מראה הפנים/בבא מציעא/ד/ג

מראה הפנים בבא מציעא ד ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רב אמר שיעור הוא. כדפרישית. ופלוגתא דרב ור' יוחנן הכא היא פלוגתא דרב ושמואל דהתם דף מ"ט ע"ב דרב אמר שתות מקח דוקא שנינו ואם מכר לו שוה חמש בשש דאיכא שתות מעות אבל לצד המקח הוא חומש בטל המקח מכיון דלצד המקח הוא יותר משתות ולשמואל דאמר שתות מעות נמי שנינו אונאה הוי אע"ג דמצד המקח חומש הוא מכיון דמצד א' איכא שתות דין אונאה יש לו. וכן פליגי בשוה שבע בשש לענין אונאת המוכר כמבואר. ובשוה שש בחמש דמצד המקח הוי שתות ומצד מעות הוא דהוי חומש בהא שמואל נמי ס"ל דדין אונאה יש לו כדקאמר התם שתות מעות נמי שנינו. ובשיתא בחמשא וכו' כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן. כללא דמילתא דהיכא דמצד מקח שתות הוי אע"ג דמצד המעות תמצא דביטול מקח הוי. או לפעמים מחילה כגון שוה שש בשבע דמצד מעות פחות משתות הוא לעולם אזלינן בתר מקח לכ"ע ול"פ אלא כשהוא בהפך דמצד מעות הוא דהוי שתות ומצד המקח הוי ביטול או מחילה כמבואר. וטעמא דמלתא דכשיש מצד המקח שתות הכל מודין בה משום דמסתמא הטעות תלוי במקח ומצוי בו שבני אדם טועין. בשוויו אבל לא במעות. ובזה תבין דברי התוס' שם ד"ה שתות מעות נמי שנינו אפי' למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח וכו'. ר"ל שהתוס' מפרשין הטעם דמאי שנא כשיש שתות מצד המקח הכל מודים בזה וכשיש שתות מצד המעות דפליגי הלכך כתבו דמן הסברא הוא דיש לילך יותר אחר שתות מקחו משיש לילך אחר המעות אפי' אין בו שתות מצד המעות לפי שהאונאה והטעות תלויה במקח וכו'. ומצאתי סעד לפרושי בדברי התוס' בזה במה שהובא בשיטה למב"א ז"ל שכתב שם בשם הרא"ש ז"ל אהא דקאמר שוי שיתא בחמשה כ"ע ל"פ וכו' וגם סברא היא דבדבר שהאונאה תלוי בה יש לנו לתלות השתות והאונאה תלויה במקח שטועין בני אדם בשיוויו אבל במעות אין טעות עכ"ל והך הן ממש דברי התוס' בלי פקפוק. ועיין במהרש"א שכתב כאן פירוש דחוק מאד ופי' שר"ל דהיכא דליכא לא שתות מעות ולא שתות מקח וכו'. ודרך רחוקה היא שהרי התוס' בפירוש כתבו יותר לילך אחר שתות מקח וכו'. ובמה שהביא מ"ש המרדכי בשם הרמ"ך בזה. הב"י הביאו בריש סי' רכ"ז וזהו ענין אחר ונלמד מסברת התוספות ועיין לקמן הלכה ד' ד"ה משני פונדיון מה שכתבתי בזה:

תני ר' לוי האונאה פרוטה. בבבלי דף נ"ה ע"א קאמר על מתני' דלקמן חמש פרוטות הן וליתני נמי האונאה פרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכן תני לוי במתניתין וכו'. ויש בזה המימרא כמה פירושים ולא נאריך בזה והפשוט הוא כפי' הרמב"ם ז"ל וכן הובא בש"ע סי' רכ"ז ס"ה דלעולם אין חיוב החזרה מהאונאה אלא כשהיא יותר על פרוטה אבל אם אין שיעור האונאה אלא כדי פרוטה אין חייב להחזיר דאין אונאה לפרוטות ר"ל אין שם אונאה חל על שיווי פרוטה וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ב ממכירה הל' ד' אין המאנה חייב להחזיר וכו' ע"ש. ולפ"ז גם דברי הש"ס דהכא מתפרשין בענין זה דמתמה על לוי והאונאה פרוטה אלא האונאה עצמה מהו חשובה היא בתמיה דהרי אמרו האונאה ב' כסף ולא תני התם במתני' האונאה שוה פרוטה וכדרב כהנא וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם כנ"ל:

רבי יוחנן אמר בטל מקחו. למאי דפרישית לעיל דר' יוחנן כשמואל דהתם סבירא ליה ולדידיה כי איכא שתות מעות נמי דין אונאה יש לו. ולפ"ז צריך לפרש דר' יוחנן לא קאי על גוונא דמיתני בתוספתא כמו שהבאתי בפנים אלא דאעיקרא דמילתיה דר' יהודה הנשיא הוא דפליג דקאמר נקנה מקחו וכו' דמשמע לעולם ואפילו יותר על שתות מקח ועל שתות מעות המקח קיים אלא שמחזיר האונאה ע"ז קאמר דאם יש כאן יותר מכדי אונאה מכל צד בטל מקחו כדשמואל וכדאיפסיק הלכתא דלא כר' יהודה נשיאה:

כהנא בעא קומי רב וכו'. מסוגיא דהכא משמע דכל היכא דאיכא שתות בין מלבר בין מלגיו הוי שתות ובלבד במקת כשיטתי' דרב דס"ל הכי. אבל סוגיא דהתם אינה מתפרשת אלא בשתות מלגיו. וראיתי בשיטה למב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל וקשיא לי דסוגיא דשמעתא דשתות מלגיו לרב והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרי' שתות מלבר עכ"ל. ואפשר דטעמא כדכתבו התוס' בשמעתתא דאונאה ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשה הוי שתות מלגיו ע"כ ולפיכך השוו במידותיהן גם בנתאנה הלוקח לומר כן. ובמה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' היתה ההונייה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים דינר בחמישים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו. והרבה תמה הה"מ שם על זה ובדרישה האריך בביאור דברי הה"מ ובתשבונות רבים וא"צ לזה דדבריו במה שתמה מבוארין ובמה שרצה ליישב ואולי דעת המחבר וכו' החשבון גדור לשש חלקים וכו' ובסוף לא הסכים בזה וכתב ועל דרך האמת שאין זה כדאי וכו' והגיה שם בדברי הרמב"ם וכתב שהוא ט"ס כמו שהוא לפנינו. וע"פ הגהתו קבע הב"י בש"ע כן. ולענ"ד אין מן הצורך לא לחשבונות רבים ולא להוכחות רחוקות דפשיטא ופשיטא הוא דאין החשבין לא על החלקים ולא שנאמר דהיכא שמכר לו שיווי החפץ בכך וכך בסך הפחות מכך וכך דכשנחשוב על החלקים לפי ערך האונאה משוה שבע בשש תהיה סך האונאה ביותר ואם כן היה הדבר הזה קשה קושית הה"מ על הש"ס דאמרו שוה שיתא בחמשה הויא אונאה דמשמע הא אם מכר לו שוה שש בחמש ומעט יותר לא הוי אונאה דפחות משתות הוא ומחילה הויא ואמאי הא אכתי המוכר נתאנה יותר מכדי אונאה שוה שבע בשש ונאמר דרך משל מכר לו שוה ששה דינרין בה' דינרין ופונדיון א' ונמצא האונאה י"א פונדיוני' וכשתחלק הששה דינרין לשבעה חלקים תמצא החלק עשרה פונדיון ושני חומשין וא"כ תקשי ג"כ אמאי הוי הי"א פונדיון שנתאנה מחילה הרי הם יותר מכדי אונאה של שוה שבעה בששה. ולדבריו היה צ"ל דבגמרא לאו דוקא נקטי לפרש שוה שיתא בחמשה על איזה סך מסויים של ששה חלקים אלא באמת על מעט יותר מחמשה נמי קאמר באופן שצריך לשמור שכשתחלקהו להשיווי לשבעה חלקים ויהיה בו כדי אונאה לערך שנתן לו בעד המקח הוא ג"כ בכלל אונאה והא ודאי ליתא ואין פי' זה סובל בהש"ס דא"כ היינו שוה שבעה בשתא והתם אמרו דבשוה שיתא בתמשה כ"ע ל"פ ובשוה שבעה בשיתא פליג רב וס"ל דמחילה הוי לדידי' דלעולם דוקא שתות למקח בעינן ואם כן הוא ע"כ דמפרשינן דשוה שיתא בחמשה דקאמר הוא באופן שכשאנחנו מחשבין החלקים לערך שיווי המקח לששה חלקים יהיה המכר שוה שיתא בחמשה וכן שבע בשש כשנחשוב לחלק שיווי המקח בז' חלקים יהיה שבע בשש וכן כולם ואם על כרחיני לפרש בהש"ס כן למה לא נפרש גם בדברי הרמב"ם ובכוונתו כן דלעולם שיווי המקח מחשבין וערך המעות שנתן לו בעדו ושוה ששים בחמשים ופרוטה הכוונה והחשבון הוא כשנבא לחלוק שיווי המקח לששה חלקים לא יהיה כאן שתות ומחילה הוי ואפילו אם נלך אחר המעות יהיה יותר משתות וביטול מקח הוי בהא לא אזלינן אחר המעות דלא קאמר שמואל אלא בדאיכא שתות בחד צד וזה פשוט וזהו ג"כ דינו וסברתו של המרדכי שהובא בהגהה שם ונלמד מסברת התוס' דהכא. וכעין שכתב הב"ח שם אלא שנראה מדבריו שם דפי' להתוס' שזהו ממש דין המרדכי וכמו שפי' מהרש"א ובזה כבר כתבתי לעיל דאין כוונת התוס' ממש כן דלא איירי אלא לפרש דמ"ט כ"ע מודים בשיש כאן שתות למקח ואין שתות למעות דהולכין אחר המקח והוי אונאה וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ומשום דהטעות במקח הוא מצוי. אלא דנלמד ממילא דין המרדכי ג"כ להיכא דאין כאן לא שתות המקח ולא שתות המעות דאזלינן בתר חשבון שיווי המקח וג"כ מהאי טעמא. ודברי הרמב"ם נכונים ואינם צריכין שום תיקון והגהה וזה ברור:

עד שהוקיר משבע וכו' כשם שבטל מקח מאצל זה וכו'. בהא לכאורה פליגא על מימרי' דרב חסדא דהתם בפ' המוכר את הספינה דף פ"ג ע"ב דקאמר דכשהוקיר אח"כ הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר משום דא"ל דאלו לא אניחן מעיקרא לא הוה מצית הדרת בך השתא דאוניאתן מצית הדרת בך. אבל באמת אינו כן. ומפני שרבו השיטות והפירושים בהא דרב חסדא וכמו שהאריך הרא"ש ז"ל שם. וגם ראיתי מבוכה באחרונים בענין פירושא דהאי דהכא ורצו ללמוד מכאן דיני דבעל המאור ז"ל שסובר דבתרי תרעי בנושא ונותן בדברים אפילו משום מחוסרי אמנה ליכא. וחולק על הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שכתב וסתם בפ"ז ממכירה הלכה ה' דנושא ונותן בדברים בלבד וכו' ה"ז ממחוסרי אמנה. וכבר השיב עליו באריכות הרמב"ן ז"'ל בס' המלחמות. וכן במה שחילק בדין מתנה מרובה כבר נתבאר לעיל בהלכה ב' מזה דהכא ג"כ במתנה מועטת מיירי והושוו שני התלמודים בהא ואין זה ענין לכאן. ונבאר כאן מהדין שלפנינו דהטור בסוף סי' ר"ד הביא לדעת בעל המאור בענין תרי תרעי וכתב הב"ח שם דלפי' הנ"י בהספינה לההיא דהכא נראה מכאן כדעת בעל המאור ונראה יותר להשוות הבבלי עם הירושלמי והניח בצ"ע עכ"ל ובראותי זה היתה נפלאת בעיני דמה ענין מחוסרי אמנה לכאן. ולקמן אביא פי' הנ"י בזה. ומצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בב"ב הפי' הנכון והאמיתי. ולא אביא אלא תוכן דבריו שהאריך שם ומתוך זה יתבאר דליכא מהכא סייעתא לבעל המאור והעיקר כפסק הרי"ף והרמב"ם וכדעת רוב הגאונים ז"ל. ומתחלה נבאר בענינא דרב חסדא דהתני דהעיקר כפי' הרי"ף ז"ל וכמו שחיזק הרמב"ן שם דבריו דבדיני' דרב חסדא לא קי"ל כוותיה דאיהו קאמר במכר שוה חמש בשש ולא הספיק וכו' ואנן קי"ל כרבא דהלכתא שתות קניה ומחזיר אונאה ובהא דין אונאה איכא. וכמו שפירשתי בפנים להר דהכא אליבא דרב אתייא דסוגיא דלעיל הכל לפי שיטתיה. ועוד יתבאר לקמן מזה. ומיהו בביטול מקח כגון דמכר לו שוה ארבע בחמש בהא פסק הרי"ף ז"ל כרב חסדא דמסתבר טעמיה וסבריה דמצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב ממכירה הל י"ג המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש וכו' והוקר ועמד בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר וכו' דהיאך יהא החוטא נשכר. ובזה הילך ג"כ לשיטתו בענין החזרה בביטול המקח והחילוק בין המאנה להמתאנה שדעתו ז"ל כדעת הריב"ם שהביאו התוס' בהספינה שם ד"ה אי לאו דאוניאתן וכו' דפיר' דהמאנה אינו יכול לחזור בו היכא דאיכא ביטול מקח אלא היכא שהמתאנה תובע אונאתו דכיון שתובע להחזיר לו מה שהונה אותו יותר משתות הוי מקח טעות וגם המאנה יכול לחזור בו אבל אם המתאנה אינו תובע אונאתו ורוצה להחזיק המקח כמו שקנה אין סברא שיוכל המאנה לחזור בו דמצי אמר לי' אי לאו דאוניאתן וכו' וכן כתב הוא ז"ל שם לעיל הל' ד' היתה ההונייה יתירה על השתות וכו' והמתאנה יכול להחזיר וכו' אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה קבל ואע"פ שבעל המקח. וזה אפי' בשנתייקר אח"כ כמו שהוא בהל' י"ג בפירוש. א"כ ברירא לן מילתיה דרב חסדא דהתם בענין שהסכימו גדולי הפוסקים והמפרשים לענין היכא דאיכא ביטול מקח. ומעתה נבאר בענין סוגיא דהכא. דהנ"י פי' שם במתני' ד' מדות במוכרין אחר שהביא להא דר' יעקב בר אידי וכו' וז"ל ואקשינן תמן תנינן ד' מדות במוכרין וכו' לוקח חוזר בו ולא מוכר ואת אמרת הכן פי' דקס"ד דההיא דר' יוחנן בדאיכא כסף ומאי לא הספיק לישא וליתן שלא משך וקאמר שניהם חוזרין ואינם מקבלין מי שפרע ולהכי אקשי ליה ממתני' דקתני דהיכא דמשך דמתאנה חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע אבל מאנה אינו חוזר בו בלא מי שפרע ופריק אתיא כמ"ד הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותי נמי שפרע כלומר דההיא דר' יוחנן שלא הספיק לישא המקח ולא ליתן המעות ואין כאן מי שפרע והא קמ"ל דיכולין לחזור בהן לגמרי ואפילו משום מחוסרי אמנה אין בו כיון שנשתנה השער עכ"ל הנ"י. ומכאן סמכו האחרונים לומר דנראה מכאן כדעת בעל המאור דבתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה כמו שכתב הב"ח והובא לעיל וכן הביא הש"כ דבריו. ותמוה מאד הוא דאפילו לפי' הנ"י אין ראיה מכאן דהא הכא בדאית ביה אונאה ומקח טעות בתחלה מיירי וכבר פירשו כל המפרשים דאין אדם עשוי לעמוד דיבורו במקום אונאה וכמו שהביא גם הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם לסברא זו למאן דפירש שם להא דרב חסדא בענין אחר ואם דבעיקר הפירש דחה אותו הוא ז"ל מ"מ הסברא זו קיימת דלא שייך מחוסר אמנה במקום דאיכא ביטול מקח או אונאה וכמו דמוכרח מדבריו ז"ל בפרקין ופירושו דלקמן באשר יתבאר ואם כן מה ענין זה לההיא עובדא דאייקר כיתנא בפ' הזהב דף מ"ט ע"א ולההיא עובדא דזל נדוניא בפ' איזהו נשך דף ע"ד ע"ב דעיקר הפילפול וחלוקי הפירושים על סוגיות אלו בנויות ולא מיירי התם כלל מאונאה כמבואר ועוד דגם לפי' הנ"י גופי' קשה דאי הכי דהא דר"י דהכא דמיירי שלא היתה שם לא משיכה ולא נתינת מעות ועיקרא דמילתא לא צריכא אלא לאשמעינן דהואיל והוקר ונשתנה השער אין בו משום מחוסרי אמנה א"כ מה ענין מי שפרע כאן והוי עיקר חסר מן הספר וה"ל למימר ואתייא כהך דאין בו משום הן צדק וכמוזכר לעיל בהלכה ב' וכמבואר מהך דשביעית שהבאתי בפנים. אמנם למדנו עיקר הדין מתורתו של הרמב"ן ז"ל ובפירושו לסוגיא דהכא. שכתב שם אחר שהאריך לפלפל בענין חילוק הפירושים בהסוגיא דהספינה דלעיל וז"ל והוי יודע שאין פירושים הללו חלוקין בדילן אלא כולם מודים שדין המאנה שלא לחזור בשום ענין אלא כמי שאין שם אונאה הוא ואין חילוק בין משך ללא משך והאי לענין מי שפרע והאי לענין קנין גמור והילך הירושלמי מי שנתלו בו לחלק ביניהם מכר שוה חמש בשש ולא הספק וכו' עד אין מוסרין אותו למי שפרע וכך פירושו דקסבר ר' יעקב שתות מקח שנינו ושוה חמש בשש בטל מקח הוא וכשם שזה חוזר זה חוזר והקשו עליו ממשנתינו שהוא בטול מקח ואע"פ כן מאנה אינו חוזר ופריק הא דאמר ר' יוחנן שניהם חוזרין בשלא משכו ומשום דס"ל הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע והוא הדין נמי להיכא שלא הוקרו ולא נתאנה אחד מהן אלא אורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לחזור בו אא"כ היתה שם אונאה מתחלה ועוד שיש בו משום מחוסרי אמנה אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה שלא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך כדאמרינן התם נמצאת למד שאם נתן מעות דינן כדין משיכה לענין מי שפרע עכ"ל מפירושו זה למדנו דעיקרא דמילתא להשמיענו כאן דהואיל ולא משך חוזרין ולית ביה משום מי שפרע אבל אי משך לא היה המאנה יכול לחזור וכדשמעינן ממתני' דהתם וכלומר דאף דמתאנה יכול לחזור משום ביטול מקח המאנה לעולם אינו חוזר כדמסקו מסוגיא דהספינה היכא דהוי ביטול מקח קי"ל כרב חסדא. ולא תיקשי דהא הכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו פליג ארב לעיל וס"ל כשמואל דשתות מעות נמי שנינו וכמו שבארתי שם די"ל כעין דמפרקינן בעלמא אמוראי נינהו ואליבא דר"י ועל הרוב תמצא זה בדר' אבהו דשני מילתיה דר' יוחנן. וכן נמי אין בו משום מחוסר אמנה בדינא דהכא דהרי גם נתינת מעות אין כאן אבל אין הטעם משום דנשתנה השער אלא כדמסיק הוא ז"ל דהכא לא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך והיינו דהואיל ורואה שנתאנה לא היתה דעתו מסכמת בלב שלם מתחלה למקח זה וכדאמר הכא לעיל דעיקר ההן צדק בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה. וכדמציין הוא ז"ל כדאמרינן התם. ועל כרחך צריך אתה לחלק בחילוק זה אליביה דשיטתי' דאיהו בר פלוגתי' דבעל המאור בפרקין וקים מה שכתוב בספר המלחמות לדעת הרי"ף והגאונים ז"ל דאפי' בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה אלא ודאי היינו טעמא דמכיון שנתאנה לא שייך כאן משום מחוסרי אמנה דאין אדם עומד בדבורו במקום אונאה אבל היכא דליכא אונאה אין לחלק בין חד תרעא לתרי תרעי. ואילו נחתי להא וראו מה שפי' הרמב"ן ז"ל וסברתו וטעמו ונימוקו עמו לא הוו מייתי סייעתא מהכא לדעת בעל המאור ז"ל דעיקרא דמילתא איתמר הכא לענין מי שפרע. ונסיים כמו שסיים הוא ז"ל שם ומי שפרע שכר טוב לעוסקים בתורתו לשמה יזכינו להמנות עמהם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף