מפתח/נדה/סב/א

מפתח נדה סב א

סב.

ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע.

צ"ב לש' זה, להראשונים שפי' דאינה מבררת בודאי שכתם הוא צבע לא רק ספק, ועי' משנ"ת בזה, בתוד"ה הטבילו, בבא"ד כלו' יש לנו לתלות בצבע.

וצריך להטביל.

משום דטבילה קודם טהרה ל"מ, שהיתה הטומאה בעין, והוי כטובל ושרץ בידו. ריטב"א ס"א: ד"ה שבעה.

י"מ דטבילה הראשונה ל"מ, דכיון שהקפיד חוצץ. תפארת ישראל ביכין אות ל'.

כל שלא טעם כלום.

מתחלת הלילה, והיה ישן מחצי הלילה האחרון למחר קודם שיאכל. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח.

אם השכים ושנה פרקו קודם ג' שעות, אי"ז רוק תפל, שהדבור מבטל חוזק הרוק ומחזירו כמים. רמב"ם שם. ועי' משנ"ת לעיל ס"א: ברד"ה רוק.

לעיסת גריסין של פול.

עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח, ובפיה"מ. ועי' ברד"ה לעיסת.

הטעם דדי"ז לא נאמר בפולין שלמים, משום שאין הקליפה עוברת מהם רק ע"י טחינה. משנ"א פ"ט מ"ז.

מי רגלים.

אין הכוונה לעשב הנקרא מי רגלים, אלא מ"ר ממש. פיה"מ להרמב"ם פ"ט מ"ז. תוספות הרא"ש לקמן ס"ג. ד"ה דילד.

שהחמיצו.

אחר ג' ימים או יותר. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח.

לא עשה ולא כלום.

מ"ש מנגעים פי"ד מ"ד שקיצר ונקט לא עשו כלום. שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צ"ט.

י"ל דלא נימא דהעברה פגמה, קמ"ל דאי"ז כלום. שו"ת הרמ"ע שם. וע"ע משמרות כהונה לקמן ס"ג. ד"ה ותניא. ותוספות הרא"ש שם ד"ה ותניא. וע"ע משנ"ת לקמן ס"ג. בד"ה ותניא אידך.

י"ל דהלש' בנגעים שייך רק בדבר שהוא מעשה מצוה. קול סופר אות תנ"ו עיי"ש.

מו"מ בלש' לא עשה ולא כלום. רמ"ע שם. ועי' שד"ח מער' הלמ"ד סוף כלל ק"ב. זכר יהוסף ח"א סימן ס"ז. מאסף תורה מציון שנה עשירית חוברת ג' סימן ח' אות ה'.

צפון ועבר.

מו"מ לענין בורית מלאכותי. עי' תויו"ט במתני', [הו' לעיל ס"א: בד"ה ז' סמנין]. לחם שמים שם ד"ה סממנין.

העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות.

ק' דכ"ש אם לא עבר דאי"ז אלא צבע. רש"ש בתוד"ה העביר, ועי' מהרש"א בתוס' שם. ועי' רשב"ץ ד"ה העבירו. ועי' משנ"ת בתוד"ה העביר.

צפון נמי מעבר.

כלו' דכיון שצפון מעביר צבע, א"כ איך מברר שהוא דם. תוס' חכמי אנגליה ד"ה צפון, בשם רש"י.

י"מ כוו' הגמ', דבמה שהצפון העביר הכתם, אי"ז נחשב ככתם שאינו בלוע, כשם כח הצפון להעבירו אפי' בהכי. תוספות הרא"ש ד"ה צפון.

ל"ש אלא הטהרות וכו' ראשונה לשניה.

אף טהרות שנעשו קודם תכבוסת ראשונה טהורים, שאם היה כתם זה דם, היה עובר בתכבוסת ראשונה. מאירי ד"ה העביר עליו, הב'. וכ"מ קצ' בתוד"ה שנאן.

טהרותיו טמאות.

הטעם שטומאה בלועה שיצאה מטמאית, משום דלא נתבטלה מציאותה, אלא שהיא מנותקת מהעולם. חזון איש כלים סימן י"א סקכ"ג ד"ה נראה, עיי"ש. ועי' משנ"ת בתוס' בע"ב ד"ה אמר.

שהרי הקפיד עליו.

יל"פ עפ"י רמב"ם [הל' מו"מ פ"ד הי"ד] דרק בלא עבר כלל הרי זה צבע בודאי, וסוגיין מיירי כשהכתם כהה ונשתנה ממראיתו בכיבוס הראשון ואי"ז ודאי צבע, אך מ"מ טהור כיון שנשתנה ונתבטל וסתמא שאין מקפיד עליו, ובשב והעביר גילה בדעתו שמקפיד על רושם זה, ומשו"ה טמא. כס"מ שם בשם מהר"י קורקוס.

יל"פ עפ"י מ"מ [איסו"ב פ"ט הל"ו] דהחמירו לטהרות יותר מלבעלה, וא"כ ה"ה בשנאן שהקפיד החמירו בטהרות. חכמ"ב בתוד"ה שנאן. ועייש"ע משנ"ת בתוד"ה שנאן.

יל"פ דאם עבר הכתם אחר תכבוסת השניה מתברר שאי"ז צבע. ערוך לנר בתוד"ה הטבילו. [וצ"ב דבגמ' מבו' דהטעם דטמאין משום דמקפיד ולא מספק, יין מישרים, עוד צ"ב דא"כ אמאי טהרות שקודם תכבוסת ב' טהורות, יין מישרים].

ק' להרמב"ם מו"מ פ"ד הי"ג שנקט הטעם דהקפיד גם באופן שהכתם עבר בהעברה ראשונה, ותיפו"ל דאם עבר הרי זה דם, ובגמ' מש' דכל הטעם דבעי' שמקפיד הוא רק באופן שלא עבר ומתברר שהוא צבע. ערוך לנר ד"ה שהרי, ועי' ברד"ה שהרי.

עוד מו"מ בד' הרמב"ם הנ"ל. חסדי דוד על התוספתא פ"ח הי"א ד"ה העביר.

רד"ה הרי וכו' דאי הוי דם הוי עבר.

מוכח דהספק היה אם צבע הוא או דם. ערוך לנר בתוד"ה והטבילו. אולם עי' ר"ן בסנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, מה שדקדק מרש"י לעיל ס"א: ד"ה מעבירין, איפכא, ועי' מה שצויין ברש"י שם.

רד"ה לעיסת וכו' חלוקת נפש שנחלק האוכל מן הקליפה.

י"מ דנפש היינו שהגריסין העומדים להיבלע בגרון האדם, היינו בנפש האדם, וי"ג חלוקת הנפש, והיינו שנלעסו יפה עד שנחלקו ועומדים להיבלע, וי"ג עוקת הנפש, והיינו שנלעסו כ"כ עד שעומדים להיבלע בגרונו. רה"ג על המשניות פ"ט מ"ז. ועי' תוס' חכמי אנגליה ד"ה חלוקת, לפרש כהגיר' הראשונה. וע"ע מאירי ד"ה שבעה, לגבי הגיר' עיקת הנפש, הו' להלן.

י"מ דנפש היינו מנפשו מעצמו, דהפול נתבשל עד שנחלק מעצמו לשנים. רבינו גרשום, הו' במלאכת שלמה פ"ט מ"ז. תפארת ישראל ביכין אות ל"ב. אליהו רבה שם.

עוד יל"פ, דהיינו שהפול נתחלק מעצמו כשהוא עדיין בתוך קליפתו. מלאכ"ש בשם ר"ג.

י"מ דנפש היינו נפש האדם, דהיינו שנלעסו בידי אדם שלא טעם דבר מאכל מהערב. מלאכ"ש שם בשם ר"ח. וכ"ה המאירי ד"ה שבעה, די"ג עיקת הנפש, והיינו עינוי נפש, וכנ"ל.

י"מ דחלוקת הנפש, היינו שצריך שיהיה מעורב בלעיסת הגריסין חלוק הנפש היינו רוק שבפיו. קר"א זבחים צ"ה: ד"ה דמיבלע, [בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח]. וע"ע חכמ"ב לקמן ס"ג. ד"ה לימא. וערוך לנר שם ד"ה דלמא. ולח"מ מעשה הקרבנות פ"ח ה"י. ובעיקר הענין, ע"ע משנ"ת להלן ס"ג. ד"ה רוק תפל צריך שיהא.

רד"ה לא וכו' לא לבדוק ולא לבטל.

י"ח וס"ל דמהני לבטל. מהר"י שפירא ברד"ה לא, לדקדק מהרמב"ם בפיה"מ פ"ט מ"ז.

רד"ה כבריתא גפרית.

ק' דא"כ היינו קרקע ול"ש בזה איסור שביעית. ר"ן הו"ד במתן בסתר ד"ה בורית. ועי' אור החמה בתוד"ה כל, ליישב.

י"ל דבריתא היינו מין עשב. ר"ן שם.

רד"ה עיקר שורש שממנו חי וכו'.

וכ"פ בתוד"ה כל, ובמאירי ד"ה כל.

י"מ דיש לו עיקר, היינו שחוזר וצומח לאחר שנקצר כגון אילנות, וק' ע"ז דתבואה אינה בכלל זה. מאירי ד"ה כל. ועי' בתוד"ה כל, מה שהו' בשם המרומי שדה, ולפי"ז מיושב.

י"מ דיש לו עיקר, היינו שאין עוקרין אותו מעיקרו, אלא הוא נקצר, וקשה ע"ז דמיני קטניות שנתלשין מעיקרן, ונאסרים משום שביעית. מאירי שם. ועי' מתן בתסר ד"ה כל, שפי' כן.

רד"ה שהרי וכו' כשחזר והעבירן וכו'.

מוכח דרק באופן שלא עבר הכתם, בעי' לטעם שמקפיד, אבל אם עבר טמא בלא"ה. עי' ערוך לנר ד"ה שהרי, ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה שהרי.

בא"ד שמקפיד עליו בספק דם.

וכ"פ המאירי ד"ה העביר עליו, הב'.

מש' דכוונת רש"י דכיון שהעביר הסמנין מוכח שמקפיד על שהוא דם, ומשו"ה פי' [בד"ה ועבר] שכיון שעבר נעשה בו מעשה הנעשה בדם. יין מישרים. ועי' בתוד"ה שהרי הקפיד, הב', ועי' חזון איש כלים סימן י"א סקכ"ה. ועי' חכמ"ב בתוד"ה שהרי, הא'.

י"מ דכוונת רש"י, דטמא מחמת הקפדתו, שחושש שמא לא העביר הסמנין כדין, ומשו"ה ל"ח כבלוע, וע"כ בפעם השניה שמעביר, ה"ה כאילו מעביר בפעם הראשונה, ונמצא דכל הטהרות שנעשו קודם לכן טמאות. ליקוטי הלכות ד"ה שהרי.

ק' לרש"י, דהא לקמן בע"ב מוכיח מד' ר' חייא דאמר שאדם יכול לבטל הדם ע"י הז' סמנין, דאדם יכול לאסור בקפידא זו, והא ר"ח מיירי בדם ודאי. רמב"ן ד"ה לא.

יש שפירשו באופ"א מרש"י, דכיון ששב והעביר אז אי"ז טומאה בלועה, ול"מ טבילה ראשונה, ביאור לפי"ז ראיית הגמ' שם מד' ר"ח. רמב"ן שם. חי' הר"א ד"ה לא. ר"ן ד"ה ל"ש.

עוד ביאור בגמ', עי' משנ"ת בגמ' בד"ה שהרי הקפיד עליו.

רד"ה ועבר וכו' ונעשה בו מעשה דם, שכ"ד דם לעבור וכו'.

ביאור דאף דס"ל לרש"י דכשלא עבר מוכח דצבע הוא [עי' בתוד"ה הטבילו], והכא לא עבר בפעם הראשונה, מ"מ החמירו לגבי טהרות מחמת הקפדתו. חכמ"ב בתוד"ה הטבילו, עפי"ד מ"מ איסו"ב פ"ט הל"ו. ועי' בתוד"ה שנאן, משנ"ת.

ק' דאין קפידא דהכא דמיא לקפידא דר' חייא דלקמן ע"ב, ור"א השווה ביניהן שם. רמב"ן ד"ה לא.

יל"פ באופ"א, דכששב והעביר הסמנין, גילה דעתו דמקפיד, וממילא לא יטהר מדין בלועה, כיון שסופו לצאת. רמב"ן שם.

עוד מו"מ בד' רש"י, עי' משנ"ת ברש"י לעיל ד"ה שהרי.

תוד"ה כל וכו' פי' בקונט' וכו' ובימות הגשמים.

ולפנינו ברש"י שם ד"ה כל, גם דבר המתקיים בימות הגשמים בלבד, חשיב יש לו עיקר, ועי' להלן.

בא"ד וזה קשה וכו' תבואה וכו'.

י"ל עפ"י רש"י ע"ז י"ד. ד"ה כל, דגם דבר המתקיים רק בימות הגשמים חשיב יש לו עיקר. ערוך לנר בתוס'.

י"ל דאף שתבואה אין לה עיקר, מ"מ נוהג בה שביעית, דעיקר הקרא של "ושדך לא תזרע" נאמר בתבואה. מרומי שדה ע"ז שם ד"ה והתניא.

תוד"ה הטבילו וכו' כדפירש בקונטרס וכו'.

שם ד"ה מעבירין, וכ"מ בדבריו לקמן בע"ב ד"ה מידי. וכ"פ הר"ן שם ד"ה שבעה. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ו. רשב"א ס"א: ד"ה שבעה. ריטב"א ס"א: ד"ה שבעה. מ"מ שם.

ק' מרש"י לקמן בע"ב ד"ה טהרותיו, דמבו' שם דע"י הסמנים טהור משום טומאה בלועה, [כן דקדק הרמב"ן ד"ה עבר]. חכמ"ב ברש"י. מים אדירים בע"א ד"ה ת"ר.

י"ל דכוונתו דאף אי כלפי טהרתה לבעלה י"ל דע"י הסמנין מוכח דהוא בודאי צבע מ"מ לטהרות יש להחמיר, וע"ז תי' דא"נ דם הוא מ"מ הוי טומאה בלועה. חכמ"ב שם. ובעיקר היסוד דלטהרות מחמרי' טפי, כ"מ ברמב"ן ד"ה עבר, ובחי' הר"א שם, ובחוסן ישועות בתוד"ה הטבילו, ועיי"ש הטעם לזה.

י"ל דבסנהדרין שם מיירי בדם לח וע"כ מדלא עבר דהוא צבע, משא"כ הכא שנתייבש ושמא משו"ה לא עבר, [ולפי"ז ל"ק קושיות התוס' והראשונים הכא]. מים אדירים שם. ועי' ברש"י בע"ב ד"ה מידי.

בא"ד שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון וכו' ודאי צבע הוא.

י"ל דאם עבר הכתם אחר תכבוסת השניה מתברר שאי"ז צבע. ערוך לנר שם. [וצ"ב דבגמ' מבו' דהטעם דטמאין משום דמקפיד ולא מספק, יין מישרים, עוד צ"ב דא"כ אמאי טהרות שקודם תכבוסת ב' טהורות, יין מישרים].

י"ל עפ"י רמב"ם [הל' מו"מ פ"ד הי"ד] דרק בלא עבר כלל הרי זה צבע בודאי, וסוגיין מיירי כשהכתם כהה ונשתנה ממראיתו בכיבוס הראשון ואי"ז ודאי צבע, אך מ"מ טהור כיון שנשתנה ונתבטל וסתמא שאין מקפיד עליו, ובשב והעביר גילה בדעתו שמקפיד על רושם זה, ומשו"ה טמא. כס"מ שם בשם מהר"י מהר"י קורקוס.

י"ל עפ"י מ"מ [איסו"ב פ"ט הל"ו] דהחמירו לטהרות יותר מלבעלה, וא"כ ה"ה בשנאן שהקפיד החמירו בטהרות. חכמ"ב בתוס'.

בא"ד ועוד כי פריך לקמן לר"ל דאמר בלוע וכו'.

וכה"ק ברמב"ן ד"ה עבר. חי' הר"א ד"ה עבר.

י"ל דאף שהעברת סממנין מברר דצבע הוא, מ"מ לענין טהרות יש להחמיר, ומשו"ה הק' ריו"ח שם דמוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. חוסן ישועות בתוס', ועייש"ע.

י"ל דמה דסמכי' על העברת סממנין, הוא משום דכתמים דרבנן, ונכלל בתי' הגמ' שם. ערוך לנר שם.

י"ל דלקמן מק' לר"ל מסיפא דעבר הכתם או דהה הרי זה דם והטהרות טמאות ועליו להטביל, ואי נימא דטומאה שאין סופה לצאת טמאה, היאך מהני טבילה, הא אכתי ישנו בבגד דם בלוע. מגיד משנה איסו"ב פ"ט הל"ו. ועי' רמב"ן שם, [שהק' אמאי לא מק' מסיפא וכנ"ל, ותי' דאפש"ל דכוונת המשנה דרק לאחר שמעביר הכתם ע"י צפון מהני טבילתו, ועוד דע"ז הי' יכול לתרץ דכתמים מדרבנן והקילו בהן]. וע"ע משנ"ת בע"ב בד"ה איתיביה ריו"ח לר"ל.

בא"ד ואמאי נקט נמי והטבילו וכו'.

וכה"ק בתוס' חכמי אנגליה ד"ה הטבילו. רמב"ן ד"ה עבר. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד. חי' הר"א ד"ה עבר. ר"ן ד"ה הטבילו. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו.

י"ל דטבילה משום טומאה אחרת, וקמ"ל דצבע אינו חוצץ. תוס' חכמי אנגליה שם. רש"ש שם בתוד"ה הטבילו.

י"ל דנקט טבילה משום סיפא דעבר הצבע, וקמ"ל דעליו לשוב ולהטבילו. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. רש"ש שם. ועי' חי' מהר"י שפירא ד"ה שבעה, [יעויין שם דאף שהרמב"ן כ"כ בד' הרמב"ם, מ"מ הר"מ עצמו אינו לפרש כן, שכ' בהל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"ב דצריך טבילה ולא חילק בעבר ולא עבר הכתם].

י"ל דלא סמכי' על העברת סממנין בלבד, לענין טהרות. רמב"ן שם, [כ"כ בדעתו בחי' מהר"י שפירא שם]. חי' הר"א שם. מ"מ שם.

י"ל דכיון שיכול לטבול הבגד, לא מקילי' לומר דצבע היה. מ"מ שם. ועי' ערוך לנר בתוס'.

י"ל דכיון שנעשה ספק טומאה בבגד זה, חייב לטבלו, ואח"כ כשנתברר שצבע היה הועיל הטבילה, ובלא"ה לא. כס"מ הל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"א. ועי' ערוך לנר שם, [דכוונתו' לתי' המ"מ].

י"ל דכיון שנהיה ספק טומאה מסתבר דהסיחה דעתה ולא נזהרה ממגע טומאה. מרכה"מ איסו"ב פ"ט הל"ו.

עוד מו"מ בשי' רש"י, עי' משנ"ת לעיל ס"א: ד"ה ז' סמנין מעבירין על הכתם.

בא"ד ע"כ צריך לפרש הרי זה ספק צבע וכו'.

ולשי' זו אין העברת סמנין מטהרת האשה לבעלה, כמבואר בהמשך דבריהם, [אלא שנחלקו בזה הראשונים לב' דרכים, ויתבאר להלן]. וכ"נ הראב"ד איסו"ב פ"ט הל"ו. רמב"ן ס"א: ד"ה הא. חי' הר"א ד"ה שבעה. רשב"א ס"א: ד"ה שבעה. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד, [ויעויין שם שנקט בד' הרשב"א דהעברת סמנין מבררת דודאי צבע הוא, אך עי' במשה"ב להרשב"א דהעברתן עושה ספק בלבד]. ר"ן ד"ה הטבילו. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו בשם רבינו שמחה. רשב"ץ ס"א: ד"ה שבעה. וכ"כ במשנ"א פ"ט מ"ו בדעת הרמב"ם שם, [והבגד מותר משום ס"ס].

י"מ באופ"א מהתוס', דהבגד טהור ממ"נ דהעברת סמנין מתברר שהכתם בלוע, ואף אם אינו צבע אלא דם טהור. ראב"ד איסו"ב פ"ט הל"ו. רמב"ן ס"א: ד"ה הא. חי' הר"א שם ד"ה שבעה. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו בשם רבינו שמחה. ר"ן ד"ה הטבילו. רשב"ץ ס"א: ד"ה שבעה.

לשי' זו, אם לא יטביל הבגד, יהיו הטהרות בספק שמא דם, ואף דאין סוף הכתם לצאת, מ"מ בתחילה בעודו לח טימא הבגד והבגד טימא את הטהרות. רמב"ן שם. חי' הר"א.

לשי' זו, הבגד טהור מדין טומאה בלועה, רק משום דיש ספק שמא צבעו הוא ואינו מקפיד עליו, משא"כ אם הוא דם דרך בנ"א להקפיד על העברתם הכתם, וא"כ לא עלתה לו טבילה. רמב"ן שם. ר"ן שם.

י"ח וס"ל דאף אם ודאי דם נדה הוא העברת הסמנין מהני. כ"מ בתוספות הרא"ש ס"א: ד"ה והטבילו. ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, [וצ"ב בזה]. וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לקמן ס"ב: עיי"ש. וע"ע משנ"ת להלן בשי' זו.

י"א דבדיקה זו אינה מתירתה לבעלה, משום דודאי דם נדה הוא, והספק הוא אם האדמומית שנשארה בבגד אחד כיבוס וטבילה חשיבא כדם, או דאי"ז אלא כצבע בעלמא והוי טומאה בלועה, וע"ז מהני סמנין. תוספות הרא"ש שם. ר"ן בסנהדרין שם. רשב"א במשה"ב שם, בד' ריו"ח לקמן ס"ב: וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערוך לנר בתוס', מה שהקשה ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי, ועיי"ש מה שצויין בזה. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז. וע"ע משנ"ת להלן בבא"ד ועוי"ל.

ק' אמאי העברת סמנין אינה מתירתה לבעלה, ומ"ש מטהרות, דלעיל י"א: מחמרי' לטהרות טפי. ב"ח יו"ד סימן ק"צ סל"א ד"ה ומ"ש. ט"ז שם סקי"ח.

י"ל דלעיל מיירי בבאה לעסוק בטהרות מכאן ולהבא, ובזה החמירו דתבדוק, אמנם להתירה לבעלה הקילו משום לבו נוקפו, משא"כ הכא. ב"ח שם.

י"ל דלגבי בעלה ל"ש הטעם דטומאה בלועה. סד"ט סימן ק"צ סקנ"א. וכ"מ מלש' הר"א ס"א: ד"ה שבעה. ר"ן ד"ה הטבילו.

בא"ד יש לנו לתלות בצבע.

ולפי"ז מיושב לישנא דמתני' דהעביר ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע. וכ"כ הרמב"ן שם, ובחי' הר"א שם.

י"מ דכוונת המשנה, דרק מאחר דתלי' שהוא צבע הטהרות מותרות, משא"כ אי הוא ודאי דם. ר"ן שם, ודלא כתוספות הרא"ש ס"א: ד"ה הטבילו, ור"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, ורשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד. ועי' משנ"ת בסוף התוס'.

י"מ דכוונת המשנה דאף אם הוא דם, מ"מ אי"ז הדם עצמו אלא צבע אדמומית בעלמא. רשב"ץ שם.

בא"ד הכא איכא ס"ס וכו'.

וכ"כ בתוספות הרא"ש ס"א: ד"ה והטבילו, בשם רבינו שמשון.

ק' דספק אחד הוא, דאם אינו מגופה אין נידון אם הוא צבע. ערוך לנר בתוד"ה והטבילו, בא"ד. חוסן ישועות בתוס'. חזון איש כלים סימן י"א סקכ"ה, בתוד"ה שנאן. ועי' סד"ט סימן קפ"ח סק"ח ד"ה ומיהו.

מוכח דאופן כזה חשיב ס"ס. סד"ט שם. ועי' להלן.

יש מיישבים, דבלאו הסברא דתלי' שצבע הוא ל"ה טהור משום טומאה בלועה, דחיישי' דמתחילה לא יבש הדם והי' יכול לצאת, ומעתה דשמא הוא צבע, ואף אי נימא דדם נדה הוא מ"מ שמא נתייבש מיד. חוסן ישועות שם.

י"ל דאין כוונתם לס"ס ממש, רק דיש לנו לתלות שהוא צבע דלרוב דם עובר ע"י סמנין. חזון איש שם.

ק' דאי"ז ס"ס המתהפך, שאם צבע הוא אינו מגופה. משחת אהרן לקמן ס"ב. ד"ה הרי, [ועי' לעיל בשם חזון איש, ולפי"ז א"ש]. י"ל דהוי ס"ס שאינו מתהפך. כרו"פ שם. ובעיקר הענין, עי' כנסת הגדולה בהגהות הב"י יו"ד סימן מ"ט, ובשלחן גבוה כללים סימן פ"ח דדעת השו"ע דאי"צ ס"ס המהתפך. עוד מו"מ אי בעינן ס"ס המתהפך. עי' ש"ך יו"ד סימן ק"י, דיני ס"ס כלל י"ג, בשם האגור, דבעי', וע"ע בדבריו בסימן שע"א סק"א בשם הרוקח. ועי' שו"ת ריב"ש סימן קצ"ב בשם תוס' [דבעי' ס"ס המתהפך, ועי' בכנפי יונה סימן ק"י דהוא בתוס' ישנים כתובות ט:]. וכ"ה בס' האגור בשם התוס'. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן קס"ה. ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צ"ז, ובשו"ת משאת בנימין סימן ק"נ. ועי' בס' דברי אמת בתשו' סוס"י ו', [יעויין שם דהתוס' שהביא הריב"ש הוא בב"ב נ"ה: ד"ה ר"א, בשם רשב"ם, ועיי"ש רמב"ן]. ועי' שיטמ"ק כתובות מ"ז, [דלהתוס' ל"ב ס"ס המתהפך], שו"ת קול אליהו שם, וע"ע בדבריו בח"ב יו"ד סימן ג'. ועי' פר"ח כללי ס"ס אות י"ג. הליכות עולם ש"ה כלל ג'. ועי' גופי הלכות פט"ו כללי אות ס' כלל תל"ב. ועי' פנ"י כתובות ט. [להוכיח מתוס' שם דל"ב ס"ס המתהפך] וכ"ה בכנה"ג, ובגופי הלכות שם, ובפר"ח, צוינו להלן, וכן בשיטמ"ק כתובות ט. ופתח עינים [להחיד"א] כתובות שם. וכ"כ בשו"ת ר"ב אשכנזי סימן ג'. וע"ע ס' יעיר אזן מע' ס' אות ז'. וע"ע ארעא דישראל מע' ס' אות י"ב. וכ"מ בריטב"א קידושין ע"ג. וע"ע שו"ת כפי אהרן ח"ב יו"ד סימן ג' דף י"ז ע"ד. ראשון לציון דף קט"ז ע"ג. וע"ע תורת חטאת [להרמ"א] כלל כ' דין ג'. וע"ע ב"י יו"ד סימן פ"ג בשם סמ"ק. וע"ע זבחי צדק כללי ס"ס ס"ק קי"ט. ועי' שיעורי הגר"ד כתובות ט. סימן ל"ה אות תקכ"א, יעויין שם בשם בית הלוי ח"ג סימן י"ז סק"ב, וכן יעויין שם הוכחה מהרי"ף דבעי' ס"ס המתהפך. ועי' כנה"ג אה"ע סימן ס"ח אות כ"א, וביו"ד סימן מ"ט הגהות ב"י אות ד', [יעויין שם דרוב גדולי האחרונים (הב"י והרמ"א והלבוש ולחם חמודות ודמשק אליעזר, ס"ל להקל בס"ס שאינו מתהפך]. ועי' שו"ת תורת אמת סימן א' דף ח ע"א. ועי' שו"ת בית אברהם עמ' קמ"ד. ועי' שו"ת מהרי"ט יו"ד סימן ב'. וע"ע יקהיל שלמה. ועי' שו"ת מהרש"ך ח"א סימן ז', וח"ד סימן מ"ה. ועי' שלחן גבוה בכללים שבראש הספר אות פ"ח. ועי' שו"ת זרע אמת ח"ב יו"ד סימן י'. ועי' שו"ת זרע אברהם [יצחקי] אה"ע סימן ד' דף י"ט. סע"ד. שו"ת הלק"ט ח"ב סימן רע"ח. שו"ת בני יעקב ששון, דף רי"ג. בס' הל' יו"ט [למהריט"א] פ"ב דף ל"א ע"ג. שו"ת חיים ביד סימן ו' דף י"ט. שו"ת אהל יוסף ס"ס ט"ו. וע"ע חקרי לב יו"ד ח"א רס"י קכ"ו דקצ"ט ע"ב, [יעויין שם בשם מהרימ"ט ופר"ח דל"ב המתהפך]. ועי' בית יצחק שער הספיקות סימן ס', וסימן י"ט וסימן כ. ועי' זרע אמת ח"ב ובהשמטות אחר קיצור הל' טרפיות. פני יצחק אבולעפייא ח"א יו"ד סימן ז' דף כ"ז ע"ד. ס' סדר אליהו רבה ש"א דך ט"ל ע"ב. שו"ת יהודה יעלה קובו יו"ד סימן י"ג אה"ע סימן ג'. מהרי"ח בס' רב ברכות דף ק"ה. שו"ת בעי חיי יו"ד סימן ז'. ועי' שו"ת שער אפרים סימן י"א. ועי' ברכי יוסף סימן קפ"ו סק"ד. וע"ע שו"ת קול אליהו ח"א או"ח סימן ו'. ועי' שו"ת רע"א סוס"י כ"ה, ובחי' סוף ברכות, ע"ד תר"י ברכות כ, וע"ע בחידושיו לשו"ע או"ח סימן קפ"ו. וע"ע שו"ת לבושי מרדכי יו"ד מהדו"ק סימן ק"כ. וע"ע ימי שלמה הל' חמץ ומצה פ"ה. וע"ע שו"ת דברי חיים יו"ד ח"א סימן ל"ו. וע"ע נחלת שבעה תשו' סימן מ"ט. וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סימן ש"ב. וע"ע שו"ת באר דוד סימן י"ט, [בשם מהרי"ט ופר"ח ושו"ת מהרשד"ם סימן מ"ה דאי"צ מתהפך]. כרו"פ יו"ד סימן ק"י בקונטרס בית הספק דף ל"ז:, דגמ"ר כללי ס"ס אות ט"ו. וע"ע בס' ילקוט הגרשוני מע' ס"ס דף ג ע"ד. וע"ע תורת חכם דף מ"ג: וע"ע שו"ת בית שערים יו"ד סימן מ"ו ד"ה ולכך נ"ל. וע"ע שו"ת גינת ורדים אה"ע כלל ג' ס"ד. שו"ת מהרח"ש סימן ד'. וע"ע שו"ת בן אברהם סימן י"ג דף ט ע"ג. שו"ת הסבא קדישא יו"ד סימן ט"ז עמ' מ"ב ד"ה אשר. וע"ע שו"ת מלאכת שלמה [קמחי] יו"ד ס"ס ז'. חי' מהר"ץ חיות נדה ט"ז. וע"ע שו"ת שו"מ ח"א סימן צ"ז. וע"ע תפארת יצחק עמ' פ"ו. וע"ע שו"ת מהריב"ל סימן י"ב וי"ד. ועייש"ע בכנפי יונה סימן ק"י. ועי' תשו' מהר"ם בוטין סימן נ"ב. ובעיקר הענין אי בעי' ס"ס המתהפך, עי' משנ"ת לעיל נ"ט: ד"ה אבל בס"ס לא מטמא.

בא"ד מלבד טעמא דבטול.

כוונתם דע"י העברת הסמנין נעשית טומאה בלועה. גליונות קה"י.

אי ביטול דם שיכול לצאת מהני גם לטומאה דאו' או רק לכתמים דרבנן. עי' מהרש"א בע"ב בתוד"ה א"ר. רשב"ץ שם ד"ה העביר. מעיל שמואל בע"ב ד"ה א"ל. גבעת פנחס שם ד"ה א"ל.

בא"ד לטהר מכאן ולהבא.

ודוקא ע"י שיטבול הבגד, מאחר שכבר נטמא בהקפדתו. פני אפרים בע"ב ד"ה והתניא.

בא"ד ואע"ג דמה"ת טהור דהואיל ואין סופו לצאת וכו'.

ק' אמאי בטל למפרע, שהרי כתבו התוס' [לקמן ס"ב: ד"ה אמר] דיש לחוש דשמא בתחילה היה ראוי לעבור, כיון שבכל הכתם מתייבש יותר. פני אפרים לקמן ס"ב: בתוד"ה אמר.

בא"ד ומשו"ה פריך לר"ל דבטל וכו'.

ול"ש לדחות דטהרת הבגד הוא משום צירוף הס"ס, דלגבי מש' דסגי בסברת ביטול. מהרש"א.

אכתי ק' דמדאו' דהכא מה"ת טהורה בכל גווני משום הס"ס, וקו' הגמ' לר"ל היתה על מה שמטמא מדאו'. רש"ש בתוס'.

בא"ד ועוי"ל וכו' צביעות דם בעלמא וכו'.

וכ"פ בתוספות הרא"ש ס"א: ד"ה והטבילו. ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לקמן ס"ב: עיי"ש. וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערוך לנר בתוס', מה שהקשה ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי, ועיי"ש מה שצויין בזה. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז.

תוד"ה צפון וכו' וא"ת וכו' והא הקפיד עליו וכו'.

וכה"ק בתוס' חכמי אנגליה. ובתוספות הרא"ש ד"ה צפון.

י"ל דהברייתא סברה, דאינו יכול לטמא מחמת קפידתו, רק כתם שעבר ע"י סמנין, ולא ע"י צפון. תוס' חכמי אנגליה שם. ועי' תוספות הרא"ש שם, [לבאר דדוקא כתם העובר ע"י סמנין מטמא עי"ז, משום דכיון שעובר קל ל"ח בלועה, משא"כ מה שעובר ע"י צפון].

תוד"ה העביר וכו' והלא אינו מזכיר וכו' דבששה לא סגי וכו'.

כוונתם להק' דאפי' לא עבר הכתם ע"י צפון הטהרות טמאות, כיון דאינו בכלל הסמנין לטהר הטהרות. מהרש"א בתוס'. ועי' רש"ש בתוס'.

ק' דאפי' העביר ז' סמנין, ולא הכתם ע"י צפון כ"ש דהוא צבע. רש"ש שם. ועי' רשב"ץ ד"ה העבירו.

אי בלא עבר הכתם ע"י צפון, הוכח שאינו צבע. עי' מהרש"א הנ"ל, דמוכח דאינו צבע. אולם עי' רש"ש דפליג. ועי' רשב"ץ שם, מה שדן בזה.

תוד"ה שנאן וכו' נראה לר"י וכו'.

ביאור דבריהם. מתן בסתר בתוס'.

בא"ד צבע נמי עובר וכו'.

אין לומר דעפי"ז נטהר טהרות דלהבא, דכיון שעתה הקפיד הואילה מחשבתו ועבר אין בזה ביטול, ועוד דלגבי להבא אי"ז ס"ס כיון שעבר הכתם ואי"ז צבע, ורק לגבי לעבר תלי' שהוא צבע. מהרש"א בתוס'. ועי' חי' מהר"י שפירא, בתוס'.

עוד מו"מ בד' התוס', עי' משנ"ת בגמ' בד"ה ל"ש אלא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף