מראי מקומות/אבן העזר/לח

מראי מקומות אבן העזר לח

הן קודם ללאו

יש לדון בתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון הרי זה גט אם לא תלכי למקום פלוני, ואם תלכי אין זה גט, דיש לדון אי דין הן קודם ללאו הוא בתנאי או במעשה, דאם הוא בתנאי א"כ צ"ל ברישא אם תלכי אין זה גט, ואם זה במעשה דהיינו בחלות א"כ צריך לומר ברישא אם לא תלכי הרי זה גט, וצ"ע.

תנאי כפול בעל מנת

הטור והב"י בסעיף ג, הביאו מחלוקת אם בעי תנאי כפול בתנאי בעל מנת, ויש להוסיף דבגיליון הרי"ף בגיטין קיב, יש הגהה מרשב"ם דס"ל כהרי"ף, דלא בעי' תנאי כפול בעל מנת, ומאידך המנהיג בהל' אתרוג סי' כז, כתב דבעינן.

אי קי"ל דבעי תנאי כפול

הטור והב"י בסעיף ד, הביאו ראשונים שסוברים דלא בעי' תנאי כפול, והביא את דברי המ"מ שכתב דכן נראה שהוא דעת הרמב"ן, ע"כ, והמציינים ציינו לרמב"ן בחידושיו, ויש להוסיף דהרמב"ן בהלכות נדרים שלו עמוד ט, האריך וקבע מסמרות דלא בעי' תנאי כפול, ומהריטב"א והנימוק"י שם נראה שהסכימו עמו, ומאידך סמ"ק במצוה קפ אות קנא, כתב דבעי תנאי כפול, וכ"כ המנהיג בהל' אתרוג סי' כז. הב"י הביא מהרמב"ם שדעת הגאונים הראשונים דבעי' תנאי כפול, ע"כ, ובאמת כ"כ השאילתות בשאילתא קלח, דבעי תנאי כפול בין בממון ובין בגטין וקידושין, וכן בה"ג בהל' גיטין בעמוד תד, כתב דקי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול, ע"כ, וממילא הוי בין בממון ובין בגיטין. עוד יש להעיר דהב"י שם בהמשך הביא את דברי הר"ן בפרק האומר שכתב שהרי"ף כתב דמדינא לא בעי' לכל הלכות התנאי חוץ מתנאי קודם למעשה ושאפשר ע"י שליח, ויש להוסיף שמדברי הר"ן שם משמע דהכי נמי סבר ר"ח, ועוד יש להוסיף שהר"ן חזר ושנה דבריו בגיטין קט ד"ה ודעת, והאריך להוכיח דלא בעי' לדיני התנאי אלא שיהא תנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיימו ע"י שליח, וכתב שם בעמוד קי בדיבור הראשון, בסופו, דאף רשב"ם הכי ס"ל, ע"כ, והנה הב"י הביא מהראשונים שכתבו דהרי"ף בתשובה ס"ל דקי"ל דלא בעי' לתנאי כפול, אלא דמחמירים גבי גיטין וקידושין, ויש להקשות ע"ז דהא הרי"ף בגיטין קיב, הביא מחלוקת ר"מ ורבנן גבי תנאי כפול בעל מנת, וכתב דאע"ג דקי"ל דבעי' תנאי כפול, מ"מ בתנאי של ע"מ לא קי"ל אלא כרבנן דלא בעי' תנאי כפול, ע"כ, והשתא תימה חדא דמלשונו משמע קצת דקי"ל דבעי תנאי כפול בשאר תנאים שאינם על מנת, ולא משמע דהיא רק חומרא, ובעיקר קשה דאי קי"ל כרבנן ואנן מחמירים דחיישי' לבי"ד טועין דסוברים כר"מ כמ"ש הר"ן בגיטין קי בדיבור הראשון, בסופו, א"כ מ"ש דאנן מחמירים בשאר תנאים שאינם על מנת לכפול כר"מ, ובתנאי על מנת איננו מחמירים כר"מ, דבשלמא אי דברי הרי"ף בגיטין אינן מחומרא אלא מדינא, א"ש דאנן פסקי' בחדא כר"מ ובחדא כרבנן, אבל כיון דאינו אלא חשש לבי"ד טועין וסוברים כר"מ א"כ ודאי דאיכא למיחש גם לבי"ד טועין הסוברים כר"מ בע"מ, דהשתא הר"ן והראשונים התקשו טובא בטעם החילוק בין תנאי בע"מ לתנאי באם, א"כ כ"ש דאין לן לסמוך על בי"ד טועין שיחלקו הכי ובפרט דבי"ד טועין מסתמא יסברו כר"מ בכל דבריו, וא"כ הדבר מוכח שדברי הרי"ף בגיטין אינן מחומרא אלא מדינא, ונמצא דדברי הרי"ף בתשובה שכתב דלא קי"ל כר"מ סותרים לדבריו בהלכות, וצ"ע.

אי מתנה ע"י שליח בעי תנאי כפול

השאילתות בשאילתא קלח, כתב דלא בעי תנאי כפול אלא כשעושה בעצמו אבל ע"י שליח לא בעי, והקשה שם השאילתות ע"ז דתנאי בני גד היה ע"י משה שהיה שליח, ועי"ש במה שמתרץ, ומ"מ הכי ס"ל לשאילתות לדינא, וצ"ע.

קידש על מנת שאין עלי עונה

הטוש"ע והב"י בסעיף ה, הביאו דאינה מקודשת, והדרכ"מ הביא בזה מחלוקת, ויש להוסיף דסמ"ק במצוה קפ אות קפט, כתב דאינה מקודשת.

אי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי

הב"י בסעיף ו, כתב דכן פסקו הפוסקים, ויש להוסיף דכ"כ סמ"ק במצוה קפ אות קנב.

מחילה על תנאי

הב"י בסעיף לה, הביא מהראשונים דאדם יכול למחול על תנאו ולבטלו, ובסעיף לז, הביאו הטור והב"י את דברי הרא"ש בתשובה שחידש דכמו שאדם יכול לבטל תנאי ה"ה נמי דיכול להוסיף או לגרוע על תנאו, ע"כ, וכן פסק השו"ע שם, והב"י הביא את דברי הרא"ש בתשובה שביאר את טעמו דהוא מחמת דאתי דיבור ומבטל את דיבור התנאי וה"ה להוסיף או לגרוע, ע"כ, ודבריו אינם אלא תימה דהא בגיטין עד:, בעי הש"ס בנותן גט ע"מ שתתני מאתיים זוז ואח"כ מחל עליהם, ומספקא אי מהני המחילה או לא, ומסקי' דלא מהני כיון דלצעורא קמיכווין והא לא ציערא, וכן פסקו הטוש"ע בסי' קמג,ה, והשתא קשה דהא הכא לא היתה חייבת לו מאתיים זוז כלל וא"כ האי מחילה אינה על חוב אלא על התנאי, ואפ"ה מסקי' דלא מהני, א"כ מוכח להדיא דלא מהני מחילה בתנאי, וכ"ש לפי דברי הר"ן בכתובות צו ד"ה ואין, שכתב דבאומרת רוצה הייתי להתקדש לו אפי' אם אין התנאי יתקיים, הויא בכלל דבריה גם מחילה כעת על התנאי, ע"כ, וכ"ש הכא דכוונתו ממש לבטל התנאי, והרשב"א בכתובות עג. ד"ה הא, והראב"ד שהביא הרשב"א שם, והר"ן שם בעמוד צו ד"ה ואע"ג, הסכימו כולם עם הראיה הנ"ל, ואף הר"ן דס"ל דמהני מחילת התנאי, לא דחה ראיה זו אלא מפני דכל אדם המתנה תנאי הוא להנאתו ולכן אי מחיל היינו הנאתו והוי כאילו התקיים התנאי, משא"כ במתנה לצער חבירו קפיד בתנאו ואי מחיל לא הוי כקיום התנאי, ע"כ, וזה ודאי דלא כהרא"ש דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור של התנאי, וא"כ נמצאו דברי הרא"ש נגד סוגיא ערוכה, ועוד דהטוש"ע בסי' קמג,טז, הביאו מתשובת הרא"ש כלל מה,כו, דאדם שגירש אשה על תנאי אין לו תקנה לבטל התנאי, אלא א"כ יקדשנה ויגרשנה בלא תנאי, וכתב הב"ח דהיינו דווקא בתנאי שהתכוון לציעורא, מידי דהוי כמו ע"מ שתתני לי מאתיים זוז דלא מצי מחיל, ע"כ, והשתא דברי הרא"ש האלו דלא כמה שהביאו כאן משמו דכל תנאי מצי לבטלו מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, דא"כ אף אי התכוון לציעורא יכול לבטלו, כיון דחוזר בו כמו בכל אתי דיבור ומבטל דיבור שיכול לחזור בו, וא"כ דברי הרא"ש סותרים זה את זה, ודבריו שבכאן נסתרים מסוגיא ערוכה, וכן הטוש"ע שפסקוהו הכא והכא, הרי הם מזכים שטרא לבי תרי, ועוד נגד סוגיא ערוכה, וזו פליאה אדירה, וצע"ג. ועוד יש לתמוה על הרמ"א כאן, דלמה פסק כהרא"ש דאדם יכול לשנות בתנאי כרצונו מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, הלא חלוקים עליו הרשב"א והראב"ד והר"ן הנ"ל, ובפרט שהרא"ש שם איירי באומר מעכשיו, ואפ"ה התיר לשנות התנאי, וקשה דהא הר"ן בגיטין קטז ד"ה ואין זה, כתב דבאדם המתנה בגט ע"מ שתתני לי ק"ק זוז, כיון דאומר ע"מ כאומר מעכשיו, א"כ אם הוא רוצה לבטל התנאי אינו יכול אלא מדעת שניהם, והביא כן הר"ן בשם הרי"ף בתשובה ומהשאילתות, וכ"כ הרמב"ן שם בחידושיו עו: ד"ה וי"מ, וחלק עליהם הר"ן שם וסבר דאפי' מדעת שניהם אי אפשר לבטל אלא באדם המתנה להנאתה של אשה, והב"י בסי' קמג, בסופו, בסעיף ב, הביא כן אף בשם הרמב"ם, והוסיף שכתב המ"מ שכן הוא מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור, ע"כ, ואף העיטור שהביא הטור בסו"ס קמג, ועוד ראשונים דעימיה שהביא הגר"א שם בס"ק ג, לא חלקו אלא שגם במעכשיו יכול לבטל, אבל אפשר דהיינו דוקא כשלא נתכוין לציעורא, ובזה א"ש דבריהם עם הסוגיא דגיטין הנ"ל, אבל לא שמענו מאן דס"ל כהרא"ש שחידש דזה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, דלפי"ז אף אם נתכוין לציעורא בשעת התנאי, מ"מ יהיה מהני אח"כ לבטלו, וזה דבר שלא מצאנו לו חבר, ונמצא דהרי"ף ורב אחאי גאון והרמב"ן והראב"ד והרשב"א והר"ן והרמב"ם והמ"מ בשם כל הפוסקים והרא"ש גופיה בתשובה אחרת, כולהו ס"ל דלא כהרא"ש בתשובה, ועוד דדבריו הם נגד סוגיא ערוכה, וא"כ כיצד פסק הרמ"א כדבריו, וכבר הקשה כעין זה הב"ש בסו"ס קמד, וכתב דאפשר דהיינו דוקא בתנאי שאין בידה לקיים, ע"כ, אבל הדברים ניכרים שהרמ"א והשו"ע כאן פסקו כן מחמת תשובת הרא"ש שהוזכרה בב"י כאן, שזה מדין אתי דיבור ומב"ד, וא"כ לא שייך לחלק כלל דבכל גוונא הוי מבוטל, וצע"ג.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף