מעשי למלך/מעשה הקרבנות/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות יב

א

הנה במסכת מנחות בסו"פ המנחה והנסכים איתא אמר ר"י מה נשתנה מנחות שנאמרו בה חמשה מיני טיגון הללו משל למב"ו שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא אוהבו וא"ל עשה לי חמשה מיני טיגון ובס' תורת העולה תמה דהקושיא לכאורה הי' למה נעשה חמשה מיני טיגון וע"ז לא השיב כלל וכתב דהמדרש לטעמי' אזיל שפי' טעם הקרבנות שהם נגד האבות לזכור זכותן ומעשים סולת נגד אברהם שנא' ויקח שלש סאים קמח סולת מרחשת נגד יצחק שנאמ' עשה לי מטעמים והעיקר הוא הלחם ובהיות כי מיני טיגון הנעשים למטעמים נעשים במרחשת מחבת נגד יעקב שנא' ונתן לי לחם לאכול שני מיני מאפה תנור שהם חלות ורקיקים נגד יוסף ואחיו שנא' בהן וישבו לאכול לחם ונאמ' ביוסף וישימו לו לבדו ודוגמא זה ממש אמרו שהקרבן הבא מן השעיר הי' מכפר על מכירת יוסף שנאמ' וישחטו השעיר ומטעם זה בא הלבונה עם המנחה נגד האמהות הנקראות לבונה שנאמר ועל גבעת לבונה שפירשו שרמז על האמהות:

ב

וכל

המנחות סולת חיטין. הנה במנחות דף ע"ו איתה דאין קנין חיטים מהשוק ולעשות סולת אלא קונין סולת חוץ מלחה"פ דנקנית אף חיטים ויש לתמוה שרבינו לא הביא דין זה וכן תמה במנ"ח:

ח

נתן

והקריב לוקה על שמן בפ"ע ולבונה בפ"ע. ובמשל"מ הביא דברי התוס' שאין חייב רק אחת והא דקתני נתן שמן ולבונה חייב היינו בכל מנחה אינו חייב אלא אחת על שמן או על הלבונה וכ' שהדין פלא בעיניו ולי נראה דין זה מילתא דמסתברא ואדרבא בעיני יפלא שיטת תוס' בתי' קמא דמחייב תרתי היינו משום דכתיב עלי' בגופה של מנחה וקשה הא לעיל דף נ"ט פריך הגמ' וליהוי דיחוי ופי' התוס' דעכ"פ בעוד לבונה עליו יפסל ומשני דאיקרי חטאת הרי דאף בעוד הלבונה עליו אין כאן פסול במנחה עצמה אלא דלא יקריב בעוד לבונתה עליו וצריך ללקטה וא"כ למה צריך עלי' לחייב תרתי למה לא יהא חייב תרתי בנתן לבונה ואח"כ נתן שמן דעיקר הפסול בא ע"י השמן דאין לו תקנה ול"ד למחמץ את הפסולה דאין לו תקנה כלל אבל כאן פסול משום לבונה יש לו תקנה ללקטה ורק ע"י שמן נפסל לגמרי שאין לו עוד תיקון כלל וא"ל דבאמת כה"ג חייב תרתי ורק הו"א דפטור בנתן שמן תחילה וזה יליף מעלי' יקשה דאדרבא א"כ באמת דילמא רק כהא"ג גלי קרא דחייב עלי' תרתי בנתן לבונה תחילה א"כ יצטרך לומר דתוס' הוק' דילמא איירי בנתן בב"א ותי' דמסתמא נתן שמן תחילה וזה עולה ג"כ על קושיתינו דמוכח דחייב תרתי אף כהא"ג הנה זה מוכרחין לומר בתי' קמא אבל ר"ת הי' דוחק בעיניו לומר דילפינן דמעלי' חייב תרתי מכח קושיתינו הנ"ל דילמא בנתן לבונה תחילה דוקא חייב ולכן מפרש ר"ת דבאמת פטור בנתן שמן תחילה דנפסלה אבל בנתן לבונה תחילה מודה ר"ת דחדא מחייב אמנם בעיקר פירושתא דשמעתין הנכון יותר כפירש"י דחייב תרתי מדכ' עלי' אבל אי לאו קרא ל"ה מחייב תרתי היינו באיש אחד אבל בתרתי בני אדם דל"ה מחמץ הפסולה ומטעם שבארנו דאם נתן לבונה ל"ה פסולה לגמרי דיש לה תיקון והא דיקשה אי בתרי בנ"א חייב תרתי למה באיש אחד יפטור וכמו שהוק' בתוס' נראה ליישב על נכון דתוס' לעיל דף נ"ו הקשה ל"ל קרא לא תאפה חמץ לחייב על מעשה כל אחד בפ"ע ממנ"פ אי התרו בו על כל אחד חייב כמו באל תשתה אל תשתה ואי לא התרו בי' רק משום אפי' אף עתה דכ' לא תאפה אין חייב אלא אחד ותי' בטה"ק בטוב טעם דאחר דגלי לא תאפה גלי קרא דחייב בהתראה אחת על כל גוף וגוף יעש"ה ככה אני אומר בחדא בהתרו בו משום שמן ולבונה בפ"ע חייב אף לפירש"י תרתי בחד איש וא"צ קרא לזה כלל אבל בחדא התראה הו"א דיפטור כגון בהתרו בו משום שמן ולבונה בפ"ע חייב אף לפירש"י תרתי בחד גברא וא"צ לזה קרא כלל אבל בחדא התראה הו"א דיפטר כגון בהתרו בו סתמא ושלא יפסול המנחה ע"י נתינת דבר מה שאסרה תורה א"ו אין חייב אלא חדא אבל עתה דכ' עלי' אמרינן דחייב בהתראה אחת תרתי כמו בהתרו סתם שלא יחמץ חייב תרתי בהתראה אחת משום דכל עשי' בפ"ע כגוף בפ"ע נחשב וכגופין מחולקין כן כל מעשה נתינת שמן ונתינת לבונה כגופין מחולקין נחשבין ואתי שפיר:

והקריב

חייב על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. ולא זכיתי להבין מה זה שכ' רבינו והקריב הא חייב בנתינה לבד כמו בהחמיץ מנחה ולכאורה יש לומר משום דיש להבין איך מתחייב אנתינת לבונה הא אפשר ללקטה והו' הת"ס שמא ילקיטנה אח"כ ולא תפסול המנחה וע"ז כ' רבינו דהחיוב בא אחר שנתן והקטיר ולא לקטה חייב תרתי ומשום לבונה כ' כן אלא דאכתי יקשה הא אי נתן לבונה דקה דא"א בלקיטה שפיר חייב אף קודם הקטרה ואף דלא איפשטא האיבעיא אי נפל לבונה דקה כמש"כ רבינו בי"א מפהמ"ק אבל מלקות פשיטא דחייב בדקה דא"א ללקוט א"כ למה כ' והקריב וצ"ע:
והנה שם במנחות נ"ט איתא בעא רבה בר רב הונא מרי"ו נתן עליו לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מבלעא והא נמי לא מבלעא ופשט מהא דתנן אם עד שלא ליקט חישב מחשבת פיגול או חוץ למקומה פסול משום דהו' דבר שאינו ראוי לעבודה אלמא דבלא ליקט שם פוסל עלי' דאל"ה לא הו' פיגול אם חישב חוץ לזמנו ופריך מאי הו' עלה וכתב הכ"מ בפי"ב מה' פסה"מ דלדעת רבינו ע"כ לא גרסינן מאי הו' עלה וכתב בס' קרן אורה דזה לא מספיק דהא כ' לדינא דברייתא אם חישב חוץ לזמנו קודם ליקוט לא הו' אלא פסול ולא פיגול ולפי דבריו אמאי לא הו' ספק פיגול דילמא ליקוט לא מעכב ואפי' בלא ליקוט כשרה דלא מיבלעא ונפ"מ דאם אכל כזית ממנו באשם תלוי קאי למ"ד חתיכה אחת שנינו ונראה דרבינו שפיר גרס מאי הו' עלה ומייתא האי ברייתא לפשוט דאם אינו יכול ללקוט ג"כ לא מיפסל דאי עם הלבונה שום פסול עלי' לגמרי אמאי פסלה בה מחשבה דמשמע דפסול הוא לעולם ולא מהני תו לקיטה ואמאי דבר שא"ר לעבודה לא מהני בה מחשבה כלל אפי' ליפסול וכמובא לענין מנחת עומר שקמצה שלא לשמה בריש מכילתין אלא ש"מ דאפי' בלא לקיטה כשרה אם א"א ואין עלי' שום פסול ומשו"ה מהני בה מחשבה לפסול ודחי אביי דמהא לא תפשוט דחטאת קרי' רחמנא ולא הו' בכלל א"ר לעבודה דלא תיהני בי' מחשבה כלל אפי' לפסלה ורבה אמר חנן המצרי הוא וכיון דחזי לאחר הליקוט לא הו' דיחוי לומר דאין זו בכלל א"ר לעבודה וא"ש בזה קו' התוס' הא כבר תנא בברייתא דמחטאת הוא דילפינן דכשרה ע"י ליקוט ולהנ"ל הש"ס לא בא לומר טעמא דלא מיפסל לגמרי משום דחזי דבזה ודאי שמעינן מקרא דכי חטאת כדאיתא בברייתא אלא בא לפשוט מהא דפסול בי' מחשבה דלבונה לא פסלה ועלה קאמר דחטאת קרי' רחמנא ושפיר פסולה בה מחשבה וכלי לקט לה תתכשר אולם עדיין אין הדברים מיושבים כ"כ דמאי קו' אמאי פסלה בה מחשבה הא פיגול באמת לא הו' והא דפסול הוא ג"כ לא תיקשי דהא עכ"ח קמץ קודם ליקוט דמחשבה לא שייכה אלא בשעת קמיצה ואינך עבודת וא"כ הו' קמיצה פסולה ואפי' בליקוט תו לא תתכשר את"ד:

נתן

עלי' שמן וכו'. והנה במשל"מ פ"א מק"פ הקשה מהא דאיתא בשמעתין דמנחות דף נ"ט לא ישים עלי' שמן ואם שם פסול יכול לא יתן עלי' לבונה ואם נתן פסול ת"ל כחטאת משמע דכיון דעבר אלאו נפסל המנחה ובמנחות דף נ"א איתא מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למוקים גברא בלאו ואיפסול לא יפסול נשמע דאף דעבר אלאו לא מיפסל ונראה ליישב דהא איתא בדף נ"ו הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ לחייב על עשי' ועשי' ואף דנפסל אפ"ה חייב משום דהפסול בא מכח חימוץ וכדאיתא בירושלמי פ"ה דפסחים מצינו דבר פסול וחייב עלי' והביאו במשל"מ פ"א סק"ה ואמנם סברא חיצונה הי' דלא מיפסל מדחייב עלי' על כל עשי' ועשי' ולכן פריך רבינא דאימא למוקים גברא בלאו ואיפסל לא מיפסל.

נתן

כלי שיש בו שמן או לבונה א"ע ולא פסל. והנה בלח"מ הקשה מהא דתני במנחות נתן שמן על שירי' א"ע בל"ת נתן כלי ע"ג כלי לא פסלו ויקשה דלמה שינה ואמר גבי נתן שמן על שירי' א"ע שפירושו א"ע ולא פסל וכמוש"כ רבינו בפי"א מפסהמ"ק ובנתן כלי ע"ג כלי אמר לא פסול ומשמע דאע"ג דאינו עובר אינו פוסל לימא ג"כ א"ע כדקאמר ברישא אלא משמע דעובר ודלא כרבינו עיי"ש ובס' נ"מ כתב לתרץ דהנה במש"כ רבינו נתן והקריב לוקה משמע דאם נתן ולא הקריב אע"ג דפסלה אינו לוקה וכן משמע ממש"כ נתן שמן על שירי' אחר שקמץ אינו לוקה ולא פסולה משמע דטעמא שאינו לוקה מפני ששירי' אינן קריבין ע"ג מזבח ואין כאן הקרבה כדי שילקה עלי' מטעמא דלא פסלה משום דכבר הרים הקומץ ועיקר הקפידא הוא בקומץ שהי' קרב ע"ג המזבח ולפי"ז צ"ל דמש"כ מנחת חוטא שנתן עלי' שמן או על הקומץ נפסלה היינו שנתן עלי' שמן או על הקומץ נפסלה היינו שנתן עלי' שמן קודם שקמץ ואיכא למידק לפי"ז מ"ש או על הקומץ במאי קמיירא דאי איירא קודם קמיצה מה שייך לומר או על הקומץ והא אין כאן קומץ ואי איירא לאחר קמיצה א"כ כי נתן עלי' שמן מאי הו' הא אחר קמיצה הו' ואינה נפסלת וצריך לומר דלעולם קודם קמיצה איירא ומשכחת לה כגון שנתן עלי' שמן בסביבות הכלי ולא נתן במקום שהי' קומץ משם או שנתן עלי' שמן בסביבות הכלי ולא נתן במקום שהי' קומץ משם ולא במקום אחר נפסלה כולה אבל אם נתן עלי' שמן קודם קמיצה נפסלה ואם הקריב הקומץ לוקה ואם אינו מקריב אינו לוקה אעפ"י שנפסלה ואם אחר שנתקמצה נתן עלי' שמן ולא על הקומץ והקריב הקומץ אינו לוקה וגם שירי' אינן נפסלין מאחר שאינן ראויות להקריבן ואם נתן שמן על הקומץ לבד אעפ"י שלא נתן על שירי' נפסל הכל ואם הקריב הקומץ לוקה ולפי"ז הא דכתב רבינו נתן כלי שיש בו שמן או לבונה א"ע וא"כ היינו אפי' קודם קמיצה דאי לאחר קמיצה אפי' נתן עלי' שמן ממש א"ע ולא פסל אלא ודאי דאיירא קודם ואפ"ה א"ע אם הקריב הקומץ ולא פסל השירים לפי"ז מיושב קו' הלח"מ על נכון כיון דשירי' לאו בני הקרבה נינהו אשמעינן מתניתין דא"ע ואין בזה לאו כלל וממילא נשמע שלא פסל ומותר להקריב הקומץ ולאכול שירי' אבל בנתן עלי' כלי שיש עלי' שמן קודם קמיצה הו"א דפסולה ואסור הקומץ להקריב ושירי' לאכול שהרי יש בזה לאו קמל"ן דלא פסלה שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת וכמוש"כ רבינו בפי' המשנה והרע"ב וממילא נשמע דאם הקריב הקומץ א"ע מאחר שלא נפסלה באופן דבשירי' אשמעינן דאין בהן לאו כלל אבל בנתן עלי' כלי שיש בזה שמן דיש בזה לאו אשמעינן דלא פסלה כיון שלא נתן בחוץ הסולת עיי"ש. ועיי' בס' מרכבת המשנה בפרק' דף ק"ב ע"ב.

אינו

עובר. הנה כן הוא במשנה ויש לתמוה הא אפי' לכתחלה מותר אך לכאו' הא כך קתני במשנה בחולין דף ק"ט ומפרש רב א"ע ומותר אולם אינו ראי' משם דשפיר קתני א"ע ומותר כאשר כ' שם בסוגי' מגמרא דב"מ דף צ' תני א"ע היינו דאיסורא איכא א"כ הדק"ל דקתני א"ע ובאמת מותר אפילו לכתחלה אך י"ל דבאמת קתני כן רק משום רישא דקתני חייב נקט בסיפא א"ע ומותר רק שם בחולין א"א לפרש דנקט משום סיפא דא"כ קשיא קו' החס"ו כמו שבארתי שם בסוגיא אבל כאן שפיר י"ל דקתני משום רישא.

ט

כל

המנחות וכו' שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהי'. הנה רבינו בס' מורה הביאו הרמב"ן פ' צו כי משום דמסתמא הכהן בעצמו מקריב מנחתו ויאכלנה הוא בעצמו כי הכהן המקריב הוא יאכלנה נמצא שלא הקריב כלום שאכל מה שהקריב ויש לתמוה מגמ' דסוטה דף כ"ג דמנחת כהנת ג"כ כליל ושם ל"ש הא"ט דהא אין הכהן בעצמו משביע ומשקה אותו ע"כ הטעם שהוא כליל מרוב קדושתו של כהן ובח"ס בחי' ח"ג כתב לפרש בזה הא דאיתא במנחות דף כ"ב דכהנים דרשו מקרא זה לעצמן דפטורים משקלים משום דמנחת כהנים כליל תהי' דהכונה דלטעם של רבינו ל"ש דרשת כהנים כשהם בשותפות עם הציבור אלא שהם דרשו מקרא זה לעצמן להנאתן דדרשו דטעמא דקרא הוא משום גדולתן וקדושתן יהי' כליל וא"כ אף בציבור כליל תהי' גם חלקם בלחה"פ ועומר וב' הלחם יהא כליל והיינו להנאתן ר"ל לקדושתן וגדולתן את"ד:

י

הכהנת

מנחתה נקמצות. עכ"מ ולח"מ ובח"ס הקשה על דברי הכ"מ דממנ"פ כיון דבגמ' דסוטה לא מבואר דין זה דפנוי' כהנת ע"כ דדין זה פשוט דנאכלת א"כ גם לרבינו לא הו' לי' להביא דין זה כלל ע"ש סי' ש"א ונראה דבאמת הא מפורש במשנה דף כ"ג דקאמר מה בין כהנת לכהן מנחת כהנת נאכלת ואי בנשואה איירא שנשאת לישראל הא כבר תנא לי' ברישא דבנשאת לישראל דנאכל אע"כ דבפנוי' איירא:
וראי' לזה מתוס' חולין דף קל"ז מש"כ לרי"ש דסובר דלא דרשינן כהן ואפי' כהנת במתנת כהונה הוא דוקא בנשאת לזר אבל בפנוי' מודה דכהן ואפי' כהנת ובגמ' שם מדמה למנחת כהנת א"כ הו' סברא לחלק במנחה בין שנשאת לישראל לפנוי' וקמ"ל רבינו דאפ"ה נאכלת דכהן ולא כהנת שייך אף בפנוי':

יב

כל

הנשואות לכהנים וכו' ואם קמץ בהיכל כשר. והנה התוס' בזבחים דף ס"ג הוק' מהיכא תיתי לפסול דהרי אף דכתיב צפון אפ"ה כתב רש"י בדף י"ד דאי לאו דאין דרך לשחוט בהיכל כשר בהיכל לשחוט משא"כ קמיצה הו' אורח ארעא בהיכל ותי' דהו"א למעט מקרא דקומץ והקשה בטה"ק א"כ מאי ראי' מבזיכין דילמא באמת דרשינן הגשה לקמיצה וקרא דוקמץ בא למעט היכל ומבזיכין אין ראי' יען דהכשירו בפנים כמו בחטאת נכנס דמה להיכל פסול ובחטאת פנימי מצות ובפנים ולדעתי יש לומר דשם שאני דמשום כניסה מיפסל לא משום עבודה משא"כ כאן אין ס"ד ליפסול משום כניסה דאי משום כניסה א"כ מאי אהני דהו' אורח ארעא הא נפסל משום כניסה אעכ"ח דלא משום כניסה נפסל אף בלא קרא וכמו שפירש"י מנחות דף י' אאכילת קדשים בהיכל דל"ה ס"ד כלל למיפסל משום כניסה וכונתם דאי משום כניסה מאי אהני דדרכו לעבוד בהיכל ובאמת תמוה רבתא בעיני לרש"י זבחים דאין דרך לשחוט בהיכל דלאו אורח ארעא דהרי מפורש יוצא בזבחים ובמנחות דדרך לעבוד במקום רבו ואשחיטת קדק"ל קאי וצע"ג ותדע דאי ס"ד למיפסל מטעם כניסה א"כ הא דשוחטין קדק"ל בהיכל יקשה הא נפסל דמה ויקשה לר"ע דסובר כל דמים שנכנסין להיכל אלא ודאי משום כניסה לא מיפסל היכא דבא לעבוד ועובד ומקבל בפנים כן נמי בקומץ בפנים אין ס"ד למיפסל משום כניסה רק משום עבודה בפנים א"כ לזה שפיר יליף מבזיכין דיש עבודת קמיצה בהיכל:
ועוד דהרי דם חטאת בפנים מצותו בפנים ואפ"ה לשחוט בפנים א"א כמו שפירש"י ולא ילפינן מכניסת דם לפנים להתיר עבודה בפנים כן להיפוך ל"ש ללמוד מדמים הנכנסין לפנים פסולים לפסול עבודת שחיטת בפנים בקדק"ל והן אמת שראיתי להקשות כן אי קדק"ל כשר בשחיטה בהיכל הא נפסל דמן לרע"ק ודייק דלא כרע"ק ולדעתי פשוט כמוש"כ דכל שבא לעבודה בפנים לא מיפסל משום כניסה כמו דדרשינן דמה ולא בשרה אם נכנס הצוואר שחיטה לפנים לא מיפסל הדם ואף דראי' גמורה אינה משם דהרי אם נכנס צווארה וקיבל בפנים מיפסל רק אם יצא צווארה אח"כ וקיבל הוא דלא מיפסל כמוש"כ כ"מ פ"ב מפסה"מ אפ"ה א"ש כאן דנשחט בהיכל משא"כ שם דנשחט בעזרה ודו"ק:
ובזה תמוה בעיני אתוס' מנחות דף פ"ז כתבו דאיירא בקומץ של מנחה כדאמרינן בפ"ק מנחה שקמצה בהיכל כשרה נראה שרצו בזה דלא תימא איך בא קומץ להיכל הא נפסל וע"ז כתבו דהרי קמץ בהיכל ממילא גם הכניסו מבחוץ כשרה וזה תימה דלכניסה לא מסופק מעולם דכשר ונראה שכונת התוס' לפי מה שכתבתי ליישב קו' הטה"ק בזבחים דיליף מבזיכין דלא פסול משום כניסה דאי משום כניסה אין ראי' מבזיכין וזהו שהביאו ראי' מקמיצה בהיכל דמוכח הכניסה להיכל לכ"ע כשר ועוד יש לפרש כונת התוס' כיון שקומץ בעזרה איך בא הקומץ להיכל ע"ז כתבו דמנחה שקמצה בהיכל כשר א"כ איירא שקמצה בהיכל והניחו על השולחן:
וראיתי בצ"ק כתב לפרש דברי התוס' דהביאו ראי' דקמיצה כמו בזיכין א"כ כמו דמקדש בזיכין השולחן כן מקדש קומץ מנחה נראה בעליל שהוקשו לו בדברי תוס' מה שהקשתי ולכן פי' דהביאו ראי' דקומץ הוא כמו בזיכין ולי נראה שמה שפי' נכון יותר:
אולם קשיא לי הא אין מקדשין עג"ק וא"כ איך יוקדש הקומץ שהניח על השולחן בשלמא בזיכין הוא קידוש שקודם הקמיצה אבל בקומץ קידוש שאחר קמיצה הא אין מקדשין עג"ק כדאיתא בדף ח' דמדם ילפינן וצע"ג:
בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת הנה בתוס' סוטה דף כ"ג כ' דבכל המנחות כן משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה ויש לו חלק מיקרי אולם תוס' שם כ' דמירושלמי רפ"ב משמע דרק במנחות קנאות הדין כן אמנם הנה בירושלמי במקומו מבואר דבכל המנחות קאמר דיליף מוכל מנחת כהן והא דהביאו מירושלמי פ"ב דרק במנחות קנאות אינו ראי' די"ל משום דרצה להקשות על דקאמר בסוטה מנחתה וכו' כדאיתא התם אבל לעולם בכל המנחות שווין לדינא וכ"כ שם במראה פנים.

יג

מאימתי

הותר השירים לאכילה. הנה במנ"ח תמה דבזבחים דק"י איבעיא להו קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים מישרא שרי או מקילש קליש וכ' בתוס' דאי מקליש קליש אין לוקין על השירים בהקטיר הקומץ בלא לבונה ומסקו דהאיבעיא הוא אליבא דרבנן דסברי דאם הקטיר הקומץ בחוץ בלא לבונה חייב על הקטרת חוץ והאיבעיא אסיקנא שם בתיקו א"כ בהקטרת הקומץ לחוד או הלבונה לחוד ואח"כ אכל השירים אין לוקין דילמא מקליש קליש ורש"י ג"כ במקליש קליש צ"ל דס"ל דקודם לוקין וע"כ האיבעיא דאפשר מקליש קליש בהקטיר אחד מהם דאי אין לוקין בשום פנים מאי מקליש קליש הוא הא קודם שהקטיר כלל הו' איסור ולאחר שהקליש ג"כ הו"ל איסור רק במשרי שרי פי' שלא כדברי תוס' א"כ אמאי השמיט רבינו איבעיא זו ולא כתב דהקטיר אחד מהם הוא ס' דילמא מקליש קליש ואין לוקין ע"כ נראה דרבינו ס"ל דאין לוקין בשום פנים רק איסורא איכא ולענין איסור אין חילוק דאפי' אחר הקטרת אחד מהם אסור וזה בכלל דברי רבינו שכתב ומאימתי יותרו השירים עיי"ש.

יד

כל

המנחות הקריבות ע"ג מזבח וכו' והמחמץ אחר מחמץ חייב. והנה בחס"ו במס' שבת דף קי"א הקשה לפמש"כ רשב"א שם דלכן מסרס אחר מסרס חייב משום דאין ניכר לבריות בין מסורס לאינו מסורס והחמירה התורה במראית עין בסירוס וא"כ אמאי חייב מחמץ אחר מחמץ דהא ל"ש הטעם דמראית עין דהא שפיר ניכר בין חמץ למצה והעלה בחס"ו דהטעם דלא הו' מחמץ ברור כל כך לאינשא בנתחמץ יותר אבל בסירוס דל"ש הא"ט לכן הוצרך הרשב"א לטעם אחר דמ"ע והקשה א"כ אמאי מטיל מום בבע"מ חייב היכא דמומו ניכר דל"ש סברות הרשב"א ושם לא שייך היכא דלא הי' מום גמור דכל מומים שווים וכתב דעכ"פ איכא בזיון קדשים טפי ולי נראה דזה פלוגתא דתנאי בבכורות דף ע"ג דבכור שאחזו דם דאין מקיזין במקום שעושה מום וחכמים אומרים אף במקום שעושה מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום ומבואר בתוס' שם דף ל"ד דהני תנאי דברייתא פליגי ר"מ סובר אף דהו' כבע"מ כיון דאי לא יקיז לא מתרפא מאחזות דם רק דסובר מטיל מום בבע"מ פטור וה"נ הא הו' כבע"מ ורשאי להקיז דם והקשו ע"ז א"כ אמאי אין רשאי לשחוט עלי' כיון דהו' כבע"מ ולהנ"ל י"ל כך דר"מ ס"ל מטיל מום בבע"מ חייב רק באין ניכר דודאי איכא משום מ"ע ואין שוחטין עליו וכש"כ דחייב משום מטיל מום בבע"מ וחכמים ס"ל דמטיל מום בבע"מ פטור אפי' באין ניכר דלית להו הטעם דמ"ע רק לענין לשחוט ס"ל דאסור משום מ"ע:
ובהא רווחא שמעתתא בתוס' נדחקו לפרש דפלוגתתם בבכור שאחזו דם תליא בפלוגתא אחרת לגמרי היכא דלא מיית דלא חשוב כבע"מ רק פליגי בדשא"מ לבד דלחכמים דבר שא"מ אסור ור"ש מתיר בא"מ אבל לפמש"כ יפורש כמין חומר דהנה הטעם דמטיל חייב הוא משום מראית עין באין ניכר רק דלא חילקה התורה וחייבה אף בניכר דעכ"פ איכא תוספות בזיון א"כ גם בא"מ אסור דהאיכא מראית עין ולכן חכמים דמשנתינו ס"ל דא"מ מותר דלית להו הטעם דמראית עין כחכמים דברייתא דמטיל מום בבע"מ חייב רק משום בזיון קדשים ובא"מ מותר להטיל מום כמו בכל דבר שא"מ דשרי לר"ש:
ובהא ניחא נמי דברי שאלתות דכתב במסרס אסור אף בא"מ דבשאר איסורין דשא"מ אסור להנ"ל ניחא במסרס דהטעם משום מראית עין לכן אף בא"מ אסור דהאיכא עכ"פ מראית עין וכן בשאר איסורין דשייך מראית עין ורק בשבת דכתיב מלאכת מחשבת דהתורה התירה אף דאיכא מראית עין דמי יודע מה מחשבתו אפ"ה לא חייבה תורה:

אעפ"י

שהן מותרין לאוכלן בכל מאכל ובדבש. והיינו דהוא דרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין עיי' מנחות דף נ"ח וקשה לי מהא דאיתא בעירובין דף י"א אר"י בן אלעזר והנה עלה זית טרף בפי' אמרה יונה יהי' מזונתי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהא מתוקין כדבש ומסורין ביד בו"ד וטעמא דמילתא משום דבזית אמרו תחילתה מר וסופה מתוק כן דרכי הקב"ה תחילתו מר וסופה מתוק כמו שפירשו כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה שלבסוף יראה כי הוא לטובתו ובדבש הוא להיפוך תחילתו מתוק וסופו מר כמו שכתבו במשלי דבש מצאת אכול דייק פן תשבע והקאתו ולפי"ז לכאו' יש לומר דהא"ט דהרחיקה תורה דבש מקרבן וקרבה זית שמן למנחה שיאמר האדם ג"כ יהא נא מזונתי מסורין בידך ולא ביד בו"ד מעתה יש לתמוה למה הותר לאכול שירי מנחות בדבש יען דכתיב למשחה ולגדולה אדרבא הא הדבר מורה על מזונותיו של האדם המסורים ביד בשר ודם שהם תחילתו מתוק וסופו מר ואין זה גדולה וחירות אלא דרך שיעבוד ביד בו"ד ואינו דרך המלכים ובן חורין. אך הא דאמרה יונה יהא מזונותי מסורין בידך אף כי מר נראה לפרש עפ"י הא דאיתא ב"ב קמ"א יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות ומפרש עבודה שזרה אצלו וזהו מזונותי מרורים כזית דהיינו עבודה שזרה אצלו רק שיהא מסור בידך ולא יהא מתוק כדבש דהיינו שא"צ לעבוד עבדה שזרה לו אבל הוא צריך למתנות בו"ד:
בענין מחמץ אחר מחמץ נראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"נ בשבת דף צ"ד דלר"ש התולש שער אחת מג' שערות פטור דלא אהני מידי ולר"נ חייב דאי משתקל עוד אחרינא אזלי לה טומאה ה"נ יש לומר במחמץ בעינן לעולם שיהא כל עשיותו בחומץ אלא דאפ"ה חייב גם אראשונה משום דאי יתעבד אח"כ עשי' אחריתא בחומץ נעשה כל עשיותו בחומץ ועובר ע"כ עובר נמי בחדא עשי' אבל לר"ש דלא אהני מידי ה"נ אי הו' בעינן כל עשיותיו לא הו' אהני מידי אלא דס"ל דלא בעינן כל עשיותיו וחייב אראשונה ומיפטר אאחרינא.
הנה הרמב"ן בספר המצות בסופו העלה דחרישה ע"י בהמה אין בכלל מחמר אחר בהמה אלא מלאכה עצמה דהא דם הוא החורש והחופר והבהמה רק מוליכה הכלי מחרישה כגרזן ביד החוצב ולענ"ד נראה לכאורה תליא זה אי מלאכה שאצל"ג חייב וחופר גומה ואין צריך אלא לעפרה חייב אי מלשאצל"ג פטור וחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה פטור דהנה האדם החורש הוא דקעביד הגומא וצריך לגומא כדי לזרוע א"כ להאי מ"ד עיקר החרישה מה דקא עביד גומא כדי לזרוע שפיר יש לומר כסברת הרמב"ן דעיקר הוא האדם החורש והבהמה המוליך כלי המחרישה אשר ע"י הולכה זו נעקר העפר מן הגומא זה לא חשוב מלאכה ע"כ נעשה המלאכה ע"י האדם ולא ע"י הבהמה אבל אי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה חייב א"כ בהמה המוליכה כלי המחרישה נעקרת העפר מן הקרקע זה לא גרע מחופר גומא ואין צריך לעפרה א"כ גם ע"י הבהמה נעשה המלאכה ע"י האדם נעשה הגומא וע"י הבהמה נעשה עבירת העפר א"כ שפיר יש לומר דרק חייב משום מחמר לא משום אדם החופר דלגבי האדם הו' זה יכול וזה אינו יכול דאדם אין יכול לעקור העפר מן עומק הקרקע כמו הבהמה ועל עשיית הגומה לבד יש לומר דלא חשוב מלאכה אם אין עוקר העפר מן הגומא דהא שוב נסתם הגומא ע"י שנופל העפר לתוך הגומא אינו דומה לגרזן ביד החוצב דנעשה רק ע"י כח אדם אבל כאן יש כח אחר באותה מעשה דהיינו הבהמה וכח זה עיקר בעקירת העפר ע"כ ל"ה מחייב אלא משום מחמר.

טו

כיצד

לשה וכו'. הנה משמע מדברי רבינו דאיכא למימר דלא יהא מחייב אעשי' עד שיעשה כל מה שצריך לעשות במנחה ודומיא מה שפירש"י ביבמות בחילוק מלאכות אמנם לפי"ז קשה הא דאיתא בדף נ"ו ע"ב דמחמץ אחר מחמץ דחייב מקרא דלא תאפה ולפי הנ"ל נוכל לומר דלאו דלא תאפה לא נאמר כי אם שלא נתחמצה קודם אפי' אפ"ה איצטריך קרא כדי שנדע דחייב אפי' אעשי' אחת בלבד אעכ"ח דבלא"ה מסברא מבחוץ ידעינן דחייב על עשי' אחת וע"כ לא איצטריך לא תאפה אלא להיכא שכבר נתחמצה דאפ"ה חייב על אפי' שאחר החומץ אך יש לומר מקרא דלא תעשה חמץ מוכח דגם על עשי' אחת חייב שהרי אמרה תורה בו הטעם כי כל שאור וכו' לא תקטירו ומאחר דטעם זה שייך גם על עשי' אחת שהרי מ"מ חמץ הוא ואסור להקטירו א"כ ע"כ קרא אתיא גם על עשי' אחת עיי' טה"ק שם.

טז

הניח

שאור וכו'. שם בש"ס הניח שאור על העיסה ונתחמצה מאלי' דחייב עלי' כמעשה שבת וקשה הא לא דמי כלל למניח בישרא אגומרא דחייב אף דלא הו' אלא גרם שיצלה ע"י האש משום דנעשית מחשבתו ומלאכת מחשבת אסרה תורה וזה שייך באיסור שבת אבל באיסור חימוץ במנחות דכתיב בהן עשי' מנ"ל דגרמא אסור וראיתי כעת בשו"ת ריב"א סי' ז' שרצה ליישב דאי אמרת דלא עבר א"כ לא משכחת מחמץ המנחה שיהא חייב דבא החימוץ ממילא ודחה זאת דיש לומר באמת דאי לאו דמצינו בבישרא אגומרא דעובר על ל"ת כל מלאכה ל"ה חייב גם הא דכתיב לא תעשה חמץ אין אזהרה על המחמץ רק על העושה איזה מלאכה הנעשית במנחות כגון לישה עריכה ואפי' כשהוא בחימוצה אבל המחמץ א"ע דהוא לא חימצה דממילא נעשה חמץ א"כ הדרא קו' לדוכתי' דלא דמי לבישרא אגומרא אך בסי' ו' תי' באופן אחר דכתיב לא יעשה משמע אפי' בגרמא כמש"כ הב"י סי' רמ"ד דלא יעשה בצירי משמע ע"י אחרים עיי"ש:
ואמרינן שם בגמרא הניח בשר ע"ג גחלים היפך בה חייב לא היפך פטור היכי דמי אי לימא דאי לא היפך לא בשיל פשיטא אלא דאי לא היפך בו נמי הו' בשיל אמאי לא מחייב ומשני דאי לא היפך הו' בשיל מצד אחד וקשה לי בירושלמי פ"ב דשבת איתא באברים שהעלן ע"ג מזבח דחייב נמי משום מבשל דכיון דרוצה בעיכולן חייב משום מבשל והכונה הפשוטה אף דאברים ופדרים הולכין ומתעכלין כל הלילה אבל בענין שהוא רוצה בכך חייב משום מבשל אף שלא נתעכלו עדיין וא"כ לפי"ז קשה מאי פריך דילמא הכי קאמר רי"ו הניח בשר ע"ג גחלים כיון דהיפך בו אף דמתעכלין בלילה חייב מיד משום מבשל אבל אם לא היפך בו פטור כיון דלא מתעכלין עד הלילה:
אך לכאו' גם אי לאו דברי הירושלמי ג"כ קשה דבשבועות דף י"ז איתא דזר שהיפך בצינורא ומקרב בישול בשעה אחת וא"כ מצי נמי לתרוצי הכי אי היפך בהן מתעכל במהרה קודם הלילה ואי לא מהפך לא הו' נגמר בישולו ופטור וא"כ אדרבא מכאן ראי' לירושלמי ואף אי לא מתעכל עד הלילה ג"כ חייב והא דלא משני באמת כירושלמי דהא נמי פשיטא לי' כיון דנגמר בלילה דחייב כמו כל מבשל שחייב בהעמדת הקדירה על האש אף שנגמר בישולו בלילה:
והנה בפט"ו מה' תרומות כ' רבינו תפוח שרסקו וכו' הרי זה אסור כדתנן בתרומות ותימא דבירושלמי שבת פ"ב מוקי פלוגתא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו ד"ה מותר ורבינו השמיט זה ולכאו' י"ל כיון דבשמעתין דף נ"ד פריך מהאי אמתניתין דכמאן אזלא לימא דלא כרבנן ומאי פריך דילמא גם כרבנן אתיא ורבנן לא אמרו התם אין מחמיצין בתפוחין של תרומה רק במחמץ במי התפוחין אלא ודאי דמתני' ג"כ אפי' במי תפוחין אסרו רבנן אבל ז"א די"ל דגמרא פריך משום דס"ל בהא לא הו' פליג ר"ח ונראה דמפרש דהא דאמר דמוקי פלוגתא במי תפוחין לא מסברא אלא משום דקתני תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה דמלת ונתנו הוא אך למותר דהכי הו' לי' למיתני תפוח שריסקו לתוך העיסה א"ו דבא להורות ונתנו היינו שנתנו לגופו של תפוח ורבינו העתיק מלות ונתנו ושוב לא צריך לפרש וכ"כ בשלום ירושלים:

הניח

שאור על גבי עיסה וכו'. הנה בשאגת ארי' החדש הקשה מכאן אתוס' יבמות דף צ' דבכלאים חייב אשהי' יען דהעיטוף גופי' באיסור והא הכא הנחה ע"ג שאור ליכא איסור אפ"ה חייב משום מחמץ משום דהתחלה הי' ע"י מעשה ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה לי בגמרא איתא הטעם דומי' דשבת וקשה הא בב"ק דף ס' איתא דלכן בשבת חייב אף אי לא עשה מעשה המלאכה גופי' יען דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה כגון זורה ורוח מסייעו ול"ה אלא גרמא חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמשכן וזורה כך הוא מלאכתו ע"י שהרוח מסייע נעשה המלאכה א"כ לא דמי למלאכת שבת כגון אפי' ובישול שנעשה ממילא ואפי' התחיל מע"ש ונגמר בשבת חייב יען דכך מלאכתו שהבישול ואפי' נעשה מעצמו משא"כ בהנחת שאור ל"ש זה א"כ אמאי יהא חייב כיון דהוא לא עביד מידי ונראה ליישב דבאפי' ובישול באמת מצד הדין חייב לא משום דהו' מלאכת מחשבת וכך הי' המלאכה גם במשכן אלא דהא באמת נעשה המלאכה דהא ע"י בישול נעשה ראוי לאכילה ונעשה הפעולה בשבת וכן באפי' הא הפעולה מתהוה בשבת ולא דמי לזורה דהפעולה הסרת המוץ נעשה ממילא ולכן רק חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה [וכהא"ג כתב הרשב"א בשבת דף ק"ל דבישול ואפי' הו' שבות ויש בו מעשה חדש פעולה חדשה ע"י הבישול עיי"ש] א"כ ה"נ במניח שאור דע"י הנחתו נעשה ומתהוה פעולה חדשה שמתחמץ העיסה שפיר מחייב כמו במלאכת שבת דמתחייב משום דנעשה ונתהוה פעולה חדשה בשבת ונתיישב גם קו' ש"א דבכלאים נחשב למעשה יען דאיסור כלאים הוא החימום והרי בכל שעה מתהוה חימום חדש דאיסורא אולם קשה לי לפי"ז מחולין דף קט"ו דפריך מעשה שבת ליתסרי ומשני היא קודש ואין מעשי' קודש ופריך חורש בשור וחמור ליתסר חוסם פי פרה ודש ליתסר ומשני קו"ח משבת דחמירא ומיעטה התורה הוא קודש וקשה לי מאי פריך דילמא רק בב"ח ושבת דע"י בישול מתהוה פעולה חדשה באיסורא שייך תועבה אבל בהני לא מתהוה פעולה חדשה ל"ש כלל משום תועבה וביותר תמוה מה שהקשו רש"י ותוס' אליבא דאמת מ"ש בב"ח מהני אימורין ולהנ"ל הרי שאני בב"ח דמתהוה פעולה חדשה באיסור.
והנה נראה לי בטעמא דמילתא דחייב בהנחה לפי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דשבת דאם התחיל לשרוף התרומה ביום ודולק בלילה אסור משום אין שורפין קדשים ביו"ט אע"ג דלענין מלאכת שבת כהא"ג א"ע משום שריפת קדשים עובר חזינן דלענין הבערת קדשים ל"א בתר התחלה ה"ה לענין להחמיץ המנחה אף דלא מידי עביד עדיין חייב על שם סופו דיודע שבודאי יתחמץ אך מירושלמי פסחים פ"ג כיצד יעשה משייר אחת בתנור לחלה ונשרפת א"ל ר"י לא נמצאת כשורף קדשים ביו"ט שהרי הוא נשרפת בתנור א"ל ר"א מאיליהן הן נשרפין ואיהו לאו מידי עביד ואמנם ר"י הא פליג ואנן קיי"לן כר"י ול"א דמאיליהן נשרפין ה"ה דלא אמרינן דמאיליהן נחמצין.
אולם דבזה דבשבת כהא"ג פטור דנחשב כאשר נעשה מע"ש בעודו היתר וכדאיתא בירושלמי הנ"ל צריך תלמוד הנה כן מצינו מעשה בראשית דכ"כ בספרי בה' בהב"ח דבירושלמי איתא מה הקב"ה שבת מאמירה כך צריך להיות שובת באמירה והוא פלא הא אמירה רק שבות אך להנ"ל ניחא דיש אמירה דמתהוה המלאכה מעצמו דמע"ש שרי אף שנגמר בשבת ובשבת גופי' אף דנגמר ממילא אסור דכן הי' בהקב"ה גופי' דנגמר מעשה בריאה בשבת מדכתיב ויכל אלקים ביום השביעי ופירש"י בבשר ודם צריך להוסיף מחול על הקודש אבל קב"ה יודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה א"כ גם האדם דחייב בשביתה היינו משמתחיל בשבת אבל האמירה בע"ש ונגמר עי"ז מלאכה בשבת שרי דשביתה שחייבין רק כשביתת הקב"ה.
והנה בבבלי בשבת אמר ג"כ מניין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ד' שמים נעשה ופלא אטו אנן מהקב"ה נגמר לדידן שיהא הדיבור כמעשה ובשל"ה כ' לפרש דהכונה לשמירת שבת מדיבור של חול מניין ולזה אמר שנאמר בדבר ד' שמים נעשה וא"כ שביתתו משבת הי' רק מדיבור ואנחנו בשמירתנו הכונה להעיד על חידוש העולם בששה ושביתתו בשביעי וזה צריכין להדמותו אליו ולשבות שביתתינו דהיינו מדיבור אתד"ק אולם זה לענין שבות מדרבנן בדרך אסמכתא אמנם לפי פירושו בירושלמי הו' שביתה מדיבור כה"ג שנעשה ע"י דיבורו גם לדידן באמת אסור מדאו' וכמו שבארתי בירושלמי אלא דגם לירושלמי יקשה הא קודש ג"כ נעשה בדיבור וכן מפריש תרומה דבדיבורא נעשה מעשה אפ"ה קייל"ן דמקדיש ומפריש תרומה ל"ה אלא שבות והדבר צריך תלמוד וראיתי בספר נועמ"ג שכתב לפרש הקרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש היינו מלשון אם החרש תחרישי מדבר דבר ובקציר שיקצר בדיבור של חול וכ' דבזה נדחה מה דבהוריות דף ו' קבעו לומר דאין שבות בשביעית דלישנא דקרא הכי משמע להו דוהל"ל מקציר ומחריש תשבות אבל לפי האמת דיש שבות בשביעית יקשה לישנא דקרא דכ' בחריש ובקציר אך לפי דברי ניחא דצריך לשבות גם מדיבור שיחרוש מדיבור ופלא איך מתיישב בזה לישנא דקרא דהא דיבור רק מדרבנן אסור א"כ הך דהוריות דאדאורייתא איך מתיישב לפי"ז אבל לפימש"כ ניחא דהאי אדיבור שנעשה בו מעשה דבאמת מדאורייתא דיבור אסור שפיר קאמר קרא בחריש ובקציר תשבות.

יז

תבל

השירים בקצח וכו' מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת. והוקשה הלח"מ דבש"ס פליגי בבשר נבילה אי בתר בטל או בתר מבטל דאזלינן ולמאן דאמר דאזלינן בתר מבטל הקשו מברייתא זו ומשני דלא אפיש בה תבלה ורבינו לשיטתו דפסק דבתר מבטל אזלינן אמאי לא הביא הך ונראה ליישב דלכאורה יש להבין דרבינו מפרש לה במנחות ובגמרא משמע לכאו' דלענין מצה איירא דבזה שייך לומר דבטל המצה דהנה במקור חיים סי' תנ"ה וכן בטה"ק הקשה מאי פריך למ"ד בתר בטל אזלינן ל"ש דהו' מב"מ דאפשר לבטל להיות כמבטל כיון דהו' א"מ בעצם והנה ליישב זה י"ל עפמש"כ בפי"א מפסהמ"ק דלענין ביטול הכמות בשא"מ שייך ג"כ הפלוגתא דבתר מבטל או בתר בטל דעכ"פ הכמות נתבטל ואי אזלינן בתר בטל הו' מב"מ במהותן לא נתבטל הכמות ג"כ ורק לענין הטעם ל"ש הפלוגתא אי אזלינן בתר בטל ומבטל דעכ"פ א"מ בטעמא נרגש הטעם וא"כ י"ל דבאמת מוכח בגמרא דפריך הניחא למ"ד בתר בטל מפרש הברייתא לענין דשייך לומר דנתבטל הכמות ובטעם מצה א"י אבל אי לענין מנחה איירא לא הו' פריך מידי ואיך מפרש רבינו הברייתא לענין מנחה:
ולכן נראה דתוס' הקשו מפ' התערובות ותי' דסוגיות פליגי א"כ יש לומר דרבינו סובר דסוג' דזבחים מוקי הא לענין קדשים דבאמת רבינו מפרש סוג' לענין מצה ולכן משני באפיש לה מצה ורבינו למד מזה לענין מנחה ולא צריך באמת לתי' הגמרא באפיש לה מצה דאף דהלכה כמ"ד בתר מבטל אפ"ה לענין מנחה א"צ לאוקים באפיש לה מצה כיון דבקדשים סגי בטעם מצה ודו"ק:

תבל

שירים בקצח וכו'. וראב"ד השיג דאיירא אחר אפי' וקמל"ן דל"ח לבטול טעם מצה אבל למנחת הסולת ללוש שירי' אסור משום חימוץ ובלח"מ השיג אהראב"ד דהרי בפ"ה מה' חומ"צ לא השיג ראב"ד רק איין ושמן שכתב רבינו דמותר ללוש ואף אי קאי גם אתבל בתבלין הא כתב שם דל"א אלא בזריזין והרי כהנים זריזין הן ולדעתי דברי הראב"ד נכונים דהרי בפ"ו מחומ"צ כתב רבינו דיוצאין במ"פ וכתב ראב"ד דנראה שהוציא כן מתוספתא דיוצאין במצה מתובלת וזה אינו דאיירא אחר אפי' ומעתה לפי"ז דברי הראב"ד בפ"ה דלא השיג רק איין ושמן ודבש אבל אתבלה בקצח לא קאי השגתו יען דפ"ו כבר השיג דזה דוקא אחר אפי' ולפי"ז סובר ראב"ד דוקא במים ושמן ויין שרי בזריזין אבל בקצח ובתבלין זה אף בזריזין אסור דמחמץ דא"א שיאפה יפה ליחמץ מקודם ולכן השיג כאן על רבינו דמחמץ אף דאיכא בכהנים דזריזין הן אמנם אף שיישבתי דברי הראב"ד אין השגה על רבינו דמוקי לה קודם אפי' לשיטתו בה' חומ"צ דסובר דל"ה חשש חימוץ אף בתבלין וא"כ כש"כ כאן בכהנים זריזין דליכא חשש חימוץ.
והנה בלח"מ הקשה עוד אמאי לא כתב רבינו דברובא מצה איירא ולדעתי לק"מ כי במנחות קאמר דייקא נמי דברובא מצה איירא דקתני מצה הוא אלא שנקרא מצה מתובלת והנה רבינו העתיק ג"כ שנקראת מצה מתובלת ולכאו' קשה מאי רצה בזה בשלמא בברייתא דאיירא במצה בפסח דיש כאן מצה לצאת בו צריך לתת טעם דמצה הוא אבל רבינו דאיירא במנחה ורק אתיא לאשמעינן דלית בי' חימוץ וא"כ למה כתב דמצה הוא דמזה מוכח דרוב מצה דאי אין רוב מצה ל"ש מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת כדאמרינן בברייתא וזה ברור [ובמג"ע נראה שהבין השגת הראב"ד בפ"ו דאחר אפי' איירא דאז ליכא חימוץ ולפי"ז א"ש ג"כ דדברי ראב"ד מתאימים עם דבריו בפ"ו מחומ"צ] והנה לכאו' קשה ע"ז מפ"ו מחומ"צ העושה עיסה מן האורז וכו' אם יש בו טעם דגן א"כ משמע דל"ב רוב דגן אך לק"מ דכבר כתב הה"מ שם שדעת רבינו מטעם גזירה ודוקא באורז כן ובשעה"מ ובמק"ח סי' תנ"ג החזיקו בסברא זו וא"כ כאן בתבלין באמת רק מטעם רוב דו"ק היטב [ועיי' מגן אלף סי' תנ"ג אריכות בדברי רבינו ועיי' נוב"י שתמה אמש"כ רבינו אם מגבלה ביין דמגבלה בשמן הול"ל כתב במגן אלף ד"ט וצריך לומר בשמן.

תבל

וכו'. הנה במש"כ הראב"ד דהא דקתני בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכן הא דמנחות דכ"ג תבלה בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשרים דמיירי בתר שנאפת אבל ללוש בתבלין אסור וכ' בפ"ח סי' תנ"ה דהוא משום חימוץ ומשמע דאף בדיעבד קאמר אבל המ"מ כת' בה' חומ"צ שטעם הראב"ד שכתב דמיירי משנאפה משום דאל"כ הו"ל מצה עשירה ואין יוצא בה ושדוחק לומר כן ולפיכך נראה לי שהתוספתא ברישא קתני שאין יוצאין לא בחלוט ולא במי עיסה הנה לאו משום עוני לא נפקא בהו ולא משום דלא מיקרי לחם ופטור מן החלה כדאיתא בפ' כ"ש ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דההיא דתוספתא דתני יוצאין במצה מתובלת מיירי בשתבלה בקצח ושומשים דמיקרי בהכי מצה עשירה וכמו שפסק המחבר ז"ל וכן נראה מדברי הסמ"ג ומדברי רבינו בפ"ה מה' חומ"צ וכן מצאתי בירושלמי שם יכול אדם יוצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור ופרכין והא תני יוצאין במצה מתובלת אעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן דקס"ד דהו' מתובלת במשקין ומשני דהו' בשומשמין והוא עיסה נילושה במים שצריכה שימור עכ"ד.

יח

המחמץ

וכו' חמצה בראשו של מזבח וכו'. ובספר קרן אורה הקשה אמאי כשרה הא משמע דמבעיא לי' בראשו של מזבח קודם הקטרה וכדאמר או דילמא מחוסר הקטרה וכו' ואי חימצה אסור להקטירה כדכ' כי כל שאור לא תקטירו והרי הוא פסולה ותי' דה"ק וכבר קרבה והוא כשרה דבשעת הקרבה היינו שהעליהו הי' כשר אע"ג דפסולה אח"כ תו אינו לוקה אלא דצ"ע אמאי לא ילקה משום שאור לא תקטירו ואלו חימצה קודם העלאה ואח"כ העלה לוקה משום כל שאור ה"נ כשחימצה בראש המזבח יעבור בלאו דכל שאור וי"ל דא"ח על העלאת שאור לבד אלא דוקא אם נתנו על האש להקטירו וצ"ע בזה גם לענין שאר פסולים אי חייב גם על העלה למזבח או דוקא הקטרה על האש כמו בע"מ עכ"ד.

יט

המחמץ

לחה"פ לוקה שנאמר מכל המנחה וכו'. והנה בכ"מ דקדק דבגמרא משמע דמאשר תקריבו נפ"ל ונראה דהנה בת"כ דריש מנחה לרבות כל המנחה ומניין לרבות כל המנחות ת"ל המנחה אי לי אלא מנחה ששירי' נאכלין אין שירי' נאכלין מנ"ל וכ' הק"א ז"ל דהא דלא נאסר החימוץ אלא משום שירים וא"א לומר כן דהא כתיב בסיפא דקרא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו מבואר דאיסור שאור וחמץ הוא משום בל תקטירו אלא משום דהאי קרא כתוב במנחת מרחשת אי לא כתוב אלא מנחה אשר וכו' ה"א דליכא לאו דל"ת אלא במרחשת כתוב כל המנחה לרבות שאר מנחות ואכתי הו"א דדוקא מנחות ששירי' נאכלין דומיא דמרחשת דאיירא בי' קרא אבל מנחות שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל וכל המנחה אלא דגי' זו צ"ע דלא נאמר וכל המנחה אלא כל המנחה וע"כ צ"ל דהי' כל המנחה אשר תקריבו כולן בכלל לאו זה וא"כ דאשר תקריבו איצטריך לרבות מנחות שאין שירי' נאכלין מנחת כהנים מנחת כהן משיח א"כ קשה מאי קאמר ריוה"ג לרבות לחה"פ הא צריך קרא למנחה שאין שירי' נאכלין וכ' בק"א דבהא גופי' פליגי מנחה שאין שיריו נאכלין מאי נינהו ואמר ריוה"ג לחה"פ ומנחת נסכים ור"ע אמר מנחת נסכים לבד ואין זה מובן דהא איכא עוד מנחות שאין שירי' נאכלין כמנחת כהנים אלא צ"ל דמכל המנחה איתרבו כולהו כי היכי דאיתרבו מנחות ששירי' נאכלין ואין שירי' נאכלין כולן מריבויי' דכל ה"נ איתרבי לח"פ ומנחת נסכים מריבויי דכל ולכן נקט רבינו הא דרשא דדרכו לילך אחר דרשת הת"כ וכן העלה בס' קרן אורה.
רבינו פסק בלחה"פ אית בה משום חימוץ וכ' בלח"מ דרבינו לשיטתו דס"ל מידת יבש נתקדשה ובמנ"ח ומהרמ"ש הקשו הא תוס' שם הוכיחו דלא מתקדש קדוה"ג אלא בקרימת פנים א"כ אכתי איך שייך חימוץ בלחה"פ ונראה ליישב לפמש"כ מג"א סי' תנ"ג דבאפי' דחייב ע"כ אשעת רדי' חייב דהא בשעת האפי' אין בו מעשה א"כ לפי"ז גם אפייתן בחימוץ הא אין בו מעשה רק משעת רדי' קמחייב ע"כ דמתקדש למפרע משעת רדי' לתנור א"כ שפיר משכחת גם בלחה"פ לא תאפה חמץ רק זה שייך אי כבר קדוש עכ"פ בקדושת כ"ש אף דאין מקדש ליקרב דכ"ש אין מקדש ליקרב אלא מה שראוי' להם שייך לומר דמשעת קרימת פנים נתקדש למפרע משעת רדי' אבל אי אין קדוש בקדושת כ"ש דמידת יבש אין מקדש אפי' לפסול לא שייך דקדוש למפרע קדוה"ג משעת רדי' דכ"כ בה' אימ"ז דגם סכין כ"ש אין מקדש הבהמה בקדוה"ג אי לא קידשה תחילה בקדושת פה.
בענין חלב מחמץ נראה דהענין כך דהנה בב"י סי' תס"ב הקשה על הכלבו שאמר דחלב מחמץ מההיא לישו לי בחלבא דאיך משמע מהתם דאינו מחמץ דהא קאמר להו יומא קמא לא תלישו להו בחלבא משום מצה עשירה משם ואילך לישו לי בחלבא ולעולם ע"י שמירה כמו שעושין במים משום דמחמץ ונראה דהנה בשו"ת מר"י חאגיז בהלכות קטנות כתב ביאר הענין הא דאמרו חלב בא מן הדם וכמו שהחלב מוציא הקום כך מדקיות ותמצית הדם העב יוצאין המי רגלים נמצא דאבוהן דכולהון דם שיש בכחו החלב והמי חלב והמי רגלים והדם יש בו הד' חלשים ובעודו דם אמר ר"יו דאמה"ח משום דהו"ל כיון שנפל לתוכו מעט מים שמתבטל כך המי רגלים שהם החלק המימי מן הדם מתבטלין במיעוטו בתוך הדם והדם אינו מחמץ וכשפושרין המים מתוכו מחמצין אבל בחלב אינו לומר כן שאנו רואין כי מן החלב הוא הקום שהוא חלב המימי הרבה יותר מן הגבינה ואין לומר שמתבטלין בגבינה א"כ מטעם זה יש לומר שהחלב מחמץ את"ד מעתה אני אומר דהו' כמים ומי פירות דממהרין להחמיץ וא"כ קשיא שפיר מהא דלישו לי בחלבא הא לא מהני שמירה כיון דהו' כמ"פ עם מים אעכ"ח דלא מחמץ כלל.

אם

גבלה במים הרי זה נפסלה וכו'. ותמהו דהו' לי' לומר דאסור לגבל דמחמץ מיד דהו' מים ומ"פ ובשו"ת שו"מ סי' קע"ו כתב ליישב דהא דאסור ר"ל מגבלה במים וכשרה היינו במגבל במים תחלה ומתחמץ חימוץ גמור א"כ אף שאח"כ נותן שמן והו' מים ומי פירות כיון שנתן תחילה המים כבר עשה פעולתו והחמיץ ובהכי ניחא קו' הנוב"י דממנ"פ נשמע אי דמי פירות עם מים הו' חמץ גמור או דנוקשה דאורייתא ולהנ"ל ניחא כיון דנותן מים תחילה שפיר מחמץ אך הביא שם דבספר יושיע הביא שהגאון חוו"ד השיג ע"ז דהיציקה בשמן הי' ובשו"מ כתב דזה רק בחמשה מנחות דהיינו מרחשת מחבת מאפה תנור אבל מנחת נסכים יכול להיות דמגבלה במים תחילה ואח"כ מריקין עליו שמן דהא בפ"ב שכתב רבינו דין מנחת נסכים שם לא כתב דבעינן יציקת השמן תחילה ואף דנאמר דמסתמא הי' כשאר מנחות אבל מס' שפיר אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דעכ"פ אם לא יתרבו לחימוץ הוא דיכול לגבלה במים תחילה ואח"כ בולל עם השמן ואתי קרא למימר דל"ת מגבלה במים תחילה ואח"כ יבלול השמן כדי שיהא חמץ גמור לזה מרבינן מקרא דמגבלה ביחד וממילא באמת ל"ה כלל חמץ גמור עיי"ש.
וראיתי כעת בספר קרן אורה שתמה מה ענין יין של נסכים לגבל בו המנחה הא היין מתנסך בפ"ע ואם עירב בו יין וגיבלה הי' לה ליפסל כמו אם גיבלה במים כיון דע"כ אסורה לגבלה בד"א לבד שמנה וכי היכי דנפסלה בגביל במים ה"ה ליפסל בגביל יין כיון דאין שייכות יין עם מנחה ושמנה ואי לא מסתפינא הייתי אומר דצ"ל ואם גיבלה בשמן של נסכים היינו בשמנה וכו' וגם הפסול בגיבלה במים צ"ע מנ"ל ומ"ש ממנחת חוטא דמגבלה במים אע"ג דכתיב בה חריבה וצ"ל דדוקא שאר מנחות שקשה לגבלן בשמן דמיעוט לוג לעשרון מותר לגבלן במים וכן במנחת חוטא דקשה לקמצה אבל מנחת נסכים דשמן מרובה לא צריך למים אפי' מיפסל פוסל בהן נתינת מים מעט אלא דלכאו' ליכא פסול בזה אלא חסר או יתר מגיבול קשה או רכה וכדאמרינן לעיל לענין מנחת חוטא והא קייל"ן כר"י דמתניתין דריש פרקין דכמות שהן משערין וליכא משום חסר או יתר.
עוד כתב רבינו דילפינן לחם הפנים מכל המנחה וכבר דקדק הכ"מ דבגמרא משמע דמאשר תקריבו נפקא לי' וכתב שם בספר הנ"ל דהנה בתו"כ דריש מנחה לרבות כל המנחה ומנין לרבות כל המנחות ת"ל המנחה אין לי אלא מנחה ששירי' נאכלין אין שיריהן מנ"ל וכתב בק"א הא דלא נאסר החימוץ אלא משום שירים ושלא לומר כן דהא כתיב בסיפא דקרא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו מבואר דאיסור שאור ודבש הוא משום איסור הקטרה אלא משום דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת אי לא כתוב אלא מנחה אשר וכו' הו"א דליכא לאו דל"ת אלא במרחשת כתיב כל המנחה לרבות שאר מנחות ואכתי הו"א דוקא מנחות ששירי' נאכלין דומיא דמרחשת דאיירא בי' קרא אבל מנחות שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל וכל המנחה אלא דגירסא זו צ"ע דלא נאמר וכל המנחה אלא כל המנחה וע"כ צ"ל דה"ג ת"ל כל המנחה אשר תקריבו כולן בכלל לאו זה וא"כ דאשר תקריבו איצטריך לרבות שאר מנחות שאין שיריהם נאכלין היינו מנחת כהנים וכהן משיח וא"כ מאי קאמר ריוה"ג לרבות לחם הפנים מהיכא מרבינן לי' והק"א כתב דבהא גופי' פליגי מנחה שאין שירי' נאכלין מאי ניהו ואמר ריוה"ג לחם הפנים ומנחת נסכים ור"ע אומר מנחת נסכים לחוד ואין זה מובן דאיכא מנחות שאין שיריהם נאכלים טובא כגון מנחת כהנים אלא צ"ל דמכל המנחה איתרבו כולהו כי היכי דאיתרבו מנחות שירי' נאכלין ואין שירי' נאכלין כולן מריבוי דכל ה"נ איתרבו לחה"פ ומנחת נסכים מריבוי דכל ודרכו של רבינו לילך אחר תו"כ והא דאיצטריך הכא לרבות כל המנחות לחימוץ נראה דלא איצטריך אלא לענין לעבור בלאו דמחמץ אבל לפסול פשיטא דכל המנחות פסולין חמץ בין הנאכלין בין שאין נאכלין וכדתנן בר"פ כל המנחות באות מצה עכ"ל.

כ

חיטים

של מנחות אין לותתין שמא יחמיצו וכו' אבל מנחת העומר לותתין. הנה זה גמרא בפסחים דציבור שאני וקשה מאי קושיא לי' כלל מנחת עומר הא מנחת עומר נקלה באש ושוב אינו מחמץ כדאיתא בפסחים דף ל"ט דמדינא אינו מחמץ רק דמר זוטרא אמר התם דלא לימחי אינש קדרא בקמחא דאבשינא שמא לא נקלו יפה אבל אשמואל לא שייך להקשות דילמא לית לי' דמר זוטרא דניחוש שמא לא נקלה יפה כיון דאין כשר אלא אם נקלה באש כדאיתא בפסחים פ"ק דף ד' שוב ראיתי שבמנ"ח הקשה כן.
בענין שאור אי הו' ברי' בפ"ע כיוצא בזה מצינו פלוגתא בין גדולי אחרונים באו"ח סי' תס"ו בזיעת אדם דהו' תולדה בפ"ע ואין מחמיצין או עם מים מחמיצין כמו במי פירות דעם מים מחמיצין דדעת הב"ח דגם עם מים אין מחמיץ והח"י חולק עליו דאף דהו' ברי' בפ"ע אפ"ה עם מים מחמץ עיי"ש.
והנה שם פליגי אי זיעת אדם דאינו מחמץ הוא רק זיעת ישראל דנקרא אדם אבל לא זיעת מצרי דלא איקראי אדם ותמהו דמאי נפ"מ אטו משום דלא איקרי אדם אישתני טבעו דיהא מחמץ ולדעתי אין כאן תימא כדאמרינן בפרק הזורק בשבת דכיון דאכלו שקצים ורמשים חביל גופייהו א"כ גם כן יש לומר דאישתני מכח זה טבעו וזיעת המצרי מחמץ.
הנה בשו"ת מרמ"ש הקשה הא דפליגי בגמרא דרבא ס"ל דחלא וחמרא מבשא"מ ואמאי הא חמרא סופו להיות חלא א"כ הו' מב"מ ונראה ליישב דדוקא בשאור ועיסה כתב הר"ן דהו' מב"מ משום דסוף עיסה שתהא שאור משום דבאמת בכל עיסה טמון בתוכו כח השאור דזהו כח החימוץ שבו אלא שלא נתגלה שמעורב בתוך העיסה ע"כ כיון דסופו שיעשה שאור ויתגלה כח החימוץ שטמן בתוכו לכן הוא מב"מ אבל בחמרא הנה בחמרא בעלמא אין חלא טמון בתוכו אף דבזה כבר ריחא חלא כיון דהו' חמרא הו' מבשא"מ מכח דשמי' חמרא וחמרא דעלמא אין סופו להיות חלא ע"כ גם האי דאתית לי' ריח חלא דיינינן כשאר חמרא דהו' מבשא"מ.
אהא דאיתא במנחות דף ע"ה הי' עומד ומקריב עומר ומנחות בירושלים כתב בהגהות יעב"ץ וז"ל לא ידענא למאי אתא אי לדברי העומר יש מנחה בבמה מ"ש ירושלים מבמה ואולי איכא לפליגי דאף למ"ד יש מנחה בבמה מיהו מצוה ליכא משא"כ בירושלים מצוה איכא אך הנה בצל"ח ברכות דף ל"ז נראה שמפרש טעם אחר דנקט בירושלים לאפוקי במה שלא הי' שם משמורת עוד כתב לפירש"י ע"כ הא דנקט ירושלים דבשעת הקדש חיישינן לשאלה אבל יש להקשות דכבר הקשה בחס"ו יור"ד סי' רנ"ג דמפריש תרומה לא יברך דילמא מתשיל עלה ונמצא ברכה לבטלה והעלה דמעיקרא לית לן למיחוש להכי דחזקתו שלא ישאל וצ"ל דלענין שהחיינו דאינו חיובות אין לברך משום חששא פן ישאל.
והנה בהא דפירש"י דעומד ומקריב מנחות קאי אישראל המנדב מנחה כתב בפנ"י דרש"י לא רצה לפרש כתוס' כיון דאין המצוה מתחדש מזמן לזמן אין לברך שהחיינו לכן מפרש בישראל דקנה המנחה במעותיו והביא ראי' מדברי רבינו שכתב בפי"א מברכות דמצוה שמצוי' אין לברך שהחיינו אלא כמו שקונה אותה מצוה במעותיו את"ד ולכאו' קשה לי מניין שצריך לקנות במעותיו דז"ל רבינו שם כל מצוה שהוא קנין לו מזה רק נשמע שצריך שיעשה אותו להיות שלו וקניינו ולא שיקנה במעותיו דאי נמי ירש וזכה בו בירושה ג"כ הו' קניינו וזה לא שייך במנחה שנאכלת מיד ולכן נראה לי שכונתו דאיתא בירושלמי פ"ג מערלה ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה דהיינו לאפוקי ממע"ב ומשני תמן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שכבר עומד למצותו משא"כ בשופר יום תרועה יהא לכם מ"מ ואם תקע בשופר של מצוה יצא ולפי"ז דהכי נמי במנחה דאין מביאין רק מן החולין דצריך להביא מן הדמים שיהא זה קניינו לכן רק ישראל המנדב מנחה מברך שהחיינו.

כא

כל

המנחות הנאפות נילושות בפושרין וכו'. והנה בגמ' דמנחות בעי ר"פ מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח א"ל בגופא כתיב תהי' החיי' אמרו לי' רבנן לר' פרידא ר' עזרא קאי אבבא והשיב להם ר"פ אי בר אוריין הוא יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין מאי כולי האי אמרו בר אוריין הוא ואמר שיכנס חזיא דהו' עכירא דעתי' פתח ואמר דכתיב טובתי בל עליך כי אם לקדושים אשר בארץ ואדירי כל חפצי בם אמרה כנס"י החזק לי טובה שהודעתנו שמך בעולם אמר להם הקב"ה לכם אין אני מחזיק טובה טובתי בל עליך למי אני אחזיק טובה לקדושים אשר בארץ שהם קידשו שמי בעולם כיון ששמעו דאמר אדיר פתח ואמר יבוא אדיר ויתן תורה לאדירים יבוא ידיד לידידים יבוא טוב לטובים ופלא המשך המאמרים זל"ז ונראה דדבריהם כולם בחכמה להשכיל לב האדם בתכליתו אשר בראו בורא כל העולמים ב"ה ומה פעולתו בעוה"ז ידוע כי האדם הוא חלתו של עולם כי הוא חלק מהעיסה כחלה אשר הופרש לגבוה וכן האדם נברא להיות קדוש במעשיו וכל דרכיו הוא דוגמת המנחה הקריבה קומץ ממנה נקטר לגבוה וחלק הנשאר נאכל לכהנים והוא בלולה בשמן כולה שהאדם יש בו שני חלקים אלו עבודת קונו כולו לד' וחלק השני הם פעולת הגשמיות המכרחות כמו האכילה והשתי' וגם זה יהי' בקודש דכולו בלול בשמן באור התורה וכמו שהמנחה צריכה שימור מן החימוץ מפני שנילוש בפושרין ויוכל להתחמץ כן האדם נילוש בפושרין האורח היצה"ר העומד להתחמץ וצריך שימור מאוד ועל ידי מה ע"י התורה ומצוה כי הוא התבלין לזה כמאמרם ז"ל וזש"נ בקרבן מנחה נפש כי תקריב כי הא מורה על הקרב נפשו ועיסתו כולה אך לדעת את ד' בכל דרכיו ועניניו ולא לו לבדו הוא עמלו בטוב אלא עוד ייטיבו מעשיו לכללות הבריאה כי ע"י יקבלו כולם מטוב העליון ב"ה וכולם ידעו אם ד' ויעשו רצונו ר"א כפר תבנותו ומדרגתו כחפצו להטיב לברואיו ויש לרמוז בזה אבעיית ר"פ מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרין שלא יחמיצו נלמדנה מפסח ירמז בשאלתו מנין הוא הלימוד הגדול הזה והשכלה הגדולה לשמור א"ע משום חימוץ חטא ועון אחרי שנילוש בדבר המביא לידי חימוץ הוא כח היצה"ר מה הוא סגולת שמירה זו נלמדנה מפסח כי ע"י נפלאות ונסים שנעשו לנו הראנו לדעת כי ד' הוא לבדו ובזכרו את מעשה ד' הגדול והנורא ע"י זה יש בכח האדם להשמר מהחימוץ הרע הזה והשיב לו ר' אמי אמת כי כן הוא כי מעשה מצרים הוא לימוד גדול אבל בגופה נמי כתיב מצה תהי' חי' בי' חיוב על האדם עצמו להחיות נפשו לקנות לו לב לרבנן ולדעת את ד' כמוש"כ דע את אלקי אביך יאמר כי על קבלתיך מאבותיך כי הוא האלקים אין עוד מלבדו אתה בעצמך דע לך כי בלי דעת נפש לא טוב ותוכל לשכוח גם הקבלה מאבותיך וע"י מה הוא קנין דעת השלימות ע"י אור התורה והמצוה תלמד לאדם דעת לבלי הי' בו שם חימוץ ולזה סמך הא דר' עזרא קאי אבבא כי בא לקבל פני ר' פרידא ולהכירו מאור תורתו ולהגביר דעתו בדעת השלימה אשר זה יהי' דרך כל מקבלי פני רבים לתכלית הזה הן בדבר הלכה הן בדבר אגדה הכל לש"ש ולידע דרך ד' ומפני מוראו את רבו קאי אבבא עד שיטול רשות לכנס ואמרו לר"פ מעלתו מצד אבותיו דהוא עשירי לראב"ע והשיב להם ר"פ אי בר אוריין הוא יאי כו' אתם משבחים אותו מצד מעלות אבותיו וקבלתו מהם אבל זאת המעלה אינה אלא אם יש לו דעת ושלימות מצד עצמו ובר אוריין ובר אבהן הוא ואי שניהם כאחד וודאי טובים אבל בר אבהן לחוד והוא בעצמו בלי דעת שולט בו הדין יותר כי הי' לו ממי ללמוד ולא למד ואמרו בר אוריין הוא ונתן לו רשות לכנס חזי' דהו' עכירא דעתי' שראה שאין דעתו צלולה עליו מפני הסתלקות מוח הדעת מעט אשר זהו החסרון והצער הגדול לעובד ד' באמת כי זה גורם פירוד ח"ו מהתקשרות באהבת ד' אש זה הוא עיקר הדעת כששורה עליו רוח עליון קדוש ובהסתלקותו הוא חסרון הדעת ע"כ דרש לו ר"פ המקרא הזה טובתי בל עליך לחזק דעתו כי הויכוח הזה הוא בין כללות ישראל ובין הקב"ה וכנס"י טוענת החזק לי טובה ענינו כי טובתו ורוח קדשו יהי' אתנו בחיזוק ולא תעזוב אותנו השיבה רוה"ק טובתי בל עליך אל עיקר החזקת תשובה שלא אעזוב אתכם הוא בשביל אבותיך שהמה קידשו שמי בעולם שנאמר לקדושים אשר בארץ ואדירי כי הם היו בחוזק עמדי כי אדיר הוא בעל כח וגבורה וכמו שהם היו אדירים וחזקים עמדי כי כן אני מחזיק טובתי בזכותם ובזה דיבר אל לבו לבל יצער על היסח הדעת ברגע כי בר אבהון הוא וזכות אבותיו יהא בעזרו להחזיק לו טובתו של מקום ב"ה להיות דעתו שלם בעבודתו כתשוקת עבדי ד' באמת:

כב

ומקום

שמבשלין קדשי קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים. וקשה לכאו' א"כ הא דכתב רבינו בהל' כ"א דלישתן ועריכתן בפנים מנ"ל ונראה דרבינו בהא לשיטתו בפ"ג דסובר בלולה א"צ כ"ש [וזה מוכרח בדעת רבינו דתוס' ורש"י דסוברים בלולה צריך כ"ש כתבו בדף צ"ה דבעי גם לישה בכ"ש ובדברי רבינו לא נזכר זה דבעי לישה בכ"ש א"כ ע"כ גם בלולה א"צ כ"ש ודו"ק] ואפ"ה עשאה בחוץ פסול והה"ד לישה ועריכה כדמוכח פסחים דף ל"ו דדינם שוה והיינו משום דלא בעי כ"ש רק כלי לכן בעי בפנים [ומטעם שכ' במק"א יען דחזינן דבעי למדוד במידות של קודש ולח] וא"כ ילפינן כמו דקפיד קרא אאפי' והיינו באותן מנחות דליכא שמן כמו שתהל"ח ולחה"פ והה"ד מנחת חוטא וקנאות כמוש"כ טה"ק דף צ"ו וא"כ בליכא שמן לא נתקדשה במידת לח ולדעת רבינו דנתקדשה מידת לח אפ"ה עכ"פ מבואר בדבריו פ"ה ופ"ז מתומ"ס דשתהל"ח ולחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ורק אפייתן בפנים ובארתי שם טעמא דמילתא יען דלא נתקדשה שלא מדעת וא"כ חזינן דעכ"פ צריך אפי' בפנים והיינו דכיון דבעי כלי לא כ"ש כמו הני דצריכין אפי' בתנור של מתכות דכלי הו' כמוש"כ רבינו להלן בפרקין אף דל"ה כ"ש עכ"פ כלי הו' א"כ קפיד קרא שיהא אפייתן בפנים מינה ילפינן לשאר מנחות ללישה ועריכה ובלולה בפנים וקרא נקט אפי' כולל לכל המנחות אבל אי הו' בעי אפי' כ"ש א"כ ל"ה יכולין לילף לישה ועריכה דל"ב כ"ש כדמוכח דף נ"ז ל"ש ע"ג קטבלא אבל כלי בעי [ועיי' טה"ק שנתקשה לפי רש"י איך יליף לישה ועריכה בקרא כתיב אפי' והנה מבואר בטה"ק שדעת רש"י דבעי בלישה באמת כ"ש כמוש"כ להדיא במשנה ורק הכונה אם בא לעשות בפנים בעי כ"ש בלישה וכל זה דוחק דא"כ בלחה"פ ושתל"ח נהי דמידת יבש לא נתקדשה אפ"ה אם בא לעשות בפנים יצטרך כ"ש ואמאי תני תנא דלישתן בחוץ אמנם באמת דברי טה"ק לא נהירא לי דמה דהקשה מרש"י דף נ' הנה רש"י כתב מידת יבש לא נתקדשה ויקשה הרי בעי שמן וע"כ דקאי אמנחות דל"ב שמן ולפי"ז מנחות דבעי שמן בעי לישה בפנים וע"ז קאי רש"י דלישה בכ"ש ובפנים אבל דעת רבינו דל"ב בלישה ובלולה כ"ש כמו שביאר דעתו בפי"ג א"כ עכ"ח כמוש"כ] וג"כ מוכח הילפותא מבישול דבישול אין בכ"ש דהרי מבשלין בכ"ח ואין עושין כ"ש מכ"ח כדמבואר בפ"ב מכלהמ"ק ודו"ק.
ובזה ניחא מה דנתקשה בלח"מ שמדברי רבינו נראה דהילפותא רק לפנים לא לכלי שרת וכתב דמפרש כדברי תוס' דילפותא רק לענין פנים ולפמש"כ ניחא כיון דל"ב כ"ש רק כלי אין צריך לזה ילפותא רק עיקר ילפותא דבעי פנים אבל דבעי כלי זה מוכח ממילא כמו הבישול דבשלמא אי כפירש"י דבא ללמד דבעי כ"ש א"כ צריך לאשמעינן זאת דהרי לרש"י עכ"ח אמרינן מדגלי קרא להקיש [אף דבישול מסתמא ל"ב כ"ש כיון דגלי היקש ע"כ לענין זה דבעי כ"ש] מנחה לחטאת ע"כ לענין זה דבעי כ"ש אבל לפירוש רבינו אין ההיקש רק לפנים אבל זה ממילא מוכח דבעי כלי כמו בישול.
והנה בלח"מ כתב דאין חילוק בין רש"י ותוס' וליכא חילוק גי' ביניהם אלא דרש"י מפרש דיליף פנים וכלי דלענין כלי מפיק מהקרא ולענין פנים מפשטי' דקרא וכן פי' תוס' ג"כ וגם רבינו מפרש כן ואני תמה עליו [דבודאי תוס' אין חולקין שכן מוכח מסוף דבריהם שהוק' ל"ל קרא הא כתיב מחבת ומרחשת והן כלים א"כ עיקר קרא עכ"ח לענין כלי כרש"י אבל רבינו עכ"ח מפרש אפנים] אם כדבריו הרי רבינו מתחיל במקום שמבשלין שם אופין שנאמר אשר יבשלו וכו' אשר יאפו ואי כדבריו דפנים מקרא דהוציא החוצה א"כ למה לא הביא רבינו סוף הכתוב דהוציא החיצונה אלא נראה דמהקישא יליף פנים כמוש"כ הכ"מ לדעת רבינו והא דבעי כלי אין כונה כ"ש ול"ב הקישא רק ממילא שמעינן כלי בעי ודו"ק.
והנה בטה"ק רצה ליישב דברי הכ"מ דרשי' עכ"ח חולק אתוס' וסובר דהקישא לענין כלי ולא לענין פנים כיון דרש"י בדף נ"א כתב דל"ב לישה בפנים וע"כ הכונה אי רוצה לעשות בפנים צריך כ"ש אבל לא דיליף דבעי דוקא בפנים עיי"ש ולדעתי יש להשיב על דבריו דהרי רש"י כתב בדף נ"א מידת יבש לא נתקדשה ויקשה הרי בשמן מידת לח א"כ עכ"ח קאי אמנחות דל"ב שמן וכאן דמפרש משנה דבעי לישה בפנים ובכ"ש קאי אמנחות דצריך שמן דהו' במידת לח.
ובמש"כ נתיישב קו' הטה"ק שהקשה לתוס' דכתבו ה"ה בישול איך הו' ה"ה הרי בגמרא לעיל אמרו מידת יבש לא מקדש לישה ל"ב פנים ותנור מקדש בעי פנים ותי' כיון דמנחה יש בה שמן א"כ בעי פנים דמל"ח נתקדש ולעיל קאי אלחה"פ דליכא שמן ולפמש"כ נכון יותר דהנה הא דפריך לעיל מידת יבש לא נתקדשה מדלישה בחוץ הכונה כך דהרי כ"כ לעיל דהא דבעי לישה ובלולה דבכלי בפנים משום דחזינן דתורה קפדה שיהא נעשה קדושה למדוד בשל קודש א"כ עבודה הו' עיי' לשון תוס' זבחים דף כ' ובצ"ק א"כ שפיר קאמר מדלישה בחוץ ע"כ מידת יבש לא נתקדשה א"כ ל"ב מעשה קודש לכן ל"ב פנים אבל כאן במנחה שיש בה שמן דנתקדש במידת לח וקפיד תורה שיהא נעשה בשל קודש מסתמא בעי פנים אף דלישה אין בכ"ש וכן אפי' אין בכ"ש כאמור ודוק היטב ובמש"כ א"ש קו' תוס' לאיזה מנחה צריך קרא אי למנחות מחבת ומרחשת ומאפה תנור הא כתיב בהו כלי ולמנחת סולת אין בה אפי' קודם קמיצה ומלשון זה משמע דאחר קמיצה יש בה אפי' דלא כמשל"מ פ"ג דכתב במנחת סולת א"צ אפי' אחר קמיצה ולפמש"כ א"ש דבעי קרא לענין שתהל"ח ולחה"פ דבעי תנור ויותר יש לומר דהרי לפירוש רבינו עיקר קרא קאתי לענין דבעי פנים ולפי"ז נהי דלענין מחבת ומרחשת מסתמא בעי פנים דכ"ש אבל מאפה תנור דל"ה כ"ש ל"ה ידעינן דבעי פנים ורק מקרא זה ידעינן דכל מנחות אפייתן בפנים בכלי בתנור של מתכת לא בכ"ש וא"כ בעי קרא למאפה תנור ולשתהל"ח ולחה"פ ודו"ק והא אין לומר דקרא עיקר לאשמעינן דלישה בפנים ובכלי דז"א דא"כ בודאי יקשה איך שבק קרא העיקר דלישה ונקט אפי' ודו"ק.
ויש להוסיף דרבינו מפרש באמת כרש"י ותוס' לענין כלי אלא דזה קאמר רבי ורבי לשיטתו סובר תנור מקדש א"כ אשר יאפו היינו בכ"ש א"כ עיקר ילפותא לכ"ש אבל לדידן תנור אין מקדש עיקר ילפותא דבעי פנים והוכיח כן רבינו מפלוגתא דרי"ו ור"ל בדף ט' דלר"ל דבלולה ל"ב פנים משום דל"ב כ"ש לדעת רבינו דסובר דהא דבעי פנים היינו רק אי בעי כ"ש דתנור מקדש ומיושב קו' טה"ק לר"ל מהא דכל מנחות יש מעשה בכלי בפנים אבל רי"ו סובר אף אי תנור מקדש ילפינן מקרא דבעי פנים לא לענין דבעי כ"ש אלא כיון דכלי בעי בעינן פנים ודו"ק היטב [ועיי' מש"כ מזה פ"ג מתומ"ס].

כג

המנחות

טחינתן ורקידתן וכו' ותנור של מקדש של מתכות הו'. הנה בבה"ז נתקשה בדברי רבינו דתחילה כתב מחבת ומרחשת כלי שרת משמע תנור אין של כלי שרת וא"כ סובר תנור אין מקדש ויקשה א"כ למה הוה של מתכות ומה אשמעינן בהא דהוה של מתכות אך זה יש ליישב דאשמעינן דע"פ כלי הוה ולכן בעי בפנים וכמש"כ לעיל וכן בה' תומ"ס אבל עדיין יקשה עליו מגמ' דזבחים דף צ"ו דאמרינן דלכן ל"ה של חרס משום דאופין בה לחה"פ ושתהל"ח דקדושתן בתנור והוה כלי שרת ואין עושין כ"ש של חרס ופירש"י דלא הי' עריכתן בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן ואמרינן בדף צ"ה לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים [הנה מפירש"י מוכח דכן נשאר המסקנא בגמ' והא דאין דוחה שבת ע"כ תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן פי' בבה"ז שם דלא כצ"ק שפי' בדף ה' דכיון דנדחה דרב אשי ע"כ לאו משום תנור מקדש אלא משום דמיב"ש נתקדש והבן אולם בפי' משנה לרבינו נראה שמפרש כצ"ק ודו"ק היטב ועמש"כ בפ"ג מתומ"ס] וא"כ לרבינו אי לא נתקדש דל"ה כ"ש למה הוה של מתכות וליישב י"ל דסובר מידת יבש לא נתקדש אבל למ"ד נתקדש א"כ תנור לא נתקדש דהרי בדף נ"ז פליגי בקרא דביכורים לד' למ"ד יבש נתקדש קאי אקודם אפי' וע"כ דל"ש בשעת אפי' דאז ליכא קידוש אבל מ"ד לא נתקדש קאי אשעת אפי' דתנור נתקדש ורבינו דסובר בפ"א כלהמ"ק דנתקדש מידת יבש ע"כ תנור לא נתקדש והא דהוה של מתכות משום דע"פ ראוי לכלי שרת בעינן כמו במנחה בהבאה כמש"כ רבינו בפי"ג:
ונראה דהדבר מוכרח כן דהנה תוס' הוק' למה לא נקיט מנחת מאפה דכתיב בי' תנור בהדיא ותי' דנקט כך משום דמאפה תנור דנתקדש ג"כ לא ידעינן אלא מלחה"פ דגמרא גמרו להו לרבנן דר"ש דתנור מקדש כדאיתא במנחות שם והנה קשה לי לדבריהם במנחות בדף ס"ג כתבו תוס' דיען דכתיב בהו תנור יש לומר דעדיף משתהל"ח ולח"פ דלא כתיב בהו תנור וא"כ קשה עדיין למה לא נקט מאפה דכתיב בהו תנור אבל בלחה"פ ושתהל"ח דל"כ קרא לכן צריך למיגמר דתנור מקדש וצריך לומר דבמאפה לא פשיטא להו דתנור קדוש דמאפה נתקדש בשמן שנותנין לתוכו למ"ד סולת בוללן כמו שבארתי בפי"ג מה"א ובתומ"ס פ"ג וסברי דאף דנתקדש כבר ל"א הסברא דגנאי להוציא לכלי חול לכן הו"א דתנור לא הוה כ"ש אבל לחה"פ ושתהל"ח דל"ב שמן כפירש"י ע"כ תנור מקדשם וא"כ למ"ד מידת יבש נתקדש דאין הכרח לומר דנתקדש תנור משום לחה"פ א"כ אין לנו הכרח כלל לומר דנתקדש תנור משום לחה"פ א"כ אין לנו הכרח כלל לומר תנור מקדש דאי משום דכתיב תנור בקרא במאפה הרי תוס' כתבו דעיקר משום לחה"פ ושתהל"ח מוכח דנתקדש והבן ומוכח כדברינו הנ"ל:
והנה לפי דברי תוס' למ"ד מידת יבש לא נתקדש וגם תנור לא מקדש היינו אידך מ"ד דסובר דאין דוחה שבת כמש"כ תוס' דף צ"ה במנחות א"כ אטו לדידי' לא הו' תנור של מתכות ואולם יש לומר דהאי מ"ד יסבור דל"מ אף בהסיקו בפנים ויצטרך שבירה ככ"ח:
והנה במנחות דף ס"ג פריך גמ' דמר"ש דאמר כשרות אבית פאגי ע"כ סובר דתנור אין מקדשין ומשני צריך לקדש לשם תנור והוק' תוס' מאי מדמי לח"פ למאפה הא רבא אמר על מחבת תעשה מלמד שטעונין כלי ואי אפה מאתמול איפסל בלינה וה"נ מאפה תנור כתיב א"כ צריך כלי וא"כ לימא דתנור של מנחות מקדש ושל לחה"פ אין מקדש [והנה קו' זו לפירש"י דכאן וכן לפי תוס' כדכתבו בדף ט'] ותי' דבזבחים מוכח דלא הו' רק חד תנור של מתכות שהי' לשתהל"ח ולחה"פ ולמנחות והנה תי' זה רק לפירש"י ולפירושם אבל למה שפירש"י מנחות דף צ"ה דכשרות בבי פאגי היינו לאפות שם א"כ שפיר י"ל דב' תנורים הי' ובחוץ הי' אחד שאין של קודש ורק תוס' קאי לפירש"י כאן ובזה ניחא מה שהקשה בטה"ק דפירש"י נפסלות ביוצא הא במנחות פי' דנאפות בבי פאגי א"כ לא נתקדש ל"ש יוצא ולפמש"כ ניחא דכאן הכרח לרש"י לשנות את טעמו ולפרש דנאפות בפנים רק כונה כשרות ביצאו לבי פאגי אי חוץ לעזרה ולכן פי' כאן בי פאגי חומת עזרה ובמנחות פי' בירושלים משום דל"ש דיאפה אבי פאגי אם הוא חומת עזרה והבן:
והנה דברי תוס' ע"כ צריכין תלמוד דשם מוכח אי תנור מקדש אז הו' תנור אחד של מתכות אבל מ"ד דלא נתקדש א"כ הו' של חרס דלא כהך דזבחים א"כ שוב יקשה די"ל דב' תנורים היו גם אחד שלא הי' כ"ש אע"כ כמש"כ דלכ"ע הי' תנור של מתכות אף דלר"ש דכשרות בבי פאגי ע"כ דסובר תנור לא מקדש וגם מידת יבש לא נתקדש אע"כ דלכ"ע הו' של מתכות דע"פ כלי בעי א"כ שפיר כתב דמשמע שם דלא הו' רק אחד של מתכות וכמו שהוא למ"ד דמקדש כן הוא למ"ד אין מקדש א"כ גם רבינו סובר אף דלא מקדש הוה של מתכות ודו"ק:
והנה הוק' עוד שם דא"כ דאף דכתיב תנור לא נתקדש א"כ מ"ש ממחבת ותי' דל"כ עשה במחבת אבל בחביתין אמר רחמנא על מחבת בשמן תעשה ולכאורה כונת תוס' יען דלא כתיב בלשון ציווי אך ע"ז יקשה הרי הא דיליף מקרא דויקח המאכלת ומקרא דוישם באגנות הרי ג"כ לא כתיב בלשון ציווי אמנם נראה כונת תוס' כמש"כ בדף נ"א יען דכתיב במחבת תעשה הכונה שיהא קדושת כלי עליו בשעת עשיי' לכן מוכח דע"כ הוה כ"ש כמו שביאר דבריהם בטה"ק ולזה כתבו ג"כ דל"כ עשה במרחשת דאז הוה דרשינן דכונה דבשעת עשי' יתקדש יען דהוה כ"ש ואולם קשיא על דבריהם בדף צ"ו סיימו דלמה צריך קרא דיחזקאל הא כתיב כלי במרחשת ומאפה תנור ולפי דבריהם כאן לא מוכח מזה עדיין דהוה כ"ש וצריך קרא דיחזקאל שפיר וצ"ע:
והנה צריך לומר לדבריהם כאן דכ' דלא משמע כ"ש אף דילפינן מקרא דיחזקאל דצריך כ"ש י"ל דמיחזקאל רק ידעינן דכלי בעי אבל לא כ"ש כמש"כ בפ"ג תומ"ס ואולם עוד יש לעיין בדבריהם שכתב דל"כ עשה במחבת עשה במרחשת עשה בתנור דלכאורה מרחשת מאן דכר שמי' דהרי לכ"ע מרחשת הוה כ"ש וע"כ דתוס' סברו אי נאמר דתנור ל"ה כ"ש אף דכתיב מאפה תנור ה"ה נמי לא הו' מרחשת כ"כ לר"ש א"כ לפי"ז לרבנן דסברו מרחשת כ"ש גם תנור ע"כ כ"ש דמאי שנא ואולי יסבור רבינו כיון דכתיב בחביתין במחבת תעשה דכתיב עשיה ע"כ נתקדש א"כ מסתמא באותו מחבת הי' נעשין כל מנחות ומוכח דהוה כ"ש וה"ה למרחשת [ועיי' רבינו פ"ג מתומ"ס שכתב מרחשת ובלח"מ שם] אבל תנור דלא כתיב בי' עשי' לא הוה כ"ש:
ואולם עוד קשה על דבריהם שמכאן מוכח דאף דלא הו' תנור כ"ש אבל כלי הו' ובדף ע"ד פי' הא דקאמר כל מנחות שעושין בכלי למעוטי מאי למעוטי מאפה כתבו לא מיקרי נעשית בכלי דתנור אין מקדש וצריך לומר שאין כונתם דל"ה כלי כלל אלא דל"ה כ"ש ואולי י"ל דכיון דאין מקדש אף דהוה של מתכות לא מיקרי נעשית בכלי כלל דאין לו דין כלי דלטומאה ג"כ ל"ה שם כלי עליו יען דמחובר לקרקע עיין שבת דף קכ"ה וכן ס"ל לרבינו בתנור של מתכות לא מקבל טומאה דמחובר לקרקע א"כ ל"ה גם כלי כלל אבל לעולם של מתכות הוא ולפי"ז למ"ד דהוה מקדש כלי הוה אף דמחובר לקרקע מגזה"כ כמו למ"ד דמקבל טומאה מגזה"כ ודו"ק:
ואולם למ"ד דתנור לא מתקדש יקשה בדף כ' אמרינן חביתין מטגנה ואח"כ אפה א"כ איך יוציא מכ"ש לכלי חול ע"כ לומר דסובר אותו מ"ד אופה ואח"כ מטגנה וכן סובר רבינו בפי"ג א"כ שפיר סובר תנור לא מיקדש ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.