מעשי למלך/כלי המקדש/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך כלי המקדש י

א

לובש

המכנסיים תחלה וכו'. כך אמרו בגמ' מניין שלא יהא דבר קודם למכנסיים וכו' והנה בסנהדרין דף מ"ט פריך ותנא אמאי אקדמי' לכתונת משום דאקדמי' קרא וקרא מ"ט אקדמי' משום דמכסיא כולה גופי' עדיפא ויש להקשות דאיתא בסנהדרין דף כ' דמלחמות עמלק קודם לבנין ביהב"ח יען דאקדמי' קרא והא מוכח הכא דאין קפידא במה שהקדים לכאורה י"ל מהכא משמע ג"כ דכיון דכתיב בקרא קודם הוה לי' להקדים מכנסיים אלא משום דילפינן מאידך קרא דאין להקדים דבר לפני הכתונת אולם י"ל עפ"י מש"כ פמ"ג יור"ד ריש סי' ו' דלא אמרינן כל מה דשנה במשנתינו ראשון ראשון קודם אלא היכא דאיתא סברא לאקדמי אידך ברישא ואיחרה ש"מ דקפיד על הסדר ולא בענין אחר כמו בפסחים דחשיב מיני מרורים וקחשיב המר יותר לבסוף ש"מ דקפיד אסדרא כטעם חסא דחס רחמנא עלן יעוש"ה ה"נ יש סברא דאקדמי' קרא דמכסי' כולה גופי':
והנה הכי מוכח במנחות דף ל"ו כשהוא מניח של יד ואח"כ מניח של ראש דכ' וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפות בין עינך נשמע דהיכיא דצריך לעשות שניהם בוודאי כל המוקדם בקרא דוקא אך קשה לי דהנה בזבחים דף צ' דאמר רבא כל המוקדם למקראה הקדימה הכתוב ופירש"י לענין קריאה ותוס' תמהו מה רבותא בזה ותי' לענין להקדים תחילה והקשו ג"כ ואמנם בשמ"ק כתב לישב וז"ל וכך נראה להר' יחיאל דה"פ למקראה לשון מקרה כלומר אם לא נזדמן לה רק אם פרידה אחת והיא רוצה לעשות ממנה עולתה וכשיזדמן אח"כ אחר תביא חטאת הרשות בידה להקדים עולתה כדכתיב בקרא אבל כשהן באים יחד לעולם חטאת קודמת לה ואפי' כשהיא עשירה שהיא מביאה עולת בהמה וחטאת עוף חטאת קודמת לעולה עכ"ד הרי מתבאר דכהא"ג במקרה ג"כ מוקדם בקרא קודם:
אמנם לי נראה לישב פירש"י שפי' למקראה לקרות תחילה דאיתא במנחות דף ק"י אר"ל מאי דכ' זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וא"כ לענין שיהא נחשב כאלו הקריב עולה וחטאת הנה צריך להקדים בקריאה את העולה ואח"כ חטאת שאז נחשב כאלו הקריב עולה וחטאת (ורבא שם אין חולק איזה יעוש"ה):
אולם קשה לי מסנהדרין דפריך וקרא למאי אקדמה אמאי לא קאמר ג"כ למקראה דהא גם בגדי כהונה מכפרת כדאיתא זבחים דף פ"ח א"כ גם הלימוד בה מכפרת לכן צריך להקדים ללמוד פסוקי לבישת כתונת ואבנט אולם על הקו' מנתינה לגר י"ל לפמש"פ תוס' קידושין דף ב' דדרך קרא למינקט הרבותא תחילה ע"ש במהרש"א א"כ י"ל דנקט נתינה דהוה רבותא דל"א דאסור משום לא תחנם כמש"כ רבינו בפ"י מעכו"ם ובזה נתישבו דברי רבינו:

ב

ואח"כ

צונף במצנפת כמין כובע. והנה בכ"ג כ' אבנט מעיל ואח"כ צונף במצנפת ותמוה דביומא דף ה' איתא כתונת ומצנפת כ"ע ל"פ אהרן ואח"כ בניו שמלביש אהרן מצנפת ואח"כ לובש בניו כתונת ומצנפת כי פליגי באבנט א"כ מוכח דלובש תחילה מצנפת ואח"כ אבנט ועוד קשה לי דבירושלמי איתא דקאמר ר"ח ציץ ומצנפת קודם לאבנטים של בניו משמע אבל אבנט לא הי' קודם לאבנטים של בנים ולכאורה טעמא בעי ונראה שכונת ירושלמי כך דהנה בגמ' בבלי מסיק ל"צ דאקדים וכ' באור חדש שעל סדר הפרשיות שפי' דאקדים היינו שלבש תחילה האבנטים לבניו מטעם דשל כה"ג הוה כלאים ולא הותר אלא בשעת עבודה לכן של בנים תחילה דהן של בוץ ולפי"ז י"ל דזהו דקאמר בירושלמי דאבנט של בנים קודם לאבנט של אהרן מעתה יקשה דרבינו כ' דמצנפת לובש לבסוף דלפמש"כ ע"כ לובש מצנפת תחילה ואח"כ אבנט (ואף דבהא סובר רבינו דלא כירושלמי דהרי גם של הדיוט כלאים א"כ אם בנים לובשים תחילה ג"כ הוה כלאים שלא בשעת עבודה אבל עכ"פ נשמע לענין אי מצנפת תחילה ואח"כ אבנט דמצנפת תחילה כיון דאבנט של כלאים הוא ואמאי ס"ל דמצנפת לבסוף) שוב ראיתי בשירי קרבן שתמה כן על רבינו מהירושלמי ולכאורה דבריו תמוהים דמירושלמי אין כאן קשיא דא"ל דירושלמי ס"ל מצנפת קדים אבל אבנט אינו קדים לשל בניו דלמה יהא אבנט של כה"ג מאוחר וע"כ דכונת ירושלמי אפי' מצנפת כש"כ אבנט דקדים לשל בניו דמצנפת מאוחר לאבנט וא"כ אין כאן התחלה לקושיא רק אי קשיא הא קשיא ע"ד שכתבתי דמגמ' בבלי נשמע דפירוש בהירושלמי הוא דאבנט של כה"ג מאוחר לשל בניו רק מצנפת קדים א"כ מאוחר אבנט ממצנפת יקשה שפיר איך כ' רבינו מצנפת מאוחר:
ולישב נראה דרבינו מפרש שיטת הגמ' באופן אחר דלכאורה יש להבין דקאמר כתונת ומצנפת אהרן ואח"כ בניו אי מצנפת כן א"כ ממילא משמע דכתונת ג"כ אהרן ואח"כ בניו ונראה לפרש כן דבכתונת כ"ע לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו דהיינו דאין בזה אחר זה אלא בגד אחר לובש בנתיים דהיינו שלובש האבנט ואח"כ לובש כתונת לבניו עם האבנטים וכן במצנפת אהרן ואח"כ בניו אלא בהא פליגי באבנט מ"ד בזא"ז היינו שאין לבישת בגד אחר מפסיק אלא אחר שלבש כה"ג אבנט לובש לבניו כתונת ואבנט ונמצא חגורים זא"ז באבנט לבד ומ"ד אהרן ואח"כ בניו היינו דבגד מפסיק אחר אבנט ולדידי' לובש כה"ג מעיל וחושן ומצנפת וציץ כל הבגדים שיש לו ללבוש ואח"כ מלביש לבניו כתונת אבנט ומצנפת וטעם פלוגתתם נ"ל דפליגי בשיטת רבינו והראב"ד אי הותרה אף שלא בשעת עבודה דהנה בש"א הקשה לרבינו משמע כלאים בבגכ"ה רק דחוי' והא ל"ה בעידנא ותי' אחרונים דמ"ע דלבישה דוחה ואמנם יקשה עכ"פ קודם גמר לבישת בגדים ציץ ומצנפת דלובש לבסוף וא"כ יקשה הא ל"ה בעידנא דמ"ע דלבישת בגדים לא מתקיים אלא אחר לבישת כל הבגדים וצ"ל ע"ד שכ' הרנב"ר בפ' אלו מציאות דזה הוא התחלת המצוה כמו מילה ופריעה ומיקרי בעידנא ה"נ מיחשב בעידנא ולפי"ז מ"ד אהרן ואח"כ בניו וסובר דמלביש אהרן כל בגדיו מצנפת וציץ ואח"כ מלביש לבניו ס"ל דהודחה א"כ אם ימתין עד שילביש לבניו הנה הוא עומד לבוש בכלאים ומ"ע לא מקיים עד שילבוש כל בגדיו לכן מוטב להקדים לבישת בגדים כולם שמקיים מ"ע דלבישה ולא עבר אכלאים אבל אם ימתין עד שילבשהו הם ואין עוסק בלבישת בגדי כהונה בוודאי ל"ה בעידנא וכן בבניו סובר דמלביש כ"א כתונת אבנט מצנפת כדי שיקיימו המ"ע דלבישה מיד משא"כ אם לא ילביש המצנפת עד שילביש שאר בניו כתונת ואבנט ואח"כ לאהרן מצנפת וציץ ואח"כ ילביש מצנפת לבניו לא קיים לא הוא ולא הם המצות עשה עדיין ולבושים כלאים ואינו בעידנא ולא מצי עשה לדחות לאיסור כלאים ואידך מ"ד סובר הותרה לכן לובש לאהרן אבנט ואח"כ לבניו כתונת ואבנט ואח"כ לאהרן ציץ ומצנפת ושוב לבניו מצנפת ואף דלא קיימו המ"ע דלבישה ול"ה בעידנא הא הותרה איסור כלאים לגמרי:
ואפשר לומר דאתיא גם כשיטת רבינו לפמש"כ לעיל בפ"ח דבכהן גדול הותרה שלא בשעת עבודה ולכן שפיר לובש כה"ג תחילה אבנט ומלביש לבניו תחילה כתונת ואבנט ואח"כ לובש מצנפת ומעיל ואף בבניו הלובשים רק אבנט עד שילבוש הוא המצנפת וציץ ובכהנים לא הותרה אלא דחוי' י"ל דלמ"ד זה ס"ל אבנט של כהן הדיוט דבוץ ואידך ס"ל נהי דבכה"ג הותרה היינו אם לבוש כתיקונו הותר אף שלא בשעת עבודה אבל בלבוש אבנט לבד גם בכה"ג ל"א דהותרה (דלא כאו"ח הנ"ל שכ' לפי פירש"י דלובש מצפנת וציץ ואח"כ אבנט דהא לדעת רבינו מצנפת לבסוף כנ"ל) ולפי"ז נתישב הקושיא גם מירושלמי דהכונה כך ציץ ומצנפת קודם לאבנטים של בניו הכונה דלובש הכה"ג אהרן כל הבגדים גם ציץ ומצנפת דכן הוא למ"ד אהרן ואח"כ בניו וא"כ כש"כ אבנט של כה"ג קודם לשל בניו וא"כ אין הכרח לפרש בירושלמי דאבנט בניו קודמין כדי שלא יהא לבוש בכלאים דאדרבא אמרינן שמוטב שילבוש הוא תחילה אבנט ציץ ומצנפת והוה בעידנא וא"כ לעולם גם לדעת ירושלמי אבנט של כה"ג קודם למצנפת כפשטי' דקרא וע"ז חולק ר"י מקרא דוחגרת אותם אהרן ובניו והיינו כמ"ד זא"ז דלובש לאהרן אבנט ואח"כ לבניו כתונת ואבנט אבל ציץ ומצנפת של כה"ג מאוחר לאבנטים של בניו (וכן מוכח בירושלמי דשקלים דציץ אחרון שבכולם כמש"כ בשירי קרבן) ואתיא דברי רבינו על נכון:
והנה כל זה הצרכתי לפי מה דאיתא בירושלמי מצנפת וציץ קודמין לאבנטים אבל לולי דברי הירושלמי יש לפרש גמ' דבבלי בפשיטות דתוס' הוק' למה לא נקט מכנסיים ונראה ליישב ברווחא דהכי קאמר בכתונת ומצנפת כ"ע לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו והכונה דאחר שלבש הכתונת אז לובש המכנסיים ושוב לובש אהרן אבנט ואח"כ לבניו דזה הוה בב"א אלא דהוה אהרן ואח"כ בניו בהפסק המכנסיים וא"כ ל"ש דלינקט מכנסיים דהא זה אתיא לאשמעינן דאחר שלבש לאהרן כתונת לבש לבניו מכנסיים וכתונת דזהו אח"כ כי פליגי באבנט למ"ד אח"כ בניו סובר דלובש לאהרן כתונת ואבנט ואח"כ לבניו כתונת ואבנט ואח"כ לובש לאהרן מעיל חוא"פ מצנפת וציץ ולאידך מ"ד אבנט בב"א דהיינו אחר שלבש לאהרן כתונת לבש לבניו כתונת ואח"כ לאהרן אבנט וכן לבניו ואח"כ לובש לאהרן מעיל חוא"פ מצנפת וציץ ולפי"ז אחר שלבש לכהן ציץ לבש לבניו מצנפת א"כ הוה בגד אחד מפסיק והיינו דקאמר במצנפת אהרן ואח"כ בניו אבל לעולם הלביש תחילה אבנט והן הן דברי רבינו דמצנפת ואח"כ ציץ (ועיין בריטב"א דהשיג אפירש"י שלבש תחילה מצנפת ואח"כ אבנט וכ' דאין נכון אלא אחר שחגר לאהרן ובניו אבנטיהם בב"א חזר ולבש בגכה"ג לאהרן עכ"ד והיינו כמש"כ) ודו"ק:
ויש לפרש עוד בדרך אחר דבב"א נקרא כל שאין לובש לבניו בגד אחד בנתיים אבל מה שלובש לכה"ג בגדים אחרים מיקרי בב"א ולפי"ז בכתונת הוה אהרן ואח"כ בניו משום דלובש מכנסיים לבניו תחילה ואח"כ כתונת ובאבנט פליגי מ"ד באבנט אח"כ בניו היינו דהי' לובש תחילה לכולם הכתונת ואח"כ לאהרן אבנט מעיל חוא"פ מצנפת וציץ ואח"כ לבניו אבנט ומצנפת וא"כ לגבי אבנט הוה בב"א דלא הי' לובש לבניו בגד אחר קודם שהכתונת לבש כבר אבל במצנפת הוה אהרן ואח"כ בניו כיון שלובש אותם תחילה האבנט לאפוקי דלא תאמר כשהגיע למצנפת אחר שלבש הכה"ג החוא"פ לבש לבניו האבנט ואח"כ לכה"ג מצנפת דאז הוה גם לבישת מצנפת בב"א ולכן קאמר דכו"ע אבנט ומצנפת א"כ נמצא דבגד אחד מפסיק בלבישתם ושפיר הוה במצנפת אהרן ואח"כ בניו וא"כ לכל הפירושים אבנט קודם למצנפת ולפי"ז עולה גם דברי הירושלמי כהוגן דלפי"ז הי' ג"כ באמת מצנפת קודם לאבנט של בניו אבל לא לאבנט שלו וא"ש:

ג

ואח"כ

צונף במצנפת ולובש הציץ. ולכאורה תמוה דבירושלמי ריש יומא איתא דציץ ומצנפת של אהרן קודם לאבנטן של בנים וכבר הקשה כן בשירי קרבן ובגליון הש"ס כ' דדוקא בשעת חינוך הי' צריך ללבוש המצנפת קודם כדי שילבוש מקודם כל בגדי כהן הדיוט ואח"כ ילבש בגדי כה"ג כמש"כ הריטב"א אבל לדורות צריך שילבש המצנפת אח"כ כמש"כ רבינו והא דאיתא שם דציץ ג"כ קודם העלה דהוא ט"ס וצ"ל כתונת כמו שהוא בש"ס דילן:
א')

ושערו

הי' נראה בין ציץ למצנפת.

עכ"מ שהקשה דלא הביא הא דחולין דף קל"ז כיפה של צמר מונחת לו על ראשו והנה כבר בארתי זאת לעיל פ"ט ועוד י"ל דבס' אמרי ברוך על חגיגה הקשה הא הוה ייתור בגדים ותי' שלא בשעת עבודה וכשלא לבש שאר בגכ"ה (ול"נ אף שלבש בגכה"ג ל"ה ייתור בגדים רק בשעה שעובד וא"כ למ"ד אין על מצחו מרצה ניחא אבל אי ס"ל דאין על מצחו אין מרצה א"כ כשמונח על כיפה של צמר אינו על מצחו ואין מרצה א"כ להאי מ"ד ע"כ לית לי' הא דכיפה של צמר) ולי נראה דהנה לכאורה קשה הא דאמרינן בזבחים דשערו הי' נראה ושם מניח תפילין ואיך אמר דשם כיפה של צמר וא"ל דמניח תפילין בשעת עבודה דאז אין שם כיפה של צמר דהא בשעת עבודה פטור מתפילין כדאמרינן בעירוכין דעוסק במצוה פטור ואף שאין מתבטל ממצוה וע"כ דהא דמניח תפילין היינו שלא בשעת עבודה כמש"כ בש"א א"כ ע"כ לא הי' מניח כיפה של צמר וגמ' דחולין ס"ל דבשעת עבודה הוא דהוה מניח תפילין דס"ל דרק אם מתבטל ממצוה עוסק במצוה פטור מן המצוה וכאן דלא מתבטל מעבודה חייב בתפילין ובשלא בשעת עבודה לא הי' מניח תפילין ומניח שם כיפה של צמר וא"ש דרבינו לא הביא הך דכיפה של צמר דע"כ לפי גמ' דערכין וזבחים דמניח תפילין בין ציץ למצנפת ע"כ דלית לי' דמניח שם כיפה של צמר ודו"ק:
ב')

עוד

י"ל דרבינו לא הביא הך דכיפה של צמר ונראה דדעת רבינו משום דיקשה לפירש"י דמפרש כובע והא הוה ייתור בגדים דבמקום בגדים אפי' בפחות מג' על ג' הוה יתור בגדים ואת"ל שהי' דבוק להציץ מאזן לאזן מצד העורף הא פסקינן שצלצול קטן שחשוב הוה יתור אפי' שלא במקום בגדים וא"ל שהיתה מחוברת אל הציץ והיתה עמו כלי אחד א"כ יקשה משבת דף ס"ג שמקשה וציץ ארוג הוא והלא הי' ארוג ע"י הכיפה וע"כ כשיטת רש"י והראב"ד שהי' ששה פתילים ארוגים וזה וכפה כמו שנראה מלשון רש"י בפ' תצוה על חוטי הציץ ונמצא עשוי כמין כובע וכן משמע מדברי הרי"ף פ' במה אשה על הא דלא תצא אשה בכפה של צמר אבל לרבינו והרמב"ן הנ"ל א"א לפרש כן ע"כ לומר דאידחי ההיא דחוצץ מהלכה ע"פ סוג' דשבת שמקשה וציץ ארוג הוא לכן לא הביא רבינו הא:
שוב ראיתי בערוך ערך שכ' לפרש בפיקרין ובציפי צמר פי' אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו כדי שיראה כי שערו הוא ואמרו חכמים כיפה של צמר הי' מונח בראש כה"ג ועליו ציץ מונח שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת עכ"ל מוכח דלא גריס לקיים מה שנאמר דבאמת אין חיוב בזה אלא דאם הי' צריך לכיפה של צמר יען שראשו קרח נגד מצחו הי' רשאי להניח הכיפה כיון דכ' בקרא על פתיל תכלת וא"כ אין חיוב כלל אלא דרשאי לעשות כן ול"ה חציצה וכהא"ג איתא בירושלמי רפ"י דעירובין לענין תפילין וז"ל ר' אבוהו יתיב למתני ברמשא ותפילין עלוי מצדדיו היו כמין פיקרין הי':

ד

א')

חסר

מח' בגדים אלו הוא הנקרא מחוב"ג לעבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששימש שנאמר וחגרת אבנט וכו'.

ויש להבין מאי קשיא לי' לרבינו דאשמעינן דהוה כזר ונראה דהוק' בתוס' סנהדרין דף פ"ג הא מיתה בפירוש כתיב ותי' בחיה"ר דההוא אותם משמע שיש חיוב מיתה אפי' על מקצת עבודה ואפי' על ביאה ריקנית ואינו כן שמן הפסוק של והיתה להם כהונת עולם בזמן שכהונתם עליהם והוה כזרים ובזרים א"ח רק אעבודה תמה ולכן מייתיא מקרא דהיתה חוקת עולם ואולם בתוס' תי' דנקט האי קרא משום דקרא דכתיב מיתה בפירוש אמכנסיים כתיב וכ"כ הרמב"ן בנימוקי התורה הביאו בחיה"ר ובתוס' זבחים תי' ג"כ דמיתה אמכנסיים קאי ואח"כ כ' ועי"ל דקרא דוחגרת צריך לחילול עבודה דמקרי זר ובטה"ק הקשה אכתי איך מתורץ בזה קו' התוס' דעכ"פ מיתה לילף מקרא דכ' בי' בפירוש ולמה צריך לילף מיתה מוחגרת יעו"ש שנדחק הרבה ול"נ דכונת התוס' הוא כתי' חיה"ר דלכן יליף מהאי קרא דנדע דהוה כזר וא"ח רק אעבודה תמה כזר ולכן כ' ג"כ דצריך האי קרא לחילול דמיקרי זר ועדיף לילף מקרא זה גם מיתה דנדע דכמו דמחלל עבודה והוה כזר כן הוה שא"ח רק אעב"ת ובזה נראה לי לפרש לשון רבינו שכ' והרי הם כזרים דהיינו שממילא חייב מיתה רק אעבודה תמה וניחא בהא מש"כ רבינו בפ"ט מביאת מקדש דא"ח בע"מ וטמא רק אעבודה תמה ולא כתב מחב"ג דלפמש"כ כיון שכ' כאן דהרי הוא כזר ידעינן שא"ח רק אעב"ת:
והנה במשל"מ עמד למה נקרא בגדי שרד עיין בהפלאה שכ' לפרש דלכן נקרא בגדי שרד שנעשה מפסולת התכלת דהמובחר לקחו לבגדי כהונה:
ב')

חיסר

משמונה בגדים בכה"ג.

הנה בזבחים דף ח"י יליף זה מונתנו בני אהרן אש ופריך הגמ' דל"ל קרא ומשני דהו"א עבודה שאין מעכב כפרה כנתינת אש דאפשר בשל שמים ל"ב בגדים לכן צריך קרא והקשה בטה"ק דמאי פריך ל"ל קרא הא צריך טובא דאי לאו קרא הו"א דילפינן מרחיצת ידים דדוקא בדבר המעכב בזרעו מעכב בכה"ג א"כ הוה ילפינן גם במחב"ג רק במעכב בזרעו דבג' מעכב בגכה"ג אבל חיסר מח' בג' אין מעכב בו והנה עוד קשיא א"כ גם בשאר פסולים באונן מנ"ל דמחלל עבודה בדבר שאין מעכב כפרה:
ונראה לישב דהנה בפמ"א לקמן דף כ' דגמ' מסיק ג"כ מ"ד עבודה דמעכבא כפרה הקשה תיפוק לי' דאיכא גז"ש חוקה חוקה ממחב"ג ובמחב"ג כבר ידעינן מדרשא דונתנו בנ"א אש דאף עבודה שאין מעכב כפרה ג"כ צריך בגדים ה"ה רחיצת ידים נילף בגז"ש דחוקה חוקה ונראה דהנה קו' הפמ"א ע"כ רק תיקשה דל"ל קרא דנתינת אש אבל להיפוך להקשות ל"ל קרא דבגשתם ברחיצת ידים דנילף ממחב"ג לק"מ דהנה רש"י פי' מ"ד ה"מ דבעינן קידוש ידים שחרית בעבודה מעכב כפרה אבל הקטרת אימורים דלא מעכב כפרה ל"ב קידוש ידים שחרית משמע דלעבודת הקטרת אימורים פשיטא לי' דצריך קידוש ידים רק דבעי קרא היכיא דעבד בלילה בהקטרת אימורים דצריך קידוש ידים שחרית להקטרה וא"כ זה א"א למילף ממחב"ג דבשלמא אי באנו ללמוד עיקר רחיצת ידים להקטרה דא"מ כפרה שפיר שייך דנלמד ממחב"ג אבל כיון דזה לא רצינו למילף רק קידוש שחרית זה לא נשמע כלל ממחב"ג (אף דרש"י בעצמו כתב אח"ז דכל הקטרת אימורים צריך קרא כבר ביאר בטה"ק כונתם דעי"ז נבוא לטעות דלעולם ל"ב קידוש להקטרה וא"כ עכ"פ ל"ש לילף ממחב"ג יען שיש כאן לטעות עכ"פ בעבודת שחרית וצריך קרא לזה) וא"כ רק עיקר הקו' דל"ל במחב"ג נילף משלא רחוץ ידים וזה ברור (וראיתי בטה"ק שרצה לומר להיפוך דעיקר הקו' דל"ל קרא ברחיצת ידים אבל במחב"ג בנתינת אש פשיטא דצריך דאין לילף משלא רחוץ ידים לענין עבודה שאין מעכב כפרה היינו עבודת אימורים דכל כמה דאיתנהו מעכב כפרה דכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים אבל נתינת אש לעולם לאו בר כפרה הוא דנתינת אש רק למצוה דסגי באש משמים לכן רק עיקר הקו' דנילף שלא רחוץ ידים ממחב"ג דנתינת אש שאין מעכב כפרה כלל אפ"ה בעי בגכ"ה מכש"כ הקטרת אימורים דבעי בגכ"ה הנה כבר הראתי לך דמקרא דרחוץ ידים בלא"ה לק"מ דצריכה רבה ורק הקו' ממחב"ג ומש"כ דא"א לילף מרחוץ ידים דכאן עבודה מעכב כפרה עכ"פ היכיא דאיתא האימורים לפמש"כ שפיר יכול לילף כיון דחזינן דאפי' עבודת שחרית שאין תחילת עבודה צריך רחוץ ידים אף שאין מעכב כפרה לגמרי אי ליתא לאימורים ה"ה לנתינת אש שהוא תחילת עבודה אף דלא מעכבא כלל הרי עכ"פ הוה תחילת עבודה וא"כ כש"כ הוא מהקטרה דעבודת שחרית ושפיר קשיא ל"ל קרא במחב"ג בנתינת אש) ואמנם נראה דחדא מתורצת בחברתה דבאמת א"א לילף משלא רחוץ ידים דהקטרה דהוא דבר המעכב בזרעו אבל גבי מחב"ג דכה"ג בקרא דנתינת אש דל"ה שוה בזרעו של אהרן הו"א דאין מעכב לכן צריך קרא והא דלעיל לא משני כך ול"ל כלל לתירץ דאין מעכב כפרה ולא משני ג"כ משום דהו"א יען שאין שוה בזרעו של אהרן לא מעכב כיון דע"כ צריך לחלק זה כדי דלא יקשה דנילף משלא רחוץ ידים על זה י"ל דהיינו דבאמת מה דמשני הו"א דבר שאין מעכב כפרה כאשר אבאר דהנה בוודאי בעבודה שמעכב כפרה אין לחלק בבגכ"ה בין דבר השוה בזרעו של אהרן דמאי סברא היא זו כיון שבכהן הדיוט פסול מחב"ג דידהו כן יפסול מחב"ג דכה"ג בכה"ג ורק היכיא דעבודה שאין מעכב כפרה דיש לומר דאין צריך בגכה"ג כלל רק משום דיש לילף משלא רחוץ ידים דאף דאין מעכב כפרה ג"כ פסול לזה שפיר י"ל דאין ללמוד משם דאף באין מעכב כפרה פסול מחב"ג דמשם רק נלמד כהן הדיוט אבל בכה"ג שאין שוה בזרעו של אהרן י"ל דאין מעכב בו בעבודה שאין מעכב כפרה ואין לילף משלא רחוץ ידים והוא נכון מאוד דזה באמת הא דמשני הגמ' עבודה שאין מעכב כפרה לא מחלל דהיינו בכה"ג כיון שאין שוה בזרעו של אהרן אבל בכהן הדיוט ידעינן אף דבר שאין מעכב כפרה משלא רחוץ ידים כקו' הפמ"א והבן היטב וניחא בזה באונן ויושב ועומד ע"ג כלים דל"צ קרא בעבודה בשאין מעכב כפרה דזה שוב שפיר נלמד משלא רחוץ ידים ודו"ק:

ה

א')

לבוש

שתי כתונת או שני אבנטים וכו'.

והנה בגמ' איתא לבש שני מכנסים שני אבנטים עבודתו פסולה ולא קתני שתי כתונת דכ' ברישא דקרא והיינו דס"ל בכתונת דרשינן אפי' שני כתונת וכדאיתא בירושלמי פ"ק דחגיגה הובא בתוס' דף ג' דתני ר' יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות רבנן אמרו שתי כתונת לכל אחד ואחד ור' יוסי אומר אפילו כתונת לכל אחד ואחד וא"כ יש לתמוה על רבינו דכ' שתי כתונת דזה כר' יוסי ולמה שבק רבנן ופסק כר' יוסי ועוד יקשה הא בירושלמי מסיק דלרבנן דסברי שתי כתונת לכל אחד ס"ל באזניהם שתי אזניהם לכל אחד ואחד דרק חרש בשתי אזניו פטור מן הראי' וא"כ רבינו דס"ל כר' יוסי דרשינן הכא נמי אוזן לכל אחד ואחד וחזינן לרבינו בפ"ב דחגיגה דס"ל דחרש באזנו אחד פטור מן הראי':
אך הנה בתוספתא דמנחות פ"ק איתא באמת דגם בב' כתונת פסולה ונראה דהא"ט דס"ל לתוספתא דלמ"ד שני אבנטים פסולה גם בשתי כתנות פסולה דכמו דשתי אבנטים פסולה מדכתיב וחגרת אותם אבנט ה"נ בכתנות אף דבירושלמי איתא דלרבנן שתי כתנות היינו משום דירושלמי ס"ל דגם באזניהם דרשינן שתי אזניו אבל כיון דבש"ס דילן איתא דדרשינן אזניהם דכל ישראל ה"נ בכתנות דרשינן כתנות לכל אחד ואחד כתונת אחת וא"כ ניחא כיון דרבינו ס"ל דחרש באוזן אחד פסול דס"ל אזניהם דכל ישראל ה"נ כתנות דכל כהנים לכל אחד ואחד כתונת כמו באבנט דמפורש בקרא וחגרת אותם אבנט ה"נ בכתונת לכל אחד כתונת לכל אחד והנה כן מצינו בע"ז דף מ"ח דרבנן דרשי ואשריהם תשרפון באש אשריהם דכל ישראל וריבר"י ס"ל דאתי לעוקר אילן דעוקר אילן נמי אסור ורבינו פסק בפ"ח מע"ז דעוקר אילן מותר ונוטל מה שהחליף כן ס"ל כאן אזניהם דכל ישראל (ובספר יבין שמועה פ' וילך עמד ע"ז והנלע"ד כתבתי) ודו"ק:
ב')

כך

היתר בגדים מחלל עבודה.

בס' נר מצוה הביא דברי הרב החביב שתמה שלא מצינו דיתר בגדים יהא חייב מיתה וכ' דט"ס שצ"ל שאינו חייב מיתה דאין לומר דהוה כמחב"ג דכל יתר כנטול דמי ז"א דלא מצינו כך דכהן שעבד בח' בגדים דהוה כמחוסר בגדים אבל כהן הדיוט שלבש שני אבנטים ולא הוסיף על מין בגדים ל"ה כמחובג"ד ועוד דמנ"ל כלל דכהן שלבש שני אבנטים דעבודתו פסולה ובנר מצוה חלק עליו דהא בזבחים איתא לבש ב' אבנטים חסר אחד יתר אחד ועבד עבודתו פסולה ע"כ משום דכל יתר כנטול דמיא ואדרבא הא דקיימ"ל כל יתר כנטול דמי מהכא נפקא דגלי קרא כל יתר כנטול דבמקום אחרינא לא מצינו דגלי קרא דיתר כנטול דמי הוא דבר חדש:

ו

א')

לפיכך

אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'.

וקשה לי דהנה בעירוכין דף ג' אמרינן דכהנים חייבין בתפילין של ראש ובזבחים דף י"ט איתא דפטורין אפי' משל ראש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכבר עמד ע"ז בש"א והנה אפשר לתרץ לפי דעת הראב"ד בפ"ח דשלא בשעת עבודה ג"כ מותרין בכלאים דבגכ"ה והנה זה פשיטא דנהי דמותרין שלא בשעת עבודה היינו אם מקיימין עכ"פ מצות לבישה דבגכ"ה שהוא מ"ע אבל אם לובשין שלא כמצותן פשיטא דעוברין אאיסור כלאים ולפי"ז י"ל הא דכהנים חייבין בתפילין של ראש היינו שלא בשעת עבודה אבל תפילין של יד אפי' שלא בשעת עבודה פטורין כיון דלבוש בבגכ"ה הוה תפילין של יד חציצה והוה כמחוסר בגדים א"כ הוא לבוש באבנט כלאים שלא במקום מצוה לכן פטור מתפילין של יד והא דבזבחים איתא דפטור אף משל ראש היינו אשעת עבודה ומשום עוסק במצוה פטור מהמ"צ והתינח לדעת הראב"ד דשלא בשעת עבודה לבוש ג"כ בבגדי כהונה אבל לדעת רבינו דשלא בשעת עבודה אסור באבנט א"כ הדרה קו' לדוכתין דסוגיות סותרין דא"ל שלא בשעת עבודה חייב בתפילין של ראש כיון דשלא בשעת עבודה אין לובש בכלאים א"כ אף תפילין של יד שרי להניח אף דחוצץ לא איכפת לן וע"כ בשעת עבודה הוא דאמרינן דשל יד אין מניח ושל ראש מניח ויקשה א"כ בזבחים דבשעת עבודה אף משל ראש פטור וכן יקשה לדעת רבינו שכ' כאן דאם רצה מניח אבל אין חייב להניח א"כ הא דעירוכין דחייב להניח ע"כ שלא בשעת עבודה א"כ קשה למה של יד לא יניח דא"ל דחוצץ והוה כלאים שלא במקום מצוה ז"א כיון דשלא בשעת עבודה אין לובש האבנט כלל:
והנה על קו' הש"א הי' אפשר לומר דהנה מצות תפילין הוא שיהא לובש כל היום ואף שחלצן צריך להניח שנית לפי"ז י"ל בכהנים בשעת עבודה צריכין לחלצן כיון שכבר קיימו המ"ע כשלבשן קודם העבודה אמנם אם לא לבשן קודם העבודה אז עכ"פ מניח תפילין של ראש בשעת עבודה אך מש"כ רבינו אם רצה מניחן משמע רק אם רצה ולא חילק בין אם כבר הניח פעם אחת באותו היום או לא הניח דאז חייב להניחן א"כ נסתר זה:
לכן נראה לישב דבש"א הקשה ג"כ אהא דאמרינן בזבחים דשערו הי' נראה ששם מניח תפילין והא העוסק במצוה פטור מן המצוה וי"ל דהאי דכה"ג אייריא שלא בשעת עבודה דלפמש"כ בפ"ח דכה"ג לבוש בבגכה"ג כל היום ושרי ללבוש אף האבנט שיש בו משום כלאים וא"כ אי יניח של יד נמצא שלבוש בכלאים שלא במקום מצוה לכן רק בשל ראש חייב להניח במקום ששערו הי' נראה בין ציץ למצנפת:
אולם לפי"ז י"ל גם בכהן הדיוט כן לפמש"כ בפ"ח דכשלבש לעבודה אז אף שלא בעידן עבודה מותר באבנט ורק שלא בזמן הקרבה כלל או שלא לבש לעבודה בהא ס"ל דאסור ללבוש בכלאים בבגכ"ה א"כ משכחת גם בכהן הדיוט דבשלא בשעת עבודה לא יניח תפילין של יד דנמצא דחוצץ ולבוש בכלאים שלא במקום מצוה אבל בשל ראש חייב והיינו הך דעירוכין ובשעת עבודה פטור אף משל ראש וא"כ הא דכ' רבינו דפטור מתפילין רק אם רצה מניחן היינו בשעת עבודה דעוסק במצוה פטור מן המצוה והנה בזבחים שם בעי אי תפילין הוה חציצה יען דמצוה הוה וכגופו דמי וקשה לי פשיטא דחציצה הוה אף דהוה מצוה דהא דס"ל דמניח תפילין על ידו ממש ולא על בגכ"ה הוא ג"כ רק מקרא דכתיב על ידך דלדעת כמה פוסקים בסי' כ"ז דמהא"ט בעינן שלא יניח תפילין של יד על הבגד אף דבגכ"ה מצוה הוה אפ"ה אינו כגופו וחוצץ א"כ ה"ה על תפילין הוה חציצה אף דתפילין דבגכ"ה מצוה בשלמא לדעת הר"ן שכתבנו לעיל דס"ל דמעל ידך לא נשמע שלא יהא דבר חוצץ דאתי רק לקבוע לו מקום רק הא דלא יניח על הבגד הוא דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות א"כ י"ל לס"ד דמצוה ל"ה חציצה הי' סובר דתפילין על בגדי כהונה באמת ל"ה חציצה מהא"ט גופי' משום דמצוה ורק לכן לא מניח תפילין על הבגכ"ה משום לך לאות אבל לאידך פוסקים דס"ל משום דהוה חציצה א"כ הא דלא מניח על בגדכ"ה ג"כ משום חציצה אף דהוה מצוה קשה מאי קמבעיא לי' ונראה דא"ש דהתם אמרינן למ"ד לילה לאו ז"ת לא תיבעי דל"ה כגופו כיון דאין מצותו תמיד רק בעי למ"ד לילה זמן תפילין אי הוה כגופו א"כ בגכ"ה דאין מצותו אלא ביום פשיטא לי' דל"ה כגופו אלא דמפירש"י משמע דלאו משום דפטור בלילה מתפילין ל"ה כגופו אלא כיון דלילה לאו ז"ת וחוצץ גם ביום חוצץ דאל"כ יהא חמור עבודת לילה כהקטרת אימורים מעבודת יום וכמש"כ לפרש בטה"ק א"כ בגכ"ה מצותו ג"כ בלילה אפ"ה חוצץ לגבי תפילין א"כ מאי תיבעי אי חוצץ תפילין לגבי בגכ"ה:
אך נראה לחלק דבוודאי דתפילין על בגכ"ה חוצץ דהוה חציצה לכולה מצוה אבל בבגכ"ה ל"ה רק מיעוטו ובמיעוטו בעינן מקפיד וכיון דלמצוה אין מקפיד לכן תיבעי אי הוה כגופו ואין חוצץ במיעוטו:
אמנם בפ"ז מתמיד תנן הכהנים נושאים כפיהם כנגד כתפיהם ובמקדש ע"ג ראשיהן חוץ מכה"ג שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ וכ' הראב"ד דאיך כהנים נושאים ידיהם למעלה מן התפילין וכ' דתפילין גבוהים מראשן וזה תימא הא כהנים בעבודתן פטורים מתפילין וצריך לומר דהיינו בשעת עבודה ממש אבל בשעת ברכה דפסקו מעבודה ממש שפיר הניחו תפילין אף שלא גמרו עדיין העבודה דחוזרין לעבודתן אחר ברכתן חייבין בתפילין בשעה שקורין מפני שאמרו כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר לכן בשעת ק"ש הניחו תפילין של ראש עד שגמרו ברכת כהנים וחזרו לעבודתן:
ב')

הנה

בענין מקום הנחת תפילין של ראש כ' רבינו בפ"ד מתפילין דמניחין על הקדקד שהוא סוף השיער מקום שכנגד הפנים והוא המקום דתינוק רופס בו והקשה בב"י סי' כ"ג הא אמרינן מקום יש בראש להניח ב' תפילין ובשלמא לתוס' שבמקום התחלת השער אין מקום של תינוק רופס א"כ ע"כ זהו ב' מקומות מהתחלת השער ומקום שמוח רופס וזהו מקום לב' תפילין אבל לרבינו ששם המוח רופס א"כ ליכא רק מקום אחד לתפילין ותירץ חדא שכונה ב' תפילין זה אצל זה ועוד תי' דבמקום הרופס נמשך למעלה עד שיש שם עוד מקום להניח תפילין הנה הבין הב"י בדעת רבינו שמניח תפילין על המצח ורק שיש על למעלה ממנו ג"כ להניח תפילין וקשה לי דהנה רבינו שכתב כאן שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין א"כ לפי תי' ה"א שמניח על המצח ומקום ב' תפילין היינו ברוחב יקשה הא ע"כ ציץ מניח על המצח כפירש"י עירוכין דף ג' והיכן הניח התפילין ועוד כיון שאחר שערו היו נראה מוכח שמניח על השערות וע"כ מוכח כתי' הב' שהכונה לב' תפילין זה למעלה מזה ומעתה קשה לי אי נאמר דמקום אחד הוא על המצח א"כ ע"כ אמרינן דכה"ג הניח הציץ על המצח שזהו מקום אחד מהנחת תפילין (וכ"כ הרא"ש בתיקוני תפילין שהציץ על מקום תפילין) ולמעלה מזה הניח התפילין שזהו מקום השני לתפילין וזה אי אפשר כאשר אבאר דאיתא בחולין דף קל"ו כיפה של צמר מונח בראשו של כה"ג ועלי' הציץ נתון ופירש"י כיפה היינו כובע והנה לכאורה קשה הא אמרינן שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואיך כתב רש"י דלבוש כובע והציץ עליו אך י"ל דבאמת קשה איך רשאי ללבוש כובע הא הוה ייתור בגדים וצריך לומר כיון דקיימל"ן דציץ אין על מצחו אין מרצה בפ"ד מבאמ"ק א"כ ע"כ לבוש כל היום בציץ א"כ הי' לובש כובע שלא בשעת עבודה אבל בשעת עבודה לא הי' אז בכובע שפיר הי' יכול להניח תפילין בין ציץ למצנפת ומעתה קשה אי אמרינן דהציץ על מצחו מרצה קשה הא אמרת דשלא בשעת עבודה הי' לבוש בכובע ושם הציץ נתון א"כ מסתמא אין על מצחו רק על הראש א"כ יצא לנו המקום הנחת הציץ אין על המצח אלא על הראש וא"כ שוב יקשה אי לרבינו מקום אחד של תפילין הוא על המצח ומקום השני הוא במקום השערות והציץ נתון על הראש במקום השער א"כ יקשה איך הניח התפילין דא"ל דהניח על המצח דהא אמר שערו נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין וע"כ לומר דהא דכתב רבינו מהתחלת השער אין הכונה מהשער ולמטה אלא מהשער ולמעלה מקום אחד ולמעלה ממנו עוד מקום השני נמצא כה"ג לובש הציץ על מקום הנחת תפילין מהתחלת השער כמש"כ הרא"ש ולמעלה ממנו נראה שערו במקום השני ושם מניח תפילין:
אמנם תשובתו בצידו דהרי רש"י בערכין פי' דהי' על מצחו ובחולין פי' כיפה כובע ושם הציץ מונח ועוד דלישנא דגמ' יומא דף ו' ציץ על מצחו מרצה משמע שהציץ על המצח א"כ צ"ל ע"כ דכובע הי' גם על מצחו ושם הציץ מונח וכן מוכח בקידושין דף ס"ו במעשה דינאי המלך שאמר לו הקם בציץ שבין עינך ובדעת תוס' שם ויומא דף ס"ט הי' זה שלא בשעת עבודה והרי שלא בשעת עבודה הי' לבוש הכובע ועליו הציץ ע"כ שהכובע מגיע על המצח ועליו הציץ אך לכאורה אין ראי' מזה שי"ל שעל המצח מקום אחד לתפילין ושם הציץ ולמעלה ממנו מקום השני ושם מניח תפילין:
אולם נראה דהתינח אי מקום יש בראש להניח ב' תפילין א"כ אפשר לומר שמניח על המצח מקום תפילין ולמעלה ממנו ולמעלה במקום הב' אבל רבינו לא הביא הדין דמקום יש לב' תפילין א"כ יקשה אי מקום תפילין על המצח ושם מניח הציץ א"כ איך מניח שם למעלה ממנו התפילין שאין מקום לתפילין אחת שם הציץ רוחב ב' אצבעות דמקום התפילין רוחב ב' אצבעות כמש"כ הרא"ש דומיא דציץ ועוד הא בפירוש כ' רבינו דשערו נראה ושם מניח הרי דמניח על השער ואי גם על המצח מקום תפילין א"כ נמצא ב' מקומות יש לתפילין והרי רבינו לא הביא הדין ע"כ דלית ליה במקום יש לב' תפילין א"כ מוכח דגם לרבינו מתחיל מהשער ולמעלה ואולם רבינו לא הביא הך דכיפה של צמר וכבר הקשה כן בכ"מ שם והנה לפמש"כ דאייריא שלא בשעת עבודה משום דאין על מצחו אין מרצה א"כ בוודאי קשה הא רבינו פסק כן א"כ ע"כ לבוש בכיפה של צמר ואמאי השמיטו אך י"ל דהנה בפ"ח מכהמ"ק כתב דכה"ג לבוש כל היום בבגדי כה"ג רק בלילה פושט א"כ א"צ ללבוש כיפה של צמר וגמ' דחולין סובר דרק בשעת עבודה הי' לבוש בכה"ג והכריח רבינו כן דהנה בש"א הקשה הא עוסק במצוה פטור ממצוה א"כ אמאי לובש הכה"ג תפילין בשעת עבודה ולישב ע"כ לומר דאייריא שלא בשעת עבודה א"כ ע"כ גם שלא בשעת עבודה לבש בכה"ג וגמ' דחולין סברי כמ"ד בכהא"ג שאין מתבטל ממצוה ל"א עוסק במצוה פטור א"כ הא דשערו נראה בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה א"צ ללבוש בכה"ג רק הציץ כדי לרצות שפיר לבוש כיפה ולכן השמיטו רבינו ודו"ק ומה שהשיג הגאון מלאדאן על אדאמוהגזצ"ל שכ' דאם יוצאין התפילין לחוץ לא יצא דהוה כחסר והקשה דבכל התורה סגי ברוב לק"מ כי מה דיש שיעור לא אזלינן בת"ר כמש"כ ח"ס סי' ק"מ ועוד דא"כ בהא דכ' דחוצצין במיעוטא ג"כ נאמר דסגי ברוב אולם אם התפילין עומד מלעיל באויר ואין מונח אראשו יצא דדוקא בבגכ"ה אמרינן דרוח חוצץ דכ' על בשרו ומזה ראי' לברכ"י סי' כ"ט מים אין חוצצין רק בבגכה"ג דכ' על בשרו:
והנה בהא דערכין דף ג' דבשל ראש כהנים חייבין קשה לי הא תפילין אסור בהיסח הדעת א"כ אמאי יהא חייב בשל ראש הא כיון דעובד עבודה א"א בלא היסח הדעת וכן בזבחים דף י"ט מייתיא ברייתא דכהנים בעבודתן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין ופירש"י בתפלה משום דלא יכול לכוין ובתפילין כ' הטעם משום דעוסק במצוה פטור ממצוה ואמאי לא קאמר משום דא"א בלי היסח הדעת ונראה דהא בהא תליא דמשום היסח הדעת אין לפטור רק אי הוה אמרינן דעוסק במצוה חייב במצוה א"כ אי בשעה שחייב במצות תפילין מסיח דעת קעביד איסורא אבל כיון דפטור מן המצוה א"כ הוה כמו שלא בזמן מצות תפילין דליכא איסורא משום היסח הדעת (רק בהיסח דעת של קלות ראש וזה ל"ש בהיסח הדעת מחמת עבודה) א"כ דקושטא הוא דפטור מן המצוה ממילא לא יכול לפרש משום היסח הדעת דהא הוה כמו שלא בזמן חיוב מצוה דליכא איסור משום היסח הדעת לכן רק מפרש האי טעמא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל מעירוכין קשה דנהי דשם ליתא האי טעמא לפטור מתפילין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה דס"ל התם היכא דאפשר לקיים שניהם אין לפטור משום עוסק במצוה כמבואר בסי' ל"ח אבל עכ"פ לפטור משום היסח הדעת דבשעת חיוב המצוה איכא איסור משום היסח דעת:
ג')

נאמר

בבגדי כהונה על בשרו מלמד שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו לבגדו אפי' נימא אחת.

והנה בכ"מ העלה דאין זה משום חציצה רק משום יתור בגדים ונראה דהנה בכפ"ת סוכה דף כ"ט העלה דגם בחציצה לענין קדשים בין יד לבגד ובין יד לכלי בקפיד ולא קפיד תליא מילתא וכמו בטבילה דאמרינן דבר המקפיד חוצץ כן בחציצה לענין כלי המקדש אמנם לי נראה דיש לחלק דבטבילה שהחיוב על האדם שיטבול במים מדכ' ורחץ את בשרו וכיון דאין מקפיד הוה דרך רחיצה שפיר יכול לומר שחציצה שדרך האדם להקפיד עליו הוה חציצה ושאינו מקפיד עליו אינה חוצצת אבל בבגדי כהונה שהחיוב שהגוף יהא מלובש ושהבגדים יהי' על הבשר מבלי הבדיל ביניהם מדכ' על בשרו ומה לנו ולהקפדתו הא עכ"פ אין הבגדים מונחים על גופו ולפי"ז א"ש דברי רבינו דתחילה כ' מדכ' בבגכ"ה על בשרו ומשם נלמד שכל חציצה פוסל את העבודה ואפי' נימא אחת חוצצת ובזה אין חילוק כלל בין קפיד ללא קפיד כיון דעכ"פ ליתא הבגדי כהונה על הבשר ממש והדבר החוצץ מבדיל בין הבשר ובין הבגדים ואח"כ כ' בשלא במקום בגדים דאין שם חשש משום הבגדים ולא כתיב בהו על בשרו רק שאנו אומרים שלא יהא חציצה בזה אמרינן שפיר לחלק בין גע"ג ובין פחות מגע"ג דל"ה שיעור בגד דאינו חשוב כלל ואמנם בוודאי גם בפחות מגע"ג אי קפיד עליו הוה חציצה וכמו שאיתא בשבת פ' במה מדליקין בפחות מגע"ג או אצנעה החשיבה אכן בדין שאח"כ ביש לו מכה באצבעו והניח עליו גמי הא בע"כ אחשבי':
הנה בשדי חמד מערכת כ' הקשה אמה דכ' רבינו דאם רצה להניח בשעת עבודה מניח ואמאי הא קיימ"ל דכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי וכתב בשם הרמב"ן דל"א דהוי הדיוט אלא במצוה שאינו חייב בה שום אדם בעולם אבל במצוה שיש מי שחייב בה אף מי שהוא פטור אם מחמיר תבוא עליו ברכה א"כ ה"נ כיון דכל ישראל חייבין במצות תפילין מה שהכהנים פטורים בשעת עבודה לא מיקרי הדיוט ואף למה שהעלה בברכ"י יור"ד סי' שכ"ג דמה שאחרים חייבים באותה מצוה לא מהני להציל את מי שאינו חייב מלקרותו הדיוט אלא דוקא אם הוא מצוה שהאחרים חייבים לעולם אבל אם האחרים כשאירע להם מקרה כזה הם פטורים אף שעתה שלא אירע להם מקרה זה חייבין אם בא זה שאירע לו מקרה הזה לקיימה מיקרי הדיוט מ"מ בנדון זה מיקרי אחרים חייבים לעולם דכיון דכל ישראל לבר מהני כהני לאו בני עבודה נינהו ולא שייך למימר בהו דאי מתרמי להו כי האי מילתא מיפטרי א"כ כל ישראל חייבים והני כהני הוא דמפטרי הוי כנשים במצות עשה שהז"ג ומצי לקיים מצות תפילין ולא מיקרי הדיוט:
וכ' בספר החינוך פ' ואתחנן וז"ל ומפני כך אמחז"ל שהכהנים והלוים אף דלכאורה כהנים דוקא הם דפטורים בשעת עבודה מתפילין של יד משום דהוי חציצה בין בגד לבשר וכתיב ילבש על בשרו כדאיתא בפ"ק דעירוכין היינו דוקא לענין איסורא אבל לפטור אף בשל ראש בשעת עבודה והלוים בדוכנם וישראל במעמדם פטורין מן התפילין כדאיתא בפ"ב דזבחים דף י"ט עכ"ל:

ז

ולא

יכנס ידו תחת חלוקו ושלא תכנס הרוח בשעת עבודה וכו'. הנה בשו"ע או"ח סי' ע"ד פסק דבמכסה ראשו בידיו לא מיקרי כיסוי אבל מכסה ביד אחרים מהני כדס"ל בסי' צ"א בס"ד ובברכי יוסף כתב להביא ראי' מהא דזבחים ומנחות דיד ורגל חבירו הוה חציצה דגופא אחריתא הוה אבל ידו דהוא גוף אחד א"ח וקשה לי דהא רבינו כתב דלא יכניס ידו תחת חלוקו הרי דהוה חציצה א"כ ה"ה דהוה כיסוי ונראה דהנה הבר"י סי' כ"ז כ' דתפילין ל"ה חציצה דרק בבגדי כהונה הוה חציצה דכ' על בשרו ואף במידי דמעלמא ל"ה חציצה בבגכ"ה הוה חציצה דאינו על בשרו ממש דהא מים ל"ה חציצה בעלמא כדאיתא ספ"ה דפסחים דשבח הוא לכהנים ללכת בדם וא"ח ואפ"ה בבגדי כהונה הוה חציצה כדתנן עלה ונסתפג וכמש"כ המשל"מ פ"ב מעיוהכ"פ וא"כ י"ל לכן בבגדכ"ה הוה ידו חציצה דאינו על בשרו אבל בעלמא ל"ה חציצה אלא דיש לדחות דהא ידו ג"כ בשרו הוה כמו גופו וע"כ מטעם חציצה אתי עלה א"כ מוכח דגם ידו הוה חציצה וה"ה דהוה כיסוי:
ואמנם קשה לי לדברי הברכי יוסף מדברי הר"ן מובא להלכה בשו"ע סי' כ"ז דבתפילין אין קפידא בחציצה דרק היכא דכ' קרא מיותר כגון על בשרו קפיד בחציצה אבל בתפילין הא דכ' על ידך אינו ללמוד שלא יהא דבר חוצץ אלא לקבוע לו מקום על היד וא"כ יקשה לדברי הברכ"י דהעלה דבבגכ"ה דכ' קרא על בשרו היינו ללמד שאפי' מידי דא"ח בעלמא כאן חוצץ דאין על בשרו א"כ בגד חוצץ אף היכיא דלא כתיב קרא וקשה דהא אי לאו על בשרו ל"ה ידעינן כלל דבעינן שלא יהא דבר חוצץ ומנ"ל שיהא חוצץ אף מידי דבעלמא ל"ה חציצה:
ועוד קשה לי ממנחות דף ח' אי כתיב על מקום דם האשם הו"א דדם חוצץ קמ"ל על מקום דם האשם חזינן דדבר לח נמי חוצץ ואולי י"ל לגבי שאר דבר לח כגון לגבי שמן הוה דם חציצה אבל לגבי דבר יבש דבר לח ל"ה חציצה גם י"ל דשמן שאני שאינו מתערב עם שום משקה לכן הוה חציצה:
ואמנם לישב קו' הברכ"י על המשל"מ מפסחים דשבח לכהנים שילכו עד ארכובותיהן בדם ובאמת כבר עמד ע"ז בסמ"ג הובא בב"י סי' קצ"ח להקשות מזה על רבינו דס"ל דדם שנסרך בבשר חוצץ (ובב"י שם הביא דברי המרדכי בשבועות שכ' והמפרש הטעם משום שהמים נכנסים בלח טועה שאין לח יותר מיין ואמרינן בחולין כ"ו מיא יקירי ושכני תתאי ופירי קפו מלעיל ולא סלקה השקה למיא ופלא שכבר עמד ע"ז בתוס' וכ' דעל גוף האדם א"ח ורק דרך השקה לא מהני ועוד דהא זה רק לס"ד ולמסקנא הא מסיק שם דאפי' דרך השקה מבלבלי להו מיא) ונראה לישב דהיינו מהא"ט גופי' כיון דשבח הוא לכך ל"ה חציצה והוה כדבר שאין מקפיד אך קשה לדברי המשל"מ מיומא ל"ה בכהן שלבש בגכ"ה שנראין בשרו ולא הניחוהו לעבוד ונכנס במים ועבד עבודה משמע אף שמסתמא באו המים על בשרו אפ"ה א"ח ולשיטת הר"ן קשה ממנחות צ"ג וסמך על ראש העולה דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בין ידו וקשה הא צריך קרא לקבוע לו מקום על ראשו ולא על צווארו ושם בדף צ"ח פריך והא בעינן על הלחם ולדעת הר"ן הא צריך קרא לקבוע מקום ומנ"ל דחוצץ:
כעת יצא שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' א' שדן מהא שכ' רבינו כאן בנכנס רוח הוה חציצה דהא כתיב על בשרו וזה ל"ה על בשרו דבס"ת נמי אם הי' האותיות פורחות באויר דפסול דהא בס"ת כתיב ג"כ בפ' וילך ויכתוב על ספר עד תומם ולכן כמו דכאן דכ' על בשרו ה"ח ה"נ בס"ת ולדעתי ל"ד דכאן בעינן כל זמן לבישה שיהא על בשרו ולכן הוה חציצה אבל בס"ת בעינן כן שיהא בשעת כתיבה על ספר אבל אם כתב על ספר בדיו ואח"כ נתיבש עד שהי' האותיות פורחות באויר לא מיפסל דע"י אויר שנכנס תחתיו עדיין הוה כאלו הכתב על הספר כמו שהי' בשעת כתיבה משא"כ בבגדכ"ה אם הי' המצוה רק שיהא בשעת לבישה על בשרו אז באמת אם הוה נכנס רוח ל"ה חציצה רק באמת המצוה שיהא כל זמן לבישה על בשרו ולכן בנכנס רוח ל"ה על בשרו ועוד דע"כ שם מילתא אחריתא דהא פשיטא אף אם לא נכנס רוח יש שם אויר אפ"ה מיקרי על בשרו שכן דרך לבישה רק בנכנס רוח והגבוהו לא הוה על בשרו אבל בס"ת בהא שנסתפק אי אויר מפסיק מדכ' על ספר הא בבגדי כהונה אויר מפסיק ומיקרי על בשרו אלא ע"כ דנסתפק משום דכן דרך כתיבה על ספר ממש בלי אויר כלל א"כ שפיר י"ל אם בשעת כתיבה הי' על ספר ממש מה שנפסק אח"כ לא מיפסל:
וכן מוכח מסי' תקפ"ח דלחד דיעה אם תקע מרחוק לתוך השופר לא יצא ואם תקע סמוך להשופר אף דאי אפשר בלא אויר מעט יצא:
ועתוס' סוכה דף ל"ז דבנטילת לולב ג"כ חציצה פוסל והובא בשו"ע סי' תרנ"א דיש אומרים דלא יצא עמג"א ס"ק ט"ו וכ' בהגר"א דתוס' ס"ל דלא בטל לגבי ידו דהא אמרינן בעירובין ובזבחים דאפי' נימא אחת חוצצת במקום בגדים וכן ביד ביד אמרו שם דוקא שלא במקום עבודה ופלא כי בעירובין איתא נימא המדולדלת חוצצת דבזה ל"ש דבטל אבל אם אין מדולדלת באמת אין חוצץ דבטל לגבי בגד כמו שהוכחתי בפ"ח מה' אלו ה"נ כיון דמקושר ביד ואין מדולדל י"ל דבטל לגבי יד:

ט

א')

והוא

שלא יחוץ הגמי בין בשרו לכלי בשעת עבודה.

והשיג הראב"ד שדבריו סותרים זא"ז הלא אמר שלא במקום בגדים פחות מגע"ג אין חוצץ בין יד לכלי והכי אמרינן בעירובין והנה בכ"מ השיג אראב"ד דרבינו מפרש כפירש"י דמשום יתור בגדים בעינן גע"ג אבל משום חציצה אפי' נימא חוצץ ופירוש זה מוכרח בסוג' דאי איתא דלענין חציצה בעינן ג"כ גע"ג א"כ מאי פריך לעיל תיפוק לי' משום חציצה הא רבא סובר אפי' לענין חציצה ל"ה בפחות מג' ונראה לי לבאר כי הראב"ד יפה ראה והביט בדעת רבינו ויפה השיג לשיטתו גופי' ודעת רבינו צריך ישוב והישוב יבואר ג"כ אח"ז:
ותחילה נראה לבאר הסוג' בסוף עירובין כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור פירש"י אעפ"י שהגמי מרפא להמכה הואיל והשתא מיהא לצורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם עבודה מכסה אותה אבל לא במדינה שמרפא בשבת ורפואה בשבת שבות היא ואסור ואם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה כאן וכאן אסור שא"ז צורך עבודה דהו"ל חובל ואב מלאכה לא משתרי לגבייהו ואולם רש"י בזבחים דף י"ט פי' אם להוציא שמכווין להוציא אסור (וכבר הרגיש במג"א בסתירה זו ותי' דבזבחים קאי למ"ד חובל וא"צ לדם מה"ת וכאן קאי למ"ד דרבנן ונראה לי ראי' לדבריו מירושלמי שם בעירובין אמשנה דיבלת דקאי למ"ד חובל וא"צ לדם דרבנן א"כ גם משנה זו דרבנן) וקשיא לי איך איירי משנה זו ברישא אם אין כוונתו לרפואה אלא כוונתו לכסות המכה א"כ אם כוונתו לרפא אסור א"כ למה אמר אם להוציא שמכוין להוציא הול"ל אם מכוין לרפא אסור דברישא שרי יען דאין מכוין ונהי אף דאין מכוין להדיא אסור כיון שהוא יכול לעשות באופן שלא ירפא ליתן ספוג תחת הגמי (כדאיתא בירושלמי פ' כל כתבי ברבי שנקף באצבעו) אסור במדינה ובמקדש שרי אבל במכוין להדיא אסור וא"כ למה נקט אם מכוין להוציא אפי' במכוין לרפואה אסור בשלמא לפירש"י בעירובין שמהדקה א"ש דלרפואה אף שמכוין שרי כיון דצורך עבודה לכסות המכה ואין מוכחא שעושה כך לרפואה אבל אם להוציא דהיינו שמהדקה אסור דמוכחא מילתא דאין עושה כלל לכסות המכה דאי לכסות עושה למה לי' להדקה א"כ זה שמהדקה לאו צורך עבודה דהרי אפשר דמכסה המכה בלא הידוק אבל לעולם גם רישא במכוין לרפואה אפ"ה שרי במקדש או דאיירי גם בסיפא באין מכוין אבל כיון דמהדקה מיחזי כמכוין להוציא דם אסור יען דהידוק א"צ עבודה דהרי יכול לכסות המכה בלא הידוק ולפי' רש"י בעירובין ל"א א"ש במקדש רק בצורך עבודה ונתיישב בזה קו' טה"ק בזבחים דהא אף במדינה שרי היכא דאין מכוין ולפמש"כ במכוין איירי א"ש אבל לרש"י במנחות דמכוין הכוונה בלא הידוק רק שגמי דרכו להוציא דם קשיא ונראה גם לרש"י במנחות רישא איירי במכוין לרפואה אפ"ה שרי דא"ש במקדש אבל במכוין להוציא דם אסור דהוה איסור חובל מן הת' ולכך לא כתב רש"י במנחות רק טעם זה דחובל אב מלאכה והקשה בח"ס למה בעירובין נתן ב' טעמים ולפמש"כ מובן כיון דמפרש להוציאה במכוין להוציא לא פי' שמהדקה א"כ ע"כ החילוק בין רישא דלרפואה אף מכוין רק דרבנן אבל בסיפא באין מכוין להוציא דם רק דרבנן ונתיישב ג"כ קו' טה"ק (ולפי"ז לפירש"י במנחות י"ל דהיכא דשבות הוה אף דא"צ עבודה ג"כ א"ש במקדש ובזה אני תמה על הרע"ב שמפרש שלהוציא היינו שמהדק להוציא דם ופי' דאסור משום דאב מלאכה הוה וקשיא כיון שמפרש שמהדקה א"כ אף דל"ה אב מלאכה רק שבות אסור דהידוק א"צ עבודה וראיתי שכן תמה בתויו"ט ותי' דהוה ג"כ צורך עבודה שלא יצא דם בשעת עבודה וקשה על זה א"כ אף אי אב מלאכה הוה כיון דצורך עבודה הוא כמו בקשירת נימין בכלי שיר לפירש"י אף קשר של קיימא והעלה דמשום לאו אורח ארעא ל"ה צורך עבודה כ"כ אי הוה מלאכה ובכלי שיר ע"כ הטעם דסובר שירה בכלי ושירה מעכב וכ"כ בר"ן וכבר הארכתי בזה בפ"ט מבהב"ח:
והנה רבינו בפי' המשנה כתב ג"כ כפירש"י שמהדקה להוציא דם אסור אולם רבינו הוסיף וכתב וז"ל גמי דבר המועיל ויש לו לקשרו בחתיכת בגד ויעבוד ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד ובתנאי שלא תהא מבדלת בין בשר ידו לכלי שעובד בו ולכאורה דבריו תמוהים שהכניס בפי' משנה דיקשור ידו בחתיכת בגד ומשנה איירי מגמי ונראה שמפרש דאחר שכרך הגמי כדי לרפא המכה יכול לקשור עליו חתיכת בגד שלא יפול הגמי והנה לפי"ז נוכל להבין למה רשאי לכרוך גמי הא אין צורך עבודה כיון שכורך גם בבגד א"כ בבגד לבד מכסה המכה והנה לכאורה בלא"ה יש להבין דרש"י פי' לצורך עבודה לכסות המכה הרי יכול לכסות בבגד בשלמא אי צילצול אסור א"ש דא"ש במקדש אבל אי צילצול שרי דהיינו בבגד א"כ יכול לכסות בצילצול ובאפשר יש שבות במקדש כמש"כ הכ"מ בפ"ט מבהב"ח ויתבאר להלן היטיב וא"כ ע"כ נפרש דבאמת אף שמכוין לרפואה דהרי נוטל גמי ובגד אפ"ה א"ש במקדש אף דא"צ עבודה כיון שמכסה בבגד א"כ הא דלהוציא דם אסור ע"כ הכוונה יען דהוה דאורייתא דא"ל יען שמהדקה מוכחא מילתא דמכוין דהרי גם ברישא מוכחא מילתא דלרפואה עושה כיון דלוקח בגד וגמי א"כ ע"כ כונה יען דהוה דאורייתא דחובל אב מלאכה:
אמנם י"ל גם לדעת רבינו להוציא דם רק דרבנן דחובל וא"צ לדם רק דרבנן כמש"כ רבינו בה' שבת וכרי"ו דחובל וא"צ לדם פטור רק דאסור יען שמכוין להוציא דם דההידוק א"צ עבודה דאפשר בלא הידוק רק לכסות המכה אבל ברישא דנוטל גמי אף שמרפא אפ"ה שרי דהוה צורך עבודה דא"ל דהרי כיון שכורך גם בבגד א"צ עבודה לכסות מכה י"ל דרבינו מפרש צורך עבודה באופן אחר דהיינו דמשנה אייריא בכהן שלקה באצבעו בשבת והנה רטי' אסור לתת בתחילה על המכה משום שחיקת סממנין כדאיתא במשנה דלעיל אבל בגמי ל"ש שחיקת סממנין כיון שאין שוחק ואין עושה בו דבר (ל"ד לרטי' שעושה מדבר שמרפאין ויש בו שחיקת סממנין) ולכן שרי לתת בתחילה על המכה לרפא מכתו דיש בו צורך עבודה (ולא משום דמכסה המכה דזה אפשר בבגד ג"כ והיכא דאפשר אסרו שבות גם במקדש רק דאיירי בעושה לרפואה לרפא מהר כדי שיוכל לעבוד וברטי' אסור ליתן בתחילה משום גזירת שחיקת סממנים דלא כמש"כ בצל"ח ביצה דף י"א כמו שבארתי בפ"ח מבהב"ח וא"כ לכן ברישא שרי שבות יען דעושה כן לצורך עבודה אבל בסיפא ההידוק ל"ה צורך עבודה (וסבירא לי' כסברת התויו"ט דלהוציא דם אף דשייך כדי שלא יצא דמו בשעת עבודה זהו רק משום דלאו אורח ארעא וסובר רבינו דמשום לאו אורח ארעא לא מתירין שבות במקדש אבל ברישא הוה צורך עבודה כדי להקל כאבו שיוכל לעבוד היום לכן התירו) א"ש:
ב')

והנה

איתא עוד התם אמר רב יהודה ברדר"ח לא שנו אלא גמי אבל צילצול הוה יתור בגדים ונראה לפרש דלר"י בגד שאין בו גע"ג ג"כ שרי (ורק בס"ד הי' סבור גם פחות מגע"ג אסור) ורק צילצול דחשוב לכן אף בפחות מג' הוה יתור בגדים ורי"ו אמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוה יתור בגדים ופריך ותיפוק לי' משום חציצה ופירש"י דפריך אגמי ואצילצול והקשו המפרשים למה לא פריך מיד אמשנה הא הוה חציצה ותי' בח"ס דמעיקרא לא מצי למפרך משום די"ל דכיון דעושה כן שלא יהא גנאי לעבודה ל"ה חציצה כמש"כ תוס' בסוכה אבל כיון דסובר צילצול שרי הי' אפשר בצילצול וע"כ עושה כן כדי לרפא לצורכו א"כ שוב הוה גנאי לעבודה הוה חציצה ולכן פריך ת"ל דחוצץ והנה אני תמה אף אי צילצול אסור אפשר ליתן תחת הגמי ספוג א"כ ג"כ מוכח דלצורכו עביד והוה גנאי א"כ קשה בלא"ה דחוצץ ועוד יקשה לדבריו א"כ עדיפא יקשה כיון דאפשר בצילצול א"כ לאו צורך עבודה הוה ובאפשר לעשותו בהיתר יש שבות במקדש (אמנם לזה י"ל דבלא"ה הרי אפשר בספוג א"כ מוכח דלא כהכ"מ אלא כמו שכ' בה' בהבה"ב דהיכא דא"צ לעשות מעשה כלל זה השבות אסרו במקדש דאפשר בהיתר אבל היכא דצריך לעשות מעשה רק דאפשר במעשה היתר לא מיקרי אפשר בהיתר וא"ש במקדש) ובאמת בהא נדחו ממילא גם דברי הח"ס דכיון דאפשר בספוג א"כ חוצץ אף אי צילצול אסור והדרה קו' לדוכתי' אמאי לא פריך אמשנה:
ולכן נראה לישב די"ל דצורך עבודה לאו היינו לכסות המכה אלא כדי לרפא המכה מהר ואיירי בגמי וכורך עליו בגד פחות מג' כמש"כ בפי' המשנה דלעיל ול"ש משום חציצה כיון דבשעת עבודה יסירנו אבל כיון דקאמר צילצול אסור משום יתור בגדים א"כ משנה איירי שאין אסור בשעת עבודה א"כ תיפוק לי' משום חציצה וע"ז משני בשמאל או שלא במקום עבודה ופירש"י גם היד (ובח"ס הקשה הא צילצול היינו איזור א"כ סובב האצבע כמו טבעת ולדעתי הכונה כך דמשנה איירי בשמאל או גב היד ול"ש משום חציצה אבל בצילצול לא והיינו מהא"ט גופי' דצילצול מסבב כל היד א"כ הוה בגד ופסול משום יתור בגדים אפי' אי הוה בשמאל) ולפי"ז לעולם המשנה איירי שאין מסירו בשעת עבודה אפ"ה א"ח דשלא במקום עבודה הוה וגם יתור בגד ל"ה לא הגמי ולא הבגד שכרך עליו דאיירי שאין גע"ג לכן שרי בשבת דכונתו לרפא המכה כדי שיוכל לעבוד (וגם שלא יראה המכה אם יעבוד אך משום זה לבד לא הוה שרי דאפשר לכסות בחתיכת בגד בלא גמי) ודו"ק:
ג')

ואיתא

התם עוד ופליגא דרבא דאמר במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים גע"ג חוצץ פחות מג' א"ח ופירש"י דייתור בגד ל"ה פחות מג' וחציצה ל"ה דשלא במקום עבודה ושלא במקום בגדים הוה אבל גע"ג הוה יתור בגדים אף שלא במקום בגדים ומסיק אדרי"ו וודאי פליג דלרי"ו גע"ג ג"כ ל"ה יתור בגדים בשלא במקום עבודה אדרי"ו מי נימא דפליגי הא דרבא דאמר שלא במקום בגדים פחות מגע"ג א"ח ולריב"ח אפי' צילצול קטן פחות מג' חוצץ דהוה יתור בגדים ומשני שאני צילצול קטן דחשוב והוה ייתור בגדים:
אולם הראב"ד בהשגתו שהקדמנו פי' דהכונה חוצצת וא"ח כפשטי' גע"ג חוצץ במקום עבודה פחות מג' א"ח במקום עבודה וכן אמר דפליגי אדרי"ו דמשמע דאפי' גע"ג א"ח במקום עבודה אדרי"ו מי נימא דפליג דסובר צילצול קטן חוצץ ומשני שאני צילצול קטן והנה ע"ז השיג הכ"מ א"כ מ"פ לעיל דס"ל משום חציצה הא חזינן דרבא סובר באמת פחות מגע"ג ל"ה חציצה וכמו שהקשה הריטב"א ג"כ והנה בכפ"ת בסוכה תי' דהקו' לא קאי אמשנה דלא כרש"י דהראב"ד מפרש דהקושיא קאי אדרי"ו דמשמע אפי' גע"ג א"ח וע"ז פריך תיפוק לי' דהוה חציצה דבג' לכו"ע הוה חציצה במקום עבודה וע"ז תי' בשמאל או שלא במקום עבודה דהיינו גב היד והקשה בשעה"מ א"כ מאי קאמר פליגי דרבא אדרי"ו הא רי"ו ג"כ מודה בגע"ג במקום עבודה דחוצץ ורק בשמאל סובר דל"ה יתור בגד כדמשני לעיל ולדעתי אפשר לישב דפליג אדרי"ו בהא דלרי"ו במקום בגדים דוקא שייך יתור בגד והרי לרבא במקום בגדים אפי' נימא חוצץ ולאו משום יתור בגד אלא משום חציצה והנה לכאורה עוד יקשה אי הקו' לרי"ו כדברי הכפ"ת הרי רי"ו רק פליג אדריב"ח דצילצול שלא במקום בגדים ל"ה יתור בגד וא"כ אי פריך תיפוק דחוצץ הכוונה דצילצול חוצץ וע"ז משני שלא במקום עבודה דהיינו גב יד והא צילצול מסתמא סובב היד וצ"ל דראב"ד אין מפרש כפירש"י גב היד אלא שאין עובד באותו מקום ביד שאין אוחז הכלי (א"כ אי הוה במקום עבודה הוה חוצץ הצילצול א"כ זה דלא כאגודה דהרי תפילין או טבעת ל"ג מצילצול כמו שיתבאר) אלא דלכאורה א"כ קשיא מ"ק מי לימא דפליג אדרי"ו הרי כיון דפריך בפשיטות והא חוצצת דפירש"י דאצילצול קאי א"כ פשיטא לי' דבצילצול חוצץ לכ"ע דאל"כ מאי פריך בפשיטות כ"כ ולכן נראה לפרש כך דנהי דוודאי צילצול חוצץ במקום עבודה אבל ר"י סובר משום יתור בגד ג"כ פוסל אף שלא במקום עבודה ע"ז קאמר מי לימא דפליג ארבא ומשני שאני צילצול דחשוב והוה אפי' יתור בגד אף שלא במקום עבודה ונתבאר היטב תי' של הכפ"ת לדעת הראב"ד והנה בשעה"מ כ' לישב שיטת הראב"ד דל"פ אמשנה אלא אר' יודא דסובר צלצול הוה יתור בגדים אף פחות מגע"ג א"כ הוה בגד לחציצה ויקשה א"כ תיפוק משום חציצה אך השעה"מ דחי זה דא"כ לבתר דמשני בשמאל א"כ רי"ו דפליג רק בשמאל אבל במקום עבודה מודה א"כ מאי קאמר דפליג אדרבא וכתב לישב בדרך אחר דבזה פליגי הני תרי לישנא בסוג' דלל"ק פליגי ביתור בגדים אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפי' נימא אחת חוצצת ורבא ג"כ מיתור בגדים איירי ושלא במקום עבודה אבל לל"ב דקאמר רי"ו אבל צילצול קטן חוצץ אין הכוונה יתור בגדים כפירש"י אלא כפשטי' דחציצה אפי' בין יד לכלי ורי"ו חולק דבעינן דוקא גע"ג וע"ז משני דרבא מודה בצילצול דחשוב אבל בדבר שאין חשוב ל"ה חציצה בין יד לכלי פחות מגע"ג ופסק ראב"ד כל"ב והוא נכון:
ובח"ס כתב לישב שיטת ראב"ד דרק אי צילצול אסור ל"ה גמי חציצה דאז עושה כן לכבוד ואין דרך בזיון וכבר השבתי על דבריו לעיל דהרי אפשר ליתן ספוג תחת הגמי א"כ מדלא נתן ע"כ כונתו לרפואה לצורך עצמו והוה בזיון אף אי בצילצול אסור ונסתר בזה כל פילפולו בסוג':
אמנם ל"נ לישב דהנה יש לפרש כך דרי"ו חולק דל"ה יתור בגד אבל משום חציצה איכא בצילצול דחשוב וע"ז פריך לרי"ו ג"כ תיפוק משום חציצה וע"ז משני שלא במקום עבודה ואח"כ קאמר שפיר דפליג אדרבא דלדידי' חציצה הוה בצילצול ולרבא אף צילצול ל"ה חציצה בפחות מג' ושוב קאמר מי נימא דפליג אדרי"ו הכונה אי מודה דעכ"פ יתור בגד הוה ומשני שאני צילצול דחשוב ואף דא"ח הוה ייתור בגד לא כדס"ד דכש"כ דחוצץ:
ומעתה אני אומר דראב"ד השיג שפיר על רבינו דראב"ד הבין דרבינו מפרש ג"כ כראב"ד דלענין חציצת כלי ג"כ נשנה כאשר יתבאר וע"ז יפה השיג הראב"ד דרבינו סותר עצמו כאשר אומר דהנה זה לשון רבינו כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים כגון על אצבעו או עקבו אם הי' גע"ג חוצץ ופוסל פחות מכן אינו חוצץ צילצול חשוב בפ"ע ה"ז פוסל ואעפ"י שאין בו גע"ג ויש לדקדק דכאן נקט חוצץ ופוסל ואח"כ כ' אין חוצץ ולא כתב אין פוסל ושוב כתב דצילצול חשוב פוסל נקט פוסל ולא נקט חוצץ:
ולכן נראה דרבינו פירש כך אם הי' שלא במקום בגדים חוצץ במה דשייך חציצה דהיינו בין יד לכלי ופוסל אפ' היכא דליכא חציצה משום יתור בגדים פחות מכאן אין חוצץ והיינו אף בין כלי אין חוצץ ואם הי' צילצול הר"ז פוסל ר"ל משום יתור בגדים והיינו הך דראב"ד עצמו לפי מה שפירשתי דהא דמסיק מודה בצילצול אין הכונה דחוצץ יען דהוה גע"ג אלא הכונה שם מודה רבא דשייך יתור בגד אף דלא שייך חציצה כגון שלא במקום עבודה והיינו פוסל שכתב רבינו ובגע"ג פוסל ג"כ אף שלא במקום בגדים אבל חוצץ ג"כ אבל בצילצול פוסל משום יתור בגד אבל אי לאו יתור ל"ה חציצה בין יד לכלי דלא כרי"ו ודו"ק:
וא"כ שפיר כתב אח"כ הראב"ד על דברי רבינו והוא שלא יחוץ הגמי בין יד לכלי בשעת עבודה הרי לרבינו אין חוצץ לא לבד שאין פוסל משום יתור בגד אלא גם אין חוצץ כאשר ביארתי (וא"ל לשון פוסל קאי אעבודה א"כ אמאי ל"א בצילצול ג"כ חוצץ ופוסל וע"כ הכונה רק פוסל עבודה משום יתור בגדים וגם הלשון מודה דפוסל לא משמע רק משום עבודה פסולה דהו"ל עבודתו פסולה כמו שאמר לעיל מיני') אמנם אף אי הכונה בדברי רבינו דגע"ג אין חוצץ אף בין כלי אפ"ה לא א"ש דברי רבינו דהול"ל והוא שאין חוצץ בין בגד לכלי וגם מה זה שאמר בשעת עבודה הרי ע"ז קאי החציצה דשלא בשעת עבודה ליכא חציצה אמנם לי נראה לפרש דרבינו סובר נהי דאין חוצץ בדיעבד לכתחילה לא יאות לעשות כך וכיון דלכתחילה לא יאות לעשות כך שוב אין רשאי להניח בגד על הגמי דא"צ עבודה ולכן אמר כהן שלקה מותר לכרוך גמי בשבת ובגד על הגמי דכל זה צורך עבודה כמש"כ בפי' המשנה והוא שלא יחוץ דיודע שלא יחוץ בשעת עבודה כאשר יבוא לעבוד אבל אם בשעת כריכה יודע שכשיהא שעת עבודה יהא חוצץ וא"כ לכתחילה אין ראוי לעבוד א"כ ממילא לכתחילה לא יכרוך כיון דאפי' אחר הכריכה ג"כ אין היתר גמור לעבוד דלא נוכל לומר שזהו צורך עבודה כיון דלכתחילה אין לעבוד כשחוצץ אבל בדיעבד בוודאי אין חוצץ כמו שאמר לעיל (דלפמש"כ הא דאמר חוצץ הכונה כשחוצץ בין כלי והא דאמר פוסל קאי אבגכ"ה אבל אם נאמר דהא דאמר חוצץ ופוסל קאי הכל אכלי א"כ מה שכ' א"ח משמע אפי' לכתחלה א"ח אבל לפמש"כ ניחא הא דקאמר אין חוצץ שכשר בדיעבד אבל לא לכתחילה) לאפוקי אם יחוץ בשעת עבודה אז אין רשאי להניח כלל כיון דלכתחילה אין לעבוד כשהוא חוצץ ודו"ק וא"כ אף דרבינו סובר בפי' דשמעתי' כראב"ד אפ"ה אין סתירה לדבריו והכל נכון בס"ד:
והנה לפי דבריו יש ליישב האגודה דסובר תפילין ל"ה חציצה בנקיטת לולב כמבואר בסי' תרנ"א והעלה בשעה"מ שסובר כראב"ד דדבר מיעוט אין חוצץ ותמה בח"ס בחי' לולב הגזול דהא עכ"פ בצילצול מודה דחוצץ וא"כ תפילין ג"כ חשוב כמו צילצול ולפמש"כ א"ש דבצילצול דפסול רק משום יתור בגד יען דחשוב הוה בגד וזה ל"ש בלולב וא"כ לפמש"כ שגם רבינו סובר כן שאין חוצץ ורק בצילצול פוסל משום יתור בגד וא"כ זה ל"ש בלולב א"כ האגודה א"ש גם לשיטת רבינו ודו"ק וא"ל בגע"ג לכ"ע חוצץ י"ל דזה גרע מתפילין דתפילין דבר מיעוט ואף דגמ' מסיק דהוא דווקא בשמאל או בגד יד וזה דלא כאגודה הרי אנן לא קיימ"ל כן דהרי רבינו לא כתב דחוצץ רק דפוסל וע"כ כרבא וכדמסיק צילצול שאני דחשוב מודה דשייך יתור בגד (ויש לפרש עוד בדרך אחר ואולי גם דעת רבינו כן דהנה בשעה"מ הקשה על תוס' סוכה שכ' רק דרך בזיון הוה חציצה כשכורך היד וא"כ מאי פריך גמ' תיפוק משום חציצה הא כאן ל"ה דרך בזיון אדרבא הרי עושה כן שלא יראה המכה ובח"ס תי' יען דאפשר בצילצול א"כ שוב הוה דרך בזיון ותלה זה אי יש משום יתור בגד והיינו כיון שעושה כן לרפואה שוב הוה בזיון יעו"ש ואמנם י"ל דהנה לכאורה י"ל כל דלרפואה ל"ה חציצה אך בטהרת קדש דחי זה א"כ ל"ד להא דמחזירין רטי' למקדש דהרי ל"ה חציצה כלל למה יטלנו ואמנם י"ל כאן דרק היה בזיון יען דלרפואה כדברי הח"ס שוב י"ל דכל מה דעושה לרפואה ל"ה חציצה כלל ולא יקשה הך דמחזירין רטי' די"ל דכאן כל מה דהוה חציצה רק ע"י שעושה לרפואה והוה בזיון שפיר אמרינן זיל לאידך גיסא כיון דהוה לרפואה ל"ה חציצה כלל):
ד')

והנה

בהג"א הוכיח מגמ' דזבחים דאמרינן הא קמ"ל דגמי מסי דשייך בגמי רפואה ותמה במהרש"א גם בעירובין איתא כן ובטהרת הקודש העיר דבעירובין הגי' אגב אורחא הא קמ"ל ובזבחים הגי' הא קמ"ל לכך מוכח מזבחים יותר בבירור וגם בח"ס האריך לבאר ההבדל שכאן תי' אגב אורחא והתם תי' הא קמ"ל ודבריהם רחוקים לפי פשטות סוגי' הש"ס ולי נראה לבאר על נכון דהנה יש עוד הבדל בין הסוגיות דזבחים פריך מאי איריא גמי לאשמעינן צילצול ובעירובין פריך אדאשמעינן גמי לאשמעינן צילצול ונראה דההבדל כך דהנה בטה"ק העיר מה רבותא יש דקתני במקדש כורך גמי כיון דאין כונתו לרפואה רק לכבוד עבודה גם במדינה כשאין כונתו לכך שרי אמנם לדעתי נראה דבאמת איירי בכוונתו לרפואה וכמש"כ לעיל והנה יש סברא עוד לאסור גמי משום דמוציא דם כמש"כ תוס' ואמנם נראה דזה רק אי בצילצול שרי דכ"כ לעיל דאי משום הוצאת הדם א"כ רישא איירי באין מכוין להוציא ורק הא דאסור משום דנראה כמכוין כיון שנוטל גמי ולא דבר אחר והתינח אי צילצול שרי וא"כ כשלוקח גמי אף שאין מכוין להוציא נראה כמכוין אבל אי א"א בצילצול א"כ מה שלוקח גמי לא נראה כמכוין להוציא דם ול"ש לגזור אטו מכוין להוציא דם ולכן שרי ומעתה לפי"ז אי הוה אשמעינן צילצול ג"כ אז הוה אמרינן דהא דאסור במדינה בגמי יען דאפשר בצילצול ונראה כמכוין אפ"ה שרי ול"ה ידעינן כלל דגמי מסי אבל אי לא אשמעינן צילצול אז אמרינן דהא דאסור במדינה לא משום דגמי מוציא דם דהרי אין נראה כמכוין כלל וא"כ אין לנו לגזור אטו מכוין וגם מה רבותא דשרי במקדש אלא ע"כ הא דאסור במדינה משום דמסי ובמקדש שרי אף דמסי וא"ל מה רבותא הא אין מכוין לרפואה די"ל אי הטעם משום דמסי שפיר איירי במכוין להוציא דם כמש"כ לעיל בארוכה והנה לפי"ז יש לפרש כך דגמ' דזבחים מקשה מאי איריא גמי לאשמעינן צילצול הנה לשון זה דמאי איריא משמעותו כמו בכל מקום דלמה נקט דוקא זה לינקט נמי זה והקו' לפי"ז דלאשמעינן צילצול ג"כ וליתנו גמי שרי במקדש וצילצול אפי' במדינה וע"ז משני שפיר דהא קמ"ל גמי מסי משא"כ אי הוה גם צילצול אז לא הוה אמרינן דטעמא דאסור במדינה משום דמסי אלא אמרינן כיון דע"י צילצול שרי דליכא מוציא דם והוא לוקח גמי על כן נראה שכונתו להוציא דם ורק אפ"ה במקדש שרי דל"ג אבל אי לא נקט צילצול אמרינן דאסור במדינה משום דמסי ובמקדש שרי אף דמסי וזה סוג' דזבחים ושפיר הוכיח הג"א דגמי מסי:
אבל גמ' דעירובין דפריך אדאשמעינן גמי לאשמעינן צילצול משמע פריך דרק לינקט צילצול והכונה דרבותא זו אשר קמ"ל במה דנקט גמי יכול לאשמעינן נמי אם הוה נקט צילצול א"כ ע"כ סובר דגמי ג"כ הטעם משום דמוציא דם וא"כ זה שייך גם בצילצול דאסור דמוציא דם וע"ז משני מילתא אגב אורחא קמ"ל דגמי מסי דעיקר הטעם משום דמוציא דם וכמש"כ בח"ס ג"כ דמוציא דם שייך גם בצילצול אך בכל זה מדנקט תנא כורך גמי ולא צילצול היינו דאשמעינן אגב אורחא דגמי מסי לוקח יותר גמי מצילצול אבל האיסור בגמי אינו משום דמרפא אלא משום דמוציא דם וה"ה בצילצול אסור משום דמוציא דם וא"כ מעירובין לא מוכח דאסור משום דמסי ומיושב הג"א לכן רק מהך דזבחים הוכיח בהג"א שפיר דאסור משום דמרפא:
ה')

כהן

שלקה באצבעו מותר לכרוך עליו גמי בשבת או בגד שאין בו גע"ג ואם נתכוין להוציא דם אסור והוא שלא הניח הגמי או הבגד בין בשר לכלי בשעת עבודה.

והראב"ד השיג עליו וכתב א"א דבריו סותרים זא"ז הלא אמר שלא במקום בגדים פחות מגע"ג אינו חוצץ בין היד לכלי והכ"מ כתב דרבינו מפרש כפירש"י דחוצצת ואין חוצצת מיירי שלא בשעת עבודה רק משום יתור בגדים והנה הכ"ת הביא זה הסוג' ודחה פירושו ובספר חכ"ש סי' תרנ"א כתב דיש להקשות עוד מ"ש כורך עליו גמי בשבת הול"ל אפי' בשבת ובפרט דהרי כאן אין שייכות לדין שבת ורק מה דנקט כאן היינו מה ששייך לעבודה רק אגב נקט לרבותא דאפי' בשבת מותר וא"כ הול"ל אפי' בשבת ועוד באמת כאן הוי דין זה למותר דכבר ביאר לעיל בפחות מג' אינה חוצצת וא"כ הוי דין זה למותר ותרתי ל"ל ואי משום שבת הול"ל בה' שבת לא כאן ואם כונתו לומר דאפי' לכתחלה מותר ואי כונתו לאשמעינן דעכ"פ לא יחוץ בין בשרו לכלי הו"ל ליכתוב זה לעיל בקיצור ולעשות ממנו דין אחר דבאין בו ג' אפי' לכתחלה מותר ובלבד שלא יחוץ בין בשרו לכלי וע"ק דבדין שאח"ז שינה רבינו לשונו ג"פ תחלה כתב כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים וכו' אם הי' ג"א על ג"א ה"ז חוצץ ופוסל הרי דנקט תרווייהו חוצץ ופוסל ואח"כ כתב פחות אינו חוצץ נקט רק לשון חוצץ ואח"כ כתב ואם הי' צילצול קטן הואיל שהוא חשוב בפ"ע ה"ז פוסל אעפ"י שאין בו ג"א על ג"א בין יד לכלי ולא דיו שחוצץ רק פוסל ולא נקט חוצץ ובע"כ דאינו מפרש כפירש"י רק כהראב"ד דחוצצת ואינה חוצצת הכונה חציצה ממש בין יד לכלי ולכן נקט בכל חד רבותא דבהי' בו ג"א על ג"א חוצץ בין יד לכלי ולא די שחוצץ רק פוסל משום ייתור בגדים ג"כ אבל באין בו ג"א וכו' קמ"ל דאפי' חציצה לא הוי בין יד לכלי ונלמד מכש"כ שאינו פוסל משום יתור בגדים דאל"כ ת"ל משום ייתור בגדים לכך קמ"ל זה דאינו חוצץ אבל באם הי' צלצול קטן שהוא דבר חשוב אז קמ"ל רבותא דאפי' פוסל מכח ייתור בגדים ומכש"כ משום חציצה ובפרט דממילא כיון דפסול משום ייתור בגדים א"צ לחציצה וא"כ מוכח מדברי רבינו דמפרש כהראב"ד אך א"כ קשה קושיית הראב"ד למה בסיפא כתב בהיפוך אולם י"ל מזה ראי' למג"א סי' תרנ"ה דהיכא דאין כל היד מכוסה בטל לגבי היד ולפי"ז דוקא במה שאין בו צורך להיד אז נחשב כמי שאינו ובטל כאלו לא הי' ע"ג היד אבל אם היד צריך לו לרפואה וא"א לו בלי זה ובלא זה לא הי' יכול לעבוד א"כ א"א לומר דהוה כמי שאינו רק דחשוב הוא ולכן ל"ב לגבי היד לכן נהי דחשיבות זה אינו עושהו מלבוש להיות בו יתור בגדים כיון דבפע"צ אינו חשוב רק מכח היד מ"מ גם כמו שאינו א"א לומר דבטיל לי' כיון דהיד צריך לו ואינו דומה לרצועות דשם מצות תפילין מקיים בלי הכריכות על היד גם יכול ליטול הלולב בלי הרצועות על היד לכן הוי כמו שאינו אבל באם לקה באצבע צריך הוא להגמי ובלעדו לא הי' אפשר לעבוד לכן לא בטיל לי' ולכך הוי חציצה ולכן כתבו הרמב"ם כאן ולכן כתב כורך עליו גמי בשבת ולא כתב אפי' בשבת דאדרבא מה דנקט בשבת אינו לרבותא שמותר לכרוך עליו גמי דזה אין לו ענין לכאן רק נקט שבת להיפוך לרבותא דאפי' בשבת בעינן שלא יחוץ בינו לכלי דהוי ס"ד דבשבת הוי ממנ"פ כיון דבשבת אסור לכוין לרפואה רק לשמור א"כ הוי ס"ד דאז בטל לגבי היד ולא נחשב צורך בו ויהי' נחשב תרתי דסתרי אהדדי דאם הוי צורך היד יהי' אסור בשבת ואם אינו צורך היד יהי' מותר אפי' בחוצץ לכן קמ"ל דאף דמותר בשבת מ"מ חוצץ ולכן אם הוי נקט אפי' בשבת הוי משמע דלרבותא דהתירא נקט שבת לכן קמ"ל דלא כן רק שבת נקט משום סיפא לרבותא דאיסורא דגם אז חוצץ בין היד לכלי ולכן נקט הרמב"ם דין זה בפ"ע עכ"ד:
ו')

והנה

בנשמת אדם העלה בשכחה ליטול שן תותבת דא"צ טבילה שנית והביא ראי' משבת דתנן דיוצאין בשן של כסף ואמאי הא קיימ"ל כל מידי דחוצץ בטבילה אסור לצאת בשבת מטעם דילמא איתרמי לה טבילה של מצוה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר וא"כ מוכח דא"ח יען דהוה לנוי ול"נ אי לדין יש תשובה דהנה הא דלנוי אין חוצץ הוא רק אם עיקר עשייתו לנוי ולא בא למלאות החסרון אבל היכא דבא למלאות החסרון אף אם לאו משום נוי לא הי' מקפיד למלאות החסרון אפ"ה חוצץ דהרי אם לא הי' חסר הי' ניחא לה יותר:
ויש ראי' לסברתינו מגמ' סוכה דף ל"ז כל שהוא לנאותו א"ח ויש לדקדק מאי קאמר לנאותו א"ח משמע רק יען שהוא לנאותו (יען דלולב דמצוה לנאותו) א"ח תיפוק לי' כל שהוא משום נוי א"ח דהיינו גם אם על ידו טבעת ולולב בידו א"ח כדס"ל להאגודה והרמ"א סי' תרנ"א דא"צ להסיר הטבעת בנקיטת לולב וא"כ למה קאמר יען שהוא לנאותו משמע שהוא נאה ללולב עצמו הא כל שהוא לנוי דידי' אף שאין נוי דלולב ג"כ א"ח אלא ע"כ דנקט כן לאשמעינן דרק מה שעיקר עשייתו לנוי זה ל"ה חציצה אבל אם בא רק למלאות החסרון אף שהוא עתה לנוי לא הוה לנאותו וחוצץ אלא לכאורה י"ל דהא דטבעת א"ח הוא כמש"כ במג"א יען דבטל לגבי יד ותדע דהרי נקט גם רצועות תפילין א"צ להסיר ע"כ משום דבטיל לגבי יד לא משום דלנוי עשוי:
אולם רואה אני דזה תלוי בפלוגתת רבינו וראב"ד דלעיל דלראב"ד אם כרך על ידו א"ח וכבר הקשה בשעה"מ דדברי אגודה שבש"ע הנ"ל אתיא רק כדעת הראב"ד וא"כ קשי' על הרמ"א איך כתב הדין דא"צ להסיר כיון שתלוי בדעת הרמב"ם וראב"ד לכך ע"כ לומר דאתיא ככ"ע אף דלרבינו לא בטל לגבי יד אפ"ה ל"ה טבעת חציצה יען דלנוי הוה והא דיקשה מרצועות תפילין ג"כ יש לומר כיון דגם זאת מצוה לא חייצי כדבעי בזבחים דף י"ט היכא דהוה מצוה דגופי' אי חייצי בכהנים בבגדי כהונה רק משום יתור בגדים אבל משום חציצה ליכא ואף דמדברי רבינו משמע דמטעם חציצה י"ל דלא דמי דשם יען דכתיב על בשרו גם מצוה הוה חציצה דאפי' רוח חוצץ וע"כ כמש"כ הברכ"י יען דכתיב על בשרו חוצץ אף מידי דבעלמא ל"ה חציצה בכה"ג הוה חציצה א"כ שפיר י"ל בעלמא תפילין דהוה מצוה ל"ה חציצה דכגופו דמי וכן משמע בסי' קס"א לענין נט"י דעת הפוסקים דטבעת ל"ה חציצה יען דלנוי א"כ מסתמא גם לענין לקיחת לולב כך בלאו הטעם דבטל לגבי יד וע"כ הא דנקט כל לנאותו א"ח להורות לנו חילוק שאמרתי דרק מה שעיקר עשייתו לנוי זה ל"ה חציצה אבל בא למלאות החסרון אף דהוה לנוי חוצץ ולכך נקט בלשון זה דאי הוה אמר יען דהוה לנוי אין חוצץ הו"א אפי' היכי דהוה עיקר עשייתו למלאות החסרון כיון דהוה לנוי אין חוצץ לכך קמ"ל כל לנאותו שבא להורות שעיקר עשייתו רק לנאותו ומה שהביא ראי' מדיוצאת בשן בשבת ע"כ דאין חוצץ יען דלנוי א"ח נראה לי מטעם אחר יען דהיא בושה להראות חסרון השיניים לכך יוצאת בשבת דאין לחוש שמא יתרמי טבילה של מצוה בשבת ותביא ד' אמות ברה"ר דזה רק חיישינן בדבר שרק בא לנוי כמו חוטי שער ואין עיקר בגד אבל בדבר שבושה לצאת בלא שיניים לא תביא בידי' ד' אמות כי היא זהירה ללבוש מיד השן למען לא יראה החסרון וכהא"ג כתבו תוס' בשבת שם דאל"כ א"כ נחוש על כל בגדים לצאת בשבת וע"כ יען דיש בה צורך גדול ל"ח שתביא בידי' וכהא"ג איתא שם בשבת דף ס"ה דטעמא של רבי לכן יוצאת יען דל"ח לאתויי יען דתתבייש להראות חסרונה אף דרבנן דסברי אין יוצאין משום דחיישינן לאתויי כבר כ' שם הרשב"א משום דבלא"ה ניכר חסרונה ע"כ לא תחוש שלא לאתויי ובתשובה בנידון שן בלאמבירט וכן שן תותבת שקורין קראנע הארכתי:
ז')

והנה

במג"א סי' צ"א כתב בשם הב"ח דאסור ללבוש בתי ידים בשעת התפלה ונ"ל ראי' מהא דאיתא בפסחים דף נ"ז בברייתא דקצווחה העזרה על יוסף איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים ופירש"י שמחלל הקדשים דעבודתו פסולה משום חציצה ועוד משום בזיון הנה רש"י הקדים לפרש הא דמחלל קדשי שמים דעבודתו פסולה ואח"כ מפרש הא דצווחה העזרה שמכבד את עצמו משום דהוא בזיון כלפי מעלה כיון דמקדשים סלוק אבל העזרה צווחה תחלה על שמכבד את עצמו משום דזה נוגע גם לכבוד העזרה אשר שם השכינה שורה וזה בזיון כלפי מעלה ונוהג מנהג בזיון בקדושת העזרה וא"כ ביהכנ"ס שהוא מקדש מעט ובשעת התפלה עכ"פ בוודאי יש לה דין קדושה כמו שבארתי בפ"א מבהב"ח בהא דאסור לישב אצל המתפלל והתפלה הוא במקום קרבן א"כ ג"כ מחלל קדשי שמים וראי' להב"ח:

י

עשו

בבית שני אורים ותומים. כבר נתבאר בפ"ד מבהב"ח:
והנה במשל"מ הקשה שלא ביאר רבינו דמשוח מלחמה נשאל בח' בגדים ול"נ דרבינו סובר דהאי ברייתא דס"פ בא לו דקתני דנשאלין למלך ולכהן משוח פליג דאין כהן משוח נשאל כלל באורים ותומים אלא הוא שואל לכה"ג וכן משמע מדברי רבינו סוף פרקין שכ' להודיע שהגיע למעלת כה"ג מדבר ברוח הקודש משמע דרק כה"ג מדבר באורים:

יא

א')

וכיצד

שואלין עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו פניו לאחורי הכהן.

עכ"מ שנתן טעם לפירושו של רבינו דמיאן לפרש פניו כלפי שכינה כלפי אורים ותומים משום דכיון דהי' על לבו ע"כ פניו כלפי שכינה וא"צ להשמיענו ואי מהא לא אייריא די"ל הכונה שלא יסיח דעתו ועיניו מהאורים ותומים שעל לבו:
אך נראה שדברי רבינו מוכרחין לפי שיטתו וגם רש"י בזה לשיטתו דהנה רש"י מפרש דאורים היינו שם המפורש לכן מפרש פניו כלפי שכינה שעל לבו דהיינו שם הקודש אבל רבינו דמפרש דלא הי' שם המפורש מונח בחושן כי האורים ותומים הוא החושן ולא שם המפורש לכן מיאן לפרש שפניו כלפי שכינה שעל לבו דלדידי' ל"ה שם השם הקודש:
ב')

ומיד

רוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה וכו'. והנה לכאורה קשה דביומא דף ע"ג פריך דכל כהן שאין מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין ופירש"י ול"ל בולטות או מצטרפות ומשני סיוע הוה מסייע בהדייהו ופירש"י בהדי אורים ותומים אם כהן כשר הוא וראוי שתשרה שכינה עליו האותיות בולטות זה אחר זה ע' ל' ה' ויודע דעלה קאמר וא"צ לזה רוח הקודש אבל לרבינו דנעשה עפ"י רוח הקודש תיקשי קו' הגמ' ל"ל בולטת ונראה דרבינו מפרש דהא דמשני סיוע הוה מסייעה בהדייהו היינו דבלאו רוה"ק לא מבין לצרף האותיות דלא הי' עולין כסדר ע' ל' ה' רק בפ"א עלו כולן וע"י רוה"ק יודע ומבין לצרפן או י"ל דבאמת רק למ"ד מצטרפות מאליו הוה קשיא ל"ל רוח הקדש אבל למ"ד דבולטת ורק הכהן מצרפן צריך שפיר רוח הקודש שלא יטעה בצירוף האותיות:
ג')

כיצד שואלין.

עמשל"מ שתמה שלא כתב רבינו דנשאל בשמנה בגדים ול"נ לישב דהנה בירושלמי הוריות ס"ל לר' הושיעא דאינו עובד לא בד' ולא בשמונה של כה"ג שלא יהא אומרים ראינו כהן הדיוט שהוא עובד פעמים בשמונה ככה"ג אמר ר' יונה ולא בפנים הוא עובד והלא בחוץ הוא נשאל וטועין דבר מבפנים לבחוץ א"ל וכי ר"ט רבן של ישראל לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן ולפי"ז י"ל דרבינו דכתב לעיל בפ"ד דכהן משוח מלחמה עובד בד' בגדים כשאר כהנים ומאי קמ"ל אע"כ דקמ"ל דלא נימא כיון דנשאל בשמונה לא יהא עובד כשאר כהנים דלא יבואו לטעות דכהן הדיוט פעמים עובד בח' א"כ מכללה אתה שומע דרבינו ס"ל דנשאל בשמנה:

יב

א')

ואין

שואלין על ב' דברים כאחד ואם שאל משיבו וכו'.

והנה בפרד"ר הקשה למה השמיט רבינו הא דאיתא ביומא אם הוצרך לשניים משיבין על שניים ותי' דבגמ' אמרו רק משיבין על שניהם אבל לשאול אפי' אם הוצרך לשניהם אין שואלין דהרי אפשר לשאול זא"ז מיד ולענין דמשיבין על שניהם אין נפ"מ לדינא כלל דאם מן השמים רוצים לענות אותו על כל דבריו כאחת לא נפ"מ לענין דינא כלל יעו"ש כי נכון:
ב')

או

מי שצורך הציבור בשאלתו וכו'.

הנה זה משנה דיומא אבל בברייתא שם איתא רק למשוח מלחמה וכ' בפרד"ר דרבינו למד כן מאגדות שמואל גבי נוב עיר הכהנים שדואג הי' ממרה לבי"ד שאמרו שבדין נשאל אחימלך באורים לדוד ולא הי' מורד במלכות כי נשאלין למי שציבור צורך בו אף שאין מלך ומשוח מלחמה:

יג

א')

שאתה

מוצא בדבר נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד.

וכתב הכ"מ דכ' כן כי היכא דלא תיקשי לן הא כתוב גבי אחימלך פ"ה כהנים חגורים אפוד בד עכ"ל אמנם הכ"מ סתם דבריו ולא ביאר מה הוה קשיא לי' מפ"ה כהנים הי' לובשים אפוד בד ונראה דהכי הוה קשיא לי' דהא ביומא דף ע"ט איתא דאסור לצאת למדינה בבגדי כהונה משום דהוה מנהג של חול א"כ ה"ה דאסור לכה"ד ללבוש בגדי כהונה גדולה אפי' במקדש דהוה נמי מנהג של חול שהרי אין לך שעה שלובש אותן לשם עבודה וא"כ איך היו נושאים אפוד אפי' אי נימא דבמקדש הוה וע"ז תי' דלא הי' כאפוד של כה"ג דשל כה"ג לא הי' של בד דאפוד של כה"ג הי' של תכלת וארגמן והני כהנים למעלותם הגדולה לבשו אפוד של בד והיינו שלא בשעת עבודה דאי בשעת עבודה הוה ייתור בגדים והביא ראי' משמואל שנאמר בו נער חגור אפוד בד וכ' רבינו עוד אלא אפוד הי' חוגרים בני הנביאים וכו' להודיע כי הגיע זה למעלת כה"ג שמדבר עפ"י האפוד והחושן ברוח הקודש עכ"ל ויש לתמוה דפתח באפוד וסיים בחושן דהא ע"י החושן הוא שהי' מדברים ברוח הקודש לא ע"י האפוד ולכן נראה דהנה לעיל בה"ט כ' רבינו דמכניס קצות העבותות של חושן בטבעות שלמעלה בכתיפות האפוד ומורידין את השרשרות שבטבעות כתפות האפוד על טבעות החושן העליונות כדי שידבקנו זה בזה עכ"ל לפי"ז כיון שהאפוד של בד מסתמא נעשה כמו האפוד של הכה"ג עם שרשרות (רק זה של בד) א"כ הי' עליהם גם החושן כדי ששרשרות האפוד יהיו כנוסין בתוך טבעות החושן ושפיר סיים רבינו בחושן דגם החושן הי' נתון על האפוד של בד:
ב')

זהו שאתה מוצא בדברי הנביאים וכו'.

הנה הכ"מ כ' שרבינו כתב כן מסברא ובאמת אני ראיתי בירושלמי פרק חלק דאיתא התם אקרא דכהנים חגורים אפוד בד ולא כן תני ר' חייא אין ממנין שני כהנים גדולים כאחד אלא מלמד שהי' כולם ראויים להיות כהנים גדולים הרי שלך לפניך כי רבינו לא מלבו דיבר ובמהרי"א לשמואל כ' דכונת הקרא שהיו כולם כהנים ראויים לשאת אפוד בד ולשאול באורים ותומים או שהי' כולם לובשים אפוד כי הוא הי' מלבוש הגדולים והנכבדים בעובדי ד' וכהא"ג כתב הרמב"ן פ' תצוה לענין מעיל:
ובהאי ענינא קשה לי מנדרים דף כ' מאן מה"ש רבנן משום דמצויינין כמלה"ש וכן איתא בקידושין דף ע"ב הראנו ת"ח שבבבל דומים למה"ש ופירש"י לבושים לבנים ועטופים כמה"ש וכ' והאיש לבוש הבדים וא"כ למה הי' צריכין אפוד בד הא גם בסתם לבוש בד הי' ניכר מעלתם שהם דומים למלאכים וראויים לרוה"ק כדכ' והאיש לבוש הבדים וא"ל דהיינו הך א"כ יקשה להיפוך את"ח שבבבל איך לבשו בגדים לבנים בגדי בד כיון שזה הי' דרכם של בני הנביאים אשר הי' ראויין לרוה"ק בשלמא זה שאמרו בגמ' שדומין כמה"ש ל"ק דמחמת גודל חסידותם הי' לובשין לבנים ע"ד שאמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים ודרשו בשבת דף קט"ו דהיינו ציצית בבגדיו וגמ' מעיד עליהם שדומים כמה"ש אבל לדברי רבינו דמוכח מקרא שבני הנביאים לגודל מעלתם הי' לובשים אפוד בד א"כ כשהי' בני בבל לובשים ג"כ בגדי בד הי' נראין כאילו מחשיבין עצמן כבני הנביאים וקשה וצ"ע:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.