר חצירו, וע"כ מכאן דכיון דהגברא יכול לזכות כבר שייך לזכות גם בהחצר אע"פ שאין לו דרך לזכות עם החצר הזאת, דכל החסרון דתופס לבע"ח הוא משום דאין לו זכות בהדבר לזכות לאו כל כמיני' לחוב לאחרים, אבל היכא דיש לו אופן לזכות כבר אין החסרון דתופס לבע"ח, ושפיר מצי למזכי עבור חבירו אפי' בחצר דלא הי' לו דרך לזכות בו לעצמו כלל. ועיין בשטמ"ק דס"ל לכמה ראשונים דאפילו מה דהבעה"ב יפקיר נכסיו דאז יוכל לזכות בפיאה של שדות אחרות סגי שיוכל לזכות בשביל העני, משום מיגו דזכי לנפשי' בפיאה של שדות אחרות. (מהדו"ק)

שם. מי שליקט את הפיאה. מה שמיחסים להגר"ח מבריסק זצ"ל ליישב שיטת רש"י מקושית הר"ש, דלר"א הבעה"ב יכול לזכות השבולת שנתערבה משום דעל הבעה"ב איכא איסורא לזכות וע"ז לא מהני הסברא דמיגו דאי בעי מפקר נכסי', אבל כשנתערב דמצד האיסור הוא בטל ברוב ומצד שלא שייך ביטול ברוב בממון מהני מיגו. וצע"ק דממ"נ דאם מצד הזכויות בממון דאין לו זכיי' בממון הזה מהני המיגו ונשאר רק איסור שאינו תלוי בזכיית ממון, למה בכלל זה ימנע את קנינו בשביל העני, הא מצד זכיית הממון לא חסר, ומה איכפת לן מה שיש עליו איסור פרטי לא לזכות לעצמו, [הגע עצמך אדם שנשבע שלא לזכות מציאות לעצמו ויגביה בשביל חבירו וכי נימא דלא יועיל משום שאסור לו לזכות לעצמו, הא פשיטא דיועיל כיון דאין האיסור מחמת חוסר זכיי' בהממון], וע"כ שמחמת דהוא בעל השדה אין לו זכות בממון הזה וא"כ איך יועיל ביטול הא יש דין בממון הזה שאין בו זכות לבעל השדה, מחמת דהוי ממון של שאר העניים וע"ז לא שייך ביטול.

ועוד יש לעיין דהא כשהלכו הנמושות מותר גם להבעה"ב לזכות בהפאה ולקט, וע"כ כל מה שאסור הוא מפני שיש עדיין זכות לעניים, הרי דגם להבעה"ב אין זה איסור סתם אלא מחמת ממון עניים. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה לא אמר כלום. אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו [פירוש לזכות בשביל חבירו] הא יהבה ניהלי' במתנה ואי לא קנייה וכו' הו"ל הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידי' דקמא לשם קנייה. העירוני במה דשינה רש"י כאן להדגיש דעקרי' לשם קנייה ובאופן הראשון דלא נתכוין לזכות לחבירו ונתן לו לא הדגיש דעקר לשם קנייה, ונראה מזה ראי' לשיטת הנמוק"י בשם הראב"ד בבבא בתרא דף מ"א וברשב"א גיטין כ' ע"ב דבדעת אחרת מקנה אין צריך דהקונה יכוין לזכות משא"כ היכא דהוי הפקר לכן צריך שיכוין לזכות הזוכה שלוקח מהמגביה, ואין להקשות מלקמן דף י"ב דמבואר דגם בהפקיר יש להזוכה לזכות מדין דעת אחרת מקנה לשיטת רש"י, דכאן במציאה דההפקר הוא מכח יאוש בודאי לא שייך דעת אחרת מקנה גם לרש"י.

רש"י ד"ה מי שליקט את הפאה. אדם בעלמא שאינו בעל השדה וכו'. יש לעיין א' שהתחיל לקצור שדהו וכבר נתחייב להפריש פאה אם מותר להפקיר השדה הזאת, דהא מחויב להשאיר פאה ממנה לעניים ואם מפקירה אז גם עשירים יוכלו לזכות בתבואתה נמצא מגרע זכותם של העניים, ובזה יש שאלה מחמת איסור, והב' אם חסר בבעלותו דהו"ל כנוטל קרקע שיש זכות לעניים וכאילו לוקחה לעצמו ונותן לה לכו"ע לזכות בה ובפירותיה, דכדי להפקיר צריך בעלות כמו ליתן לאחר, ולכן כמו שאינו מקדיש ונותן לחבירו דבר שאינו ברשותו ה"נ אינו יכול להפקיר, כמבואר בב"ק דף ס"ח ב' ודף ס"ט, וא"כ גם כאן אינו יכול להפקיר, ולפי"ז היינו יכולין לפרש מש"כ רש"י כאן דהבעה"ב בכל אופן אינו יכול לזכות לעצמו משלו דגזה"כ דלא תלקט דעני אינו יכול לקחת פאה בשדהו, ועיין בשטמ"ק דהרבה חולקין דכשיפקיר גם השדה הזאת אז אינו מוזהר מליקח הימנה והוי כעני אחר, ואם נימא דאין לו אפשרות להפקיר כיון דעי"ז מפקיע כח העניים דהוי כלקח השדה ועושה בה מה שרוצה, א"כ ס"ל לרש"י דלא שייך שיפקיר וממילא א"א לו ליקח פאה מהשדה הזאת.

והנה ממה דאמרינן בב"ק דף כ"ח ע"א המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו וכו', אין ראי' דאפשר להפקיר אע"פ שבזה מגרע זכות העניים, דיכולים לדחות דהפקיר לפני שהתחיל לבצור, אמנם אם עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאיש [עי' בב"ק פ"ט ב' ובתוס' בדף צ' א'] הרי שיכול לגרע זכות של האשה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א