מפתח/קידושין/סה/ב
וב"ה סברי הן הן וכו'. במקדש בפירוש בביאה לכו"ע עדי יחוד הן עדי ביאה, כיון דידוע דאדעתא דביאה נתייחדו. תורא"ש ד"ה וב"ה. וע"ע ריטב"א בע"א ד"ה דבי"ש.
הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ריטב"א.
ביאור החזקה, משום דלא שביק היתרא ועביד איסורא. שאג"א הוספות בתשו' א' ד"ה והשתא נידון לדקדק מלש' הרמב"ם גירושין פ"י הי"ז. וכ"מ במ"מ אישות פ"א ה"ד יעו"ש להוכיח כן מרשב"א גיטין פ"א:, ועי' ראב"ד גירושין פ"י הכ"ד. ועי' לק' משנ"ת בשיטת הרשב"א גדר אחר.
י"מ דטעם החזקה משום דמתחרט על הגירושין. או"ש גירושין פ"י הי"ט בדעת כמה ראשונים. ועי' רא"ש גיטין פ"א: ועי' מעיל צדקה סי' א'. ועי' להלן.
אי בפנויה אדם עושה בעילתו בעילת זנות ורק בגרושתו לא, פלוגתא בזה. ריטב"א [יעו"ש בשם הגאונים דאיכא להחזקה בפנויה ונחלק עליהם]. ועי' רי"ף יבמות ה בדפה"ר בשם גאונים דאיכא להחזקה. וכ"פ ברא"ש יבמות פ"ב ס"ג ועי' בדבריו בגיטין פ"א: [הו' להלן]. וכן ברמב"ם גירושין פ"י הי"ט בשמם. ועי' רמב"ן [כהריטב"א]. וכן ברשב"א. ר"ן. רא"ש. ריטב"א חדשים גיטין פ"א: בשם רמ"ה.
אי להגאונים דאיכא להחזקה בפנויה, הוא לחומרא או בתורת ודאי. עי' רי"ף שם דרק לחומרא. ועי' רמב"ם שם [שהביא י"א דהוא מתורת ודאי, ודחאם]. ועי' להלן.
הוכחה מדר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ול"א דמקודשת משום חזקה דאין עושה בעילת זנות. רמב"ן. רא"ש. רשב"א. ריטב"א. ר"ן. ריטב"א חדשים גיטין פ"א: בשם רמ"ה. ועי' מ"מ אישות פ"א ה"ד. ועי' להלן לענין פנוי הבא על הפנויה.
הוכחה מדקיי"ל [יבמות צ"ז.] דנושא אנוסת אביו, ול"ח דניתכוין אביו לקדשה. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. ר"ן. רא"ש. ריטב"א חדשים גיטין פ"א: בשם רמ"ה. מ"מ נחלות פ"ד ה"ו.
הוכחה לאידך גיסא, מכתובות [ע"ד.] לגבי מקדש על תנאי או בפחות משו"פ, ובעל שאי"צ גט, והתם הא דמי לפנויה. זכר יצחק סי' ט"ז בסופו. ועי' להלן בשם רשב"א.
היה מדבר עמה על עסקי קידושה, חיישי' בפנויה נמי. רשב"א. ועי' בית שמואל סי' קמ"ט סק"ו. באר היטב שם סק"ה. ועי' שו"ת הרמב"ן סי' קל"ה. ועי' כנסת הגדולה על הטור סוס"י קמ"ט. ועי' בית מאיר סי' קמ"ט ד"ה הג"ה. ועי' זכר יצחק סי ט"ז. ועי' אבנ"ז אה"ע קכ"א אות י"ט.
ביאור פלוגתתם, דנחלקו אי החזקה דאין עושה בעילת זנות הוא משום חומר האיסור דלא שביק היתרא ועביד איסורא דזה שייך בפנויה, או משום דמתחרט על גירושיו. או"ש גירושין פ"י הי"ט.
י"א דטעם הסוברים דליכא חזקה, משום דשמא לא יתרצו לזה. אבנ"ז אה"ע קכ"א אות י"ט.
הך פלוגתא תליא בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד [אישות פ"א ה"ד] אי הבועל פנויה לוקה משום לא תהיה קדשה, דלהרמב"ם דלוקה ע"כ אין לומר דאין עושה בעילתו זנות. קרבן נתנאל יבמות פ"ב ס"ג אות ד'. ועי' אבנ"ז אה"ע סי' קכ"א אות ו'. ועי' ראב"ד גירושין פ"י הי"ט הו' להלן. ועי' שאג"א הוספות בתשו' א' ד"ה והשתא נידון. ועי' רמב"ם גירושין פ"י הי"ז. ועי' לעיל.
אי פנוי הבא על הפנויה אין עושה בעילתו זנות. רמב"ם גירושין פ"י הי"ח יעו"ש בשם גאונים דהוי קידושין, ונחלק ע"ז. ועי' ריב"ש ס"ו. ועי' לעיל.
אי בשפחה אמרי' אין אדם עושה בעילתו זנות, אי חלוק מפנויה [משום דחמיר משום דעובר על נשג"ז, סנהדרין ס"ג.]. עי' רי"ף שם בשם הגאונים [דמיירי לענין הבא על שפחתו]. ועי' רא"ש גיטין פ"א: ויבמות שם [דמבו' דמחלק בין שפחה דאיכא להחזקה, לפנויה]. ועי' ראב"ד גירושין פ"י הי"ט. ועי' מהרש"ל גיטין שם. ועי' תרוה"ד סי' ר"ט. אולם הרמב"ם לא חילק בזה. ועי' אבנ"ז אה"ע סי' קכ"א אות ו' [שביאר לשי' הר"מ דאדרבה בשפחה ליכא ללאו דלא יהיה קדש, עי' לעיל]. ועי' שאג"א הוספות בתשו' א' ד"ה והשתא נידון. ועי' ב"ח סט"ו סק"ד. ועי' הגהות תויו"ט על הטור סט"ו. רמ"א שם ס"י. ועי' ביאור הגר"א שם. ועי' אבן האזל נחלות פ"ד ה"ו.
הטעם להסוברים דבשפחה נמי ל"א החזקה, אי משום דחמירא פחות מפנויה, או טעם אחר. ועי' אבנ"ז אה"ע סי' קכ"א אות ו'. ועי' שאג"א שם.
אי להסוברים דבשפחה איכא להחזקה, הוא רק לומר ששחררה הוא משום איסור של לא יהיה קדש, אבל לא לענין קידושין או אפי' לענין קידושין. קרבן נתנאל שם יעו"ש כצד א', ודלא כב"ח סט"ו סק"ד, ודלא כתויו"ט על הטור שם. וכן דלא כרמ"א שם בשם או"ז.
הוכחה מגיטין מ"ח. דתלינן דבא על שפחתו לשם קידושין, ואין נאמן לומר שבא לשם זנות. ביאור הגר"א שם.
יש לחלק בין גויה שאין בידו לגיירה, לשפחתו דמשחררה דלא שביק היתרא ועושה איסור. ראב"ד גירושין פ"י הי"ט.
אי החזקה דאין עושה בעילתו זנות, חשיב ודאי קידושין, פלוגתא בזה. רמב"ם גירושין פ"י הי"ז [יעו"ש דהוי ודאי]. וכן בשו"ע אה"ע סי' קמ"ט ס"א. ועי' רש"י ד"ה אמרי' דמש' כן. אולם בביאור הגר"א אה"ע סי' קמ"ט סק"ו כ' דאפי' בודאי נבעלה הוי ספק. ועי' ב"ח סי' קמ"ט סק"ג. בית שמואל שם. ושאג"א הוספות בתשו' א' ד"ה עוד ראוי.
נתייחד בפני עדים ולא ראו ביאה, אי מקודשת בודאי או בספק. רמב"ם שם הי"ח יעו"ש דהוי ספק. וכ"מ ברש"י גיטין ע"ג. ד"ה לא תתייחד. וכ"ה שו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות י'. וטור סי' קמ"ט. ושו"ע שם ס"ב. ועי' שלט"ג גיטין פ"א: אמנם ברש"י גיטין פ"א: ד"ה הן הן, מש' דהוי ודאי. וכ"מ ברש"י כאן ד"ה אמרי' הן. וכ"ה בשאג"א שם ד"ה ובחלוקה בדעת מהר"ם שהו' בתשו' מיימוני אישות סי' א'. וכ"כ במ"מ נחלות פ"א ה"ט דמבו' כן בירושלמי. ועי' בית מאיר סי' קמ"ט. ועי' עין יצחק ח"ב סנ"ד אותיות ד' ה'. ועי' דרכי משה סי' קמ"ט אות ב'. בית שמואל שם סק"ד.
הוכחה מירושלמי [ה"ט] דנקט לשון "חשוד" דהוי ספק. חוט המשולש ס"י עמ' כ"ג. אולם עי' מ"מ נחלות פ"א ה"ט להוכיח איפכא מירושלמי. ועי' בית מאיר סי' קמ"ט. ועי' עין יצחק ח"ב סנ"ד אותיות ד' ה'.
הוכחה מכתובות כ"ז: ולרק ע"ג. דשפחה נאמנת דלא נבעלה, וע"כ דאי"ז ודאי. שו"ת עין יצחק שם.
הטעם להסוברים דהוא ספק, משום דיש מיעוט דאין בועלים, ועוד מיעוט דמתכונין לזנות. שו"ת חת"ס ח"ב סי' נ"ט. עין יצחק שם אות ב'.
יל"פ באופ"א דהוא משום דהוי רוב תלוי במעשה. עין יצחק שם אות ג'.
עוד ביאור בזה. עין יצחק שם אות י"ד.
אי הטעם להסוברים דהוי ודאי, הוא משום דאי הוי ספק אם בעלה, לא היו חשיבי עדי קיום. שאג"א שם. ועי' קה"י ס"ו.
י"א דאם ראו רק היחוד מהני מדרבנן. זכר יצחק סי' ע"ג בסופו בדעת הבה"ג.
אם נתייחד בפני עדים ואמר הרי את מקודשת לי בביאה מקודשת ודאי. רמב"ם אישות פ"ג ה"ה. ריטב"א [ויעו"ש דהוא אף לב"ש]. ריטב"א חדשים גיטין פ"א: ד"ה ומשני. חי' רא"ה כתובות ע"ג: ד"ה אמר רבא. שו"ע סל"ג ס"א. ועי' מ"מ שם. וביאור הגר"א שם. בית שמואל סי' מ"ב סקי"ב בשם תשו' רשב"א ומרדכי. ועי' שו"ת הריב"ש סי' ו'. ועי' מנח"ח מצ' רס"ו סקט"ו משה"ק עיי"ש באורך. ועי' זכר יצחק סי' ע"ג בסופו.
היאך הדין כשהבעל והאשה אין רואים העדים, והעדים שמעו שבעל לשם קידושין, אי אין אדם מוציא דבריו לבטלה, או לא. פת"ש אה"ע סי' קמ"ט סק"ג בשם רדב"ז להסתפק בזה. ועי' בי"ש סל"ג סק"ה. חלקת מחוקק שם.
בקטנה שנתקדשה וגדלה עמו ושהתה דרך אישות, הוי ודאי קידושין. רמב"ם אישות פ"ד ה"ח יבו"ח פ"ז הי"ד. רא"ה כתובות ע"ג. ד"ה והא דאיפליגו. ועי' שו"ת, חוט המשולש ס"י להוכיח כן. ועי' ביאור הגר"א סי' כ"ו סק"ג. חלקת מחוקק שם.
הוכחה לזה מיבמות [קי"ב.]. אחיעזר יו"ד ס"ט סק"ט.
בכה"ג [כלו' בקטנה הנ"ל] אי"צ אפי' עדי יחוד ממש וסגי בידוע שהם דרים יחד. ביאור הגר"א סי' כ"ו סק"ג. חלקת מחוקק שם.
אי חשיב [מה שידוע שהם דרים יחד] כעדי יחוד ותולים שבעל. חלקת מחוקק שם בשם תשו' מיימון. ועי' שו"ת ריב"ש ס"ו וסי' קצ"ג בשם רא"ה. ועי' נוב"י אה"ע סנ"ב. בית מאיר סי' קמ"ט סק"א. עין יצחק סנ"ד ענף ד'. זכר יצחק סי"ז.
אם שניהן מודין שלא בא עליה, אי נאמנין, פלוגתא בזה. שלט"ג גיטין ל"ה: מדפה"ר יעו"ש דנאמנין. וכן בשו"ת חוט המשולש סי' י' יעו"ש הטעם דברי מהני נגד חזקה אף דסוקלין על החזקה [וכ"כ באחיעזר ס"ט]. ועי' בית שמואל אה"ע סי' קמ"ט סק"ד שחולק. וכן במל"מ גירושין פ"י הי"ח. והנה אי נידון זה תלי בהנידון אי עדי יחוד כעדי ביאה ודאי או ספק, עי' בבי"ש שם. ועי' מנח"ח מצ' רס"ו אות ט"ו משה"ק עליו. ועי' שו"ת חוט המשולש ס"י. ועי' דברי יחזקאל סי' מ' בהוספות. זכר יצחק סי"ז.
מי שטעה וסבר דקידושיו הראשונים כשרים היו, אין אומרים בו דבעל לשם קדושין משום החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. שו"ת מהר"י הלוי כלל א' סי' ו', דף י"ז ע"ד [יעו"ש לגבי קראים]. שו"ת אגר"מ אה"ע ח"ד סי' ע"ה. ועי' להלן.
ראיה לזה מכתובות ע"ג: דהמקדש בפחות משו"פ, אמרי' דכי קא בעל אדעתא דקידושין הראשונים בעל. שו"ת אגר"מ שם.
הפרוצים בעריות דאיתרע חזקתם [וכן עוזבי הדת], ליכא בהו החזקה דאין אדם עושה וכו'. שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שנ"א. ועי' שו"ת אהלי יעקב [למהריק"ש] סי' קי"א. שו"ת דרכי נועם אה"ע סי' מ"ו. ועי' פת"ש סי' קמ"ט סק"ב בסופו. ועי' דבר אברהם ח"ג סי' כ"ט אות ב' ד"ה אמנם שמפקפק בזה.
היאך הדין במי שנישא עפ"י עכו"ם שלא כדת משה וישראל, אי מקודשת משום דאין עושה בעילתו זנות. עי' ריב"ש ס"ו הו' במל"מ גירושין פ"י הי"ט יעו"ש דל"ה קידושין. וכ"פ בשו"ע סי' קמ"ט ס"ו. ורמ"א סי' כ"ז ס"א. ועי' מהר"ם שיק אה"ע סי' כ"א. בית יצחק אה"ע סי' כ"ט אות י'. בית אפרים אה"ע סי' מ"ב בסופו בשם שאג"א. מנחת אלעזר ח"ג סי' י"ב. אחיעזר סי' ל'. אולם עי' צפנת פענח סי' כ"ו להחמיר ולהצריך גט מספק. וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל סי' כ'. ועי' חלקת יעקב ח"א סי' א'. ועי' שו"ת אגר"מ שם.
רק בדורות הראשונים שהיו מקדשים בביאה והיה דין זה ברור וידוע לכל אמרי' הן הן עדי וכו', אבל בזמנינו שאינו ידוע לא. שו"ת בית אפרים אה"ע סי' מ"ב, דף צ"ז: עיי"ש היטב.
היאך הדין במשודכת אי בעיא גט או דדמי לפנויה [עי' לעיל פלוגתא בפנויה]. עי' רמ"א סי' קמ"ט ס"ב דדמי לפנויה. ועי' ועי' בית שמואל סי' קמ"ט סק"ו. באר היטב שם סק"ה. ועי' שו"ת הרמב"ן סי' קל"ה. ועי' כנסת הגדולה על הטור סוס"י קמ"ט. ועי' בית מאיר סי' קמ"ט ד"ה הג"ה. ועי' זכר יצחק סי ט"ז. ועי' אבנ"ז אה"ע קכ"א אות י"ט.
היכן שנישאה לאחר ונתגרשה, ל"א הן הן יחוד הן הן ביאה, משום דאסור במחז"ג וא"כ עושה בעילתו זנות. שלט"ג גיטין ל"ה. מדפה"ר. ועי' להלן בשם רשב"א לגבי סוטה. ועי' רע"א בסוגיין ובגיטין פ"ח אות צ"א ובשו"ת סי' קפ"ב. ועי' רדב"ז סי' שנ"א הו' במל"מ גירושין פ"י ה"ח. ועי' אבנ"מ סל"ג סק"א. ועי' פת"ש סי' קמ"ט סק"ב.
בועל נדה לא איכפת לי' אף מבעילת זנות. רדב"ז סי' שנ"א הו' במל"מ גירושין פ"י ה"ח. ועי' רע"א גיטין פ"ח אות צ"א. ועי' פת"ש סי' קמ"ט סק"ב. ועי' שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' א'.
ק' דמש' דבעי גט אף בנתייחד מיד אחר גירושין, והא עובר באיסור דבעיא ז' נקיים משום חשש דם חימוד. רע"א גיטין פ"ח אות צ"א. וכן אבנ"מ סל"ג סק"א. ועי' פת"ש סי' קמ"ט סק"ב. ועי' לעיל בשם רדב"ז ושלט"ג. ועי' להלן בשם רשב"א.
י"ל דבמחז"ג ליכא דם חימוד. חת"ס, ודלא כתשב"ץ ושו"ע יו"ד סוס"י קצ"ב.
יש לחלק דבאיסור דרבנן ל"א דאין בועל לשם קידושין. רע"א שם. ועי' מ"מ אישות פ"א ה"ד. ועי' מקנה בקו"א הו' בפת"ש אה"ע סכ"ו סק"ב [יעו"ש כן, דהא לקדש נמי אסור מדרבנן].
סוטה לבועל צריכה גט הימנו אם נתייחדה עמו אחר שנתגרשה מראשון. אבנ"מ סל"ג סק"א בשם שו"ת הרשב"א סי' קפ"א, וכ"ה מד' הירושלמי גיטין פ"ח ה"ט הובאו בתוס' בגיטין ע"ט: ד"ה ב"ש, ויעו"ש דזה דלא כהרדב"ז הנ"ל. ובעיקר ההוכחה מירושלמי, כ"ה במנח"ח מצ' רס"ו אות ט"ו. אולם עי' אחיעזר ח"ב ס"ט אות ט' לחלק דסוטה קל לאנשים.
י"א דאם גירשה משום שזינתה אי"צ גט דלמה יקדשה כיון דיודע שלא יוכל לקיימה. באר היטב סי' קמ"ט סק"א בשם תשו' מהר"ם אלשקר.
היאך הדין בנתייחד עם גרושתו ביוה"כ. דבר אברהם ח"ג סי' כ"ט אות ב'.
י"א דהשלט"ג הנ"ל והרדב"ז פליגי אי דוקא בשיעבור באיסור אם יקדש וכמחז"ג אז ודאי אינו בועל לשם קידושין, או דאפי' כשעובר באיסור אף אם לא יקדש. עי' רע"א שם. ובעיקר הענין אי כשאין מרויח אם לא יקדש האיסור אז בועל לשם קידושין, כ"כ במ"ח מצ' רס"ו אות י"א. באר היטב סי' קמ"ט סק"א בשם מהר"י הלוי.
היאך הדין בכהן שנתייחד עם גרושתו משנישאת, דאם מקדש עובר ב' איסורין ואם לא באיסור אחד, אי עושה בעילתו זנות. עי' באר היטב סי' קמ"ט סק"א בשם מהר"י הלוי דמכוין לזנות, ויעו"ש בשם כנסת הגדולה שמפקפק בזה.
ביאור פלוגתתם. או"ש גירושין פ"י הי"ט. ועי' לעיל בתחילת הדיבור מה שהו' בשמו.
אי בעובר על איסור דרבנן אמרי' דעושה בעילתו זנות. חת"ס. רע"א שם. ועי' מ"מ אישות פ"א ה"ד. ועי' מקנה בקו"א הו' בפת"ש אה"ע סכ"ו סק"ב.
היאך הדין כשיש לו אשה אחרת דעובר בזה על חדר"ג. שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' א' יעו"ש דמיכוין לזנות. ועי' כנסת הגדולה סי' קמ"ט די"ח. ועי' פת"ש סי' קמ"ט סק"ו בשם רע"א.
הטעם דחלוק עדי יחוד ממקדש בכסף דהעדים צריכים נתינת המעות לידה [כמבו' ברמ"א סמ"ב ס"ד] משום דראו דבר המוכיח. בית שמואל שם סקי"ב. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע ? סק"א. ועי' להלן.
אי מהני אומדנא המוכיח בקידושי כסף, וכן אי פליגי בזה הרשב"א והמרדכי. בי"ש [יעו"ש דנחלקו בזה ולהרשב"א ל"מ ולהמרדכי מהני]. שו"ת חת"ס שם יעו"ש דל"פ. ועי' ב"י אה"ע סי' קל"ה בשם רשב"א דסגי בקריאת גט אחר נתינתו בדיעבד, ומש' דסגי בעדות ידיעה. ועי' אבנ"מ סי' ל"א סק"ד. ועי' דברי יחזקאל סי' מ' סק"ה. וע"ע אחיעזר אה"ע סי' כ"ה. ועי' תורת חסד סי' ח'. ועי' אוצה"פ סמ"ב סקל"ב.
מו"מ במש"כ בבי"ש בטעם המרדכי, דמהני אומדנא המוכיח, משום דילפי' דבר דבר מממון, ושם מהני עדי ידיעה. או"ת ס"צ סקי"ד.
הטעם לחלק בין קידושין לממון, דבממון סגי עדים לברורי. או"ת שם.
הטעם משום דבקידושין כל שבשעת מעשה לא ראו העדים שוב אין חוזר וניעור משא"כ בממון, [וה"ה י"ל לגבי גט, עפי"ד הרי"ף]. דברי יחזקאל סי' מ' סק"ה. וע"ע אחיעזר אה"ע סי' כ"ה. ועי' תורת חסד סי' ח'. ועי' אוצה"פ סמ"ב סקל"ב.
ומודים ודאי בנתגרשה מן האירוסין דל"א וכו'. אי לבו גס בה, צריכה גט אף מן האירוסין, הוכחה לזה מירושלמי פ"ח ה"ט. רשב"א כאן, ובגיטין פ"א: ד"ה והא דאמרי'. ועי' מ"מ שם פ"י בי"ח. ב"י סי' קמ"ט. שו"ע סי' קמ"ט ס"ב. ועי' רמ"א סי' קמ"ט ס"ב. ועי' מראה בפנים שם לדחות ראייתו.
זה אומר זה אישתי וזה אומר זה עבדי וכו'. אשמעי' דאי"צ גט שחרור מספק. מרומי שדה.
צריכה ב' גיטין. אמאי לא כתב דשניהם משחררין זא"ז. רמב"ן ד"ה אי. ועי' ריטב"א ד"ה מיהו וד"ה היכי וד"ה מי. ועי' מקנה. ועי' רשב"א. ועי' מרומי שדה [יעו"ש טעם אמאי אי"צ ג"ש, ועי' ירושלמי ב"מ פ"א ה"ב דבאמת צריכין ג"ש, ועי' מראה הפנים שם באורך]. ועי' להלן בד"ה ה"ד אי דאית וכו'.
וגובה כתובתה. הטעם שאין לה דין מורדת, דכיון דאסורה עליהם מספק בעו לגרשה ול"ה מורדת. מהרי"ט ד"ה גם. ועי' מקנה ד"ה ובהא, משה"ק.
פי' אחר, דכיון דלפי טענתה כל החבילה שלה, משום דספק שמא היא מורדת אין מוציאין מחזקתה. מקנה שם.
אי יש לה דין שכ"ו. מקנה ד"ה ובזה.
אי נוטלת ב' כתובות כיון שהודו, או"ד אחת משום דלפי דבריה נמי אין לה ב', פלוגתא בזה. ראב"ד הו' בשלנ"ל ומהר"י בירב יעו"ש דרק כתובה א'. וכ"ה בריטב"א. ומאירי [ויעו"ש בשם יש מפקפקין דנוטלת ב']. אולם ברשב"א ד"ה והא דקתני, כ' לחלק דאם יש לה להם נכסים נוספים או דהחבילה בידה ולא ביד שליש נוטלת ב', עיי"ש, ועיי"ש בד"ה מי. ועי' פנ"י ד"ה והכא.
מה דבירושלמי [ב"מ פ"א ה"א] לא כ' דנוטלת כתובה, צ"ל משום דס"ל כרבנן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה. רשב"א ד"ה והא דקתני.
ה"ד אי דאית לי' סהדי להאי ואית וכו'. כלו' עדים דזו אשתו וזו חבילתו, ולא שהוא עבדו, דא"כ אמאי לא בעו ג"ש. רמב"ן ד"ה אי. ועי' ריטב"א ד"ה היכי. ועי' מרומי שדה. ועי' ירושלמי ב"מ פ"א ה"ב דבאמת בעו ג"ש. ועי' מראה"פ שם. ועי' מקנה. וע"ע רשב"א.
ק' מנלי' דמעידין על החבילה, דלמא רק על ענין הקידושין. מהרי"ט ד"ה ואכתי. ועי' משנ"ת ברד"ה מי מצי. ועי' פנ"י.
ק' דא"כ הוי תו"ת ואמאי בעיא גט ואמאי נאמנין דאין החבילה שלה. רשב"א. ריטב"א ד"ה מי. תורא"ש ד"ה ה"ד.
י"ל דבתו"ת נמי קיי"ל דלכתחילה לא תינשא [כתובות כ"ב:] וע"כ בעיא גט. רשב"א. ריטב"א. ועי' רמב"ן ד"ה אי.
י"ל דבתו"ת קיי"ל [ב"ב ל"א.] דכ"א באה בפנ"ע ומעידה, וא"כ אחת מהכיתות נאמנת. רשב"א. ועי' ריטב"א.
י"ל דאין מעידין על זמן מסויים, וא"כ אינן מכחישין זא"ז. רשב"א בשם ראב"ד ורב אב ב"ד, ויעו"ש לדחות. מהר"י בירב בשם ראב"ד. ועי' אבנ"ז סי' תע"ג.
י"א דכוונת הגמ' ד"או או קאמר" ואין לשניהם עדים רק לאחד. תורא"ש ד"ה ה"ד.
אמאי אין הגמ' מתרץ דלאשה נמי איכא עדים. תוס' ישנים הו' במהרש"א. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. מאירי. שלנ"ל. מהר"י בירב.
י"ל דע"כ אין לה עדים מדלא בעו גט שחרור. רמב"ן ד"ה אי. ריטב"א. ועי' ירושלמי ב"מ פ"א ה"ב דבאמת בעי' ג"ש. ועי' מראה הפנים שם. ועי' מקנה. ועי' רשב"א [להק' דלמא יש לה עדים רק על החבילה].
י"ל דבכה"ג לא היתה צריכה גט משום דהוי תו"ת ואוקמה בחזקת פנויה. תוס' ישנים שם. מאירי. שלנ"ל. ועי' מהרש"א דהא קיי"ל בתו"ת דלכתחילה לא תינשא ועיי"ש מה שתי'. ועי' קרני ראם שם.
עוד ישוב בזה. רשב"א בשם ראב"ד, ויעו"ש לדחותו. רש"ש.
אלא לאו בע"א. וסבר דהיות וחוששין למקדש בע"א, א"כ הכחשת חד וחד הוי כהכחשת תו"ת, וצריכה גט ולא מוקמי' בחזקתה. מהרי"ט ד"ה וי"ל. ועי' חזו"א סי' מ' סק"ד.
פי' אחר, דאף שמכחישין זא"ז, מ"מ שניהם אומרים דהיא א"א משא"כ לענין החבילה. שלנ"ל ד"ה אלא.
ק' דילמא הע"א מעיד דנתקדשה לפני ב', ומנלי' דמקדש בע"א חוששין לקידושין. חזו"א סי' מ' סק"ד [יעו"ש לתרץ עפ"י השלנ"ל הנ"ל דמצטרפין, וע"כ מקדש בע"א חל עיי"ש]. ועי' מהרי"ט ד"ה וי"ל, הו' לעיל. ועי' אבנ"ז סי' תע"א אות ג'.
ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן. אף דמבין שניהם יוצא דהיא א"א, מ"מ אי"ז כע"א אומר מנה והשני מאתיים, ששם תובע אחד מביאם משא"כ הכא דאין לצרפם. מאירי. מהר"י בירב. ועי' שלט"ג הו' בבי"ש סי' י"ז סקי"ט. ועי' מקנה ד"ה ותסברא. וע"ע מחנ"א סי' ו'. ועי' רמב"ם גירושין פי"ב ה"י. ועי' חי' הגרש"ש כתובות סי' כ"ד כ"ה. ועי' שער המלך אישות פ"ט הל"א. וע"ע להלן משנ"ת בשם הרמב"ם.
פי' אחר, דכיון שמכחישין זא"ז בגוף העדות, הוי כהוכחשו בחקירות דאין מצטרפין [אף דלעדות כשרים מצטרפין וכמנה מאתיים]. מקנה. ובעיקר הנידון אי הכחשת חקירות פוסלת בעדי קידושין כיון שאי"צ דו"ח, עי' פלוגתא בזה, עי' שו"ת ריב"ש סי' רס"ו. נוב"י קמא אה"ע סי' נ"ח. שו"ת רע"א תנינא סי' נ"ג. שב יעקב סי' י"ד. ועי' שו"ע חו"מ סי' ל', וש"ך שם סק"ו. ועי' אוצה"פ סי' מ"ז סקי"ב אות ד'.
פלוגתא בע"א כנגד ע"א, אי לא תינשא לכתחילה. רא"ה [הו' בשיטמ"ק כתובות כ"ג. יעו"ש ע"ז, דע"א בהכחשה לאו כלום]. ועי' רמב"ן יבמות קי"ח. דלא תינשא לכתחילה, וע"ע בדבריו כתובות כ"ג. ועי' חזו"א אה"ע סי' נ"ט ס"ק מ"ג מ"ד. ועי' מחנ"א סי' ח' וסי' י'. ועי' חי' רא"ל סי' פ"א אות ד'. ובעיקר הנידון אי ע"א בהכחשה לאו כלום, הוא פלוגתת הראשונים, ועי' רמב"ן יבמות שם דלאו כלום הוא. ועי' ש"ך יו"ד סי' קכ"ג סקי"ד. ועי' שער"י ש"ז פ"ב [יעו"ש לחלק בין דשב"ע לאיסורין דשם ע"א בהכחשה הוי ספק]. וע"ע משנ"ת ברד"ה עד.
צ"ב אמאי למ"ד חוששין לקידושין בע"א, אמאי בע"א כנגד ע"א אי"צ גט, אי מוכח דע"א אומר נהרג וע"א אומר מת בטלה עדותן. מקנה ד"ה ותסברא. ועי' מהר"י בירב. ובעיקר הנידון בע"א אומר נהרג וכו', עי' שלט"ג הו' בבי"ש סי"ז סקי"ט.
צ"ב במש"כ הרמב"ם [גירושין פי"ב ה"י] הטעם דכשכל אחד אומר שקידשה לעצמו ל"ח לקידושין, משום דכ"א העיד לעצמו, אמאי ל"א פלגי' דיבורא. רע"א.
מד' הר"מ [הנ"ל] מוכח דאם אין מעידין לעצמם נאמנין לאוסרה אף דמכחישין זא"ז, והטעם משום דשניהם מודים דא"א היא, ראיה לזה, וי"ח. מחנ"א עדות סי' ו'. אולם בשער המלך אישות פ"ט הל"א פליג בדעת הרמב"ם. ועי' מהר"י בירב [הו' לעיל]. וכן עי' לעיל בשם מקנה אי דמי להוכחשו בחקירות. ועי' חי' הגרש"ש כתובות סי' כ"ד כ"ה.
אלא למישרי לכו"ע וכו'. למסקנא ליכא עדים כלל, אלא שכ"א טוען שקידשה והלכו העדים למד"ה, ואין נאמנין משום דמכחישתם. שלנ"ל ד"ה למאי.
ור"מ היא דאמר מטלטלי וכו'. ולרבנן צ"ל דמיירי שמת המגרש דאל"כ אמאי אין משתעבדים לכתובה. ראב"ד הו' ברשב"א [ויעו"ש להק' דאמאי לא מוקים לרבנן ובשלא מתו דאז מטלטלי משתעבדי לרבנן, ועי' שלנ"ל מה שביאר]. שלנ"ל בשם י"מ.
פלוגתא אי לרבנן אין מטלטלי משתעבדים לכתובה בגירושין כשגובה מיניה דידיה. ראב"ד [הו' ברשב"א ויעו"ש משה"ק לשיטתו]. אולם ברמב"ן פליג עליו. וכן ברשב"א. ריטב"א. רא"ש. תורא"ש ד"ה ר"מ. תוס' כתובות פ"א: ד"ה ר"מ. ר"ן נדרים ס"ה: ועי' פנ"י.
הטעם [להסוברים דמיניה דידי' נמי לא משתעבדי] משום דאין סומכת דעתה על המטלטלי כלל משא"כ בבע"ח שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בע"ח לפרוע במעות. רשב"א עיי"ש, וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב תוספת ביאור.
הטעם משום דכתובה דרבנן, ולא תקון ממטלטלין. פנ"י.
קולי כתובה שנו כאן, דאין גובה משום מיניה דידי' מן המטלטלין. נימו"י נדרים ס"ה: ועי' רי"ף כתובות צ"ו. לענין תפיסה דמהני. וכן ברמב"ם אישות פי"ח ה"י. נחל יצחק ספ"ז אות י'. חזו"א אה"ע סי' נ"ו סקכ"א.
גדר הדין אינו דהפקיעו השעה"ג מן המטלטלין, אלא תיקנו שאין יורדין לנכסיו. נחל יצחק ספ"ז אות י'. ועי' בית מאיר אה"ע סי' ק' ס"ב.
גדר הדין דכשאין לו קרקע חשיב דלא הגיע זמן פירעון. חזו"א אה"ע סי' נ"ו סקכ"א.
י"א דודאי שעבוד מיני' דידי' איכא על מטלטלין נמי ורק שע"נ ליכא. הפלאה הל' כתובות סצ"ו. ועי' חי' הגר"ח [??].
י"מ דהטעם דלא מוקי למתני' כרבנן אף דמיני' דידי' גובה ממטלטלין, משום דבכה"ג ל"ש הממ"נ, ביאור בזה. פנ"י.
מטלטלי משתעבדי וכו'. בזה"ז גובה לכו"ע מטלטלין משום תקנת הגאונים. רמב"ם אישות פט"ז ה"ז. שו"ע אה"ע סי' ק' ס"א. מאירי ד"ה כל מה.
אי לר"מ גובין מטלטלין מן היתומים. תוס' כתובות פ"א: ד"ה ר"מ [יעו"ש דאין גובין]. וכן בתורא"ש ד"ה ר"מ [עיי"ש מה שדן בזה]. אולם ברשב"א וריטב"א פליגי. וכן בראב"ד [הו' ברמב"ן ורשב"א]. יד רמה ב"ב קע"ו.
מאי הוי עלה וכו'. להלכה היאך פוסקין, מו"מ בזה. רי"ף. רמב"ם אישות פ"ד ה"ו. רא"ש סי' י"ד. טור סי' מ"ב. בה"ג ועיטור ראב"ן תוס' פסקי הרי"ד הו' שם. סמ"ק. אגודה. רשב"א. ריב"ש. תשב"ץ. הגהות מיימונית שם בשם ר"ח וראבי"ה. ר"ן. מהרי"ל. שלט"ג. סמ"ג עשין מ"ח. יראים סי' ז'. רמ"א סמ"ב. ב"ח שם. נוב"י אה"ע אה"ע תניינא סי' ע"ה ד"ה ההיתר יעו"ש מהרי"ט. שו"ע אה"ע סמ"ב. ועי' אוצה"פ סמ"ב סקי"ח. ועי' לח"מ. ועי' שו"ת משיב דבר סי' ל"ב. ןעי' ביאור הלכה סמ"ב סק"ח. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' קל"ג.
חוששין לקידושין. לדעת הסמ"ג [עשין מ"ח] חוששין מדרבנן, מו"מ בזה. ב"ח סי' מ"ב. נוב"י תניינא אה"ע סי' ע"ה ד"ה ההיתר. ועי' שער"י ש"ז פ"א בסופו ילה"ק דבגמ' יליף דבר דבר מממון.
אי חוששין היינו מדאו' או מדרבנן. סמ"ג עשין מ"ח. שו"ת התשב"ץ ח"א סי' ק"ל יעו"ש דהוא דרבנן. ועי' שו"ת מהרי"א אה"ע סי' י"ח דהוא מדאו'. וכן בשו"ת ב"י סי' י'. וכן באמרי אש אה"ע סי' ל"ו. ועי' ב"ח סי' מ"ב. נוב"י תניינא אה"ע סי' ע"ה ד"ה ההיתר. ועי' ב"ח אה"ע סוס"י מ"ב דהוא דרבנן. ועי' שו"ת הרב"ז ח"ב אה"ע סי' ל"ט. ועי' ספר כפי אהרן ח"א אה"ע סי' ד'. ועי' מהרי"ט. ועי' שער"י ש"ז פ"א בסופו.
עי' משנ"ת ברד"ה מהו, בטעמי' דמ"ד חוששין לקידושין.
היאך קיי"ל לענין הלכה, אי בעיא גט לחומרא. סמ"ג עשין מ"ח. טור סי' מ"ב ס"ב. עי' רמ"א אה"ע סי' מ"ב ס"ב דיש מחמירין [היינו הסמ"ג] כששניהם מודים. וכ"כ הב"י בשם יראים סי' ז'. וע"ע מרדכי סי' תקל"ד שכ' דלא נפסק הלכה, והלכך יש להחמיר. ובהגהותת מיימוני אישות פ"ד ה"ו בשם הרא"ם פ' כר"פ. ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד (דפוס פראג) סימן קל"ג כ' דא"כ אתה פוסלה לכהונה. וע"ע שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קפ"ו. וע"ע ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ריש סקי"ג. שו"ת מהרי"ט אה"ע סי' מ"ג בשם תשו' ר"י מטראני דר"ת פ' כר"פ, והביא דבהגהות מיימוני בשם רבינו שמחה בשם ר"ת פ' כר"כ. וע"ע ח"א סי' ט"ו. ועי' תרוה"ד סי' רי"ב דמחמיר כר"פ. וכן בעצמו"י. ועי' שו"ת הרב"ז ח"ב אה"ע סי' ל"ט.
דילפת דבר דבר מממון. מנלי' דפשטות הקרא מיירי בממון ולא במכות ועונשין. פנ"י.
צ"ב היאך ילפי' מממון דבקידושין בעי' עדי קיום דהתם ל"ב עדי קיום. קצוה"ח סי' רמ"א סק"א. נוב"י סי' ע"ה ד"ה ועוד. פנ"י ד"ה א"ל. או"ש אישות פ"ט הט"ז. ועי' שו"ת ר"א מטלז סי' ג'.
עו"ק דעיקר הקרא "דבר" מיירי באישה שזינתה, והתם ל"ב עדי קיום. נוב"י שם. או"ש שם. חלקת יואב אה"ע סי' ו'.
יל"פ, דילפי' מממון במקום דחב לאחריני. רשב"א. שיטמ"ק ב"מ ס: ד"ה וז"ל הרא"ש הו' בקצוה"ח שם ויעו"ש בקצוה"ח משה"ק. ועי' קה"י סי' מ"ז אות ד'.
יל"פ, דהגז"ש נאמר באופן שאחד מכחיש, וכיון דעיקר הקידושין הוא לאסרה לעולם, ובכה"ג היא בחזקת פנויה, א"כ הוי קידושין לחצאין, ביאור בזה. פנ"י [יעו"ש דזה דלא כרש"י דעדי קיום ילפי' דבר דבר מממון]. נתיה"מ סי' ל"ו סק"י. ועי' ביאור בזה, קה"י סי' מ"ז אות ב'. ועי' חזו"א סי' ק' סק"מ.
יל"פ דחלוק קניינים דהוי זכות בעצם למוכר וקונה וסמכי' שלא יחזור האחד בו, משא"כ בקידושין דהוי חוב בעצם וחיישי' שיחזור שכנגדו ומסברא בעי' עדי קיום. או"ש שם יעו"ש מה עפי"ז. ועי' חשק שלמה מש"כ כעי"ז.
יל"פ דבממון נמי בעי' עדי קיום, וכיון דהועב"ד כק' עדים דמי א"כ הבע"ד עצמו הוי הקיום משא"כ בקידושין דל"מ הובע"ד משום דחב לאחריני. קצוה"ח שם. חלקת יואב סי' ו' בשם מהר"ח או"ז סי' כ"ו בסופו. ועי' קה"י סי' מ"ז אות א'.
ילה"ק לפי' זה דא"כ בשחרור עבדים ליבעי עדי קיום. או"ש שם.
ילה"ק איך מהני קנין כשהמוכר הוא בע"ח דאז הוא חב לאחרים. חלק"י שם.
ילה"ק איך מהני קנין ע"י שליח, מו"מ בזה. חלק"י שם. ועי' שי' הגרש"ר גיטין ד. אות נ"ט.
ילה"ק היאך מהני קנין שלא בפני המוכר כשאמר לך חזק וקני. חלק"י שם.
ילה"ק איך מהני קנין במציאה והפקר. שער"י ש"ז פ"א.
בגדר עדות קיום, אי ענין עדי קיום לעמוד בשעת מעשה ולראותו, או דע"י שרואים המעשה יכולים לברר מה היה. שער"י ש"ז פי"ב [ויעו"ש שנוטה כהצד הב'], ושם פ"ד וש"מ.
אי עדות קיום, דמעשה שנעשה בפני ב' גומר בדעתו וחשוב יותר, או משום דהקיום הוא לגבי אחר המעשה. שער"י שם. ועי' לעיל מה שהו' בענין הובע"ד לענין עדות קיום.
עדי קיום בקידושין פועל כ"א חצי קידושין, ביאור בזה. שער"י ש"ז פ"א. חי' הגרש"ש סכ"ב ד"ה וע"פ. ועי' זכר יצחק ס"ח אות ג'.
כתב ידו, אי מהני בשטר קידושין, פלוגתא ומו"מ בזה, ומו"מ ביבמות ל: רשב"א ד"ה ומסתברא. ריטב"א ד"ה ולענין שטר קידושין. ועי' מחנ"א הל' עדות סי' י"ז ד"ה וחתם ידו. וע"ע שו"ת הרשב"א [מיוחסות] סי' כ"ב. ועי' ר"ן וכן נמו"י. ועי' שי' הגר"נ גיטין סי' ד' אות ז'.
אי מה להלן הובע"ד כק' עדים וכו'. צ"ב אמאי מק' לר"פ נמי, דהא מודה דבקידושין בעי' עדי קיום. נוב"י תניינא אה"ע סי' ע"ה ד"ה ועוד. זכר יצחק סי' ע"ג אות ג'. שער"י ש"ז פ"א ד"ה ועפי"ד.
י"ל דלר"פ לא מקשה, משום דלדידי' אם הבעל והאשה ייחדו ע"א דנאמן עליהם מהני. נוב"י שם [ואזיל לשי' דזה מהני לר"פ]. ועי' שלנ"ל ד"ה אי.
י"ל דלר"פ דשב"ע לממון ורק ילפי' מממון דע"א מקיים מקצת קידושין וכע"א שפועל בממון מקצת. שער"י שם עיי"ש היטב.
אי מקשה דיהני הובע"ד של הבעל והאשה אף בלא עדים כלל, או דבעי' עכ"פ ע"א שמאמינים לו. שלנ"ל ד"ה אי [יעו"ש כצד א']. ועי' נוב"י שם.
הכא קא חייב לאחריני. ק' דהא זכותם לאסור עצמם על אחרים, ובממון כה"ג נמי ל"ח חב לאחרים. רשב"א. ועי' יד רמה הו' להלן בתוד"ה לא.
י"ל דאי"ז ממש חב לאחרים, אלא דמי קצת חב לאחרים, וילפי' קידושין מממון במקום דחב לאחריני. רשב"א. ועי' קצוה"ח סי' רמ"א סק"א. נוב"י אה"ע סי' ע"ה. ועי' אבנ"מ סי' מ"ב סק"ג. ועי' קה"י סי' מ"ז אות ד'. ועי' שו"ת ר"א מטלז סי' ג'.
הוכחה מהרשב"א [הנ"ל] דממון דל"מ בו הובע"ד, בעי' עדי קיום. קה"י סי' מ"ז אות ד'.
מוכח מסוגיין, דהטעם דבחב ל"מ הובע"ד אינו משום קנוניא, דזה ל"ש בקידושין, אלא גזה"כ הוא. קצוה"ח סי' צ"ט סק"ב. ועי' אולם המשפט סי' צ"ט לדחות.
אי טעם חב לאחריני הוא משום קנוניא, פלוגתא בזה. רמב"ם מלוה ולוה פ"ב ה"ו יעו"ש דהטעם משום קנוניא. וכ"ה בנתיה"מ סי' רנ"ה. בית יעקב כתובות י"ט: בשם ריטב"א ב"מ י"ג. [ועי' להלן בשם ריטב"א] ואו"ת סי' צ"ט סק"ג. ועי' חי' הגרש"ר כתובות שם ד"ה ובקצוה"ח בדעת הרמב"ם באופ"א. אולם בקצוה"ח שם כ' דאי"ז משום קנוניא. וכן באמרי בינה הלואה סוסל"ד בדעת הרשב"א. וכן בקוב"ש ב"מ אות י"א בדעת הרא"ש.
אי במקום דליכא חשש קנוניא נאמן בהודאתו אפי' נגד עדים, [ולכאו' זה תלי בהנידון בגדר טעם חב לאחריני]. ועי' ריטב"א ב"מ י"ג. דנאמן. ועי' בית יעקב כתובות י"ט: [הו' לעיל]. ועי' קוב"ש ב"מ אות י"א בדעת הרא"ש דפליג.
ק' דא"כ כי אמרה נתקדשתי בפני ב' והלכו למד"ה נמי לא להימנה משום דחבה לאחריני. רמב"ן ד"ה הא.
הא אישתיק מהימן. ק' דילמא הא אישתיק מביא אשם תלוי. לח"מ שגגות פ"ח ה"ג. שער המלך שם פ"ג ה"ב עיי"ש.
ע"א אומר נטמאו וכו'. כ"ג מהרש"ל ולפי"ז קאי אדאביי, וי"ג ע"א אומר נטמאת והלה אומר לא נטמאתי פטור. מהרש"א. מסוהש"ס. וכה"ג הגמ' בכריתות י"א: ועי' רש"ש. וע"ע ריטב"א ד"ה ואמר אביי.
ילה"ק מאי מביא מביאת מקדש לאביי, דשמא התם מדלא חייש לחולין בעזרה ע"כ דבטוח בעצמו. מהרש"א עיי"ש. מהרי"ט.
רד"ה וגובה כתובתה וכו' ממ"נ וכו'. ילה"ק להירושלמי דאין לה כתובה ממ"נ. יפה עינים. חי' רמ"ש.
בלא הטענה דממ"נ ל"ה יכולה ליגבות, דאי משום כתובה הא יש כאן הודאה כנגד הודאה. ריטב"א ד"ה שנים שבאו, עיי"ש היטב. ועי' רשב"א ד"ה עוד בשם רמב"ן ומשה"ק.
ק' אמאי אינו כטענו חיטין והודה לו בשעורין, מו"מ בזה. שלנ"ל. שיטמ"ק ב"מ ב. בשם רמ"ך. או"ת סי' קל"ח סק"ט. קצוה"ח סי' פ"ח סק"ו. אבנ"מ סי' ל"ז סק"כ. נתיה"מ סי' פ"ח סק"ג.
י"ל להסוברים דטענו חיטין וכו' פטור משום מחילה, ובכתובה ל"מ מחילה, א"נ כיון דמלכתחילה בא בטענת ממ"נ ליכא מחילה. קצוה"ח שם. ונתיה"מ שם.
י"ל דהכא דאין להם חזקת ממון הוי כמו שתפסה דמהני בטענו חיטין והודה בשעורים. או"ת שם. וכעי"ז בחזו"א אה"ע סי' קמ"ח לדף ס"ה:
י"ל דלבטל דין יהא מונח סגי בהודאתם. קה"י ב"ק סי' כ"ז.
י"ל דכשתובע מנה מסויים ל"ח הכא טענו חיטין והודה בשעורין. אבנ"מ שם.
עוד ישוב בזה. דרכי דוד ד"ה ע"ב שם. קה"י שם.
בא"ד והמותר מוטל בספק עד שיבוא אליהו. הוכחה לזה. רשב"א ד"ה והא מדקתני. מקנה ד"ה עוד נראה [יעו"ש ב' הוכחות]. ועי' מרומי שדה ד"ה ובהכי. ועי' ריטב"א ד"ה שנים שבאו. רמ"ה.
י"ח דבמותר חולקין שלשתן וכשנים אוחזין. רמב"ן ויעו"ש דכ"מ בירושלמי ב"מ פ"א ה"ב. שלנ"ל בשם ראב"ד. וכן במהר"י בירב. מאירי בשם י"מ. ועי' חי' רמ"ש. ועי' רשב"א ד"ה והא מדקתני. ועי' מקנה ד"ה עוד נראה.
נידון זה תלי בהפלוגתא אי בודאי רמאי יהא מונח או יחלוקו [עי' רש"י תוס' ב"מ ב.]. פנ"י.
הוכחה דבמותר יהא מונח, דאל"כ אמאי בעי' ב' גיטין יתן לה אחד ויגבה. ריטב"א ד"ה שנים שבאו.
י"א באופן ג', דבמותר נימא כדא"ג. ריטב"א ד"ה שנים שבאו, בא"נ. רמ"ה.
י"א דאין לה במותר כלל, דע"י שקיבלה ב' גיטין הכחישה טענתה דאינה מקודשת להם, ויש לדחות דשמא קיבלה ע"מ שאין רשות לבעלה. רמב"ן בשם הר"י אלברצלוני, והרמב"ן דחה כן. וכן ברשב"א ד"ה מי מצית בשם הר"י אלברצלוני, ודחה זה. ועי' ריטב"א ד"ה ואי עיי"ש להוסיף לדחות. ועי' מהרי"ט ד"ה צריכה.
אי בחלקו ב"ד את המותר ולא תבעה כתובתה עדיין, אי שוב אין יכולה לתבוע דנסתלק הממ"נ, או לא. רמב"ן ד"ה ותמהני. רשב"א ד"ה ועוד בשם רמב"ן כהצד הא' ונחלק ע"ז, ועיי"ש עוד אי דמי לקם דינא. ועי' ריטב"א ד"ה שנים שבאו. ועי' מאירי ד"ה שנים שבאו.
אי גובה כתובה אחת או שני כתובות דאפשר שגירש זה ונשא זה. מאירי ד"ה שנים שבאו, יעו"ש בשם יש מפקפקין דגובה ב', ויע"ש משכ"ב. והנה מד' הראשונים הנ"ל מתבאר לא כן. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה וגובה כתובתה.
רד"ה מי מצי וכו' דתיהוי מותר וכו'. עי' משנ"ת ברד"ה וגובה.
ביאור רש"י דחוק. רש"ש.
יל"פ דהגמ' מק' ממה דגובה כתובתה, דמה שאומרת דהחבילה שלה אינו כלום משום העדים, ומשום כתובה נמי הרי הודתה דאינה אשתו של א' מהם. שלנ"ל. מהר"י בירב בדרך הב'. רש"ש. ועי' מהרי"ט ד"ה ואכתי. ועי' פנ"י.
ביאור אמאי פירש"י הקו' על החבילה ולא על טענת אלו עבדי. פנ"י. מהרש"א. ועי' מהרי"ט ד"ה ואכתי.
רד"ה עד וכו' אפי' לא מכחשא לי' איהי וכו'. הב"ח גרס "אלא איהי", ונפ"מ דהכחשת הבע"ד נמי מהני, מו"מ בגירסאות בזה. ש"ך יו"ד סי' קכ"ז סקי"ד ויעו"ש בשם מהר"ם פאדווה סי' ל"ב. ועי' שער המלך אישות פ"ט הל"א. ועי' פנ"י. בית אפרים אה"ע סי' נ"ז סוד"ה תשובה.
מכאן מקו"ד ד' הרמב"ם [אישות פ"ט הל"א] דהכחשת בע"ד מועלת לבטל ע"א. מ"מ שם.
אי הכחשת הבע"ד מועלת לבטל הע"א. רמב"ם אישות פ"ט הל"א [יעו"ש דמהני]. וכן בתשב"ץ ח"א סי' ע' וח"ג סי' פ"ג. ב"י סי' מ"ב בשם רשב"א. וכן ברמ"א סי' מ"ב ס"ב בשם תשב"ץ. ועי' מ"מ שם. מהר"ם סי' ל"ב. ועי' ש"ך שם. שער המלך שם. ועי' פנ"י. בית אפרים אה"ע סי' נ"ז סוד"ה תשובה. ועי' דברי חיים [אוירבך] סי' א'. ועי' שער"י ש"ז פ"ב ד"ה אמנם לפי"ז וד"ה והנה לענין. [ועי' להלן הטעם להצד דאי"נ]. וע"ע מקנה ד"ה שנים שבאו.
אי מגירסן [דלא כהב"ח] מוכח דאין האשה נאמנת. פנ"י. בית אפרים אה"ע סי' נ"ז סוד"ה תשובה. ועי' ש"ך שם. ועי' דברי חיים [אוירבך] סי' א'.
הטעם להצד דאין האשה נאמנת, משום דעדות הבעל מצטרפת ע"י פלגי' דמקודשת ואינה מקודשת לו, והוו ב' עדים. פנ"י. ועי' דברי חיים [אוירבך] סי' א'.
הטעם משום חומרא דרבנן דנראה דאיכא ב' עדים, ויש לעז. פנ"י. ועי' דברי חיים [אוירבך] סי' א'.
הטעם משום דבאיסורין דבע"ד נאמן א"כ נאמן להכחיש נמי לע"א, משא"כ בקידושין. שער"י ש"ז פ"ב ד"ה אמנם לפי"ז.
הטעם [להסוברים דהאשה נאמנת להכחיש הבע"ד], משום דילפי' מממון דבכח הבע"ד להכחיש העד וכבממון דנשבע להכחישו. שער"י שם ד"ה והנה לענין.
אי הטעם דהאשה נאמנת הוא משום דאין מעיזה פניה, ונפ"מ כשע"א מסייעה. רמב"ם שם. ראב"ד שם. ועי' מ"מ שם. ועי' מקנה ד"ה שנים שבאו. ועי' חזו"א סי' נ"ט סקמ"ג סקמ"ד להוכיח מרמב"ן כתובות כ"ג. דכשע"א מסייעה תינשא לכתחילה. וכ"ה במחנ"א עדות סי' ח', ועיי"ש בסי' י'. ועי' שער המלך שם [יעו"ש לחלק דלגבי אחרים אין נאמנת ורק לגבי עצמה]. ועי' ב"י יו"ד סי' קכ"ז. ועי' שיטמ"ק כתובות כ"ג.
אף דע"א כנגד ע"א לא תינשא לכתחילה [עי' בגמ' ד"ה ותסברא ע"א, פלוגתא בזה], כשהאשה מכחישתו תינשא לכתחילה. חזו"א סי' נ"ט סקמ"ג סקמ"ד להוכיח כן מרמב"ן כתובות כ"ג., וכ"ה במחנ"א עדות סי' ח', ועיי"ש בסי' י'. ועי' שער המלך שם. ועי' ב"י יו"ד סי' קכ"ז. ועי' שיטמ"ק כתובות כ"ג.
אי כשהבעל מודה לאשה מהני להכחיש [להסוברים דאין האשה נאמנת, ולכאו' תלי בנידון הטעם בהנ"ל]. עי' פנ"י. ועי' דברי חיים [אוירבך] סי' א'. ועי' שער"י שם.
אי כשהבעל מודה לאשה, אסור בקרובותיה, למ"ד דחוששין לקידושין בע"א, אי מוכח מהכא דאסור. חלקת מחוקק סי' מ"ב סק"ד יעו"ש דאסור. וכן בבי"ש שם סק"ו. אולם עי' טיב קידושין סי' ק"ז דפליג. וכן בשו"ת משיב דבר סי' ל"ב. וחזו"א סי' ב'.
היאך הדין כשאין מכחשת לגמרי אלא אומרת משטה הייתי בך, אי נאמנת משום מיגו. חלקת מחוקק שם. בי"ש שם. בית מאיר שם.
ילה"ק מהכא להמבו' ברמב"ם [שם] דאם ע"א מסייע לאשה כנגד עד אחר, לא תינשא לכתחילה משום דמעיזה. מקנה ד"ה שנים שבאו. ועי' מ"מ שם.
דקדוק מד' הרמב"ם [שם] דכשאין מכחישתו, חוששין לד' הע"א. שער המלך שם.
בא"ד והכא שבועה לא שייכא. צ"ב אמאי לא תישבע להכחיש העד. נוב"י תניינא אה"ע סי' ע"ו ד"ה ובהכי. בית אפרים אה"ע סי' נ"ז ד"ה וראיתי. ועי' אבנ"ז סי' תע"א אותיות א' ב'.
י"ל דמקום שאין שנים מחייבין ממון אין ע"א מחייב שבועה. נוב"י שם מפי השמועה. ועי' בית אפרים שם לדחות.
י"ל דמיגו דחשידא לשקר חשידא על השבועה. נוב"י שם מבנו. ועי' ב"מ ו.
י"ל דל"ש שבועה על קנין אישות [וכ"ש למ"ד ב"ח הוקש לקרקע]. בית אפרים שם. ועי' אבנ"ז שם. (ובעיקר הענין בגדר קנין אישות אי הוי כממון או לא ואולי נפ"מ בזה לענין שבועה, עי' רש"י לעיל ו: ד"ה לא צריכא [יעו"ש לגבי הרווחת זמן דל"ח ריבית, דלאו מידי שקיל]. רשב"א שם ד"ה אילימא. ר"ן גיטין ג. מדפה"ר, ועיי"ש בדף ב. מדפה"ר, וכן עי' בר"ן בריש פירקין. ועי' אבנ"מ סי' מ"ב סק"א. ועי' קוב"ש אות כ"ח. ועי' חלקת יואב קמא סי' ו' ט' י"ח. הגהות ראמ"ה יעו"ש דהוא בגדר שעבוד. חי' וכן בחי' הגרנ"ט. אולם בציונים לתורה [להנצי"ב] מש' דהוא בגדר קדושה והשתנות וכו']. וכ"ה חי' הגרש"ש סי' י"ב. ועי' בחלקת יואב שם בהשמטה. וע"ע שו"ת אבנ"מ סי' י"ז. ועי' ר"ן ב. מדפה"ר [ומש' קצת דהוא קנין ממון]. וע"ע רמב"ן ורשב"א לק' ריש האומר, [שדנו מצד חזקת ממון לענין מקדש על תנאי]. רמב"ן ג., רשב"א שם. ריטב"א כאן ולק' ג., וכ"מ בגיטין ל"ט: עיי"ש רשב"א. ועי' לעיל ו: [דאיתא אשה דלא קני ליה גופה]. עי' אבנ"מ סי' כ"ט סק"ב [לענין כסף שיווי דאינו שווי האשה]. ועי' שערי חיים סי' ו ב סק"ג [יעו"ש דבקידושין ליכא קונה ומקנה]. אבנ"ז סי' ת"ל אות ו' וקכ"ג אות ט' [לענין דאפשר לקבל עדים שלא בפני המקדש וליכא משום אין חבין]. ועי' שו"ת משיב דבר ח"ב סי' ל"ה ד"ה ובזה יתיישב. חי' הגר"ח אות קצ"ה. הגהות רא"מ הורביץ ריש מכילתין בתוד"ה מ"ש. חי' הגרש"ש סי' י"א בהג"ה. חלקת יואב אה"ע קמא סי' ב' ו'. חי' הגרנ"ט סי' צ"ב. שרידי אש סי' י"ג. ועי' ברד"ה וקונה. ומאירי. ועי' שיעורי הגר"י מפונביז' סי' א'. ועי' קה"י סי' ט' וסי' י"ג. ועי' לעיל ה. [לענין דאשה הוי קנין כספו לתרומה, ועי' שו"ת אבנ"מ סי' י"ז, שו"ת משיב דבר סי' ל"ה קה"י סי' ה', וחלקת יואב שם, וכן עיי"ש בסי' ט' וסי' י"ח]. ועי' רשב"א גיטין ע"ה. ד"ה תמיה לי, ויבמות ע:, ועי' חי' רע"א לק' ד. ד"ה יציאה דכוותה, ודו"ח לרע"א כתובות מ"ו: וע"ע תוס' כתובות ב: ד"ה אמרה. ועי' קה"י סי' י"ג. שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ס"ז. ועי' בית האוצר ח"ב עמ' 29. ועי' חלקת יואב אה"ע קמא סי' ו'. ועי' קה"י סי' י"ג. שי' הגר"י מפונביז' סי' א').
ק' מאי ס"ד דהא אין האשה מכחשת [עי' לעיל פלוגתת גירסאות בזה], ובממון כה"ג נמי ליכא שבועה. פנ"י [יעו"ש דכוונת רש"י לעד המסייע דפוטר משבועה]. מהר"ם פדוואה סי' ל"ב. שו"ת אפרים אה"ע סי' נ"ז ד"ה ונראה.
כוונת רש"י, דאי הוי שייך הכא שבועה, א"כ הוי כח הראשון כשנים ואין השני נאמן לסותרו. שו"ת אפרים שם.
רד"ה ור"מ לא אשמעי' אלא וכו' ור"מ היא. יל"פ דאשמעי' דאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובה. רמב"ן. מהרי"ט.
יל"פ עוד, דאשמעי' דדין מותר החבילה יחלוקו או יהא מונח [עי' לעיל בזה]. רמב"ן.
יל"פ, דאשמעי' דאין נאמנת על החבילה, ושאני משאר ממון שיש בידה שנאמנת משום דאין מעיזה פניה, משא"כ הכא שרוצה להוציא עצמה מיד הבעל וע"כ מעיזה. מקנה.
רד"ה הודאת וכו' דכתיב אשר יאמר כי הוא זה. מוכח דגדר הובע"ד דהתורה האמינתו על עצמו, ודלא כמהריב"ל דהוא התחייבות. קצוה"ח סי' ל"ד סק"ד סי' רמ"א סק"א. וע"ע פנ"י כתובות ק"ב. תרוה"כ סי' א' ד"ה ואת. ובעיקר הענין, עיי"ש בקצוה"ח. וכן עי' בקה"י ב"מ סי' ו'. ועי' הגהות רחיל"מ ב"מ ב. הגהות חשק שלמה עי' בדף ס"ב:, ועי' קצוה"ח סי' פ' סק"ב בשם כנה"ג.
אי הובע"ד היא התחייבות או נאמנות. מהריב"ל ח"א סי' י"ט. פנ"י כתובות ק"ב. בתוד"ה אליבא דב"נ. פרשת מרדכי אה"ע סי' ל"ט בסופו. הר המור תשובה בסוה"ס ד"ה ואברר טעמא. קצוה"ח סי' ל"ד סק"ד, סי' ל"ז סק"א, סי' פ' סק"ב, סי' רמ"א סק"א. תרוה"כ סי' א' ס"א ד"ה התנאי השני. שו"מ תליתאה ח"א סי' ש"י, רביעאה ח"א סי' ל"ו ד"ה והנה בהא דאמרו, שתיתאה סי' י"ג. חתן סופר שער המקנה והקנין והשטרות ח"ב קנין אודיתא אות א'. שד"ח כללים מערכת ה"א כלל צ"ז. פלס חיים גיטין סוגיא דאודיתא. מרחשת ח"ב סי' ל"א אות ג'. חי' הגרא"א דסלר סי' א'. קה"י סו' ו' אות ג'. ועי' דברות משה סי' כ' הערה ט"ו. אגר"מ חו"מ ח"ב סי' ס"ד אות ג'. אבן ישראל ב"מ ג:, אמרי בינה עדות סי' ב', וצ"פ נערה בתולה פ"א ה"א, ושו"ת ורשא סי' נ"ג.
אי המודה בטענה וסבור שפוטר עצמו בזה יכול לחזור בו. עי' קצוה"ח סי' פ' סק"ב [דפליג בזה עם כנה"ג].
י"א דהובע"ד מהני משום מיגו. תשב"ץ ח"א סי' ע"ד בדרך א', הו' במקנה. ועי' קצוה"ח שם משה"ק.
אי הובע"ד היא גזה"כ או דנאמן משום מיגו. תשב"ץ ח"א סי' ע"ד. קצוה"ח סי' ל"ד סק"ד. עטרת חכמים קידושין בסוגיא דהענקה. חי' הרי"ם ד. ד"ה ולכאו' פשוט. חתן סופר שער המקנה והקנין והשטרות ח"ב קנין אודיתא אות א'. שד"ח מערכת כללים מערכת ה"א כלל צ"ז. אגר"מ חו"מ ח"א סי' כט וסי' ל'.
י"א דדין הובע"ד ילפי' מקרא ד"או הודע אליו" דנאמן על עצמו יותר מק' עדים לענין קרבן. חו"מ סי' ע"ט סק"ג.
המקור לדין הובע"ד דכק' עדים דמי. קצוה"ח סי' ל"ד סק"ד. שערי תורה ח"א א' כלל ב' פרט ג' אות ה'. מוצל מאש ח"א סי' י'. יד אליהו [רגולר] ח"ב כתבים אות כ"ף ס"ו. פי' הגרי"פ פערלא לרס"ג ל"ת מ"ז ד"ה וראיתי. נתיב ים סי' ב' אות ד'. ועי' ישוע"ד חו"מ סי' ל"ה סוף אות א'. חי' הרי"ם ד'. ד"ה ולכאו' פשוט. שו"מ שתיתאה סי' י"ג. אמרי בינה עדות סי' ב'. חלק"י אה"ע תניינא סי' י"ח ד"ה ומטעם. תשו' ר"א גורדון סי' ג' אות ח'. משאת משה סי' ב' ד"ה ועוי"ל. ועי' חי' הגרנ"ט סי' פ"ט.
בא"ד שסמך על מקצת הודאתו. מוכח דלא מעשה ההודאה מחייבו אלא מה שההודאה מחייבתו. קצוה"ח סל"ד סק"ד. קה"י ב"מ סי' ו'.
אי הודאה שאין מחייבתו ממון מחייבתו שבועה. קצוה"ח שם יעו"ש להוכיח דפליגי על רש"י מתוס' בשבועות מ. ד"ה והודה, דלר"ג דטענו והודה בשעורין דפטור מ"מ חייב שבועת מוב"מ.
רד"ה הכא וכו' שקרובותיה נאסרו וכו'. ק' דא"כ בגר וגיורת יועיל הובע"ד. רשב"א. ר"ן. ועי' הגהות הב"ח על הרי"ף אות ה'. ועי' רש"ש. וע"ע תוס' גיטין ד. ד"ה ומודה. ועי' קה"י סי' מ"ז אות ג'.
יל"פ דחב לאחריני שנאסרת על כל העולם. רשב"א. ר"ן. וכ"כ הרש"ש בדעת רש"י. ועי' הגהות הב"ח על הרי"ף אות ה'.
יל"פ דחב משום דהבא עליה במיתה. ריטב"א.
בגירושין החב לאחריני היינו שנאסרת לכהנים. תוס' גיטין ד. ד"ה ומודה. ועי' קה"י סי' מ"ז אות ג' משה"ק.??
רד"ה או וכו'. ביאור דבריו. מהר"י בירב.
בא"ד שאין חלוקתנו כלום. י"ל דודאי דלקנין בעי' עדי קיום, והספק אי חל הקנין לזמן אם לא יחזרו בהם. רש"ש.
תוד"ה לא וכו' מכאן אר"ת וכו'. יש לדחות דדילמא רק חלוקה אמרי' דלא איברו סהדי אלא לשקרי, משא"כ לענין קנין דאלים. תורא"ש ד"ה לא.
בא"ד דאי"צ עדים לעשות קנין. ולא דמי לקידושין, דהכא אכתי אינו חב ללקוחות שעדיין לא לקחו, משא"כ בקידושין שמיד אוסרה, ועוד דבממון איכא לחצאין דהיינו דהקנין חל כלפי הקונה והמקנה. יד רמה. ועי' רשב"א, הו' לעיל בגמ' ד"ה הכא קא חייב. ועי' מהרי"ט. ועי' יד דוד.
יש חולקין, ומו"מ בזה. תוס' סנהדרין ו. ד"ה צריכה. תורי"ד ב"ב מ. רשב"א שם. מאירי שם, וכאן ד"ה אע"פ. שיטמ"ק ב"ב שם בשם ראב"ד. חי' הר"ן ב"ב שם. ש"ך סי' פ"א סקכ"ב.
אי קנין סודר בעי עדים, פלוגתא בזה. רמב"ם מכירה פ"ט ה"ט יעו"ש דאי"צ. והראב"ד שם פליג. ועי' תוס' ב"מ מ"ה: ובסנהדרין ו. ד"ה צריכה, ועי' רמב"ן ב"ב מ. ד"ה קנין. ועי' רשב"א ב"ב שם ד"ה וכולה. תורא"ש ב"ב שם. ועי' שיטמ"ק ב"ב מ. ועי' תורי"ד ב"ב שם. חי' הר"ן שם. טוב עין סט"ו אות ה' דין ב'. דברות משה ב"ב סי' נ"ח הע' נ"ז. ועי' עמק ההלכה ב"ב י"א [קובץ ברוך טעם ח"ב]. ועי' מהרי"ט ד"ה והא. ועי' ביאור הגר"א חו"מ סי' קצ"ה אות ו'. ועי' יד דוד. ועי' להלן בד"ה ואמאי לא משני.
הטעם להראב"ד, משום דבלא עדים מיחזי כחוכא ואיטלולא. שיטמ"ק ב"ב מ.
הטעם להראב"ד משום דאין מקנה גומר בדעתו משום דאין פועל בדבר הנקנה, ולא דמי לקנין כסף דבחנם לא נתן לו רשות. אבן האזל מכירה פ"ה ה"ט. ועי' אבי עזרי שם באופ"א.
אי לקנין אודיתא בעי' ב'. רע"א ב"מ מ"ו. יעו"ש דבעי'. וכן בקצוה"ח סי' מ' סק"א. ועי' תוס' ב"מ מ"ו. ד"ה וניקנינהו. ועי' נתיה"מ סי' מ' סק"א בדעת התוס' שם דל"ב ב'. וכ"כ בפנ"י גיטין י"ג. ועי' משובב נתיבות שם. ועי' שו"ת רע"א ח"ז סי' כ"ה ד"ה ובעיקר.
בא"ד דודאי מהני אפי' בלא שנים. כלו' דשם תני בפני ב', משום דהרגילות לעשות בפני ב'. מהרי"ט.
יל"פ באופ"א, דאפי' קנו בפני ב' ולא בפני ג' שאין להם כח ב"ד, אפ"ה ל"ב לומר כתובו. יד רמה. פסקי הרי"ד. מ"מ מכירה פ"ה ה"ט.
עוד בטעם דנקט בפני שנים. תורא"ש ד"ה לא. תורי"ד ב"ב מ. רמב"ן שם. עדר"י שם. ר"י קרקושא שם. רשב"א שם, ובשו"ת ח"ב סי' רל"ז. מאירי שם. רא"ש שם סי' ל'. ועי' רמב"ם מכירה פ"ה ה"ט, ופ"א ה"ב. ש"ך סי' פ"א סקכ"ב. בי' הגר"א סי' קצ"ה סק"ו.
הוכחה דלא בעי' בפני ב' מסוגיא בב"ב [דף מ.]. חוסן ישועות שם.
ראיה מכתובות צ"ה. ישוע"י אה"ע סי' צ' סקי"ז.
קו' אמאי שנו הדין דקנין בפני שנים עם מחאה וכו'. מאירי ב"ב שם.
אבל יכול לטעון השטאה. חי' הרי"מ חו"מ סי' קצ"ה סק"ז.
באתרא דכותבין שטר ל"מ קנין אלא משום דעומד לכתיבה ולזה בעי' בפני ב'. חי' הרי"מ שם.
ואף בשטר קנין ל"ב עדים אלא לאשוויי שטר. מגנזי הגר"ח סי' צ"ב.
צ"ע ברשב"ם ב"ב נ"ב: ד"ה אבל, וקמ"ז: ד"ה מתנת שכי"מ. רש"ש שם נ"ב: וקמ"ז:
בא"ד אמאי לא משני דלא היו שם עדים. יש לדחות דבסתם גורן מצויים אנשים, מו"מ בזה. תוס' סנהדרין ו. ד"ה צריכה. ועי' רמב"ן ב"ב מ. ד"ה קנין משה"ק ע"ז. וכן ברשב"א שם ד"ה וכולה. ועי' ריטב"א ב"ב שם. חי' הר"ן שם. תורא"ש ד"ה לא. מרדכי ב"ב רמז תקל"א. מ"מ מכירה פ"ה ה"ט. ועי' ביאור הגר"א חו"מ סי' קצ"ה אות ו'. טוב עין סי' ט"ו אות ה' דין ב'. ועי' הגה' רע"א לשו"ע סי' מ' ס"א. ועי' חי' רע"א ב"ב מ.
בא"ד וקיי"ל דפשרה צריכה קנין. יש לדחות שהקנה בפני ב' לקיים מה שיאמר ביחיד, מו"מ בזה. תוס' סנהדרין ו. ד"ה צריכה. תורא"ש כאן ד"ה לא וב"ב מ"ו. ד"ה דלית, הו' בשיטמ"ק ב"ב מ. ועי' מהרי"ט ד"ה והא ביאור הוכחת התוס' כאן. ועי' פני שלמה ב"ב שם. ועי' טוב עין סט"ו אות ה' דין ב'. ועי' רש"ש.
תוד"ה אמר וכו' והוי כנודע לו מעצמו. דתלינן דמה שלא הודה משום דמתבייש. יד רמה.
הנאמנות היא מכח הוכחה דחזקה אין מעיז לומר אם דודאי הוא, ומצטרף עם הובע"ד. מהרי"ט ד"ה ויש.
יש לבאר, דנאמן העד דמדאינו מכחישו ע"כ דמאמינו אין חושש שעושה כן לצערו, ומשו"ה העד נאמן. פנ"י לק' ס"ו. ד"ה וצריכא וד"ה אמנם. ועי' להלן משה"ק הראשונים.
ק' דהלש' "נאמן" משמע דהוא משום נאמנות העד. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. ר"ן. ועי' פנ"י לק' ס"ו. ד"ה וצריכא וד"ה אמנם. ועי' מהרי"ט ד"ה ויש.
עו"ק מלק' ס"ו: דלפירש"י שם לגבי מקוה פסולו ביחיד, משום דין ע"א [ודלא כתורא"ש שם]. ראשונים רמב"ן ?? ועי' שער המלך שגגות פ"ג ד"ה והנראה, ועי' שער"י ש"ו פ"א ליישב דרק לשנות בעי' שתיקה משא"כ במקוה שהיום היא חסרה. ועי' להלן שם.
עו"ק מלק' ס"ו. גבי ההוא סמיא, דל"ש לומר שתיקה כהודאה, וכן מינאי שם. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. ר"ן. תורא"ש. שלנ"ל.
י"ל דהתם מועיל משום דרגלים לדבר. תורא"ש.
י"ל דבההוא סמיא וכן בינאי, מיירי שהעדים העידו דידעו מכך ושתקו. שלנ"ל. ר"ן בשם תוס'.
רק לאסור לבעה"ב שמפסידו ממון בעי' הודאתו, אבל לאחרים לא בעי'. שער המלך שגגות פ"ג ד"ה והנראה.
מו"מ בהוכחת הגמ' ביבמות פ"ז: דחייב קרבן משום דשתיקה כהודאה ולא מכח העדות. תוס' שם פ"ח. ד"ה ומה. רמב"ן שם. ועי' ברכ"ש ב"מ סי' ה'.
בא"ד א"ל איני יודע וכו' דכתיב או הודע וכו'. וע"כ קאי על איני יודע, דלמכחיש אי"צ קרא, דכתיב לא יקום ע"א באיש. תוס' כריתות י"א: ד"ה אמרו. ועי' קוה"ע סי' ס"ג אות א'. ועי' ספרי דברים י"ט ט"ו.
ביאור גדר "או הודע" ומה דילפי' מהך קרא. ברכ"ש ב"מ סי' ה'.
י"ח וס"ל דאומר איני יודע חייב קרבן. רמב"ן. רשב"א. תוס' ב"מ ג: ד"ה מה. וכ"מ ברד"ה נאמן. וע"ע בתוד"ה נטמאו בא"ד והכא איירי כששותק ואינו מכחישו, דמבו' דפליגי על התוס' כאן, ועיי"ש משנ"ת. וע"ע בתוס' בגיטין נ"ד: ד"ה אמר אביי. וע"ע להלן בתוד"ה וטמאו משנ"ת בענין אי ע"א נאמן כשהבעלים אומר איני יודע.
לשיטתם צ"ל דקרא דלא יקום, מיירי בדיני ממונות ולא בדיני נפשות וקרבן. מקנה יבמות פ"ז. ועי' קר"א שם. ועי' ספרי דברים י"ט ט"ו. ועי' קוה"ע סי' ס"ג אות א'.
בא"ד אבל שנים נאמנים וכו'. פלוגתא אי התוס' אזלי' הכא כר"מ או לכו"ע והכא באינו מכחישו. מהרש"א [יעו"ש דקיימי כר"מ]. אולם ברש"ש קרני ראם ושער המלך שגגות פ"ג ה"ג פי' כהצד הב'. ובעיקר ד' המהרש"א דמיירי במכחישו, יל"ע דהרי אין ממשכנין חייבי חטאות, ועי' בזה, תוס' יבמות פ"ז: ד"ה ר"מ מחייב. תוס' כריתות י"ב. ד"ה או"ד. שיטמ"ק שם אות ג'. ערול"נ שם. תורא"ש ב"מ ג: תור"פ ב"מ שם. חת"ס ב"מ שם בתוד"ה אשם, ובשו"ת חו"ד סי' רמ"ב ד"ה ודברי התוס'. פנ"י קידושין ס"ו. ד"ה וצריכא. בית אפרים אה"ע תנינא ח"א סי' ע"א. חי' מהר"י [נדפס בקובץ מפרשי הש"ס ב"מ שם בתוד"ה אמרו לו]. קרבן אהרן דיבורא דחטאת פרשתא ה' פ"ז סוף ה"ד. תוספות העזרה שם ה"ג ד"ה א"ר מאיר. ברית אברהם יו"ד סי' י"ג אות ג' ה'. דובב מישרים ח"ג סי' ס"ח. ועי' אגודת אזוב ח"ב בסוגיא דע"א נאמן באיסורין אות ג', ובהשלמות סי' מ"א אות י"א ואות כ"ב. ושם דרך ב"מ שעור י"ד. ועוד יש להעיר דהרי ודאי לא יעשה תשובה, ואיך מביא קרבן, ועי' קוה"ע יבמות סי' ס"ז אות י"ג. ועי' חת"ס גיטין נ"ד: ד"ה בכריתות, ודברי מלכיאל ח"ה סי' רס"ד אות ח'.
מוכח דשי' התוס' נמי [לפי' המהרש"א הנ"ל] דל"א מיגו שיכל לטעון טענה שהיה משים עצמו רשע. ש"ך סי' פ"ב כללי מיגו אות כ"ד. ועי' רע"א בכו"ח סי' נ"ב לש"ך סי' פ"ב.
אי בעי' בזה דיני עדות ופסק בי"ד כממון. חי' ר' שלמה כתבים סי' ל"ו.
הטעם דשנים מחייבין, משום דנאמנים לגמרי וחשיב "הודע אליו" שיש לו ידיעה עפ"י עדים. רמב"ן יבמות פ"ח. עפ"י ביאור הקוה"ע סי' ס"ג אות ב'.
תוד"ה ותנא וכו' ה"ה אם אמר איני יודע דפטור. ביאור א"כ איך מדייק בגמ' הא אישתיק מהימן. מהרי"ט. פנ"י. מקנה ד"ה ולפי"ז. הגהות ראמ"ה.
בא"ד ובהא איכא רבותא לר"מ וכו'. יל"פ באופ"א, דנקט לא אכלתי משום דרק בכה"ג רבנן פליגי. מהרי"ט. רש"ש ד"ה א"ל.
תוד"ה נטמאו וכו' בפניך נטמאו. עי' להלן בד"ה בא"ד בדבר שיש לו לידע.
בא"ד בידו וכו'. בגדר דין בידו, אי משום מיגו, או דהוי כבעלים, ושאר גדרים בזה. רא"ש גיטין פ"ה סי' י"א וסי' י"ח יעו"ש דהוי כבעלים. ועי' ש"ש ש"ו פ"ו. שער"י ש"ו פ"ד. שי' הגרש"ר גיטין ב: אות ל"ג. ועי' מהרי"ק שורש ע"ב [יעו"ש דבידו מגרע החזקת איסור]. ועי' משאת המלך סי' קע"ג. ועי' חזו"א סי' נ"ט. ועי' שו"ת רע"א סי' קכ"ה ד"ה תו. בגדי כהונה אה"ע סי' י"ז. מקור מים חיים ח"ב סי' ג' אות ב'. פני שלמה ב"ב ל"ב: ד"ה ונלע"ד. זית רענן [ר"י מקוטנא] ח"א אה"ע ה"ג סי' ב' אות ט'. חי' רמ"ש יבמות פ"ח. ד"ה משום. ושב הכהן סי' כ"ח ד"ה ולפי"ז. שו"ת בית דוד סי' י"ז ד"ה וממסקנא. זכר יצחק [השלם] סי' י"ב ד"ה ואם תשאל, וסי' ס"ו ד"ה אמנם. חי' ר' ראובן גיטין סי' ב' [יעו"ש ביאו"ד המהרי"ק]. חזו"א אה"ע סי' ק' סקי"ז. ועי' ש"ש ש"ו פ"א ופ"ג ופ"ד [ויעו"ש דבידו נאמן משום דבידו למנוע מלהשתמש בחפץ]. וכ"כ בשי' הגרש"ר גיטין ב: אות ל"ג. ועי' רש"י גיטין נ"ד: ד"ה נאמן וקידושין ס"ד. ד"ה רישא [דס"ל דבידו משום מיגו]. ועי' ס' העיטור ח"א ל"ו ג'. מחנ"א עדות סי' ג'. שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' ר"מ. שו"ת או"ש ח"ב סי' ל"ג. זרע אברהם ח"ב סי' נ"ח אות א'. שער"י ש"ו פ"ד, ופי"ב ד"ה אמנם.
הוכחה דאינו משום מיגו, מהמשך ד' התוס', דאם היה בידו פעם אחת, נאמן, ומיגו למפרע ל"א. ש"ש ש"ו פ"א. ועי' רש"י גיטין נ"ד: ד"ה נאמן וקידושין ס"ד. ד"ה רישא. ובעיקר ד' התוס' כ"מ, בתוס' בגיטין שם. ואשר"י שם. ובטושו"ע יו"ד סי' קכ"ז ס"א. ובעיקר הענין אי בידו נאמן גם כשאין בידו עכשיו, מו"מ בזה, עי' פרשת מרדכי אה"ע סי' נ"ט. שו"ת בית דוד סי' י"ז.
ביאור בסתירה בד' הרא"ש [שם] שכ' דבידו משום בעלים, ושם [באות ד'] כ' דבעלים נאמן משום בידו. שער"י ש"ו פ"ד [יעו"ש לבאר דלאסור מהני משום דבידו למנוע מלהשתמש, משא"כ להתיר]. וכ"כ בשי' הגרש"ר גיטין אות ב: אות ל"ג.
בא"ד אלא מכחישו. ונאמן כנגד הכחשת בעלים, משום דבידו מטעם מיגו או בעלים. מקנה.
התוס' נקטו במכחישו, לרבותא דאפ"ה נאמן משום בידו. פנ"י. ועי' מהרש"א. וכן עי' מקנה.
י"ח דבידו ל"מ כנגד הכחשת בעלים. מרדכי סי' תקכ"ט, והו' במהרש"א. ולענין הלכה, עי' שו"ע יו"ד סי' קכ"ז סק"א דנאמן. ועי' ש"ך שם סק"ג [דכ"ה דעת התוס' והרא"ש ומרדכי, אבל ק' לומר כן וכו' עיי"ש].
הטעם שנאמן העד ביין, משום דהבעלים הימניה לשומר במה שמסר לו היין. מרדכי שם. ועי' ש"ש ש"ו פ"ו.
ק' כיון דבידו נאמן משום בעלים [כמבו' ברא"ש גיטין פ"ה סי' י"א] איך נאמן השומר יותר מהבעלים האמיתי. ש"ש ש"ו פ"ו.
י"ל דכח בעלים הוא רק לאסור ולא להתיר. שער"י ש"ו פ"ד. שי' הגרש"ר גיטין ב: אות ל"ג עיי"ש באורך.
המקור דנאמן השומר אף במכחישו. חזו"א אה"ע סי' נ"ט אות ה'. ועי' מהרי"ט.
הטעם דלא מחלק דבגיטין מיירי באומר איני יודע וע"כ אין נאמן, אי יש לדקדק הלש' מכחישו. מהרי"ט. חזו"א שם.
י"א דמכחישו ממש לכו"ע אין העד נאמן, והכא כשאומר לו איני מאמינך, או שקר אתה אומר עפ"י אומד. חזו"א שם.
בא"ד והכא איירי כששותק ואינו מכחישו. אי ע"א נאמן לאסור כנגד איתחזק היתרא בלא בידו, פלוגתא בזה. בתו' כאן מבו' דאין נאמן. וכ"מ בתוס' כריתות י"א: ד"ה אמרו לו. וסמ"ג לאוין קמ"ח. סמ"ק סו"ס רכ"ג. רבינו ירוחם נתיב כ"ו בסופו. אולם בתוס' גיטין נ"ד: ד"ה אמר אביי בשם ר"ת פליגי בזה. וכן ברשב"א וריטב"א ד"ה ואמר, ור"ן בשמו, וכן ברא"ש בגיטין נ"ד: בשמו. וכ"ה בש"ך סי' קכ"ז סקט"ז בשם תורי"ד רמ"ה ריטב"א מאירי ועוד ראשונים. וע"ע מו"מ וראיות בענין ע"א כנגד איתחזק היתרא בלא בידו והמסתעף, שו"ת הרשב"א סי' תקמ"ה ד"ה תשו' עד. שו"ת הראב"ן סי' ס"ד ד"ה המקדש בעד. שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קל"ג ד"ה תשו' ראיתי. זכר ישעיהו הל' עדות פכ"א ה"י ד"ה ונשוב לענינינו. ועי' להלן.
י"א [לשי' הראשונים דפליגי על התוס'] דדוקא באומר איני יודע נאמן, אבל באומר איני יודע ואיני מאמינך אין נאמן. שלט"ג בשם ריא"ז.
לשי' הראשונים ל"א איתחזק היתרא. כ"מ ברמב"ן שם. רשב"א שם. ועי' קוה"ע סי' ס"ז אות א' [לבאר משום דהיתר הוא העדר]. ועי' חזו"א סי' נ"ט סק"ח בסופו לבאר חילוק ממה דמצינו חזקת היתר. וכן עי' בזה חי' הרי"מ יבמות פ"ח. וכן עי' בפנ"י בקו"א שהק' דהא מצינו חזקת היתר.
צ"ב [לשי' התוס'] דאי באיתחזק לאיסורא נאמן להתיר [ביבמות פ"ח. נסתפק בגמ' בזה, ועי' להלן], כ"ש דיהיה נאמן לאסור באיתחזק להיתרא. ש"ך יו"ד סי' קכ"ז סקט"ז. פנ"י.
להתוס' הטעם דע"א נאמן להתיר כנגד איתחזק, הוא בצירוף החזקה דאין אדם חוטא ולא לו [לעיל ס"ג:]. פנ"י.
י"ל באופ"א, דאיתחזק איסורא, אינו חזקה מחמת ידיעה אלא משום דעד היה כן, משא"כ באיתחזק היתרא שהבעלים רגילים לשמור. חזו"א אה"ע סי' נ"ט אות ח'.
הטעם להחולקים [ר"ת לעיל] דדוקא בשותק נאמן העד [ולא באיני יודע] אי הטעם משום שתיקה כהודאה, או משום גזה"כ דדוקא בשותק דנראה כמודה לעד, נפ"מ בזה. עי' בראשונים הנ"ל בשם ר"ת [דמשמע משום שתיקה כהודאה]. וכ"כ בפנ"י ומהרש"א. אמנם בר"ן כ' דהטעם משום גזה"כ, ויעו"ש נפ"מ בזה. ועי' ביאור בשי' הר"ן, בש"ך סי' קכ"ז סק"ב. ועי' מהרי"ט.
אי בלא היה לבעלים לדעת, נאמן העד [נידון זה תלי בהנ"ל, ר"ן]. עי' ר"ן שם. ועי' ש"ך שם. ועי' מהרי"ט דמהתוס' מוכח דלא כהר"ן ודוקא כשלא הו"ל למידע נאמן.
ק' לר"ת אמאי פליג רבא אדאביי באשתו זינתה בע"א, דכיון שהודה הוי שאחד"א. רמב"ן. וש"ר. ועי' לק' ס"ו. בתוד"ה רבא שהק' כן, ויעו"ש משנת"ב.
לשי' הראשונים, צ"ל דבגיטין מיירי בפועל שעסוק במלאכתו וע"כ נאמן בבידו. רשב"א שם [יעו"ש לבאר דבלא בידו אי"נ משום דנזהר לא לטמאות כיון שקיבל ע"ע אחריות]. וכן בריטב"א שם ועע"ש. תורי"ד [יעו"ש לבאר דפועל אי"נ משום דאין משים עצמו רשע]. ועי' חזו"א סי' נ"ט אות ח'. וע"ע בראשונים שם.
אי החזקה דפועל [הנ"ל] הינה כעין חזקה דמעיקרא, או הוכחה דלא מרע נפשיה, ונ"מ כשהיה ביד השומר ואחר מעיד. חמד"ש ד"ה והנה.
אי מהא דשורו נרבע, יש הוכחה דע"א נאמן בלא בידו כנגד איתחזק, ואמאי אין מוכיח מזה ביבמות פ"ז: רמב"ן ד"ה טעמא. ריטב"א ד"ה ואם נפשך וד"ה וכי תימא.
מו"מ בסוגיא דסנהדרין ל. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א ד"ה ומיהו.
בא"ד לפי שהיה בידו פעם אחת. הוכחה מהכא דבעלים אינו משום מיגו [ועי' לעיל בתחילת ד' התוס' משנת"ב]. ש"ש ש"ו פ"א. ועי' רש"י גיטין נ"ד: ד"ה נאמן וקידושין ס"ד. ד"ה רישא. ובעיקר ד' התוס' כ"מ, בתוס' בגיטין שם. ואשר"י שם. ובטושו"ע יו"ד סי' קכ"ז ס"א. ובעיקר הענין אי בידו נאמן גם כשאין בידו עכשיו, מו"מ בזה, עי' פרשת מרדכי אה"ע סי' נ"ט. שו"ת בית דוד סי' י"ז.
ואין לומר דלרבא נאמן בלא בידו, דאל"כ אמאי נקט פועל עושה בטהרות ולא ע"א. תורא"ש. מהרמ"ש גיטין נ"ד:
בא"ד בדבר שיש לו לידע וכו'. ק' דלק' ס"ו. מאי מק' מההוא סמיא, הא אינו יודע אם אשתו זינתה, ועוד שם לגבי ינאי המלך, דלא הו"ל מה הי' עם אמו. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. ר"ן. שלנ"ל. תורא"ש ד"ה אמר.
י"ל דמיירי שאמר לו העד אישתך זינתה ואתה יודע, וכן אצל ינאי. תורא"ש ד"ה אמר. ר"ן.
י"ל דאצל ינאי מיירי שאמר העד לאם והיא שתקה. הגהות דגול מרבבה לשו"ע יו"ד סי' קכ"ז. מרומי שדה לק' ס"ו. ד"ה והנה. ועי' מהרי"ט ד"ה ואכתי, דאין לפרש כן.
אי בלא היה לבעלים לדעת נאמן העד או לא, עי' משנ"ת לעיל בבא"ד והכא איירי כששותק.
בא"ד בכל דוכתין ע"א נאמן באיסורין וכו'. י"ל דהתם כשאין מעיד נגד חזקה. רא"ש גיטין נ"ד: ועי' מהרי"ט משה"ק להתוס' דלא תי' כן. וכה"ק בבי' הגר"א יו"ד סי' קכ"ז סקכ"א.
י"ל דבגיטין מיירי בפועל ומשו"ה אי"נ. רמב"ן. רשב"א. תורי"ד. ועי' לעיל בד"ה בא"ד והכא איירי בששותק בביאור התי'.
בא"ד בשר זו מנוקרת וכו'. ק' תיפו"ל דניקור הוי בידו, עי' בתוס' בגיטין [ב:]. פנ"י.
אי ניקור נאמן משום בידו, פלוגתא בזה. עי' תוס' גיטין ב:, ריטב"א שם. מהרמ"ש שם. וע"ע ש"ש ש"ו פ"ו. תורא"ש שם. רמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"ג. ט"ז שם סק"ו.
בא"ד אבל לאסור אינו נאמן. הטעם לחלק בין להתיר ללאסור, עי' משנ"ת בבא"ד והכא איירי כששותק.
מש"כ בגיטין [ד"ה מידי] דע"א נאמן רק להתיר, ל"ש להכא, דשם מיירי בדשב"ע ומשום דלענין איסור כתיב "כי מצא בה ערות דבר", וכאן מיירי בשאר איסורין. מקנה.
הטעם להתיר נאמן ולא לאסור משום דהמקור הוא מ"וספרה לה" ושם להתיר הוא ולא מחמרי' לאיסור. רא"ש מו"ק פ"ג סי' ל"ב.
הטעם משום דלהתיר מהני בצירוף חזקה אין חוטא ולא לו. פנ"י.
עוד בד' התוס'. פנ"י. ועי' רש"י לק' ס"ו. ד"ה וצריכא. יד רמה. תורי"ד.