אילת השחר/קידושין/סה/ב
זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי וכו'. עי' בריטב"א דהיכא דנתרצו והסכימו שכ"א יקח שליש ושאח"כ יטעון כ"א טענתו בב"ד אז אם אין בשליש שביד האשה מספיק כנגד הכתובה צריך כ"א להוסיף מחלקו עד שישלימו הכתובה, אבל אם מה שביד האשה סגי להכתובה אז כ"א נשאר בשלו משום דכ"א הוא מוחזק. וצע"ק דהנה בשנים אוחזין בטלית וכ"א טוען כולה שלי אז אם תקפה א' בפנינו וצווח, מבואר בגמ' ב"מ דף ו' דנשאר דינם כמו שבאו לב"ד מוחזקין ויחלוקו, א"כ כשמודים ששלשתן היו מוחזקין הרי זה כתקפה בפנינו ואינו מודה, א"כ למה ישתנה דינם ולא נימא שיהי' כמו שבאו לפנינו כעת וטוענין דאז היא מקבלת שליש ממה שמותר על הכתובה. ועי' בפנ"י ריש ב"מ דרצה לומר דבאם יש עדים שהיו שניהם אוחזין וכעת באים לפנינו וא' אוחז דלא אמרינן יחלוקו אלא הממע"ה, אלא דהתם אפשר דכונתו דלא יודעים העדים אולי באמת אח"ז הודה א' להשני לפני שבאו לב"ד, אבל היכא דהעדים יעידו דכל הזמן כ"א נשאר בטענתו אף בשעת תקיפה, ולאחר התקיפה אז באמת יהי' הדין כמו שבאים לפנינו מוחזקין, וכאן הא כולם מודים, דכן הסכימו כ"א בינתיים להתחלק שוה עד שיבואו לב"ד, דלא הודה א' שזה הכל להשני, למה לא יהי' דינו כמו בבאים לפנינו אוחזין.
ועיין בשטמ"ק ב"ב דף ב' בשם תוס' הרא"ש דכ' דבנפל הכותל לרשות א' מהן יזכה המוחזק, ודלא כמש"כ התוס' שם דכיון דבעוד הכותל קיים היינו פוסקין דחולקין לכן אפילו כשנפל לרשות א' מהן ג"כ יחלוקו, דלא דמי לשנים אוחזין בטלית ותפס א' מהשני דישאר דין חלוקה, דבכותל נולד הספק רק עכשיו דאולי בעוד הכותל קיים הי' א' מודה להשני. מבואר דאם היינו יודעים דגם אז לא הודה, היינו דנין כדמעיקרא ולא הי' מהני מה שכעת א' תפוס, אע"פ שאז כ"ז שהכותל הי' קיים לא באו לב"ד, וא"כ באופן דידן דאנו יודעים דאז ג"כ היה באותן טענות כמו עכשיו, למה לא נדון דיהי' כאלו באו לפנינו וטענו אז.
צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה. ברשב"א וריטב"א ביארו דמה שגובה כתובתה אין בזה הודאה שהיא אשה של א' מהן, אלא דטוענת לדידי אתם עבדי והכל שלי, אלא דאפילו לדבריכם הא מיהת כנגד דמי הכתובה לכל הפחות יש לי. והק' בקצוה"ח (וסי' פ"ח סק"ו) דהא הוי טענו חיטין והודה לו בשעורין, וכה"ג כתבו תוס' בב"מ (דף י"ז ע"ב) וכן בכתובות (פ"ט ב') בהא דנאמן לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך, והקשו דהא אז יצטרך ליתן לה שאר כסות, ותירצו דהוי טענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מן השעורים, א"כ ה"נ היא טוענת שהם עבדים שלה והם מודים על כתובתה ולמה תגבה כתובתה.
ואפשר לומר דכל תביעת חטין או שעורין הא בעצם צריך לתבוע שתיהן, ואפילו מזונות וכתובה הא הם שתי תביעות שמצד עצם חיובם שייך להיות שתי תביעות, ואף דכשהיא אשתו א"א לתבוע עדיין כתובה, וכשהיא גרושה אין לה לתבוע כבר מזונות, מ"מ הכתובה היא תביעה על סכום מסוים והמזונות סכום מסוים, ואפילו אם הכתובה יותר ממזונות מ"מ הם שתי דברים שונים, לכן יש לומר דיש בזה הודאה או מחילה על מזונות, אבל כשאומרת עבדי הם והחבילה שלי, הא אז כבר לא שייך כלל לתבוע עוד כיון דהכל שלה, ולדבריה לא שייך הודאה ולא שייך מחילה כיון דכולם שלה, ובכה"ג תוכל לגבות הכתובה מטעם ממ"נ [ולפי"ז מדויק מה דהברייתא מזכירה שהיא טוענת הם עבדי, דלכאורה הי' סגי שהיא אומרת חבילה שלי ואיני אשתו של א' מהן, ולהנ"ל א"ש דאז הי' הדין כטענו חיטים והודה לו בשעורים דלא היתה מקבלת כתובה רק ככל א' מהם].
אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. יש לעיין אם קושיתו דיהי' נאמן לגמרי שתהי' א"א גמורה ותיהרג אם תזנה אח"כ, או דקושיתו דתהי' אסורה רק מחמת דשויא אנפשה אפילו שלפי דבריה לא היו עדים רק בינו לבינה, אמנם לפי"ז צריך להבין התירוץ דכאן חב לאחריני, א"כ למה מהני כשאומרת קדשתני בפני עדים דאסורה מטעם שויא אנפשה אע"ג דחב לאחריני, וצ"ל כיון דאינה נאמנת לעשות איסור עליהם אלא על עצמה, אע"פ שעי"ז גורמת שלא יוכלו לישאנה מ"מ כה"ג נאמנת, א"כ גם כשלא הי' עדים נימא דתהי' נאמנת לאסור עצמה, וע"כ דקושיתו היתה דיהי' נאמנים לגמרי.
והנה מרש"י כאן הוכיח בקצוה"ח (סי' ל"ד) דבהודאת בעל דין הוא נאמנות ולא מדין התחייבות. ויש להוסיף דאם זה מדין התחייבות א"כ מאי פריך דנימא גם בקידושין הודאת בעל דין כק' עדים דמאי שייך שיועיל התחייבות בקידושין.
שם. בקצוה"ח (סי' רמ"א) ביאר דבממון אי"צ עדים לקיום הדבר כיון דהודאת בע"ד כק' עדים לכן תמיד יש עדים בממון, משא"כ בדשב"ע דלא מהני הודאת בע"ד לכך צריך עדים לקיום הדבר. וצ"ע דלפי"ז למה יועיל קנין ע"י שליח בלי עדים דהא אין שם הודאת בע"ד כק' עדים, וחסר עדים לקיום הדבר, והראוני שבקהלות יעקב סי' מ"ז עמד בזה.
אכלת חלב והלה שותק נאמן. ולשיטת התוס' (דף ס"ו ד"ה רבא) אליבא דרבא משום דרגלים לדבר שזה כך, ומבואר בתוס' כאן וכן בריש פרק אמרו לו דאומר לו שהי' לך לידע, ויש לעיין בהא דאמרינן בכריתות (דף י"א ב') עד אומר אכלת חלב ועד אחר אומר לא אכל דחייב אשם תלוי, והקשה הש"ך (יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד) דלמה חייב אשם תלוי הא הוי ע"א בהכחשה, ותירץ דמ"מ לגבי אשם תלוי כל שלבו נוקפו סגי, מ"מ הא כאן כיון שאין ראי' משתיקתו אין כאן דין עד כלל, וכמו בשותק באופן שלא יהי' רגל"ד, כגון שלא אומר שהי' לך לידע, או שאומר איני יודע, דלשיטת התוס' פטור מקרבן חטאת ובודאי לא יתחייב אפילו אשם תלוי, א"כ כאן דעי"ז שבא השני ואומר לא אכלת ועושה כאילו לא העיד העד לגמרי, ולמה חייב אשם תלוי.
ובשלמא בהא דהירושלמי שהביא הש"ך שם באומרים שנים אכלת ושנים לא אכלת, דמ"מ דברי העדים יש להם דין נאמנות עדים, אלא דיש עדים נגדם שיש להם ג"כ נאמנות, וכן אם ע"א בהכחשה אין לו דין עדות מחמת ההכחשה, ע"ז שייך לומר דמ"מ לבו נוקפו כמו שתירץ הש"ך, אבל להתוס' בשעה שיש הכחשה לא רק דאין נאמן העד שמעיד אכלת חלב מחמת הכחשה, אלא דכל סיבת נאמנותו אין כאן, דאין משתיקתו רגלים לדבר וכלא העיד כלל ולמה חייב אשם תלוי.
משמע לפי התוס' דבאמת נשאר נאמנות הע"א ורגלים לדבר, אלא דרק ההכחשה דעד השני הוא דנותן לו דין שיתבטל דברי העד הראשון ולא הו"ל כאומר איני יודע, וצ"ע.
נטמאו טהרותיך והלה שותק. מבואר בתוס' דדוקא שותק, וכן מבואר לקמן דף ס"ו בתוד"ה רבא דמכח דשותק הוי רגלים לדבר, ומפורש ביבמות דף פ"ח בתוס' שם דהע"א נאמן ע"י שהי' להבעלים לדעת ורגלים לדבר שהי' כן. ויש לעיין באומר לא' נטמאו טהרות פלוני והוא שותק והו"ל למידע, אם עי"ז נאסר לכל הפחות להאיש ההוא, או דדוקא לבעלים מהני הרגל"ד דנאסר וממילא נאסר לכולם, אבל לאדם אחר לא הוי נאמנות כלל אף לגבי האדם הזה, ולכו"ע ודאי דלא שייך שיועיל שתיקתו של האדם הזה שהוא לא הבעלים לאסור החפץ, אע"ג דכל מה דנאסר הוא מכח נאמנות של העד, מ"מ הא רק בצירוף הבעלים הוא דמהני.
בש"ש (שמעתתא ו' פרק ו') הקשה על הרא"ש בפ"ה דגיטין דכתב דבעלים נאמנים מצד דין בעלים, והק' דא"כ למה אמרינן בפ' האשה רבה דבטבל נאמן מטעם בידו תיפוק לי' דהא בעלים הוא, וכן קשה באמת על הרא"ש עצמו בפ' הנזקין דכתב דבטבל נאמן מטעם בידו, ובסי' י"ג שם כתב דבידו מטעם בעלים. ואפשר דהנה בגמ' הקשו דבדשב"ע יהא נאמן מטעם הודאת בע"ד כמו בממון ומשני דחב לאחריני, וברשב"א הקשה דהא אין מחויב לישא את כל העולם ואין כאן חב לאחריני, ואע"ג דבמציאה נקרא חב לאחרים היינו משום דלכל א' יש אפשרות לזכות, אבל כאן הא למי שהוא ירצה ושהיא תרצה תתקדש, ותירץ דמ"מ קצת חב לאחריני הוא ולכן ילפינן לי' מממון דחב לאחריני ולא מממון דלא חב לאחריני ע"ש, והנה כל הענין להתקדש הא נוגע לעוד אחד, וכיון שכן האיסור עליו או עליה כבר נוגע לעוד אדם ולכן הוי קצת חב לאחריני, משא"כ בממון דנוגע רק לו. ולפי"ז יש לומר דבאיסורין ישאר קושית הגמ' דיהא נאמן מטעם הודאת בע"ד לאיסור, דכשהוא ביד הבעלים נוגע הדבר רק לו דהא יכול מצד דין בעלים שלו לעשות בו כרצונו, וא"כ צריך להיות נאמן מצד דין הודאת בע"ד, וכיון שיהא נאמן, אפילו אח"כ ירצה אחר לאכול, כבר אסור, כיון דבזמן שהי' נוגע לו נקבע האיסור, אבל כ"ז לאיסור, משא"כ להיתר גם הבעלים כל נאמנותם רק משום בידו.
ומה שהקשה מהא דנאמן לומר נתנסך יינך ואע"פ שהבעלים מכחישים, והקשה כיון דכל נאמנותו הוא משום דבידו הו"ל כבעלים ובמה עדיף מהבעלים עצמו. ולפי הנ"ל לא קשה דלהתיר אין שום דין נאמנות להבעלים ולכן אין יכולים להכחיש את העד האוסר בידו ודין נאמנות בעלים לו ע"ז [והראוני בחזו"א אהע"ז סי' נ"ט סק"ט שג"כ דעתו דדין בעלים הוא לאסור דוקא], ובזה מובן ג"כ דנטמאו טהרותיך ושותק דמהני משום שתיקה כהודאה, ואפי' לפי הר"ן דגזה"כ הוא, מ"מ מאי מהני השתיקה דהא הבעלים עצמם לא עדיפי, ולהנ"ל ניחא.
והנה בהא דשותק דנאמן אפילו לפי"מ דביאר הר"ן דגזה"כ הוא דנאמן מטעם דהאמינה התורה בכה"ג לעד, יש לעיין דבדשב"ע קאמר אביי ג"כ דנאמן, ולכאורה בשלמא בשותק באכלת חלב דהבעלים נאמנין לחייב עצמם קרבן ושפיר הוי גזה"כ דהעד נאמן אע"ג דאין הודאה ממש, אבל הא בדשב"ע דגם הבע"ד אינו נאמן אי הוי מודה אלא מטעם שויא אנפשה, א"כ איך אפשר לומר דהעד יהי' נאמן באין מכחישו, דמ"ש מאם הי' אומר לאיש אחר אשת פלוני זינתה דודאי שתיקתו של ההוא לא עושה שום דינים, וה"נ מאי מהני שתיקתו של הבע"ד, ובשלמא להרשב"א דמפרש דאף באיני יודע כל שאין הכחשה נאמן, נוכל לומר דגם כאן שאין הכחשה נאמן העד מצד עצמו, אבל להתוס' אף לפי ביאור הר"ן מ"מ צריך קצת להסברא דמשתיקתו עושה כאילו רגלים לדבר, ומה זה עדיף מאשר אם הי' אומר בעצמו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |