מפתח/קידושין/סג/א

מפתח קידושין סג א

רבי דתניא לא תסגיר וכו'. הטעם שלא הביא להוכיח לשי' רבי, מלק' דאמר לגבי מקדש לאחר שאתגייר דמקודשת. עצמו"י ד"ה דתניא. ועי' יד דוד ד"ה לא.

בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכו'. הלוקח עבד ע"מ לשחררו ליכא בזה דינא דר"י וכו' דעובר בעשה, דאם לא ישחררנו נמצא למפרע שאינו עבדו משום התנאי. הגהות הרד"ל ד"ה בלוקח.

ק' דילמא מהני השחרור משום דלא חזר בו כשלקחו, ולא משום דמקנה דשלב"ל. פנ"י ד"ה רבי. ועי' שו"ת חת"ס אה"ע סי' י"א ד"ה ובס' זו, [יעו"ש ליישב דא"כ היה השטר פסול]. ועי' קה"י גיטין סי' כ"ח. ועי' תוס' יבמות נ"ב: ד"ה ולאשה. וע"ע רמב"ם גירושין פ"ג ה"ו. מל"מ שם פ"ו ה"ג. ורע"א שם. [וע"ע מל"מ גירושין פ"ו ה"ג. קר"א יבמות נ"ב: ד"ה אבל, ונזיר י"ב. ד"ה ומדברי, וד"ה והביאו. רע"א תנינא סי' ע"ג. תורת גיטין סי' קל"ב ס"ב. ישוע"י אה"ע סי' קל"ב ס"ב. שושנת העמקים כלל כ"ג דף ע"ה. אבנ"ז אה"ע סי' קנ"ז סקי"א. חי' הרי"מ גיטין עמ' ק"כ ד"ה לאיזו. אבנ"מ סי' ל"ה סקי"ג. בני אהובה גירושין פ"ג ה"ו. בי"צ אה"ע ח"א סי' קי"ב סק"ו, ח"ב סי' פ"ג סק"ו. יד דוד ח"ב דף קע"ג א'. בעמק שאלה ש' י"ז סק"ב. מרומי שדה יבמות נ"ב: ד"ה ולאשה. צ"פ השלמה 53 ותנינא 29. מכתבי תורה קצ"ד קצ"ה. מרחשת ח"ב סי' כ"ז ד'. חי' הגרש"ש קידושין שו"ת בענין נשתטית דף ע"ו, ויבמות סי' מ"ב בהג"ה אות ג'. אמרי משה סי' כ' אות ה'. תשו' ר' אליעזר סי' כ"א אות ב', ואות ח' ד"ה אבל, וע"ע קה"י גיטין סי' כ"ה].

לאחר שאתגייר וכו' ר"מ אומר מקודשת. ק' דהא מודה ר"מ במקנה לדשלב"ל דל"מ, כמבואר בגיטין [י"ג:]. תוס' כתובות נ"ח:

י"ל דשאני גר דנמצא בעולם ורק שחסר מעשה גירות. תוס' שם.

אי"צ להפר. מיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף, שאז המותר שלו. תורא"ש ד"ה אין. וכ"מ במאירי.

אין לפרש דאי"צ להפר משום דאין אדם מקדיש דשא"ש. תורא"ש שם.

רע"א יפר. דסבר העדפה שע"י הדחק לאשה. תורא"ש ד"ה רע"א.

י"א דת"ק ור"ע פליגי אי העדפה של בעל או של אשה. ריטב"א ד"ה אינו.

באומרת יקדשו ידי לעושיהם. לא שאומר בפירוש, אלא נעשה כאומר כן, שמפרשים את דבריה. ר"ן נדרים ט"ז: ד"ה אמר רבא, עפ"י תוס' שם. ועי' מהרי"ט ד"ה באומרת [יעו"ש דפליג, דרק לר"מ כתובות נ"ח: דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרי' כן].

ק' לפי' זה, אמאי בפירות דקל אין מפרשים כוונתו לדקל לפירותיו. מהרי"ט ד"ה באומרת.

האומר לאשה ע"מ שאדבר וכו'. י"א דהך דיבור אינו לשון קידושין אלא שידוכין תמורת מה רוצה להתקדש לו, ואחר שידבר עם השלטון צ"ל הרי את מקודשת לי בשכר וכו', הוכחה לזה מגמ'. תורי"ד ד"ה ותנא. ועי' רשב"א לעיל מ"ח ד"ה מ"ס. ועי' להלן בד"ה ותנא דידן סבר וכו' משנ"ת בשם התורי"ד.

ע"מ שאדבר עליך לשלטון. אי מיירי שהיה דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה, הוכחה מתוספתא [פ"ג ה"ג], אי איכא פלוגתא בזה. רא"ש סי' ז' בשם תוס' [הו' ברד"ה והוא], ועי' ברא"ש שם. ועי' ב"י אה"ע סל"ח סי"ב [יעו"ש דהרא"ש הוכיח מהתוספתא דמיירי שהיה דברים ידועים, ודלא כהתוס' שהביא שם, וכ"כ הט"ז שם סקי"א, אולם הב"ח שם פי' דפליגי בדב"א, עי' להלן, ובחלקת מחוקק שם פי' דל"פ כלל, וכ"כ בבית שמואל שם]. ועי' קרבן נתנאל אות ט' [מה שביאר ד' הרא"ש באופ"א]. ועי' תויו"ט. ועי' מהרי"ט על הרי"ף ד"ה ע"מ. ועי' רש"ש במתני' דבר. ועי' חסדי דוד שם. חזון יחזקאל שם. ועי' פת"ש שם סקי"א. וכן עי' מרכבת המשנה אישות פ"ה הי"ט.

אי כשהיה דברים ידועים מה ידבר לשלטון ושינה אי מקודשת או לא. עי' ב"ח שם [יעו"ש דהתוס' שהביא הרא"ש ס"ל דמקודשת, והרא"ש הוכיח מהתוספתא לא כן, ועי' לעיל בשם ב"י וט"ז ביאור אחר בד' הרא"ש]. ועי' חלקת מחוקק שם דלכו"ע אינה מקודשת. וכ"כ הבית שמואל שם. וע"ע קרבן נתנאל אות ט' [מה שביאר ד' הרא"ש באופ"א]. ועי' תויו"ט. ועי' מהרי"ט על הרי"ף ד"ה ע"מ. ועי' רש"ש במתני' דבר. ועי' חסדי דוד שם. חזון יחזקאל שם. ועי' פת"ש שם סקי"א. וכן עי' מרכבת המשנה אישות פ"ה הי"ט. ועי' להלן.

אי צריך שיועילו דבריו שדיבר לשלטון לגמרי, או דסגי שירחיבו לה זמן אף שלא יפטרוה לגמרי, או דאפי' סגי שידבר כדרך המדברים ואף אם לא הועיל כלל. רמב"ם אישות פ"ה הי"ט [יעו"ש דדוקא בהועילו מקודשת]. ועי' קרבן נתנאל אות ט' בדעת הרא"ש דסגי בהרחבת זמן, ויעו"ש דזה מה שהוכיח הרא"ש מהתוספתא. וכ"כ בתויו"ט. ובמהרי"ט שם כ' בדעת הרא"ש הנ"ל דאף לא הועיל כלל מהני. וכ"כ ברש"ש שם [אך יעו"ש דגם הרמב"ם ס"ל כן]. וע"ע חסדי דוד שם. חזון יחזקאל שם. ועי' פת"ש שם סקי"א. וכן עי' מרכבת המשנה אישות פ"ה הי"ט. וע"ע ריטב"א ד"ה הא דתנן.

מו"מ בדעת הרמב"ם [שם] בזה. מהרי"ט שם. קרבן נתנאל שם. מעשה רקח אישות פ"ה הי"ט. רש"ש שם. וע"ע חסדי דוד שם. חזון יחזקאל שם. ועי' פת"ש שם סקי"א. וכן עי' מרכבת המשנה אישות פ"ה הי"ט. תויו"ט קידושין פ"ג מ"ו. וע"ע ריטב"א ד"ה הא דתנן.

אי הר"מ פי' כן לש' התוספתא שדיבר כדרך המדברים. מהרי"ט שם. קרבן נתנאל שם. מעשה רקח שם. מרהכ"מ ח"ב. תויו"ט קידושין פ"ג מ"ו. רש"ש שם, וכאן ד"ה במשנה.

אי מהני שיתן לה ממון כשווי הדיבור לשלטון. חמדת שלמה ד"ה ע"מ. ועי' לעיל מ"ח: לגבי מקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת. ועי' גיטין ע"ד.

אי מוכח מהכא דלא כרב יהודה לעיל ס. לגבי מקדש ע"מ שאתן לך ר' זוז דכוונתו לקדשה בר' זוז. מקנה ברד"ה והוא.

ואם לאו אינה מקודשת. ואשמעי' דאף שנתן לה פרוטה [עי' להלן בגמ'] מ"מ אם לאו אינה מקודשת. ריטב"א ד"ה ומאי יעו"ש בשם יש מוסיפין דגרסי' בגמ' כן בשם אביי. ועי' מקנה ד"ה בגמ' מאי.

אשמעי' דהלכה כר"י [בירושלמי פ"ג ה"ב] דס"ל לגבי מקדש על תנאי ונאנס, דאינה מקודשת. מקנה ד"ה בגמ' מאי, יעו"ש מש"כ לפי"ז.

אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה. בירושלמי פי' באופ"א, דמיירי שיחדה לו סלע עבור הדיבור לשלטון ומקדשה בסלע, ומוקי לה שקנה אותה סלע בחליפין. רשב"א ד"ה ובירושלמי.

ד' הירושלמי תלויין בהפלוגתא אי מטבע עושה חליפין [ב"מ מ"ו.]. רשב"א שם.

הטעם דלא מק' בגמ' פשיטא. תורא"ש ד"ה והוא.

וכי תימא ה"נ בדיהב לה פרוטה וכו'. הטעם להס"ד דמיירי בנתן פרוטה, אמאי ברישא בשכר שהרכבתיך על החמור, אינה מקודשת. רמב"ן ד"ה וכי. רשב"א ד"ה והתניא. ריטב"א ד"ה ואמרי'. תורא"ש ד"ה וכי.

י"ל דמיירי כשנותן פרוטה לבעל החמור שירכיבה ובזה מקדשה, ורישא שכבר הרכיבה הוי מלוה, משא"כ בסיפא שעדיין לא הרכיבוה. רמב"ן ד"ה וכי.

י"ל באופ"א, דאה"נ דהכא הוי מלוה ופרוטה וס"ל כמ"ד לעיל מ"ח: דדעתה אמלוה ואינה מקודשת, אבל בסיפא שעדיין המלוה לא חלה דעתה אפרוטה, ביאור בזה. רשב"א שם. ריטב"א שם. תורא"ש שם. ועי' מקנה ד"ה בגמ' וכי. ועי' עצמו"י ד"ה במתני', מה שהעיר.

עוד ישוב בזה. רש"ש ד"ה גמ' וכי תימא.

תיובתא דר"ל. ק' אמאי לא מתרץ דמתני' קאי כהני תנאי לעיל מ"ח: עשה לי שירים ונזמים וכו' דפליגי אי מקודשת. רמב"ן ד"ה וכי. רשב"א ד"ה אמר. ריטב"א ד"ה ואמרי'.

י"ל דהו"מ למידחי דהתם לכו"ע ישנה לשכירות מתוע"ס, ופליגי אי אומן קונה בשבח כלי [וכדדחי שם], משא"כ הכא שאינו שבח כלי. רמב"ן שם.

י"ל דהמק' לא ידע מהך ברייתא, הוכחה לזה. רשב"א שם. ועי' פנ"י ד"ה ובשכר מו"מ באורך בד' הרשב"א. וע"ע עצמו"י לעיל נ"ב: ד"ה בתוד"ה המקדש.

עוד בישוב קו' הראשונים הנ"ל. ועי' פנ"י ד"ה ובשכר. וע"ע עצמו"י לעיל נ"ב: ד"ה בתוד"ה המקדש.

ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתוע"ס. מ"ש מלעיל מ"ז. דאומר לאשה התקדשי לי בתמרים אף שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת, וה"נ נימא דכל פרוטה נותן לשם קידושין ואף שהקידושין חלים רק בסוף פעולתו וכדהתם. רשב"א לעיל מ"ח. ד"ה מ"ס. תורי"ד ד"ה ותנא [ויעו"ש מה שחידש דהמקדש בשכר צריך שיקדשה אחר שידבר עם השלטון] וכ"כ לעיל מ"ח: ד"ה בשכר. ועי' ט"ז אה"ע סי' כ"ח סקכ"ז. חלקת מחוקק משה"ק.

י"ל דהתם נותן כל התמרות בבת אחת ואינו אלא כמונה והולך, משא"כ בשכירות. רשב"א לעיל שם. ועי' חזו"א אה"ע סי' ל"ט אות ד' [יעו"ש באופ"א בדעת הרשב"א]. וע"ע אבנ"מ אה"ע סי' כ"ז סקמ"א ד"ה נראה.

י"ל דכיון ששכר פעולה הוא דשלב"ל יכול לחזור בו כשעדיין לא בא לעולם וא"כ לא זכתה בזה בתורת קידושין אלא הלוואה, משא"כ בתמרות. אבנ"מ שם.

היאך הדין מקדש בההיא הנאה שידבר לשלטון, וכדלעיל ו: לגבי מקדש בהנאת מחילת מלוה דמהני, או"ד דההנאה נגמרת רק כשיגמור פעולתו, ודוקא אם יאמר אחרי שיגמור פעולתו שמקדשה בההיא הנאה מקודשת. שלנ"ל ד"ה והוא. ועי' מקנה קו"א אה"ע סי' כ"ח סקל"א.

ומאי דוחקי' דר"ל לאוקומה וכו' ישנה לשכירות מתוע"ס וכו'. ק' אמאי אין מתרץ משום דס"ל לר"ל כן. רמב"ן ד"ה וכי. רשב"א ד"ה והתניא. ריטב"א ד"ה ומאי.

אין לומר דהוא משום דס"ל כן, דאכתי עדיף לפרש משנה כפשטה. רמב"ן ד"ה וכי. רשב"א ד"ה והתניא, ועייש"ע מש"כ לפי"ז.

יל"פ באופ"א, דמק' דלא מצינו ברייתות דס"ל ישנה לשכירות מתוע"ס, וא"כ הו"ל לפרש משנה כפשטה. ריטב"א ד"ה והתניא.

אלא ש"מ כל ע"מ היכא דיהב לה הוא. יש מוסיפין בגמ' "אביי אמר מסיפא נמי דייקא דקתני ואם לאו אינה מקודשת", כלו' דאי כר"ל דנתן פרוטה א"ש דזהו דאשמעי' בסיפא דאינה מקודשת, מו"מ בזה. ריטב"א ד"ה ומאי בשם י"מ. ועי' מקנה ד"ה בגמ' מאי. ועי' לעיל בד"ה ואם לאו אינה מקודשת.

רצה האב מקודשת. צ"ב דהא קיי"ל בדאו' אין ברירה [ביצה ל"ז:], [ועי' גיטין (כ"ה:) דע"מ שירצה אבא, תלי אי יש ברירה או לא]. רמב"ן שם ד"ה תולה [יעו"ש לחלק בין סוגי תנאים]. פנ"י ד"ה ע"מ. יש"ש ב"ק סי' ל"ב בדיני ברירה. שאג"א סי' צ"ג בעניני ברירה ד"ה ולמאי. נתיה"מ חו"מ סי' ס"א סק"י. ישועות יעקב אה"ע סי' ל"ח סק"י. קצוה"ח סי' ס"א סק"ג ד"ה אמנם כדי.

אין לומר דמתני' סברה דיש ברירה בדאו', דא"כ מה מהני דמלמדים את האב לאחר מיתת הבן, הא זהו לא היה רצונו בתחילה. פנ"י שם.

י"ל דבדבר שסופו להתברר יש ברירה לכו"ע, כמבו' בתוס' [גיטין שם ד"ה ר"י]. יש"ש ב"ק סי' ל"ב בדיני ברירה. פנ"י שם. קצוה"ח סי' ס"א סק"ג ד"ה אמנם כדי בשם היש"ש.

י"ל דלגבי מכאן ולהבא יש ברירה, חילוק לפי"ז בין הסוגיא דהכא, לגיטין שם דמקדש בביאה. שאג"א סי' צ"ג בעניני ברירה ד"ה ולמאי. ועי' ישועות יעקב אה"ע סי' ל"ח סק"י [יעו"ש להק' ע"ז, מסיפא דמלמדין את האב]. ועי' נתיה"מ חו"מ סי' ס"א סק"י מש"כ כעי"ז [אבל באופ"א].

עוד ישוב בזה. ישועות יעקב אה"ע סי' ל"ח סק"י.

אי ע"מ שירצה אבא תלי בהפלוגתא אי יש ברירה או לא, אי נידון זה תליא בפלוגתא דתנאי. עי' גיטין כ"ה: ועי' פנ"י שם. ועי' בתוד"ה אלא.

אילימא עד דאמר אין. עד אימת יכול לומר אין, אי לעולם ואף אם בתחילה אמר שאינו רוצה יכול לחזור בו, או דוקא בשעת שמיעה. רמב"ן יעו"ש בדרך הב' שכ' דלעולם וכהצד הא'. וכן ברשב"א ד"ה מאי, וד"ה אימא. ור"ן ד"ה גרסי'. וכ"כ המ"מ אישות פ"ז ה"א בדעת הרמב"ם. אולם בריטב"א ד"ה אימא פליג וס"ל דדוקא בשעת שמיעה. וכן ברמב"ן בדרך הא'. וכן בתור"י הזקן ד"ה דאמר אין. כס"מ אישות פ"ז ה"א בדעת הרמב"ם, וכן בב"י אה"ע סל"ח בדעתו.

הוכחה מתוספתא [פ"ג ה"ח] לגבי ע"מ שירצה אבא דאע"פ שאמר איני רוצה הרי"ז מקודשת שמא יתרצה לשעה אחרת. רשב"א שם. ר"ן שם.

הוכחה מדלא מק' בגמ' מסיפא "מת הבן מלמדים את האב לומר איני רוצה" וצריך ללמדו כן אף שמיחה בתחילה. ריטב"א ד"ה אימא [ויעו"ש לדחות דמיירי במת הבן קודם ששמע האב].

ק' לשי' זו [דיכול לחזור בו], מרישא דמתני' דאם לא רצה אינה מקודשת ומותרת לינשא לאחרים. ריטב"א ד"ה אימא. ועי' מאירי בע"ב ד"ה ואע"פ.

עו"ק מאי מהני בסיפא דמלמדים את האב ומותרת לינשא, דשמא יחזור בו ותהא זקוקה לייבום. ריטב"א שם. ועי' ברמב"ן ד"ה אי, מש"כ בזה. וע"ע טור אה"ע סי' ל"ח בשם רמ"ה דפ' שצריכה חליצה. ועי' ב"ח שם ס"י משה"ק ע"ז. ועי' ט"ז שם סק"ט. ועי' מקנה קו"א סל"ח ס"י אות י"ט. ועי' להלן.

ביאור שיטת הסוברים דדוקא בשעת שמיעה, מ"ש משאר תנאי דיכול לקיים לאחר זמן, ועוד מו"מ בזה. או"ש אישות פ"ז ה"א ד"ה עוד דייק.

מו"מ בד' הרמ"ה [הו' בטור סל"ח] דיכול לחזור בו, וע"כ במת הבן צריכה חליצה אף שלימדו לאב לומר איני רוצה, אי חליצה זו מדאו' או מדרבנן. ב"ח שם ס"י [יעו"ש דאין לומר מדרבנן דא"כ שמא ימות האב והותרה לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן, כמבו' בשו"ע אה"ע סי' קנ"ו סי"ב, וביבמות ל"ו. דאין לחלוץ מספק]. ועי' ט"ז שם סק"ט [יעו"ש לדחות ד' הב"ח, דתנאי בקידושין גלוי לכל, ועי' רש"י יבמות צ"ה: ד"ה וקאמר ליה]. ועי' מקנה קו"א סל"ח ס"י אות י"ט.

אי בעד שיאמר אין ושתק או מחה בתחילה, אי אינה מקודשת גמורה או ספק שמא יאמר אין. עי' רשב"א ד"ה מאי, ובע"ב ד"ה רב יוסף. מאירי בע"ב ד"ה ואע"פ.

אימא מציעתא מת האב וכו' והא לא אמר אין. פי' דע"כ א"א לומר דאמר אין, דא"כ אפי' לא מת אינו יכול לחזור בו. ר"ן ד"ה ופרכי' אי. וע"ע ש"ר.

רד"ה בלוקח וכו' לא קרי לי' קרא עבד. ביאור בהמבואר בגיטין [מ"ב.] דעבד משוחרר נקרא עבד על שם שהיה. רש"ש ד"ה בלוקח.

רד"ה קונם וכו' שהרי משועבדת לו. ק' דמשמע דלולא כן מהני נמי לרבנן, וא"כ מוכח דס"ל אדם מקנה דשלב"ל. ריטב"א ד"ה אינו.

אי מוכח מהכא דרבנן ס"ל אדם מקנה דשלב"ל דאי טעמם משום דאין מקנה דשלב"ל אמאי לא נקטו סתם אדם שמקדיש ידי עצמו, או לא. ריטב"א ד"ה אינו יעו"ש כהצד הב'. אולם בתוס' כתובות נ"ט. ד"ה אינו, פליגי. וכן בתורא"ש ד"ה אין.

רד"ה לעושיהם למי שבראם. דאין לפרש למלאכתם דא"כ לכתוב למעשיהם, כמבו' בנדרים [י"ג:]. תוס' יבמות צ"ג. ד"ה יקדשו, ועי' תוס' נדרים שם ד"ה ידי. ועי' מאירי [הו' להלן].

לשון לעושיהם שייך רק בהקדש שמקדיש להקב"ה אבל בקונם ל"ש, וצ"ל למעשיהם. מאירי כתובות נ"ט ד"ה אע"פ שכ'. ועי' לעיל בשם תוס'.

רד"ה והוא וכו' והא אתא לאשמעי' וכו' דישנה לשכירות מתוע"ס וכו'. צ"ב דלכתוב המקדש בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. פנ"י ד"ה האומר. מקנה ד"ה ברד"ה והוא.

י"מ דאשמעי' דאין יכולה לומר לא לזה היה רצוני שתדבר דברים אלו עם השלטון וכדו'. רא"ש סי' ז' בשם תוס'. תורא"ש ד"ה והוא, בדרך א'.

הוכחה מתוספתא [פ"ג ה"ג] דמיירי שהיה דברים ידועים הם מה שיש לדבר עליה, ודלא כהתוס' [הנ"ל] ביאור בזה. רא"ש שם. ועי' ב"י אה"ע סי' ל"ח סי"ב. ועי' ב"ח שם. ועי' חלקת מחוקק שם. בית שמואל. קרבן נתנאל סק"ט. ועי' מהרי"ט על הרי"ף ד"ה ע"מ. רש"ש ד"ה במתי' דבר. ועי' חסדי דוד שם. חזון יחזקאל שם. מרכבת המשנה אישות פ"ה הי"ט. פת"ש אה"ע סל"ח סקי"א. ועי' במתני' משנ"ת בזה.

הטעם שלא פי' כרש"י. עי' ב"י אה"ע סי' ל"ח סי"ב. ב"ח שם. ט"ז שם סקי"א. קרבן נתנאל אות ח'. ועי' פנ"י ד"ה האומר. מקנה ברד"ה והוא.

עוד ביאור בחידוש המשנה. מקנה ברד"ה והוא. חמדת שלמה ד"ה במתני' ע"מ. ועי' משנ"ת במתני' בד"ה ע"מ שאדבר וכו'.

תוד"ה כגון וכו' וקשה דהא מילתא דר"מ וכו'. ק' אמאי לא הק' נמי מד' ראב"י במפריש תרומה מחוברת, וכמשה"ק ביבמות [צ"ג. ד"ה קנויה]. עצמו"י בתוד"ה כגון. מקנה ד"ה בא"ד קשה [יעו"ש דהתוס' הכא פליגי בזה עם התוס' שם]. ובעיקר הקו', עי' רשב"א ד"ה כגון, שהק' מראב"י. וכה"ק בתורא"ש ד"ה לכשאקחך.

בא"ד ובעבד טפי מבגר. י"ל עפ"י הרמב"ם [גירושין פ"ג ה"ו] דס"ל ששטר שחרור בדשלב"ל פסול משום של"ש, וא"כ השטר מהני רק להקנאת גופו ולא להתירו בב"ח, ושוב הוי יד עבד כיד רבו, וע"כ צ"ל מעכשיו שיזכה העבד בשטר קודם שיקנהו. אבנ"מ סי' ל"ה סקי"ג.

אי מצי ליישב דבעבד צ"ל מעכשיו, דאל"כ יהיה יד עבד כיד רבו ואח"כ יהיה החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע. מקנה בתוד"ה כגון.

בא"ד וכדאשכחן בפ' האשה שנפלו וכו' ומוקי לה דאמר מעכשיו. ביאור הוכחתם. עצמו"י. ועי' להלן משה"ק.

בא"ד לא נהירא וכו' דמסברא מהני וכו'. ועוד דהא ר"מ קאמר נמי בגוי, ושם ל"ש שיחולו מעכשו בעודו גוי. תורא"ש ד"ה לכשאקחך. ועי' אמרי משה סי' כ' ?? אם צריך לכתוב כ"ה אות ה'. ועי' להלן ד"ה בא"ד אפי' בנקרע השטר.

ק' דהא הוכיחו [התוס'] מכתובות שם, דמחלק בגמ' בין אמר מעכשיו ללא אמר מעכשיו. עצמו"י.

הטעם שלא הק' מכתובות שם, דמבואר דבמקנה דבר שבעולם לאחר זמן צ"ל מעכשיו, על המבואר במתני' [נ"ח:] לגבי לאחר זמן באשה דאצ"ל מעכשיו. מהרש"א [יעו"ש לחלק דהתם מיירי במשיכה דלאחר זמן כלתה קניינו משא"כ הכא דהוא בכסף]. וכ"ה במהרי"ט ד"ה ויש מי.

בא"ד דמסברא וכו'. ק' דא"כ מה הוצרכו להביא ברייתא, הא מסברא קשה להו, והברייתא הרי שייך לדחות כנ"ל. מהרי"ט ד"ה כגון.

י"ל דלעולם אצ"ל מעכשיו, ורק דאי אומר מעכשיו אין יכול לחזור בו. רמב"ן ד"ה לכשאקחך. ריטב"א ד"ה והאי. ועי' מהרי"ט ד"ה כגון הטעם שלא תירצו התוס' כן. וכן עי' פנ"י ד"ה רבי.

ק' דאם אין יכול לחזור הרי דחל קנין וא"כ אמאי אם נקרע השטר לא חל הקנין [לשי' הרמב"ן, ודלא כהתוס', עי' להלן]. רשב"א ד"ה וראיתי. ועי' ריטב"א גיטין מ"ה. ד"ה היכי [ליישב דמצינו כעי"ז, לגבי מעכשיו ולאחר ל', דאין יכול לחזור לר"ל, ולשני מקודשת, אמנם בב"מ ט"ז: ד"ה אמר, דחה הריטב"א זה]. ועי' פנ"י ד"ה רבי. ועי' בחי' הגרש"ש מערכת הקניינים סי' ב'. ובנדרים סי' כ"ב.

עו"ק ע"ז, דהא ר"ה סבר אדם מקנה דשלב"ל, וס"ל דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו, מו"מ בזה. רמב"ן שם.

י"ל דבדשלב"ל ל"מ מעכשיו לענין חזרה, אבל בדבר שנמצא בעולם ורק שאינו ברשותו מהני. רמב"ן שם. ועי' רשב"א ד"ה וראיתי. ועי' חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב. ועי' עצמו"י ד"ה ולענין הלכה. ועי' להלן בד"ה להכי נקט לישנא.

י"ל באופ"א, דר"ה מיירי בלא אמר מעכשיו, ורק אשמעי' דל"ה כדקל לפירותיו. רמב"ן שם. רשב"א שם.

אי באומר מעכשיו יכול לחזור בו קודם שיבוא לעולם, פלוגתא בזה. רמב"ן ד"ה לכשאקחך [יעו"ש דאין יכול]. וכן בריטב"א ד"ה והאי, ובגיטין מ"ה. ד"ה היכי, וע"ע בדבריו ב"מ ט"ז: ד"ה אמר. רשב"א ד"ה וראיתי [ויעו"ש דזהו שיטתו של הר"י בעל התוס']. אולם עי' פנ"י ד"ה רבי בדעת התוס' דיכול לחזור. וכ"מ בתוס' ב"מ ט"ז. ד"ה קנויה. ועי' מהרי"ט ד"ה כגון.

הטעם להסוברים דאין יכול לחזור, משום דמחייב עצמו כשאומר מעכשיו לקיים דיבורו שלא יחזור בו, ביאור ומו"מ לפי"ז. פנ"י ד"ה רבי.

עוד בזה. ריטב"א ב"מ ט"ז: ד"ה אמר.

הביאור בהפלוגתא [הנ"ל] דבמעכשיו נגמר המעשה קנין ולא חל בפועל, ולהתוס' חשיב זה כדיבור וע"כ יכול לחזור, ולהרשב"א חשיב כמעשה כיון דמצד המקנה והקונה היה גמי"ד וראוי ליגמר, ורק דמה שאינו בעולם מעכב מלחול בפועל. מערכת הקניינים להגרש"ש סי' ב'. וע"ע בחי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב. ועי' רי"ט אלגאזי הל' חלה אות כ"ב. ועי' ר"ש חלה פ"ג מ"א. ועי' להלן בד"ה לישנא דמהני. וע"ע אמרי משה סי' כ"ה.

בא"ד אבל הכא גבי שחרור של עבד וכו'. דפי' ר"נ בר יצחק "דכתב ליה" וע"כ דהיה בשטר. רשב"א ד"ה כגון. ועי' בשם תורא"ש ד"ה לכשאקחך, מה שביאר באופ"א.

בא"ד וגבי שדה דהתם רוב קניינם בשטר וכו'. דבימיהם לא היו רגילים לקנות בכסף בלא שטר. תורא"ש ד"ה לכשאקחך. ועי' לעיל מה שהו' מהרשב"א לגבי עבד.

בא"ד ואם לא אמר מעכשיו ה"א אם נתקרע השטר וכו' לא יהא קנוי וכו'. ראיה לזה מלעיל ס: דלרב יהודה דס"ל דע"מ ל"ה מעכשיו, ואם נקרע השטר אינה מגורשת. רשב"א ד"ה כגון. תורא"ש ד"ה לכשאקחך.

עוד מו"מ בזה. עי' תוס' ב"מ ט"ז. ד"ה קנויה, ויבמות צ"ג. ד"ה קנויה, וכתובות פ"ב. ד"ה הא.

בא"ד להכי נקט לישנא וכו'. צ"ב דרב לא אתי לאשמעי' דמעכשיו מהני בנקרע, אלא שמשחרר דשלב"ל. פנ"י ד"ה כגון. מקנה ד"ה בא"ד להכי [יעו"ש לבאר, דלולא דמיירי בנקרע השטר ל"ה ראיה מהקרא, עפ"י המבואר ברמ"א סי' ר"ט ס"ד דכתב לו שטר מכירה הוי כתפס הלוקח דבשלב"ל אף דלא קנה אם תפס אין מוציאין מידו]. ועי' ט"ז שם.

הטעם דלעיל [נ"ט:] דפליגי אמוראי מעכשיו ולאחר ל' אי הוי חזרה או תנאי, וצ"ב דנימא דאמר מעכשיו לענין נקרע השטר, ולהרמב"ן לענין שלא יוכל לחזור. עצמו"י ד"ה ולענין הלכה. חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב [ועיי"ש מש"כ לחלק בין דבר שישנו בעולם דאז לא מהני לענין כלתה, לאינו בעולם, וכ"כ בחזו"א אה"ע סי' ע"א אות כ"ז ועיי"ש באות ל"ג. ועי' עצמו"י ד"ה ולענין הלכה בשם נימו"י ב"מ ט"ז. ד"ה מעכשיו בשם הרשב"א ור"ן, ועי' רמב"ן ד"ה לכשאקחך].

אי אומר מעכשיו ולאחר ל' מועיל לענין נשרף, בדבר שבא לעולם. עצמו"י ד"ה ולענין הלכה בשם נימו"י ב"מ ט"ז. ד"ה מעכשיו בשם הרשב"א ור"ן. ועי' חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב. חזו"א אה"ע סי' ע"א אות כ"ז ועיי"ש באות ל"ג. וע"ע דו"ח לרע"א חו"מ סי' רי"א ס"א.

בא"ד לישנא דמהני בכל ענין וכו'. ק' דמה מהני כשאומר מעכשיו אם נקרע השטר, דהא עכשיו אינו ברשותו. פנ"י. רש"ש ד"ה להכי.

י"מ דהוי כמו דמצינו דכל העומד לזרוק כזרוק, וכיו"ב, וה"ה הכא שעומד לבא לרשותו יכול להתחיל מעכשיו. רש"ש שם.

יש לבאר, דהמעשה יכול לחול עכשיו משום דעניינו רק גמירות דעת, וחלות הקנין בפועל צריך להיות כשיהיה הדבר בעולם. חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב ד"ה והא דמצינו. וע"ע אמרי משה סי' כ"ה. ועי' רי"ט אלגאזי הל' חלה אות כ"ב ועי' מהרי"ט ד"ה ויש. ועי' ר"ש חלה פ"ג מ"א. ובעיקר הגדר בקניינים אם הוא משום גמי"ד או גדרים אחרים, עי' חזו"א חו"מ סי' כ"ב.??

י"ח וס"ל דל"מ מעכשיו אם נקרע השטר. רמב"ן ד"ה לכשאקחך [ועי' לעיל בד"ה דמסברא יישוב אחר לקו' התוס']. וכן ברשב"א בשמו. ובריטב"א. ועי' לעיל ד"ה בא"ד דמסברא, מה שהו' להקשות בד' הרמב"ן.

דוקא בשאומר מעכשיו ולכשיבוא לעולם מהני, אבל באומר מעכשיו בלבד ל"מ, דאין אדם מקנה דשא"ש. רמב"ן ד"ה לכשאקחך. וכן בשלנ"ל ד"ה לכשאקחך.

לפי' ר"י, הטעם דבפירות ערוגה אצ"ל מעכשיו, משום דאמירה כמסירה בהקדש. רשב"א ד"ה הלכך. תורא"ש ד"ה לכשאקחך. וכ"כ בתוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה. ועי' חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב [עיי"ש דמבו' הכא דגדר אמירה לגבוה וכו' היינו דהוי ממש כמו שמסר ליד הקדש, דאל"כ אף אם הוי קנין מ"מ הא כלתה]. וע"ע שער"י ש"ה פכ"ב ד"ה ועיקר הענין. קה"י גיטין סי' י"ח בסופו [יעו"ש ביאור אחר].

ק' לפי' זה, דהא עכ"פ צ"ל מעכשיו דשמא עד שיתלשו הפירות המחוברים יתקלקלו התלושים. מהרי"ט ד"ה ויש [ומש"כ דאמירה לגבוה וכו', ל"מ אלא לענין חזרה].

עו"ק, דאי לא אמר מעכשיו, ל"ח כלל אמירה לגבוה כיון שלא חל שם תרומה, ראיה לזה. מהרי"ט ד"ה ויש.

בא"ד אפי' בנקרע השטר. ולפי"ז צ"ל דבלאחר שאתגייר אף דהוא דהוי מ"מ גוי יכול לעשות מעשה קנין, ורק מחלות הקידושין בפועל מנוע. אמרי משה סי' כ"ה אות ה'. ועי' לעיל בד"ה לא נהירא, מה שהו' מהתורא"ש.

היאך הדין באמר מעכשיו ומת מוכר קודם שבא לעולם. שער המלך מכירה פכ"ב ה"ה [ועיי"ש לדקדק מרשב"א דמהני, ועיי"ש מה שפלפל בזה מהגמ' בב"ב קכ"ז: לענין יכיר]. ועי' חתן סופר ח"א שער המקנה דשלב"ל אות י"ב י"ד. בכורי שלמה ח"א חו"מ סי' ז'אות י"א, וסי' ח' ד"ה ומש"כ, וסי' ט' אות ג'. המקנה כלל י"ז פרט א' אות ח' ט'. ועי' חזו"א אה"ע סי' ע"א סקכ"ז.

היאך הדין במפריש פירות תלושין על פירות מחוברין ואמר מעכשיו, ואבדו התלושין, פלוגתא בזה. רי"ט אלגאזי הל' חלה אות כ"ב [יעו"ש דאי"צ להפריש עוד]. ועי' חי' הגרש"ש נדרים סי' כ"ב דפליג, ויעו"ש ראיה לד' מר"ש במס' חלה פ"ג מ"א. [ועי' לעיל ד"ה לישנא דמהני וכו', מה שהו' בשם הגרש"ש]. ועי' מהרי"ט ד"ה ויש.

בא"ד וצריך לעשות קנין אחר השחרור וכו'. יש לגרוס "וצריך קנין אחר לעשות השחרור, כלו' כיון שהשטר ל"מ משום דשלב"ל והוי התחייבות בעלמא, צריך קנין אחר והוא הכסף שנותן לאדון הקודם הוא כסף השחרור. חזו"א אה"ע סי' קמ"ח ד"ה תוד"ה כגון עיי"ש היטב.

י"ג "קנין ושחרור אחר". רש"ש.

י"ג "קנין אחר ושחרור" ההכרח לזה. חי' ר' משה מאימראן.

בא"ד ומסיק דניח"ל דליקו וכו'. ביאור בזה. חזו"א אה"ע סי' ע"א סקכ"ז.

בא"ד אבל גבי קידושין ל"ש למימר הכי וכו'. ק' דלפי"ז היאך יפרש ד' רב דאמר שדה זו לכשאקחנה וכו' מעכשיו, והתם הא לא משמע דיוצרך עוד קנין. מקנה ד"ה בא"ד והר"ם.

עוד מו"מ בפי' הר"ם. מקנה ד"ה בא"ד והר"ם. ועי' לעיל בד"ה וצריך לעשות קנין וכו'.

בא"ד ומיהו ק' לפר"י וכו' הא אפי' ברה"ר וכו'. צ"ב מלעיל ס: דמפרש בגמ' הנפ"מ בהפלוגתא דע"מ אי כמעכשיו או לא, דנ"מ בנקרע השטר, וא"כ מה מק' לפר"י. רע"א ד"ה תוד"ה כגון.

בא"ד וי"ל דר"י לטעמי' וכו'. ק' דאכתי איך יפרש הטעם דנקט רבי מעכשיו בשחרור עבד. רע"א בתוד"ה כגון.

עו"ק דלעיל נ"ט: מבו' דד' ר"י דהוא שיור היינו רק אליבא דרבנן אבל לרבי כו"ע מודו דהוא תנאי. רע"א שם. וכעי"ז במהרי"ט ד"ה תו כתבו. ועי' חי' ר' משה מאימראן.

בא"ד צריך שיהיו בשעת גמר משיכה וכו'. י"א דצריך שיהיו כל ל' יום במקום הראוי למשיכה. קצוה"ח סי' קצ"ז סק"ג בשם שיטמ"ק ב"מ ל"ד. ד"ה וז"ל הרא"ש. וע"ע בתוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה.

בא"ד צריך שיהיו בשעת וכו' בעומדת באגם דראוי למשיכה וכו'. ביאור קנין מעכשיו ולאחר ל' לר"י, דע"י המשיכה נעשה האגם כרשותו והוי כמשיכה ארוכה ל' יום. תוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה עיי"ש היטב.

מוכח מפי' זה, דגדר משיכה הוא "הכנסה לרשות". אבן האזל מכירה פ"ב ה"ט. ובעיקר הנידון בגדר משיכה, עי' ???

מפי' זה משמע, דדוקא אם בתחילה משך באגם מהני שתעמוד בסוף ל' באגם, משא"כ שכשמשך בתחילה לביתו, ודלא כדמשמע מלש' הטור [סוס"י קצ"ז] דאין לחלק בזה. דרישה חו"מ סי' קצ"ה סקי"א.

בא"ד ומשו"ה מוקי לה בעומדת באגם. ק' אמאי אין מפרשים ד' ר"י דשיורא היינו קרקע מהיום ופירות לאחר מיתה, [וכמבואר בב"ב קל"ו. לגבי כותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה] ולפי"ז לא יצטרך בסוף ל' שתעמוד באגם. תוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה [ויעו"ש דשאני התם דרצונו לסלק היורשים, וע"כ מפרשי' כוונתו כן]. ועי' מקנה ד"ה בא"ד וי"ל. וע"ע שו"ע חו"מ סי' ר"ט ס"ז.

בא"ד אתיא כשמואל דאמר לעיל תנאה הוי. ק' דפר"י קאי נמי ע"ד רב לגבי שדה זו לכשאקחנה וכו', ורב הא פליג אשמואל. תוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה [ויעו"ש לחדש דרב מיירי דוקא בקידושין]. ועי' תורא"ש ד"ה לכשאקחך.

ק' אמאי הוצרכו לומר דקאי כשמואל, הא לרב דנסתפק אם הוא תנאי או חזרה, כאן שאמר מעכשיו בסוף דבריו אף אי נימא דחזר בו הא סיים במעכשיו. מהרי"ט ד"ה וק"ל. ועי' תוס' יבמות צ"ג. ד"ה קנויה דאה"נ דפר"י קאי נמי לרב. וכ"כ ברע"א [דכוונת תוס' לאפוקי מר"י ולא מרב]. ועי' תורא"ש ד"ה לכשאקחך, מה שביאר דלרב ליכא להסתפק במעכשיו אי תנאה או חזרה.

בא"ד אם הוא קנין סודר וכו'. י"ח וס"ל דסודר וקנין חליפין ככסף דמהני אף כשנתאכלו המעות. מרדכי סי' תקכ"ו. ועי' ש"ך סי' קצ"א סק"ח.

בא"ד דשמא ע"מ מהני אפי' לר"י וכו'. משמע דנסתפקו בזה. כנסת הגדולה בהגהה על הב"י [חו"מ סי' קצ"ה] אות ט"ו. ועי' ב"י דלא מש' כן.

ק' דלעיל ס. מבואר לגבי אומר בגט מהיום אם מתי הרי"ז גט אף לר"י, וא"כ ע"מ לא גריע מזה. רש"ש בסה"ד דשמא. חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לדף ס"ג. ד"ה דשמא.

בא"ד ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו. צ"ב אמאי דסגי בע"מ ואמאי צריך מעכשיו. ב"י חו"מ סי' קצ"ה ס"ב. ט"ז שם. ועי' כנסת הגדולה שם אות ט"ו.

הטעם שצ"ל מעכשיו אינו מעיקר הדין, אלא כדי שיתפרסם הדבר שהקנה הכל מעכשיו. ב"י שם. ועי' חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לדף ס"ג.

י"ל באופ"א, דאי יאמר רק ע"מ ס"ד דכוונתו שיחול מעכשיו אבל בדרך שיור ולא בדרך תנאי. ט"ז שם.

עוד ביאור באופ"א בזה. כנסת הגדולה בהגהה על הב"י שם אות ט"ו [יעו"ש שדקדק הל' דשמא ע"מ מהני, דנסתפקו התוס' בזה, ועכצ"ל שניהם]. ועי' רש"ש ד"ה בסה"ד דשמא. חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לדף ס"ג. ד"ה דשמא.

להלכה אי צ"ל ע"מ או דסגי במעכשיו, והאיך הדין בסודר, מו"מ בשאר פרטי הדינים בזה. עי' שו"ע חו"מ סי' קצ"א ס"ד ברמ"א, ובסי' קצ"ה ס"ה, ובסי' קצ"ז ס"ז. ועי' ב"י שם סי' קצ"א בסופו. ועי' סמ"ע סי' קצ"ה סקט"ו. דרישה סי' קצ"ה סקי"א. ועי' ט"ז סי' קצ"ז ס"ז. וקצוה"ח סי' קצ"ה סק"ה וסי' קצ"ז סק"ד. נתיה"מ ביאורים סי' קצ"ז סק"ה. ועי' ש"ך סי' קצ"ה סק"ה. וע"ע דגול מרבבה שם. וע"ע פת"ש שם סק"ד. וע"ע חזו"א אה"ע סי' ע"א סקכ"ח. וע"ע מ"מ מכירה פ"ב ה"ט.

תוד"ה ה"ג וכו' [דבלאו] דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם. ק' דמטעם זה ל"מ גם באומרת ש"אני" עושה. מהרש"א [ויעו"ש לגרוס משו"כ דבלאו, ועי' להלן]. ועי' מהר"ם, ורש"ש לבאר באופ"א, ועי' תוס' כתובות נ"ט. ד"ה קונם. ועי' מהרי"ט ד"ה קונם.

ביאור ד' התוס', דבלאו שמשועבדת לא מצית למיסר בקונם משום דהוי דבר שאין בו ממש. מהרש"א. ועי' מהרי"ט ד"ה קונם.

אי קונם שאיני עושה הוי דבר שאין בו ממש, פלוגתא בזה. תוס' כתובות נ"ט. ד"ה קונם [יעו"ש דל"ה דבר שאין בו ממש]. אולם במהרש"א ביאר בתוס' כאן דפליגי. ועי' מהרי"ט ד"ה קונם. ועי' ש"ך יו"ד סי' רל"ד סקפ"ו [בדעת התוס' בכתובות דחל רק מדרבנן, וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' רי"ג ס"א, אמנם בתויו"ט נדרים פ"א מ"א כ' בדעת התוס' שם דחל מדאו', וכ"כ השער המלך נדרים פ"ג ה"י]. וע"ע חזו"א נשים סי' קל"ו לנדרים ה. אות י'.

הוכחה דיש בו ממש, מנדרים פ"א: לגבי קונם שלא אתן תבן וכו' דאינו יכול להפר. תוס' כתובות נ"ט. ד"ה קונם. ועי' מהרי"ט ד"ה קונם לדחות. ועי' ש"ך יו"ד סי' רל"ד סקפ"ו.

הוכחה מנדרים י"ג: לגבי קונם ידי עושות עמך, דלא חל, והיינו דהוי דבר שאין בו ממש. מהרי"ט שם. ועי' ש"ך יו"ד סי' רל"ד סקפ"ו.

תוד"ה יפר וכו' וי"ל דהא נמי דברים שבינו לבינה וכו' שלפי שא"א לצמצם וכו'. ויש שכתבו דמשו"כ הוי עינוי נפש. ריטב"א ד"ה אינו, וע"ע בדבריו כתובות נ"ט. ד"ה ר"י. וע"ע תורא"ש כהתוס'. וכן בתוס' בכתובות נ"ט. ד"ה רבי.

י"ל באופ"א, דהעדפה משועבד נמי משום שיכול לקנות בזה קרקע ויאכל פירות, והוי דברים שבינו לבינה. ראשונים הנ"ל.

י"ל באופ"א, דחשיב בינו לבינה משום דמה שביתה מרווחת בהעדפה היתה מקשטת עצמה. ריטב"א ד"ה אינו.

י"מ, דהכא מיירי בהפרת חכם ולא בהפרת בעל. ריטב"א ד"ה אינו בשם י"מ ויעו"ש דפליג ע"ז.

תוד"ה וידים וכו' וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדוה"ג וכו'. ק' דזה שייך רק אחר תי' דר"ה ברדר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם, דאז מקדיש דבר שבא לעולם. מהרי"ט ד"ה וגם זו. ועי' להלן.

מוכח מהתוס', דהתי' דשאני קונמות דקדוה"ג וכו', הוא תי' נפרד מתי' ר"ה דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם, וקונם חל גם דשלב"ל. פנ"י ד"ה וידים. מקנה בתוד"ה וידים, בתי' א'. דו"ח לרע"א מערכה ט"ז. שער המלך נדרים פי"ב ה"י. ביאור הגר"א יו"ד סי' רל"ד ס"ק קכ"ט. ועי' שיט"מ כתובות נ"ט: ד"ה אלא.

כן יל"פ בדעת הרמב"ם נדרים פי"ב ה"י. כס"מ שם. לח"ם שם. ב"י יו"ד סוס"י רל"ד. ביאור הגר"א יו"ד סי' רל"ד ס"ק קכ"ט.

אי קונם חל על דשלב"ל, ביאור הטעם להסוברים דחל על דשלב"ל. רא"ש כתובות שם. טור שם. פנ"י ד"ה וידים. מקנה בתוד"ה וידים. דו"ח לרע"א מערכה ט"ז. שער המלך נדרים פי"ב ה"י. כס"מ שם. לח"ם שם. ב"י יו"ד סוס"י רל"ד. ביאור הגר"א יו"ד סי' רל"ד ס"ק קכ"ט. שיט"מ כתובות נ"ט: ד"ה אלא. ועי' חי' הגר"ח נדרים בענין מודר ומושבע מפי אחרים. שער"י ש"ה פ"כ ד"ה ונלע"ד לפרש, חי' הגרש"ש ב"ב סי' ל' סק"ה.

י"א דצריך להוסיף לר"י בן נורי בכתובות שם, כלו' דהתוס' הק' אמאי לא מנו הכא את ריב"נ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, דקאמר שם דבעי להפר נדרה משום שחל אחר שמגרשה, וע"ז מתרץ וכו'. חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לדף ס"ג. עיי"ש היטב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף