מראה הפנים/תרומות/ה/א

מראה הפנים תרומות ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סאה תרומה טמאה שנפלה וכו' בין טהורין בין טמאין ירקבו. כדפרישית דדוקא בדבר שאין דרכו להבלל וכו' והן דברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפ' י"ד בהלכה י"א בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי אבל בדבר שדרכו להאכל חי לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה. וזהו כסברת ר' יוחנן כמו שבארתי בהסוגיא דלא חייש לומר דאדמדליק בהו אתי לידי תקלה אלא איפכא הוא דבשמניחן עד שירקבו חיישינן דילמא אתי לידי תקלה אבל בהדלקה איכא תקנתא כדאמר ר' יוחנן בפ' כל שעה (דף לג) דשמן רמי ליה בכלי מאוס ופת זריק ליה בין עצים וממאיס וכן חיטי בשליקתא ומאיסתא וכמו שיתבאר בד"ה חזקיה אמר וכו' לקמן. ומ"ש הר"ב כאן הוא ע"ד פי' הר"ש והמעיין בפירושו יראה דתמוה מעיקרא הוא בהא שפירש הא דקאמר בגמ' ניחא בטהורין היינו מכיון דנפלה לפחות ממאה הן נחשבין הכל תרומה והו"ל כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה דאסורה באכילה משום טמאה ובהדלקה משום תרומה טהורה דאסור לשרוף תרומה טהורה וכו' וזה קשה הרבה דנאמר על חולין המדומעין שיהא דינם כתרומה טהורה לענין שאסור לשורפן כתרומה טהורה עצמה ועוד דהרי נעשין מדומע מחמת התרומה הטמאה וא"כ דין תרומה טמאה להן ולא דין תרומה טהורה ואסורין באכילה כטמאה ומותרין בהדלקה כטמאה ואיך נאמר דזהו כוונת הש"ס בהא דקאמר ניחא בטהורין ולא נאריך בזה וכן במה שסיים שם בפירושו ועיין בד"ה ניחא בטהורין ויתבאר לך הכל דניחא גם לר' יוחנן כמו שהסברתי שם ועיקר הקושיא בטמאין לר' יוחנן לפי הס"ד היא דלא מחלק ר' יוחנן בין תרומה עצמה ובין מדומע ומשני דסבר כהדא דר' יוסי ב"ח וכו' דמקלינן במדומע וכו' והכל כמה שנתבאר בפנים בהסוגיא ובזה תמצא דרך הרמב"ם על נכון אליבא דר' יוחנן למאי דמסיק ומשני אליביה וכן אליבא דר' יוחנן גופיה בבבלי פ' כל שעה כדלקמן:

תני ר' חייה טבל מעלה וכו'. האי דינא לכאורה תליא בפלוגתא דר"א וחכמים דמתני' דלקמן דלר"א דסבר אותה שנפלה היא סאה שעלתה א"כ סאה תרומה שנפלה למאה טבל כשתעלה היא תרומה כמו שהיתה והטבל ג"כ כמו שהיה ולחכמים חוששין לאותה סאה שעלתה שמא משל טבל היא וצריך לקרות שם לתרומה או לתרומת מעשר למקום אחר גם לאותה סאה כמו שצריך לקרות שם לכל הטבל מחמת הסאה תרומה שנפלה לתוכו מיהו לקמן איכא למ"ד אליבא דר"א דמודה הוא בסאה תרומה שהעלה מן הטבל שצריך לקרות לה שם לתרומה ולתרומת מעשר על מקום אחר דלא אמר אותה שנפלה היא שעלתה אלא לחומרא כגוונא דדינא דמתני' דלקמן והרמב"ם לא זכר כלום מתרומה שנפלה לתוך הטבל ונראה דמכיון דקיי"ל דלא אמרינן אותה שנפלה היא שעלתה כמו שביאר זה בפ' י"ד בהלכה יג ממילא שמעינן דאם נפלה לתוך האיסור כגון לטבל ולספיחי שביעית דחוששין לאותו איסור גם לאותה סאה שהעלה וה"ז בכלל דין תערובות בטבל שכתב בפט"ו ממ"א וכן בתערובות בפירות שביעית והבאתי מזה לעיל ספ"ז דשביעית אלא דמ"מ היה צריך לבאר מה יעשה בתרומה שנתערבה בטבל דאין תקנה אלא שיקרא שם לתרומת מעשר לכולו כדשמעינן מהאי דתני ר"ח:

חזקיה אמר לא שנו אלא בפת ושמן וכו'. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן איתמר נמי בבבלי פ' כל שעה (דף לג ע"ב) בשינוי מקצת ומיהו לסברא דכל חד וחד היינו הך דהתם גריס לחזקיה דקאמר אביי משמיה לא שנו אלא פת אבל חיטי לא ור' יוחנן אמר אפי' חיטי ומוקי התם לדר' יוחנן בשליקתא ומאיסתא דליכא למיחש לתקלה אבל בלא"ה חייש לתקלה ולכאורה נראה דזהו לא כדקאמר הכא דסתמא קאמר דבשאר כל הדברים דינן כמו פת ושמן וא"כ מדליקין בהן ולא חייש לתקלה מיהו לכי דייקת אשכחת לה סברת ר' יוחנן מה דשמעינן אליביה מהכא ולא יהיה סותר למאי דאיתמר בבבלי דהא חזינן דבעא מניה ר' שמואל בר נחמן מהו להדליק וע"כ בשל תרומה טמאה הוא דבעא מניה כדפרישית בפנים דאלו בטהורה אסור דלא ניתנה להדלקה כדקאמר איהו גופיה משמיה המדליק וכו' ישרפו עצמותיו והשתא אם בטמאה מאי תבעי ליה הא בהדיא תנינן מדליקין וכו' ואף אם נאמר דהבעיא הוה בשאר כל הדברים הא ר' יוחנן גופיה מתיר אף בשאר כל הדברים כמו בפת ושמן ודוחק לומר דלא שמיע ליה להא דר' יוחנן דלעיל דמדקאמר האי דהמדליק בטהורה וכו' משמיה א"כ שמיע ליה נמי דבטמאה מותר ואף בשאר הדברים כגון חטי וכיוצא בהן אלא ע"כ דשמיע ליה דמה דמתיר להדליק היינו אם הוא בענין דלא חיישינן לתקלה כגון בפת דזריק ליה בין העצים ושמן דרמי ליה בכלי מאוס כדאמרינן התם ובזה כ"ע מודים ואף לחזקיה דמה דגריס התם אליביה ל"ש אלא פת לאו דוקא פת קאמר אלא לאפוקי חטי דלא דהא לא פליג אמתני' דתמורה או אברייתא כדמייתי התם וה"ה בשמן כדקאמר לעיל שם ולר' יוחנן אף בחיטי בשליקתא ומאיסתא והכי שמיע ליה נמי לר' שמואל בר נחמן מדר' יוחנן דבשאר כל הדברים ג"כ מותר בגוונא דליכא מיחש לתקלה ומה דבעי מניה הכי הוא דבעי מהו להדליק מיד כשנטמא אם חיישינן לתקלה נמי בכה"ג דילמא אדמדליק אתי למיכל מיניה או לא חיישינן להא אלא דוקא אם מניחן עד שידליק לעת הצורך בהא הוא דחיישת לתקלה ועד דרמי ליה בכלי מאוס וכן בשאר כל הדברים כיוצא בכך והשיב לו אדליק ומה דנפיל לשבטך נפיל לך כלומר דבשעה שמדליק לא חיישינן מידי לתקלה דזהו נפל לך שעומדת להדלקה מכיון שנטמאת וכי בעית להדליק מיד אדליק וכדמסיים אבתריה הכל מודין בשמן וכו' והיינו בשנטמא ועומד לכך דלא חיישינן למידי כשמדליק מיד והשתא שמעינן לרבי יוחנן דהא דמתיר לעיל ואף בשאר כל הדברים היינו אם רוצה להחזיקן להדלקה צריך שיעשה תקנה דלא ליתי לידי תקלה וזה דהחשש תקלה בשביל אחרים היא שלא ידעו שנטמא ואתו למיכל והלכך צריך שיהיה בכלי מאוס וכדומה לזה בשאר הדברים כדלעיל אבל אם רוצה להדליק מיד מדליק וליכא למיחש למידי דלהאי חששא דאדמדליק אתי למיכל ודאי לא חיישינן כדאמרי' גבי חמץ בפ"ק דפסחים (ד' יא) לרבנן דר' יהודה דהתם הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיניה ובזה תמצא דר' יוחנן דהכא שפיר אתיא מילתיה כדהתם דהתם מיירי ברוצה להחזיקן להדלקה דבכה"ג חיישינן לתקלה והיינו לתקלת אחרים וכן הכא דמתיר לעיל אף בשאר כל הדברים היינו באופן דליכא למיחש לתקלה כגון בשליקתא וכו' כדהתם ומה דהתיר לר' שמואל בר נחמן היינו להדליק מיד וזה החילוק והסברא מוכרח הוא מהאי בעיא דר"ש בר נחמן וממה שהשיב לו כדאמרן. ובזה תמצא דברי הרמב"ם בדין זה מבוארים שכתב בפ' י"ב בהלכה יב פת של תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תחלה לאחרים ויאכלוהו וחטין וכו' וזהו כדר' יוחנן דהתם וכהחילוק אליביה דשמעינן מהכא וזהו דקאמר עד שישרפנה עד שידליק ואם רוצה להדליק מיד א"צ שום תקנה דליכא למיחש למידי וזהו דסתם וכתב בריש פי"א התרומה ניתנה וכו' אבל סך הוא השמן הטהור ומדליק את הטמא וכו' ור"ל באופן דליכא למיחש לתקלת אחרים וזהו שכתב בדין דמשנתינו בפי"ד כנזכר דבדבר דאיכא למיחש לתקלה לא יניחן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה וכלומר אם ידליק הכל מיד ליכא למיחש למידי כמו שנתבאר:

ניחא טהורין ירקבו וכו'. אמרי שנתבאר בדיבור דלעיל מזה ובריש הפרק אין אנו צריכין עוד לכפול בדברים דעם מה שמבואר כאן בפנים ובהא דלעיל יתבאר פירוש הסוגיא על נכון וכן דברי הרמב"ם בכל מה שכתב בענין זה כפי מה שקדם:

ולא כן סברינן מימר אין להקדש וכו'. כדפרישית בפנים דעל אריכות הלשון דהתנא קאי דקאמר בדמי תרומה וכו' וזה ידוע דתרומה איקרי קודש ובכלל הא דנשנה בערכין הוא. והר"ש פי' גם כאן וכתב דפריך ארישא בנפלה להקדש אמאי ירקבו ולא כן וכי'. וזו היא שעתו דמי עצים ומשני אר"י תיפתר שחרב אותו מקום וכו' וזה קשה דא"כ בנפלה להקדש בחרב אותו מקום איירי ובנפלה לחולין או לאינך אף במקום שאינו חרב מיירי דהא לא פריך אלא להקדש והרי התנא בחדא בבא כללינהו ועוד דאם הקושיא מפני מה ירקבו ולא ימכרו לדמי עצים א"כ העיקר חסר דהו"ל למיפרך יפדו וימכרו דהא בלא פדיה אסור בהנאה ומזה קשה גם על מה שהוגה בפירושו להקושיא ולתקלה ליכא למיחש דהקדש בדילי אינשי מניה הא ע"כ צריך פדייה קודם המכירה וא"כ תו לא הוי הקדש ואכתי איכא למיחש לתקלה ומאי פריך והעיקר דאסיפא אם נפלה טהורה קאי ואין אנו צריכין לדוחק פי' הזה:

ולא מודי ר' אליעזר בסאה שהעלה מן הטבל וכו'. עיין לעיל בד"ה תני ר' חייא מה שנתבאר מענין זה:

חזקיה אמר אפי' חולין ששם יאכלו נקודים מפני חלתן. כדפרישית דעל מתני' דלעיל קאי בנפלה תרומה לתוך חולין טהורין וזה מוכרח הוא וה"נ אמרינן בבבלי בכורות (דף כג) אמתני' דלעיל ותני עלה אותן חולין לר"א מה תהא עליהן יאכלו נקודים וכו' אלא דהתם קאמר עולא טעמא אחרינא גזירה שמא יביא קב חולין טמאין ממין אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניער ולא קאמר מפני חלתן ומיהו משמע נמי מהתם דאיסור טומאה לא בטל אע"פ שיש כאן אחד ומאה ורש"י ז"ל פי' שם בהא דקאמר לר"א מה תהא עליהן דלרבנן הא אמרינן בכולהו בין חולין בין תרומה יאכלו נקודים או קליות וזהו לפירושו שפי' שם לעיל דהא דאמרי חכמים תעלה היינו תיבטל ותאכל עם חוליה וכו' והתוס' שם הסכימו לפירושו והן הן דברי הר"ש דכאן ע"ש ומדעת הרמב"ם ז"ל נראה דפי' תעלה שמפריש הסאה תרומה מהן דבדין הזה וכן באם נפלה סאה תרומה למאה חולין טמאין שהעתיק בפ' י"ד בהלכה י"ג וכתב כלשון המשנה תעלה וסיים באחד ומאה משמע מל' המיותר הזה דהא ידעינן שהוא באחד ומאה אלא דבא להשמיענו דה"ז כשאר תרומה שעולה באחד ומאה וצריך להפריש מה הסאה התרומה כמ"ש בר"פ י"ג ולא ביאר כאן כלום מדין החולין מה תהא עליהן ונראה שהוא ז"ל פירש להא דבכורות דלר"א דוקא הוא דקאמר מה תהא עליהן ולטעמא דקאמר הכא מפני חלתן נראה ג"כ דלא היה חושש לזה ומשום דלחכמים דר"ע לקמן בפ"ב דחלה גבי מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה דס"ל יעשנה קבין וכו' וא"כ ה"נ דכותה דהואיל ויש בהחולין ספק טומאה יעשנה קבין ויתבאר עוד מזה לדעתו ז"ל גבי שתי קופות שהביא שם בהלכה יז יח ולקמן והן נלמדין מהאי תלמודא דפרק ז' לקמן בהלכה ו' ושם תמצא מענין זה בס"ד:

כמה יהא בעיסה ויהא יכול לעשותה בטהרה וכו'. דברי חזקיה הן סתומין כדא"ר אבהו כל ימינו וכו' וגם מה שפירש ר' אבהו הם ג"כ כחידה זו וכדאמרי' לעיל בסוף דמאי שדברו בלשונם כך כדי להבין דברי חכמים וחידותם ובאמת סוגיא זו קשה מן הקשות שבסדר הזה ופירשתיה על הדין עיסה שנולד לה ספק טומאה מפני שראיתי אחר כל החיפוש והעיון דא"א לפרש על ענין אחר לא לדברי חזקיה ולא לדברי ר' אבהו ומה דקאמר אין יגבל שית וכו' והיותר נאות להתפרש הכל הוא על דין הזה כמבואר בפנים ומה שתמצא בסוף ענין הזה דהחשבון אינו מכוון כל כך בצמצום אל תתמה על החפץ הלא מצינו כעין זה בשמעתתא דמדת סאה בעירובין (דף פג) דקאמר דמדברית קמ"ד ודירושלמית קע"ג ודצפורית ר"ז והני תרתי שלא בדקדוק הן כדפירש"י ז"ל שם וכן התוס' דאין החשבון מכוון וכן נמי בענין דהאי שמעתתא ואינו כ"א בסוף במה דקאמר לר' יוחנן שגיבל אחת בי"ז ואתיא בעיסת מאתים. והיותר הכל מבואר בפנים:

נבילה בטילה בשחוטה וכו'. כדפרישית דאפשר לשחוטה שתעשה לבילה בתמיה קאמר כדאמר במנחות (דף כג) דלנבילה אפשר שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה אבל אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ודברי ר' יוסי בר' חנינא דהכא כרב חסדא דהתם דבתר מבטל אזלינן וכן פסק הרמב"ם כרב חסדא בסוף פ"א מהלכ' אבות הטומאות ובמה שהשיג הראב"ד שם דהא כל אותה הסוגיא אליבא דר' יהודה היא דס"ל מין במינו לא בטל אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב לענין טומאת מגע. וכלומר דהשתא למה ליה להרמב"ם להאי טעמא שכתב שם כדרב חסדא שא"א לשחוטה שתעשה נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תיבטל תיפוק ליה דלרבנן לעולם מין במינו בטל יש לומר לדעת הרמב"ם דהואיל דאשכחן בבכורות (דף כג) דמסיק ר' יוסי בר' חנינא דטהור טמא במגע אבל במשא מטמא וכדקאמר הכא ומשמע מהכא מדמקשה הש"ס בפשיטות מהאי דר' יוסי ב"ח א"כ לכ"ע הוא דקאמר הכי ונבאר השתא לגופא דטעמא לענין דלא בטלה אלא לטומאת מגע דהא בלא"ה ע"כ דאליבא דרבנן צריך טעמא מפני מה לא בטלה אף לענין טומאת משא דהא מין במינו לעולם בטל הוא אלא ודאי דה"ט דהאי ביטול לא דמי לשאר ביטול במין במינו כמו לענין איסור והיתר דקיי"ל יבש ביבש חד בתרי בטל במין במינו אבל גבי טומאה שנתבטלה ברוב לא בטלה אלא לענין טומאת מגע אבל לטומאת משא כמאן דאיתא דמי משום דדין דטומאת נבילה לא פרחה טומאתה ממנה אא"כ שנסרחה ונפסלה אפי' לכלב וכר' יוחנן בבכורות שם דלא אסיק הש"ס התם בקשיא לר' יוחנן מההיא דבהמה גסה ששפעה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום ביטול ברוב אלא מעיקרא מקודם דידעינן לטעמיה דר' יוחנן אבל לבתר הכי דמפרש טעמייהו דבר פדא ור' יוחנן דלבר פדא דס"ל לטומאת משא החמורה עד לגר דדריש לגר תתננה הראויה לגר קרויה נבילה ור' יוחנן קאמר דהאי קרא למעוטי סרוחה מעיקרא דלא היתה מתחלה ראויה לגר הוא דאתי וכן ההיא דחררת דם דאע"ג דמעיקרא אתחזי אגב אמו אפ"ה אינה מטמאת אף במשא משום שנתבטלה ברוב תו לא קשיא לר' יוחנן ואמאי הא אמרינן טומאה שנתבטלה ברוב אין הביטול אלא למגע אבל למשא לא דכמאן דאיתא דמי דהא ליתא דנהי דבשאר טומאה שנתבטלה הכי הוא דהויא שאני התם דמעיקרא חזיא היא עצמה לגר ויש בה צד חומר שנטמאת אף במשא אפי' כשנסרחה ואינה ראויה לגר עד שתפסל מאכילת כלב והלכך אמרינן הכי נמי בשנתבטלה ברוב מיהת לענין טומאת משא כמאן דאיתא דמיא הואיל והאי טומאה היתה ראויה לגר בתחילה אבל גבי חררת דם הוא עכ"פ בתחילתה לא היתה ראויה כלל לגר ונהי דאצטריך לטעמא דביטול ברוב משום דיש בה איזה צד ראוי כדקאמר דחזיא מעיקרא אגב אמיה מ"מ היא עצמה לא אתחזי כלל והלכך בחררה כשנתבטלה ברוב נתבטלה לגמרי בין למגע בין למשא וזהו נמי טעמיה דהרמב"ם בהא דפסק שם לעיל בהלכה י"ג כר' יוחנן דלעולם נבילה מטמאה עד שתפסל מאכילת כלב ודוקא בסרוחה מעיקרא הוא דממעטינן מקרא דלגר אתננה ובהלכה י"ו פסק בהאי דחררת דם נמי כר' יוחנן ובהלכה י"ז פסק לדין דהכא דלכאורה קשיא הא זה סותר להאי דלעיל וכדאקשו בגמרא דאם ביטול ברוב לא מהני לטומאת משא א"כ אמאי בהא דחררת דם אינה מטמאה אפי' במשא משום ביטול ברוב אלא דטעמא כדאמרן והשתא דאתינן להכי ממילא תבין דהיה צריך הרמב"ם להביא ה"ט דא"א לשחוטה וכו' וזה כדי ליתן טעם לשתי החלוקות לענין שלא מטמאה במגע וליתן טעם ג"כ למה מטמא במשא דלא תיקשי הא נתבטלה ולימא מכל הטומאות נתבטלה הלכך מסיים דטעמא דהאי ביטול ברוב לא דמי לשאר ביטול ברוב במין במינו משום דהכא טעמא הויא דהשחוטה אי אפשר שתהיה כנבילה אבל הנבילה אפשר כשתסרח ור"ל דלכשתסרח ותטהר לגמרי שלא תהיה ראויה אפי' לכלב וזהו שכתב שתטהר כשתסרח ור"ל תטהר לגמרי שלא תהיה ראויה לכלב ומלמדנו בזה דה"ט דכאן מטמאה במשא הואיל דיש בה צד החמור הזה ולא דמי להאי חררה דלעיל דלא מטמאה אפי' במשא משום דהתם לא היתה ראויה הייא בעצמה לגר מעולם אבל הכא היתה החתיכה נבילה ראויה לגר בתחילה זה טעם לטומאת משא אע"פ שנתבטל כדלעיל אבל למגע מיהת בטילה דא"א לשחוטה וכו' וזכינו מזה דלכוונה זו מביא הרמב"ם להאי טעמא אע"פ שלענין הביטול עצמו לא היינו צריכין לזה הטעם אליבא דרבנן מ"מ משום החילוק דבין מגע למשא בענין הביטול ברוב כאן על כרחך דאתינן להאי טעמא כדאמרן ועיין מענין זה לקמן בסוף פ"ג דחלה ד"ה אמרין לית הדא דר' זעירא מה שנתבאר שם בס"ד:

ובדבר שאין דרכו להבלל וכו'. הרמב"ם ז"ל הביא לזה על דין המדומע שנפל למקום אחר שאינו מדמע אלא לפי חשבון כמ"ש בפי"ג בהלכה ג' וסיים בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח אבל דרכו להבלל כגון שמן וכו'. ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אע"פ שהכל אסור לזרים. ופשוט הוא דאף דדברי הש"ס על התוספתא דמיירי בענין התשלומין קאי מ"מ היינו הך שהרי אין לשלם אלא מהחולין המתוקנין כדתנן והביא הוא לעיל בפ' עשירי בהלכה יח וא"כ א"א לפרש דלענין התשלומין קאמר הש"ס דהא בין כך ובין כך מדומעין הן ואינן חולין מתוקנין ואין לשלם מהן אע"פ שהרוב הוא חולין אלא איידי דאיירי בהתוספתא במדומע ולפי חשבון מסיים הש"ס דהא דאמרינן דהולכין במדומע לפי חשבון היינו בדבר שאין דרכו להבלל וכו' וא"כ אם נפל מזה למקום אחר הולכין אחר הרוב לענין דימוע קאמר ומיהו ע"כ צ"ל דסתמא דמתני' דריש פרק דלקמן פליג אתוספתא בענין התשלומין ולפיכך נקט הרמב"ם להאי דמחלק הש"ס לענין דימוע בדוקא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף