מעשי למלך/מעשה הקרבנות/יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות יח

א

כל

הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות וכו' וכן מצות עשה להיות אדם מטפל ומביא וכו'. הנה רבינו בפי"ד כ' דאם אמר הרי עלי עולה חייב באחריות עד שיקריב כמו שנדר ובמל"מ כתב דנשמע מזה דאף שבא ליד כהן לא נפטר מאחריות עד שיקריב ויקשה מנ"ל הא ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא במעילה דף י"ט דמי שהביא קרבן ממעות הקדש דלר"ש מעל כשהביא לעזרה ולר"י לא מעל עד שהקריבו ופירש"י דסובר ר"י דלא נפטר מאחריות עד שהקריב דהיינו זריקת הדם וכן יש להוכיח מר"ה דף ו' דמוקי חדא באמר ולא אפריש וחדא דאפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אפריש משום דלא קיימא לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ולכאו' יקשה איך אמר אפריש ולא אקריב דהי' לו לומר אפריש ולא הביאו לגזבר או ליד כהן לעזרה ומדקאמר ולא אקריב משמע דאפי' הביאו ליד כהן כל זמן שלא אקריב עדיין חייב לקיים דבריו דחייב עדיין באחריות וע"כ לומר דהא דאמר אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דהוא לרבותא דבודאי אי מסרו ליד כהן פשיטא דהו"א דיצא ידי נדרו אלא אפי' באפריש ולא הביאו לגזבר דבודאי ס"ד דלא יצא ידי נדרו כיון דמשהי' גבי' קמל"ן קרא דוהבאתם שמה דלא מיבעיא היכא דאפריש ולא הביאו ליד כהן דלא יצא דהא משהי' גבי' אלא אפי' היכא דאפריש והביאו ליד כהן כל זמן שלא הקריבו לא יצא ידי נדרו מקרא דוהבאתם שמה אך א"כ יקשה הא מקרא דוהבאתם שמה לא מוכח אלא דצריך להביאו ליד כהן לעזרה ומנ"ל באמת באם הביא אלא דלא הקריב דחייב וכן מקרא דתשא ובאת שמה אל המקום אשר יבחר ד' דדרשינן מזה דצריך לטפל להביאו לבית המקדש אפי' בקדשי חו"ל א"כ מנ"ל דעד שיקריבו דחייב בשלמא לפירש"י דמפרש ולא אקריב היינו שלא מסרו עדיין לגזבר או לכהן ניחא דהצריכותא היינו אף באפריש רק שלא מסרו לכהן דעובר יען דמשהי' גבי' ניחא וכן פירש"י כהא"ג בחולין דף קל"ז דאיתא התם ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה ופירש"י להביאו לעזרה הרי דמפרש הקרבה הבאה לעזרה ניחא אבל לרבינו דמפרש ולא אקריב היינו הקרבה קשיא.
אולם יקשה דבערכין דף כ' וכן בזבחים דף ד' מפרש רש"י ג"כ כדברי רבינו דבערכין כ' איתא אר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת א"ח באחריות עלי להביאו קאמר ופירש"י עלי לטרוח עד שיקריב מוכח דרש"י מפרש דעד שיקריב היינו הקרבה ממש.
וכן בזבחים ונרצה לו לכפר עליו ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו וכו' ואמר ר"י בר אבדימי מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפי' דמי ופירש"י כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה אלא נפטר את שאינו עליו כיון דאמר הרי זו עולה ויש לתמוה הא ר"ש ס"ל במעילה דמיד שהביאו לעזרה מעל א"כ למה פירש"י דתליא בהקרבה הא בהביאו לעזרה ומסרה ליד כהן סגי וכמו שנראה באמת דעת תוס' בחולין דף כ"ד דאם מסרה ליד כהן יצא מידי חיוב אחריות כמוש"כ במל"מ פי"ד מהלכות אלו.
ועוד יותר יש להקשות דהנה הא דחייב לטפל בו עד שיבאנו לעזרה כבר בארנו דילפינן מקרא דונדריך תשא ובאת וכו' והנה טיפול לא שייך רק עד שיבאנו לכהן דמה טיפול שייך לאחר שמסרה ליד כהן א"כ עכ"ח הא דאמר הרי עלי אתי להוסיף חיוב אחריות אם ימות דמצד טיפול אינו חייב רק כל זמן שבעיני' אבל אי מת ל"ש שיחייב בטיפול ע"ז צריך קבלת אחריות שמחייב עצמו להביא אחר אבל אם אמר שור זה עלי עולה דאין חייב באחריותו אם מת א"כ מה שהוסיף בנדרו ע"כ רק מה שדעתו דמה שחייב בטיפול מצד הדין מקבל עליו בתורת נדר דאתי האי זה וממעט מקבלת אחריות כשמת אבל מוסיף עליו לקבל בנדר מה שחייב מצד הדין אבל אי אמרינן כשיטת רבינו דהרי עלי כונתו לקבל באחריות עד שיקריב א"כ כשמפרש הרי זה עלי דכונתו להתנות שלא יתחייב באחריות א"כ האי עלי דקאמר מאי פירושו דל"ש לפרש עלי להביאו לטרוח עד שיקריב דהא כ"כ דל"ש טיפול וטירחא אחר שמסר ליד כהן ונראה ליישב דהנה במנחות דף ק"ח אמרינן האומר עלי עולה שאקריבו בבית חוניו אם הקריבו יצא ומפרש רבא דהאי אדם לדורן נתכוון אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא טפי לא בעינא לאיצטעורי ופירש"י לא חל עליו שם עולה מעתה קשה בשלמא אי מפרשינן הרי עלי שמקבל אחריות אם ימות עד שיקריבנו בעזרה א"כ זה שאמר הרי עלי להקריב כל זמן שלא פירש הדיבור להקריב שמחייב עצמו באחריות עד שיקריבו ממש עדיין לא קיבל עליו בנדר לכן שפיר מצי להתנות דאין מחייב עצמו עד שיקריבנו במקדש אלא בבית חוניו אבל אי אמרת כשאמר הרי עלי דמקבל אחריות רק עד שיבאנו ליד כהן א"כ כשאמר הרי עלי עולה כבר קיבל עליו אחריות ונגמר הנדר דאם ימות טרם שימסור ליד כהן יהא חייב באחריות א"כ כשאמר אח"כ עד שיקריבנו בבית חוניו הרי הו' חזרה ממה שאמר בתחילה הרי עלי דבזה כבר נגמר הנדר שמחייב באחריות אם ימות ולא מצי לחזור דבהקדש תוכ"ד לא כדיבור דמי.
אולם גם לפירוש רבינו לא ניחא דהא דמפרש בגמרא הטעם דהאי גברא הכי קאמר טפי לא בעינא לאיצטעורי התינח אי אמרינן דהרי עלי כונתו עד שיבאנו לעזרה וימסרנו ליד כהן מקבל עליו באחריות אם ימות א"כ נכלל בדבריו גם החיוב הטיפול שלא לבד שמחייב עצמו בנדר לטפל ולהביאו לעזרה אלא אף גם זאת שאם ימות יתחייב להביא אחרת א"כ שייך לומר כשמפרש דבריו עד שיקריבנו לבית חוניו דקאמר דטפי לא בעינא לאיצטעורי ולטפל אבל אי אמרינן כפירוש רבינו דהרי עלי כונת חיוב אחריות עד הקרבה ואין בכלל דבריו כלל חיוב הטיפול דלזה אין צריך כלל נדר דהא בכל קרבן מחויב לטפל ולהביאו לעזרה א"כ דאין בכלל דבריו חיוב הטיפול איך שייך לומר דטפי לא בעינא לאיצטעורי דבלשון הרי עלי לא קיבל כלל עליו חיוב הטיפול דחיוב הטיפול אין מכח הנדר אלא מדין שחייבה התורה בכל קרבן שנדר ע"כ ליישב זה נאמר דהנה איתא בערכין דף ל"ב אר"ש מנא אמינא לה האשה שיש עלי' לידה או זיבה מביא המעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת לערב מ"ט לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדרב שמעי' דאמר ר"ש חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר מעתה התינח אי חזקה שליח עושה שליחותו מיד כשמסר לכהן ל"ש שום טיפול אבל אי אמרינן כדרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו וכן פסק רבינו בפ"ד מתרומות א"כ אף שמסר ליד כהן עדיין שייך טיפול א"כ כשאומר הרי עלי נכלל בדבריו שמקבל בנדר לטפל בו עד שיקריבנו ולא יסמוך על הכהן שמסר לידו א"כ כשאמר הרי עלי מקבל עליו שני דברים לטפל עד שיקריבנו וגם אם ימות והא חייב להביא אחרת עד שיקריבנו א"כ כשאמר הרי עלי להקריבו בבית חוניו שפיר שייך לומר דטפי לא מקבל עליו לאיטרוחי לטפל להביאו לעזרה א"כ יש מזה הוכחה לשיטת רבינו מכח קו' ראשונה דאי אמרת דהרי עלי משמע דרק מקבל אחריות עד שיביאו לעזרה א"כ כבר נתחייב באחריות אם ימות להביא אחר ונגמר כבר הנדר איך מצי לחזור ולומר להקריבו בבית חוניו הרי כבר קיבל עליו להביאו לעזרה דאין בכלל כונת הנדר שמקבל עליו להקריבו אלא להביאו לעזרה ולמסרו ליד כהן א"כ מה שמפרש אח"כ להקריבו הוא מילתא אחריתא והו' חזרה מנדר שכבר קיבל עליו כיון שמסיים דבריו להקריבו בבית חוניו ובתוך כ"ד ג"כ לא מהני חזרה בהקדש אעכ"ח כשיטת רבינו דעלי היינו עד שיקריב [והנה בטה"ק ריש זבחים האריך והעלה דעלי היינו שמקבל עליו בנדר לטפל עד שיבאנו לעזרה דמה שחייב מה"ת מקבל עליו בנדר ולדעתי יקשה לדבריו מנ"ל כלל שקיבל עליו אחריות כשימות דילמא הרי עלי כונתו רק לקבל עליו בנדר מה שחייב מה"ת בטיפול קרבנו] ודו"ק.
הנה כ"כ דעת ר"ש במעילה דלכשיבוא לעזרה פטור מאחריות דרק מצוה עליו לטפל להביאו לעזרה ולפי"ז קשה לי הא דמוקי בב"ק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש בשוחט תמימים בפנים דהו' שחיטה ראוי' ופריך א"כ חזרה קרן לבעלים יקשה דע"כ גנב ממנו קודם שהביאו לעזרה דלאחר שהביאו לעזרה הא כבר נפטר מאחריות ופטור מדו"ה לשלם לבעלים וע"כ בלא הובא עוד לעזרה גנב ממנו א"כ מאי פריך חזרה קרן לבעלים הא חסרו מצות טיפול לעזרה וגם מצות סמיכה א"כ הרי חוטף מצוה מחבירו ג"כ חייב לשלומי המצוה שביטלו ממנו א"כ אין כאן חזרה קרן לרשות בעלים דאדרבה מגלגלין עליו את הכל כדאיתא בב"ק דף כ' דכיון דחייב לשלם שחרוריתא דביתא שהפסידו חייב לשלם כל מה שנהנה אף שלא חסרו מידי.
שוב ראיתי במר"ם שיק חאו"ח סי' נ"ז שהק' אהא דאמרינן חזרה הקרן לבעלים מ"ש מחוטף דצריך לשלם וכ' ליישב לפמש"כ בחס"ו חיו"ד סי' רצ"ה לחלק בין מצוה שמוטל על כל ישראל בין מצוה שמוטל על הבעלים דכהא"ג לא מצי לחטוף דעלתה המצוה לבעלים לכן בקרבן עלתה לבעלים בהא מתורץ קושיתנו ג"כ כיון דזה המצוה לטפל בקרבן רק על הבעלים מוטלת גם מצוה זו ל"מ להפסיד ועלתה מצות טיפול שטפל בה הגנב גם אל הבעלים.

שהוא

מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה. ולכאורה יש להקשו' אמאי צריך להביאו לעזרה ולא סגי בשהביא להר הבית כדתנן גבי ביכורים דהוא חייב באחריותו עד שהביא לה"ה והא בביכורים ג"כ כת' יביא בית ד' אך הנה בתויו"ט שם כתב דבאמת הר"ה לאו דוקא אלא הכונה לבי"ה דהיינו העזרה אלא דקשה לפי"ז דבירושלמי פ"ג דסוכה איתא דלולב ניטל כל ז' בה"ה אף דכתיב ושמחתם לפני ד' וכן גבי מורא מקדש כתב רבינו בפ"ז מבהב"ח דהיינו נמי בה"ה אולם מיומא ד' כה' מוכח דהא דכת' בית אלקים נהלך ברגש דהיינו בעזרה ולא בה"ה.
והנה רש"י בקידושין ד' נז' פירש מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דכיון דקדשים אין להם היתר אלא ע"י זריקה וכיון שנשח' בחוץ אין דמן נזרק ממילא אין לו היתר והוקש' תוס' הא זריקה מוציאה מידי מעילה אפ"ה קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ונרא' ליישב דהנה בנדרים ד' יב' בהא דמסיק דבעיקרו קמתפיס כתב הר"ן וז"ל באיסורו שהי' קודם זריקת דמים ואיכא דקשי' לי' אפת"ל דבהתירא קמתפיס כלומר שיהי' כזה ממש דמחית קמי' אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו ולדידי' ל"ק דאם מחמת נדרו ראוי' היא שיהי' אסור לכל דהוא אקדשי' ואסרו אכ"ע אלא דבתר זריקת דמים פקע לי' נדרו ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לא משום נדרא הוא דא"ה הי' אסור לכל אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עלי' עכ"ל לפי"ז יש בכל קדשים ב' איסורים חדא מחמת נדרו וחדא מחמת מה דרמי רחמנא איסורי' עלי' והנה איסור מעילה הוא ג"כ איסורא דבא מכח נדרא דהא אפילו בקונמות איכא למ"ד דאיכא מעילה ואיסור זה פקע ע"י זריקה אבל יש בו עוד איסורא דרמי רחמנא עלי' ואיסור זה לא פקע עד אחר הקטרת אימורים כדאיתא בפסחים דף נ"ט והנה בקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דהיינו דהאיסור דבא מכח נדרא פקע כשמתו אבל איסורא דרמי רחמנא עלי' עד שיקטיר אימורים זה לא פקע עד שיזרוק ויקטירו אימורים ורש"י דנקט עד שיזרוק היינו תחילת הקטרה ושפיר כתב דכיון שלא נזרק נשאר באיסורא דהיינו איסור תורה דרמא רחמנא עלי' עד שיזרוק דמיו ויקטירו אימורים.
וכן מוכח מדברי רבינו בפי"ח מה' פסהמ"ק שכתב והאימורי' מתירים את הבשר לאדם ובמל"מ הקשה הלא כתיב הדם ישפך והבשר תאכל משמע זריקה מתיר הבשר ולפמש"כ א"ש דהקטרה מתיר איסורא דרחמנא דהזריקה אינה מתרת אלא האיסור שבא מכח נדרו.
והנה במה שהקשו התוס' בקידושין הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף דזריקה לא התירה נראה ליישב דהנה לכאו' הו' כל שחיטה שינוי כדמוכח בב"ק ס"ח א"כ יצאה לחולין ואמאי תהא אסורה באכילה אך יש לומר דהא בש"ח חייב בהעלה ג"כ כדאיתא בזבחים ר"פ השוחט והמעלה א"כ אי אמרת דהו' שינוי ויצא מידי מעילה והו' דחולין איך יהא חייב אהעלה הא פקע שם קדשים מיני' לפי"ז שוב שפיר אסור באכילה דאין זריקה מתרת ולא יקשה מקדשים שמתו דשאני התם דיצא מידי מעילה מטעם שינוי דאין לך שינוי גדול מזה אבל שחיטה עכ"ח דלא חשוב שינוי די"ל מדחייב אש"ח מזה גופי' מוכח דא"י מידי מעילה דבהכי חייבה רחמנא וכמוש"כ תוס' ב"ק דף ע"ז ולפי"ז יש להביא ראי' לפירש"י מהא דאיתא במעילה דף י"ט קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקריבו וחכ"א יפדו ופירש"י משום דס"ל דהכל הי' בכלל העמדה והערכה והא לא אפשר בהעמדה דהא מתו הלכך יקברו והואיל לית לי' פדיון הלכך יש בהן מועל אחר מועל וחכ"א יפדו דס"ל דל"ב העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו דאית להו פדיון אין בהם מועל אחר מועל א"כ מוכח דאפי' בבע"מ ל"א דהשחיטה גופי' מוציאה מידי מעילה דהו' שינוי ע"כ משום דלהכי קיימי כמו בש"ח וא"כ עכ"ח לא דמי לקדשים שמתו [ובשמ"ק במעילה תמה באמת איך מצינן לומר דיש מא"מ לאחר השחיטה הא הו' כמו קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה כיון דל"ח למידי והכי נמי למאי חזיא כיון דאין להם פדיון ואמנם לרש"י לשיטתו ניחא דסברתו הפוכה דקדשים שמתו זהו גופא שינוי ויצאה מידי מעילה אבל שחיטה ע"כ אין בו דין שינוי להוציאה מידי מעילה א"כ נשאר בקדושתו ושוב אין לו פדיון רק בהוה"ע והכא א"א בהוה"ע ע"כ יש מועל אחר מועל עכ"פ רש"י לשיטתו יש לו ראי' מהך דמעילה דיש בו מועל אחר מועל ודו"ק.
בטעם איסור שחוטי חוץ מבואר בקרא משום שלא יזבחו זבחיהם לשדים ומבואר במדרש יען שישראל הי' נמשכים אחר עבודת אלילים ע"כ ציוה עליהם שיבואו אל פתח אוה"מ להקריב בפנים והנה רבינו בספרו מורה נבוכים למד מזה שזה עיקר טעם הקרבנות שלא ימשכו אחר ע"ז אבל הרמב"ן טען עליו שיש בזה טעם אחר שבא להשלמת האדם וכבר כתב רבינו גופא בסוף ה' מעילה שהוא חוק וכבר בארנו דבריו בהקדמת ספרי בחלק ראשון לכן נראה דהענין כך בודאי לגבי אותו דור שיצאו ממצרים הי' זה עיקר הטעם כדי שלא ימשכו עוד אחר ע"ז אבל לדורות הבאים בודאי עיקר הטעם כמוש"כ הרמב"ן שהוא בא להשלמת האדם ונראה דהדבר מבואר בקרא דכתיב דבר אל בני ישראל זה הדבר אשר ציוה ד' וכו' אל פתח אוה"מ לא הביאו וכו' למען אשר יביאו בני ישראל וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים אחריהם חקת עולם לדורותם ואליהם תאמר ואל פתח אוה"מ לא יביאנו וכו' ויש לתמוה טובא דבגמרא דב"ב קי"ח איתא דכל היכא דכתיב זה הדבר אינו לדורות רק בש"ח דכתיב חקת עולם לדורותיכם יקשה א"כ למה כתיב זה הדבר ואי משום גז"ש הא אפשר ללמד גז"ש בתיבה אחרת וכן כפילות הפרשה ואליהם תאמר צריך פירוש ורבינו דרשו מזה דאתי לעירוב פרשיות ויקשה אכתי הו' מצי למיכתב ואיש איש דו' מוסיף על ענין ראשון ולכן נראה דפשטות הקרא אתי ללמד דמצוה זו לשעה ולדורות נאמרה אבל לא מטעם אחד דזה הדבר אשר ציוה ד' לדור ההוא שיצא ממצרים שאם לא יביא אל פתח אוה"מ חייב כרת משום שלא ימשכו אחר ע"ז שלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אמנם לדורות הבאים שכבר משכו ידם מע"ז לאלו הדורות הוא חקת עולם כמוש"כ רבינו בסוף ה' מעילה שכל הקרבנות הוא חוק לכן אליהם לדורות הבאים תאמר סתם דאיש איש ואל פתח אוה"מ לא יבאנו ונכרתה ולא תגיד לכם הטעם כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים כי לדורות הבאים שכבר משכו ידם ולבם מע"ז אין זה הטעם משום שלא יזבחו את זבחיהם אלא חק כחקת התורה שבאה להשלמת בני ישראל ובזה א"ש שהצריכה התורה שני פרשיות.

וכן

מ"ע לכל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה. ובלח"מ הקשה למה כתב קרבנות בהמה אולם יש לומר דממקומו מוכרע דהא כתיב בהאי קרא ועשית עולותיך הבשר והדם וכו' והבשר תאכל וידוע דשלמים לא משכחת בעוף ולא שיירי מנחות נאכל לבעלים והתורה אמרה קדשיך הדומים לזבחיך דהיינו עכ"פ מין זבחיך דהיינו בהמה וכן מוכח משמעתין דתמורה דדרשינן רק קדשיך אלו תמורות אשר יהי' לך אלו הולדות תשא ובאת שמה יכול יכנסנו לבית הבחירה ת"ל ועשית עולתיך הבשר והדם הרי לך בהדיא דקרא איירא בתמורות וולדות דצריך לטפל בהם ובעוף מנחות לא שייך כלל זה וכן בספרי שהובא בתוס' שם בד"ה אפי' וז"ל רק קדשיך מכאן שמביאין קדשים מבחוץ לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק מרבה אני את אלו שאין להם פרנסה במקומן דאינן נאכלין במומן בחו"ל הרי לך דדריש רק לבהמה דאין תמות וזכרות בעופות ומשו"ה כ' רבינו שפיר קרבנות בהמה.
מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה הנה מבואר במעיי"ח דלא דוקא בבהמת חו"ל אלא אדרבא לרבותא נקט בהמת חו"ל והנה דבר זה אפי' בנדבה נמי דרק חילוק יש בין נדבה לנדר דמה דבנדבה צריך לעשות קיבל עליו בנדר בהרי עלי ולכן בנדבה ג"כ צריך לטפל להביאו לעזרה אמנם הא פשיטא דעכ"פ צריך להודיע לגזבר ולכהנים כי קרבן יש לו בביתו דאם לא יודיע וגם הוא לא יטפל בו א"כ איך יבוא לידי הקרבה לפי"ז יש לתמוה אפירש"י בנדרים ט' דכ' דבנדבה לא שייך בל תאחר דבגזא דרחמנא איתא הא עכ"פ צריך לטפל ולהביאו לעזרה אך כבר תמה בפי"א בתשובה דבגמרא דר"ה מבואר גם בנדבה באפריש ולא אקריב עבר בב"ת ותי' דכונת פירש"י אם נאבד א"ח להביא אחר ע"כ ליכא תקלה דבל תאחר א"כ ניחא גם קושיתנו דרק חייב לטפל כשהוא עומד אבל בנאבד לא שייך זה.
במשל"מ פי"ד מה' אלו הקשה כיון דכשהביא לעזרה יצא ידי נדרו דרק חייב לטפל עד שיביאו לעזרה וכמוש"כ תוס' חולין א"כ הא דתנן נשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחרת הא כבר יצא ידי נדרו משבא לעזרה ונראה ליישב לפמש"כ הרשב"א בגיטין דף נ"ד דלכן אין נאמן לומר דנתפגלו כיון דמסר לידו יש לו דין שומר ע"כ אין נאמן לומר ששינה ופשע בשמירתו לפי"ז הבעלים כשהפריש קרבן הנה יש עליו שני מיני אחריות מצד נדרו ומצד שומר דמיד שהפריש נעשה שומר עליו וכשמביאו לעזרה יצא ידי חובת נדרו מה שקיבל עליו להביא קרבן אבל מה שחייב באחריות מצד שומר דהו' שומר של גבוה אף דלקדשים אין דין שומר אבל בפשיעה חייב מזה לא נפטר כשהביאו לעזרה דזה הו' שומר שמסר לשומר ונעשה הכהן שומר דילי' וכששחט שלא לשמה א"כ אי הוא או הכהן פשעו בשמירתו ע"כ הוא חייב באחריות מצד שומר ולכן שפיר קתני דלא עלו לבעלים לשם חובה ובזה יש ליישב קו' התוס' שם למה נקט שנזבחו שלא לשמן ולא נקט בשאר עבודות שעשאו שלא לשמן להנ"ל יש לומר דבשאר עבודות כיון שלא נעשה הבעלים שומר לגבי הקדש דמיד שנשחט יצא גם חיוב שמירתו א"כ אם קיבל הדם שלא לשמו אין חייבין הבעלים להביא אחר לכן רק בשחיטה קמל"ן דלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא קרבן אחר וא"ש.
וראי' לדברינו מבב"ק ע"ו דפריך והא חסרה קרן לבעלים ומשני רי"ו בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים מוכח דבשחט שלא לשמה אין כאן חזרה לבעלים משום דבעלים לא מפטרה במה שהובאה לעזרה [ואין לומר דהא"ט דבעלים לא הובאו בעצמן ז"א דבודאי ניחא להו שיבואו לעזרה על ידי מי שהוא כמוש"כ הר"ן בנדרים דף ל"ו דכיון שנאבד דעת הבעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב].
אולם לפי"ז יקשה מהא דמשני שם בנשפך הדם וקשה כיון שהוא באה לעזרה ונשחטה כבר יצאו ידי אחריותא א"כ חזרה קרן לבעלים וא"ח באחריותא.
ובהא דחייב לטפל ניחא לי ליישב מה שהקשו בתוס' פסחים דף מ"ז אפירש"י דפ"ח קדוש קדושת בדה"ב חייב משום מעילה א"כ במכות דף כ"ב דמוקי המשנה בבכור דאין לו שאלה הוה לי' להקשות מחמור הקדש דישנו בשאלה ונראה דבחי' הריטב"א הקשה אמאי לא משני במסרה ליד גזבר דלית לי' שאלה ונראה דבקדשי מזבח דחייב לטפל להביאו לעזרה לא מהני מסירה ליד גזבר לאפקועי טיפולו ממילא אית לי' שאלה כמוש"כ בפנים אבל בפ"ח דא"ר למזבח רק לקדשי בדה"ב אז יש לומר דבאמת במסרה ליד גזבר אין לו שאלה עוד ולכן לא מצי להקשות מפ"ח דיש לומר במסרה ליד גזבר רק מוקי בבכור בהמה טהורה דאין לו שאלה ודו"ק.
וניחא לי נמי מה שהקשו אדברי רבינו בפ"א מה' בכורות דמצות בכור נוהגין בין בארץ ובין בחו"ל אלא דהן כחולין גמורים ואם נפל בו מום נאכל במומו והראב"ד תמה עליו דהוא טעות אבל ניחא כיון דעיקר מצותו להביאו לעזרה ובזה נכנס לרשות גבוה והכהנים משולחן גבוה קזכו אבל בכור בחו"ל שא"ח להביאו ולטפל עמו לעזרה ע"כ אין קדוש כלל רק דבעי מום להתירו באכילה דזה הכשירו דבלא מום אין רשאי לשחטו בחוץ וכדאמרינן למ"ד בשר תאוה הי' אסור להם רק ע"י מום הוה רשאי לשחטו אף דבשר תאוה ג"כ לא הוה קדוש גמור דל"ה חייב לטפל להביאו לעזרה רק השחיטה הי' אסור בחוץ בלא מום דע"י מום הוה רשאי לשחטו כמבואר בתוס' חולין י"ז ואין לומר דהכא לרע"ק קאי ור"ע הא לית לי' דבשר תאוה הי' אסור להם כבר גילה רבינו בפ"ד מה' שחיטה דעתו דלר"ע תרתי אית לי' דבשר תאוה הי' אסור ולא הוה שרי רק ע"י נחירה ושפיר יש לומר כסברתינו.
הבאתי בפנים פלוגתא דר"י ור"ש אי כשהביא לעזרה כבר פטור מאחריותו נראה דתליא זה אי אמרינן הני כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא לפמש"כ החס"ו פ' ויקרא דאיסור הקרבהו לפחתיך תליא אי אמרינן שלוחי דידן ליכא משום הקרבהו לפחתיך דהא אין ניכר בשעת הקרבה אבל אי שלוחי דשמיא האיסור המסירה ליד כהן ושליח דשמיא למסור לו פיסח ועיור א"כ גם פלוגתא דר"י ור"ש בהא תליא אי אמרינן שליח דשמיא מיד שמסר ליד כהן בעזרה פטור מאחריותו אבל אי כהנים שלוחי דידן לא יצא מאחריותו דהא שליח כמותו והוא עדיין ברשות הבעלים ע"כ אין פטור מאחריותו רק אחר זריקה.
והנה יש להקשות טובא מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש דחייבין לבעלים דלא נפטר בהבאה וגם הקו' הנ"ל מבב"ק ע"ו מנשפך הדם וקשיא דהרי הבעלים נפטרו מאחריות כשהביאו לעזרה ול"ה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה ולכן נראה כמוש"כ במק"א דע"י חיוב אחריות קרינן בי' וגונב מבית האיש דהו' כאלו רשותו קנוי להמפקיד וכל זה שייך קודם שהביאו לעזרה אבל כשהביאו לעזרה א"כ אין עוד ברשותו ולא קרינן בי' וגונב מבית האיש אף שעדיין חייב באחריות היינו כשאין עוד בעין כגון שנשפך הדם דחיוב אחריותא זה לא פקע ממנו וחייבין להביא אחרת ע"כ חייבין לשלם להבעלים וכן כהנים שפיגלו משלמין לבעלים וגם בגניבת הגזבר חייב לשלם לבעלים כיון שחייבין להביא אחרת דו"ק.
בדברי רש"י קידושין נ"ז דאיסור שקודם זריקה לא אזיל והקשו בתוס' הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכאו' לא קשה מידי חדא דהא קדשים קודם זריקה מהני שאלה כמוש"כ תוס' כריתות דף י"ג דעד אחר זריקה מהני שאלה וכן דעת רשב"ם בב"ב דף ק"כ דמהני שאלה בש"ח עכ"ח דלא פקע הקדושה לגמרי אולם הנה רש"י גופי' בזבחים דף קי"א כתב דבש"ח אין מועלין דהו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אלא דלפי"ז יקשה מ"ט באמת מהני שאלה בש"ח ונראה דתוס' בב"ק ע"ו הוק' דנימא בכל ש"ח דליפרקינהו ויהא שחיטה ראוי' למ"ד דל"ב העו"ה ותי' דמום שלאחר שחיטה לא מהני לפדות עלי' והנה על תי' של תוס' יש להקשות לפמש"כ תוס' בריש חולין דף ב' דמפרכסת הרי הוא כחי' א"כ הו' מום מחיים כמו למ"ד דבעי העוה"ע ולא מהני פדיון לאחר שחיטה אבל בעודו מפרכסת מהני פדיון א"כ לא הועילה תוס' בתי' כלום אלא דלפי"ז למה הקשו גם למ"ד דבעי העוה"ע עכ"פ בשעת שחיטה דעדיין מפרכסת איכא העוה"ע ובר פדיון א"כ הו' שחיטה ראוי' ע"כ נראה דבאמת היכא דהי' מפרכסת לאחר שחיטה מהני פדיון וה"ה דמהני שאלה אבל אי מתה מיד ולא פרכסה כלל דלא משכחת פדיון ליתא בשאלה והו' כמתה ואין בו מעילה ונתיישב סתירת דברי רש"י על נכון.
הנה במאי דפירש"י דלכך ש"ח אסור באכילה משום דלא הותר ע"י זריקה נראה לי שזה שיטת רש"י בזבחים דף ד' הא דפריך היכא דשחט שלא לשמו לפסול וז"ל שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה ותוס' תמהו הא ליכא שינה הכתוב לעכב להנ"ל ניחא דכונת קו' הגמרא דבהא אין צריך שינה לעכב אלא כיון דעכ"פ לא נעשה כהלכתן אין הזריקה מתרת מה שכבר אסור מקודם זריקה והנה בחולין דף פ' איתא דלר"ש שחיטת קדשים ששא"ר דלא מזדרק דם לא חזי לאכילה וקשה לי מזבחים דף ל"ו אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסל ולא הוא התם זרק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל וקשה לי אכתי מוכח הא דינא מדר"ש דס"ל ששא"ר ל"ש שחיטה דבעינן ראוי' בשעת שחיטה א"כ איך משכחת פיגול הא לא חזי בשר לאכילה ולא שייך לומר דזרק ומיחזי כיון דבעינן מיחזי בשעת שחיטה א"כ לא מיפסל משום פיגול.

ג

וכן

השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'. ז"ל רבינו בפ"ב מה' שחיטה בכ"מ מותר לשחוט חוץ מן העזרה שאין שוחטין בעזרה אלא קדשים אבל החולין אסור וכו' וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' וזבחת מבקרך מצאנך ואכלת בשעריך הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום העזרה וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכול בכל השערים אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנאה וכו' ודברים אלו דברי קבלה הם וכל האוכל כזית מבשר חולין מכין אותו מכות מרדות וכתב הכ"מ דמזה משמע דסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא והקשה דהא מסקנת הגמרא דקידושין דלכ"ע חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא ובלח"מ הקשה אפי' אי נימא דסובר באמת דהו' דאורייתא דהביא הדרשא דכי ירחק משמע דהוא דאורייתא יקשה להיפוך הא רבינו פסק בפ"י מע"ז כר"י דמוקי קרא דנבילה לדברים ככתבן א"כ צריך אותו למעט כל איסורין שבתורה ובספר עצמות יוסף הקשה להיפוך דהא רבינו פסק בפ"ח מה' מא"ס דכ"מ דכתיב לא תאכלו איה"נ במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כמו שפרט לך בנבילה א"כ משמע דסובר כר' אבהו ואותו לחולין בעזרה ורבינו סותר עצמו דב"ה עכו"ם משמע דסובר לדברים ככתבן מדכתב אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והנה בשעה"מ כתב ליישב דרבינו מפרש דלמ"ד דצריך אותו לאיסור הנאה חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו לאיסור הנאה כדמפרש רש"י בפסחים אבל באכילה ס"ל דאסור מוכי ירחק ובאכילה אסור מה"ת דוכי ירחק לא נשמע איה"נ דרק לר"מ דאתי אותו למעט חולין בעזרה משמע דגם בהנאה אסור ותמוה לי דהא מפורש בפירש"י בפסחים דגם לר"מ ילפינן מוכי ירחק וכו' וכי ירחיב אסור חולין בעזרה רק כיון דליכא לאו מפורש בעינן קרא אותו דשאר איסור מחיצות מותר מובשר בשדה טרפה דאתי לאיסור יוצא זה מותר בהנאה אבל איסור מחיצות דחולין בעזרה אסור בהנאה א"כ עדיין קשה כיון דרבינו יליף מוכי ירחק יהא אסור בהנאה ג"כ כמו שאר אסורין דאסור בהנאה וא"כ איך כתב השעה"מ דכיון דרבינו יליף מוכי ירחק ממילא מותר בהנאה דהא דר"מ ס"ל דאסור בהנאה היינו מקרא דאותו דהא ר"מ יליף איסור אכילה מוכי ירחק לא מאותו.
ע"כ אני אומר ליישב שיטת רבינו באופן אחר רק תחילה אקדים דזה שכתב רבינו בפ"י מ"ה עכו"ם דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה משום דפסק כר"י כבר כתבו אחרונים דא"כ הי' לו לכתוב בגר בנתינה דוקא אבל זה שכתב לנכרי במכירה לא בנתינה היינו משום דכתיב לא תחנם א"כ באמת ס"ל לרבינו כר"מ וכמו דסובר ר"א דילפינן איסור הנאה מנבילה עד שפרט לך הכתוב כמו בנבילה א"כ באמת ילפינן חולין בעזרה מוכי ירחק ומקרא דאותו והא דכתב רבינו דאסור מדרבנן היינו לענין איה"נ לבד אבל אסור אכילה היא מה"ת רק דיקשה מ"ט מותר בהנאה מה"ת כיון דיליף מוכי ירחק ומאותו זה נראה ליישב על נכון דהנה בחולין דף פ"ד איתא ג"כ האי שמעתתא דקידושין ושם איתא דר"ש דס"ל השוחט טריפה חולין בעזרה מותר בהנאה אבל אין מטמא משום נבילה דהו' אמינא כיון דמותר בהנאה דלא שחיטה הוא כלל יהא מטמא משום נבילה קמל"ן דמטהר מידי נבילה ובלב אריה וכן בח"ס תמהו דמאי סברא איכא בזה הא אדרבא אי אמרינן דמותר בהנאה דלאו שחיטה וליכא משום חולין בעזרה א"כ אין מטמא ובח"ס הקשה אמאי נקט חולין בעזרה הא הו' מצי למינקט שחט טרפה או"ב דפטור אפ"ה אין מטמא אף דלאו שחיטה כלל וכל הדבר צ"ע מצד הסברא כיון דחולין בעזרה גופי' פשיטא דאין מטמא וכן משום טרפה אין מטמא אטו משום דאיכא שני איסורין יהא מטמא כנבילה והוא פלא.
אך נראה ליישב דהנה בנוב"י תניינא סי' ט' העלה דלר"ש דסובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וגם סובר כרבא דאעל"מ א"כ שחוטי חוץ וחולין בעזרה דהו' שחיטה שאינה ראוי' וגם עבר אמימרא דרחמנא הו' נבילה ומטמא והביא ראי' מגמרא דחולין דף פ' דקאמרי בגמרא מכדי ש"ח וחולין בעזרה הו' ששא"ר א"כ קמא מיקטל אין חייב משום או"ב אשני ותמוה אמאי קאמר דמיקטל קטלה אטו משום דשחיטה שאינה ראוי' לש"ש הו' כמיקטל הא שוחט הטריפה ג"כ שחיטה שאינה ראוי' ול"ה כמיקטל קטלה להנ"ל ניחא בשלמא טריפה ששחטה ליכא איסור לשחטה אדרבא מצוה איכא כיון דמטהר מידי נבילה כמוש"כ הרש"ל ומובא בש"ך ובטו"ז סי' י"ח אבל בש"ח ובחולין בעזרה דאיכא איסור אמרינן אעל"מ והו' נבילה והנה זה דבר חדש מאוד דנאמר דגמרא סמך אהא דאעל"מ דלא נזכר כלל בגמרא ע"כ אני אומר במקצת כנוב"י אבל במקצת נראה לי דלא כדבריו דבשאר איסור שחיטה כמו פסח תקרובת ע"ז ל"ה כנבילה רק בש"ח ובחולין בעזרה הי' כנבילה מסברא דאעל"מ ומקרא דדרשינן במקום שאתה אוכל אתה זובח ובמקום שאין אתה זובח אין אוכל זהו משמעותי' שפיר דהו' נבילה דהא כהא"ג דרשינן לענין שחיטת עכו"ם דהו' נבילה [וגם רבינו מודה לזה כמוש"כ ש"ך סי' ב' בספרו הארוך וכן בנפלה סכין ושחטה כדרכה איתא במשנה דפסולה דמה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאי אתה זובח אין אתה אוכל והו' נבילה דבעינן כח גברא וכיון דאיכא קרא שפיר יש לפרש דהיינו מהא"ט דרבא דאעל"מ אבל בתקרובת ע"ז או בשוחט פסח על חמץ ל"ה נבילה אף דאעל"מ א"כ לפי"ז חולין בעזרה הו' נבילה [וגדולה מזו כ' בתב"ש בחולין י"ד שוחט בשבת לכאו' פסולה דדרשינן בזמן שאתה זובח אתה אוכל בזמן שאי אתה זובח אין אתה אוכל קמל"ן דשחיטתו כשרה] ומיני' ילפינן גם לש"ח כדאיתא שם בקידושין דמקשינן להדדי דתורה אמרה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך [ופלא על הנוב"י שכתב שמטמא והא מפורש בדברי רבינו שכתב שהוא טהור משמע דאיסור אכילה איכא משום נבילה אבל לא שמטמא רק יש לומר דרבינו לא פסק כרבא דאעל"מ ע"כ ליכא איסור אכילה ונבילה אבל לא מטמא] אף דגמרא קאמר איכא למיפרך דכן חייב כרת דכ"ז לא נסתר המה מצינו כמבואר שם בנוב"י ואנן דילפינן לר"מ דס"ל מש"ח ול"ה נבילה ש"מ דתורה קראו שחיטה מהיקש הנ"ל דשלי בשלי א"כ לפי"ז שפיר היינו יכולין לומר דלר"ש דלש"ש כששחט בעזרה הו' נבילה דהא אי לאו דהו' טריפה הו' נבילה רק כיון דהו' ששא"ר אמרת דלא יהא נבילה כיון דאמרת דמותר בהנאה דל"ה שחיטה כלל איך אפשר מידי דל"ה שחיטה יפקיע איסור נבילה שיש בחולין בעזרה משום דאעל"מ ואפ"ה קמל"ן דל"ה נבילה ומיושב קו' תוס' דלא נקט כן לענין אותו ובנו דבאותו ובנו הא ל"ה נבילה ל"ש אעל"מ דהא לא כתיב בי' דמה שאי אתה זובח אי אתה אוכל מעתה אני אומר כיון דבאמת חולין בעזרה הו' נבילה ל"ש איה"נ מה"ת כלל דהא נבילה מפורש בתורה להיתר ורק מדרבנן אסור בהנאה אי ילפינן מוכי ירחיב רק אי ילפינן מאותו אז אסור בהנאה ומיושב קו' רש"י בפסחים דאיכא קרא דוכי ירחיב ל"ל קרא דאותו דשפיר הו"א דכיון דהו' נבילה ע"כ מותר בהנאה כשאר נבילה א"כ ניחא דרבינו פסק באמת כר"א דילפינן היתר הנאה מנבילה כמוש"כ בפ"ח ממאכלות אסורות וא"כ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מוכי ירחק ובהנאה מותר מה"ת דהו' נבילה דמותר בהנאה ומדוקדק לשון רבינו שכתב ואותו הבשר טהור דקמל"ן דלא מטמא כנבילה ממש דלית לי' אעל"מ ע"כ לא מטמא אבל עכ"פ נבילה אף דממעט מאתה זובח ואכלת והו' נבילה אבל אין מטמא דהא רבינו ס"ל גם שחיטת נכרי אף דלקי משום נבילה אין מטמא.

ו

אינו

חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי מזבח אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח או מחטאות המתות הרי זה פטור. במשנה דזבחים איתא דהיינו כגון מוקצה ונעבד ורבינו בפ"ד מאיסורי מזבח כתב דלא משכחת במוקצה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וז"ל שם אם הקדישו אין נאסר משום מוקצה דאא"א דשא"ש והנה בלח"מ פ"ד ממעילה ופ"ד דביכורים הקשה הא רבינו פסק בפ"ח מנזקי ממון דקדק"ל ממון בעלים הוא ובזבחים מסיק הגמרא דלריוה"ג גם בקדשים איכא פסול מוקצה וכן הקשה דשם בה' מעילה פסק דא"י למכור עולתו ושלמיו ובפסחים ד' איתא דלריוה"ג דממון בעלים הוה יכול למכור ג"כ והנה לקו' אחרונה תי' בקצה"ח דלריוה"ג ג"כ א"י למכור לענין שיעלה לרצון ללוקח רק לבשרו מהני המכירה והביא ראי' מהא דאיתא בב"ק דף י"ג דגובה תודה שהזיקה ולא מלחמה דזה חובה על בעלים והקשה אי ס"ד לריוה"ג יכול למכור עולה על שם הלוקח א"כ כיון דקייל"ן הוחלט השור א"כ יקריב זה לשם הניזוק דיתחייב המזיק בלא"ה להביא תודה אחרת ולחמה וכן מוכח עוד מהא דקאמר דניזוק אוכל בשר ומתכפר מביא לחמה הרי מפורש יוצא דמזיק מתכפר אך לכאו' מכאן סתירה לדבריו דהא רבא לית לי' דריוה"ג דלא הוחלט השור כיון דמכירה לא מהני אולם תוס' כ' דע"כ קאי לריוה"ג וא"כ רק נשאר הקו' הא רבא לית לי' דריוה"ג והנה ראב"א אמר דשלמים כשהזיקה גובה מבשרה ואין גובה מאימורין ואף לא מבשר נגד אימורים והנה ראב"א ע"כ קאי לריוה"ג א"כ תיקשי אי ס"ד דיכול למכור אמאי אין גובה מאימורין משום דאיכא בי' מעילה הא אם שור שוה מנה הזיק שור שוה מאתיים הוחלט השור לגמרי ועמו האימורים דאימורים נגבה לגבוה עבורו.
ולכך אני אומר ליישב עד"ז אף אליבא דריוה"ג והוא דבודאי אי נאמר דיכול למכור א"כ ממונו דידי' ממש הוא א"כ מחיים אף חלק האימורים ג"כ ממנו הוא ולפי"ז בהיזק הוחלט השור ועולה לבעלים אחרים לניזוק ונמצא גובה גם מהאימורים אבל אי אמרינן דאין יכול למכור א"כ ל"א דהוחלט השור ואין עולה לניזוק ואין גובה רק מבשרן וזהו מחיים ממנו הוא וחלק האימורין אין שלו ואין גובה מהם והנה רבא אוקי המשנה מאי נכסים שאין בהם מעילה שאין בהם דין מעילה ומאי נינהו דהדיוט וליתני דהדיוט קשיא וכ' המפרשים דרבא מוקי כרבנן ולי נראה דמוקי שפיר כריוה"ג דהנה בספר למנצח לדוד תי' קו' הגמרא כדרכו בכ"מ דלכן לא נקט הדיוט ממש דבאמת לאו דוקא הדיוט ממש דהרי שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואין גובה מאימורים והיינו אין בו דין מעילה דבבשר ליכא דין מעילה ודבריו לכאו' תמוהים דהרי עתה קאי לאוקמי משנה בהיזק את שור של הקדש לא שהיזק שור הקדש שור של הדיוט ונראה דהנה לעיל פריך מחיים מי אמר והא רבא הוא דפריך לעיל לר"נ מריוה"ג וא"כ מאי פריך רבא דמחיים מי אמר ע"כ דגם רבא ס"ל כהך דמחיים לא אמר והיינו אף דגמרא מתרץ מתנות כהונה שאני אבל מדברי המקשן נראה דסברי רבא ורבינא דריוה"ג לא אמר מחיים וכן הוא בשמ"ק מעתה אומר הנה הא דקתני במשנה נכסים שאין בהם מעילה ודייק בגמרא הא מקדש קדשי דהחילוק בין נכסים שאין בהן מעילה ובין נכסים שאין בהם דין מעילה הוא כך דלישנא דאין בהם מעילה משמע עתה אין בהם מעילה ואח"כ יהא בהם מעילה כגון באימורים דאחר זריקה יש בהם מעילה ומחיים הו' של הבעלים מדיכול למכור א"כ באמת אם שלמים הזיקו של הדיוט גובה מאימורים ג"כ [כמוש"כ לעיל דהוחלט השור] ואין בהן דין מעילה משמע שלעולם אין בו דין מעילה כגון מבשר שלמים ולאו דוקא הדיוט אלא אף מבשרן שאין בהן דין מעילה לעולם מעתה לפי מה דס"ד דאין בהם מעילה קתני דמשמע גם מאימורים גובה מחיים הוא של הבעלים לכן פריך מקידושין דבשלמא אי א"י למכור מחיים ול"ה ממונו יען דהא יש לגבוה חלק בו אז פשיטא דגם חלק הבעלים אף דמחיים ממונו לא"ש לאו ממונו דמשולחן גבוה קזכו ולכן א"י לקדש בו אשה וכמו מחיים א"י למכור כן לאח"ש א"י למכור אבל אי אמרת דמחיים אף חלק של גבוה שלו ויכול למכור ועולה לשם אחרים א"כ ל"ש דלאחר שחיטה משולחן גבוה קזכו דהא מחיים כבר הוא שלו למכור וע"ז משני כי קאמר ריוה"ג מחיים והיינו דעתה מחדש דלאו הא בהא תליא אלא אף דמחיים הרי שלו אפ"ה שייך לומר לאחר שחיטה גם חלקו של הבעלים משולחן גבוה קזכו וע"ז פריך דאדרבא בחלק גבוה אף מחיים מי אמר דהו' שלו והכונה כיון שכך דמחיים רק חלק הבעלים הוא שלו וחלק האימורים של גבוה וא"כ גם לאח"ש לא שייך לומר דאישתני דינא אלא דכמו במחיים חלק של הבעלים הו' שלו כן לאח"ש הו' חלקם ולא אמרינן דמשולחן גבוה קזכו ומיושב קו' התוס' שהקשו א"כ כשכ' לאח"ש לא אמר א"כ איך משכחת לה דריוה"ג ולפמש"כ ניחא דרק בחלק גבוה קאמר דמחיים לא אמר אבל בחלק הבעלים הו' ממונו בין מחיים בין לאח"ש וע"ז משני מתנות כהונה שאני וקאי אבכור שתורה זיכתה ע"כ הו' של גבוה אבל חלק כהנים וחלק גבוה שבשלמים שבא ע"י קדושת פה שפיר יש לומר דחלק של הבעלים הו' שלהן ול"א משולחן גבוה קזכו כיון דגם מחיים הו' שלהם ולפי"ז סובר רבא שפיר כסברת המקשן דפריך ומחיים מי אמר דחלק גבוה הו' מחיים של גבוה וחלק הבעלים גם לאח"ש של הבעלים וכיון דמחיים לא אמר א"כ משנה לא מצי אתיא כריוה"ג עד שמסיק רבא דין מעילה קאמר דהיינו אי תנן דין מעילה דמשמע שלעולם אין בהן דין מעילה ואפי' לאחר זריקה דבבשרן אין דין מעילה לעולם ולא אהדיוט קאי אלא אבשרן של שלמים וא"כ אתיא שפיר כריוה"ג דחלק הבעלים הו' ממונם אבל בנכסים שיש בהן דין מעילה אלא שאין בהן מעילה עתה כאימורים גם במחיים ל"ה של הבעלים דאין יכול למכור ול"ש לומר דהוחלט השור ואין גובין מאימורים כיון דאין עולין רק למזיק והיינו דקאמר ר' אבא ולג' השמ"ק רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ולזה כיון בס' למנצח לדוד דלכן נשאר בקשיא דיש לה תי' דרבא באמת לאו דוקא הדיוט קאמר רק שאין בהן דין מעילה קאמר והיינו הבשר וקאי לריוה"ג דבבשרן שפיר לריוה"ג ממון בעלים אף לאח"ש.
ומיושב קו' הקצה"ח דבפסחים משמע דיכול למכור שיעלה לרצון ללוקח ובשמעתין דבב"ק משמע דלא יכול למכור רק לבשרו לפמש"כ ניחא דרבא דמפרש המשנה כריוה"ג רק דתני דאין בהן דין מעילה שבארנו שקאי אבשר דלעולם אין בו דין מעילה אבל נכסים שיש בהן מעילה דהיינו שאף שאתה אין בו מעילה אבל יהא בו מעילה אח"כ כגון אימורים אין גובין מהן משום דל"ש הוחלט השור ע"כ דאי' למכור שיעלה לרצון ללוקח דאי הו' מהני מכירה שיעלה לרצון למזבח הו' דינא שיוחלט השור ואתי לידי גוביינא גם חלק האימורים כיון שעולה לו לרצון א"כ לרבא מוכח ממשנה דאי' למכור דלזה לא אמרינן ממון בעלים הוא לריוה"ג אבל גמרא פסחים וכן בזבחים דמוקי כריוה"ג משום דתני נכסים שאין בהם מעילה ע"כ דסבירא להו לריוה"ג דהוחלט השור וגובה גם מאימורים ע"כ דיכול למכור ועולה לרצון ללוקח ה"ה דעולה לרצון לניזוק ומעתה א"ש שיטת רבינו דפסק דשלמים שהזיקו גובין מבשרן וכריוה"ג והיינו דאוקימתא דרבא נכסים שאין בהן דין מעילה [אף דרבינו נקט שאין בהן מעילה בהו אין מדוקדק דהא ס"ל דאין גובין מאימוריהם] ולכן שפיר פסק דאין מוקצה בקדק"ל דא"י למכור ואין יכול לאסור כרבא דס"ל דמחיים מי אמר כנ"ל.

י

אשם

תלוי וחטאת העוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור דהרי לא איקבע אסורא. וכתב הר"מ דנפיק לי' כן מברייתא בכריתות דף י"ח דחכמים פוטרים ומפרש רבינו דמשום חטאת פטור ובחכ"צ השיג דזה רק שייך לגבי חיוב אשם תלוי ולא גבי חיובא דחטאת והנה נשמע מדבריהם דמפרשים דברי רבינו דקאי לענין חטאת דאי הוה איקבע אסורא הוה מחייב חטאת ומשכחת איקבע אסורא כגון בב' נשים שהפילו שניהם אחת ממין חיוב ואחת ממין פטור ואיתערבו דהדין שניהם מביאין חה"ע הבא על הספק וכדתנן פ"ק דכריתות ופסקה רבינו לקמן בה' מחוסרי כפורים וכן באשם תלוי באכל אחד את הראשונה ושני אכל את השני דשניהם מביאין א"ת כמבואר שם ובדברי רבינו בה' שגגות וכהא"ג דאיקבע אסורא חייב שפיר להביא לחטאת וע"כ תמה בחכ"צ מאי שיטי' לענין חיובא דחטאת קביעותא לאסורא והיינו משום דמפרש דהך דכריתות בשחט בחוץ א"ת איירי רק לענין חיוב א"ת לא לענין חיוב חטאת אמנם לי נראה להוכיח משמעתין כשיטת רבינו וגם תוס' מפרשו כרבינו לענין חיוב חטאת דהנה הוק' הא לר"מ יוצא ורועה בעדר ומאי קשיא להו הא שם קאי לענין נודע אח"כ אבל כאן לענין א"ת הוא ספק איסורא ככל שאר איסורא ומנפ"מ שיהא נודע אח"כ עתה הוא בספק ע"כ חייב א"ת וע"כ דגם תוספ' מפרשו לענין חיוב חטאת וע"כ הוק' להם הא אי נודע הוה חולין ולמה מחייב חטאת לר"מ ואמנם צריכין ליישב קו' החכ"צ מאי מהני קביעותא לחטאת דהא לענין חיוב חטאת בעינן דוקא וודאי איסורא ואמנם נראה ליישב דהנה תוס' הוק' עוד דחכמים פטרו מחטאת הא סברו לקמן ד' כה' דגמר ומקדשו ותי' דלאו היינו חכמים דהתם ולי נרא' די"ל דשפיר הן הן דברי החכמים דהתם אך סברו דמאי מהני הך דגמר ומקדשו כשנשחט בחוץ ולא בא לפנים דרק כשבא לידי הקרבה אמרינן דלענין זה גמר ומקדיש שיהא קרבן גמור כדמוכח מרשב"ם ב"ב ד' קכ"ד שהק' איך חייב בש"ח קרבן הא מצי לשאול דע"ד זה הקדישו כש"כ די"ל בא"ת שנשחט בחוץ דל"ש גמר ואקדישו ע"ד שישחט בחוץ ורק אכתי י"ל הרי לענין ש"ח רק בעינן שיהא ראוי לבוא לפנים והרי שפיר הוה ראוי לבוא לפנים דלענין זה שפיר גמר ומקדיש וא"כ אמאי פטרו רבנן אך הדבר ניחא בודאי א"ה כאן קביעות' דעכ"פ א"ת חייב בכל גונא אפי' אי"ל גמור ומקדיש משום דאחד קרבן גמור הוא וא"כ ספיקא לחומר' ואם שחטו בחוץ עבד איסורא דאורי' וחייב עכ"פ א"ת ע"ז שוב אמרינן גם חטאת חייב כיון דלענין א' מהקרבנו' שהביאו הוא ספיקא דאורייתא לחומרא שוב אמרינן כיון דגמר ואקדיש וגם זה ראוי לבוא לפנים א"כ שפיר חייב חטאת דהא אין כלל ספק דלשניהם ה"ה חייב כשמקריבו בחוץ אבל א' לא אסורא וא"כ אי"ל הסברא דגמר ומקדיש וראוי לבוא לפנים אפי' איסורא ליכא דכהא"ג הא ספק מהתורה לקולא ורק ע"י דנאמר דגמר ואקדיש יתחייב זה חטאת דנאמר דעבר איסור וודאי זה לא אמרינן כיון שבאמת לא נשחט לפנים ול"ש גמור ואקדיש ונהי דראוי לבוא לפנים משום זה לא מחייב כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ ל"ה הקדש רק מספ' ואפי' אסורא דש"ח ליכא כיון דלא איקבע ע"כ לא מחייב חטאת משו"ז הסברא דנאמר דגמר ואקדיש א"ה מקריב בפנים והוה ראוי לבוא לפנים [ועוד דהרי עכ"פ אף למ"ד דא"י לחולין הא אינו קרב רק אמרינן שיצא וירעה בעדר ע"כ רק באיקבע באחד מהך קרב בודאי על השני אמרינן דחייב דעכ"פ גמר ואקדיש לענין שיבוא לפנים דעכ"פ ראוי לפנים הוא ע"כ חייב חטאת]:
ובזה יבואר דברי הראב"ד דהנה הראב"ד השיג דלא ידע מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חה"ע הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב א"ת א"ת הבא על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליו חטאת ובחיי ראשי אע"פ שזה נראה זרה בעיני הוא מתוקנת בחה"ע הבא על הספק אינה ראוי למזבח אלא דמה אבל בשרה לא שאם עלתה תרד הלכך אש"ת הוא דמחייב שמא לא ילדה אבל א"ת יש ממנו למזבח דמו ואימורים ובשרו נאכל ככל אשמות וודאין שבתור' הלכך הוי ככל הקרבנות הראויות בפנים ואם הקריב דמו ואימורים בחוץ חייב חטאת עכ"ל ושכל עין הקורא יפלא הרי הוא ברייתא ערוכה בכריתות וגם הרי פשוט יש חילוק בין חה"ע דל"ש גמר ומקדיש דלא בא לכפרה ולמה הי' זרה בעיני הראב"ד וכמו שהק' בלח"מ אולם עפ"י דברינו נכון הראב"ד מפרש כתוס' דקאי שם אליבא דר"מ דאם נודע תצא לחולין ע"כ פליגי אפי' לענין א"ת דלחכמים פטורים וסובר הראב"ד דגם מא"ת פטור מטעם דאי נודע יצא לחולין דא"ל דעכ"פ עתה הר"ה ספק כמו בכל חתיכה חלב די"ל דשאנ"ה דכ"כ הרשב"א חולין דף ט' דיש סברא לחלק בין ספק הבא בתולדה כספק חלב לספק הבא במקרה וא"כ שפיר י"ל דכאן גרע אפי' משאר ספ' הבא במקרה משום דאי נודע אח"כ הוא חולין לכן גם עתה דעדיין לא נודע עוד ל"ה הקדש גמר כשאר הקדש אבל לדידן דקיי"ל אם נודע כשר דגמר ואקדיש שפיר חייב אפי' חטאת ואפי' לא איקבע אסורא ובחה"ע דלא גמר ואקדיש אפי' איקבע אסורא לא חייב רק א"ת ע"כ השיג שפיר מאין הוציא רבינו דין זה כיון דבתוספתא מבואר באמת דחייב חטאת ע"כ משום דגמר ואקדיש ומשמע לי' אפי' בלא איקבע אסורא דאי רק באיקבע ותלי' בקביעות' א"כ למה מחלק בין חה"ע הבא על הספ' וע"כ דלא תלי' בקביעותא אלא בגמר ואקדיש וא"כ שפיר חייב חטאת אך הי' קשה לו להראב"ד מה שהקשיתי דל"ש גמר ואקדיש כיון שלא בא לכלל הקרבה בפנים [וגם דהרי אי נודע ג"כ אין קרב אלא דאינו יוצא לחולין רק ירעה] והיינו דנראה זרה לכאורה ע"ז העלה דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות שפיר חייב חטאת אבל בחה"ע הרי אין ראוי לבוא לפנים דאין למזבח אלא דמה והיינו באמת מהא"ט דע"כ הצריכ' תורה שתצא לבית השריפה לחה"ע הבא על הספ' משום דל"ש גמר ואקדיש ונשארה בספק ורק לענין א"ת הוכרח הראב"ד לחדש דחוץ מסברא דגמר ואקדיש יש לחייב משום דעכ"פ ראוי לפנים ככל קרבנות דהיינו שלא נטעה לומר דמאחר שנשחט בחוץ ל"ש גמר ואקדיש ע"ז קאמר שפיר דעכ"פ ראוי לבוא לפנים ככל קרבנות וא"ש השגות הראב"ד.
אמנם על רבינו אין זה השגה דהוא סובר דרק אי איכא קביעותא לאיסורא ועבר אספק איסורא דאוריי' שייך לחייב חטאת [ומוקי התוספת' באיקבע איסורא] ומטעם דראוי לבוא לפנים ככל קרבנות דגמר ומקדיש וכשיבוא לפנים אבל אי ליכא קביעותא לאיסורא ואי לאו דגמר ואקדיש אפי' איסורא ליכא אין לחייב מטעם דהא ראוי לבוא לפנים דלענין פנים גמר ואקדיש ל"ש לחייבו חטאת ואפי' א"ת ליכא כיון דלא עבר איסורא כלל לא מחייבין א"ת משום זה דהוה גמר ואקדיש אי הוה בא לפנים והא דתוספתא מחלק בין חה"ע הבא על הס' לא"ת נראה דרבינו סובר דזה תליא אי חטאת העוף הבא על הס' מה"ת נאכלת והאי כהנים משולחן גבוה קזכו הוה ממש כמו א"ת דכאלו קרב למזבח וודאי חטאת עוף והא דנשרפת הוא רק מדרבנן אבל לדעת התוספתא י"ל דסובר דחה"ע הבע"ל הס' מה"ת נשרפת ע"ז שפיר מחלק התוספתא דאין חייב רק א"ת דאין למזבח אלא דמה אך לכאורה י"ל דז"א דהרי הא דחה"ע בעה"ס נאכל הוא רק משום דס' מה"ת לקולא לשיטת רבינו ובאיקבע אסורא דאזלינן לחומרא דאחד וודאי חולין א"כ ל"ש דנאכלת מה"ת וצריך לומר דהא דחה"ע נאכלת אין משום סד"א לקולא אלא דחייבה תורה להביא קרבן הוה ככל קרבן וודאי מה"ת ומהדין שיאכל ודמי שפיר לא"ת.
והנה יש לומר עוד בכונת הראב"ד דהנה לכאורה קשה לי טובא דפליגי ר"מ ורבנן בא"ת בחוץ הא א"ת דר"מ היינו בחתיכה אחת וא"ת דרבנן היינו בספק דב' חתיכות דא"ת חתיכה אחת לא משכחת א"כ אין פלוגתתם כחדא דר"מ מחייב אפי' בשחט א"ת שהביא על חתיכה אחת ולרבנן פטור בשחט א"ת שהביא על ב"ח ועוד הא באמת א"ת שהביא על סב"ח יהא לו דין איקבע אסורא דנלך בתר עיקר הגורם עיין ריטב"א עירובין דף ל"ה ונראה לתרץ לפמש"כ הרשב"א דב"ס הבא בתולדה סד"א לחומרא א"כ לפי"ז י"ל גם רבנן סברו בהא כר"מ דאחתיכה אחת מביא א"ת [ואין זה מן התימא דהרי יותר מזה כ' תוס' דחכמים בשיטת ר"מ קאי לענין נודע דיצא לחולין] אלא דסברו דזה רק בספק הבא בתולדא אבל זה הספק אי ששחט א"ת בחוץ הנה זה הס' ל"ה רק ספק הבא במקרה ולכן אין חייב רק באיקבע אסורא דהיינו באכל האחד את הראשונה והשני אכל את השני' דאחד מהנך קרבן וודאי דאז הא"ת גופי' הוה איקבע אסורא ובזה סובר הראב"ד דרק לענין דפטרו מאשם תלוי פליגי אבל לדידך דאין חייב א"ת רק א"ב חתיכות דהרי גם הראב"ד פסק סד"א לקולא דה' כלאים [אף דלפמש"כ לחלק בין בא בתולדה אין מוכח מראב"ד דחולק אדברי רבינו די"ל בח"א ס' חלב שפיר חייב א"ת י"ל דראב"ד קאי כאן לדברי רבינו לשיטתו] וא"כ שפיר סובר הראב"ד דחייב חטאת אפי' האשם תלוי גופי' לא איקבע דבתר העיקר אזלינן דהאשם תלוי בא על הס' איסור דאיקבע אסורא אלא דמשום זה לא מחייב רק א"ת ע"כ סובר הראב"ד דלכן לתוספתא חייב אפי' חטאת דראוי לבוא לפנים דקרב ככל הקרבנות אבל בחה"ע הבא עה"ס דא"ר לבוא לפנים אלא דמה חייב א"ת ובגונא דהי' בא עה"ס דאיקבע כגון בב' נשים שאחד ילדה ממין חיוב ואחד ילדה ממין פטור ואינו ידוע איזהו מהן כמש"כ לעיל.
ויותר י"ל דבאמת ראב"ד סובר דל"ב ח"א מב"ח כיון דהוה ספק הבא בתולדה ול"ב איקבע אסורא וחייב בא"ת אפי' אס' איסור דלא איקבע אסורא והא דחייב חטאת היינו משום דקיימ"ל אי נודע לא יצא לחולין ולכן בחטאת העוף הבא עה"ס עכ"פ א"ת חייב וא"כ ניחא דבגמ' פליגי רק לענין א"ת כיון דא"ת בא עה"ס חלב דלא איקבע וגם סברו כר"מ דאם נודע יצא לחולין ע"כ פטורין לחכמים אפי' מא"ת דליכא קביעותא וגם ל"ה וודאי הקדש דאי נודע יצא לחולין דל"ג ואיקדש אבל להלכה דא"י לחולין חייב אפי' חטאת ואפי' בלא איקבע דל"ב איקבע אסורא לדעת הראב"ד.

חטאת

העוף הב"ע הספק שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד כתב ע"ז דעכ"פ חייב א"ת והביא כן מתוספת' וכ' הטעם דפטור מחטאת משום דאין רק דמה למזבח ושמא לא ילדה לכן פטור וכתב בחכ"צ דהכונה משום דאילו מתוודע דלא ילדה פטורה וקודש מקבלו ל"ש כיון שאין בשרו למזבח לכן פטור מחטאת אבל לפטור מא"ת מהא"ט ל"ש כיון שתורה עכ"פ אסרה להביא הרי כבא החטאת על הודאי ודעת רבינו דכיון דבא על ספק לכן פטור מחטאת וגם מא"ת עיי"ש ואני אומר נלמוד סתום מן המפורש דמבואר בדברי רבינו בפ"א ממחוסרי כפרה וז"ל ואין חטאת אחד משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבא על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורים בהנאה עכ"ל הרי דיש ספק אי הו' חולין בעזרה והנה בפמ"א סי' כ"ט תמה באמת על רבינו בזה הא בנזיר דף כ"ט ילפינן מהקישא מנקבה לזכר דנקבה מביאה על הספק כמו הזכר א"ת א"כ ל"ש איסור חולין בעזרה והא דבנזיר איתא דהו' חולין בעזרה היינו מדרבנן ולהנ"ל הו' ניחא דגם א"ת הו' ספק חולין בעזרה רק דהתורה הלכה בזה לקולא כמו בכל ס' איסור דלא אסרה תורה א"כ כש"כ דגם בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה דיש לומר דתורה הלכה לקולא ואין אסור אלא מדרבנן כמו בכל ספק דאורייתא ואין לומר א"כ יהא מדרבנן אסור להביא זה אינו דלענין מצוה אדרבא הא אזלינן להחמיר וחייבין להביא קרבן ואין יכולין חכמים לבטל המצוה אך הנה רבינו בפי"ד מה' שגגות כ' דלכך מביא חטאת העוף על הספק אף דהו' חולין בעזרה משום דמחוסר כפרה ואין יכול לאכול בקדשים וביאר בריט"א בכורות דף כ"ד שדעת רבינו לומר דחכמים אין יכולין לעקור שלא יביא ספק חולין בעזרה משום שא"י לאכול בקדשים משא"כ בשאר קרבנות ספק עולה ויורד ולדבריו יקשה עדיין מא"ת דבא ג"כ על הספק דהא א"ח עליו משום ש"ח ושם אין מעכב באכילת קדשים אלא ודאי כיון דהו' מצוה וצריך א"ת להגין עליו משום יסורין אין יכולין חכמים להחמיר.
מעתה הנה מוכח מגמרא דנזיר דא"ת לא בתורת ודאי רק בתורת ספק דהא שם בעי לילף דחטאת יהא נאכל כמו א"ת ודחי שם איסור אחד חולין בעזרה משא"כ בחטאת עוף יש איסור נבילה ג"כ והנה בפמ"א רצה לומר דרק מדרבנן הו' כמו חולין בעזרה ולפמש"כ דפטור אש"ח שפיר יש לומר דס"ל מדאורייתא הו' ס' חולין בעזרה והנה רבינו בה' מחוסרי כפרה כ' דנשרפת והקשה בפמ"א דרבינו בפ"ב משחיטה כתב דחולין בעזרה בקבורה דאסור בהנאה ואפרן אסור ואיך כתב כאן דהוא בשריפה ממילא אפרן מותר ואני אומר דכ"ז הי' קשה לו יען דנראה מפי' רבינו שכתב וז"ל נשרפת שמא אין חייבת והו' חולין בעזרה וע"ז הקשה הרי אי חולין בעזרה הרי הוא בקבורה אבל הנה רבינו בפ"ז מה' פסהמ"ק כתב דחטאת העוף הבא על הספק נשרפת ככל פסהמ"ק הרי דלא לכן נשרף יען דהו' חולין בעזרה אלא משום דהו' פסהמ"ק וע"כ כונת רבינו לצדדין כאשר אבאר דהנה בשעה"מ הקשה איך כתב רבינו דנשרפת משום חולין בעזרה הא אי חולין הן א"כ לא הו' כלל חולין בעזרה דמליקה הו' כנוחר והרי כ' רבינו בפ"ב משחיטה דנוחר חולין בעזרה מותר בהנאה וכתב שכונה לצדדין דהא דכתב רבינו שמא אינה חייבת הוא טעם למה אינה נאכלת אבל הא דבשריפה הוא משום דשמא הוא קודש שאינו נאכל וטעון שריפה ואני אומר כי ראי' מדברי רבינו שהבאתי שכתב להדיא לכן נשרפת ככל פסהמ"ק וא"כ מיושב קו' הפמ"א דהא בפסהמ"ק מותר להנות בשעת ביעורן ומש"כ רבינו בפ"ב משגגות הל' י"ג דקרבנות יחיד שטעה והקריבו בשבת מותר בהנאה ובכ"מ נתקשה הא כיון דנשרף מה הנאה שייך וכתב בריט"א פ"ה דבכורות שכונתו להנות בשעת שריפה ורק בקדשים שמצותן בקבורה או בקדשים שנטמאו דאתיא בקו"ח ממעשר אסור להנות בשעת ביעורן.
והנה בשעה"מ שם וכן בפמ"א תמהו ממנ"פ אם הוא חולין והו' מליקה ל"ה אסור משום חולין בעזרה ואף למש"כ שעה"מ דלצדדין קאמר תקשה אמאי אסור באכילה עוד הקשה על פירש"י בכריתות דף כ"ד דה' אם משנמלקה נודע ופירש"י ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא ותמהו דהא בנזיר שם קאמר דבחטאת יש שני איסורין נבילה וחולין בעזרה הרי אף במליקה איכא חולין בעזרה ונראה דבודאי כ"ז שלא נודע שלא ילדה ל"ש לומר דלפטור משום חולין בעזרה יען דהוא מליקה דהרי תורה אמרה למלוק ומליקתן זו שחיטתן ואפ"ה איסור אכילה משום נבילה איכא וכן אסור משום חולין בעזרה דלא התירה התורה אלא הכנסה חולין לעזרה לא אכילה וכן נמי נהי דלמזבח התירה תורה מליקה דזו שחיטתן אבל לענין אכילה יש כאן איסור נבילה ולומר כיון דלענין אכילה יש כאן איסור נבילה א"כ לא יהא איסור אכילה חולין בעזרה הא ל"א דא"כ מתעקר מה דאמרה תורה להביא הקרבן מספק לכן עכ"ח לומר דאהני הא דמליקתן זו שחיטתן שיהא כמו חולין שנשחטו בעזרה אבל אחר שנודע ל"ה מליקה כשחיטה כ' רש"י שפיר דל"ה חולין בעזרה דזהו נחירה וא"ש.

שהרי

לא נקבע האיסור וכו'. וקשה לי מאי הו' דלא איקבע איסורא הרי על ספק הזה חייבה התורה האש"ת והוא קרבן ודאי כשאר קרבן אך לזה יש לומר נהי דהו' קרבן גמור כשאר קרבן הרי אם יודע לו שלא חטא אינו קרב ולכן כתב רבינו דלא איקבע איסורא והנה ראיתי בשו"ת צ"צ שעמד ע"ז דאין מקריבין כלל א"ת ניחוש שהוא שומן וכ' דזהו גופא הו' החטא שאכל ס' חלב וע"ז חייבה התורה א"כ לפי"ז אף אם יודע לו שלא חטא ל"ה חולין בעזרה היינו אם כבר הקריבו ל"ה חולין בעזרה למפרע אבל לענין אם שחטו בחוץ יש לומר אי לא שחטו דילמא הי' נודע לו ולא הי' קרב אלא דע"ז קשה דרבינו בפ"ד מפסהמ"ק כתב אם נודע קודם ששחטו אין יוצא לחולין אלא ירעה עד שיסתאבו ובתוס' כריתות דף י"ח מבואר דלמ"ד ירעה חייב השוחט בחוץ וכבר הקשה כן בלח"מ ותירוצו דוחק אולם נראה דדעת רבינו דהא בזבחים דף קי"ג ממעט קדשי בדה"ב שא"ר לבוא לפנים והיינו אף בתמים דא"י מידי מזבח לעולם שלדעת המל"מ פ"ה מה' ערכין סובר רבינו דהא דא"י מידי מזבח הוא מדאורייתא כיון דהשתא עכ"פ א"ע באותה קדושה למזבח א"כ הה"ד לאשם תלוי דאף אם נודע דאמרינן רועה ויפלו דמיו לנדבה אפ"ה א"ח על ש"ח [ושיטת תוס' בכריתות דא"ח אשם תלוי בנודע ע"כ ס"ל דהך דקדשי בדה"ב היינו בבע"מ] אלא דעדיין יקשה איך כתב רבינו דאף אם הקריבו פטור כיון שעל הספק בא ולא הו' חולין בעזרה למפרע הה"ד כיון דכבר שחטו דדינו ורק ההקרבה בחוץ ואמאי פטור ובזה אין לומר דפטור יען דאם נודע פסול דהא איתא בכריתות דאפי' אחר שנודע הקודש מקבלו ואין לומר כיון דלכתחלה לא יזרוק בנודע לכן פטור דהא בזבחים דף קי"ב דאמרינן אהא דהפריש שני חטאת לאחריות חדא מינייהו מעיקרא עולה הוא ופירש"י דאפי' רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשני תרעה ודמי' לעולת קנין וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה דאית להו תרעה בההוא לא אמרינן דאם שחטה בחוץ דפטור ואע"ג דלכתחלה לא קרבה הוא גופא עולה אלא דמי' חייב עלי' בחוץ דאי אקרבה לדידה גופא עולה בפנים מתקבלת הוא עכ"ל פירש"י הרי כיון דמתקבלת בפנים בדיעבד חייב וכן פסק רבינו בפי"ט מה' אלו שכ' דבר שהי' פסולו בקודש שהקודש מקבלו חייב בחוץ אולם הראב"ד באמת השיג על רבינו בזה אמאי א"ח חטאת ומבואר בחכ"צ סי' קס"ג שכונת הראב"ד כיון דשחטו בפנים א"כ אף אם נודע אח"כ הרי אם זרק אחר שנודע הקודש מקבלו והנה בחכ"צ ג"כ נראה כדעת הצ"צ דהא דאשם תלוי היינו דזה גופא החטא ע"ז חייבה התורה א"ת וכבר הקשיתי לעיל ע"ז א"כ לחייב על השחיטה והעליתי דעכ"פ יש חשש שיודע ולכן לא איקבע איסורא רק דיקשה אהקרבה לחייב הנה כדברים האלה הקשה בחכ"צ וז"ל שלכאו' תמוה האיך יפטור השוחט א"ת בחוץ מטעם דילמא לא חטא והו' ספק והא על ספק זה חייבה התורה קרבן זה וראוי' לבוא לפני ד' אלא דהואיל ולאחר שחיטה עדיין אפשר לה שתפסול כגון שיודע לו ואין ראוי' לפנים ולא איקבע איסורא ופטור אפי' מא"ת אבל בזריקה לאחר שנשחט בפנים ליכא למימר הכי והיינו כדברינו והוכיח מזה שיטת הראב"ד אמנם ליישב שיטת רבינו יצטרך לומר דאף דתורה אמרה שיביא א"ת לא בתורת קרבן ודאי אלא שיביא קרבן בספק כיון שרק ס' חולין בעזרה מה"ת ספק מותר ולכן גם השוחט ומקריבו בחוץ פטור לא משום חשש דשמא יודע לו דזה ל"א כיון דקודש מקבלו בדיעבד אלא משום דס' אולי א"ח קרבן מביא על הספק והתירה התורה הס' חולין בעזרה.
אלא דעדיין יקשה אמאי יפטור מש"ח דא"ת הרי כיון דעכ"פ צריך להביא הקרבן מספק א"כ לבו נקפו וגמר ואקדיש ושוב לחייב בשחטו בחוץ אך י"ל דלכאו' יש להבין הא דאמרינן בגמרא דגמר ואקדיש מאי מהני הא בכריתות דף כ"ה אמרינן דאין א"ת בא בנדבה ומאי שייך דגמר ואקדיש אך הדבר נכון דשם לענין רועה שפיר שייך לומר דגמר ואקדיש שלא יצא לחולין אבל להקריב ל"ש גמר ואקדיש וא"כ הו' הקרבן רק על הספק וכהא"ג כתב בשעה"מ פי"ד מהלכות אלו הא דאין חטאת בא בנדבה היינו לענין שלא להקריב לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדושת חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא [ובזה עמדתי על כונת תוס' נזיר דף כ"א ד"ה והיינו שכתב וז"ל אע"ג דהיפר לה היינו לענין איסור דחל על הבהמה דין חטאת אם בהמה שלה היא דגמר ואקדיש ולכאו' הא אין חטאת בא בנדבה וע"כ לומר דלענין שיהא לו דין חטאת המתות חל ההקדש] ודו"ק.
במה שתמה הראב"ד דבתוספתא מפורש דחייב בהקריב בחוץ ותמה בשו"ת חכ"צ דבכריתות מפורש דשוחט בחוץ א"ת דפטור שלא נקבע האיסור והשגת הראב"ד עכ"פ תיקשי דדוקא בשחיטה אמרו דפטור אבל לא בזריקה והקטרה כמוש"כ בחכ"צ שם וראיתי בשו"ת שו"מ סי' ר"ב שכתב ליישב דהא רבינו כתב וכל קרבן שפטור על שחיטתו בחוץ שפטור על העלאתו וא"כ כיון שעל השחיטה מבואר בכריתות דפטור ובזה מודה החכ"צ דפטור וא"כ גם על הזריקה פטור רק הראב"ד סובר דגם על השחיטה חייב וכמש"כ החכ"צ די"ל דס"ל כתוס' דלאו היינו אותן חכמים דאמרי דירעה עד שיסתאב ובא וראה כמה יקרו דברי רבינו שבאותו הלכה העתיק הדין דכל דפטור על השחיטה פטור על העלאה ואין לו מקום לשם דה"ל להביא אחר גמרו דיני ש"ח אלא דבא לבאר הדברים שלא יקשה קושית הראב"ד.

אשם

מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב יען דכשר בפנים. ורבינו דפסק כר"ח בזבחים דף קי"ד דאף דפסול לשמו כשר שלא לשמו והנה רב הונא פריך שם וכי יש פסול לשמו וכשר שלא לשמו ומשני דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו וע"ז דחי פסח שלמים הוא והנה זה דמשני שלמים הוא נראה הכונה דל"ב עקירה כלל וא"כ שלא לשמו היינו לשמו אבל אי הוה בעי עקירה א"כ לא הועיל במה דמשני דשלמים הוה דעכ"פ מוכח לשמו פסול דהיינו אם לא עקר ובעקר כשר ולפי"ז י"ל ר"ח סובר דבעי עקירה א"כ יש לו הוכחה מפסח דפסול לשמו וכשר שלא לשמו והנה במנחות דף מ"ב אמרינן והרי פסח דכשר שלא לשמן והוק' תוס' דלא משני פסח שלמים הוה ולפמש"כ י"ל דגמ' סובר דבעי עקירה א"כ לא יכול לשנויי כך וא"כ ניחא דרבינו דסובר בעי עקירה וכסתמא דגמ' דלא משני כאן כן א"כ מוכח דפסח כשר שלא לשמו ופסול לשמו אלא דיקשה הרי בפי"ח מה' אלו פסק דפסח בחוץ אף לשמו חייב ע"כ דל"ב עקירה כמו שהקשה בצל"ח פסחים דף ס"ב ובפט"ו וי"ז מפהמ"ק הארכתי בזה.

אשם

תלוי שהקריבן בחוץ פטור. והראב"ד חולק ונראה דתליא בפלוגתת ראשונים שהובא בשמ"ק כתובות דף כ"ב דאיתא שם דבאשם תלוי קאי והקשו דהא אש"ת לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד והביא בשם תר"י דאיך אמרינן דמשנשאת לא תצא כיון דתרי ותרי נינהו הו"ל כשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב וא"י איזה מהם של חלב ואכל אחד מהם יש לו להביא א"ת על הספק ואפי' אכלו במזיד וה"נ עומד בכל ביאה בא"ת כיון שא"י איזה כת מעידה אמת נשמע דאיכא א"ת כהא"ג דעובר במזיד בספק איסור א"כ שפיר חייב חטאת בשחטו בחוץ שאין כאן ספק כלל שזה קרבן גמור וא"כ ניחא דהא דתניא דבא"ת חייב בש"ח היינו כהא"ג דאכל ספק איסור במזיד שזהו קרבן ודאי דעכ"פ עשה איסור כשנכנס לבית הספק ע"ז חייבה תורה קרבן אבל סתם א"ת באמת פטור בשחט בחוץ ושיטת רש"י בזה כשיטת רש"י ותוס' מתוס' כריתות י"ז דבידע בשעה שאכל שהוא ספק חלב והזיד ואכל פטור מקרבן דאינו שב מידיעתו על ס' איסור וא"ש.
ובמהר"ם שיק פ' צו כתב לתרץ במה שקשה על רבינו הא רבינו ס"ל בנודע דתצא ותרעה דבב"ק דף ק"י פריך דנימא בחטאת שמתה בעלי' דאדעתא דהכי לא אקדשי' ותי' דהלכתא גמירי לה ולכאו' גם הכא בא"ת בנודע שלא חטא נימא אדעתא דהכי לא הוקדש וע"כ ליישב לפמש"כ הת"ח שם דבדבר דאפשר לאסוקי אדעתא ולא אתני בודאי גמר ומקני בכל אופן ה"נ כאן כיון דסבר בשעת הקדש הי' ספק מדלא אתני גמר ומקני ומקדיש וכ"ז לענין אם נודע אבל לענין אם שחט בחוץ איכא למימר אדעתא דהכי אלו הי' יודע שישחטו בחוץ לא הקדיש ולכן שפיר פסק רבינו דפטור דבשלמא התם שכבר הי' ספק בעולם ולא הותנה בודאי הקדיש ואפי' אם נתודע שלא חטא אבל הכא דבר זה שישחטנו בחוץ אלו הו' יודע זה לא אקדשי' שפיר איכא למימר כקו' הגמרא שם.
הנה בענין זה אי חייב אש"ח בא"ת נראה לי דבר חדש דמשכחת אשם תלוי אף היכא דלא הו' חתיכה אחת מב' חתיכות והוא כמוש"כ רבינו בפי"ד משגגות והאריך בזה במנחת חינוך פ' ויקרא בדין פר העלם דבר של ציבור בכהא"ג שספק אי תולה בעצמו או בבי"ד שמביא ג"כ א"ת יען דבי"ד נקראים איקבע איסורא ע"ש שהאריך א"כ באשם תלוי בכהא"ג שפיר משכחת שיהא חייב אש"ח ויבואר אי"ה עוד ולא באתי כעת אלא להעיר.
ובענין ש"ח בזה"ז הנה תוס' שבת דף ט"ו הקשו תימא וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם לא נאמר רק בזקן ממרא והנה בסנהדרין י"ב יש שם לימוד אחר דכ' ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש שם כהן יש שופט משמע דתליא רק בכהן ובזמן המקדש אבל לא בקביעת מקום בלשכת הגזית אבל הנה רש"י כתב שם על הך דבזמן שאין כהן אין שופט שאין בי"ד ממיתין רק בזמן שיש בי"ד בלשכת הגזית אך באמת יש לתמוה דרש"י הרכיב שני דרשות דמקרא זה כל שיש כהן יש שופט לא נשמע ביאת מקום שבלשכת הגזית כי דרשא זו נלמד מדרשא אחרת דכ' וקמת ועלית מלמד המקום גורם כדאיתא סנהדרין ח' ורבינו בפי"ד מסנהדרין הביא הב' דרשות דתליא באיכא בהמ"ק וקביעת מקום בי"ד בלשכת הגזית אמנם הנה רבינו בשרשים פי"ד בסופו הביא לימוד אחר ממכילתא וז"ל מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות למדת אם יש לך בית אתה ממית אם אין לך בית אי אתה ממית וכן איתא שם מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות וא"כ ניחא קו' התוס' דוקמת ועלית רק בזקן ממרא נאמר דיש לומר דגמ' סמכה אדרשא דמעם מזבחי תקחנו למות.
ויצא לנו דיש לנו שתי מניעות חדא שאין כהן ואין מקדש שאין כהן עובד עבודה ועוד שאין לנו קביעת מקום המזבח וא"כ קשיא אמש"כ המפרשים אף דמקריבין כשאין בית אבל מזבח בעי א"כ לפי"ז השני דרשות סותרין עצמן דהא לפי דרשא בזמן שאין כהן ואין מקדש א"כ למ"ד קדלעל"ע יש לנו כהן עובד עבודה ולאידך דרשא דשופט אצל מזבח בזה"ז דליכא מזבח וליכא קביעת מקום אצל מזבח אף למ"ד קלע"ל וא"כ דרשות אלו סותרים זא"ז.

שחט

אשם שלא לשמו בחוץ חייב הואיל וכשר שלא לשמו בפנים. וקשה לי הנה טעמא דרב חלקי' בארתי בפ"ד מה' אלו יען דלשמו הו' מחו"ז כך אמרינן דאם נעשו שאר עבודות סתמא נעקר שם הקרבן דבמחו"ז לא שייך סתמא לשמו קאי וא"כ כשאינו מחו"ז לא שייך כלל דרב חלקי' דהא לא נעקר שם הקרבן כלל א"כ הו' אשם אף בעשה שאר עבודת סתמא אלא דלא עלו לבעלים א"כ הא לא נשמע כלל מדחלקי' דיהא חייב בחוץ יען דבפנים שלא לשמו כשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה וצ"ע.

יא

שני

שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ וכו'. ועיי' השגת הראב"ד ונראה ליישב דהא בשמעתין דיומא פריך מ"ש בשעיר ממעט מלד' שעיר המשתלח ובמחוסר זמן מוקמינן לד' לרבות ומשני מעניינא דקרא דבשעיר המשתלח וסברא שיהא חייב דהיינו דקודם הגרלה חזי לשעיר שנעשה בחוץ כדאיתא ביומא דף ס"ב ולאחר הגרלה הא חזי לפנים לוידוי כמוש"כ רבינו ע"כ לד' ע"כ אתי למעט משא"כ במחו"ז מסברא דל"ח ע"כ צריך לד' לרבות מעתה יש לומר כך דהא ביומא דף ל"ט איתא דנילף מקו"ח מקינין דבקריאת השם גם קובע והנה דבקינן דמהני קריאת השם היינו בשעת לקיחה או בשעת עשי' וא"כ בשני שעירים בשעת לקיחה מתפרש עכ"פ שיהא השני שעירים עומדים להגרלה לשעיר העומד בחוץ דהא בעינן השני שעירים שווים א"כ איך שייך לומר דחזי לשעיר הנעשה בחוץ הא כבר איקבעו לשעירים להגרלה וא"כ אדרבא צריך לד' לרבו' דחייב דאפ"ה הא חזי לשעיר הנעש' בחוץ ועוד דהא מסתמא איירי בקרא השם בשעת לקיחה אחד לד' ואחת לעזאזל דאי בלא קרא שם ל"ש כלל לקרותו שעיר משתלח רק דאיירי באירע שקרא שם א"כ צריך לד' לרבות דל"ש חזי לשעיר הנעשה בחוץ א"כ כיון דלד' אתי לרבות שוב לאחר הגרלה חייב מסברא דראוי' לפנים לוידוי וצריך לומר דקאי למ"ד דלית לי' הקו"ח מקינין דהא אי אמרינן דהגרלה עבודה מיקרי ל"ש האי קו"ח כלל דהא מצד עבודה בעינן הגרלה וס"ל דהגרלה הו' עבודה אבל רבינו דפסק דהגרלה לאו עבודה הוא שפיר יש לומר קו"ח דמהני גם קריאת שם א"כ לא חזי לשעיר הנעשה בחוץ שכבר איקבע בשעת לקיחה וצריך לד' לרבות ממילא לאחר הגרלה שפיר חייב משום דראוי' לבוא לפנים לוידוי וא"ש דברי רבינו על נכון.
כעת ראיתי בספר מרכבת המשנה שכתב ליישב דברי רבינו על נכון וזה ת"ד דרבינו גריס במשנה ואל פתח אוה"מ לא יביאנו דכתיב גבי העלאה דלא כגיר' לא הביאו דכתיב גבי שחיטה והיינו דמאל פתח אוה"מ לא הביאו ליכא למעט שחיטת שעיר אפי' אחר וידוי דכיון דבלשון עבר כתיב והרי הוא ראוי לבוא בשום זמן להגרלה וידוי והו"א לרבות אפי' אחר וידוי לזה איצטריך לד' להוציא אחר וידוי אמנם בהעלאה דכת' בלשון עתיד לא יביאנו שפיר ממעט מואל פתח אחר וידוי כיון שאינו ראוי' לבוא בשעת העלאה וכו' ולפי"ז המשך הסוגי' דהמקשה ס"ד דתנא דידן ממעט אף קודם הגרלה דבעינן ראוי לבוא להקרבה בפנים ולזה פריך מברייתא דמשמע מואל פתח יש לרבות ומשני דכאן בברייתא קודם הגרלה יש לרבות ממשמעות ואל פתח אוה"מ ואה"נ דתנא דידן מרבה והא דממעט היינו לאחר הגרלה ובברייתא נמי לא ממעט מלד' אלא לאחר הגרלה דסד"א בשחיטה דכתיב הביאו בלשון עבר לרבות אף לאחר הגרלה הואיל שהי' ראוי' לבוא קודם הגרלה לזה איצטריך לד' והוק' הברייתא ולא אוציא שעיר המשתלח אחר הגרלה הואיל וראוי' לבוא אל פתח קודם הגרלה והא דקאמר בגמ' כאן קודם הגרלה פירושו דקודם הגרלה מיקרי ראוי' לבוא אל פתח ולאו למימרא דקודם הגרלה ממעט מלד' דודאי לא פליג אתנא דידן ובהעלאה לא מייתר לד' ופריך והאיכא וידוי והאיך ממעט במתניתין מואל פתח ומשני כאן לאחר וידוי והה"ד לברייתא ואין להקשות לר' מנא מבריי' דיומא דמשהגריל עליהן פטור על של עזאזל דמשמע אפי' קודם וידוי דאיתא בירושלמי פ' טרף בקלפי שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ אית תניי חייב ואית תניי פטור מ"ד חייב הגרלה מעכב ומ"ד פטור אין הגרלה מעכבת וכו' ולפ"ז י"ל דהאי תנא ס"ל אין וידוי מעכבת כדאיתא ביומא דף מ' ור' מנא ס"ל דוידוי מעכבת ור"ח דקאמר התם חזי לשעיר הנעשה בחוץ מדלא קאמר חזי והגרלה משום דס"ד דמשום הגרלה לא מיקרי ראוי' לבוא כיון דס"ל דאחר הגרלה פטור אע"ג דאיכא וידוי אלא ודאי דבעינן ראוי' לבוא להקרבה אבל ר' מנא מוקים להאי ברייתא כמ"ד אין וידוי מעכב את"ד.
וצ"ק תי' דפסק כמשנה דמשמע רק אחר וידוי אם שחטו בחוץ פטור וסובר דחולק על הברייתא דסברי דגם קודם וידוי אין חייב אמנם לא ביאר כל הצורך דעדיין יקשה כיון דגמרא טרחו להעמיד המשנה שלא יחלוק על הברייתא איך יעשה רבינו מחלוקה דלא צריכא ולכן נראה דרבינו סובר דמתניתין חולק על ברייתא דקשיא לי' קו' התוס' וז"ל מדפטור קרא קודם וידוי כש"כ לאחר וידוי כי איצטריך פתח אוה"מ משום פרה ומשום קדשי בדה"ב ולכן סובר רבינו כיון דאם נאמר דבאמת תנא דמתניתין מודה דקודם וידוי נתמעט מל"ד דפטור א"כ עכ"ח קרא דאל פתח אוה"מ אתי לבדה"ב או כמוש"כ שם בתוס' דצריך למעט גגו כדאיתא בזבחים דף ק"ז ואיך נקט התנא קרא זה ולכן סובר רבינו דחולק באמת אברייתא וכי תקשה קרא דלד' למ"ל יש לומר דצריך למעט בדה"ב כדאיתא בתמורה דף י"ג דכיון דע"כ גם אם נאמר דתנא דמתניתין סובר קודם וידוי ג"כ פטור ע"כ יאמר קרא דאוה"מ אתי לדרשא אחריתא א"כ נאמר איפכא דתנא דמתניתין חולק וקרא דלד' לדרשא אחריתא למעט בדה"ב ודו"ק.

הואיל

וראויין לבא לפני השם לוידוי. הנה הראב"ד השיג והכ"מ כתב שכן מבואר בגמ' דל"ד לרבות הנה בגי' דידן איתא לד' למעט אבל זה גירסא אחריתא וראב"ד השיג לפי גירסתינו ונראה דרבינו ניחא לי' גיר' זו משום דלפי גיר' דידן דלד' למעט קשה מיומא דסובר ר"ח דחייב עכ"פ קודם הגרלה וכאן ממעט אפי' קודם הגרלה דראוי לבוא לפנים משום דכת' לד' וכמו שהקש' תוס' משא"כ לפי גיר' זו ניחא דקודם הגרלה באמת חייב אלא דלפי גיר' זו קשה להיפך דכאן מחויב לאחר הגרלה קודם וידוי ולר"ח ביומא אחר הגרלה פטור אך לזה י"ל דע"כ בלא"ה בשמעתין דזבחים חולק אדר"ח גם לענין קודם הגרלה דמחייב משום דראוי לפנים להגרלה ולר"ח חייב משום דראוי לשעיר שבחוץ א"כ כיון דלברייתא חייב משום דראוי להגרלה לבוא לפנים מהא"ט חייב שפיר גם אחר הגרלה דראוי לבוא לפנים לוידוי.
אך אכתי קשה הרי ביומא ובתמורה מוכח דגרסינן לד' למעט דשם א"א לגרוס לד' לרבות דהרי פריך מהא דמרבה מלד' בע"מ בשעיר המשתלח אהא דממעט מלד' חוץ בשעיר המשתלח ונראה דהנה בגמ' פריך הא דצריך לרבות מלד' בע"מ הא בעינן ראוי לשם ומסיק רבא דכבר הגריל אלא דמחלל על בע"מ וזה כבר מבואר שאין לשם לכן צריך קרא לרבות דאפ"ה חייב במחלל בבע"מ וא"כ י"ל דאיירא גם אחר וידוי אפ"ה חייב דאל"ה הי' לן לחלק דלא חייב בבע"מ רק קודם וידוי ומדלא מחלק ע"כ גם אחר וידוי חייב וא"כ לפי"ז ברייתא דחוץ דפריך מינה דסובר לד' לרבות ותירץ רבא הכא מענינא דקרא והרי לרבא איירא זה אחר הגרלה ולפמש"כ גם אחר וידוי א"כ גם ברייתא דחוץ בכהא"ג איירא אחר וידוי אלא דיקשה דכאן אמר בברייתא דראוי לבוא לפנים רק דממעט מלד' ואי לאחר וידוי א"ר לבוא לפנים וצ"ל דברייתא איירי אחר הגרלה וקודם וידוי וסובר הא ברייתא לאחר הגרלה פטור וסובר רבינו כברייתא דבזבחים דלאחר הגרלה חייב מלד' משום דהאי ברייתא אתיא כברייתא דמרבה מלד' בבע"מ שעיר המשתלח אך אי קשיא הא קשיא עכ"פ לכל הגי' קשה דרבינו כתב דחייב משום דראוי לבוא לפנים ולפי' גי' הכ"מ א"ר לבוא לפנים רק מתרבה מדכ' לד' ולכן נראה דבתמורה דף י"ד מבואר דרבנן סברי דקדשי בדה"ב לא מיקרי קרבן והאי ברייתא דמרבה מלד' ר"ש הוא ועיי"ש וא"כ לדידן דקרבן לד' לא מיקרי קדבדה"ב א"כ מהא דכ' קרבן לד' איתמעט קדשי בדה"ב א"כ לא מרבינן מלד' שעיר המשתלח וגם לא ממעטינן אלא הכל ילפינן מאל פתח אוה"מ מרבינן קודם וידוי ואחר וידוי ממעטינן ג"כ מאל פאוה"מ דא"ר לבוא לפנים ולכן כתב רבינו ג"כ הטעם קודם וידוי משום דראוי לבוא לפנים מלאחר וידוי משום דא"ר לבוא לפנים ולא כתב דרשא דלד' משום דהכל ילפינן רק מאל פתח אוה"מ והבן.

ואם

אחר שהתודה פטור והראב"ד השיג דגם קודם ווידוי נתמעט מקרא דלד' ובשו"ת שו"מ מהד"ב סי' ל"ח כתב דהנה בהא דממעט פרה מאוה"מ אף דהוא תמימה בזה הביא רש"י ראי' דאין הטעם משום דקדשי בדה"ב משום דהם בעלי מום דא"כ פרה דהוא תמימה וא"כ לא הו' משום דמתפיס תמימין לבדק הבית עובר בעשה אמנם נראה דהא כל הטעם דמתפיס תמימין לבדה"ב עובר בעשה וא"י מידי מזבח לעולם איתא ברשב"א גיטין דף ל"ט גבי המקדיש עבדו דהוא משום דכיון דתמימים מועלים כדי שלא יפסיד המזבח לכך אמרו דאינו יוצא מזבח א"כ יש לומר דמהא"ט נמי עובר בעשה ולפי"ז לכך בדה"ב א"ר למזבח דע"כ הן בע"מ ולפי"ז פרה בודאי לא שכיחא ודמי' יקרה א"כ שוב אינו ראוי' למזבח דממעט מתורת פרה ומי יודע אם ימצא אחרת ולפי"ז בשעיר דבעי שיהא ראוי לשם א"כ לא ממעט מקרבן דגם זה צורך קרבן א"כ אסור להיות בע"מ א"כ באמת ראוי' למזבח וא"ל דא"כ הו"ל מתפיס תמימין לבדה"ב דזה אינו דהא כיון דאיקבע לעזאזל רק עד שיהא ראוי' לשם א"כ גם זה צורך השם הוא וא"כ לכן לא נתמעט מלד' רק קדשי בדה"ב ולכן קודם הווידוי חייב דעדיין ראוי לווידוי וא"ל כל דאיקבע כבר ע"י הגורן והשם כבר נקבע א"כ שוב אין צריך הקרבן א"כ הו"ל מתפיס תמימין לבדה"ב כיון דהוה צורך לקרבן שוב ראיתי שגם הצ"ק בזבחים שם דעתו דהך מתניתין ס"ל דלד' אינו ממעט רק קדשי בדה"ב ולא שעיר המשתלח רק לאחר ווידוי עכ"ד.

יב

השוחט

שלמים בחוץ קודם פתיחת ההיכל פטור שהרי הן מחוסרים מעשה. והנה בשמעתין קאמר לה ר"ח ואח"כ קאמר דמתנה לה בדרבה ופי' משום דקשה קו' תוס' דר"ח איתא לי' הואיל לחומרא לכן מתנה לה בדרבה וכן מוכח בירושלמי דשם איתא דר"ח מפרש טעם דמ"ד חייב וטעם דמ"ד פטור והיינו משום הואיל מעתה קשה דאית לי' הואיל לחומרא א"כ אמאי פטור דיליף דמחוסר מעשה אמרינן הואיל לחומרא כדאיתא בפסחים דף ס"א וא"ל כתי' שני' שכ' בתוי"ש משום דחייב כרת ובידו לתקן עצמו משא"כ פתיחות דלתות ההיכל אין תלוי בדידי' וגם ליכא חיוב כרת דז"א דרבינו סובר לענין מלאכת יו"ט לחומרא אף במחוסר מעשה ג"כ הואיל ועוד כיון דמתנה בדרבה יען דסובר דל"א הואיל לחומרא א"כ לר"ח חייב ולמה פסק דפטור ונראה דרבינו סובר דהא הוה קודם שחיטת התמיד וכמו שהוק' תוס' דתיפוק לי' משום דהוה קודם התמיד וע"כ יען דבדיעבד כשר ולפי"ז י"ל דל"ש כלל לומר הואיל דהרי אף אי הוה אמרינן הואיל אין לו לכתחלה להכשיר ולא חזי לכתחלה ע"כ לא אמרינן הואיל בזה.

השוחט

שלמים קודם פתיחות דלתות ההיכל וכו'. ובהא ניחא לי דהקשו תוס' מנחות דף ט' הא שחיטה ל"ב כהונה ובעי פנים ותי' משום קבלה ותמוה א"כ אמאי חייב אש"ח הא משום קבלה א"ח בחוץ וכבר הקשה כן בתורת גיטין בסוף ספרו ונראה דכונתם דהא קודם פתיחות דלתות ההיכל באמת לא מחייב אש"ח ואם אפשר לקבל הדם בפנים הו' פטור באמת דהא דהקרבן מיפסל קודם ששחטן דלתות ההיכל אפי' שחטו בפנים היינו משום דבעי לקבל הדם בעי פנים וקודם פתיחות דלתות וא"כ רק דקשיא אכתי איך אפשר שישחוט בחוץ הא מיפסל ביוצא דעדיין לא הגיע זמנו לצאת כדאיתא בזבחים דף פ"ט דהכי ס"ל לר"ש ומכש"כ בקד"ק וא"ל דעודה מפרכסת דהרי הוא כחי' לא מיפסל ביוצא דאכתי יקשה הא הדם נפסל ביוצא יען שנתקדש בסכין כדאיתא בסוטה דסכין מקדשי לדם ואין מקדש אלא בפנים כדאיתא בזבחים דף פ"ח וכ"כ תוס' בזבחים דף כ' ע"ב דאין כלי מקדש לפסול ביוצא אלא בפנים ואה"נ אי לאו דבעי קבלה בכ"ש הו' צריך פנים כדי שיתקדש הדם אלא כיון דבאמת צריך קבלה בפנים מתקדש בלא"ה הדם ע"י קבלה בכ"ש לכן כ' תוס' דמשום קבלה בעי פנים.
אולם לכאו' אכתי קשה הא במנחות דף ק"א מוכח דגם מתקדש הבשר ע"י סכין וא"כ ממילא בעי פנים דאל"כ לא מתקדש אך א"כ יקשה טובא הא דקייל"ן שחיטה לאו עבודה וכ' תוס' יען דכשר בזר ויקשה הא גם שחיטה עבודה הוא דמתקדש הבשר בשחיטת סכין כ"ש וליבעי באמת שחיטה גם כהונה לכן נראה דהא דמתקדש הבשר בסכין אין משום דבלא"ה אין הקרבן כשר דהא כיון דקדשי בקדושת פה סגי דחל עליו קדוה"ג אמנם גמ' במנחות קאמר דאין לו פדיון היינו משום דאי נמי לא הקדשו קדוה"ג אלא שחטו בסכין כ"ש לשם קרבן הו' מתקדש להיות קרבן וכמוש"כ בה' אימ"ז א"כ אין הקדושה ע"י קדושת פה לכן אין לו פדיון דהא מתקדש בלא"ה ע"י סכין כיון דבאמת צריך פנים אבל לפי קושייתם דלא ליבעי פנים לא הו' אפשר שיתקדש קרבן רק בקדושת פה דקדושת הסכין כ"ש לא מתקדש כיון דהי' בחוץ ושפיר הקשו א"כ לא ליבעי פנים וכן מוכח ממש"כ תוס' חולין דף קל"ה דבהעמיד והעריך מחיים יכול לפדות לאחר מיתה והא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה משום דל"ה קדשים בסכין ע"כ דס"ל דמתקדש הבהמה ע"י הסכין ובעי העוה"ע רק משכחת בהעריך מחיים אמנם לפי"ז יש לומר בפשיטות הא דס"ל לר"ל דמיפסל ביוצא קודם זריקה הנה באמת רק יען שקבלוהו כבר מחיצות כדאיתא זבחים כ"ב בעולת במת יחיד שהכניסו לפנים אמנם לפי קושייתם דישחוט בחוץ ל"ה מיפסל כלל דודאי ע"י הסכין ג"כ לא מתקדש בחוץ.
כעת ראיתי בספר עיני אברהם שהעלה דבאמת רק בשלמים פסול קודם פתיחות דלתות ההיכל אבל שאר קרבנות אין אלא לכתחלה כמוש"כ בפ"ה מה' אלו והא דיקשה אמאי באמת לא נילף שאר קרבנות משלמים בהקישא דזאת התורה כ' דהנה בזבחים דף נ"ב מסיק הגמרא דתלתא קראי כתיבי חד לגופי' ומפרש רבינו הכונה דאי לא כתב רחמנא אלא קרא דפתח דאוה"מ הו"א לגופי' הוא דאתי לאשמעינן דשחיטת קדק"ל צריך שיהא באוה"מ ומשום שהייתי אומר דלא הכשיר הכתוב שחיטת קדק"ל באוה"מ אלא נגד הפתח דוקא ולא בשאר צדדין מדאפקי' קרא בלשון פתח משו"ה כ' אידך קרא דלפני אוה"מ להכשיר כל הצדדים וכדי שלא לומר דכשר אפי' צדי צדדים כתב קרא שלישי דלפני אוה"מ לפסול צדי צדדים ומדלא כתב בקרא קמא דלגופי' לפני אוה"מ כמו דכתיב באידך קרא כיון דקיימא לן דאפי' צדדין כשרין וכתב פתח אוה"מ שמעינן נמי הא דשלמים ששחטו קודם פתיחות דלתות וכו' נקטינן מכל האמור דקרא דלפני אוה"מ אתא לאפוקי שלמים מהקישא דזאת התורה דלא תימא דאינן נשחטין אלא בצפון וכו' ואי לא כתב אלא קרא דלפני אוה"מ הו"א דקרא דלפני אוה"מ לגופי' הוא דאתא דצריך שתהא שחיטתן בצפון דוקא מהך הקישא כדכתיבנא וסובר רבינו דאפקי' רחמנא לשלמים מהקישא דזאת התורה לגמרי דלא ילפי' משאר קרבנות לענין צפון ולא שאר קרבנות משלמים לענין שיהא פתוח ולא נעול ולכן רק גבי שלמים כ' דפסול את"ד.

אם

שחטה קודם פתיחות דלתות ההיכל דפטור. בתוס' יומא ס"ג כתבו הטעם משום דאינם ראויים לפנים קודם פתיחות דלתות ההיכל וכהא"ג כתבו תוס' זבחים נ"ט ותמוה הא גם בע"מ חייב היכא דאם עלה לא ירד כגון בדוקין שבעין אליבא דר"ע כדאיתא בבכורות דף ט"ז אף דא"ר לפנים כיון דעלה לא ירד חייב ולי נראה דכונתם לחלק עפמש"כ תוס' מנחות מ"ד דלקבוע לו מקום לא שייך הא"ט דאין מעבירין עהמ"צ כמוש"כ בברכ"י סי' כ"ה וכן בשו"ת נחלת בנימין דכיון דקרא כתיב אל יסוד מזבח ואנן מסופקין באיזה יסוד איירא רחמנא ולכן אם באמת כונת התורה ליסוד דרומי לא שייך לומר על יסוד מערבי דא"מ ממקום המצוה דהא אין כאן מקום למצוה אלא שאתה רוצה לקבוע מקום המצוה ליסוד מערבי מכח א"מ אדרבא נהפך הוא דאין כאן מקום המצוה ואין כאן איסור דא"מ עיי"ש א"כ ה"נ כאן דאין המקום ראוי' לשחיטה קודם פתיחות דלתות ההיכל בהא אם עלה ירד.
בדברי רבינו התמוהין בהך דשני שעירי יוהכ"פ נראה עוד ליישב דרבינו מפרש ג"כ כרש"י אלא דס"ל סוגי' קאי כמ"ד בחולין דף י"א דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם א"כ קודם הגרלה פשיטא דיש עליו כל קדושת קרבן וחייב עלי' משום ש"ח וא"כ הי' הסברא לומר שגם אחר הגרלה חייב עלי' משום ש"ח דקדושה שבה להיכן הלכה ולכן צריך קרא לד' למעט שעיר המשתלח אבל רבינו דלא הביא הך דראוי לשם בה' יוהכ"פ רק כתב דטרפה פסול מקרא דיעמד חי וע"כ דס"ל דאין הגרלה מעכב א"כ משכחת שעיר משתלח שקבעו מיד בשעת לקיחה ובהא לא שייך הטעם דליבעי ראוי' לשם לכן רק ממעט מקרא דיעמד חי וא"כ אין צריך קרא למעט שעיר המשתלח דהא אין ראוי' לפתח אוה"מ לכן אדרבא אמרינן לד' לרבות אתי דאפ"ה חייב מטעם זה דעכ"פ מצוה בהגרלה א"כ הוה ראוי' לפנים משום הגרלה גופי' ודו"ק.

יג

בהמת

חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'. והנה רבינו לא ביאר מה דינו של הוולד אם נאכל כשלמים או כחולין ונראה שיש להביא ראי' שהוולד קדוש עוד ברחם אמו דהא איתא שם דף כ"ה המערים על הבכור ואמר עם יציאת רוב יהא עולה הו' בכור כיון דשתיהן בהדדי קאתי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ואי אמרת דהיכי דאמר בעודה מעוברת אם תלד זכר יהי' עולה עד הויות לידתו הרי הוא כאמו א"כ התם שאמו הוא חולין כ"ז שהוא במעי אמו הוא ג"כ חולין אימתי קא קדוש בעולה כשיוצא מרחם אמו א"כ מאי מהני הערמה דמתניתין נהי דאמר מיד יהי' עולה מ"מ כיון דלא נחתי עליו קדושת עולה עד הויתו א"כ אז דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים וגם אין לומר דבבטן אמו הוא קדוש סתם ובצאתו מרחם אמו חיילא עליו קדושת עולה דהא איתא שם דרק לקדושת עולה שהוא כליל יכול לשנותו אבל לא לקדושה אחרת ואולי יש לומר כיון דלע"ע עדיין קדושת בכור ל"ש כלל ואח"כ הא יהי' עולה מהני שעכ"פ אח"כ יהי' כליל לענין שגם עתה תחול עליו קדושה סתם עוד יש לומר בהיא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ אמרינן קדושה לא פקעה בכדי אע"ג למ"ד בהקדישה ונתעברה למ"ד בהווייתן הן קדושים הוולד נאכל כחולין התם לא הקדיש אח"כ את הוולד בפיו וקדושה פה אולי אלימא מקדושה דמטונ"י דאמו.
והנה בשו"ת הרשב"א סי' תפ"ט כתב וז"ל שאל אביי בהיא חולין והוולד שלמים ולא אמר חטאת מפני ששאלת רבא מרב יוסף [נראה דלהרב הי' לו גירסא בגמרא באיבעיא ראשונה רבא ולא אביי] היתה בהיא שלמים וולדה חולין ומי אפשר שתהא שאלה אלא בשלמים מפני שבשר שלמים גם העובר הכל לבעלים משא"כ בחטאת שהבשר לכהנים ועוד שהיא חטאת וולדה עולה הוא פלוגתא דתנאי דפ' כיצד מערימין דתני חדא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ותניא אידך נאכל לכל אדם וכיון דפלוגתא דתנאי הוא לא בא לשאול עליו עכ"ל ודבריו צריכין תלמוד מה שמחלק בין חטאת לשלמים מטעמא דבשרה לכהנים דהא בשעה שמקדישה הוא כל הבהמה הוא שלו ואף שמקדישה לחטאת מ"מ מפני מה לא יוכל לשייר ממנה את הוולד לחולין כמו דמשייר בהיא שלמים דהא מה שרוצה לשייר אינו מקדיש לכהנים עיי' בשו"ת למטה יודא בארוכה.
והנה מבואר בגמרא דהיינו משום דלא קרינא בי' והביאום לד' לישנא אחרינא משום דא"ר לפתח אוה"מ ולכאו' מאי נפ"מ מתרי לישנא ונראה דס"ל דש"ח אין אלא במקום שהתורה חייבה להביאו שיש חיוב ומצוה להביאם ולאידך לישנא תליא רק באי ראוי' לפתח אוה"מ ולכאו' הני תרי לישנא תליא באי אמרינן דאיכא חיוב להביאו לעזרה תליא חיוב ש"ח בהא וא"כ רבינו דס"ל בריש פרקין דחיוב איכא להביאו לעזרה ונפ"מ דלל"ק איכא עכ"פ איסורא דכיון דאין חייב להביא אינו לוקה אבל אסור לשוחטה אבל ללישנא ב' אפי' איסורא ליכא כיון דא"ר לפתח אוה"מ וא"כ קשיא דכבר הוכחתי לקמן בס' פי"ט דרבינו ס"ל דלא תליא חיוב ש"ח באי איכא חיוב להביאו לעזרה א"כ רק תליא בראוי' לפתח אוה"מ א"כ אמאי כתב רבינו דאיסור איכא עכ"פ רק דאינו לוקה לדידי' גם איסורא ליכא.
ונראה ליישב דרבינו דייק כן מדנקט הגמרא דלשון דיעבד דע"כ ס"ל דאיכא איסורא עכ"פ וזה תליא בפלוגתא דהנה אי אמרינן דהא דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו היינו דהו' כשחוט וכמוש"כ הש"ך סי' ע"ג א"כ נהי דאינו ראוי' אל פתח אוה"מ י"ל דהיינו דחיובא ליכא אבל איסורא איכא דהא עכ"פ נשחט בחוץ והא דהוכחתי דעכ"ח נפ"מ בין הני תרי לישנא דלל"ב דתליא בא"ר לפתח אוה"מ אף איסורא ליכא יש לומר דס"ל דהא דבהמה ניתר בשחיטת אמו היינו רק משום דכתיב כל בבהמה תאכלו אבל ל"ה כשחוט כמו שהוא דעת הב"ח בסי' י"ג א"כ ל"ה שחיטה כלל לכן אפי' איסורא ליכא אבל רבינו ס"ל דהו' כשחוט [כדמוכח ממש"כ בפ"ב מה' שחיטה דשחט בהמת קדשים מעוברת אסור דרק דיעבד מותר ע"כ דהו' כשחוט עכ"פ] לכן ס"ל דאיסורא איכא [ובמק"א בארתי דזה תליא אי שחיטה באה להתיר באכילה או באה לטהר מידי נבילה דאי בא להתיר באכילה א"כ הא הותר מכל בבהמה תאכלו אבל אי שחיטה באה לטהר גם בבן פקועה ל"ה כשחוט] והא דס"ל לרבינו דמותר לשחוט בהמה מעוברת ואי הו' כשחוט לתסור משום דהו' או"ב יש לומר דמוכח מהא באמת דרבינו ס"ל עובר ירך אמו לכן ליכא משום או"ב.

בהמת

חולין שעוברה וכו'. הנה מוכח דרבינו ס"ל הכא דעל הוולד במעי אמן שייך ג"כ שם שחיטה וקשה לי דהנה רבינו בפי"ז משחיטה כתב מותר לשחוט מעוברת עובר ירך אמו ודייקו מזה המפרשים דלמ"ד ירך אמו הוא אסור לשחוט מעוברת משום אותו ובנו וקרא דכל בהמה תאכלו לדידי' קאי בבן ט' מת או בן ח' חי א"כ נשמע דסבר רק למ"ד לאו ירך אמו אסור לשחוט מעוברת דצריך שחיטה אבל למ"ד עובר ירך אמו אין הולד כלל בר שחיטה דכמאן דמנח בדיקולא דמיא דלא הו' כלל בכלל בהמה כפירש"י חולין דף ע"ד בד"ה לא הלכו בו חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי לי' בהמה א"כ לאו בר שחיטה הוא א"כ איך כתב רבינו כאן דאסור לשחוט האם משום וולדה הא וולדה לאו בר שחיטה הוא כלל.
אך יש לומר דאין כונת רבינו לומר דלמ"ד ירך אמו לאו בר שחיטה הוא דבהא לא ניחא לי' לומר דפליגי אלא דלכ"ע בעי שחיטה דהא גמרא ערוכה הוא בחולין שם דאין פודין בשחיטה הרי דשחיטה קרוי לי לב"פ אלא הא דסובר דלא שייך משום או"ב הוא רק מטעם דכחד גופי' הוה וראי' לזה דהא רבא ס"ל בב"ק דף מ"ז דעובר ירך אמו והוא ס"ל בחולין דף ע"ד דבנטרפה שעה אחת קודם לידתה חל עליו תורת שחיטה ושחיטה במעי אמו שחיטה הוא כיון דד' סימנים אכשר בי' רחמנא הרי דגם לדידי' בר שחיטה הוא ושפיר אסור משום ש"ח אף למ"ד דירך אמו [שוב ראיתי שכן העלה בשו"ת מרי"א סי' צ"ז והביא שכ"כ בתויו"ט חולין שם] ואולם לכאו' יקשה לזה אי אמרינן דכחד גופי' הוא א"כ הא דאיתא בתמורה דף י"א האומר מה שבמעי עולה מותר בגיזה ואסור בעבודה משום כחוש עובר ואם איתא דהו' כחד גופי' לגמרי א"כ מדאורייתא יש מעילה כיון שעוברה הקדש הנה כבר עמד בזה בשבות יעקב סי' ע"ג וכתב דרק היכא דאם אסורה גם הולד אסורה משום דוחק גופי' הוא אבל לא להיפוך היכא שמוולד אסור ליהנות שיאסור גם האם בהנאה ודאי לאו ירך הוולד הוא.

יד

גנב

והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב וכו'. עיי' כ"מ ולח"מ ונראה ליישב דהנה בטיב גיטין תמה דהפקר ב"ד אין הפקר להכניס לרשותו שיהא קנין דאורייתא עייש"ה שתי' דכיון דכאן יש יאוש אלא דיאוש לא קנה יען דבאיסורא בא לידו וא"כ אם אוקמוה ברשותו אף דבאיסורא בא לידו קנה מדבר תורה דיאוש הו' הפקר כמוש"כ תוס' בב"ק רק בעלמא לא קנה היאוש משום דבאיסורא בא לידו עיי"ש דפח"ח [ובתשובה כתבתי בזה אריכות] אמנם קשה לי לדבריו דא"כ רבא דמיבעיא לי' אם אוקמוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדש ולפי דבריו הו' לי' למיבעיא אם אוקמוה ברשותו משעת יאוש או משעת הקדש דהרי לכך נעשה דבר תורה משום יאוש וגניבה מאי עבידתי' דגם אם אמרו דיאוש מהני בזה לא קנה יאוש למפרע דאפי' למ"ד בעלמא יאוש קנה לא קנה למפרע רק משעת יאוש ולכך נראה דרבא אייריא אם היאוש הו' אחר ההקדש סובר רבא ג"כ דאמרו חכמים הפקר ב"ד לעשות קנין ואפי' אם נתיאש אח"כ מהני והנה לפי"ז איבעיא לי' בלא יאוש אם אוקמוה ברשותו משעת יאוש שלאחריו דבודאי אוקמה ברשותו משעת הקדש דלמטה מזה משעת יאוש אי אפשר משום דאם לא חל הקדש בשעת אמירה קודם היאוש גם אח"כ לא חל ולכך רק איבעיא אקודם הקדש דשעת גניבה ודו"ק.
ומעתה א"ש דרבינו כתב והוא ששחטה אחר יאוש משמע ההקדש הי' קודם היאוש ואח"כ כתב קודם יאוש אינה קדושה הו' לומר דאין חייב כיון שמתחילה רק הקפיד על השחיט' שיה' אחר יאוש ולכן נרא' הכונה כן לחייב כרת בודאי לא נעשה דבר תורה כמוש"כ הטיב גיטין רק מכח יאוש נעשה דבר תורה אמנם בודאי קדוש הוא קודם יאוש דאוקמוה רבנן ברשותו שיחול ההקדש עוד קודם יאוש ולזה ל"צ שיהא נעשה דבר תורה אלא דההקדש חל מדרבנן ואם נתיאש אח"כ נעשה דב"ת להתחייב כרת בשחטו קודם יאוש ומזה איירא רבא דאיבעי' לי' אי משעת גניבה אי משעת הקדש כיון שאיירא בלא יאוש אפ"ה אוקמוה רבנן ברשותו שיחול ההקדש ואם נתיאש אח"כ למ"ד יאוש קונה חייב מדין ולמ"ד אין קונה חייב כרת מצד הפקר ב"ד שנעשה דבר תורה כיון שיש עכ"פ כאן יאוש כמש"כ הטיב גיטין דגם יאוש מצד הפקר כאמור ודו"ק.
ועם זה א"ש כל הקושי' דרבינו דפסק בפ"ה מאיסה"מ יאוש קונה כאן איירא שההקדש הי' קודם יאוש ולכן הוצרך רבינו לומר אוקמוה ברשותו מדרבנן וא"ש ג"כ קו' הכ"מ דנקט רבינו מאימתי אוקמוה ברשותו לחייב כרת משעה שהקדישה שהרי לענין כרת אין חילוק מאימתי אוקמוה ברשותו רק לענין גיזה וולדות יש נפ"מ כדאיתא בגמ' והנה בלח"מ תירץ דהכונה דלכך אוקמוה ברשותו משום לחייבו כרת אבל לא קאי על אימתי ולדעתי יקשה א"כ למאי הלכתא כתב רבינו כאן הך מאימתי כיון שלא איירא כאן מגיזות וולדות ולפמש"כ א"ש דהכונה כיון דרבינו איירא שהיאוש הו' אחר הקדש וא"כ הוצרך רבינו לומר דאוקמוה ברשותו משעת הקדש ולא משעת יאוש שהי' אח"כ משום דאם לא חל מיד לא חל אח"כ בשעת יאוש [עיין כהא"ג במעילה ד' י"ב ומי איכא מידי דמעיקרא לית בי' מעילה ולבסוף אית בי' מעילה עיין פירש"י שם] אבל אי עכ"פ חל מדרבנן כשנתיאש דמהני יאוש מצד הדין חייב ולא בא רבינו לשלול לאפוקי משעת גניבה דזה אין נפ"מ לענין כרת רק לענין וולדות ומזה לא איירא כאן אבל אם שחטה קודם יאוש באופן שלא נעשה דבר תורה שהרי אף שהקדש חל בלא יאוש לא נעשה דבר תורה פטור כיון שאין קדושה כמש"כ רבינו והכונה שאין קדושה דבר תורה לחייב כרת רק מדרבנן ולא נעשה דרבנן קנין דבר תורה בלא יאוש וזה ברור ב"ה.
הנה בהא דחכמים אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלי' מוכח דבמילתא דרבנן מהני לדאוריי' והכי איתא להדיא בגיטין דף כ' דאמר ר"ח יכילנא למיפסל כולהו גיטין ואמר רבא דילמא אקנוי' אקנוי' לי' רבנן הרי דמהני לדאוריית' ג"כ ונראה במה דאמרינן בגמרא ב"מ דף קי"ב אהא דתנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל פריך שכיר אמאי תקנו לי' רבנן למשתבע ושקיל אמר ר"י אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הני הלכתא נינהו הני תקנות נינהו אלא אמר ר"נ אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן שבועה דבעה"ב הוא ועקרוה רבנן לשבועה דבעה"ב ושדי' אשכיר והוא פלא למה ל"א שמואל מיד דתקנות קבועות שנו ולמה אמר הלכות גדולות והוצרך לתקן דבריו [ובחידושי לשבועות בארתי ע"נ].
והנה רש"י פירש תקנות קבועות ראוי' לעשותן קבע לעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעה"ב ושדי' אשכיר ופלא אריכות לשון רש"י דראוי' לעשות קבע לעקור עליהן דב"ת משמע אי לא עשאו קבע ל"ה לעקור דבר תורה ונראה דהנה בישועות יעקב אהע"ז סי' כ"ח כתב היכא דתקנו חכמים אמידי דאוריי' נתנו חכמים כח כמו דאוריית' אבל היכא דתקנו חכמים רק לענין דרבנן אף דנפ"מ אח"כ לענין דאוריי' לא אלים כדאורייתא וזה כונת רש"י ודו"ק.
אך הנה במג"א סי' תמ"ח הביא דברי הר"ן דלכך אם הפקידו ביד נכרי אסור בהנאה אחר הפסח יען דמה"ת חמץ זה עובר בבל יראה רק שמה"ת יש תקנה להפקיר ביד נכרי אבל אם חכמים אמרו דלא מהני ביעור זה הרי הוא כעובר על דאורייתא והנה לפי הכלל ראשון הנ"ל ניחא בהא דתקנו רבנן דאשה משלם שכר סופר תחת הבעל כיון דזה התקנה על דאורייתא שלא הבעל יתן אלא האשה תתן ותקנה להבעל [וזה ממש דומיא דתיקנו דשכיר נשבע ונוטל לא המשכיר שנטלו מזה והטילו על זה] כהא"ג שפיר הוא כדאורייתא.
ובהא ארווח לן מה שכתבו התוספ' פסחים דף כ"ח דכיון דרבנן אמרו דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ אין שוה כלום ולכן לא מעל ובע"ז דף ס"ב כתבו בנתנה לסיטון דמעל כיון דמה"ת מעל מי יפקיע איסור מעילה הרי דלגבי איסור מעילה אזלינן בתר דאוריי' להנ"ל ניחא דהא אם יסריח הנבילה ולא יהא שו"פ לא ימעול א"כ בזה שאמרו שאין שו"פ בזה אין עוקרין הדאוריית' רק שעשאו כאלו נסרחה וכיון דחלה התקנה שוב ממילא אף לענין מעילה מהני דלא ימעול אבל בנתנה לסיטון דמה"ת מעות קונות א"כ בזה שאומרים דלא קנה כבר פגעו בדאורייתא דמפקיעין איסור מעילה לכן אמרינן דאין יכולת ביד חכמים להפקיע האיסור מעילה.
והנה אח"ז ראיתי בר"ן בחי' לסנהדרין דף קי"ג שביאר יותר דבריו הנ"ל בהא דמשני הש"ס כגון שנפלו מחיצות וכדרבא שאמר מחיצות לקלוט דרבנן ובליתנהו מחיצות לא גזרו רבנן וקשה הא מדאוריית' הוא בכלל עיהנ"ד ומדרבנן דמחיצות קולטות לא הו' בכלל הנקברים לתוכה וכתב הר"ן וז"ל מאחר שחכמים תיקנו שיהא קולטות הרי אין נקבצים לתוכה ואין כאן הפקעה לאיסור תורה שאף משום דבר רשות כך דינו בכל שהוא דבר ידוע שאין נקבצים לתוכה הרי הן מובדלים מן העיר הזאת מאחר שאין סופן להיות נקבצין לתוכה וכדי הוא תקנ"ח לעשותן מובדלין הואיל והן גזרו שיהא מחיצות קולטות ולא יצא משם לעולם והן הן דבריו שכתב במס' פסחים [והגם דבמג"א נראה שהבין דמשום גזירה היא כמו באחר שביטל דחיישינן שלא ביטל אבל לענד"נ שכונתו כמו שבארתי לדבריו בסנהדרין].
הנה בענין הפקר ב"ד אי מהני אף להכניס שהבאתי לעיל נראה לבאר דהנה בב"ק דף כ"ט איתא דאביי אמר אי לאו דאמר ר"מ צנועין ור"ד אמרו דבר אחד הו"א צנועין אי"ל דר"ד דעבדו תקנתא לגנב ופי' בתוס' דה"א משום דעבדי תקנתא שיהא יכולין לחלל ולהפקיר אבל ר"י דאמר דאמרו דבר אחד ול"ה משום תקנתא דלא עבדי תקנתא אעכ"ח מצד הדין יכול לחלל אף שא"ב והנה לכאו' תמוה הוא מנ"ל לרי"ו הא דילמא באמת טעמא דר"ד משום תקנתא א"כ צנועין אית לי' דר"ד אבל ר"ד לית לי' דצנועין ונראה דזה שייך אי אמרינן דהפקר בי"ד הפקר אף להכניס אבל אי אמרינן הפקר בי"ד הפקר רק להפקיע מרשות א"כ ל"ש הכא הפקר בי"ד הפקר דאכתי א"ב לחלל כתוס' שם דף ס"ח ד"ה הוא דאמר כדצנועין שכתבו דהפקר בי"ד הפקר דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא נכשל ואוקמינן ברשות זה שיוכל לחלל דהפקר בי"ד הפקר עכ"ד והקשה בפנ"י גם בצנועין נימא מטעם הפקר בי"ד הפקר ותי' יען שפשע הגנב לא עבדינן תקנתא עיי"ש אמנם לאביי יש לומר ס"ל באמת הפקר בי"ד הפקר [אף להכניס אף דפשע וס"ל כקו' הפנ"י לאמת] דצנועין ג"כ מטעם הפקר בי"ד הפקר רק רי"ו לשיטתו דס"ל דהפקר בי"ד הפקר ילפינן מיחרם כל רכושו ול"א הפקר בי"ד הפקר רק להפקיע לא להכניס לרשות לא מצי מוקי טעמא דצנועין משום תקנה להפקר בי"ד אף בגנב לכן ס"ל דמדינא מהני הפקר ולכן קאמר דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד [ואין לומר הא בשמעתין דגיטין משמע דרבא הוא דס"ל הפקר בי"ד הפקר מהני גם להכניס לרשותו ואביי לית לי' הטעם דהפקר בי"ד הפקר ניחה למה שבארנו דרק משום דצריך לומר משמט אני לית לי' לאביי הטעם דהפקר ב"ד הפקר].
והנה בהא ניחא לי מה דהוקשו לדעת רבינו דס"ל כהך דצנועין והא רבינו ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שא"ב א"כ אמאי יכולין לחלל בא"ב דלהנ"ל י"ל דס"ל כאביי דהוא מצד התקנה ומטעם הפקר בי"ד דעשו תקנה אף בגנב שיהא יכול לחלל דמטעם הפקר בי"ד הפקר הו' ברשותו דאוקמוה ברשותו שיהא יכול לחלל אולם יש לומר על דרך אחר דהנה מה דפשיטא לי' לתוס' דצריך הפקר להכניסו לרשותו דאין יכול לחלל אם לא נכנס לרשותו הנה תוס' בקידושין דף נ"ו הקשו דמטעם זכי' יכול לחלל ותי' כיון דמלקט לא יכול לחלל א"י לזכות לו א"כ לפי"ז י"ל כיון דהפקר בי"ד הפקר ל"ה כאינו שלו שוב יכול לחלל מטעם זכי' [ותוס' כאן בב"ק הקשו באמת אמאי לא יהא יכול לחלל דבר שא"ש מטעם זכי' כמו דתורם משלו על של חבירו וע"כ לחלק דלחלל א"י מה שא"ש אבל עכ"פ שנעשה הפקר שוב שפיר יכול לחלל מטעם זכי'] מעתה י"ל גם בהך דצנועין הפקר בי"ד הפקר אף דלא נכנס לרשותו כיון דהפקירו חכמים גם הליקוטים יכול לחלל בתורת זכי' דהא אי בעי זכי מהפקר ע"כ יכולין לחלל א"כ גם עתה יכולין הצנועין לחלל להם מטעם זכין לאדם שלא בפניו דא"ל דאיהו גופייהו א"י לחלל דהוא שפיר חשוב בר חילול מטעם הואיל אי בעי זכי מהפקר הוא מהני חילול דידהו והא דר"י לא מוקי מטעם תקנה ומטעם זכי' נראה דהנה בירושלמי פר"ה דמע"ש על מתניתין דצנועין איתא אר"י אתיא דרשב"ג כמאן דאמרו לעתותי ערב דתנא ר"ד אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר וחכ"א אין הפקר אונסין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד שחרית וכו' ויש אדם מפקיר במחובר לקרקע א"כ אפי' כמ"ד בשחרית אתיא עיי"ש והנה אם אמרינן אין חילול במחובר לקרקע לא נוכל לאוקמא באומר כל המלקט א"כ צריכין באמת לומר מטעם זכי' צנועין יכולין לחלל כשילקטו העניים אמנם ר"י דס"ל כל המתלקט וס"ל דיש חילול במחובר לקרקע לא ניחא לי' לפרש מטעם זכי' ומטעם תקנה דס"ל דלא עשו תקנה לגנב לכן מפרש דאמרו דבר אחד אבל לדידן י"ל דאין חילול במחובר לקרקע כמש"כ רבינו וז"ל והצנועין הי' מניחין המעות בשנת השמיטה וכו' שהרי א"א לפדותו במחובר א"כ ע"כ לפרש מטעם תקנה הו' כהפקר ועשו תקנה לגנב ויכולין המלקטים לזכות ולחלל שוב יכולין גם הצנועין לחלל מטעם זכי' דאינהו גופייהו שפיר מיקרי בר חילול מטעם הואיל אי בעי זכי ומחללין ודו"ק.
אח"ז ראיתי בספר כפות תמרים סוכה דף ל"ט שכתב וז"ל ומרן בכ"מ רצה להליץ בעד רבינו דמחלק בין הקדש לחילול דאע"ג דא"א מקדיש דבר שא"ב יכול הוא לחלל דשא"ב וכמו שהוכיח תוס' בד"ה הוא דאמר כצנועין ומשמע דר"ל דרבינו ס"ל דיכול הוא לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו הוא מדין זכי' דזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש ולכאורה תמוה דהא כתבו תוס' דל"ש מטעם זכי' דהם עצמן א"י לחלל אבל לפמש"כ ניחא דעכ"פ מהני לענין זה הפקר ב"ד הפקר ויכולין הם לזכות ולחלל שוב גם הצנועים יכולין לחלל מטעם זכין לאדם.
הנה במה דמסיק הש"ס אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלה ופירש"י משום קנס ותוס' כתבו כיון דאוקמוה ברשותו שיכפר ממילא חייב עליו בחוץ ודבריהם צריך ביאור מה טעם בזה אם שחטה בפנים שפיר אוקמוה ברשותו שיחול ההקדש ויהא מכפר אבל שחטה בחוץ הא ל"ה הקדש כלל ונראה דכונתם דהרי אמרו חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והנה אי שחטו בחוץ ל"ה הקדש ל"ה שייך לומר דמכפר מפנים ולכן אף דבשחטה בחוץ ל"ש הא"ט דאוקמוה ברשותו דיחול ההקד' אפ"ה חל מטעם דעשו רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה והוא כשל תורה ממש ואי לא הא לא קיימא הא לפ"ז קשה לי ממש"כ הש"ך סי' קי"ט דהא דמביא בש"ע שם אם מכר איסור דרבנן אין חייב המוכר להחזיר וכתב הש"ך הא"ט דלחייב ממון לא עשו תקנה וביד שאול תמה דגם בנוקשה דרבנן שוה לחמץ שמה"ת אסור והניח בצ"ע.
אולם בשו"מ מד"ק ח"ב סימן ק"ז ביאר דברי הש"ך בודאי כל זמן שהאיסור דרבנן הוא בעולם דינו כמו דאוריי' אבל בכבר נאכל רק לענין ממון נפ"מ בהא אמרינן דלא עשו תקנה דלחייב לשלם ופלא דהא כאן מבואר דבשחטה בחוץ [דהו' כמו נאכל האיסור דרבנן דהא כיון ששחטה בחוץ אין עומד לכפרה עוד ול"ש כהנים עצבים] אפ"ה אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלי' דהיינו דאמרינן עשו רבנן חיזוק לדבריהם כבשל תורה א"כ הנ' בנאכל האיסור דרבנן יהא חייב לשלם מטעם דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת דכיון דחייב כרת אלמוה לדבריהם אולם נראה לי ראי' לסברת הש"ך מהא דאיתא בשבועות מ"א דבדרבנן לא נחתינן לנכסי' ולדברי הש"ך ניחא.
בענין תקנת חכמים נראה להביא ראי' במה דפליג הטו"ז בחו"מ סי' קי"ג היכא דהתביעה רק משום ועשית הישר והטוב לא מיקרי הלוה מוחזק ושיטת הסמ"ע שם דהו' מוזחק ומביא הטו"ז ראי' מש"ס ב"ב דף כ"ה ובחכ"צ דחה ראייתו ולי נראה להוכיח משמעתין דפרוזבול דפריך ומי איכא דמדאורייתא משמט שביעית ואתי הלל ותיקן דלא משמטא שביעית אמר אביי שביעית בזה"ז דרבנן ופריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואתי הלל ותיקן דלשמט שביעית ומשני שב ואל תעשה שאני ולקמן איתא דצריך הלוה לומר אעפי"כ א"כ איכא בפרוזבול משום הישר והטוב מעתה אי נאמר דמשום עשית הישר והטוב הו' כמוחזק א"כ ה"נ אף בשביעית דמשמט מה"ת כיון דתיקון פרוזבול הו' המלוה מוחזק משום ועשית הישר והטוב והו' כגבוי א"כ שפיר תיקנו רבנן דלא לשמט:

והוא

ששחטה אחר יאוש וכו'. לכאו' משמע דס"ל דאפי' אם הקדישה קודם יאוש אם שחטה אחר יאוש ומסוף דבריו משמע דאם הקדישה קודם יאוש אינה קדושה ואם שחטה אפי' אחר יאוש א"ח ודבריו נראים כסותרים ובספר קרית ספר כ' וז"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח בחוץ אחר יאוש דקני חייב אבל לפני יאוש אינה קדושה דלא קני עכ"ל נראה דשינה לשונו של רבינו כדי שלא יקשה כקושיתינו הנ"ל ולכך מפרש דהאי אחר יאוש שכ' קאי אלפני פניו אתיבת והקדש דבעינן אחר יאוש.
בענין עשו חכמים חיזוק לדבריהם נראה דבזה תליא נמי פלוגתת הראשונים שהביא הר"ן פ' כל שעה בחמץ שעבר עליו הפסח דלא הוה דשיל"מ דיכולת ביד חכמים להקל ג"כ ע"י תקנתן ודחה הר"ן דלהקל אין להם כח וכ"כ בפ' ערבי פסחים לענין מצה עשירה אחר חצות עיי"ש דאי אמרינן עשו חיזוק יכולין גם להקל דאי לא הא לא קיימא הא [ונראה שזה גם כונת הש"ך סי' קי"ט דהעלה דתקנתם לא הי' להפסיד ממון והיינו דלהוציא ממון הוה קילא לתובע ולהקל לא עשו תקנה] ונראה בהא פליגי תנאי דבפ' מי שהחשיך דאסור להוליך פחות פחות מד' אמות והתירו ליתן כיסו לנכרי ותניא דר"א אומר בו ביום גדשו סאה ר"י אומר בו ביום מחקו סאה דר"א סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ולכן באו להקל מכח זה במקום אחר ור"י סובר דמחקו סאה דאין יכולת בידם להקל במקום אחר א"כ אם באים עי"ז להקל ליתן לנכרי הוה מחקו סאה כמו שפירש בר"ח הנדפס אצל הש"ס ובזה זכינו לפרש דברי הירושלמי פ"ג מסוכה דהתיר ר"א ליטול לולב בשבת ביום א' דכיון דכעת בקיעין בקביעי דירחא ורק אסורין מדרבנן דמנהג אבותינו בידינו א"כ אין לנו כח להקל בדאורייתא לבטל מצות לולב ביום א' ורבי פליג דמנהג אבותינו בידינו דס"ל דאפי' להקל יש כח לחכמים ע"י תקנתם לעשות שני ימים טובים אף שעי"ז יבטלו מ"ע דלולב ביום א' ועשו חיזוק לדבריהם כבשל תורה והיינו מטעם שלא יזלזלו בו כדמסיק בשמעתין דשבת אליבא דאביי דאף דמשום ספק אין מברכין ויו"ט שני נמי משום ספק נוהגין דהיינו משום דמנהג אבותינו בידינו רק משום כדי שלא יזלזלו בו עשו חיזוק לדבריהם לברך ביו"ט שני.
ובהא א"ש הא דאיתא בפסחים דף ו' ונבטלי בשית ומשני כיון דחכמים אסרוהו הוה כדאורייתא ואין ברשותו לבטלו לכאו' זה דהוה כדאוריי' מותר להנ"ל א"ש דהא כאן ע"י דרבנן אתי לידי מכשול שיעבור בב"י לכן צריך לטעמא דהוה כדאורייתא דעשו חיזוק לדבריהם כבשל תורה שאף שיצמח מזה תקלה עשאו כברשותי' דליבטלי'.
אמנם קשה לי בשבת דפריך מדמאי מה קשיא בשלמא נ"ח דליכא מצוה כזו בדאורייתא שפיר תקנו ברכה דלא טעו לומר דהוה דאורייתא אבל דמאי דאיכא מעשר דאורייתא יטעו שגם דמאי דאורייתא אם נימא דיברך וכמוש"כ רבינו בה' ממרים דכל דרבנן צריכין שיהא ידוע שהוא רק דרבנן וכ"כ במגילת אסתר שורש ב' בסהמ"צ דבדרבנן לכן ספק להקל דכן תקנו שיהא ניכר שיהא זה דרבנן ונראה ליישב כיון דכל עיקר ברכה רק דרבנן לא שייך לומר דעשו הבדל שלא יטעה שהוא דאורייתא דהא מדאורייתא לא חייב בשום ברכה אך בלא"ה יש לומר דהיינו מה דמשני ספק דבריהם לא מברכין דאי אמרת ספק דבריהם ג"כ מברכין א"כ אתי למימר דהו' דמאי מה"ת [וכקו' התוס' בבכורות] ולפי"ז לא קשה דנאמר עשו חיזוק לדבריהם דכאן א"א לעשות חיזוק דא"כ יטעו שהוא מה"ת.
בהך דאוקמוה רבנן ברשותי' דהקשיתי מזה על הש"ך סי' קמ"ט והוכחתי דעכ"ח הטעם כמוש"כ המפרשים דבאיסור דרבנן לא שייך דאדם קץ במאכלו באכל שוגג אבל במזיד אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובהא ניחא לי נמי מה דקשה מגמרא ערוכה מנחות דף מ"ה דפריך אהא דקתני וכן בפיגול וכן בנותר א"א בשלמה דאורייתא היינו דאיכא פיגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פיגול ונותר דרבנן מי איכא וקשה מהא דגיטין דחייב כרת ע"י דבריהם א"כ ה"נ יש לנו לומר כיון דרבנן אמרו שמטמא דאזלינן בתר השתא דהוא נפוח ויש בו כזית וא"כ למה לא יהי' חייב כרת דהוה כאכל שיעור להנ"ל ניחא דהא דפריך פיגול ונותר מי איכא היינו לענין חיוב קרבן באכל בשוגג דכהא"ג לא חמירא איסור דרבנן כאיסור דאורייתא ובהא ניחא ג"כ מה דקשה לי מהא דאיתא ביומא בסוגי' דמאכילין הקל הקל דפליג בתרומה וטבל דרבנן כגון בעציץ נקוב אי טבל חמירא או תרומה חמירא ולכאו' יש לתמוה מברייתא דפסחים דף מ"ח ממשקה ישראל מכאן שאין מביאין נסכים מן הטבל וכו' מוקצה שאיסורו דבר אחר וטבל איסורו מגופו ופריך הגמרא אי אמרת דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ע"כ מפורש דטבל איסורו מגופו א"כ פשיטא דטבל חמירא דתרומה הי' איסורו מחמת דבר אחר מחמת שהוא זר דלכהן שרי [ומהא"ט מביאין נסכים מן המדומע כמו שכ' תוס' מנחות פ"ח דמיקרי ממשקה ישראל כמו שבארתי בה' אימ"ז] ולהנ"ל ניחא דבודאי במזיד אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאדרבא שייך אחשבי' אבל בשוגג דל"ש אחשבי' לכן שפיר יש לחלק בדאו' קץ בי' ובדרבנן לא קץ בי' א"כ בחולה דלא גרע משוגג אין לחלק בין איסורו מגופו דאף באיסורו גופו לא אמרינן דקץ בי' ולא חמירא משאר איסור דרבנן לכן שפיר ס"ל אידך מ"ד דתרומה חמירא ואף דטבל איסורו מגופו היינו רק בדאורייתא יש לחלק כן אבל בדרבנן אין לחלק דהא חזינן דאם אכל בשוגג חייב לשלם אף באכל דבר שאיסורו מגופו.
בענין הפקר ב"ד הפקר שהבאתי בפנים קשה לי מגמרא דנדרים דף פ"ח המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו אומר לה ובלבד שלא יהי' לבעלך רשות נשמע דאל"ה קני בעל ואף דנותן אח"כ להאשה הו' כנהנה הבעל א"כ למה צריך בהך דיכילנא למיפסלא כל גיטא דעלמא בגיטין דף כ' למיקני שיקנה הבעל הא כיון שקני בעל מצד מה שקנה אשה קנה בעלה אף שחוזר ונותן לה מדידי' קנתה לה אולם יש לומר הא בב"מ דף צ"ו אמרינן להיפך נימעל בעל הא לא ניחא לי' דליקני איסורא א"כ ה"נ כיון דאסור בהנאה לא ניחא דליקני איסורא מצד תקנת חכמים וא"כ נפ"מ דכתבה על איה"נ דידה דגט שכתבה על איה"נ כשר ובכהא"ג לא שייך שיקנה הבעל דלא ניחא לי' דליקני איסורא ולכן צריך חכמים לתקן בפירוש שיקנה בעל אלא דא"כ קשה גם בהאי דנדרים כיון דאסרו בהנאה לא ניחא בעל דליקני איסורא ונראה לחלק רק באיה"נ דאסור אכ"ע כמו הקדש אמרינן דלא ניחא לי' דליקני וכן באה"נ אבל מה שאסור רק עליו לא דלא ניחא דליקני.

טו

שחט

סי' אחד בחוץ וכו'. הנה בגמ' אמרו דחייב משום דמעשה חטאת עוף בחוץ וקשה לי דהנה בזבחים דף מ"ב פריך והא כיון דחשוב בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי כי הדר מדי בהיכל בעלמא מדי והקשה רש"י בכל ספל נימא כן דאם פיגול בשחט כי מדי דם מיא בעלמא מדי ולא איקבע בפיגול ותי' לחלק בין חדא עבודה לתרי עבודות ובשמ"ק הקשה מהא דאיתא במעילה פ"ק דאילפא מוקי מחלוקת בעבודה אחת בסי' אחד בחוץ לזמנו ושני בחוץ למקומו א"כ יקשה הא לאו מידי עביד כיון ששחט סי' אחד חוץ לזמנו ותי' דלא אמרינן כן אלא בשתי מקומות וכגון שחישב בפנים ומזה בהיכל דכיון דנשחטין מבפנים נגמרה מחשבתו משא"כ בשחיטה דלא גמר עד לבסוף להנ"ל יקשה חדא נימא גם שם כיון דבחטאת עוף הו' סי' אחד גמר עבודה א"כ נעשה בה מעשה חטאת העוף ולא יתחייב משום פיגול שכבר נפסל בסי' אחד וכן יקשה להיפוך דתוס' שם הקשו וכן ברש"י חולין מאי פריך מחתך עפר בעלמא הא נעשה מעשה חטאת עוף ותי' כיון דגמר בפסול לא הו' מחתך עפר א"כ ה"נ הדרה קו' לדוכתי' מאי פריך מחתך עפר דהא הכא הו' ג"כ במקום אחד ששחט ב' סימנים בחוץ אמרינן הכל שחיטה אחת הוא ולא שייך לפטור משום מחתך עפר בעלמא כמו דלא אמרינן בפיגול בסי' ראשון דסי' שני מחתך עפר בעלמא הוא וצריך לומר כיון דיש כאן איסור אחר איסור ע"ז לכן הו' מחתך עפר אמנם בזה מצאנו ישוב לקו' הר"א ממיץ שהקשה כיון ששחט פורתא נעשה בע"מ לא יתחייב אשחיטת שני דא"ר עוד לפנים דלהנ"ל א"ש כיון דהכל במקום אחד חשוב הכל כמעשה אחת וקראו מעשה נעשה בע"מ שפיר חייב אש"ח וא"צ לתי' של ר"א ממיץ דדרך שחיטה בכך דבלא"ה א"ש כדמוכח מהך דאילפא דשם לא שייך האי סברא דדרך שחיטה בכך אפ"ה כיון דהו' הכל מעשה אחת לא מיפטר אסי' השני משום דכבר נפסל בסי' ראשון.

טז

שנים

שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט וכו'. ובכ"מ תמה שלא הביא הדרשא דברייתא דכתיב ההוא ובספר אור החיים הקדוש כתב לתמוה עוד דהא האי קרא דאשר ישחט דרשה בתו"כ וכן איתא בזבחים דף ק"ז דפליגי בזה רי"ש ור"ע למר לרבות שחיטת עוף ולמר למיעוט מליקת עוף ועוד דרבינו יליף שוחט להדיוט לחייב מדכתיב דם שפך הנשפך כמים ובש"ח יליף כן מדכתיב איש איש וכת' ליישב די"ל דדרשא זו פשיטא יותר משום דעל דרשא איש איש הא אמרינן בגמ' דב"מ דאמרינן דדברה תורה כלשון בנ"א ולקושיא ראשונה כתב דרבינו סובר כיון שאנו רואים כמה שינויים בין ברייתא דתו"כ וברייתא שהובא בש"ס זבחים א"כ מוכחים הדברים שאין להקפיד על שינוי הדרשות האלו וכיון שרבינו יליף מאשר שפך שוחט לאיש דחייב א"כ אין לנו לדרוש מיעוטא שנים לזה חפש אחר דרשות יתיר אשר ישחט שהוא מיותר ואין אנו יודעים שחיטת עוף אלא מתיבת או כדאיתא בתו"כ וכמו שדרשו בתו"כ שמרבה שחיטת עוף ולפי"ז דרשינן מיעוט מליקה בעוף מאומרו זה הדבר למעט מליקה בעוף וכדברי ר"ש שכתבנו למעלה שדרש מיעוט מליקת עוף מזה הדבר ולא יק"ל ממה דקיי"ל הלכה כר"ע כי אין בזה פלוגתא בענין הלכה רק משמעות דורשין את"ד.
ובספר ע"א כתב דרבינו סובר דהכי פירושא דשמעתתא דמאיש איש משמע אפי' שנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין כי היכא דאמרינן לגבי איש איש דהעלאה ומאשר ישחט אחד ולא שנים והה"ד נמי איש אשר יעלה ולפי שאנו מסופקין אם איש איש עיקר ואפי' שנים ואשר ישחט לאו דוקא או דילמא אשר ישחט דוקא ואיש איש דברה תורה כלשון ב"א כ' רחמנא באידך קרא ההיא לאשמעינן דוקא אחד ולא שנים ואיש אתא למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דההיא דשחוטה מודים בו ר"י ור"ש דקרא יתירא הוא לאשמעינן דאי"ח אלא אחד ולא שנים ולפי"ז ע"כ לומר דקרא דאשר ישחט עיקר ומשו"ה נקט רבינו בדבריו קרא דאשר שחט דעיקר ילפותא דאחד ולא שנים מהתם נפקא וקרא דההוא לא אתא אלא לגלויי מילתא בעלמא דאשר ישחט עיקר משא"כ לגבי העלאה דלא אשכחנא אליבא דר"ש קרא יתירא לגלות דקרא דאשר יעלה עיקר משוה"נ קרא דאיש איש עיקר ושנים שהעלהו חייבין וכיון דסתם לן תנא כר"ש פסק רבינו כר"ש שבכולה מילתא ואע"ג דשוחט להדיוט חייב לר"ש מקרא דאיש איש כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי נקט בדבריו קרא דדם יחשב דמודה בה אפי' ר"י.
הנה ראיתי בשו"ת ערך ש"י שהביא דברי הש"י בנידון סרסור ושדך באחד שהתחיל לעסוק ולא עלתה בידו ובא אחר וגמר והעלה בש"י דאין להמתחיל כלום כמו שהעלה בשו"ת הרא"ש הביאו הרמ"א חו"מ סי' קפ"ה ובערך ש"י הביא סמך ממלאכת שבת דהאי הו' כמסייע שאין בו ממש וכן לענין או"ה דזוז"ג מותר ובאחד יש בו כדי להחמיץ ואחד אין בו כדי להחמיץ לא הו' אסור וקשה לי דאין זה ענין לזה דכבר הבאתי בפ"ה מאמ"ז דברי הרא"ש בשחט מסוכנת בסכין של ע"ז דאין הבשר נאסר דכבר הי' בעולם ולא נתחדש דבר חדש לכן לא דמי לפת שנאפה ע"י אה"נ לנתהוה דבר חדש ולא דמי לאיסור שבת דילפינן מקרא דבעשותה דאחד העושה את כולו חייב והיכא דאחד יכול דהיכול חייב ואין צריך קרא לזה כדאיתא בדף צ"ג וקשה לדברי הרא"ש הנ"ל דיש לנו לחלק בקל בין דבר חדש כמוש"כ רשב"א ב"פ ראד"מ לחלק בין נתחדש על ידו דבר אחר כמו חימום המים עיי"ש אבל לענין הוצאה אין כאן התחדשות דבר אחר ועל כן יש לומר דשאני שבת הוא גזה"כ ואיך נילף ד"מ משבת אכתי יש לומר דמצינן למימר דאזלינן בתר המתחיל כדס"ל לר"א לענין יש בו כדי לאסור דאזלינן בתר מה שנפל תחילה להתערובות ה"נ אזלינן בתר המתחיל שעכ"פ גם לו יהא חלק אחד ולא יגרע מהא דכתב רמ"א סי' רס"ד היכא דהתנה עם אחד להוציא חמורו אף שעלה מעצמו צריך לשלם לו מה שהתנה.

אחד

ששחט אעפ"י שלא נתכוין לד' ה"ז חייב שנאמר דם יחשב לאיש ההוא. והקשה בלח"מ דהא בפי"ט מה' אלו יליף רבינו בהעלו שניהם חייבין מדכ' איש איש א"כ אמאי לא יליף להדיוט חייב מאיש איש ונראה ליישב וגם קו' הכ"מ דלא הביא דרשא דהוא דהנה בשבת דף צ"ג סובר ר"ש זה יכול וזה יכול פטור וכן זה א"י וזה אין יכול שניהם פטורים זה יכול וזה א"י חייב ורי"ו סובר זה א"י וזה א"י חייב זה יכול וזה יכול פטור והנה בתב"ש סי' ב' חקר זה יכול וזה יכול דפטור אי מטעם דחשוב כאלו אחד עושה כולה ונתמעט מקרא ולכן לא נתמעט מעשותה כולה ולא מקצתה או משום דכל אחד חשוב כאלו עשה פלגא והנה אני רואה שזה פלוגתת רש"י ותוס' שם דרש"י פי' הא דפריך מזבח הוה ז"י וזה וז"י ותוס' פי' דהוה ז"י וזה א"י ומבואר במרש"א שם דיש ב' טעמים אחד ז"י וז"י פטור דכל אחד הוה כמסייע והיינו סברא דחשוב כאלו אחד עשה כולה והשני מסייע וטעם השני משמע דלאו אורחי' בהכי כפי' רש"י שם והנה לטעם זה הוא דחשוב כאלו כל אחד עשה פלגא ולאו אורחי' בהכי כיון דאפשר לאחד לעשות והנה ברשב"א סי' כ"ח כתב דרק בשבת פטור יען דמיעט קרא דעשותה אחד ולא שנים וזה יכול וזה יכול מיקרי מסייע ושניהם פטורים משא"כ בשער אסורי תורה והנה לרש"י דמפרש דהוה ז"י וז"י וא"כ זה דמי לשבת וילפינן משבת וה"ה לכל אסורי תורה ע"כ משום דהוה כמסייע כפירש"י דהרי פריך לזה יכול וזה א"י והיינו דחשוב כאלו אחד עשאו והשני מסייע לו וכן להיפך כל אחד מיקרי עושה כולה ומיקרי מסייע אבל תוס' דמפרש הא דזבח הוה א"י א"כ בז"י וזה יכול רק בשבת פטור [וכן פליגי בזה הראשונים בסי' ב' בשחט כשר ופסול דלרשב"א פסול בזה יכול וז"י אבל שאר מפרשים הביאו מתוספתא דשחיטה כשירה והיינו דילפינן משבת דז"י וז"י מיקרי מסייע ופטור] ומעתה י"ל בש"ח דמצריך קרא למעט מההוא ב' שוחטים כתב בריטב"א בקידושין דף מ"ב דלא יליף מהעלאה דחייב בשניהם וכ"כ בבכ"ש חולין דף פ"ב] וזהו ר"ש דמחייב בהעלאה בזבחים דף ק"י אבל ר"י פטור שם בהעלאה א"כ ע"כ דמדמי לשבת ואמנם גם לר"י י"ל דלא יליף משבת דהרי מצריך קרא לפטור העלאה ומעתה אני אומר בוודאי ר"י דסובר מזה יכול וז"י פטור ובא"י שניהם חייבין ע"כ סובר משום דזה יכול וז"י חשוב כאלו עשה פלגא ופטור דלאו אורחי' משא"כ בא"י וא"י חייב דאורחי' בהכי וחשוב כאלו כל אחד עשה כולה ור"ש דסובר דפטור בא"י שניהם א"כ ז"י וז"י אין משום דחשוב כעשה פלגא ולאו אורחי' דהרי בא"י וזה א"י אורחי' וחשוב כאלו עשה כולה ואפ"ה פטור א"כ בז"י וז"י פטור מהא"ט דחשוב כאלו אחד עשה כולה וגם כל אחד הוה כמסייע ופטור וא"כ לר"ש אין ממעט מושחט אחד ולא שניהם דלדידי' חשוב כל אחד כאלו עשה כולו והוה כ"א מסייע ועושה כולו רק ממעט מההוא וא"כ א"ש דר"ש דסובר בהעלאה חייב אף דבשבת פטור אפי' בזה א"י וזה א"י ולא יליף משבת יען דכ' קרא בש"ח דחייב ולא ילפינן משבת [ושוב ילפינן שאר אסורין מש"ח] וחייב מקרא דאיש איש א"כ ע"כ דרשא גמור ההוא א"כ לכן גם לשחוט להדיוט שפיר ילפינן מאיש איש אבל לדידן זה א"י וזה א"י חייב בשבת א"כ לכן ע"כ הדרשה להיפך יען דילפינן מושחט אחד ולא שנים דבש"ח פטור והו"א גם בהעלאה פטור צריך איש איש דחייב כמו בשבת והוה רק גילוי מילתא בעלמא דל"ה דרשה גמורה א"כ לפי"ז אין לילף מאיש איש לחייב שחט להדיוט ולכן צריך רבינו לילף מקרא דדם שפך דאיש איש לא דרשינן באמת רק לענין העלאה יען דבלא"ה בשבת חייב בזה א"י וזה א"י ובזה יכול וז"י רק פטור בשבת אבל בשאר אסורין מסברא חייב בזה יכול וזה יכול ורק ממעט משחט אחד ולא שנים [אבל מההוא א"א למעט כיון דמסברא בשאר אסורין חייב] ושוב הו"א גם העלאה פטור לכן צריך איש איש וסגי' דאף דאין דרשה גמורה אבל לענין שחט להדיוט א"א לילף מאיש איש אלא דצריך קרא דדם שפך לאיש ההוא [ודע דרבינו מפרש באופן אחר אם נשפך כמים דהיינו להדיוט חייב ובג"מ דריש מלאיש אפי' שחט לאיש וצריך טעם דרבינו שונה דרשה זו] ודו"ק וע' תוס' שבת דף ג' הביאו מירושלמי במשכן שאני דדרכו בכך והקשו ע"ז אמנם כונת ירושלמי ברור כדעת רש"י דז"י וז"י פטור דלאו אורחי' בהכי וע"כ קאמר שפיר בירושלמי דבמשכן הוה אורחי' ושפיר חייב [עיי' מקר"ח סי' רס"ו דמחלק ג"כ בין קרא דעשותה דקאי רק אחיוב קרבן וקרא דצריך ליפטור בש"ח היינו אפי' מלאו].
ועתוס' שבת דף כ"ד ד"ה שהחי נושא את עצמו הוק' תוס' הא גם בדבר קל מאד חייב וא"ל דהוה שניהם שעשאו פטורים הא הוה זה יכול וזה א"י דחייב ותי' דבמשכן גמרינן שלא הי' נושאין דבר חי ותמוה הא בגמ' מבואר דטעם משום דחי נושא את עצמו וא"כ לכאורה לא תירצו מידי ונראה דכונתם רק דלעולם הוה שניהם שעשאו פטורים ורק תוס' הוק' משום דהוה זה יכול וזה א"י דחייב ע"כ תי' תוס' דל"ה במשכן וכונתם לפמש"כ בשם רש"י דיש ב' טעמים דזה א"י וזה יכול דחייב יען דמסייע אין בו ממש ועוד טעם אחד יען דאורחי' בהכי כמוש"כ שם במהרש"א ע"ז כתבו תוס' דהתינח במילתא דהוה במשכן שפיר י"ל דאורחי' בהכי אבל כיון דבמשכן לא הי' נושאין דבר חי ל"ש לומר דחייב בזה יכול וזה א"י משום אורחייהו בהכי דהא לא הי' כלל במשכן וגרע מזה יכול וז"י דהא דרכו בכך במשכן כמש"כ תוס' ריש שבת בשם הירושלמי כנ"ל.

יז

שחט

בחוץ בלילה חייב וכו'. עראב"ד שהשיג דאם שחט והעלה בלילה פטור אלא אם העלה ביום שחיטה לילה חייב דמה לי פסול אחד מה לי ב' פסולים ונראה ליישב דלכאו' קשה דהנה בפ"ג מאיסמ"ז דעת רבינו דלילה אמח"ז כמו שבארנו שם מדלא הביא דר' אפוטרקי דלילה לקדושה יום להרצאה וא"כ קשה דהנה תוס' זבחים דף קי"א הוק' למה שחט בלילה חייב מ"ש משחט קדשים קודם פתוחות דלתות ההיכל דפטור ותירץ תוספות דלילה אמח"ז אבל פתוחות דלתות ההיכל מחוסר מעשה וא"כ קשה דרבינו לעיל בפרקין כתב דאם שחט בחוץ קודם פתוחות דלתות פטור דמחוסר מעשה ובשחט בלילה פסק דחייב אמאי יתחייב מ"ש משחט קודם פתוחות דלתות ההיכל כיון דסובר לילה מח"ז ונראה דהא דרבינו סובר דלילה הוא מחוסר זמן היינו בדבר שאין זמנו עד למחר לכן לילה שפיר מח"ז כיון דבקדשים לילה הולך אחר היום אבל מה שזמנו תמיד רק מפני שהוא לילה דהוא זמן שא"ר להקרבה עד למחר אבל מה שזמנו תמיד רק מפני שהוא לילה דהוא זמן שא"ר להקרבה בזה שפיר לילה לאו מח"ז (כסברת תוס' ד' ס"ד דלילה שא"ר לשום קודש ל"ה מח"ז) לפי"ז דוקא בולד שזמנו לא הגיע עד למחר בזה סובר רבינו לילה מח"ז כיון שלילה הולך אחר היום שעבר ול"ש לומר אמח"ז לבו ביום ובזה יש לתרץ גם השגות הר"א די"ל דרבינו מיאן בסברת הראב"ד דמה לי פסול דש"ח מה לי עוד פסול דלילה די"ל דבשלמא אי לילה אמח"ז שפיר י"ל דמה לי פסול אחד מה לי ב' פסולים כיון דלילה מח"ז א"כ אין ראוי כלל להקרבה ואיך חל כלל פסול דש"ח ואמאי יהא חייב אהעלא' ולא מסתבר סברת הראב"ד רק אי אמרינן דבאמת לילה לאו מח"ז ורק פסול משום לילה שפיר י"ל דמה לי פסול דלילה מה לי עוד פסול דש"ח וא"כ מאחר דע"כ צריכין לומר דלילה אמח"ז וראוי להקרבה מיקרי ואין אלא פסול בעלמא א"כ גם בהעלאה בחוץ בלילה שפיר י"ל דחייב גם אהעלאה דהא ראוי להקרבה הוא מיקרי כמו דחזו למחר.
ובהא ניחא קו' אחרינא דרבינו בפ"ג מפהמ"ק כ' הקדיש מנחה בלילה וקומץ ישרוף והרי ביומא מפרש הטעם משום דלילה אמח"ז וא"כ קשה לדעת רבינו דבפ"ג מאימ"ז דלא הביא דר' אפוטריקי מוכח דסובר לילה מח"ז א"כ אמאי ישרוף להנ"ל ניחא דרק בלא הגיע זמנו סובר דלילה מח"ז אבל היכא דראוי להקרבה רק משום פסול לילה שפיר לילה אמח"ז.
אך לכאורה יש להשיב דהא קיימ"ל בקדשים דכל שנדחה אח"ז ונראה א"כ בשלמא אי הי' סובר רבינו בכל מקום דלילה לאו מחו"ז וכר' אפוטריקי משום דאמח"ז לבו ביום דלילה נמשך ליום הבא ושייך לומר אמח"ז לבו ביום ל"ה דיחוי כלל אבל כיון שבארנו דרבינו סובר בעלמא לילה מח"ז היכא דא"ר עד למחר ל"ש אין מח"ז לבו ביום א"כ הוה נדחה ואח"ז ונראה ובשלמא לענין ש"ח דבע"ח אנ"ד שפיר י"ל כיון דרק משום פסול לילה הוא ל"ה כמח"ז וא"צ לטעם דכיומא חדא הוה ואמח"ז לבו ביום אבל במנחה דנדחה קשה אך הדבר ניחא כיון דאי נאמר דלא קדוש אין כאן דיחוי ורק שייך דיחוי אי נאמר דקדושה חלה א"כ באמת לכן הוא בשריפה דהוה קדשים שנדחו ואח"ז ונראה [ועיטה"ק מנחות דף ה'] ובזה ישבתי קו' טה"ק זבחים דף י"ב ארש"י מנחות דף ה' שכ' דהא דלילה אמח"ז לאו משום זמן מיעוט הוא אלא משום דאינו בכלל מח"ז כלל רק שעבודת לילה פסולה וא"כ קשה קו' תוס' שם דלמה צריך לדרשא דלילה לקדושה תיפוק לי' מביום זבחכם ותי' משום דע"י מח"ז תרד ולפירש"י דבאמת זמנו רק שעבודת לילה פסול א"כ נשאר קו' תוס' תיפוק לי' מביום זבחכם ואמנם לפמש"כ נכון הדבר דרש"י כ' כך אהקדיש מנחה בלילה דוקא וזה לכו"ע אבל בנולד בליל שמיני דלא הגיע זמנו עד למחר שפיר גם לרש"י פסול משום מח"ז ולכן צריך לכדר' אפוטריקי דגלי קרא לילה לקדושה דתורה גילתה דראוי שפיר להקדישה בליל שמיני ול"ה מח"ז ואין כאן רק פסול לילה ותדע דהא רש"י פ' דלכן לילה אמח"ז דלילה הולך אחר היום ואי קאי רש"י גם אנולד בלילה שמיני א"כ אדרבא מהא"ט ראוי שיהא מח"ז דיום המחרת יומא אחריתא הוה דבקדשים לילה הולך אחר יום שעבר וביום שעבר לא הי' ראוי להקרבה ולא להקדישו ובשלמא אי קאי אמנחה שהקריב בלילה כיון דביום שעבר ג"כ הוה ראוי' כתב רש"י הטעם משום דעבודת לילה פסול וזה לא מיקרי מחו"ז דזה בכל קרבנות כפירש"י ותוס' יומא שם.
אך מרש"י שבת דף קל"ז משמע גם בנולד סובר כן דהו' לילה זמנו רק דא"ר להקרבה ואמנם אף אי מדברי רש"י דשבת משמע כן לדעת רבינו יש לומר דמחלק בין היכא דזמנו עתה רק שא"ר משום לילה לכו"ע לילה אמח"ז וטעמא רבה איכא לחלק דבמידי דזמנו למחר מצד עצמו שפיר לילה מח"ז כיון דלילה הולך אחר היום שעבר אבל במנחות שזמנו הי' ביום רק משום דלילה א"ר להקרבה שפיר גם בלילה זמנו כיון שלילה אחר היום כפירש"י במנחות ואולם יקשה קו' אחריתי דהנה לתוס' דף קי"א דלילה אמח"ז אבל פתוחות דלתות מח"ז א"כ צ"ל דאיירי דהי' דלתות נפתחות כעין שכתבו מח"ז שם ותוס' מנחות דף מ"ט ומשל"מ פ"א מתומ"ס וזה דוחק דסתמא קאמר לכן אומר דבר חדש אי נאמר באמת לילה בכל מקום מחו"ז [והיינו כיון דלא הביא דר' אפוטריקי ולרש"י בשבת היינו טעמא משום דלילה א"ר להקרבה לכן סובר לילא אמח"ז א"כ רבינו דלא הביא דרא"פ א"כ סובר כהא"ג לילה מחו"ז] א"כ ל"ש למיפסל אם אין דלתות פתוחות דדוקא לתוס' דלילה אמח"ז וחייב משום דלמחר חזיא והא למחר ג"כ לא חזיא עד פתוחות דלתות היכל ואמאי חייב וצריך לומר בהי' פתוחות אבל אי מח"ז א"צ לדלתות פתוחות דאין החיוב משום דלמחר חזיא אלא מטעם אחר ע"כ ל"ב דלתות פתוחות דהנה יש לומר אף אי מחו"ז חייב כיון דאם עלה לא ירד דכל דעלה לא ירד חייב בחוץ ואין לומר א"כ גם באם אין דלתות פתוחות אמאי פטור כיון דעלה לא ירד דהרי תוס' זבחים דף ס"ג כתב דהו' כנשחט בדרום ובשחט בדרום קיימל"ן עלה לא תרד יש לומר כך דהנה הא דלילה עלה לא תרד היינו משום דיש להכשיר בבמה וזה שייך בפסול לילה אבל בפסול דקודם פתוחות דלתות לא שייך דיש הכשר בבמה דהא בבמה ל"ש כלל פסול זה דליכא היכל בבמה ולכן באמת אם עלה תרד ולא דמי לדרום דבזה שייך ג"כ שיש הכשר בקדשים קלים [או משום דילפינן מאברים לפדרים שקריבן בלילה ומאחר שיש לפעמים הכשר לכן ס"ל לר"ש אם עלה לא ירד וטעמא דר"י משום דם קדושתו חמור כמבואר בתוס' זבחים דף פ"ד אבל בקודם פתוחות דלתות היכל לא שייך לומר דילפינן מאברים ופדרים דהא באברים ופדרים לא שייך כלל דהותר בלא פתוחות דלתות ההיכל מאחר דעיקר פתוחות דלתות ההיכל לא מגרע ההכשר כיון דבלא"ה א"ר אפ"ה חייב משום דיש הכשר במק"א בבמה או באברים ופדרים א"כ אין זה שלא נפתח ההיכל מוסיף פסול כעין סברת הראב"ד יען דבלא"ה משום ש"ח כן יש לומר לענין דבלילה בלא"ה מחו"ז וא"ר אין זה גריעותא מה דלא נפתח ההיכל ודו"ק. [ועיי' תוס' יומא דף ס"ג דלא שייך לומר בשחט קודם פתוחות דלתות יהא חייב בחוץ משום דעלה לא תרד דזה רק בשחט שלא לשמו דראוי' לפנים לשמו אבל קודם פתוחות דלתות ההיכל א"ר לפנים].

הואיל

והשחיטה בלילה כשירה בחוץ. הנה נראה דרבינו סובר דהא דלילה פסולה לשחיטה אפ"ה כיון דחזינן דאפ"ה מקדש מנחה לפסול בלינה כדאיתא מנחות דף ק' משום דלילה אמח"ז לכן ג"כ בחוץ חייבין אך קשה לזה דבפ"ג ממחו"כ פסק דלילה מחוסר זמן ודוקא בהמפלת לאור ס"א משום דבא כד"ה כדאיתא בכריתות דף ז' ונראה דרבינו סובר לילה מחו"ז אפ"ה לענין ש"ח לילה אין מחו"ז וחייב וכהא"ג כתבו תוס' מנחות דף ה' ד"ה אלא דאע"ג דיש מחו"ז לבו ביום אפ"ה גם שעירי אהכ"פ חייב בחוץ דאין מחו"ז לבו ביום משום דלגבי ש"ח מיקרי עכ"פ ראוי לאוה"מ.
הנה לכאו' קשה מכאן אתוס' חולין דף מ' דלכך שחט בשבת חייב יען דבדיעבד זרק הורצה הא בלילה דאם זרק לא הורצה אפ"ה חייב כיון דעכ"פ עלה לא ירד וכן יקשה דהוק' מ"ש מאו"ב ותי' דכאן לא הו' מחוסר זמן יען דאיסורא רביע עלי' דאין עשה דוחה ל"ת ויקשה הא בלילה לא שייך זה הטעם אפ"ה חייב וא"כ מאי הוקשו התוס' משבת אך לזה יש לומר דבלילה בלא"ה ניחא דסובר לילה אמח"ז והיינו משום דלילה אחר שליום שלאחריו נמשך והו' כמו אין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא במנחות דף ה' אבל בשבת דלא חזי עד למחר שפיר הו' מחוסר זמן לכן הוצרך תוס' לתרץ דרק איסור רביע עלי' וכסברת השעה"מ בפי"ט מפסהמ"ק וטו"א בחגיגה דף ט' אבל קו' ראשונה קשה והנה תוס' הביא ראי' מביצה אם זרק הורצה ובאמרי בינה ביצה הקשה נימא אעל"מ לפמש"כ בשו"ת בית אפרים דלכך שוחט בשבת כשר כיון דלא צריך כונה לשחיטה הו' כנשחטה מאלי' דכשר [באמת תמוה הא עכ"פ בעינן כח אדם שוב ראיתי שכן דחה בבית מאיר סי' ד'] וא"כ בקדשים דבעינן כונה לשחיטה שייך אעל"מ ואמאי זרק הורצה הא השחיטה פסולה אמנם לי נראה לתוס' הנ"ל ניחא דכמו דכתבו דל"ח מח"ז יען דרק איסור רביע עלי' דלא אמרינן עשה דחל"ת מהא"ט לא שייך ג"כ דנאמר אעל"מ דכיון דכל הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת א"כ זהו הטעם רק שייך אלכתחלה אבל בדיעבד כיון שיש כאן עשה לא שייך דנאמר אעל"מ ורק בשחיטת חולין דאין מ"ע צריך לטעם דהו' כנשחטה מאלי' אבל בקדשים בלא"ה ניחא דכל הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת אבל עכ"פ כיון דעשה איתא ומצוה עביד לא שייך אעל"מ אלא דיקשה קו' אחרת דנאמר דהו' מצוה הבא בעבירה וא"כ מאי אהני דיש מצוה הא הו' מצוה בב"ע הנה כבר הרגיש בזה היריעות שלמה סי' כ"ח ותי' יען כיון דהקרבן גופי' אין עבירה רק במעשה שחיטה לא שייך דהו' מצהבב"ע ועוד יש לומר לפי מה דאיתא בירושלמי פסחים פ"ו דפריך אקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ואימרי חול קריבין ביו"ט ומשני כשחל י"ד בשבת ועבר והקריב החגיגה הרי דמקרא ילפינן דכשר [ועיי' נוב"ת סי' ט' כתב כיון דירושלמי דריש קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי דכשר ילפינן כל שחיטת איסור ולפמש"כ אין צריך לזה בשחיטת שבת גופי' איכא קרא דכשר ועיי' מש"כ בפ"א מ"ה ק"פ] והנה לפי"ז נתיישב לכאו' גם קו' המפרשים משוחט בשבת דנאמר אעל"מ דהרי גלי קרא בקרבן יחיד דכשר ה"ה בשחיטת חולין א"כ אין מזה ראי' דדוקא בשבת דאיכא מצוה רק דאין עדל"ת בזה הוא דגלי קרא דבדיעבד כשר אבל בשחיטת חולין בשבת אין ללמוד מזה דכשר והנה בשעה"מ ה"ג מגירושין כתב דהא"ט דמהני משום דרק איסור רביע עלי' ולדעתי מתוס' מוכח רק בקדשים דמצוה לשחוט בזה הוא דאמרינן האי סברא כיון דרק משום דעדול"ת ובאמת מצוה קעביד בזה הוא דאמרינן הא"ט דרק איסור רביע עלי' ובדיעבד מהני אבל בשחיטת חולין אף דרק זמן גרים שייך אעל"מ דאל"כ ל"ה צריכין לתרץ משום דאין עשה דחל"ת דסגי במה דאמרו דשבת איסור רביע עלי' דרק איסורא דיומא קאגרים חשוב ראוי' וכן יש להוכיח מפסחים דף מ"ח אי אמרת מוקצה דאוריי' מה לי איסור מחמת עצמו או מחמת דבר אחר.
והנה ראיתי בצל"ח פסחים דף צ"ח הקשה ג"כ אמאי אם זרק הורצה הא אפי' בדרבנן אמר רבא בזבחים דף ע"ג השתא דאמרינן לא יקריב אי אקריב לא מרצה ותי' דהואיל דחזי למחר מרצה גם היום הנה הוא כתב כך אקדשים שפיר צדקו דבריו וכדברי תוס' חולין אך מה שיש להקשות דהנה הוא הקשה דנאמר דאם הקדיש קרבן דל"ח להקרבה בשבת א"כ נדחה ויפסול והעלה יען דאם זרק הורצה כירושלמי הנ"ל אך הקשה הא גופי' אמאי זרק הורצה הא לרבא כל דאמר רחמנא לא תעבוד אם זרק אין מרצה לזה הוא דתי' הואיל דחזי למחר מרצה גם היום ויקשה לפי"ז מתוס' חולין שכ' תחלה דלכן חייב דהוה ראוי לפנים יען דבדיעבד זרק הורצה וע"ז הוק' מאו"ב דהוה מחו"ז ותי' משום דאין עדל"ת ל"ה מחו"ז דרק זמנא גרם הרי דהם לא הוכיחו הסברא רק מכח קו' מאו"ב אבל מהא דבדיעבד אם זרק הורצה ל"ה עושים הוכחה לסברא דזמנא גרים ולדברי הצל"ח הרי מהא גופי' דאם זרק הורצה הו' יכולין להוכיחו כסברתם משום דכאן אין אלא משום דאין עדל"ת וזמנא גרים אך הדבר ניחא דבאמת אקושיא מדרבא דאמר רחמנא לא יקריב אי אקריב לא מרצה י"ל פשוט כסברת הצל"ח יען דהנה חזי למחר מרצה גם היום והיינו משום דיומא קגרים ורק משום דקשיא להו מאו"ב הוצריכו לטעמא דאין משום עדל"ת והנה לפי"ז ניחא גם דברי השעה"מ דלא יקשה עליו מתוס' חולין די"ל דבאמת אי משום דקושיא דאעל"מ לא צריכין לסברא דשאני שבת משום דאין עדל"ת רק הוה סגי' בסברא דרק זמנא גרים ולמחר חזיא מטעם זה שייך באמת אף בשחיטת חולין כסברת שעה"מ ותוס' דכ' משום דאין עדל"ת דמשמע רק בשבת שייך האי סברא היינו משום דהוה קשיא להו מאו"ב דפטור אש"ח משום מחו"ז על זה הוא דהעלו שפיר דע"כ לחלק משום דבקרבן רק משום דאין עדל"ת אלא דאכתי קשה אי איתא כסברת השעה"מ יען דיומא גרים כשר א"כ לא הי' צריכין כלל לתרץ יען דכשר בדיעבד רק שכן חייב בחוץ כיון דאין האיסור אלא משום דזמנא גרים ומצ"ע ראוי ולמה צריכין לטעם דכשר בדיעבד דהורצה וזה לחוד הא לא סגי' רק מטעם שכ' שעה"מ יען דזמנא גרים דאל"כ יקשה אכתי הא כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ וע"כ הוה מצי לתרץ מיד דלכן חייב יען דמצ"ע ראוי דזמנא גרים וע"כ מוכיח דסברי דטעם זה לא סגי' לחייב אש"ח וגם אין זה טעם להכשיר השחיטה והיינו כגמ' דפסחים דמה לי איסור דדבר אחד גרם לו ליפסול רק הטעם דאעל"מ כמוש"כ יען דאצ"כ כמוש"כ הבית אפרים או כמהרי"ט דלא ניתקון האיסור.
והנה בטה"ק זבחים דע"ג הוקשה ג"כ כקושית הצל"ח אמאי זרק בשבת הורצה הא לרבא כל דאמר לא יקריב אם זרק לא הורצה והעלה בפשיטות דרק היכא דחכמים אמרו לא יקריב כלל אז שייך דיחוי אבל היכא דלמחר חזיא ל"ח דיחוי כלל ומרצה גם היום והנה סברתו נכונה וישרה אבל אכתי לא הועיל ליישב בשאר מקומות דהנה בטו"א בר"ה ד' כ"ח הוקשה בשופר של עולה דאמרו לא יתקע ואם תקע יצא אמאי ל"א דיש דיחוי אצל מצות ולכן נראה ליישב ע"פ אחר דרך היכא דאמרו לא יקריב משום חששא יפסול דאפי' בדיעבד לא יהא ראוי אם לקח מן הקבוע כהא"ג אם עברו והקריב אפי' דיעבד אין מרצה אבל היכא דמעיקרא לא נאמרה רק אלכתחלה ל"ש לומר דנדחה ולכן ניחא דשפיר אם זרק הורצה דשם רק אלכתחלה נאמרה דלא יזרק ביו"ט ואין משום חשש פסול דיעבד ל"א דנדחה רק היכא דהוא משום חשש פסול דיעבד אמנם רואה אני כי דברי האחרונים במחלוקת שנוי' דהנה הרשב"א חולין די"ד כתב דלכן מוקצה מחמת איסור דאסור לשחוט היום אז אמרינן אם שחט מותר משום דהקצאתו אין משום דמקצה מדעת דזה ממילא בא מחמת איסור היום ומחר הא חזו לכן אי עבר ושחט ל"ה מוקצה ולפ"ז למ"ד דאמרינן מוקצה מחמת איסור ומוקי משנה דשחיטתו כשירה בחולה והבריא א"כ ע"כ דסובר אף דהקצאתו ממילא בא מחמת איסור דרביע עלי' וחזיא למחר אפ"ה היום הוא מוקצה ואסור אף דיעבד א"כ לפי"ז בקרבנות כהא"ג ג"כ י"ל דהוא דיחוי כיון דמחמת איסורא דיומא אסור לשחוט ולזרוק א"כ אמאי אם זרק הורצה דא"ל משום דזמנא גרמא ומביא למחר דהא למ"ד דהוא מוקצה מחמת איסור לית לי' האי סברא א"כ גם לענין דיחוי בקדשים יהא דיחוי ואם זרק לא הורצה והנה אקושית השעה"מ דנאמר אעל"מ עדיין י"ל דניחא לפי דברי תוס' יען דכל הטע' דאין עדל"ת א"כ ל"ש אעל"מ כיון דבדיעבד עכ"פ מצוה קעביד ול"ה מה"ב כיון דקרבן אין בא ע"י עבירה יצא כירושלמי שהביא בירושל' אבל קו' הצל"ח אדרבא בזבחים דנאמר אם זרק נדחה ולא מרצה וכן קו' שעה"מ שכ' לתרץ גם בשחיטת חולין מהא"ט אי אע"מ משום דאיסורא דיומא גרים יקשה שפיר הא להאי מ"ד דיש מוקצה מחמת איסור שחיטה ובדיעבד אסור וע"כ לא מחלק א"כ הדק"ל.
ולכן אמינא ליישב קו' צל"ח וטה"ק דל"ח דיחוי היכא דיומא גרים אבל לא מטעם הצל"ח וטה"ק רק הסברא כן דדיחוי רק שייך היכא דבשעה שהי' פסול ואין ראוי פקע מיני' שם קרבן כשר א"כ אף דמחזי אח"כ כבר נדחה אבל איסור שבת ויו"ט אין גרים פסול בגוף הקרבן דהא גם בשבת הקרבן אין בו פסול ושם קרבן כשר עליו ולכן אם עבר ועבד כשר בדיעבד וכ"ז ניחא גם למ"ד דסובר לגבי מוקצה מחמת איסור דאסור אף דהוא אסורא דיומא דגרים משום דדיחוי ל"ש כלל בקרבן דכשר מצד עצמו [וא"ל עכ"פ משום הא גופי' יפסול משום מוקצה הנה כבר ישב על מדוכה זה בצל"ח ביצה שם].
וכעין זה כתב בטה"ק מנחות דנ"ט אמילתא אחריתא וז"ל אהא דאמר רבא הא מני חנן המצרי הוא דל"ל דיחויין לכאורה קשה ניהו היכא דהדר איחזו אינו מזיק לו הדיחוי שהי' תחילה לחנן המצרי מ"מ באותה שעה שהי' דיחוי אינן חשובות העבודות שנעשה בשעת ההוא כלום ולכן איני מן הדין שתפסול בו מחשבה שהיתה בשעת אותה קמוצה שקמץ בעוד שהלבונה היתה מונחת עלי' וי"ל דכך הדיוק מדברי חנן המצרי דאם איתא דבשעה שהי' עליו הדיחוי ל"ה עליו שם קרבן כלל ל"ה מכשיר חנן המצרי גם כשמזווג לו שעיר אחד דאי אפש' לשעיר הנשחט שיחול עליו עכשיו שם קרבן מחדש מאחר שכבר נשחט ופקע מיני' שם קרבן ואחר שחיטה א"א לחול עליו שם קרבן מאחר שהי' במציאות לתקנו וא"כ ממילא מוכח דהעבודה שנעשה בו בעוד שהי' דיחוי מיקרי עבודה פסולה עכ"פ עכ"ד וא"כ מזה נשמע דלמ"ד דאית לי' דיחוי משום דבשעה שהי' דיחוי הי' שם קרבן פסול עליו ופקע מינ' שם קרבן כשר וזה ברור.
והנה בשו"ת מהרי"א או"ח ס"י הוקשה על תוס' חולין הנ"ל מאי מייתא ראי' מביצה שם בק"צ דניתן לדחות לכן בדיעבד הורצה כמש"כ צל"ח כהא"ג בפסחים דף ע"ג.
ול"נ דהנה הא דהוק' תוס' אין מקריבין קרבן יחיד יש להבין מאי ס"ד דתוס' דפסול הא אפי' חולין ששחט בשבת שחיטתו כשירה וע"כ כונתן דס"ד כקו' האמרי בינה רק בחולין מהני כיון דל"ב כונה כסברת הבית אפרים וע"ז תי' דבקדשים ג"כ הורצה כדמוכח בביצה והכונה דמוכח דאי ע"מ אף בקדשים וא"כ ניחא דאין סברה לחלק כלל בין ק"י לק"צ אלא דאכתי קשה הא באמת הוקשה הצל"ח דצ"ח מטעם אחר דנאמר כיון דאמר רחמנ' לא תקריב אם זרק לא הורצה משום דיחוי וצריכין לתרץ יען דחזי למחר וא"כ שוב יקשה מאי הוכחה מהא דביצה אם זרק הורצה הא י"ל רק בק"צ הורצה דל"ה דיחוי יען דניתן לדחות בק"צ אבל בק"י דל"ש דניתן לדחות יקשה דילמא באמת לא הורצה דהוה דיחוי אולם י"ל דהנה עוד הוקשה במהרי"א שם למה לא הכריחו מתוספתא דפסחים והביאה רבינו פ"ב משגגות דבדיעבד אם זרק הורצה אף ביחיד.
ולכן אני אומר דחדא מתורצת בירך חברתה די"ל דבאמת דזה דהורצה ול"ה דיחוי היה פשיטא להו דלא משום האי דתוספתא ורק קושיתם הי' משום דאעל"מ דתוספת' איירא בשוגג דאע"מ אבל במזיד אכתי י"ל דבקדשים אעל"מ וא"כ אין ראוי לבוא לפנים [דל"ש לומר דהוא ראוי לבוא לפנים אם שחט בשגגות שבת] וע"ז שפיר הביאו ראי' מכבשי עצרת דזה איירא במזיד אפ"ה הורצה ול"א אעל"מ וא"כ ה"ה בק"י דאי משום דאעל"מ אין לחלק בין ק"צ לק"י וזה ברור.
והנה בשבת דף קל"ד בהא דקאמר רב כהנא מאן חייב כרת אומן ופריך לימא אנא עבדו פלגא דמצוה אתן עבדו פלגא דמצוה ומסיק כגון שהותרו בו ואמר מספקנא ולא הספיק והנה רבינו שם כתב דחייב חטאת יען דהתרו בו ופירוש בכ"מ דאשמעינן דל"ה אנוס ויקשה הא לפי ס"ד דעבוד רק פלגא דמצוה ע"כ חייב אף דאיירא בלא התרו בו וא"כ אמאי הא חייב חטאת ומאי צריך לטעם אתם עבדו פלגא דמצוה ופירש"י דהתחיל ברשות אמאי חייב לימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה ותיפק לי' דבלא"ה ליכא חיוב כרת כיון דעשה ברשות והו' אנוס א"כ אף דבידו להלקות אין לחייב למפרע א"כ חזינן דל"א דאנוס הוא.
ונראה ליישב דהנה רמ"א בתשובה העלה דשנים רשאין למול בשבת ודעת היש"ש דאסור משום דקאעבוד איסורא ולא עבוד רק פלגא דמצוה וכ"כ בב"י סי' רמ"ו דעשה איסורא יען דהתחיל ולא גמר אבל בשב"י סי' נ"ט העלה דהאיסור הוא משום לתא דשני דגורם חילול שבת ע"י אחר דאי הו' מל איהו ל"ה רק חילול שבת אחד כ"ז שלא פירש ולפי"ז באמת הא דפריך לימא אתם עבדו פלגא דמצוה וא"כ אף אי לא עבדו פלגא דמצוה עכ"פ הוא עשה פלגא דמצוה וחילל שבת בהיתר וליכא איסורא בראשון דרשאין לדחות שבת משום פלגא דמצוה רק דפריך דחיוב כרת ליכא כיון שיכולין לגמור ואף אם לא גמרו עכ"פ אין לחייבו כרת משום זה כיון דאם הי' אחרים מהלקטים נמצא עשה הוא פלגא דמצוה ולא חילל שבת כלל א"כ אם הם אין מהלקטים הוא אנוס ופטור וא"כ אף מחטאת פטור ומסיק דאיירא בהתרו בו ול"ה אנוס ע"כ שפיר חייב חטאת ולפי"ז מוכח דרבינו מפרש כהש"א דאין איסור משום הראשון דאי כדעת הב"י והיש"ש דראשון איסורא עכ"פ עביד אף אם הי' אחרים מהלקטים א"כ לפי"ז הא דפריך אתם עבדו פלגא דמצוה צריך לפרש דאם לא עשו נהי דכרת ליכא אבל איסורא עביד וא"כ יותר הו' לי' להקשות כיון דלא התרו בי וסבור שיגמור א"כ אנוס הוא דהא אם הי' גומר לא הי' כאן חילל שבת כלל וא"כ נהי דנאנס ולא גמרו לא שייך דעביד איסורא למפרע משא"כ אי פריך יען דעתה ג"כ עדיין יכולין לגמרו א"כ רק הקו' דלא לחייב כרת אבל איסורא עביד ומדלא פריך הכי מוכח ע"כ דמטעם אנוס אין לפטרו אף דלא התרו בו דל"ה אנוס [והדבר מוכח דהנה בחס"ו הוקש' אמאי לא משני בליכא אחר לגמור והוא אין רוצה להלקוט לכן חייב ותי' דלא שייך לומר דחייב כרת למפרע רק איסורא עביד ולכן שפיר פריך ליעבד אחר לגמור המצוה וא"כ ע"כ דלא חשוב אנוס דאי חשוב אנוס א"כ ממנ"פ כיון דלא שייך לחייב למפרע כרת א"כ עדיפא הול"ל אנוס הוא ולמה צריך להקשות מטעם דאתם עבדו פלגא דמצוה אע"כ דבאמת מהא"ט גופי' ל"ח אנוס ליפטר דהא אף אם עביד אחר איכא איסורא דהא חילל שבת ולא עביד רק פלגא דמצוה ואי הו' מלקט הוא עצמו הו' עביד כל המצוה ולא הו' פוגע כלל באיסור שבת ולכן לא הו' אנוס] ורק פריך דלא לחייב משום דאחרים יכולין לעשות המצוה א"כ אחר דמשני דאיירא בסבור שיספיק לגמרי ולא הספיק לגמרי ידעינן דחייב חטאת בלא טעמא דהתרו בו אלא ודאי מוכח דרבינו מפרש כדעת הש"א דאפי' איסורא לא עביד היכא דעושה פלגא דמצוה ע"כ שפיר פריך כיון דגם עתה יכולין לגמרו ואז לא עשה איסורא כלל ואם לא גמרו אנוס הוא ולא עשה איסור כלל ופטור אפי' מחטאת וע"ז משני דאיירא בהתרו בו ע"כ שפיר חייב חטאת ואפי' כרת איכא.
אמנם הנה רב כהנא דנקט אומן ולא נקט באב דהחיוב הוא על האב ולכאו' נראה דאב הי' פשיטא לי' לרב כהנא דפטור דהא לגבי האב אם אחרים יגמרו המצוה הו' כאלו הוא עושה כל המצוה דשליח של אדם כמותו ולכן רק באומן דאם הי' אחר גומר לא עביד ראשון רק פלגא דמצוה לכן ס"ד דרב כהנא דחייב כרת א"כ יקשה לפי"ז לשיטת רבינו דס"ל דאם לא גמרו הו' אנוס כמו שבארנו א"כ תיקשי אמאי נקט אומן ולא נקט באב דאין לומר משום דבאב גם לרב כהנא פשיטא לי' דאין חייב דאי אחרים יגמרו הו' כאלו קיים הוא כל המצוה ולא עביד איסורא כלל דהא לפי שיטה זו גם באחר אם מל ולא גמר הוא המצוה לא עביד איסורא כלל כיון דקיים עכ"פ מקצת ממצוה.
אך יש לומר דהנה ביש"ש הוכיח דע"כ אסור למול ע"י שנים מדס"ד דרב כהנא דאם לא הלקוט חייב כרת מוכח דאף בעביד פלגא דמצוה עכ"פ איסורא איכא וקשה מכאן על רמ"א בתשובה דאם מל ולא פרע לא עשה איסורא משום דהו' כאלו עשה שנים דפטורין ותי' בחס"ו לפמש"כ יש"ש ליישב קו' תוס' לקמן בהא דנקט מל ולא פרע כאלו לא מל הא תנן דחוזר על ציצין המעכבין ומדמחללין שבת ע"כ דמעכב ותי' דקמל"ן דלא מל ולא מתקן גברא כלל משא"כ בציצין המעכבין הגברא מיתקן אלא דהמצוה לא קיים א"כ ניחא דחייב שפיר דהא איכא תיקון גברא את"ד וקשה לי מירושלמי דפרקין דמייתא הך דלא הספיק לגמרו ומל ולא פרע ול"ש כתירוצו של חס"ו ועוד קשיא מדרב כהנא מאי קמל"ן דאם לא הלקוט חייב כרת ולכן נראה דקמל"ן הא גופי' דהו"א כיון דמעכבין ולא קיים המצוה א"כ אין כאן חילול שבת ולתקן גברא לא מכוין קמל"ן דחייב א"כ ניחא דנקט אומן דאי באב דמכוין לתקן גברא פשיטא דחייב כדנשמע ממשנה מדחוזרין על ציצין המעכבין ורק באומן קמל"ן רב כהנא דהו"א דלא מחייב דהא לא עביד מצוה ואין כאן חילול שבת כקו' הנ"ל קמל"ן דאפ"ה חייב כיון דעכ"פ איתכוין להמעשה החבורה ודו"ק.
הנה בענין שנים שעשאהו בחס"ו בהגהות לש"ע או"ח סי' רס"ו הביא דברי המקור חיים שכתב היתר חדש דאם העגלה בשני סוסים ולמשא הי' יכול לינהוג בסוס אחד בשני אנשים הי' פטור אבל אסור ובבהמה מותר לגמרי כמבואר בשבת דף צ"ג רק דשוב העלה דלא ילפינן לאו מקרבן וכתב בחס"ו דצ"ע במלאכת שבת האיך תהי' מלאכת בהמתו חמורה ממלאכת עצמו והרי בחד קרא כתוב לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ומה שנקרא מלאכה אצלו גם בבהמתו כגופו דמיא 0אבל לא יותר וגם בשאר איסורי לאווי לא ילפינן אבל בשבת אין לחלק בין בהמה לאדם ונראה שלא אמר אדם מעולם היתר זה כי מהידוע שרגיל להיות סוס אחד מהסוסים שמתעצל וסומך על סוס חבירו והוא נסוג אחור מלמשוך עצמו הולך מכח חבירו עד שמרגיש המחמר ורודה במקלו שבידו וא"כ אין לסמוך על היתר זה כי אולי יהי' ד' אמות במעט רגע אשר הי' סוס אחד נסוג אחור ויהי' כל המשא על סוס האחד את"ד עיי"ש בשם הכס"ו ז"ל.

וכן

אם העלה בלילה חייב. וכ' בס' ע"א דמדברי רבינו משמע דוקא כשהעלה בלילה חייב וטעמא משום דקייל"ן דהשוחט והעלה בחוץ א"ח אלא על דבר שהוא ראוי' אל פתח אוה"מ וכיון דלינה פוסלת בנשחט כראוי פוסלת גם בשחיטת חוץ אבל משום יוצא לא פסול משום דאיתרבי מקרא כמוש"כ רש"י זבחים קי"ג בד"ה השוחט את העוף ולפי"ז כיון דלינה פוסלת ג"כ בחוץ משו"ה כ' רבינו בלילה.
הנה רבינו לא הביא הך דאיתא בב"ק דף ק"י דאמר רבא המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא דאשם קראה ואשם אין מקריבין בלילה ונראה דהנה קייל"ן אם עלה לא ירד וא"כ לכאו' אמאי לא יצא הא לא גרע מאם עלה לא ירד ונראה דהא זה רק כהקטרת אימורים אבל בדם שנפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים דף נ"ו וא"כ יש לומר דמדמה זה לאשם דכמו דם אשם שנזרק בלילה דלא הוה זריקה כלל ה"נ לא הו' חזרה ולא יצא ולפי"ז יש לומר דזהו תליא אי אמרינן בדם שנפסל בשקיעת החמה ואף אם העלהו על המזבח קודם שנשקע החמה נפסל א"כ לא הו' זריקה דידי' זריקה כלל אבל אי אמרינן באמת שאם העלה הדם ע"ג מזבח קודם שקיעת החמה ונשאר עד למחר הדם כשר לזריקה א"כ אי זרקו בלילה אין כאן אלא פסול ופסול לילה אם עלה לא ירד א"כ גם חזרה של גזל הגר יצא ולכן השמיטו רבינו דיש לומר דס"ל דגם בדם אין כאן אלא פסול לילה ואם עלה לא ירד ממילא הכא הו' חזרה רק רבא הו' ס"ל דאם עלה ירד לכן ס"ל דל"ה חזרה [והנה שם פריך הגמרא והא אמר רי"ו מנין לדברי תורה שקולטין שנאמר את בצר במדבר וכתיב בתרי' וזאת התורה לא קשיא הא בעידנא דעסיק הא בעידנא דלא עסיק ואבע"א מאי קולטין ממלאך המות נשמע מכאן דתורה לא הוה שמירה רק בזמן שעסיק ורק נגד מה"מ אבל לא הוה שמירה נגד בני אדם הרודפין אחריו וקשה לי מב"ב דף מ"ז דאמרינן שם דכל מידי דשמירה אין לוקחין מת"ח שאין הת"ח צריכין שמירה דתורה משמרתו וקשה הא צריך שמירה בעידנא דלא עסיק בה ועוד לאבע"א לא הו' שמירה רק להנצל ממה"מ א"כ אמאי אין לוקחין לשמירה גם מת"ח].
וגאון אחד כבר הקשה לי קו' הנ"ל דאמאי השמיטו רבינו הך דבב"ק הנ"ל ונראה עוד דהנה בכריתות דף ז' פליגי ב"ש וב"ה במפלת לאור שמונים דב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ואמרו ב"ש לב"ה אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שכן יצאה לשעה שהוא ראוי' לקרבן ואמרו ב"ה הרי המפלת יום שמונים ואחד שחל בשבת דלא יצאה לשעה שראוי לקרבן וב"ש השיבו דראוי' לקרבן ציבור והנה אנן קייל"ן כב"ה ולכאו' שפיר אמרו ב"ש ונראה דטעמייהו דב"ה דסברו גם בלילה אם עלה לא ירד א"כ דמיא לשבת דבקרבן יחיד לכתחלה לא יביא ואם הביא כשר [ומהא דדן ב"ש ששבת ראוי' לק"צ הא לא הו' כ"כ טעמא דעכ"פ בקרבן יחיד אין ראוי' רק דבקרבן יחיד ג"כ בדיעבד כשר הא בלילה ג"כ אם עלה לא ירד וא"כ ניחא דבגמרא בב"ק ס"ל דאם עלה ירד ומדמה שפיר לאשם אבל להלכה ס"ל לרבינו כיון דהלכה כב"ה גם באשם הא בלילה יצא דעלה לא ירד גם יש לומר דתליא אי אמרינן דיכול להקדיש בלילה קרבן להביאו למחר דאין מחו"ז בלילה א"כ גם אשם הא יכול להביא היינו הקדישו וזהו טעמא דב"ה לכן גם בגזל הגר יצא ולכן לא הביאו רבינו.

יח

המולק

בחוץ פטור. הנה כך איתא בזבחים דף ק"ו דממעט מליקות עוף קדשים מדכתיב ושחט או מזה הדבר אף דהכשירו בפנים במליקה וקשה לי דילמא באמת מולק חטאת עוף או עולת עוף בחוץ חייב שכן הכשירן בפנים אמרינן מליקתן זהו שחיטתן כדאמרינן ביומא דף ס"ד כהא"ג בשעיר המשתלח דחייתן לצוק זהו שחיטתן וקרא רק קאי אציפורי מצורע דבעי שחיטה דכתב בפירוש ושחט את הציפור ומרבה מקרא דעוף הטעון שחיטה בפנים ושחט בפנים חייב בשחטו בחוץ אבל אם מלקו בחוץ אף דבשאר עופות קדשים זהו הכשרן [גם בחולין זה הכשירן למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אפ"ה פטור כיון דהו' קדשים דבעי שחיטה בפנים ממעט קרא אם מלקו] אבל בשאר עופות קדשים דהכשירן בפנים מנ"ל למעט מליקתן בחוץ אימא דבאמת חייב דמליקתן זהו שחיטתן וליישב נאמר דעכ"ח ס"ל לרע"ק ולר"ש דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ כיון דעכ"פ בחוץ לאו היינו דרך הכשירן ממילא הו' כנוחר ומעקר דפטור דבש"ח בעינן שחיטה והך דיומא שאני דמצותן בחוץ בלא שחיטה אמנם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת באמת כיון דהכשירן בפנים במליקה חייב נמי בחוץ ומקראי רק ממעטינן ציפורי מצורע דבפנים ג"כ בעי שחיטה והו"א גם בחוץ חייב כיון דבעולת עוף בפנים זהו הכשירן כדאמרינן כהא"ג בחולין דף כ"ט בסוגי' דנעשה בו מעשה חטאת עוף בפנים בסי' אחד לזה ממעט קרא ובאמת נראה בשמעתין דרק לר"ש הוא דאמרינן האי סברא דבעוף הו"א דזהו הכשירן בפנים אמנם לר"ע אין הכרח לפרש כן רק דבעוף הו"א דאין שחיטה לעוף מה"ת חייב קמל"ן קרא דפטור אמליקה רק דרש"י פי' כך אליבא דר"ע ג"כ מהאי טעמא דהכשירן בפנים משום דלמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת בעינן להאי טעמא דהכשירן בפנים.
ובהכי ניחא לי מה שתמה בספר שושנת העמקים בחולין י"ז דפריך הגמרא לר"ע דבשר נחירה הותרה מהא דהנוחר והמעקר פטור מלכסות והקשה הא בכה"ד כתיב ושפך וילפינן שפיכה שפיכה מש"ח כפירש"י שם דבעינן שחיטה דבקדשים שאני דבפנים בעי שחיטה ואמנם לפמש"כ יש לומר דרש"י פי' כך למאי דמסיק בזבחים דמליקה בחוץ פטור והיינו למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא ממעט מליקה בחוץ כיון דגם בפנים הכשירן בנחירה ולא ממעט מליקה בחוץ רק בציפורי מצורע א"כ גם בש"ח מצינו דחייב אנחירה א"כ גם בכה"ד יהא חייב ושפיר קשיא לר"ע וס"ל לגמרא דחולין דאין שחיטה לעוף מה"ת.
בהך דמ"ע לטפל שהבאתי בריש הסי' ומביא קרבנות הנה בתמורה דף י"ז דריש מקרא דאפי' ממרעייהו ל"א ממורגייהו ופירש"י דצריך לבקשם באגם ואפי' דשות אמנם קשה לי לפי"ז הא דאיתא בשקלים והובא בקידושין בהמה הנמצאת במגדל עדר וכו' אמאי אמרינן דבעלים מתיאשו כיון דמ"ע וחיובא מוטל על הבעלים למיהדר עלייהו א"כ בודאי לא איתיאשו.
הנה בריט"א בפ"א דבכורות הביא מכילתא פ' בא דדריש מקרא דבאדם ובהמה דכמו דלוים פטורים מבכורה כן פטורים גם מבכור בהמה טהורה ואין חייבין לתת לכהן רק דקדושתם לא פקע וצריך להמתין עד שיומם אולם בס' התורה והמצוה שם במכילתא מפרש דרק מינקט נקיט כל הדרשות והם מדרשות שונות דפטור דלוים הוא מקרא דאך פדה ודרשא דטפול נשמע מקרא דוכן תעשה לשורך והני תרי דרשי דנפל פוטר ושיכול לתתו בכ"מ שירצה ואין צריך להביאו לבית הבחירה הוא מתרי קראי באדם ובהמה חד דפ' בא ואידך דפ' קרח א"כ רק מטיפול להביאו לבהב"ח פטורים אבל עכ"פ חייבין ליתנו לכהן.
בענין שוחט לשם איש נראה דתליא בזה דהנה בריש שמעתין דבזבחים איתא דמעיקרא הו' סבירא לי' דלשם חולין לא מיפסל דלאו בר מינה אינה מחריב ואח"כ מסיק בגמרא דנימא קו"ח קדשים מחללין קדשים חולין בודאי מחללין קדשים והוק' תוס' דהא עד השתא הו' ס"ל הסברא להיפוך דבר מינה מחריב בה וא"מ אינה מחריב ונראה ליישב דהנה רש"י בסנהדרין דף ל"ה הקשה דבחולין בעזרה לא שייך לומר דמקדש שלא מדעת לפי"ז יש לומר להאי סברא לאו בר מינה אינה מחריב דהא אי הו' חולין לא הו' מקדשה בעזרה וא"כ הו' מחשבה דמינכרא מילתא ואיתא בריש מנחות דר"ש ס"ל דמחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא ופירש"י מחשבה דמינכרא לכל לא הו' מחשבה ולכן לשם חולין נמי דהו' מחשבה דמינכרא לא מחריב בה אבל הא שם במנחות מסיק דכולהו כרבה לא אמרו דאדרבא מחשבה דמינכרא פסול רחמנא לפי"ז יש לומר בלשם חולין דהו' מחשבה דמינכרא פסלה רחמנא וא"כ לפי"ז יש לומר דבאמת ס"ל דחולין בעזרה מתקדשו שלא מדעת וא"כ יש לומר דלמסקנא אף לשם חולין נמי פסלה דאף דהו' מחשבה דמינכרא דהא כונתו לשם חולין לא מתקדשו בעזרה הא מחשבה דמינכרא פסלה רחמנא וכיון דאיפסל מחשבתו לשם חולין הו' מתקדשו בעזרה שלא מדעת ורק משום מחשבתו לשם חולין לא מתקדשו הא ל"ה מחשבה דמינכרא דפסלה ושפיר הקו"ח ומיושב קו' התוס' דגמ' במסקנא קאי למאי דמסיק במנחות מחשבה דמינכרא מילתא פסלה רחמנא וא"ש מאוד.
מעתה יש לומר הא דלשם איש חייב תליא נמי בהא אי אמרינן דלשם חולין הו' מתקדש בפנים דלא פסלה כלל ולא מתקדשו שלא מדעת א"כ בחוץ כהא"ג חייב דהא הו' מתקבל בפנים אבל אי אמרינן כמסקנא דמתקדשו שלא מדעת ולכן לשם חולין נמי פסלה דאדרבא מחשבה דמינכרה פסלה רחמנא א"כ לשם איש בחוץ הו' מחשבה שאין מתקבלה בפנים דלהדיוט לא עדיף מלשם חולין דפסלה האי מחשבה בפנים ממילא לא מתחייבא בחוץ ודו"ק.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.