מעשי למלך/ביאת מקדש/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך ביאת מקדש ט

א

א')

זר

שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה ביד"ש שנאמר והזר הקרב יומת מפני השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הוזהר וזר לא יקרב אליכם איזהו זר כל שאין מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן.

ויש להבין דרבינו לא כתב מנ"ל דמחלל עבודה דבגמ' יש פלוגתא מנ"ל דמחלל עבודה וניחזי אנן בגמ' יליף רי"ש מקו"ח מבע"מ וטמא ופריך שכן אסורין בבמה וקאמר אנן יוכיח וסובר דאסור בבמה ואח"כ קאמר רב משרשיא דאתיא מיושב ומחדא מהנך והנה רבינו ע"כ לית לי' דיליף מאונן דהרי בפ"ב כתב רבינו דיליף אונן מקו"ח מבע"מ ובגמ' איתא דמבע"מ לא אתיא רק מבע"מ וזר וא"כ אי אונן יליף מקו"ח דבע"מ וזר ע"כ זר א"א דנילף מאונן דאונן גופי' היא דיליף מזר ובע"מ רק י"ל דהרי רב משרשיא מסיק דאונן יליף מיושב ומחדא מאינך וא"כ י"ל דיליף שפיר מבע"מ ומיושב דאונן אסור וזר יליף מיושב ובע"מ ג"כ כדרב משרשיא או דשפיר יליף זר מאונן ובע"מ כיון דאונן ילפינן מבע"מ ומיושב ולא צריך לילף מזר:
או י"ל דיליף זר מבע"מ ומיושב ואונן ילפינן שפיר מזר ומבע"מ אלא דיש להבין דהא א"א לילף זר מיושב דהרי בגמ' מבואר דיושב דמחלל רק יען דלעמידה בחרתיו וזר הוה כדאיתא דף כ"ג והא דבגמ' קאמר דיליף זר מיושב כבר הקשה כן בפמ"א ובטה"ק תי' דבדף כ"ג פליגי ר"נ וברייתא דבברייתא יליף משינה הכתוב לעכב וא"כ רב משרשיא סובר כברייתא דמשינה לעיכוב ילפינן דמחלל ואני הכרחתי הדבר דהרי גמ' פריך מנ"ל דיושב כשר בבמה ומשני לפני ד' ומעתה אי פסול דיושב היינו דהוה כזר א"כ פשיטא כשר בבמה ע"כ דרב משרשיא יליף משינה לעיכוב אבל רבינו בפ"ה כתב רק קרא דלעמוד לשרת משמע דיליף חילול מקרא דלעמידה בחרתיו דהוה זר א"כ א"א לילף זר מיושב וע"כ כתי' הנ"ל דיליף מאונן ובע"מ ואונן ילפינן שפיר מיושב ומבע"מ ודו"ק:
והנה אי יליף מבע"מ ומאונן ע"כ צריך לומר דאונן אסור בבמה והא דכתיב קרא דמן המקדש לא יצא משמע במה כשר י"ל משום דלגופי' צריך לדעת רבינו בפ"ב ובסה"מ מל"ת קס"ה שזה איסור תורה שלא יצא מן המקדש על מתו (ערדב"ז סי' תשע"ו) וכמש"כ בטה"ק על דברי רש"י:
ולדעתי מוכרח כן כיון שרבינו כתב בני אהרן ולא בנות אהרן משמע מזה כבר ידעינן דנשים מחללין עבודה ואהדרה לאיסורא קמא כזרים ממש והנה אי טעמו של רבינו מקו"ח א"כ יקשה ממנ"פ אי יליף מקו"ח מיושב הא בנשים ל"ש קו"ח מיושב דהרי תוס' כתבו דקו"ח יען דיושב אוכל במורם מקדשים א"כ ליכא בנשים קו"ח זה וע"כ דיליף מאונן ובע"מ וע"ז יקשה כאמור דהרי רבינו יליף אונן מקו"ח בע"מ ומזר וע"כ כמש"כ דרבינו יליף אונן מבע"מ ומיושב וזר ילפינן שפיר מבע"מ ומאונן כמש"כ לעיל ולפמש"כ להלן דיליף מקרא דכתיב בלאו ידעינן דמחללין א"ש ברווחא כיון דנשים איקרי זר בכלל קרא דלא יקרי זרים:
והנה מקרא וודאי אין לומר דיליף רבינו מדרשא דוינזרו דהרי לא הביא רבינו כלל דרשא זו רק בפ"ד לענין טמא אלא דקשה הרי גם קו"ח לא הביא ולכן לכאורה י"ל דל"צ בזר קו"ח דהנה בטה"ק חקר למה צריך קרא זר מחלל הא כתיב זר לא יקרב וכל מה דאמר רחמנא ל"ח ל"מ ותי' בקדשים ל"ש זה דבעינן שינה כתיב לעיכוב אמנם לפמש"כ ריטב"א הביאו בשעה"מ דהיכא דכתיב לאוו ל"ב שינה לעיכוב בקדשים א"כ שפיר ידעינן דזר פוסל ומחלל עבודה כיון דכתיב לאו כל זר לא יקרב אליכם ולכן לא הביא רבינו לא קו"ח ולא דרשא דקרא משא"כ בקידוש ידים בפ"ה ובאונן דליכא לאו הוצרך רבינו לכתוב דרשא מנ"ל דפסול ומחלל יעו"ש:
ויותר נראה דהנה גמ' קאמר מה לצד השוה שמוזהרין אף אני אביא זר שמוזהר והיכן מוזהר מוזר הקרב וכן גבי אונן קאמר אף אני אביא שמוזהר א"כ מוכח דהיכא דאין מוזהר ל"ש קו"ח דאיכא למיפרך מה להני שמוזהרין וכ"כ תוס' דלכן א"א לילף מגזלן דאין מוזהר ובטה"ק חקר דנימא דאף זה נילף בקו"ח דיהא מוזהר והביא מדברי משל"מ פ"ה מיסודי תורה (עמש"כ בסוג' דמקדש בחולין בעזרה) דאין עושין פירכא בשום מקום על קו"ח מה ללמד שכן מוזהר דגם זה נוכל לילף דיהא מוזהר אלא דהכי אגמרי הלמ"מ כל דבר שתלמוד בקו"ח רק לאיסור ולא למלקות ולי נראה דלפמש"כ הריטב"א הנ"ל ביומא דף נ"ג דהיכא דכתיב לאו הוה לעיכובא ובשעה"מ ה' ק"פ תמה טובא ובח"ס חו"מ העלה דרק שם יען דכתיב חוקה לכן הוה לאו לעיכובא וא"כ מעתה כאן לענין חילול שייך שפיר לפרוך מה להני שהן מוזהרין וכיון שמוזהר בדין הוא שיחלל ולכן אף אני אביא זר שמוזהרין ובדין שיתחלל אבל בלא קו"ח לא הי' מחלל אף דכתיב לאו וא"כ א"ש לעולם יליף מקו"ח מבע"מ ורק הביא קרא דלא יקרב כיון דהקו"ח רק לגלות כיון דמוזהר מחלל והבן היטב ועמש"כ בפ"ג מבאמ"ק:
ב')

והקטירו

בני אהרן ולא בנות אהרן. וראיתי בפרד"ר דרך מצותיך ח"ג כ' וז"ל נסתפקתי אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה וא"ת תיפוק לי' דחייבות מיתה משום מחב"ג דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וחייבים מיתה כזר וכש"כ בפ"י מכהמ"ק הא לא קשיא שהרי התוס' בפ"ק דקידושין דף ל"ו ד"ה חוץ כתבו וא"ת תיפוק לי' דכל הני אינם כשירות בנשים לפי שהן מחב"ג דהא אמרינן בפ"ב דזבחים דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגכ"ה לא הוה מחב"ג והרשב"א בחי' כ' תי' שני של תוספת וא"כ יש להסתפק אם חייבות מיתה דומיא דזר ומיהו עבודה מחללי כמש"כ מהרימ"ט בחי' ועיין מש"כ רבינו לקמן דין י"א ואם הי' זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות וכ' הכ"מ וטעמא משום דלא הוזהרו מלעבוד טמא ומחב"ג אלא מי שהוא ראוי לעבודה אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבודה אין עובר בשום אחד מאלה עכ"ד ועיין תוס' יבמות דף ל"ג זר בטומאה וטה"ק זבחים ובשעה"מ ה' עיוהכ"פ:
ג')

איזהו

זר כל שאינו מזרע אהרן. ובספר נ"מ כ' דנשמע מכאן דאף לוי זר הוה מעבודתו פסולה דהוה כזר ששימש והביא ראי' ממש"כ רבינו בפ"י מכהמ"ק דמחוסר בגדים עבודתו פסולה דהוה כזר ששימש וכן מדקאמר מזרע אהרן הזכרים נשמע דנשים מחללי עבודה וגם חייבין מיתה כזר ששימש:

ב

א')

אלא

בד' עבודות.

וכ' הכ"מ אף דלוי פליג פסק כרב ומשל"מ הקשה מירושלמי דרי"ו ס"ל כלוי ובשי"צ הקשה מב"י סי' תק"ט שכ' דהלכה כלוי נגד רב והביא שם דלאו כללא הוא דהיכא דדרשא משמע כרב הלכה כרב ורק נשאר קו' משל"מ מירושלמי ועוד דרבא דבעי היכל מאי ס"ל ע"כ כלוי וראיתי במהר"ם ברבי תי' ע"ד הפלפולא דלכאורה קשה ל"ל קרא נילף מבית הפרוכת דהוה עבד"ת אף שלא גמר כל הזאות כמש"כ תוי"ש דא"ל דנכנס לקטורת דהא הוה הבערה שלא לצורך דמקלקל בהבערה פטור וליכא חיוב הבערה א"כ י"ל דלוי וכן ברייתא דת"כ דתה"ד חייב היינו משום דסובר מקלקל בהבערה חייב א"כ ע"כ הא דלמבית הפרוכת היינו בנכנס להזות א"כ מוכח דעבד"ת הוה וא"צ קרא להזאות היכל רק לתה"ד דאבל אנן קיימ"ל מקלקל בהבערה פטור א"כ קרא בנכנס לקטורת איירי וצריך אידך קרא להזאת היכל ולא לתה"ד ולכן פסק כרב (ובה' תומ"ס בארתי בדרך אחר דתליא בפלוגתא דיומא דף ס"א אי כל הזאה בפ"ע עבודה הוה):
ב')

ואין

הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות. וכ' הכ"מ דהוא מימרא דרב אף דלוי פליג ופסק כרב ובמשל"מ הקשה דבירושלמי פליגי בה רי"ו ור"ל דרי"ו מחייב בתה"ד ג"כ א"כ הוה לי' לפסוק כרי"ו וכ' בנר מצוה ליישב דלפי גמ' דידן לא פליגי בהא רב ורי"ו דהא בדף כ"ג נחלקו רי"ו ור"ל בהרמה גופה דר"ל ס"ל דלאו עבודה ורי"ו סובר דעבודה הוא א"כ י"ל דמטעם זה פוטר ר"ל לזר שתרם מפני שאינו עבודה ודלא כירושלמי דס"ל דעבודה הוא אלא דפטור בזר משום דתה"ד הוה עבודת סילוק אך תלמודא דידן ס"ל דלר"ל ס"ל דלאו עבודה הוא ומטעם זה פוטר בזר ורי"ו דאמר עבודה היא פוטר בזר משום דהוה עבודת סילוק ואתיא דרי"ו כרב ולכן פסק רבינו כרב:

ג

בין

שזרק בחוץ וכו'. וכ' הכ"מ דהיינו בהיכל וכ' בשי"צ הכונה דלכן צריך לאשמעינן היכל יען דהוה בחוץ וא"כ ליכא למשמע מועבדתם דהתם לא כתיב אלא מזבח או לפני ולפנים (וכעין דכ' מהרש"א שם לפרש האי אלא מעתה זר שסידר הלחם יתחייב) וכ' עוד בשם המאירי לפרש האי בחוץ הן הזאת של מצורע אעפ"י שאין במזבח אלא כנגד קדק"ד כדכתיב לפני ד' יע"ש:

ד

הקטיר

וכו'. הקשה במשל"מ דלא הביא בין פסול כדיומא דף כ"ד ובשי"צ תי' כיון דחזינן דבאידך ברייתא לא תלי' בין פסול א"כ ע"כ משום דמילתא דפשיטא כיון דאם עלה לא ירד חשובה עבודה:
במשל"מ לקמן [על הל' ט"ו] הביא מיומא דף מ"ו דאפשר לעשות המערכה למטה אצל המזבח מוכח הא דאמרינן וכי זר קרב אצל מזבח היינו משום דאסור לקרב לגבי מזבח וקשה לפי"ז ממנחות דף כ' דפריך וכי ס"ד דזר קרב אצל מזבח ויקשה הא אפשר לעשות למטה בשלמא אי הכונה משום דעבודת מזבח פסול בזר ניחא אבל לפי דברי המשל"מ קשה אך י"ל עפמש"כ תוס' מנחות דף י"ח דפריך וכי זר קרב היינו משום דמליחה אחר הגשה שהיא בראשו של מזבח ומסתמא לא ירד ועלח"מ פ"ה מאימ"ז וח"ס בח"ו מזה:
והנה כאן מבואר דחיוב הקטרה בכזית וראיתי בשו"ת מהרי"א סי' ס"ו שכ' הא חיוב הבערה בכ"ש א"כ קשה מיבמות דף ל"ג דאמרינן איסור זרות איכא איסור שבת ליכא הא אדרבא איסור שבת קדים בכ"ש ואיסור זרות אח"כ בכזית א"כ איסור שבת איכא זרות ליכא ונראה ליישב דהנה בירושלמי פ"ב דשבת משני לר"י חייב משום מבשל ויקשה אמאי לא משני כן בתלמודא דידן ותי' במראה הפנים דאיסור זרות משמע לי' אפי' בכ"ש כגון במהפך בצינורא ומבשל ליכא בכ"ש לפי"ז מוכח דהאי איסור הקטרה דאמרינן היינו ג"כ בכ"ש כהך דמהפך בצינורא ובזה ליכא משום בישול וא"כ לא קשה דאיסור שבת קדים דהאי הקטרה ג"כ בכל דהוא רק כיון שיש באותו אבר כזית כבר חייב אף אהקטרה כל דהו:
ועוד יותר נראה דהנה על קו' המ"פ י"ל כיון דאיסור הקטרה בכזית ואיסור בישול כגרוגרת משמע לי' לגמ' דידן דלית לאוקים באיסור בישול משום דמשמע לי' בהאי איסור זרות כבר יש חיוב שבת וע"כ רק משום הבערה ולכן פסק דבהבערה ליכא אלא מלקות וזה ניחא לר' יוסי אבל לר"ש שפיר י"ל דבאמת משום הבערה לא חשוב לי' דהוה לאו וסובר ג"כ דללאו יצאה ורק חייב משום מבשל א"כ שוב איסור זרות קדים דזרות בכזית והקטרה דשבת בכגרוגרת משום מבשל דמשום הבערה ל"ה אלא לאו ושפיר קאמר משום זרות מחייב ולא משום שבת:
אך לכאורה אכתי יקשה לדברי הא עכ"פ גם משום הבערה חייב עכ"פ מלקות והוא בכ"ש וקודם לאיסור זרות דעכ"פ חטאת ליכא הא בזרות ג"כ רק לאוו ואף דא"כ קשה גם מאי פריך לר"י דללאו יצאה עכ"פ לאו איכא כמו שהקשו תוס' באמת הנה לזה היטיב אשר דיבר במהרי"א לתוס' שבת ק"ו מוכח למ"ד ללאו יצא מקלקל בהבערה פטור א"כ קו' הגמ' דאפי' לאו ליכא אבל לר"ש דסובר מקלקל בהבערה חייב ל"ש תי' זה אך הדבר ניחא דרק לר"י הקשו תוס' דהוה לאו בזרות אבל לר"ש באמת בזרות יש חיוב חטאת דר"ש קאמר בשם ר"ע רבו בסנהדרין דף פ"ג דחייב אזרות סקילה ויש כאן חיוב חטאת ורק לר"י הקשו גם זרות לאו הוה ולר"י שפיר תי' מהרי"א דאפי' לאו ליכא כאן דהוה מקלקל בהבערה והבן:
ובזה ניחא לי דברי ירושלמי דמסיק משום מבשל וכ' בק"ע דאי משום הבערה ל"ה לאו לר"י והקשה א"כ קשה הא דפריך לעיל לר"י למה לא חייב משום מבעיר כיון דגם לירושלמי סובר ר"י ללאו יצאה להנ"ל ניחא דבאמת לירושלמי לית לי' לר"י ללאו יצאה אלא לחלק יצאה ולכן פריך למה לא חייב משום מבעיר והא דקאמר בזר שעבד חייב ב' משום זרות ומבשל ולא משום מבעיר אין משום דסובר ללאו יצאה אלא כיון דסובר לחלק יצאה ע"כ סובר ג"כ מקלקל בהבערה פטור דר"ש דמחייב מקלקל בהבערה משום דכ' לא תבערו ומבואר בתוס' שבת ק"ו למ"ד לחלק יצאה או ללאו יצאה ע"כ סובר מקלקל פטור וכיון דמחלל עבודה הוה מקלקל בהבערה וע"ז מסיק דבאמת משום מבשל חייב לא משום מבעיר והדבר נכון מאוד:

אבל

המקטיר קטורת ביוה"כ בקדק"ד א"ח מיתה עד שיקטיר מלא חפניו. ובס' נר מצוה הקשה תיפוק לי' דאפי' אם לא הקטיר כלל חייב על הכניסה דהא אפי' כה"ג שנכנס שלא לעבודה חייב מיתה ולכן העלה דזרים לא הוזהרו בלא יבוא ע"ד שכ' תוס' קידושין דף ל"ו דנשים דלא נצטוו בבגכ"ה לא הוו מחוסרי בגדים אף דדעת רבינו בפ"א מה' אלו דמעלות אלו דקתני בפ"ק דכלים דאורייתא נינהו היינו דאיכא איסורא דאורייתא אבל מיתה ומלקות ליכא והביא דברי המשל"מ בפ"ט מה' אלו דס"ל כיון דבפ"ו מה' אלו כ' דבע"מ הוא באזהרה דלא יבוא קו"ח דגם זר מוזהר על זה ובנר מצוה הקשה עליו דמק"ו רק נשמע איסורא אבל מלקי לא לקי דאין עונשין מפ"ד והביא דברי השעה"מ שהוכיח דזר מוזהר אביאה ריקנית מדלא דחי בזבחים דף כ"ב מה לבע"מ שחייב אביאה ריקנית ובנר מצוה דחי דעדיפא קפריך והביא דברי השעה"מ דכהן מב"ג דהוה כזר חייב ג"כ אביאה ריקנית ובנר מצוה דחי דא"כ הא דכ' רבינו בפ"א מבאמ"ק הט"ו דכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתויי יין או שכור משאר משקין או פרוע ראש לקי ואמאי לא כ' גם מחוסר בגדים אע"כ דאין זר חייב אביאה ריקנית כש"כ דאין כהן מחב"ג חייב אביאה ריקנית:

ה

א')

והמסדר

ב' גיזרין חייב וכו'.

וכ' הכ"מ פלוגתא דרב ורי"ו ופסק כרי"ו והקשה בשיח יצחק דבגמ' משמע דגם לוי כרב מדלא הוסיף אלא תה"ד וכן הקשה בשירי קרבן בירושלמי והוסיף עוד להקשות דרבינו נתן טעם דעצים קרבן הוה הרי הוא כמקטיר איברים משמע שר"ל דלכן לא חשוב בגמ' רק ד' עבודות ול"ח ב' גיזרין דבכלל הקטרה הוא וא"כ יקשה מ"פ הגמ' סידור שני גיזרין ליחייב ומשני בהא פליגי ומ"פ דילמא לכו"ע חייב רק לא קחשבינן לי' דבכלל הקטרה הוא:
ונראה ליישב דהנה בירושלמי איתא באמת דלכו"ע חייב לכן י"ל דתליא בהא אי אמרינן עצים קרבן הם כרבי שפיר הוה בכלל הקטרה אבל אי עצים ל"ה קרבן ל"ה בכלל הקטרה וא"כ י"ל רבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן דהוא פלוגתא במנחות דף כ' ולכן כ' עצים קרבן הן ובכלל הקטרה (וע' בכ"מ ובלח"מ בפ"ה מאימ"ז שכ' דרבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן והא דא"צ מלח הוא מדברי קבלה דא"צ מלח) וגמ' קאי למ"ד דעצים לאו קרבן הן:
עוד י"ל דביומא דף כ"ו כ"ז לחד לישנא קאמר רי"ו דחייב משום עבד"ת א"כ שפיר קשה אמאי ל"ח גם לוי מדלא הוסיף גזרי עצים דנדע שהוא עבודה תמה דלא תימא דל"ח עבודה תמה כמש"כ תוס' שם לכן שפיר פריך משני גזרי עצים אבל למסקנא דמסיק דרי"ו לא קאמר הטעם דעבודה תמה אלא דהוא עבודת היום א"כ י"ל דלא פליגי והא דלא חשבוהו יען דבכלל הקטרה שזה ג"כ עבודת יום וא"צ לאשמעינן שהוא עבודה תמה (עי' תוס' שם דהא דקאמר רי"ו מפני שהוא עבודה כן הוא המסקנא גם לל"ב) א"כ לא מוכח דלוי ס"ל כרבי ושפיר פסק רבינו כרי"ו:
ב')

שם

הקשה הכ"מ דלא חשב הממצה והא בפ"ז ממעה"ק כ' דמיצוי מעכב ובשי"צ על תוי"ש כ' דממצה דקתני לא קאי אעולת עוף אבל הממצה דחטאת עוף לא קתני דבפלוגתא לא קמיירי דפלוגתא הוא במעילה א"כ הממצה דעולת העוף היינו הזאת דחה"ע והרי זה בכלל א' מכל הזיית דם שהזכיר וממצה דחה"ע לא הביא כיון שלא מתבאר בגמ':
ג')

אבל

היוצק והבולל והפותת והמולח מניף ומגיש ומסדר לחה"פ וכו'.

וכ"כ בפי"ט ממעה"ק דכל אלו פטור לפי שאין גמר עבודה ואני תמה כי בפ"א מפהמ"ק כ' כל המנחות שיוצק או בלל זר כשר מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלולה שכשרה בזר הרי דכשר אפי' לכתחלה ואיך כ' דלוקה ונפסלין וכן למה צריך לטעמא יען דיש אחרי' עבודה כיון דכשר בזר לכתחלה כשר גם בחוץ כדמוכח במנחות דף י"א דהא בהא תליא הנה הך דהכא יש ליישב עפ"י הא דאיתא במנחות דקאמר משנה דלא כרי"ו דחשיב ט"ו עבודות יציקות ובלילות דאם כהן אין יודע בהן אין לו חלק בכהונה וע"כ דזר פסול בהן ומשני כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל מנחת ישראל דבת קמיצה היא מקמיצה ואילך מצות כהונה מנחת כהנים דלאו בת קמיצה מעיקרא בעי כהונה ודחי רבא מנחת כהנים מהיכא איתרבי ליציקה ממנחת ישראל מה התם כשר בזר אף הכא כן א"ד אר"נ ל"ק כאן בנקמצות כאן בשאין נקמצות א"ל רבא מכדי שאין נקמצות מהיכא איתרבי ליציקה מנקמצות מה התם כשר בזר אף הכא כן והנה קשיא לי דלקמן דף ע"ה הקשו תוס' דבעי גז"ש קרבנך ליציקה ובלילה ומ"ש הא כבר ידעינן כן מקרא דכ' מנחה ותי' דבאמת רק צריך לימוד לענין מת"ש ובתי' השני כ' דעיקר ידעינן מקרבנך וגלוי מילתא בעלמא דכל מנחות שווין ומנחה רק צריך דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה והנה לפי תי' השני א"כ קשה מהך דמנחות דקאמר דרק יליף כן מנקמצות ומשל ישראל א"כ מוכח כתי' הראשון וצ"ע:
והנה ל"נ ליישב קו' תוס' עד"א דוודאי למ"ד דסולת בוללן שייך לחלק בין מחבת למרחשת יען דזה מעשה עבה וזה רכה ולפי"ז לעולם רק גילוי מילתא בכל מנחות דשווין והא דבעי קרבנך היינו לענין מחבת ומרחשת דוקא וא"כ לא קשיא מהך דמנחות דמוכח לכאורה דעיקר ילפותא ממנחת ישראל ליציקה דהוה גילוי מילתא משום די"ל דגמ' קאי אליבא דרבי דחלות בוללן א"כ ל"ל דהוה ג"מ בעלמא דא"כ ל"ל גז"ש דקרבנך וע"כ דעיקר ילפותא ממנחה וקרבנך רק למת"ש וא"כ שפיר דחי כיון דיציקה מישראל יליף כמו התם בזר ה"ה כאן בזר כשר אבל לדידן דקיימ"ל סולת בוללן כמבואר בפי"ג ממעה"ק שפיר י"ל דג"מ בעלמא הוה ורק למרחשת יען דמעשה רכה ל"ד למחבת צריך גז"ש דקרבנך ומנחה לא בעי רק דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה א"כ ל"ש דחוי הגמ' דיציקה משל ישראל מה התם בזר דהרי רק ג"מ הוה וא"כ שפיר י"ל הא דחייבת בלאו ביציקה בהני דאין נקמצות או במנחת כהנים דלאו בר קמיצה והך דפ"ט מפהמ"ק איירי בכל מנחות דיש בהן קמיצה אז זר כשר לכתחלה:
אמנם בפי"ג ממעה"ק כתבתי להקשות דע"כ דלא כר"ש דלר"ש כל שאין נקמצות ליכא פתיתה והגשה כדאיתא דף ס' וא"כ איך מוקי באין נקמצות וא"כ תיקשי פתיתה והגשה דחשוב ר"ש דכהן אין מודה פסול לעבודה ואמנם לדידן דיש הגשה ופתיתה אף באין נקמצות הן במנחת הסולת והן במנחת כהנים שפיר נוכל לאוקמא הכא באין נקמצות והך דפהמ"ק בנקמצות ולפי"ז משנה פי"ד דזבחים איירי באין נקמצות רק דאכתי מהך דאיתא בפי"ט ממעה"ק לא מתרצי בהא:
לכך אני אומר דהנה בתויו"ט תמה מאוד על לשון המשנה דחשיב יציקה ובלילה ואח"כ מטיב נרות ואינך ואח"כ כ' הקומץ ומקבל יען שאין גמר עבודה וכן רבינו כ' כן כאן ובמעה"ק תחילה יציקה ובלילה ואח"כ מטיב הנרות ומסדר שולחן ואח"כ חוזר למעשה מנחה וכ' קומץ ומקבל ופלא מאוד:
ול"נ דא"ש מאוד דבוודאי בהך דיציקה ובלולה ליכא חיוב כלל אלא באינך מטיב הנרות ומסדר שולחן קומץ ומקבל דם בהני יש חיוב דמקמיצה וקבלה מצות כהונה רק פטור יען שאין אחרי' עבודה ולכן לא נקט קומץ עם שאר מעשה מנחה ונקט מסדר שולחן ומטיב נרות ואח"כ קומץ ומקבל דם דרק בהני איכא הטעם יען שאין אחרי' עבודה ולכן נקט רבינו כלשון המשנה דטעמא רבה איכא בהא:
והנה הריטב"א בקידושין דף ל"ד העלה דאותן שיש בהן הגשה מהגשה ואילך מצות כהונה ובאותן שאין בהן הגשה מקמיצה ואילך מצות כהונה והנה לא מצינו מנחה שצריכה קמיצה ואין בה הגשה אלא מנחת כהנים לר"ש כמש"כ תוס' שם במנחות וא"כ לריטב"א המשנה אתיא כר"ש ואין לומר דכוונתו על מנחת חוטא דנקמצת ואין בה הגשה אלא דיקשה מגמ' דמנחות שהבאתי דמוקי באין נקמצות אפי' יציקה וכש"כ הגשה בכהן ובנקמצות מקמיצה ואילך משמע דלא כדבריו ולקושית הריטב"א נ"ל עפ"י גמ' דמנחות דמשנה דקחשיב הגשה בכהן איירי באין נקמצות כגון מנחת כהנים וחוטא ודלא כר"ש והא דמקמיצה ואילך מצות כהונה בנקמצות ולפי"ז יש ראי' לדברי רבינו לפי דרכו דבנקמצות אז מקמיצה ואילך אבל באין נקמצות חייב זר עלי' אבל אין מחלל עבודה ובאמת ה"ה יציקה ובלילה וכמש"כ מהרימ"ט שם ול"ב קרא דרק למדין מהגשה:
רק דיש לתמוה אמש"כ הריטב"א דלכן ל"ח פתיתה בלילה ויציקה יען דכשר בזר דהא לר"ש כל הני פסולות בזר והנה במהרי"ט כ' דלא נקש הני דידעינן מהגשה דפסולות בנשים ולכאורה תמוה דכל הני כשירות בזר וצריך לומר אליבא דר"ש קאי אמנם ל"נ דהגשה לכתחלה בעי כהן והו"א אשה ג"כ לכתחלה שהיא כהנת כשרה לזה ממעט כהנות אבל יציקה ובלולה לכתחלה כשר בזר ודלא כמהרי"ט ודלא כריטב"א אלא דלמהרי"ט הקשה לו היכא ס"ד כלל נשים לכתחלה כשרה בהגשה הא הוה מ"ע שהז"ג אבל לדידי הא ל"ק דרק בסמיכה הקשה תוס' הא הוה מ"ע שהז"ג אבל הגשה שהוא חלק מעבודה ל"ש ז"ג דעיקר הכשירו של קרבן הוא ביום וכמש"כ במקנה ומהרי"ט גופי' כרב כן בסמיכה רק תוס' לית להו בסמיכה האי סברא דאינו חלק מעבודה אבל הגשה דהוא חלק מעבודה ל"ה ז"ג ע"כ שפיר הו"א אפי' כהנת כשר לכתחלה ולכן ממעט דלכתחלה לא אבל באמת כשר דהרי לא הגיש כלל כשר ודו"ק:
אח"ז ראיתי בשעה"מ ה' יו"ט הרגיש קצת במה שכ':
ונראה דיצא לרבינו כך מברייתא סנהדרין דף פ"ג אזהרה ליוצק ובולל מניין ת"ל קדושים תהיו ולא יחללו וגמ' דחי אסמכתא ואח"כ פריך מטמא ששימש במיתה ומסיק דבתיובתא א"צ לדחוק דאפי' באזהרה אינו ושפיר מתפרש הברייתא כפשטי' דהוה באזהרה:
ד')

ההפשט

וניתוח והולכת עצים כשרה בזרים וכו'.

ותמוה דבגמ' דזבחים דף י"ג יליף זה מקרא דוהקריב זה הולכה לא מקרא דוהקיר וראיתי בשי"צ ביומא שהרגיש בזה וכ' שט"ס בדבריו וצ"ל והקריב וקאי רק אהולכת עצים לא אהפשט וניתוח:
ה')

והמטיב

את הנרות.

ולקמן כ' הדלקה כשר בזר והיינו דרבינו ס"ל דהטבה לאו היינו הדלקה ותימא רבה דרבינו בפ"ג מתומ"ס כ' דהטבה היינו הדלקה אמנם כבר תמה עליו בשו"ת הרשב"א לכן אני אומר דכוונתו כך דהנה מצינו דכתיב לא תבשל ודרשו חכמז"ל שתורה אפיקתה לאכילה בלשון בישול לומר דרק בישול אסרה תורה ובחולין דף קי"ג אמרינן דגלי קרא כשם שלקה אאכילה לקי אבישול כן נמי אמרינן הכא כיון דא"א להדלקה בלא הטבה הוציא רחמנא ההדלקה בלשון הטבה אבל עבודת הטבה דקרא לאו היינו ההדלקה ולפי"ז א"ש דרבינו כאן כ' דחייב אהטבה ובהדלקה כ' דכשר דהטבה לאו היינו הדלקה אלא דהדלקה נקראת גם הטבה כיון דא"א להדלקה בלא הטבה ובפ"ג מתומ"ס יבואר יותר:
אח"ז בא לידי שו"ת שו"מ ח"ג סי' ע"ה שעמד קצת על זה וכ' וז"ל הן אמת שצריך להבין לפמש"כ רבינו דהדלקת נרות הוא הטבתן א"כ מה זה שבפ"ט מבמ"ק כ' כיון שהטיב את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן והא הדלקת הנרות זהו הטבתן עכ"ל ופלא דעדיפא הוה לי' להקשות שרבינו כאן כ' דזר המטיב את הנרות חייב א"כ מפורש יוצא בדבריו שהטבה לאו היינו הדלקה:
אמנם נראה ליישב דבקרא כתיב בין הערבים אמנם אי דרשינן טעמא דקרא לפי מה שבארתי בפ"ח מבית הבחירה המצוה להדליק הוא שזה כבוד לפלטרין של מלך ולהאי טעמא באמת גם ביום צריך להדליק אלא דנפ"מ דאם מדליק בין הערביים דמפורש בקרא אין להדליק אלא בפנים דהדלקה במקומן בעינן אבל אם מדליק ביום שהוא רק מפני שזה כבוד לפלטרין של מלך ולזה סגי אם מדליק בחוץ ומכניסן לפנים וא"כ ניחא הא דמשמע במשנה דביום ליכא מצוה היינו להדליק בפנים הדלקה במקומה ל"ב אבל עכ"פ צריך שתהא דולקת גם ביום:
וכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי טובא מוה' אברהם מ"ש פראנקל נ"י נשיא הוא בישראל אמר לי דבר נכון להוכיח כדברי רבינו דגם ביום איכא מצוה להדליק מהא דאיתא בשבת דף כ"א מאי חנוכה כשנכנסו היונים להיכל טימאו כל השמנים וכו' מצאו פך חתום בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים ויש לדקדק אי המצוה רק בלילה א"כ הוה לי' לומר שלא הי' בו להדליק אלא לילה אחת דבכלל יום לא משמע לילה דבשלמא ימים משמע שפיר גם לילות כדאיתא בסוכה דף מ"ג אבל יום דמשמע ועתו למעט לילה ל"ש ליקרות לילה בשם יום אלא וודאי דמצוה להדליק גם ביום ובאמת לא הי' בו רק להדליק על יום אחד ואפשר נמי דלא הי' בו אלא כדי להדליק אלא יום אחד היינו שהיום קצר מהלילה וכדאמרו במנחות דף פ"ח שהי' משערין שיהא שיעור שידליק ליל טבת הארוכות א"כ לא הי' בו להדליק כדי שיעור לילה אחת בחודש כסליו שהיא ארוכה מהיום וע"כ נקט כדי יום אחד בלא לילה ולא כדי שתדליק בלילה אמנם כיון שמצאו ביום כ"ב כסליו בין הערבים הצריכו להדליק מיד בין הערבים אף שלא הי' בו שיעור שתהא דולקת כל הלילה ונעשה בו נס שהי' דולקת כל הלילה וגם הי' להדליק בבוקר ביום כ"ו חנוכה א"כ נעשה מיד נס שהיתה דולקת כל הלילה הארוכה וגם יום כ"ו ונס זה נעשה בכל שמונה ימים דהיינו ליל ויום דבכלל ימים שפיר גם לילות כגמ' דסוכה הנ"ל וע"כ שפיר הי' נס כל השמונה ימים ומיושב קו' המפרשים הא לא הי' נס רק בשבעה ימים להנ"ל א"ש דהי' נס שפיר גם ביום הראשון שלא הי' בו שיעור אלא להדליק רק יום בלא לילה ואפשר שלא הי' באותו פך אלא להדליק יום אחד מימים הקצרים ודלק כל הלילה והיום ודפח"ח שוב ראיתי כהא"ג במהרש"א בח"א חולין דף נ"ה ומפרש דלזה רמז קרא מובז ליום קטנות ולהנ"ל א"ש יותר לישנא דקרא דנקט יום קטנות דהנס הי' מחמת יום קטנות:

ו

א')

והמסדר

ב' גיזרין חייב וכו'.

וכ' הכ"מ פלוגתא דרב ורי"ו ופסק כרי"ו והקשה בשיח יצחק דבגמ' משמע דגם לוי כרב מדלא הוסיף אלא תה"ד וכן הקשה בשירי קרבן בירושלמי והוסיף עוד להקשות דרבינו נתן טעם דעצים קרבן הוה הרי הוא כמקטיר איברים משמע שר"ל דלכן לא חשוב בגמ' רק ד' עבודות ול"ח ב' גיזרין דבכלל הקטרה הוא וא"כ יקשה מ"פ הגמ' סידור שני גיזרין ליחייב ומשני בהא פליגי ומ"פ דילמא לכו"ע חייב רק לא קחשבינן לי' דבכלל הקטרה הוא:
ונראה ליישב דהנה בירושלמי איתא באמת דלכו"ע חייב לכן י"ל דתליא בהא אי אמרינן עצים קרבן הם כרבי שפיר הוה בכלל הקטרה אבל אי עצים ל"ה קרבן ל"ה בכלל הקטרה וא"כ י"ל רבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן דהוא פלוגתא במנחות דף כ' ולכן כ' עצים קרבן הן ובכלל הקטרה (וע' בכ"מ ובלח"מ בפ"ה מאימ"ז שכ' דרבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן והא דא"צ מלח הוא מדברי קבלה דא"צ מלח) וגמ' קאי למ"ד דעצים לאו קרבן הן:
עוד י"ל דביומא דף כ"ו כ"ז לחד לישנא קאמר רי"ו דחייב משום עבד"ת א"כ שפיר קשה אמאי ל"ח גם לוי מדלא הוסיף גזרי עצים דנדע שהוא עבודה תמה דלא תימא דל"ח עבודה תמה כמש"כ תוס' שם לכן שפיר פריך משני גזרי עצים אבל למסקנא דמסיק דרי"ו לא קאמר הטעם דעבודה תמה אלא דהוא עבודת היום א"כ י"ל דלא פליגי והא דלא חשבוהו יען דבכלל הקטרה שזה ג"כ עבודת יום וא"צ לאשמעינן שהוא עבודה תמה (עי' תוס' שם דהא דקאמר רי"ו מפני שהוא עבודה כן הוא המסקנא גם לל"ב) א"כ לא מוכח דלוי ס"ל כרבי ושפיר פסק רבינו כרי"ו:
ב')

שם

הקשה הכ"מ דלא חשב הממצה והא בפ"ז ממעה"ק כ' דמיצוי מעכב ובשי"צ על תוי"ש כ' דממצה דקתני לא קאי אעולת עוף אבל הממצה דחטאת עוף לא קתני דבפלוגתא לא קמיירי דפלוגתא הוא במעילה א"כ הממצה דעולת העוף היינו הזאת דחה"ע והרי זה בכלל א' מכל הזיית דם שהזכיר וממצה דחה"ע לא הביא כיון שלא מתבאר בגמ':
ג')

אבל

היוצק והבולל והפותת והמולח מניף ומגיש ומסדר לחה"פ וכו'.

וכ"כ בפי"ט ממעה"ק דכל אלו פטור לפי שאין גמר עבודה ואני תמה כי בפ"א מפהמ"ק כ' כל המנחות שיוצק או בלל זר כשר מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלולה שכשרה בזר הרי דכשר אפי' לכתחלה ואיך כ' דלוקה ונפסלין וכן למה צריך לטעמא יען דיש אחרי' עבודה כיון דכשר בזר לכתחלה כשר גם בחוץ כדמוכח במנחות דף י"א דהא בהא תליא הנה הך דהכא יש ליישב עפ"י הא דאיתא במנחות דקאמר משנה דלא כרי"ו דחשיב ט"ו עבודות יציקות ובלילות דאם כהן אין יודע בהן אין לו חלק בכהונה וע"כ דזר פסול בהן ומשני כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל מנחת ישראל דבת קמיצה היא מקמיצה ואילך מצות כהונה מנחת כהנים דלאו בת קמיצה מעיקרא בעי כהונה ודחי רבא מנחת כהנים מהיכא איתרבי ליציקה ממנחת ישראל מה התם כשר בזר אף הכא כן א"ד אר"נ ל"ק כאן בנקמצות כאן בשאין נקמצות א"ל רבא מכדי שאין נקמצות מהיכא איתרבי ליציקה מנקמצות מה התם כשר בזר אף הכא כן והנה קשיא לי דלקמן דף ע"ה הקשו תוס' דבעי גז"ש קרבנך ליציקה ובלילה ומ"ש הא כבר ידעינן כן מקרא דכ' מנחה ותי' דבאמת רק צריך לימוד לענין מת"ש ובתי' השני כ' דעיקר ידעינן מקרבנך וגלוי מילתא בעלמא דכל מנחות שווין ומנחה רק צריך דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה והנה לפי תי' השני א"כ קשה מהך דמנחות דקאמר דרק יליף כן מנקמצות ומשל ישראל א"כ מוכח כתי' הראשון וצ"ע:
והנה ל"נ ליישב קו' תוס' עד"א דוודאי למ"ד דסולת בוללן שייך לחלק בין מחבת למרחשת יען דזה מעשה עבה וזה רכה ולפי"ז לעולם רק גילוי מילתא בכל מנחות דשווין והא דבעי קרבנך היינו לענין מחבת ומרחשת דוקא וא"כ לא קשיא מהך דמנחות דמוכח לכאורה דעיקר ילפותא ממנחת ישראל ליציקה דהוה גילוי מילתא משום די"ל דגמ' קאי אליבא דרבי דחלות בוללן א"כ ל"ל דהוה ג"מ בעלמא דא"כ ל"ל גז"ש דקרבנך וע"כ דעיקר ילפותא ממנחה וקרבנך רק למת"ש וא"כ שפיר דחי כיון דיציקה מישראל יליף כמו התם בזר ה"ה כאן בזר כשר אבל לדידן דקיימ"ל סולת בוללן כמבואר בפי"ג ממעה"ק שפיר י"ל דג"מ בעלמא הוה ורק למרחשת יען דמעשה רכה ל"ד למחבת צריך גז"ש דקרבנך ומנחה לא בעי רק דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה א"כ ל"ש דחוי הגמ' דיציקה משל ישראל מה התם בזר דהרי רק ג"מ הוה וא"כ שפיר י"ל הא דחייבת בלאו ביציקה בהני דאין נקמצות או במנחת כהנים דלאו בר קמיצה והך דפ"ט מפהמ"ק איירי בכל מנחות דיש בהן קמיצה אז זר כשר לכתחלה:
אמנם בפי"ג ממעה"ק כתבתי להקשות דע"כ דלא כר"ש דלר"ש כל שאין נקמצות ליכא פתיתה והגשה כדאיתא דף ס' וא"כ איך מוקי באין נקמצות וא"כ תיקשי פתיתה והגשה דחשוב ר"ש דכהן אין מודה פסול לעבודה ואמנם לדידן דיש הגשה ופתיתה אף באין נקמצות הן במנחת הסולת והן במנחת כהנים שפיר נוכל לאוקמא הכא באין נקמצות והך דפהמ"ק בנקמצות ולפי"ז משנה פי"ד דזבחים איירי באין נקמצות רק דאכתי מהך דאיתא בפי"ט ממעה"ק לא מתרצי בהא:
לכך אני אומר דהנה בתויו"ט תמה מאוד על לשון המשנה דחשיב יציקה ובלילה ואח"כ מטיב נרות ואינך ואח"כ כ' הקומץ ומקבל יען שאין גמר עבודה וכן רבינו כ' כן כאן ובמעה"ק תחילה יציקה ובלילה ואח"כ מטיב הנרות ומסדר שולחן ואח"כ חוזר למעשה מנחה וכ' קומץ ומקבל ופלא מאוד:
ול"נ דא"ש מאוד דבוודאי בהך דיציקה ובלולה ליכא חיוב כלל אלא באינך מטיב הנרות ומסדר שולחן קומץ ומקבל דם בהני יש חיוב דמקמיצה וקבלה מצות כהונה רק פטור יען שאין אחרי' עבודה ולכן לא נקט קומץ עם שאר מעשה מנחה ונקט מסדר שולחן ומטיב נרות ואח"כ קומץ ומקבל דם דרק בהני איכא הטעם יען שאין אחרי' עבודה ולכן נקט רבינו כלשון המשנה דטעמא רבה איכא בהא:
והנה הריטב"א בקידושין דף ל"ד העלה דאותן שיש בהן הגשה מהגשה ואילך מצות כהונה ובאותן שאין בהן הגשה מקמיצה ואילך מצות כהונה והנה לא מצינו מנחה שצריכה קמיצה ואין בה הגשה אלא מנחת כהנים לר"ש כמש"כ תוס' שם במנחות וא"כ לריטב"א המשנה אתיא כר"ש ואין לומר דכוונתו על מנחת חוטא דנקמצת ואין בה הגשה אלא דיקשה מגמ' דמנחות שהבאתי דמוקי באין נקמצות אפי' יציקה וכש"כ הגשה בכהן ובנקמצות מקמיצה ואילך משמע דלא כדבריו ולקושית הריטב"א נ"ל עפ"י גמ' דמנחות דמשנה דקחשיב הגשה בכהן איירי באין נקמצות כגון מנחת כהנים וחוטא ודלא כר"ש והא דמקמיצה ואילך מצות כהונה בנקמצות ולפי"ז יש ראי' לדברי רבינו לפי דרכו דבנקמצות אז מקמיצה ואילך אבל באין נקמצות חייב זר עלי' אבל אין מחלל עבודה ובאמת ה"ה יציקה ובלילה וכמש"כ מהרימ"ט שם ול"ב קרא דרק למדין מהגשה:
רק דיש לתמוה אמש"כ הריטב"א דלכן ל"ח פתיתה בלילה ויציקה יען דכשר בזר דהא לר"ש כל הני פסולות בזר והנה במהרי"ט כ' דלא נקש הני דידעינן מהגשה דפסולות בנשים ולכאורה תמוה דכל הני כשירות בזר וצריך לומר אליבא דר"ש קאי אמנם ל"נ דהגשה לכתחלה בעי כהן והו"א אשה ג"כ לכתחלה שהיא כהנת כשרה לזה ממעט כהנות אבל יציקה ובלולה לכתחלה כשר בזר ודלא כמהרי"ט ודלא כריטב"א אלא דלמהרי"ט הקשה לו היכא ס"ד כלל נשים לכתחלה כשרה בהגשה הא הוה מ"ע שהז"ג אבל לדידי הא ל"ק דרק בסמיכה הקשה תוס' הא הוה מ"ע שהז"ג אבל הגשה שהוא חלק מעבודה ל"ש ז"ג דעיקר הכשירו של קרבן הוא ביום וכמש"כ במקנה ומהרי"ט גופי' כרב כן בסמיכה רק תוס' לית להו בסמיכה האי סברא דאינו חלק מעבודה אבל הגשה דהוא חלק מעבודה ל"ה ז"ג ע"כ שפיר הו"א אפי' כהנת כשר לכתחלה ולכן ממעט דלכתחלה לא אבל באמת כשר דהרי לא הגיש כלל כשר ודו"ק:
אח"ז ראיתי בשעה"מ ה' יו"ט הרגיש קצת במה שכ':
ונראה דיצא לרבינו כך מברייתא סנהדרין דף פ"ג אזהרה ליוצק ובולל מניין ת"ל קדושים תהיו ולא יחללו וגמ' דחי אסמכתא ואח"כ פריך מטמא ששימש במיתה ומסיק דבתיובתא א"צ לדחוק דאפי' באזהרה אינו ושפיר מתפרש הברייתא כפשטי' דהוה באזהרה:
ד')

ההפשט

וניתוח והולכת עצים כשרה בזרים וכו'.

ותמוה דבגמ' דזבחים דף י"ג יליף זה מקרא דוהקריב זה הולכה לא מקרא דוהקיר וראיתי בשי"צ ביומא שהרגיש בזה וכ' שט"ס בדבריו וצ"ל והקריב וקאי רק אהולכת עצים לא אהפשט וניתוח:
ה')

והמטיב

את הנרות.

ולקמן כ' הדלקה כשר בזר והיינו דרבינו ס"ל דהטבה לאו היינו הדלקה ותימא רבה דרבינו בפ"ג מתומ"ס כ' דהטבה היינו הדלקה אמנם כבר תמה עליו בשו"ת הרשב"א לכן אני אומר דכוונתו כך דהנה מצינו דכתיב לא תבשל ודרשו חכמז"ל שתורה אפיקתה לאכילה בלשון בישול לומר דרק בישול אסרה תורה ובחולין דף קי"ג אמרינן דגלי קרא כשם שלקה אאכילה לקי אבישול כן נמי אמרינן הכא כיון דא"א להדלקה בלא הטבה הוציא רחמנא ההדלקה בלשון הטבה אבל עבודת הטבה דקרא לאו היינו ההדלקה ולפי"ז א"ש דרבינו כאן כ' דחייב אהטבה ובהדלקה כ' דכשר דהטבה לאו היינו הדלקה אלא דהדלקה נקראת גם הטבה כיון דא"א להדלקה בלא הטבה ובפ"ג מתומ"ס יבואר יותר:
אח"ז בא לידי שו"ת שו"מ ח"ג סי' ע"ה שעמד קצת על זה וכ' וז"ל הן אמת שצריך להבין לפמש"כ רבינו דהדלקת נרות הוא הטבתן א"כ מה זה שבפ"ט מבמ"ק כ' כיון שהטיב את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן והא הדלקת הנרות זהו הטבתן עכ"ל ופלא דעדיפא הוה לי' להקשות שרבינו כאן כ' דזר המטיב את הנרות חייב א"כ מפורש יוצא בדבריו שהטבה לאו היינו הדלקה:
אמנם נראה ליישב דבקרא כתיב בין הערבים אמנם אי דרשינן טעמא דקרא לפי מה שבארתי בפ"ח מבית הבחירה המצוה להדליק הוא שזה כבוד לפלטרין של מלך ולהאי טעמא באמת גם ביום צריך להדליק אלא דנפ"מ דאם מדליק בין הערביים דמפורש בקרא אין להדליק אלא בפנים דהדלקה במקומן בעינן אבל אם מדליק ביום שהוא רק מפני שזה כבוד לפלטרין של מלך ולזה סגי אם מדליק בחוץ ומכניסן לפנים וא"כ ניחא הא דמשמע במשנה דביום ליכא מצוה היינו להדליק בפנים הדלקה במקומה ל"ב אבל עכ"פ צריך שתהא דולקת גם ביום:
וכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי טובא מוה' אברהם מ"ש פראנקל נ"י נשיא הוא בישראל אמר לי דבר נכון להוכיח כדברי רבינו דגם ביום איכא מצוה להדליק מהא דאיתא בשבת דף כ"א מאי חנוכה כשנכנסו היונים להיכל טימאו כל השמנים וכו' מצאו פך חתום בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים ויש לדקדק אי המצוה רק בלילה א"כ הוה לי' לומר שלא הי' בו להדליק אלא לילה אחת דבכלל יום לא משמע לילה דבשלמא ימים משמע שפיר גם לילות כדאיתא בסוכה דף מ"ג אבל יום דמשמע ועתו למעט לילה ל"ש ליקרות לילה בשם יום אלא וודאי דמצוה להדליק גם ביום ובאמת לא הי' בו רק להדליק על יום אחד ואפשר נמי דלא הי' בו אלא כדי להדליק אלא יום אחד היינו שהיום קצר מהלילה וכדאמרו במנחות דף פ"ח שהי' משערין שיהא שיעור שידליק ליל טבת הארוכות א"כ לא הי' בו להדליק כדי שיעור לילה אחת בחודש כסליו שהיא ארוכה מהיום וע"כ נקט כדי יום אחד בלא לילה ולא כדי שתדליק בלילה אמנם כיון שמצאו ביום כ"ב כסליו בין הערבים הצריכו להדליק מיד בין הערבים אף שלא הי' בו שיעור שתהא דולקת כל הלילה ונעשה בו נס שהי' דולקת כל הלילה וגם הי' להדליק בבוקר ביום כ"ו חנוכה א"כ נעשה מיד נס שהיתה דולקת כל הלילה הארוכה וגם יום כ"ו ונס זה נעשה בכל שמונה ימים דהיינו ליל ויום דבכלל ימים שפיר גם לילות כגמ' דסוכה הנ"ל וע"כ שפיר הי' נס כל השמונה ימים ומיושב קו' המפרשים הא לא הי' נס רק בשבעה ימים להנ"ל א"ש דהי' נס שפיר גם ביום הראשון שלא הי' בו שיעור אלא להדליק רק יום בלא לילה ואפשר שלא הי' באותו פך אלא להדליק יום אחד מימים הקצרים ודלק כל הלילה והיום ודפח"ח שוב ראיתי כהא"ג במהרש"א בח"א חולין דף נ"ה ומפרש דלזה רמז קרא מובז ליום קטנות ולהנ"ל א"ש יותר לישנא דקרא דנקט יום קטנות דהנס הי' מחמת יום קטנות:

ז

א')

והדלקת

נרות כשרה בזרים וכו'.

וראב"ד השיג דלכתחלה פסול ובשי"צ על תוי"ש תי' דא"כ מאי חילוק יש בין הדלקת נר להצתת אליתא דהצתת אליתא ג"כ אינה במיתה דיש אחרי' עבודה כמש"כ תוי"ש דהיינו סידור ב' גזרין ורק לאו איכא א"כ לכתחלה לא א"כ הוה בלאו כמו הצתת אליתא ובגמ' מבואר דל"ד להדדי וכ' דדעת הראב"ד דבאליתא אפי' דיעבד פסול אבל בהדלקת נרות רק לכתחלה ומהא"ט השיג על הריטב"א שכ' הכ"מ דמשמע דממיתה מעטי' קרא אבל אזהרה איכא דומיא דעבודה שאין תמה א"כ תיקשי מה בינה להצתת אליתא:
והנה ראיתי במלחמות ביומא דכה"ג אין מטיב הנרות רק מדליקן דהטבה רק הכשר עבודה הוא ויפלא דהדלקה לאו עבודה רק הטבה והן כהא"ג צ"ע גם על תוס' דף כ"ו שכ' שהטבה תחילת עבודה הוא כמו שהקשה מהרש"א שם אך בשי"צ כ' ליישב דכונה תחילת עבודת צורך פנים דהדלקה צורך פנים אבל על הרמב"ן ל"ש לתרץ כן דכ' מכשירי עבודה דהא הדלקה לאו עבודה הוא וכן יקשה למה צריך כלל לפייס על ההטבה כיון דהדלקה בכה"ג וההטבה רק מכשירי עבודה כמש"כ תוס' דלכן מפיסין אהטבה משום הדלקה והא הדלקה גופי' בכה"ג (ועי' במלחמות כהא"ג דמפיסין לקטורת היינו מחתה והקשה הא קטורת בכה"ג למה מפיסין במחתה ותי' דלא ליתן לאינצו' דגם מחתה מעשרת וזה ל"ש בהטבה) וצ"ע:
ב')

הוציאן

לחוץ והדליקן וכו'.

בספר לחם יהודא הקשה הא קיימ"ל הדלקה עושה מצוה ובעינן דוקא במקומו וכ' בשי"צ שם דלכאורה י"ל בנ"ח משום דהרואה אומר לצרכו הדליקה וזה ל"ש במנורה אלא דמדברי רבינו בה' חנוכה משמע דבעי הדלקה במקומו ותי' דשאני נ"ח דכבתה א"ז לה א"כ רק הדלקה מצוה לכן בעינן דוקא במקומו אבל במנורה דמצוה שיהא דולק מהני גם בהדליקה בחוץ דהא לדעת רבינו פ"ג מתומ"ס גם בבוקר הי' מדליק דס"ל דמצוה שיהא דולק כל היום ואפי' להחולקים עליו בנר מערבי מודין דבעינן תמיד א"כ כשהניחה במקומו נתקיים מצות הדלקה במקומו ועוד דהא בשבת דף כ"א דריש להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאלי' וכן כ' רבינו בפ"ג מתומ"ס ושם דף כ' מייתי גמ' ראי' מהא דלא בעינן שיהא אוחז ברובו ופי' תוס' שכונה דהיכא דקפיד תורה שלא יכבה סגי בהעלאת שלהבת ובפנ"י הוסיף לבאר דבשבת כהא"ג אין רשאי רק לעלות שלהבת בזה מקיים מצות הדלקה ואם רוצה להוסיף להדליק מחלל שבת א"כ לפי"ז זר שמדליק רק כדי ששלהבת עולה מאלי' זהו מצות הדלקה ומה שאח"כ מוסיף ודולק הוא נעשה ממילא לא ע"י זר וכן יכול להכניסו מיד לפנים א"כ נמצא דשפיר נעשה מצות הדלקה בפנים דהיינו מה שמוסיף ודולק עד שנאחז האור ברובו נעשה בפנים לכן שרי להדליק בחוץ וכן ע"י זר כיון שעכ"פ מצות הדלקה שיהא עולה מאלי' עד שיאחז האור ברובו וזה נעשה ממילא א"כ מה לי אם תחלת הדלקה ע"י זר או כהן כיון שבלא"ה עיקר מצות הדלקה נעשה ממילא:
אמנם בספר לחם יהודה כ' ליישב עד"א כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וכשרה בזר ואי אמרת דהדלקה דמנורה במקומה בעינן מאן מעייל זר להתם הרי מבין האולם ולמזבח אינו יכול להכנס וע"כ מה שאמרו הדלקה לאו עבודה היא הוא לענין אם הוציא המנורה לחוץ דהא נרות קביעי ואפי' הראב"ד לא נחלק על ההוצאה אלא על ההדלקה שאינה כשרה לכתחלה ושאני חנוכה דהדלקה עושה מצוה הוא מפני דקיימ"ל כבתה א"ז לה ושיעורה מועט משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק אבל מנורה זקוק לה אם כבתה דכ' תמיד שתהא דולקת מערב עד בוקר והך טעמא נמי דאמרינן התם למ"ד הנחה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן דהרואה אומר לצרכה דולק ל"ש גבי מנורה דאין דומה לה גבי הדיוט:
אך אכתי קשיא לי טובא במש"כ רבינו דמותר לזר להדליק ואמאי נהי דלאו עבודה הוא אמאי זר כשר מ"ש מהגרלה שדעת רבינו בפ"ג מעיוהכ"פ דפסול בזר דהגרלה מעכב וכאן הרי ג"כ הדלקה מצוה ומעכב אך י"ל לפמש"כ השי"צ דהדליקן בחוץ לכן כשר כיון שדולק בפנים אח"ז א"צ שיהא ההדלקה עצמה בפנים דהמצוה נמשכת דקיים מצות הדלקה בפנים לכן כשר גם בזר (כדאיתא מנחות דף ח' מדכהונה ל"ב פנים נמי לא בעי ה"נ מסתבר לומר איפכא מדפנים ל"ב כהונה לא בעי) משא"כ בהגרלה דבעי מעשה הגרלה לפני ד' לכן כיון דגם מעכב פסול בזר:
ובמש"כ ניחא לי ליישב מה שהקשה במשל"מ פ"ג מתומ"ס דכאן כ' רבינו הדלקה בזר יען דלאו עבודה ושם כ' דאף דהוצאה לאו עבודה פסול בבע"מ כש"כ בזר ולפמש"כ ניחא דשאני הדלקה דכשר בחוץ משום דמתקיימה מצות הדלקה בפנים לכן זר לאו מידי עביד אבל בהוצאה נהי דלאו עבודה כיון דמצוה הוא ומעכב והכרח לעשותו להוציאו לחוץ (עיין זבחים דף י"ח דזה מיקרי עבודה המעכבת) לכן בעי כהונת כמו בהגרלה:
והנה במשל"מ שם תי' דבהוצאה בעינן בגכ"ה ולפי"ז י"ל מה שהקשיתי מהגרלה די"ל כיון דבעי בגכ"ה לכן זר פסול אבל לענין הדלקה א"צ לזה רק כמו שכתבתי וכן מוכח מדברי המשל"מ גופי' שכ' בפ"ט מה' אלו כדברים האלו על דברת תוס' דכי ס"ד זר קרב לגבי מזבח ויקשה הא תוס' סברי בסוכה דף נ"ד דכניסה שרי בזר ורק כונת תוס' קרב אצל מזבח היינו כיון שמקום מקודש הוא אף דלאו עבודה לא יגש א"כ יקשה מהדלקת הנרות דזר יכול להדליק אף שהנרות במקום מקודש יותר ממזבח ותי' דל"ד להדלקה דיכול להוציאה לחוץ להדלקה לכן ל"ד לתה"ד ולהוצאת הדשן א"כ בהא גופי' נמי יש ליישב קו' המשל"מ שבה' תומ"ס הנ"ל דלכן אף דלאו עבודה בע"מ פסול דא"ד להדלקה דכשר בחוץ אך יקשה דגמ' משני דהצתת אליתא עבודה ויקשה אף אי לאו עבודה כיון דהוא בפנים ומעכב פסול בזר:
מעתה לפי"ז רבינו בזה לשיטתו פ"ג דכלים שחולק שם עם הראב"ד דס"ל דמנורה הוה דבר שעשוי לנחת דאסור לטלטלו דבעינן תמיד ולרבינו משמע שם דבמנורה אין הטעם משום תמיד דס"ל דרשאי לטלטלו ולהוציאו לתיקון להדליקו ואי הוה בעינן תמיד במנורה הוה אסור להוציאו לתיקון להדליקו וכן מוכח מדבריו בפי"ב משום דכ' רבינו שאומרים אל תגעו בשולחן ולא כ' שאומרים גם אל תגעו במנורה משום דסובר כאידך מ"ד דבמנורה ל"ב תמיד ויכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ להטביל כדאיתא בסוף חגיגה:
אחר זה ראיתי בשו"ת שו"מ ח"ג סי' ע"ה שהרגיש קצת במה שהקשיתי וכ' וז"ל כיון דהדלקה עושה מצוה למה יכשר בזר אף שהכניסן אח"כ בפנים מ"מ בעת הדלקה הי' זר מדליקן שוב מצאתי בתשובה מאהבה עכ"ל הגאון והנה הקשה כאלו הוא מילתא דפשיטא ובאמת לאו מילתא דפשיטותא הוא די"ל כיון דלאו עבודה הוא כשר בזר אף דמצוה ורק אי קשיא הא קשיא מהגרלה כמו שבארנוה לעיל:
ג')

והדליקה

בחוץ.

הדלקה לאו עבודה וכתב הכ"מ בשם הריטב"א וז"ל תימא דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקי' בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' מיתה בזר כשם שא"ח בעבודה שאינה תמה ולכאורה תמוה הא בעבודה שא"ת רק פטור ממיתה אבל עבודתו פסולה וא"כ לדבריו יהא אדרבא זר פסול להדלקה ועוד קשה דבגמ' דף כ"ד פריך הדלקה לחייב ומשני הדלקה לאו עבודה משא"כ הצתת אליתא עבודה הוא וקשה מ"פ מהצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר הא גם הדלקה דינו הכי אלא דאין זר ח"מ מדלא כתיב בלשון חיוב שידליק אהרן לכך בדיעבד כשר אבל לכתחלה צריך דהא כתיב אהרן לכן מחוורתא כאידך טעמא דלכן לאו עבודה היא משום שאין בה טורח והא דיקשה א"כ אמאי כתיב אהרן י"ל שנתן הקב"ה מתנה וזכות לאהרן ובניו שיזכו הכהנים במצות הדלקה ושיהיו קודמים לישראל כמבואר במדרש שהובא ברמב"ן שאמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן:
והנה במעיי"ח הקשה על דברי ריטב"א שהביא שם הכ"מ במה שתמה הא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך וגו' וכ' דלכך אפקי' שאינו במיתה ומשמע דלאו איכא כמו עבודה שאינו תמה והקשה במעיי"ח דביומא דף כ"ד מוכח כרבינו דשם קאמר הדלקה לאו עבודה והקשה מן הצתת אלי' ומשני הצתת אליתא עבודה הדלקה אינו עבודה והצתת אלי' בוודאי אינו עבוד"ת א"כ מוכח דהדלקה אינה עבודה כלל ואפי' ל"ת ליכא וכ' במהר"ם שיק דוודאי הדלקה אינו עבודה וכמו שאמרו נמי בזבחים י"ד ובכמה דוכתי שחיטה לאו עבודה ופי' התוס' משום דאיתא גם בחולין וה"נ הדלקה בעינן אף בהדיוט דגנאי לבית בלא נר ואמרו חז"ל בשבת דף כ"ב וכי לאורה הוא צריך אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"כ עיקר הוא לעדות ולכן א"ש דהדלקה לאו עבודה והא דכתיב יערוך אהרן ובניו היינו משום דזר אסור ליכנס שם והדלקה במקומה בעינן למצוה אמנם דעת הריטב"א נראה דהדלקה היא צורך וכבוד להיות למשכן ד' ולפי הס"ד דחשוב עבודה היא נקרא עבד"ת אם הי' עבודה מצד עצמה אבל אם נימא דהיא עצמה אינה עבודה אלא ליתן ירק ולעבודה א"כ שוב לא מיקרי עבוד"ת והיינו דפריך מעיקרא מהצתת אליתא ומינה ה"ה הדלקת מנורה הוה עבודה מצ"ע וממילא הוא עדיפא מהצתת אליתא דאין גמר עבודה ואינו עבוד"ת משא"כ הדלקת נר שהוא גמר וסוף אותו מצוה וע"ז משני הדלקת נר א"ע דאף את"ל דהוה עבודה שבא לכבוד העבודה מ"מ שוב אינו גמר עבודה:
ד')

הוציא

מנורה לחוץ והדליקן זר.

בזה ניחא לי' קו' חמורה אמש"כ רבינו בפי"א מטמאי משכב דשולחן נטמא בשעה שמוציאין לחוץ להראות ויקשה א"כ מ"ד דחשוב בברייתא מנורה וקשה הא מנורה אין מוציאין לחוץ להראות ולהנ"ל ניחא דגם מנורה מוציאין לחוץ להדליק כשירצו ואולי י"ל דמוציאין אותן ג"כ כדי להראות חיבתן הנר מערבי דהולך ודולק ועדות לישראל כי שכינה שורה ודו"ק:
אולם חוץ מזה יש ליישב קו' הנ"ל דבאמת הקשה במשל"מ מהיכן הוציא רבינו דמוציאין לחוץ וכ' דכן הוא בירושלמי דמוציאין לחוץ ואז נטמא:
והנה מירושלמי הלז מבואר דלא סגי לומר דנטמא אף כשהוא במקומו יען דמטלטלין לעולי רגל אלא דסובר דלא נטמא רק בשעה שמטלטלין אותן הגם דלשון רבינו יש לפרש כך דבאמת נטמא אף כשעומד במקומו כיון שמטלטלין עכ"פ אותו והא דכ' בשעה שמוציאין היינו משום דסובר דע"ה אין נכנסין להיכל דלא כרש"י אבל ירושלמי משמע דפריך למה הא כלי העשוי לינחת טהור ומשני בשעה שמוציאין מוכח רק בשעה שמוציאין נטמא והיינו משום דכ"ע עשוי לנחת ואסור לטלטלו לכן רק כשמטלטלין באותו שעה נטמא ול"ד לשאר כלי המטלטל דנטמא אף כשמונח משום דאין אסור לטלטלו כאשר יבואר שיטת ראב"ד להלן וא"כ לפי"ז י"ל ירושלמי סובר ג"כ דנכנסין לפנים להשתחות כפירש"י אלא דסובר דשולחן לא נטמא בפנים רק בשעה שמטלטלין וא"כ תינח בשולחן דכ"ע אבל מנורה דמתכות דנטמא אף בפנים שפיר קאמר תנא דברייתא שהי' מזהירין כשנכנסו ע"ה לפנים שלא יגעו במנורה אף כשעומד במקומו וזהו דבר נעים:
ובזה נראה להבין השגת ראב"ד בפ"ג מה"כ שהקשה דשולחן שאני דאסור לטלטל דכתיב תמיד וטו"א השיג ממגילה דף כ"ה ולהנ"ל י"ל דראב"ד סובר כיון דבירושלמי מוכח דמשני בשעה שמוציאין ולא משני דהוה כלי מטלטל בשעה שמראין לע"ה וא"כ כיון דאסור לטלטל א"כ בשעה שמונח במקומו אין נטמא אף דלפעמים מטלטלין אלא דוקא בנטמא בשעה שטלטלהו וא"כ לפי"ז לס"ד דאין מטלטלין כלל ג"כ י"ל הא דס"ד דהוה כלי עשוי לנחת ואין מקבל טומאה היינו דוקא משום איסור לטלטל ודו"ק:
ולדעת רבינו י"ל דהוא סובר אי כלי העשוי לנחת ואין מטלטלין כלל מקבל טומאה א"כ במנורה דמטלטלין לפעמים למה לא יטמא בשעה שעומד במקומו אע"כ דעשוי לנחת אין מקבל טומאה וכשמטלטלין לפעמים נחית חד דרגא כיון דאסור לטלטל אין מקבל טומאה רק בשעת טילטול:
ה')

אם

הדליק זר.

והראב"ד השיג ע"ז וכ' הכ"מ דרש"י מפרש הא דאיתא ביומא דף כ"ד הדלקה לאו עבודה הוא דאין בו טורח כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה למעלה הביא דברי הריטב"א שהקשה הא בקרא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך ואפשר לומר דלהכי לא אפקה רחמנא בלשון חיוב ויעלה אהרן לומר דלאו עבודה הוא לחייב עלי' מיתה כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה ותמוה דלהא"ט תהא עבודתו פסולה כמו בכל עבודה שאינה תמה אבל עבודתו פסולה כמבואר בדברי רבינו ולכן נראה ליישב דהנה ביומא דף ס' איכא בגמ' גבי מצות שילוח דכשר ע"י זר דשילוח ע"י איש עתי אין מעכב ותמהו א"כ אמאי דוחה שבת ובארתי בה' עיוהכ"פ דהכונה כך דאין מעכב היינו שאין מעכב העבודה אבל עכ"פ חיסר מצות שילוח ולכן משום כדי לקיים מצות שילוח דוחה שבת והבאתי ראי' לזה כן י"ל כאן כיון דכ' בהעלותך נשמע הא דכ' אהרן אינה אלא למצוה דהיינו דזה מצוה הוא שידליק אהרן אבל אינה מעכב ההדלקה דגם זר רשאי להדליק ונתקיים מצות ההדלקה גם בזר אבל איה"נ דנתבטל מצות הדלקת הנר ע"י אהרן:
אמנם קשה לי מהאי עובדא דהובא בשבת דף ל"ב בגר שבא להתגייר ע"מ שיעשהו כה"ג ובאבות דר"נ פט"ו ביתר ביאור דהכי קאמר לי' ב"ה דצריך ללמד איך מדליקין הנרות בפנים ואיך מקריבין הרי דפשיטא לי' דהדלקת נרות אין אלא מבפנים ופסול בזר ואף כי יש לדחות אין במשמעות המאמר:

ח

א')

סידר

מערכה פורקה.

והנה בכ"מ הקשה הא בגמ' דחי לה ומסיק סידר שני גזרי עצים חייב אבל במערכה כשר בזר כיון דכשרה בלילה ותי' דקו' הגמ' הי' רק אמאי חייב כיון דכשרה בלילה אבל הא ל"ק לי' למה פסולה דאף דכשרה בלילה פסול בזר והנה באמת כן העלו בתוי"ש כדבריו אך קשה לי דבפ"ז ממעה"ק כ' רבינו שריפת קדשים כשרה בלילה ובזר וכ"מ לא מצא מקומו ול"נ שיצא לו מכאן דמי איכא מידי שכשרה בלילה ופסול בזר וא"כ כיון דש"ק בלילה ה"ה דכשר בזר וא"כ יקשה אי נאמר דרבינו ס"ל דרק חיוב ליכא אבל פסול איכא קשה מנ"ל זר כשר בשרק"ד והנה הי' נראה לתרץ דרבינו מפרש הסוגי' כך דפריך מאיברים ומשני סוף עבודה דיממא ותה"ד תחילת עבודה דיממא ועפירש"י ותוס' שנדחקו ול"נ לפרש דס"ד דפריך כיון דכשרה בלילה כשרה בזר נמי וע"ז מקשה מאיברים ותה"ד ומשני בוודאי מצינו כשרה בלילה ופסול בזר היכא שאין עיקר מצותו בלילה אלא הוא מצות יום שעבר אלא שנאנס ומקריב בלילה או בתה"ד דתחילת עבודה דיממא רק שיכול להקדים מבלילה (וכ"כ רבינו פ"ב מתומ"ס מצותו משיעלה העמוד השחר) אבל היכא דעיקר מצותו בלילה כמו סידור מערכה (כעין מש"כ תוס' ד"ה איכא) כשר בזר מעתה עיקר קו' ר"ז יען דסובר דמערכה עיקר מצותו בלילה כמש"כ תוס' וכן מוכח בדף כ"ד פריך אלא מעתה סידור מערכה ליחייב ומאי קושיא הא כשרה בלילה אין זר חייב עלי' אע"כ דכל הקו' הי' יען שר' זירא סובר שמצוה בלילה אבל הוא סובר דכשר בלילה אבל לא שמצותו בלילה וכיון שכן שפיר פסולה בזר ולכן פריך דליחייב עלה ג"כ ורבינו בפ"ב מתומ"ס כ' סידור מערכה בבוקר שנאמר בבוקר על ח"מ שנקט קרא דגזרי עצים א"כ ע"כ סובר דהוה עיקר מצותו ביום כמו בגזרי עצים א"כ נהי דכשר גם בלילה כיון שעיקר מצותו ביום פסול בזר אלא דלכאורה אכתי יקשה ממש"כ רבינו דשרק"ד כשרה בלילה ובזר מנ"ל כיון שאין עיקר מצותו בלילה מנ"ל דכשר בזר והנה י"ל כך דלל"ב דפריך כ"ז ארי"ו מטעם דאין עבודה תמה ולא פריך מטעם שהוא עבודת לילה היינו משום דסובר דהוה עבודת יום שכל מצותו ביום ואין כשר בלילה וא"כ הא דחזר רי"ו ממערכה היינו מפני הקו' דאין עבוד"ת לכן קאמר דדוקא בבגז"ע אבל לעולם עבודת יום הוה לכן שפיר כתב רבינו סידור מערכה בזר פסול אבל חיוב מיתה ליכא משום דל"ה עבוד"ת אבל לעולם מה דכשר בלילה כשר בזר ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה בשי"צ למה לל"ב לא קשיא דבעינן עב"ת משום די"ל דלל"ק עדיפא לי' להקשות דאי כשר בלילה ע"כ אפי' פסול ליכא בזר (דלא כמש"כ בתו"ש) ולל"ב פריך מכח עב"ת אחיוב מיתה דוקא וא"כ שפיר כ' רבינו דשק"ד בלילה וכשר בזר כדפריך וכי יש עבודה שכשר בלילה ופסול בזר דה"ק ע"כ דאפי' פסול ליכא דהא לכן הוה עדיפא לי' להקשות מדכשר בלילה כשר בזר כנ"ל:
אולם יש לקיים דברי הכ"מ דאף דכשר בלילה אפ"ה פסול איכא בזר רק חיוב מיתה ליכא והא דיקשה מנ"ל בשרפק"ד שכשר בזר כתבתי במקומו שיצא לו כן מדברי ירושלמי פ"ה דיומא דאיתא שם להדיא שכשר בזר אבל לעולם מהא דכשר בלילה אין ראי' שכשר בזר וכן יש להוכיח מהך דירושלמי שכ' קו"ח איברים כשר בלילה ופסול בזר זו שכשר בזר אינו דין שכשר בלילה ולא קאמר פשוט אין לך פסול בלילה וכשר בזר וכיון שכשר בזר כשר בלילה ומדלא קאמר הכי וצריכא לעשות קו"ח מוכח דלאו בהא תליא די"ל דכשר בלילה ופסול בזר וה"ה איפכא כשר בזר ופסול בלילה וא"ש:
ב')

סידור

המערכה כשרה בזר ובכ"מ תמה הא מאתקפתא דר"ז וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר משמע דסידור מערכה כשרה בזר וכתב די"ל דלא פריך אלא משום דמחייב לי' מיתה אבל פסולא איכא ואמנם אי מהא לא איירי דהא לל"ב דרי"ו דפריך וכי יש לך עבודה שיש אחרי' עבודה ופסולה בזר וזהו וודאי לא הי' הקושיא רק על חיוב מיתה דלענין פסולה מיפסל אפי' אינו עב"ת ומילקי נמי לקי כמבואר בדברי רבינו אבל מהא דכשרה בלילה לא פריך לה כלל וכן מוכח מדברי רבינו דכ' לעיל דעל ניסוך המים והיין ח"מ והא כשרה בלילה כדאיתא בריש תענית ועל ני"י נמי עכ"פ בבאין בפ"ע כשר בלילה וגם נסכי יין נדבה כשר בלילה ואפי' נסכן בלילה כשר וא"כ יקשה כאתקפתא דר"ז ורי"ו יש לך עבודה דכשרה בלילה וזר חייב עלי' אלא וודאי דס"ל כל"ב דר"ז ולית לן האי כללא דכל שכשרה בלילה כשרה בזר וכבר עמד ע"ז בגבורת ארי' תענית דף ב' וכ' דלל"ק דר"ז צריך לחלק בין נסכים הבאים בפ"ע דלא מחייב זר עלי' אלא אנסכים שבאים עם הזבח אבל מנסה"מ קשה וכ' להכריח מזה דלא גרסינן כלל הא דנהמ"י כשרה בלילה ואמנם רבינו גרס לה ופסק כן בפ"י מתומ"ס ע"כ לומר דבאמת פליגי בהא דלל"ק דר"ז לא ילפינן נה"מ מנהיי' ורבינו פסק כל"ב א"כ ניחא נמי הך דסידור המערכה דפסולה דפסק כל"ב דר"ז:
אולם לכאורה ז"א דהא מבואר בירושלמי פ"ד דסוכה דרי"ו ס"ל דנה"מ כשר בלילה וא"כ קשיא לאתקפתא דר"ז דפריך לרי"ו וכי יש עבודה שכשרה בלילה ע"כ לומר דס"ל גם בנה"מ לחלק בין אם באה עם הזבח דאם הביאן עם הזבח ולא נסכן ביום פסולה בלילה שלאחרי' ויליף לגמרי מנהי' דג"כ יש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפ"ע אבל בדברי רבינו דלא מחלק בין באה בפ"ע לבאה עם הזבח דסתם וכ' סתם אין הזר חייב מיתה אלא על נה"י והמים משמע אפי' בבאה בפ"ע א"כ קשה אך א"ש די"ל דרבינו ס"ל כיון דעכ"פ עיקר מצותן דנסכים להביאן ביום בין נה"י בין נה"מ לכן חייב זר עלי' ולכן לל"ב דר"ז ניחא לי' דאף דכשרה בלילה חייב עלי' דהכי עיקר מצותן לעשות המערכה בבוקר ולכן שפיר ס"ל דסידור מערכה פסולה בזר אף דכשרה בלילה ודו"ק:

ט

א')

סידר

מערכה פורקה.

והנה בכ"מ הקשה הא בגמ' דחי לה ומסיק סידר שני גזרי עצים חייב אבל במערכה כשר בזר כיון דכשרה בלילה ותי' דקו' הגמ' הי' רק אמאי חייב כיון דכשרה בלילה אבל הא ל"ק לי' למה פסולה דאף דכשרה בלילה פסול בזר והנה באמת כן העלו בתוי"ש כדבריו אך קשה לי דבפ"ז ממעה"ק כ' רבינו שריפת קדשים כשרה בלילה ובזר וכ"מ לא מצא מקומו ול"נ שיצא לו מכאן דמי איכא מידי שכשרה בלילה ופסול בזר וא"כ כיון דש"ק בלילה ה"ה דכשר בזר וא"כ יקשה אי נאמר דרבינו ס"ל דרק חיוב ליכא אבל פסול איכא קשה מנ"ל זר כשר בשרק"ד והנה הי' נראה לתרץ דרבינו מפרש הסוגי' כך דפריך מאיברים ומשני סוף עבודה דיממא ותה"ד תחילת עבודה דיממא ועפירש"י ותוס' שנדחקו ול"נ לפרש דס"ד דפריך כיון דכשרה בלילה כשרה בזר נמי וע"ז מקשה מאיברים ותה"ד ומשני בוודאי מצינו כשרה בלילה ופסול בזר היכא שאין עיקר מצותו בלילה אלא הוא מצות יום שעבר אלא שנאנס ומקריב בלילה או בתה"ד דתחילת עבודה דיממא רק שיכול להקדים מבלילה (וכ"כ רבינו פ"ב מתומ"ס מצותו משיעלה העמוד השחר) אבל היכא דעיקר מצותו בלילה כמו סידור מערכה (כעין מש"כ תוס' ד"ה איכא) כשר בזר מעתה עיקר קו' ר"ז יען דסובר דמערכה עיקר מצותו בלילה כמש"כ תוס' וכן מוכח בדף כ"ד פריך אלא מעתה סידור מערכה ליחייב ומאי קושיא הא כשרה בלילה אין זר חייב עלי' אע"כ דכל הקו' הי' יען שר' זירא סובר שמצוה בלילה אבל הוא סובר דכשר בלילה אבל לא שמצותו בלילה וכיון שכן שפיר פסולה בזר ולכן פריך דליחייב עלה ג"כ ורבינו בפ"ב מתומ"ס כ' סידור מערכה בבוקר שנאמר בבוקר על ח"מ שנקט קרא דגזרי עצים א"כ ע"כ סובר דהוה עיקר מצותו ביום כמו בגזרי עצים א"כ נהי דכשר גם בלילה כיון שעיקר מצותו ביום פסול בזר אלא דלכאורה אכתי יקשה ממש"כ רבינו דשרק"ד כשרה בלילה ובזר מנ"ל כיון שאין עיקר מצותו בלילה מנ"ל דכשר בזר והנה י"ל כך דלל"ב דפריך כ"ז ארי"ו מטעם דאין עבודה תמה ולא פריך מטעם שהוא עבודת לילה היינו משום דסובר דהוה עבודת יום שכל מצותו ביום ואין כשר בלילה וא"כ הא דחזר רי"ו ממערכה היינו מפני הקו' דאין עבוד"ת לכן קאמר דדוקא בבגז"ע אבל לעולם עבודת יום הוה לכן שפיר כתב רבינו סידור מערכה בזר פסול אבל חיוב מיתה ליכא משום דל"ה עבוד"ת אבל לעולם מה דכשר בלילה כשר בזר ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה בשי"צ למה לל"ב לא קשיא דבעינן עב"ת משום די"ל דלל"ק עדיפא לי' להקשות דאי כשר בלילה ע"כ אפי' פסול ליכא בזר (דלא כמש"כ בתו"ש) ולל"ב פריך מכח עב"ת אחיוב מיתה דוקא וא"כ שפיר כ' רבינו דשק"ד בלילה וכשר בזר כדפריך וכי יש עבודה שכשר בלילה ופסול בזר דה"ק ע"כ דאפי' פסול ליכא דהא לכן הוה עדיפא לי' להקשות מדכשר בלילה כשר בזר כנ"ל:
אולם יש לקיים דברי הכ"מ דאף דכשר בלילה אפ"ה פסול איכא בזר רק חיוב מיתה ליכא והא דיקשה מנ"ל בשרפק"ד שכשר בזר כתבתי במקומו שיצא לו כן מדברי ירושלמי פ"ה דיומא דאיתא שם להדיא שכשר בזר אבל לעולם מהא דכשר בלילה אין ראי' שכשר בזר וכן יש להוכיח מהך דירושלמי שכ' קו"ח איברים כשר בלילה ופסול בזר זו שכשר בזר אינו דין שכשר בלילה ולא קאמר פשוט אין לך פסול בלילה וכשר בזר וכיון שכשר בזר כשר בלילה ומדלא קאמר הכי וצריכא לעשות קו"ח מוכח דלאו בהא תליא די"ל דכשר בלילה ופסול בזר וה"ה איפכא כשר בזר ופסול בלילה וא"ש:
ב')

סידור

המערכה כשרה בזר ובכ"מ תמה הא מאתקפתא דר"ז וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר משמע דסידור מערכה כשרה בזר וכתב די"ל דלא פריך אלא משום דמחייב לי' מיתה אבל פסולא איכא ואמנם אי מהא לא איירי דהא לל"ב דרי"ו דפריך וכי יש לך עבודה שיש אחרי' עבודה ופסולה בזר וזהו וודאי לא הי' הקושיא רק על חיוב מיתה דלענין פסולה מיפסל אפי' אינו עב"ת ומילקי נמי לקי כמבואר בדברי רבינו אבל מהא דכשרה בלילה לא פריך לה כלל וכן מוכח מדברי רבינו דכ' לעיל דעל ניסוך המים והיין ח"מ והא כשרה בלילה כדאיתא בריש תענית ועל ני"י נמי עכ"פ בבאין בפ"ע כשר בלילה וגם נסכי יין נדבה כשר בלילה ואפי' נסכן בלילה כשר וא"כ יקשה כאתקפתא דר"ז ורי"ו יש לך עבודה דכשרה בלילה וזר חייב עלי' אלא וודאי דס"ל כל"ב דר"ז ולית לן האי כללא דכל שכשרה בלילה כשרה בזר וכבר עמד ע"ז בגבורת ארי' תענית דף ב' וכ' דלל"ק דר"ז צריך לחלק בין נסכים הבאים בפ"ע דלא מחייב זר עלי' אלא אנסכים שבאים עם הזבח אבל מנסה"מ קשה וכ' להכריח מזה דלא גרסינן כלל הא דנהמ"י כשרה בלילה ואמנם רבינו גרס לה ופסק כן בפ"י מתומ"ס ע"כ לומר דבאמת פליגי בהא דלל"ק דר"ז לא ילפינן נה"מ מנהיי' ורבינו פסק כל"ב א"כ ניחא נמי הך דסידור המערכה דפסולה דפסק כל"ב דר"ז:
אולם לכאורה ז"א דהא מבואר בירושלמי פ"ד דסוכה דרי"ו ס"ל דנה"מ כשר בלילה וא"כ קשיא לאתקפתא דר"ז דפריך לרי"ו וכי יש עבודה שכשרה בלילה ע"כ לומר דס"ל גם בנה"מ לחלק בין אם באה עם הזבח דאם הביאן עם הזבח ולא נסכן ביום פסולה בלילה שלאחרי' ויליף לגמרי מנהי' דג"כ יש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפ"ע אבל בדברי רבינו דלא מחלק בין באה בפ"ע לבאה עם הזבח דסתם וכ' סתם אין הזר חייב מיתה אלא על נה"י והמים משמע אפי' בבאה בפ"ע א"כ קשה אך א"ש די"ל דרבינו ס"ל כיון דעכ"פ עיקר מצותן דנסכים להביאן ביום בין נה"י בין נה"מ לכן חייב זר עלי' ולכן לל"ב דר"ז ניחא לי' דאף דכשרה בלילה חייב עלי' דהכי עיקר מצותן לעשות המערכה בבוקר ולכן שפיר ס"ל דסידור מערכה פסולה בזר אף דכשרה בלילה ודו"ק:

י

בע"מ א"ח אלא על עבודה תמה. ובכ"מ לא הערה מקורו ואמנם הוא ת"כ פ' אמור דדריש אשר יהי' מום לא יקרב וכו' מניין היציקות והבלילות ת"ל לא יגש יכול יהי' חייבים על כולם ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינם משום עבודה דהיינו שאינו עבודה תמה:
והנה במשל"מ כתב וז"ל שתויי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה שהזר חייב עלי' מיתה כמו שביאר שם בטמא ובע"מ וכו' ומסוג' דזבחים דף ח"י נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה וכ' בספר נ"מ דמבואר בתכ"ה דשתוי יין חייב אפי' על עבודה שאינה תמה דהכי שנינו התם חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות ובעבודת אלו אין חייב עליהן מפני שאינן עבודה תמה ואפ"ה שתויי יין חייב וכמש"כ בס' קרבן אהרן שם וכן נראה מדברי רבינו דין י' שכ' הטמא ובע"מ ושלא רחוץ ידים א"ח אלא על עבודת שהזר חייב עליהן משמע דג' אלה שווים לזר לחייבם בעבודה תמה הא אחרים שאסורים בעבודה חייבים אפי' על שאינה תמה עכ"ד:

יא

א')

טב"י

ומחכ"פ ומחב"ג ושלא רחוץ ידים חייב עכאו"א.

ותמוה למאי נפ"מ אי למיתה בי"ש ל"ש במיתות ואי לענין מלקות הא בלא רחוץ ידים אין בו מלקות דהוא רק עשה אח"ז ראיתי שבמנ"ח עמד ע"ז:
ב')

ואם

הי' זר אינו לוקה אלא אחת וכו'.

וכ' הכ"מ שהוא תוספתא דהזר דא"ר לעבודה א"ע בשום אחת מאלה אטומאה ומחוב"ג ורחוץ ידים ואנכי הרואה כי הוא ספרי פ' קרח דאיתא התם והזר הקרב יומת בטהרה או אלא בטומאה אמרת בטומאה על הכניסה חייב כרת הא אינו אומר אלא בטהרה הרי דזר טמא א"ח אטומאה משום דלא משכחת דבלא"ה חייב אכניסה והנה בספר ז"ר הקשה הא גבי כהן ששימש בטומאה ג"כ קשיא טמא ששימש במקדש האיך משכחת דבכניסה חייב וצ"ל כדמשני הש"ס כגון בהיפך בצינורא וא"כ לגבי זר אימא נמי דחייב בטומאה וכגון שנטמא בפנים והפך בצינורא ואי לית לי' לספרי שינויא דהש"ס א"כ גבי כהן ג"כ קשיא טמא ששימש איך משכחת ולי יקשה יותר דהא בזר שפיר משכחת כגון בפסח הבא בטומאה דכניסה מותר ואם שימש בטומאה חייב משום טומאה דעבודה בטומאה לא הותר לזר דלכהן הותר ולא לזר כדאמרינן ביבמות דף ל"ג לגבי בע"מ ששימש בטומאה ועל כן רק בכהן הוא דקשיא לי' לגמ' טמא ששימש איך משכחת והנה במהר"ם ברבי בחי' לשבועות דף ו' תי' לק"ו הזר דמשכחת דכה"ג דלר"ש כה"ג ששימש בטומאה ליכא כרת על הכניסה דבפ"ג דהוריות ס"ל לר"ש מקרא דונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל לאפוקי כה"ג שאין חטאיו שוה לקהל פטורין מקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש א"כ גם כרת לא מיחייב ואם שימש בטומאה חייב אבל בזר שפיר הקשה הספרי איך משכחת הנה בזה ניחא ק"ו הז"ר אבל קושיתינו דבזר משכחת בפשיטות בקרבן הבא בטומאה דאין טמאי מתים משתלחין עדיין לא נתיישבה ונראה דספרי סובר כשיטת הצל"ח פסחים דף פ"ז דאף דתמיד קרב בטומאה זר אסור ליכנס רק בק"פ הבא בטומאה אבל כהן שרי ליכנס אבל לעבוד עבודה אסור מה שא"צ לעבודה וא"כ ניחא דבזר הוא דקשיא לי' דחייב אכניסה אבל אכהן ל"ק דמשכחת בק"צ הבא בטומאה דליכנס שרי אבל לעבוד עבודה אסור בשאצ"ל ועביד עבודה בטומאה:
ונראה ראי' לדברי רבינו מיבמות דף ל"ג דנקט זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה ולא נקט זר ששימש בטומאה משום דבזר ליכא חיובא משום טומאת וכ"כ תוס' שם:
אך הנה דברי תוס' דיבמות תמוהים אלי שדבריהם סותרים למש"כ בשבועות דף ז' דשם איתא יש לי להביא בענין זה ג' טומאות והקשו תוס' האיכא טובא כגון האוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות ותמוה הא בטמא ששימש ליכא חיובא בזר והלא שעיר הפנימי אין מכפר רק אזרים לא אכהנים אטמ"ק דכתיב אשר לעם כדרשינן שם דף י"ג ובזר ליכא חיובא אשימש בטומאה וכן יקשה אמש"כ תוס' שם דף ו' ד"ה אימא שהק' וה"נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש וקשה ג"כ הא כיון דשעיר פנימי אין מכפר אכהנים א"כ ס"ד דקרבן עויו"ר חייב גם בטמא ששימש א"כ שעיר פנימי אמאי מכפר דאין מכפר אכהן רק אזר וכל הדרש דקאי אטמ"ק משום דחייב עויו"כ והרי זר א"ח עוי"ו אם שימש בטומאה וא"כ השני דרשות דשעיר פנימי אין מכפר רק אמה שחייב הכתוב בעו"י והדרשא דאין מכפר רק אישראל סתרי אהדדי וא"כ לא שייך להקשות אימא טמא ששימש דזה ליכא בזר רק בכהן אך לזה יש ליישב הגמ' הקשו ואימא תרומה ואי אמרינן דזר א"ח אטומאה מטעם שכ' התוס' ביבמות דכ' איש איש מבני אהרן מהא"ט ל"ש גם איסור תרומה בטומאה בזר דאזהרתו מקרא דאיש איש מבני אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן כדאיתא ביבמות דף ע"ד וכיון דגמ' פריך ואימא תרומה א"כ סובר דזר חייב אאכילה בטומאה א"כ ה"ה דחייב ג"כ אשימש במקדש ולכן הקשו דנימא ששימש בטומאה אבל ראשונה קשיא דאדרבא מדלא פריך ואימא תרומה א"כ סובר דל"ש בזר א"כ גם שימש בטומאה ל"ש בזר ולכן נקט רק ג' טומאות ומה הקשו דלינקט תרומה ושימש בטומאה דל"ש בזר וכן קשה אמש"כ תוס' שם ד"ה וכפר שכ' ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי דהא לפמש"כ זר א"ח אאכילת ת"ט ושעיר פנימי אין מכפר רק אישראל לא אכהנים וכהא"ג יקשה אפירש"י דף י"ג דמפרש מזבח כמשמעו ופירש"י אם הקטיר קטורת בטומאה ויקשה הא אין מכפר רק אזר ובזר אין חייב אם שימש בטומאה:
ג')

שם

אבל בזר פטור אם חיסר בגדים. הטעם בזה כ' בשומ"ר סי' מ"ו דהא הטעם דבגדים חסרים דמשוו להו כזר דאין כהונתן עליהם וזה ל"ש בזר דהוא זר הוא מצ"ע:
ד')

זר

וטמא אין חייב אלא אחת. כ' בכ"מ דזר אין מוזהר על טמא וכן שיטת תוס' יבמות דף ל"ג וקשה לדבריהם מריש פ"ב דזבחים דקאמר מה לאונן שאין בבמה משמע דטמא ישנו בבמה כמו שכ' בבה"ז על תויו"ט סוף זבחים שכ' דטמא שרי בבמה וכמו שתמה בטה"ק על הרמב"ן פ' שמיני כ' דאין חיוב בשתויי יין בבמה כי האזהרה לכהנים בעבודתן ואין כהן מקריב בבמה והקשה בטה"ק א"כ לפי"ז בטמא דליכא בזר א"כ ליתא בבמה וקשה א"כ מגמ' הנ"ל דמבואר דאיתא טמא בבמה וכן קשה גם לרבינו ותוס':
אך נראה ליישב דהנה הא דכ' הרמב"ן יען דליכא בזר ליכא בבמה מזה אכתי אין להכריח דאיסור בטומאה ג"כ אין רק לכהנים משום די"ל דשאני שתויי יין דאסרה תורה לכהנים כשירצו לעבוד עבודה לא ישתו יין והנה זה בוודאי ל"ש בזר דאיך נאמר דאזהר תורה לזר כשירצה לעבוד לא ישתה יין דזר לאו בר עבודה א"כ ליתא גם בבמה אבל איסור טומאה הנה אם הי' בא האזהרה כך כשירצו לעבוד לא יטמאו הי' ניחא בזר לא נאמר אבל בטומאה לא באה האזהרה ע"ז דבט"מ נצטוו כהנים אף בלא עבודה ובשאר טומאות לא באה האזהרה שלא יטמאו אף בשעת עבודה אלא כך בא האזהרה שלא יעבוד כשהוא טמא א"כ לפי"ז שייך זה גם בזר שלא יעבוד בטומאה דיהא חייב שנים וגם דניתוסף בו חילול דהרי אם קרב בטומאה עלה לא ירד דיש היתר בציבור ואם עביד בזרות ג"כ יש היתר בבמה ולא ירד כדאיתא בדף כ"ט ואולם בזר שהוא טמא דל"ש דהותר בבמה דקרבן ציבור ליכא בבמה א"כ לא הותר בטומאה (אי נאמר דטמא שייך בבמה) א"כ עלה ירד ולכן שפיר שייך גם בזר שלא יעבוד בטומאה וממילא איכא טמא בבמה ג"כ וא"כ לרמב"ן י"ל דטמא שייך בזר באמת ולכן איתא בבמה ורק בשתויי יין זה בוודאי לא נאמר רק לכהנים דאזהרה בא על לכתחלה כשירצה לעבוד לא ישתה יין א"כ ל"ש זה בזר דזר אסור לעבוד משא"כ בטומאה שבא האזהרה כשכבר טמא לא יעבוד ואם עבד חייב תרתי ומחלל עבודה שאם עלה ירד וא"ש:
ומעתה י"ל אף לדעת תוס' ורבינו ניחא שאף דסברי דבזר לא הוזהר כלל על הטומאה אפ"ה איתא בבמה דלא תליא בזרות דבשלמא שתויי יין אי לא הוזהר לזרים א"כ בבמה דזר כשר אין כאן חילול כלל כיון דלא הוזהרו על כך (ודמיא למש"כ תוס' קידושין דף ל"ו דנשים דלא נצטוו על בגכ"ה ל"ש בהו כלל מחב"ג) אבל בטומאה נהי דבזר לא הוזהרו על טומאה היינו רק לחיוב שבלא"ה מוזהרין משום זרות אבל פשיטא דשייך חילול עבודה בדידהו ונפ"מ דנאמר שירד דזר טמא אין הותר בבמה ממילא ירד דא"ל כיון דלא הוזהר אין כאן חילול משום טומאה וליכא בבמה וממילא אף בפנים לא ירד כמו בשתויי יין יען דלא הוזהר אמרינן דאין בו חילול בזר וממילא מותר בבמה דז"א דדוקא בשתויי יין דקאי על לכתחלה שלא ישתה כשרוצה לעבוד א"כ בזר ע"כ לא הוזהר אמרינן דל"ש בו חילול כלל אבל איסור טומאה הרי אף לכהנים לא הוזהרו שלא יטמאו כשירצו לעבוד אלא אם הם טמאים לא יעבוד ואם עבד חייב וא"כ אף דבזר שבלא"ה מוזהר אמרינן דאין חייב משום טומאה ג"כ אבל חילול שייך בו דהרי גם כהנים לא הוזהרו שלא יטמאו כשירצו לעבוד אלא שלא יעבדו בטומאתן ואם עבדו חיללו העבודה א"כ נהי דבזר ליכא חיוב אבל החילול שייך בו ג"כ וא"כ גם בבמה כשעבד בטומאה חילל ושוב אף בפנים נפ"מ בחילול שמצד עבודה דנאמר עלה לא ירד כיון שאין לו היתר בבמה כאמור וא"ש:
ויש להסביר הסברא יותר דבסוגי' רפ"ב דזבחים מבואר דמה שאין מוזהר אין ללמוד שיחלל דיש לומר מה להני שכן מוזהר דמה שמוזהר מסתברא שמחלל ג"כ וא"כ זה ניחא בשתויי יין דזר אין מוזהר שלא ישתה א"כ י"ל אף אי עבד אין מחלל דהיינו במקדש אם עלה לא ירד רק איסור זרות יש וכן בבמה שרי לגמרי אבל בטומאה ל"ש לומר כיון דבזר אין מוזהר שלא יעבוד בטומאה לא יחלל דז"א דזר בלא"ה מוזהר שלא יעבוד אבל בשתויי יין דהאזהרה שלא ישתה א"כ שייך שפיר הסברא יען שלא הוזהר שלא ישתה א"כ אין בו חילול מצד שהוא שתו"י:
וכן מוכח מתוס' זבחים דף ט"ז דבנשים שייך חילול עבודה בטומאה מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה עיין פי' דבריהם בבה"ז וצ"ק וטה"ק עכ"פ מוכח דשייך חילול והא נשים כזרים א"כ סותרין דבר' ביבמות ולפמש"כ שם לענין חיוב ליכא בזרים אבל חילול מצד טומאה יש:
והנה בזה יש לי לומר פרפרת דתוס' שם כתבו דוטהרה מכלל שהיא טמאה שייך לאוקים בעבודה בטומאה דשייך בנשים דכשרה לשחיטה ותמהו דליכא חילול בשחיטה דכל פסולים כשרים לשחיטה גם טמא ולכאורה הי' נראה לפמש"כ בפ"א מפהמ"ק לר"ע בשר נחירה הותר במדבר לא הי' שחיטה רק בכהנים וכן ראיתי אח"ז רב שכ"כ במהר"ם מינץ סי' ט"ו וא"כ י"ל דכוונת תוס' במדבר הי' שייך חילול בשחיטה דפסולים מחללין עבודה דרק בכהן כשר אך לכאורה ז"א א"כ גם נשים פסולים לשחוט וי"ל דנשים אף במדבר כשרים דעכ"פ הם מזרעו של אהרן דהיינו כהנת אלא דאכתי זה דוחק לכן י"ל דהנה רש"י דף י"ד פ"י דשחיטה לאו עבודה שכשר בפסולים ותוס' הוק' דע"ז אנו דנין ואיך עושה יוכיח מן הקושיא ותי' בטה"ק שרש"י דייק מטמא דקיימ"ל ספ"ק דמעילה שטמא עושה שיריים א"כ נתפס הפסול בקרבן אפ"ה כשר בשחיטה ע"כ עבודה הוא וא"כ לפי"ז י"ל לר"ע במדבר באמת זר הי' כשר אבל טמא הי' פסול בשחיטה דגרע דעושה שיריים ונתפס הפסול בקרבן ולפי"ז נשים טהורות כשר לשחיטה במדבר כזר אבל אי הן טמאין מחללין עבודה וקאי תוס' על זמן המדבר אז טמא או נשים טמאין מחללין בשחיטה ג"כ והנה עכ"פ יהא איך שיהא מתוס' הנ"ל מוכח עכ"פ בנשים שייך חילול טומאה אף דהם כזרים וא"כ לכאורה סותרין דבריהם שביבמות לפמש"כ ניחא דשם לענין חיוב אבל חילול שייך בזר בטומאה:
עוד נראה לי בדרך אחר ליישב הא דטמא איכא בבמה דהנה כ"כ דתוס' כ' דשייך בנשים טמאים חילול כיון דכשירה לשחוט בקדשים א"כ שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה ונראה הכונה כך דהנה איסור טומאה באמת לא נאמר בהאי פרשתא רק לכהנים ולא לזרים אפ"ה שייך חילול גם בזרים ונפ"מ או לענין דנאמר עלה ירד דזר טמא חילל או שפסולין בבמה ונפקא באמת מהכא דדרשינן וטהרה מכלל שטמאה כאשר יבואר דהנה אם נניח דלא נאמר טומאה לזרים ול"ש בהו חילול מצד טומאה אלא מצד זרות א"כ בנשים ל"ש לדרוש וטהרה מכלל שטמאה לענין עבודה דבלא"ה נשים זרים הוה ומחללין ורק אי שייך חילול מצד טומאה בזרים שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה וכן אי נאמר נשים פסולות לשחוט וגריעי מזר דלאו בר עבודה כלל (והיינו דגרע מזר דאף אי עלה ירד ואף בבמה לאו בר עבודה הן א"כ בלא"ה ירד א"כ אין נפ"מ במה שהם טמאים ל"ש לדרוש וטהרה מכלל שטמאה לענין עבודה) אבל לכך הקדימו דכשרים לשחוט א"כ לא גריעי מזר א"כ שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה דגלי קרא דמחללין העבודה מצד טומאה ונפ"מ דעלה ירד ונאמר באמת דמוכח מהכא זר טמא מחלל עבודה וגם בבמה באמת שייך חילול דטומאה א"כ שייך שפיר לדרוש וטהרה הכלל שטמאה לענין חילול שאר עבודות והכי קאמר רחמנא אף דכשירות לשחיטה אף כשהם טמאות לענין עבודה טמאה ומחללין עבודה דנאמר דהוה כזר טמא שעבד דירד דפסול גם בבמה כיון דשייך טומאה באשה ובזר ונתיישבו תוס' יבמות דבאמת חיוב ליכא דהיינו לחייבו שתיים דלזר לא אזהר רק לכהנים אבל חילול עבודה נשמע מוטהרה מכלל שטמאה דמוכח דשייך בזרות כיון דשייך חילול דטומאה באשה וא"ש הכל:

יב

א')

זר

ששימש בשבת ובע"מ בטומאה וכו'.

והנה הראב"ד השיג דזה דוקא בב"א וכ' הכ"מ דהא רבינו ס"ל באיסור כולל אחע"א כדאיתא בפ"ח ממא"ס א"צ בב"א ועוד כיון דבברייתא דקתני זר ובע"מ ולא תני מליקה ע"כ בכולל איירי לכן נקט רבינו סתם ול"נ דבהא עדיין לא נסתלקה השגת הראב"ד דהנה בפי"א ממעה"ק כתב רבינו דמליקה זר חייב עלי' משום דהוה בב"א דנבילה רק לכהנים הותרה ולא לזרים וא"כ קשיא לי' כיון שכ' שם הטעם דהוה בב"א א"כ למה לא כ' גם כאן דמשכחת בב"א אך זה ג"כ יש לכאורה ליישב דהרי בגמ' פריך לבר קפרא דחשיב בברייתא זר ובע"מ ומליקה שיירה משום דמליקה לא משכחת רק בב"א גם ר"ש מודה וברייתא בכולל לכן ר"ש חולק ומעתה כיון דרק בב"א לכן כ' רבינו הטעם דבב"א אבל היכא דמשכחת גם בכולל לכן מסתים סתם לי' רבינו אבל כד דייקת אכתי תיקשי קו' הראב"ד דרבינו שם הוסיף דמליקה הותר רק לכהנים וא"כ יקשה חדא דאמאי לא כתב גם כאן דשבת וטומאה הותרה לכהנים ולא לזרים כדקאמר ר"ח בהני תלת ועוד כיון דשייך לומר דהותרה בין לכהנים בין לזרים א"כ לאידך מ"ד הא דל"א דהותרה הוא רק היכא דהוא בב"א חל קל על חמור כמש"כ תוס' אבל אי הוה רק חל בכולל באמת הטעם דאמרינן דהותרה בין לכהנים בין לזרים כמש"כ תוס' דבכולל לא חל קל על חמור וא"כ היינו דקשיא לי' לראב"ד על רבינו למה לא ביאר כאן דאיירי בב"א ולכן ל"א הואיל והותרה גם לזרים הותרה דא"ל דלכן נקט סתם יען דחל גם בכולל א"כ שוב הי' לנו לומר כיון דהותרה הותרה גם לזרים דהוה קל על חמור והשגת הראב"ד על רבינו הוא השגה גדולה:
ועוד דהנה לכאורה קשיא לי הא דפריך בשמעתין לבק"פ מברייתא דשבקה מליקה ע"כ בב"א מודה וברייתא בכולל איירי וקשה לי דילמא איירי בב"א והא דלא חשוב מליקה דבמליקה ל"ש לומר הואיל והותרה הותרה לזרים דבמליקה י"ל דהא דמותר לכהנים אין מטעם הותרה כלל אלא מטעם עדחל"ת (וכבר עמד בס' דל"צ אתוס' מנחות דף מ"ה דנימא מטעם עדל"ת) ולכן מודה ר"ש דחייב תרתי אבל בזר ובע"מ דע"כ מטעם הותרה א"כ הותר גם לזרים י"ל דאיירי אף בב"א ואפ"ה לר"ש רק חייב אחת משום דהותרה אף לזרים וא"כ נהי דאיפרך בק"פ ממליקה אבל משבת וטומאה לא איפרך דשפיר פליגי בב"א:
ולכאורה י"ל כיון דחשוב בע"מ ששימש בטומאה והא ר"ש סובר ביומא דף ז' דט"ד א"כ ל"ש לומר טעם דר"ש משום כיון דהותרה הותרה אף לבע"מ דהא ט"ד בציבור ואפ"ה אמרינן הואיל ואידחי דלא חל לכהנים לא חל אזרים דאאחע"א דע"כ עיקר הטעם לא משום דהותרה הותרה אלא לומר דא"א חע"א א"כ במליקה ג"כ עכ"פ שייך אין איסור חע"א בזרות אך ז"א דבזבחים דף ל"ג הא ס"ל לרבא דהואיל ואידחי אידחי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"א וכן מוכח בפסחים דף צ"ה דדחקו טמאים ונכנסו להיכל פטורין אף למ"ד ט"ד דהא רבינו ס"ל בפ"ב מביאת מקדש דבנכנסו להיכל פטורין:
אמנם לפי"ז יקשה לאידך גיסא הא במנחות דף מ"ה אמרינן בפשיטות דמליקה אישתרי בכהנים א"כ ל"א דדחוי' הוא אלא דאישתרי א"כ מאי פריך הא י"ל דפליגי בב"א דלר"ש אמרינן הואיל והודחה הודחה כיון דס"ל ט"ד ולרבנן דס"ל ט"ה בציבור ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכן לענין שבת דתליא ג"כ אי ט"ד אי ט"ה בציבור (אף דלכאורה ביומא דף מ"ו משמע דלכו"ע שבת הותרה בציבור הנה בח"ס או"ח סי' פ"ה הוכיח דלמ"ד ט"ד גם שבת דחוי' בציבור ע"ד שכ' הכ"מ פ"ב דשבת לענין פנ"פ בשבת דתליא ג"כ אי ט"ד או ט"ה) א"כ ל"א הואיל והותרה הותרה משא"כ במליקה דלכו"ע הוא מטעם דאישתרי ושכן מצותו בכך כדמשמע במנחות דף ה' ובדף מ"ה וא"כ בהותרה ל"א הואיל והותרה הותרה לכן שבקה ברייתא לענין מליקה למחשבה ומ"פ לבק"פ הא י"ל דשבקה משום דלר"ש שבת וטומאה הוה דחוי אמרינן הואיל ואידחי אידחי אבל במליקה דע"כ הטעם משום דאישתרי לא משום דחוי' וכדאמרינן במנחות דאישתרי מליקה לגבייהו גם ר"ש מודה דל"א הואיל והותרה הותרה:
עוד קשה לי דהנה רש"י פי' שחיטה לאו עבודה הוא ואין כאן משום זרות ודקדק בשעה"מ פ"ג ממעה"ק דעכ"פ משום שחיטה חייב וכן נראה לי מירושלמי פ"ק דשבת דפריך אאחרנייתא משום מאי מחייב אשחיטה שחיטה בזר כשרה ולא פריך בפשיטות אמאי חייב כלל כיון דשחיטה בזר כשרה א"כ גם משום שבת לא מחייב:
אמנם נראה דתליא סברא זו אי אמרינן בעלמא נשים סומכות רשות א"כ נשים רשאים לשחוט בשבת (ועשה"מ פ"א מעיוהכ"פ דנשים בשאר עבודות חייבות מיתה כמו זר ששימש) וא"כ ה"ה דזר רשאי לשחוט בשבת אמנם למ"ד נשים אין סומכות א"כ אסורות לשחוט בשבת ה"ה דזר אסור לשחוט בשבת ומעתה בהא פליגי בק"פ סובר דהותרה לזרים שחיטה וטומאה במקדש כיון דבשחיטה הותרה זרות ובע"מ לכן גם בשאר עבודות שייך לומר דהותרה במקדש לזרים כגון בהקטרה (ואף לר' יוסי דס"ל ללאו נתנה הא חייב גם משום בישול כדאיתא בירושלמי פ"ב דשבת) ור"ח סובר גם בשחיטה לא הותרה לזרים בשבת כש"כ שאר עבודות דיש בו משום זרות דלא הותר שבת ובע"מ (והנה לפי"ז אין הטעם הא דהותרה משום דלא חל אזרות דבשחיטה דליכא זרות אפ"ה פטור אשבת ואבע"מ לכן לבק"פ דסובר דבשחיטה ליכא זרות ומצי חיל איסור שבת ואפ"ה שרי זר לשחוט בשבת ע"כ משום דס"ל דהותרה וה"ה לבע"מ בטומאה) והנה להאי טעמא לא תליא כלל באיסור חע"א דהא עיקר פלוגתתם בשחיטה דל"ש אאחע"א אפ"ה לר"ח חייב משום שבת לכן בעבודה בוודאי חייב משום שבת וחייב תרתי וכבר הוקשו הראשונים איך תליא פלוגתתם אי אמרינן הותרה באיסור חע"א והנה תוס' תי' דאי הותרה הוה קל על חמור דלא חל וקשה לי על דבריהם אי כוונתם יען שהותרה לכהנים הוה קל על חמור א"כ ל"ה לי' לבק"פ לומר דהותרה הותרה אלא כיון דהותרה וקל אאחע"א כדקאמר בכולי' ש"ס ואי כוונתם יען דהותרה גם לזרים הוה קל דלא חל הא ליכא למימר דהא ע"ז אנו דנין אם חל אזרים:
אולם נראה דשפיר הא בהא תליא דלמ"ד דבשחיטה הותרה שבת בזר ע"כ הותרה מכללה לכן שוב בשאר עבודות ג"כ לא מצי חייל דהא קילא דהותרה מכללה שבת במקדש אצל זר ג"כ לכן לא מצי חייל אאיסור זרות ולר"ח דחייב בשחיטה אשבת דלא הותרה מכללה א"כ שפיר מצי חייל בשאר עבודות אאיסור זרות דלא הותרה שבת לזר ול"ה קל על חמור:
מעתה לפי"ז קשיא קו' עצומה א"כ הא דדן בק"פ גם במליקה הותרה לזרים איסור נבילה והא לא מצינו בשום מקום שהותרה לזרים איסור נבילה היכא דליכא משום זרות כמו דמצינו בשבת וטומאה דהותרה בשחיטה וא"כ ע"כ לפרש הא דלב"ק הותרה לזרים היינו דס"ל כפשטה ג"כ שייך לומר דהותרה הותרה וכן מוכח בירושלמי פ"ב דשבת דבמליקה לא מצינו דהותר לזרים בלא איסור זרות דפריך שם הרי מליקה שרי לכהנים ואסור לזר ומשני דכ' לא יאכל קודש וצריך פירוש אכתי למה חייב משום נבילה בזר נאמר דהותרה אבל לפמש"כ א"ש דכונה בשלמא בשבת וטומאה שייך לומר דהותרה לזרים כיון דבשחיטה ליכא משום זרות ליכא משום שבת וטומאה ג"כ אבל במליקה דתמיד איכא איסורא דזרות דלא יאכל קודש א"כ ל"ש דהותרה לזרים דהא ע"ז אנו דנין אם מצי חל אזרות או לא חל אזרות א"כ מעתה יקשה מ"פ גמ' לבק"פ דאלו מליקה שיירה דבמליקה ל"ש לומר דקיל דהותרה מכללה כנ"ל ולכן רק בזר בשבת ובע"מ בטומאה דהותרה מכללה בשחיטה לא חל בב"א נמי דקל על חמור לא חל אף בב"א (כמש"כ הרמ"ע מפאנו דבאיסור ב"א ג"כ לא חל קל על חמור דהא דבב"א לא חל רק משום דאיזה מהן מפקית כמש"כ הריטב"א בקידושין משא"כ בקל על חמור אמרינן דחמור חל וקל לא חל) ולכן רק קתני פלוגתא בזר ובע"מ דלר"ש לא חל אבל במליקה דלא הותרה מכללה חל בב"א ולא פליג ר"ש במליקה:
והנה ליישב ע"כ נאמר דמוכח דלא כדעת הרמ"ע מפאנו הנ"ל אלא דבב"א גם קל על חמור חל דרק בכולל לא חל על חמור אבל בב"א חל מעתה שוב עומדת קו' הראב"ד כחומה דבזרות ובע"מ לא מחייב תרתי רק בב"א דבכולל הא לא מצי חל דאנן קיימ"ל דקל על חמור לא חל בכולל (דהא במעילה פליגי רב ולוי אי חל נבילה אטמאה והוק' תוס' אטו פליגי בפלוגתא דתנאי אי אחע"א ותי' דלוי סובר שאני נבילה דגלי קרא דחל אחלב ה"ה דחל אטמאה ורב סובר דלא חל אטמאה דרק אחלב חל דקיל דהותרה מכללה וע"כ ללוי ל"א הטעם דהותר מכללו משום דסובר דקל על חמור חל א"כ מוכח דרב ס"ל דקל על חמור לא חל (ולדידי' שפיר י"ל כמש"כ תוס' דהא בנבילה חל אחלב אף דהוה קל על חמור יען דחלב קיל דהותרה מכללה וא"כ רבינו דפסק שם כרב סובר דקל על חמור אינו חל ולא משכחת דיחול רק בב"א כמו במליקה ויפה השיג הראב"ד) דאמאי לא כתב רבינו גם כאן דרק חל בב"א:
ב')

אולם

נראה ליישב עד"א דהנה על קו' התוס' דטומאה על בע"מ הוה כולל מב' שמות שתי' דיליף מהקרבה דבע"מ דכתיב בלשון קריבה וכן אכילה בלשון קריבה אבל ברמב"ן מוכח דלית לי' תי' תוס' ואך נ"ל ליישב דבריהם לפמש"כ רש"י בפ"ב דזבחים הא דיליף מוינזרו שימש בטומאה משום דסמיך לי' אח"כ איש כי יקריב וסובר רש"י מלשון יקריב תרתי שמעת מיניה הקרבה ואכילה וכמו שביאר יפה דבריהם בטה"ק א"כ לפי"ז שפיר הכל מחד שם ואך עוד יש ליישב קו' התוס' דבפסחים דף ע"ג איתא דאכילת תרומה איקרי עבודה מדכ' ועבדתם עבודת מתנה היינו מתנות כהונה דהויא אכילה (ועבב"ק דף ק"י עבודתו ועורה קרי אכילת הבשר עבודתו) ולכן אם נמצא בן גרושה וחלוצה פטור מקרן וחומש וא"כ הוה הכל שם אחד:
ואמנם הא דאיקרי עבודה נראה דתליא בפלוגתא דהנה ביומא דף כ"ג דריש רב מקרא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק (ולוי חולק שם אבל בקדק"ד דריש גם הוא למעט עבודת סילוק) וא"כ ע"כ לא דריש דאכילה איקרי עבודה דהרי צריך למעט עבודת סילוק וראיתי בשי"צ שהרגיש בזה וכ' דזה אסמכתא והוא דחוק דבפסחים משמע דדרשא גמורה הוא דהני לא דרשי כלל האי דרשא ולאו עבודה הוא וכן מוכח ביומא דף ס"ט שאני אכילה דצורך עבודה אבל לא דהוה עבודה (ועיין מנחות דף כ"א דאוכלין קדק"ד בהיכל) ובירושלמי יומא פליגי ג"כ רב ורי"ו דלרי"ו ל"ב עבודת מתנה וא"כ י"ל דרי"ו לא דריש כלל עבודת מתנה למעט עבודת סילוק אף בפנים ודריש אכילה דאיקרי עבודה דשם בפסחים קאי לרי"ו וכן מצינו פלוגתא דרב ור"י בהא בירושלמי פ"ח דתרומות רב יליף מקרא בירך חילו דנמצא חלל עבודתו כשרה ורי"ו יליף מקרא דובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם וכי ס"ד לכהן שלא יהי' בימים ההם אלא לנמצא חלל וקאמר דפליגי דלרב דוקא כהן העובד ולרי"ו אף כהן שאין עובד לרב דוקא בקדשי מקדש ולרי"ו בקדשי הגבול והיינו בתרומה כדסובר בפסחים ולפימש"כ רב ורי"ו לשיטתו רב יסבור דאתי לעבודת סילוק ורי"ו לאכילת תרומה וקדשים והא דפליגי בכהן מקריב לכאורה אין לו ביאור ונראה שכוונתו דלאפוקי כהן בע"מ שאוכל בתרומה וקדשים כשנמצא חלל חייב ולרי"ו פטור והיינו משום דלרב לא איקרי אכילה עבודה ורק כיון שעכ"פ הוא כהן עובד פטור כשנמצא חלל ולרי"ו דאיקרי עבודה לכן אף בבע"מ איקרי אכילתו עבודה א"כ ניחא כיון שנטמא ונאסור באכילה דהוה ג"כ עבודה נאסר ג"כ בעבודה גמורה והוה שפיר משום אחד:
עוד יש ליישב דהנה תוס' הוק' לר"ח דסובר לר"י אית לי' כולל א"כ א"א ונעשית חמותו למה ל"א כולל ותי' כולל מ"ב שמות ל"א והוקשו א"כ הא דר"ח ג"כ כולל מ"ב שמות מיגו דאיתסור באכילה בטומאה איתסר נמי בעבודה ותי' דתרווייהו בלשון אחד נאמרה דכי יקרב בע"מ וכן איש כי יקרב דכונה אאכילה אולם ברמב"ן לא ניחא לי' בהא ותי' דאיירי בליכא קרובים דבעינן בכולל שהי' הדבר הנאסר בעולם (כשיטת רבינו לענין מוסיף) והנה יקשה עוד גם זר בשבת הוה כולל מ"ב שמות דהא דנאסר במלאכה ובעבודה אין מטעם מלאכה דהא זריקה וקבלה לאו מלאכה הוא ולפי"ז י"ל היינו באמת מה דקשיא לי' לראב"ד דסובר להלכה דל"א כולל מ"ב שמות דסהא"ט מפרש רבינו בפי' המשנה דלרבנן נידון בחמור' היינו בחמותו ונעשה אשת אביו כמש"כ בשו"ת מהר"ם א"ש ואמנם נראה ליישב דלכאורה קשיא דרש"י כ' דאי הוה נאסר כהנים בשבת בעבודה הוה מיקרי מוסיף אבל כיון דלא נאסרו רק כולל הוה ויקשה הא כהנים נאסרו בעבודה בשבת אף בק"צ לר"ה ביומא דף מ"ו ושבת דף כ' דאין אברים ופדרים מאיברי תמיד מקריבין בשבת (ובשומ"ש סי' מ"ו הקשה הא מוסיף לגבי קרבן יחיד ול"נ כיון דבסוג' קאי דבעי מוסיף בדבר זה עצמו והלא כאן איירי בק"צ לא בקרבן יחיד וע"כ קשה רק כמש"כ מאיברים שניתותרו) והנה י"ל לשיטת רש"י ותוס' יומא דף מ"ו דפליגי רק אליבא דר"מ אבל לר' יוסי דסובר רק ד' מערכות ולא עשו מערכה בפני עצמו לכו"ע מותר בליל שבת א"כ ליכא איסור מוסיף אבל רבינו מפרש הך דיומא אף לכ"ע פליגי אי מקטירין בשבת כמש"כ משל"מ פ"א מתומ"ס וא"כ הדרה קו' לדוכתי' אך א"ש דזה לר"ה התם בק"פ סובר התם דדחי שבת וא"כ כאן י"ל גם ר"ח סובר בהא כבק"פ ולבק"פ ל"ה מוסיף רק כולל וסובר לר' יוסי ל"א דהוה מוסיף כיון דסובר דמקטירין בשבת ולפי"ז רבינו דפסק בפ"א מתומ"ס דאין מקטירן בשבת שפיר הוה איסור מוסיף ולכן א"צ לרבינו לכתוב דוקא כשהוא בב"א כיון דהוה איסור מוסיף:
וכן י"ל לענין טומאה למ"ד ט"ד א"כ ביש טהורין אין דוחה א"כ ע"י טומאה אי תוסיף איסור אף בכהן שאין בע"מ וחשיב מוסיף ורק בשמעתין קאי אי ט"ה בציבור ורבינו פסק כמ"ד ט"ד וא"כ יש איסור מוסיף והנה י"ל אכתי משכחת דטומאה הוה מוסיף דנאסר בעבודת כגון טומאת זב ומצורע דלא נדחה בק"צ בכהנים א"כ שם טומאה איתא במוסיף וא"כ י"ל דרבינו דפסק בה' אמ"ב זונה חשוב איסור מוסיף דשם זונה הוה איסור מוסיף ה"ה הכא ס"ל דשם טומאה חשוב איסור מוסיף (וי"ל דב"ק ור"ח סברי באמת גם במוסיף משכחת רק דסברי מאן דאית לי' כולל אית לי' מוסיף מאן דלית לי' כולל לית לי' מוסיף אבל להלכה אף דכולל דב' שמות ל"ח כולל מוסיף הוה ולכן סתם רבינו דחל כיון דמשכחת ע"י מוסיף ועיין רמב"ן שהקשה אמה שאמרו דשבת קיל בהבערה דללאו יצאה הא איכא חומר שבת דשם שבת חמור הוא בשאר מלקות וצ"ל א"כ הוה כולל מ"ב שמות ואין חל):
עוד י"ל דבשע"ה הקשה לפירש"י שבת איוהכ"פ הוה מוסיף יען שחייב מיתת בי"ד א"כ שבת אזרות הוה נמי מוסיף וכן יקשה מטומאה דחייל אבע"מ דהוה במיתה וצ"ל דקאי לר' יוסי הבערה לאו הוה לכן ל"ח מוסיף וכן קאי לרבי דבע"מ ששימש במיתה א"כ טומאה אין מוסיף אבל להלכה הבערה חייב מיתת בי"ד הוה מוסיף וכן בע"מ לא הוה רק בלאו א"כ טומאה הוה מוסיף אזרות דטומאה במיתה:
ג')

הנה

בחולין דף ק"א איתא וסבור ר"י דאחע"א והתניא ר"י אומר אין נבילות עוף טמא מטמא דכתיב נבילה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה יצא זו דמוזהר משום לא תאכלו טמאה אבל לא משום ל"ת נבילה והקשה מהרש"ל ממכות דף י"ז ריסק ט' נמלים ואחד חי חייב משום נבילה ותי' דבט"ש כתיב נבלת שרץ אבל בעוף טמא לא נקרא נבילה ובמהרש"א תמה עליו דהא תוס' מכות כ' דהטעם משום דנבילה חל אחלב חל נמי אטמא וכוונתו דהיינו כלוי דסובר במעילה דף י"ז דמצטרף נבילה ושרצים לטמא בטומאת נבילות יען דמצינו דחל נבילה אחלב חל אשרצים אבל רב סובר דאין מצטרף דל"א מיגו דחל נבילה אחלב חל אטמא ואולם כבר הקשה בשעה"מ א"כ קשיא ללוי מר' יודא דמוכח דסובר דלא חל אטמא ול"א יען דחל אחלב חל אטמא:
(ולדעתי שגם מהרש"ל לא נעלם ממנו דברי תוס' דטעמא דלוי יען דחל אחלב חל אטמא אלא דהוה קשה לו כקו' שעה"מ מר"י דסובר דלא חל נבילה אטמא משום דחלב הותר מכללו וע"ז כ' מהרש"ל לחלק דרק אעוף טמא לא חל דל"ד לחלב דחלב איקרי נבילה דהא כ' חלב נבילה לא תאכלו אבל עוף טמא לא איקרי נבילה ע"כ ל"א מדחל אחלב חל אנבלת עוף אבל אנבלת בהמה דאיקרי נבילה שפיר חל כמו דחל אחלב ואתי לוי שפיר כר"י וראי' לדברי מדברי שמ"ק כריתות דף ו' שהקשה כן מר"י קשיא ללוי ותי' בעוף טמא לא איקרי נבילה משא"כ בהמה ושרץ איקרו נבילה ועיין שמ"ק בכריתות דף ד' שהקשה עוד לר"י אף דאאחע"א הרי קרא כתיב דנבילה חל אחלב א"כ חל גם אטמא ותי' משום דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה הנה לפי"ז גם קו' ראשונה ללוי דהא ללוי ל"ש הסברא דהותרו מכללו דהוא סובר דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה אטמא כמו דחל אחלב עכ"פ הרי מבואר בשמ"ק שהקשה כקו' שעה"מ לרי"ו אמאי לא נאסר לרי"ו דחל נבילה אטמא כמו דחל אחלב) ונראה ליישב דהנה תוס' בזבחים דף ע' הקשו ל"ל קרא דחל נבילה אחלב הא הוה כולל (ומש"כ תוס' מוסיף הכונה מידי דהוה אמוסיף דחל אפי' אין חמור על קל עתוס' יבמות דף ל"ג) וא"ל דמהכא ילפינן הא שאני הכא דהותר מכללו ונראה דחדא מתורצת בחברתה דהנה תוס' זבחים דף ס"ט הוקשו דר"י הא סובר אאחע"א ולכן אין מטמא בטומאת נבילות עוף טמא ובזבחים סובר דנבילות עוף קדשים מטמאה טומאת בלוע ואמאי כיון דאין אחע"א ותי' דש"ה דאין במינו נבילה ודבריהם תמוהים דמאי אהני סברא דאין במינו נבילה לומר דדוקא שם אין אאחע"א דלמ"ד אאחע"א אפי' היכא דיש במינו איסור אאחע"א (ואי כוונתם לחלק דאף דלאיסור נבילה אין חל אבל טומאת נבילות חל דלא תלוי באכילה א"כ אפשר לתרץ פשוט דלא תלוי איסור אכילה באיסור טומאה וכן נתקשה בצ"ק דלא הועילו בתירוצים כלל אך בשעה"מ פי"ז מאי"ב כ' לפרש דבריהם דבאיסור נבילה שייך אאחע"א אבל טומאת נבילות לא תלוי' באאחע"א לכן שפיר י"ל דלא ממעט מטומאה אלא במין שאין בו נבילה כנבילת עוף טמא והנה גם פירושו דחוק ועוד דהא לא נזכר בתוס' חילוק זה דהא זהו עיקר קושיתם דבשמע דחולין איתא דתליא טומאה באי אמרינן אחע"א) ועוד קשה לי לדבריהם מתוס' מעילה שכ' דללוי כמו דחל נבילה אחלב חל אטומאה דהא ל"ד כלל כיון דאין במינו נבילה אבל בחלב יש במינו נבילה ושוב אנו צריכין לסברת מהרש"ל דמצינו גם בשרץ שם נבילה נבלת שרץ משא"כ בעוף לא מצינו כן ל"ה במינו נבילה אבל מהרש"א דלא ניחא לי' בכך קשה (וזהו כקו' שעה"מ שהקשה ללוי קשה מר"י רק לתוס' קשה יותר כיון דיש סברא לחלק בין יש במינו נבילה א"מ מ"ט דלוי דמדמה חלב לשרצים ועוד דשאני חלב דהותר מכללו כמש"כ תוס' זבחים דאין ליליף מיני' ועוד קשה א"כ בחולין דף צ' דקאמר אימור דשמעת לי' ר"י טמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' והא נשמע מדר"י דסובר נבילה חל אקדשים דהוה ג"כ קל על חמור לכן נראה לפרש דבריהם דהנה בהא דאין אחע"א יש שני סברות חדא לומר כיון דבלא האיסור לא הטילה תורה עליו עוד איסור אחד ויש סברא אחרת דבאמת התורה אסרה בכל גונא אלא דלא מצי חייל ונפ"מ דלא לקי תרתי אבל איסורא איכא (והוא פלוגתת רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ב דלפירש"י שם חל לענין איסורא ונפ"מ לקוברן בין רשעים גמורים ולפי' התוס' ורמב"ן דזהו רק באיסור כולל למאן דלית לי' כולל חל עכ"פ לקוברן בין רשעים גמורים אבל בשאר עניני אאחע"א אפי' לענין איסורא ג"כ לא חל:
ד')

והנה

יש להכריח כשיטת רש"י דהנה בשבועות תנן נשבע שלא יאכל נבילות וטריפות חייב ופריך הגמ' והא מושבע ועומד הוא מהר סיני ובשו"ת אבני מילואים הקשה אמאי לא פריך סתמא דאאחע"א ותי' דנהי דאין אחע"א ללקות עליו אבל איסורא איכא ולכן פריך משום דנשבע ועומד דאפי' איסור ליכא דשבועה לא חלה על שבועה אף לאיסורא א"כ נשמע דמצד דאאחע"א איסורא מיהא איכא אמנם אני אומר הנה זה שייך בכל איסורין אבל לענין שיחול איסור נבילה על מין טמא אפי' לאיסורא נמי לא חייל כאשר אבאר דהנה בהא דאאחע"א יש שני טעמים מתוס' נראה שהוא מקרא דומתו בו כי יחללוהו דמזה נפקא בעלמא דאין אחע"א כמש"כ תוס' בשמעתין ואמנם למ"ד דבכולל איסור חע"א ל"ש לומר דיליף מקרא דומתו בו כי יחללוהו דא"כ בכולל נמי לימא דאאחע"א דנילף מהאי קרא וע"כ לומר דמסברא בעלמא אאחע"א והנה בוודאי זהו רק לענין ללקות עליו אבל דנאמר שלא יהא אפי' איסורא זה לא נשמע מסברא בעלמא וא"כ רק למ"ד דלית לי' כולל ולדידי' ילפינן מומתו בו כי יחללוהו שפיר י"ל דנילף משם דאפי' איסורא ליכא כמו בתרומה טמאה דממעטין משום דמחולל ועומד א"כ בוודאי ליכא אפי' איסורא כלל דמחולל ועומד (וכן משמע מדברי רבינו דכ' דאין קודש כלל ובראש יליף והקשה דהא לפי הא"ט לכאורה משמע אפי' בטוה"ג קדים ג"כ פטור ובשמעתין משמע דבטוה"ג קדים חייב ולפמש"כ ניחא דרבינו נקט האי לישנא לומר דאפי' איסורא ליכא דאאחע"א בנטמא תרומה קודם אבל לא היכא דטוה"ג קדים) אבל למ"ד דאית לי' כולל ולא יליף מקרא ע"כ איסורא איכא דמסברא לא נדע דלא חל אפי' לאיסורא (והא דכ' ומתו בו כי יחללוהו דמשמע דאפי' כולל לא י"ל דסובר דהנה בשבועות מסיק ר"ל בהא דמושבע ועומד דבאיסורא הבא מאליו ל"א כולל והיינו מהא"ט דהיכא דלא חל כלל אף לאיסורא ל"א כולל ג"כ כמש"כ הא"מ א"כ כן י"ל גם בתרומה דכיון דשייך לומר דאין קודש דמחולל ועומד לכך גם כולל ל"א א"כ ל"ד לשאר אין איסור חע"א דעכ"פ לאיסורא חל וממילא אמרינן שפיר כולל) ומעתה י"ל דכך סברת תוס' דהנה אי אמרינן דאף דאין אחע"א אבל איסורא איכא א"כ לענין לטמא טומאת נבילות שפיר חל אבל אי אמרינן דליכא אפי' איסורא א"כ גם לענין טומאה לא חל וא"כ לפי"ז במין טמא דשייך לדרוש דלא תאכל נבילה במין שאין בו טמאה דוקא אמר רחמנא אבל לא במין דאיכא משום לא תאכל טמאה א"כ ליכא כלל איסור נבילה א"כ גם לענין לטמא לא חל ולכן שפיר תלינן טומאה באיסור נבילה אבל בקדשים דיש במינו נבילה א"כ רק שייך לומר דאין אחע"א ללקות אבל איסורא ע"כ איכא וכיון דאיסור נבילה איכא שפיר מטמא ג"כ דלא תליא טומאה באיסורא לומר כיון דאאחע"א לענין ללקות לא חל טומאה ג"כ וא"כ ניחא דר"י סובר דנבילות עוף קדשים מטמא טומאת נבילות וסובר באיסור כולל דחל א"כ לא יליף מומתו בו כי יחללוהו א"כ איכא איסורא וכיון דאיכא איסורא שפיר מטמא אף דלא חל לענין ללקות עליו ומעתה ניחא דלא יקשה מהא דפריך בגיה"נ איסור חמור כקדשים מי שמעת לי' דכאן בקדשים הא דאיסור גיד חל באמת אין חל רק לאיסורא בעלמא ושם דקתני דגיד נוהג במוקדשים משמע כדינו ללקות עליו ע"ז שפיר פריך מי שמעת לי' ולפי"ז ניחא גם ללוי דהנה נבילה דחל אחלב היינו ללקות עליו כדאיתא לעיל דף ל"ח וא"כ היכא דגלי קרא דחל אפי' ללקות עליו בהא בוודאי אין לחלק בין יש במינו נבילה וכיון דחל ללקות משום נבילה אחלב כן נמי חל אטמאה אך לכאורה אכתי קשה א"כ נבילה אקדשים ליחול אפי' ללקות עליו כמו דחל אחלב אך הדבר ניחא דבאמת לכאורה קשה איך יליף לוי מדנבילה חל אחלב חל אטמאה הא נבילה שפיר חל אחלב מכח כולל כמש"כ תוס' חולין שם אבל נבילה אטמאה ל"ה כולל אך א"ש דהנה למ"ד דאית לי' כולל א"כ קשה קו' תוס' למה צריך כלל קרא דחל אחלב תיפוק לי' משום כולל וע"כ לומר דלמ"ד דאית לי' כולל היינו ר"מ באמת רק להכי גלי קרא לומר דאיסור נבילה שאני דחל אחלב מצד עצמו לא משום כולל וכיון דחל אחלב מצ"ע שפיר חל גם נבילה אאיסור טמא אבל למ"ד דלית לי' כולל א"כ הא דגלי קרא ואכול לא תאכלוהו דחל נבילה אחלב הוא אך מטעם כולל א"כ ל"ש לומר דחל אקדשים מטעם דחל אחלב דשאני נבילה אחלב דהוה איסור כולל וא"כ ניחא דמהא"ט לית לי' לר"י דחל אטמא ג"כ דליכא כולל וניחא נמי ללוי דלא יקשה מדר"י די"ל דלוי סובר כר"מ דאית לי' כולל ומיושב קו' השעה"מ על נכון:
ולפי"ז יש ליישב מה שהוקשו תוס' בזבחים אמאי לא יליף ר"מ מקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ותי' דר"מ סובר איסור חע"א ותמוה הא ר"מ לית לי' איסור חע"א לפמש"כ י"ל כוונת תוס' באמת ר"מ אית לי' אחע"א בכולל וא"כ קרא דחלב נבילה גלי דחל אחלב מצד שהוא חלב לא מצד שהוא כולל וא"כ כיון שחל מצד שהוא חלב א"כ שפיר חל גם אטמא אף דליכא כולל א"כ אין למעט מקרא זה דנבילה לא יאכל לטמאה בה דהרי שפיר חל נבילה אטמא כמו שחל אחלב א"כ ל"ש לדרוש יצא זה שאין נבילה דשפיר מצי חל איסור נבילה מצד שהוא חל אחלב ע"כ לא מצי דריש למעט מהאי קרא דע"כ גם טמא איקרו נבילה:
והנה תוס' זבחים דף ס"ט הוק' דר"י סובר דאין איסור חע"א ולכן ס"ל דעוף טמא אין מטמא בטומאת נבילות ובזבחים סובר דנבילה חל אקדשים דמלק נמצא טריפה ותי' דש"ה דאין במינו נבילה ודבריהם תמוהים דמאי אהני סברא דאין במינו נבילה לומר דדוקא שם אין איסור חע"א דלמ"ד אאחע"א הוא אפי' היכא דיש במינו איסור אאחע"א (וא"ל דכוונתם לחלק דאף דלאסור נבילה אין חל אבל טומאת נבילות חל דלא תלוי אכילה בטומאה א"כ אפשר לתרץ פשוט דלא תלי איסור אכילה באיסור טומאה וכן נתקשה בצ"ק) ועוד קשה לי מתוס' מעילה דף כ"א שם דללוי כמו דחל נבילה אחלב חל אטמאה דהא ל"ד כלל דשאני הכא דאין במינו נבילה אבל בחלב הא יש במינו נבילה בבשרו ונראה ליישב קו' דתוס' כיון דאאחע"א אמאי נבילת עוף קדשים מטמא דהנה על קו' תוס' ל"ל קרא דנבילה חל אחלב הא הוה כולל יש לומר דל"ה כולל דהא באמת איכא איסור א"ז גם אבשר כמש"כ תוס' בשבועות והקשה בלב אר"י איך חל איסור נבילה אאיסור א"ז ואמנם בארתי במק"א דאיסור נבילה עם איסור א"ז הוה (א"ז) איסור אחד דהרי לכן הוא נעשה יען דאין זבוח כדמוכח מדברי מהרש"ל שהובא בטו"ז סי' י"ט דברכת שחיטה עיקר לטהר מידי נבילה ושייכה גם בטריפה דאין מתיר באכילה א"כ איסור שא"ז שיש עליו מחיים שבא מקרא דוזבחת וכשמטהר מידי נבילה כבר קיים המצוה דוזבחת דאזלה איסור שאין זבוח כיון שיטהר מידי נבילה אך דעת הטו"ז שם דזביחה רק בא להתיר באכילה א"כ וודאי איסור א"ז הוא איסור אחר ואף דטוהר מידי נבילה כיון דלא הותר באכילה ע"י השחיטה לא מתקיים המצוה וזבחת ואכלת א"כ לדידי' איסור א"ז לא משום נבילה וקשה קו' הלב אר"י (אך מדברי רבינו פ"ד ממא"ס משמע דתליא נבילה בשחיטה שבא לטהר באכילה א"כ מוכח להדיא אף דשחיטה לטהר באכילה אפ"ה תליא בי' איסור נבילה וא"כ אף לטו"ז י"ל כך דאיסור א"ז ונבילה הוה כחדא איסורא ועמש"כ אאמהנגזצ"ל בספרו שבילי דוד בסוף או"ח) והנה צריך לומר דאפ"ה חל אאיסור דא"א בענין אחר כמש"כ תוס' ריש גיה"נ לענין גיד דחל מחיים מעתה לפי"ז שפיר חל אחלב ג"כ כמו דחל אאיסור א"ז חל אחלב אבל לא מטעם כולל אלא כיון דחל אא"ז חל אחלב ולזה שפיר צריך קרא (וכ"כ תוס' דף ל"ז דטריפה חל אחלב במיגו דחל אא"ז וזה דלא כמש"כ מהרש"א בשבועות שכ' דטריפה רק חל לאחר ששחט ופקע איסור א"ז) וא"כ לפי"ז ניחא קו' תוס' דגם נבילה חל אחלב ג"כ כמו דחל אאיסור א"ז אבל זה רק שייך בקדשים דיש במינו איסור א"ז אבל בטמא דאין במינו איסור א"ז ל"ש לומר מיגו דחל אאיסור א"ז לכן אין חל איסור נבילה ג"כ ואין מטמא:
מעתה ניחא גם מה שהקשו תוס' בזבחים אמאי לא יליף ר"מ מקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה דל"ש נבילה בטמאה ותי' דר"מ סובר איסור חע"א ותמוה הא ר"מ רק כולל אית לי' וכבר תמה כן בהגרע"א אבל לפמש"כ ניחא דכולל ל"א רק היכא דלאיסורא חל עכ"פ בלא כולל אז אמרינן דכולל אהני גם ללקות וא"כ כיון דעכ"פ איסורא איכא ל"ש למעט מהאי קרא דלא ליטמא כיון דאית לי' כולל ע"כ אית לי' היכא דל"ה כולל דעכ"פ איסורא איכא וכיון דאיכא איסורא שפיר מטמא ואין למעט מהאי קרא שטמאה אין מטמא בנבילה והחלוק שבין יש במינו נבילה לית להו אליבא דר"מ דזהו רק סברת ר"י (או דתוס' סברי עתה דלר"י באמת אפי' לאיסורא אין איסור חל על איסור בעלמא וע"כ ממעט שפיר מקרא זה דאין מטמא כיון דליכא אפי' איסורא דנבילה בעלמא והא דנבילה חלה אקדשים יען דחל נבילה אחלב מיגו דחל אאיסור א"ז כמש"כ אבל בעלמא אפי' איסורא ליכא ולכן ממעט בטמא שאין מטמא בנבילה דל"ש מיגו דחל אא"ז דבטמא ליכא במינו א"ז אבל ר"מ דסובר בכל אאחע"א דעכ"פ לאיסורא חלה שפיר עוף טמא מטמא בטומאת נבילה:
ה')

והנה

בהא דאיתא בשמעתין דלמ"ד אין בגידין בנו"ט איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא הנה ממש כהאי שקליא וטריא הוא לעיל ריש פרקין דפריך אטו משום דאקדשי פקע איסור מיני' וקאמר דסובר אין בגידין בנו"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא והקשו מזה אשיטת רבינו דסובר דלוקה אגיד של נבילה והיינו מטעם דאחשבי' וכמש"כ הרשב"א וא"כ ה"נ כיון דאיסור גיד איכא ע"כ איכא גם איסור מוקדשין וגם איסור טומאה ונראה ליישב דהנה קשה לי טובא לסברת הרשב"א דמטעם אחשבה לוקה אגיד של נבילה מהא דאיתא בחולין דף צ"ג דמייתי הא דאמר עולא עץ הוא ורחמנא אסרה והקשה במהרש"א הא לפמש"כ תוס' גם לר"ה אית לי' עץ הוא אלא דסובר דלמ"ד יש בגידין בנו"ט לא אסרה רחמנא אלא קנוקנות א"כ בזה דאמר עולא עץ הוא אין זה תשובה אדברי ר"ה כיון דזה דעץ הוא גם ר"ה מודה ונראה דבהא פליגי דלר"ה נמי עץ הוא אלא דסובר דלמ"ד אין בגידין בנו"ט לא הא"ט דאסרה תורה כיון דאכלה אחשבה לאכילה א"כ לדידי' לאו עץ הוא ולמ"ד יש בגידין בנו"ט סובר דל"א אחשבה ואין אסור אלא קנוקנות וע"ז בא עולא ואמר דעץ הוא והתורה אסרה ולא משום דאחשבה לאכלה לא אמרינן דמשום הכי יהא חייב אלא דהא גופי' גזה"כ דאף דעץ התורה אסרה ומיושב קו' מהרש"א על נכון א"כ מוכח דלהלכה דקיימ"ל כעולא ל"א כלל סברא אחשבה (אלא דיש לומר לרשב"א באמת בהא פליגי הסוג' בחולין ופסחים דנשמע דל"א אחשבה מדאמרינן דלר"ש דאין בגידין בנו"ט אסור בהנאה דל"ש כשהותרה נבילה הוא וגידה הותרה דאין גיד בכלל נבילה ול"א אחשבה משום דסבירא לי' כעולא דלית לי' סברא דאחשבה וסוג' דחולין דאוכל גיד של נבילה לקי שתים אתיא כר"ה דאית לי' סברא דאחשבה):
אמנם לפמש"כ לעיל יש ליישב על נכון די"ל דל"ש כולל רק היכא דעכ"פ איסורא איכא וכ' אלה דסובר באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל דהנה תוס' חולין דף פ"ט הוק' דנוקי משנתינו כמ"ד יש בגידין בנו"ט רק דסובר דאין איסור חע"א אפי' בכולל ואיסור חמור ויש לומר דהנה לכאורה נהי דסובר אין בגידין בנו"ט הא כבר כ' המפרשים דטעם קלוש איכא וא"כ יש להקשות נהי דלגבי איסור גיד הוה חידוש דתורה אסרה באכילה הגיד שאין בו טעם גמור ואיך יחול עליו שם איסור אכילה על הגיד לבד אבל היכא דיש איסור על כל הבהמה כגון נבילה או טמאה או מוקדשין א"כ כיון דפשט האיסור בכל הבהמה שפיר יש לומר דפשט האיסור בכולי גם בגיד כיון דעכ"פ טעם קלוש יש בו וא"כ איך תליא זה אי יש בגידין בנו"ט או לא דעכ"פ שפיר יכול לחול עליו שם איסור אגב כל הבהמה דפשטה איסורי' בכולה (ונפ"מ בגיד שנעשה נותר שייך לומר אין בגידין בנו"ט ולא חל עליו שם נותר דבזה דנין רק על הגיד לבד ובזה ניחא דלא יקשה לרבינו מהא דמוקי בפסחים דגידין ישרפו כר"י דיש בגידין בנו"ט והא לרבינו אף אי אין בגידין בנו"ט איסורא מיהו איכא א"כ חל עליו איסור נותר אבל לפמש"כ ניחא דרק חל אבשר ואגיד לאיסורא אבל אם נעשו גידין לבדן נותר לא חל אף לאיסורא) אך הדבר ניחא דבאמת מבואר בדברי רבינו בפ"ב מה' מא"ס דאיסורא דנבילה יש בכל הגידין אף בגידי היתר שבבהמה ונראה דהיינו מהא"ט שאף שאין בגידין בנו"ט פשט האיסור בכולה אבל רק לאיסורא בעלמא אבל אין לוקין כיון דעכ"פ אין בו טעם גמור ולא ראוי לחול עליו האיסור רק אגב כל הבהמה משום זה אין ללקות אך זהו ניחא בגידי היתר אבל בגידי איסור דאנו צריכין לבוא עליו מצד איסור חע"א בכולל והיכא דאי לאו כולל ליכא אפי' איסורא ל"א כולל א"כ ה"נ אי לאו דאיכא כולל דחלה אהתירא אבשר חלה גם אגיד שאין בו טעם ל"ה חלה אפי' לאיסורא דהא אין בגידין בנו"ט ורק מטעם כולל חל האיסור וגם שוב נאמר דחל עליו האיסור ללקות ג"כ מצד כולל זהו ל"א ולכן ליכא אפי' איסורא ולפי"ז י"ל דהיינו דקאמר דסובר אין בגידין בנו"ט ואיסור מוקדשין ליכא דהיינו דאי לאו דנאמר כולל ל"ה אפי' איסורא לכן ל"א כולל באמת וליכא אפי' איסורא בעלמא ומיושב קו' תוס' דאי אמרינן יש בגידין בנו"ט אפי' אי ל"א כולל ג"כ עכ"פ איסורא איכא (כשיטת תוס' ביבמות דלמ"ד דלית לי' כולל אבל עכ"פ איסורא איכא והיכא דל"ש כולל אפי' איסורא ליכא) א"כ לא מצי לומר איסורא גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דבוודאי אף אי לית לי' כולל אבל עכ"פ איסורא איכא משום מוקדשין ולכן רק מוקי כמ"ד אין בגידין בנו"ט דליכא אפי' איסורא ואז באמת ל"א כולל כלל ולכן איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא אולם לפי"ז י"ל יותר דשפיר אתיא כר"מ דר"מ סובר ג"כ אין בגידין בנו"ט רק הא דחל איסור מוקדשין היינו משום דפשטה קדושה בכולה וא"ל א"כ אמאי קאמר איסור מוקדשין ליכא י"ל דכבר הקשה בש"א מ"פ הגמ' פשיטא אטו משום דאקדשי פקע איסור גיד מיני' ואמאי לא הא עשה דל"ת ונראה דלק"מ די"ל לס"ד הוה סבור אין בגידין בנו"ט רק האיסור חל יען דפשטה בכולה אבל עשה ליכא כיון דאין בגידין בנו"ט וע"ז מסיק הגמ' דאיסור מוקדשין איכא איסור גיד ליכא דאין בגידין בנו"ט וכי תיקשי לר"מ י"ל ר"מ סובר באמת דחל אף דאין בגידין בנו"ט דהא פשטה בכולה וכי תיקשי פשיטא י"ל דהא איכא רבותא דהו"א דלא כר"מ דליכא איסורא כלל דאי אמרינן דלא חל ללקות אף איסורא ליכא דהא לאיסורא הוה קל על חמור דלא חל וע"כ דחל נמי ללקות:
אמנם זה ניחא לעיל דאיסור גיד קדים אבל כאן בטומאה דאיסור טומאה קדים א"כ ל"ש לפרש דאיסור גיד איכא טומאה ליכא דהא טומאה קדים ע"כ צ"ל דרק מלקות ליכא אבל איסורא איכא וכמש"כ רבינו בפ"ח ממא"ס דהאוכל גיה"נ מבהמה וחי' הטמאים פטור ואינו כאוכל משאר קדשים שאין הגידין בכלל בשר מעתה י"ל דבגיה"נ של נבילה ושל עולה לוקה שתיים אין משום כיון דחל איסורא אבשר חל נמי אגידין דפשטה איסורא בכולה (דסברת רשב"א דאמרינן אחשבה בשעת אכילה זה הסברא לא ניחא לרבינו אלא מטעם דפשטה בכולה) ולכן לקי דבאיסור כולל אית לי' דאחע"א דהא דבגמ' משמע דלא חל בכולל היינו דקאי למ"ד דסובר באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל משום דהיכא דאי לאו דאיכא כולל אפי' איסורא ליכא ל"א כולל אבל רבינו דפסק כרי"ו דסובר גם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל חזינן דאף דאי לאו דהוה כולל ל"ה חל כלל אפי' לאיסורא דהא היכא דמושבע ועומד לא חל כלל אפי' לאיסורא אפ"ה אית לי' כולל א"כ גם בגיה"נ אף דאי לאו כולל ליכא אפי' איסורא דהא אין בגידין בנו"ט אפ"ה היכא דאיכא כולל דפשטה איסורא בכולה חל אפי' ללקות עליו וניחא דפסק דלוקה שתיים וניחא ג"כ מה דהקשה עוד בשעה"מ דבפ"ב מה' אלו כתב דהאוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחי' הטמאין מן העוף מן העצמות ומן הגידין אעפ"י שהוא אסור הרי זה פטור וכ' הה"מ דיצא לרבינו כך ממש"כ בר"פ העור והרוטב העצמות והגידין טמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות מפני שאין בהן לאו של נבילה א"כ מבואר דס"ל דאין בהן מלקות א"כ למה כ' באוכל גידין של נבילה שחייב משום נבילה ומה נשתנה גיה"נ מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה דהאוכל מגיה"נ מבהמה הטמאים פטור שאין בגידין בכלל הבשר וכ' הה"מ דהיינו ממש"כ שאין מלקות בגידי טמאה וא"כ הדבר תמוה מאוד שהרי באוכל גידי נבילה וטריפה כ' ג"כ דאין בהן מלקות כדרך שכ' בבהמה טמאה וא"כ איך כתב דבגיה"נ של נבילה חייב שתיים ולפמש"כ ניחא דבגיה"נ של נבילה אי לא נאמר כולל דחל על איסור גיד ללקות אז אפי' איסורא ליכא דהא אין בגידין בנו"ט ורק חל לאיסורא משום דאמרינן כולל ופשטה איסורא (דהא טעם קלוש עכ"פ איכא) בכולה ולכן ע"כ חל גם לענין מלקות בכולל והא דגבי גידי היתר לא לקי וליכא רק איסורא לזה י"ל דרק בגידי איסור אמרינן דחל לאיסורא ע"י כולל דפשטה בכולה לענין זה שיהא לו הדין כשאר בשר הבהמה ע"כ לקי ג"כ דאל"כ לא יחול אף לאיסורא דקל על חמור לא חל משא"כ בגידי היתר דחל עליו רק לאיסורא משום דפשטה בכולה אבל א"צ לומר כלל שיהא שוה כשאר בשר הבהמה ודו"ק כי הוא רעיון עמוק:
ובזה מיושב מה דהקשו מפסחים דאמרינן למ"ד אין בגידין בנו"ט ל"ה בכלל נבילה ואסור בהנאה ורבינו פסק דגיה"נ מותר בהנאה להנ"ל ניחא דשם קאי לר"ש דלית לי' כולל א"כ אף דתאמר דפשטה איסורא בכולה וחל איסור נבילה גם אגיד אפ"ה לא לקי לדידי' דלית לי' כולל וכיון דלא מצי לחול משום דאין איסור חע"א אפי' לאיסורא לא חל שוב ל"א כלל דפשטה בכולה ואחשבה רחמנא שיהא להגיד כדין בשרו דהא לא מצי לחול מטעם דאאחע"א אפי' בכולל א"כ ל"ה בכלל נבילה ול"ש דהותרה נבילה גידה נמי הותרה דל"ה בכלל נבילה לכן לר"ש שפיר אסור בהנאה אבל לדידן דחל לאיסורא עכ"פ שפיר בכלל נבילה הוה ושייך לומר דהותרה נבילה גידה נמי הותרה לכן פסק דמותר בהנאה ודו"ק:
ו')

מעתה

נבוא ליישב קו' שעה"מ מבהמה טמאה דאין לוקה ולמה בשל נבילה לקי ונראה בהקדם מה דקשה עוד בהא שכ' דגיה"נ ליכא בבהמה טמאה דמי שבשרו מותר יצא זו שבשרה אסור ותמה בס' מהר"ם ברבי כיון דרבינו סובר אין אחע"א א"כ לא דרשינן מי שבשרו מותר וא"כ אמאי לא יהא חייב משום נבילה דהא ל"ש אאחע"א כיון דאין בגידין בנו"ט ליכא איסור טמאה וכן הקשה בספר מעין חכמה:
ונראה דלפמש"כ נכון דהנה כ"כ לעיל פי' המשניות דסובר גם לרבינו איכא איסורא דגיה"נ בבני יעקב (אף דבה' מלכים כתב דיעקב אבינו נהג כן אין כוונתו לומר שנהג כן מצד עצמו אלא כוונתו דלא נהג כן רק בבני יעקב לא בשאר ב"נ אבל לעולם דנהג כן משום שנצטוה בכך וכמו שכ' הח"ס בחי' ראי' לזה מקרא דכתיב עד היום הזה ואי רק מצד שנהג כן ל"ה לי' ליכתוב עד היום הזה כיון דלאחר כך לא נצטוו בזה) וא"כ הוה איסור חמור וקשה משמעתין דמשמע דרק לר"י אמרינן דחל מטעם דחמור דנהג בבנ"ח ועוד דלרבינו קושטא דמילתא דפליגי רק בדרשא דמי שבשרו מותר (דלא כמש"כ תוס' שרק לס"ד הוה סבור דפליגי בהאי דרשא) ובגמ' משמע דפליגי אי הוה איסור חמור ונראה דלפמש"כ לעיל הא דלר"י לא חל נבילה אטמאה אפי' לאיסורא הוא משום דכל שאין במינו נבילה שייך שפיר לומר דלא חל אפי' לאיסורא ולפי"ז בטמא ג"כ אין גיד חל אפי' לאיסורא לת"ק וא"כ רי"ו דסובר דחל איסור גיד אטמא צריך הוא ליתן טעם למה נבילה לא חל אטמאה אפי' לאיסורא ובגיד יהא חל אפי' ללקות עליו דהא לשיטתו הי' הדין נותן דאפי' איסורא ליכא לזה אמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר להם גיה"נ ובהמה טמאה מותרת להם א"כ הי' בשרו מותרת להם וכיון דבשרו הי' מותר לכן שפיר נהגי גם בבהמה טמאה ולכן נהי דעתה בהמה טמאה בשרו אסור ל"ש למעט גיה"נ מדרשא דאין בשרו מותר שלכן אפי

יג

א')

כל

כהן שעבד ע"ז וכו' לא ישמש במקדש רק אם עשה תשובה שנאמר לא יגישו לכהן.

והנה הא דלא מוקי דקרא זה איירי קודם תשובה משום דקודם תשובה א"צ קרא דהרי קרא כתיב ערל לב וערל בשר וכל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כדדרשינן בזבחים דף כ"ב והנה יש לחקור מחלל שבת שדינו כעו"ז כדאיתא בחולין דף ה' אי ג"כ פסול לעבודה והנה קודם תשובה פשיטא דפסול דהרי נלמד מקרא דבן נכר דגם זה נתנכרו מעשיו אלא אי עבד תשובה יש לחקור אי ראוי לעבודה:
והנה כן במומר לכל התורה חוץ מע"ז ושבת ג"כ קודם תשובה נלמד מהאי קרא דבן נכר שפיר דפסול לעבודה אבל בעבד תשובה אני מסתפק אי מהני:
ואולם יש להסתפק עוד במומר לעבירה אחת שבתורה אי אפי' קודם תשובה פסול לעבודה וראיתי בגבורת ארי' בתענית שרצה לומר דבן נכר שנתנכרו מעשיו במשמע אפי' מומר לעבירה אחת ג"כ פסול לעבודה ורוצה לילף מפירש"י דערל היינו מחמת מילה באנוס איירי דאי במבעט במילה היינו בן נכר יעו"ש ולי נראה בעבירה אחת לא מיפסל לעבודה והוא מדאיתא זבחים דף כ"ט המקריב אותו דס"ד אי הקריב ועשה פיגול יפסול כהן להקרבה ת"ל אותו זבח נפסל ולא כהן א"כ חזינן דבעבירה אחת אפי' באו"ד ג"כ לא מיפסל להקרבה אבל מומר לכהת"ר שפיר יש לומר דמיפסל קודם שעשה תשובה ועיין פסחים דף כ"ח ברש"י שם ש"כ דבן נכר לאו היינו מומר להתורה כולה א"כ הרי מוכח מרש"י דאף שאין מומר לכהת"ר מקרי בן נכר א"כ פסול לעבודה ג"כ אמנם י"ל דרש"י דפי' כן משום דהי' קשה לי' קו' התוס' אטו מצה קדושה יש בו ולכן סובר רש"י אי הוא מומר לכהת"ר ואוכל חמץ א"כ אינו בקום אכול מצה ואף דפשיטא דאם רצה אוכל מצה דאין קדושה בו אבל הוא רק כנכרי שאוכל מצה ול"ה בקום אכול מצה ונפ"מ דפסול לעשיית מצה כמו נכרי אבל איירי ממומר שאין מומר לכהת"ר ואין אוכל חמץ א"כ הוא בקום אכול מצה וכשר הוא לעשיית מצה לחובת הלילה וזה נכון:
אם כן לפי"ז י"ל כוונת רש"י כך שבאמת הוא מומר לרוב עבירות כמומר לכהת"ר כמש"כ התב"ש סי' ב' אבל לא עבר על כל התורה ממש ואין אוכל חמץ רק מצה או כוונת רש"י שעובד ע"ז או מחלל שבת וסובר כמש"כ ח"ס א"ע בח"ו סי' כ"ב דמומר לחלל שבת וע"ז מומר לכהת"ר אבל אין חשוד על כל התורה והכונה אם רכינא שבול זה הוא שומר התורה ל"ה חשוד על מה שמשמר וכמש"כ במ"ח חיו"ד סי' מ"ה וא"כ שפיר קרינן בי' כל דאין אוכל חמץ הוא בקום אכול מצה כאמור:
אבל זה יודה רש"י דאם מומר לעבירה אחת אין מיקרי בן נכר לענין אכילת פסחים וה"ה לענין הקרבה כדמוכח ביבמות דף ע"ה בן נכר היינו המרת דת אין אוכל בפסח אבל אוכל במעשר ומומר לד"א לא מיקרי המרת דת ולענין שנסתפקתי אי מחלל שבת או מומר לכל התורה ג"כ תשובה ל"מ נראה דתשובה מהני שהרי כתב רבינו דאם עבד ע"ז בשחיטה כשר לעבודה אם עשה תשובה רק בעבד בשירות פסול לשירות במקדש א"כ ה"ה מחלל שבת דל"ש דנפסל ע"י שירות וכן מומר לכה"ת אי עשה תשובה כשר לעבודה וכן יש להוכיח ממש"כ תוס' מנחות דף ק"ט בשם רש"י בבמה דנוב וגבעון אף שעבד ע"ז מהני תשובה רק במקדש לא יעבוד א"כ עיקר הטעם דנפסל אין משום דעבד ע"ז אלא משום שירות לע"ז א"כ מחלל שבת או מומר לכה"ת כשר לעבודה אף במקדש:
הן אמת קשה לרש"י דממשנה דקתני לא יעבוד במקדש אין הוכחה דכשר בבמה דכן קתני מי שעבד בב"ח לא יעבוד במקדש ובזה מסתבר שפיר דבבמה כשר דגם ב"ח במה הי' אבל בסיפא בשימש לע"ז לא קתני באמת לשון לא יעבוד במקדש וצ"ע:
וע"ד פילפול יש להביא ראי' למש"כ מומר לעבירה אחת לא נפסל אם אין מומר לכהת"ר דאי נפסל לעבודה יקשה הא כ' ראשונים בכהן ל"א הסברא דשלוחי דשמיא נינהו א"כ איך מקבלין קרבן ממי שעבר שאר עבירות כמש"כ רבינו פ"ג ממעה"ק ומשמע ה"ה מכהן הא איהו ל"מ עבוד ושלוחי דשמיא ל"א בכהן אע"כ דראוי לעבודה זולת מומר ע"ז ולחלל שבת ומזה באמת אין מקבלין:
אולם י"ל אף שאין מומר לכה"ת ג"כ פסול לעבודה דהרי במנחות דף י"ח מי שאין מודה בט"ו עבודות פסול לעבודה א"כ אף שישמור כל התורה אם אין מאמין בעבודה כבר פסול והבן:
ועיין בשו"ת מהרי"ט או"ח סי' ח' שהעלה לחלק בין קבלו באלוה אז אין לו תשובה או בעבד לתיאבון מהני תשובה נראה דהיינו שיתכפר לו ע"י תשובה אבל לענין עבודה נראה דאף בעבד לתאבון ל"מ תשובה להכשירו לעבודה:
ב')

אי

מודה בו וקבלה באלוה ה"ז פסול לעולם.

הנה בפ"ג מתשובה כ' רבינו מי שהמיר בעבור טובה אבל אין מודה בה רק קיבלה מפני הנאה מהני תשובה:
וקשה לי מהא דאיתא במדרש על קרא לא יהי' לך אלקים אחרים על פני שהיינו שמאחרים את הטובה לבוא והוא פלא מה רצה המדרש בזה אבל בא ללמדינו דאף אם לא מקבל באלוה שמצפה להושע על ידו אלא שבאמת אין מודה בה אלא שעושה כן מפני טובה שמגיע לו מיד ג"כ אסור משום שצריך להאמין שאין מצמיח טובה עי"ז כי אדרבא סופו שתאבד הטובה ממנו וצריך להאמין שהע"ז מאחר הטובה לבוא שיתקרב טובה לאדם ע"י עבודתו וכן קשה ממה שכ' בפירש"י פ' יתרו ובפ' עקב פסוק ועבדתם אלקים אחרים שהם אחרים לעובדיהן צועק אליו ואינו עונהו נמצא נעשה לו כנכרי והוא מת"כ משמע ג"כ דבאו לדרוש כן שאף אם אין מאמין בו אלא שמקבל טובה אסור דהא נעשה כנכרי אל האדם צועק ואין עונהו ואיך יצפה לקבל טובה ע"י עבודתו:
והנה במה שדרשו במדרש אלהים אחרים שמאחר הטובה מלבוא משמע שרצה לפרש הקרא בדרך דרש מלשון אחר בצירי ללשון אחר בפתח שמתאחר הדבר וכיוצא בזה איתא במדרש על פסוק והנה איל אחר נאחז בסבך הנה נקרא בפתח ובמדרש דרשו איל אחר שמרמז על איל אחר דהיינו אחר בצירי (והבאתי דברי המדרש בפ"ב מה' ביהב"ח) וראיתי בכלי יקר שם שכ' לפרש וז"ל מלת אחר משמעותן כאלו הי' כאן שני אלים ירצה להבדיל ביניהם ואמר שזה איל אחר מן הראשון כי אעפ"י שלפי זה הי' לינקד צירי תחת ה"ח מ"מ יש לפרשו כאלו הוא נקוד צירי כי נקודת החת בפתח אינו מתישב כל כך מדכתיב מלת אחר בין איל ובין נאחז:

אבל

השוחט לע"ז וכו'. וקשה ממש"כ רבינו בפ"ב מה' שחיטה אם שחט בגומא פסול לעולם עד שבדקו אחריו א"כ כהן שעבד ע"ז אפי' שלא במקדש לא ישחוט וא"כ איך כ' דאם שחט בע"ז ממש כשר לעבודה הא אפי' בחולין פסול לעולם ובכן נראה דכוונתו בעשה תשובה דבדקו אחריו ונמצא שעשה תשובה מעולה וכאן הא איירי בלא עשה תשובה והיינו שכתב עד שיבדקו אחריו דאי עשה תשובה מהני רק בסתמא הוא דלא ישחט לעולמית אך קשה לפי"ז מהא דאיתא במגילה דף כ"ה מי שאמר שאין עובר בצבועים לא יעבור ומבואר בדברי רבינו פי' מתפלה דרק באותו תפלה לא יעבור ואח"כ יעבור והא אמרת דבסתמא לא יעבור עולמית אך כבר הקשה כן בטו"א ותי' משום דיש כנגד חזקת גברא על חזקתו חזקת בהמה בחזקת איסור עומד לכן חיישינן שמא מין הוא ושחיטת מין פסולה:

יד

א')

מי

שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'.

הנה רבינו פסק כרבי דב"ח אסור דקנסו רבנן וקשה לי הא גמ' מסיק כר"פ דבאו פריצים וחללוהו א"כ לית לי' דגזרו רבנן ועוד קשה רבינו פסק בה' אימ"ז פ"ד דבגבוה אדם אוסר דבר שא"ש אף בלי מעשה א"כ כלי אחז מדינא נאסר לא משום גזירה ונראה ליישב דלכאורה קשה לדעת רבינו בפ"א מבהב"ח דנשתמש להדיוט פסול לגבוה א"כ ב"ח לא גרע משימוש להדיוט וכן מאי פריך מאבני מזבח דלבטליהו ולושקלינהו למזבח איך יהא ראוי למזבח הא ל"ג מנשתמש להדיוט ונראה דחדא מיתרצת בחברתה דהנה בעהמ"א פי' דילמא משום דמאוס ופשוט לי' ממזבח דמאוס לגבוה ור"פ דחי דבאו פריצים וחללוהו ומדינא אסור וקשיא לי' מכלי אחז ותי' דכ"ש אין פודין ורמב"ן במלחמות הקשה הא ע"כ ס"ל גם אבני עזרה אין לו פידיון וכדאיתא בתוספתא דאל"כ יקשה ליפדינהו ואפ"ה נאסרו משום דבאו פריצים וחללוהו ולכן תי' דגזה"כ באו פריצים ונתחלל ע"י גוים משא"כ אחז מפריצי ישראל אמא"מ והנה לדעת בעהמ"א י"ל דסבירא לי' דבבאו פריצים ונעשה חולין ל"ש פידיון והרמב"ן סובר הא דכ' ובאו פריצים היינו שיכולין לאסור אבל לא דהוה חולין ולכן הקשה דלפדינהו והנה רבינו בפ"א מבהב"ח ס"ל אבני עזרה א"פ וכ' במשל"מ דהוכיח כן מהך דע"ז דקשה ליפדינהו אע"כ דאין לו פידיון א"כ סובר רבינו הך דבאו פריצים היינו מגזה"כ והנה בפרד"ר הקשה קו"ח דשל גבוה שנשתמש להדיוט שיאסור ובח"ס סי' מ' תי' דאא"ד שא"ש ותמוה הא עתה קאי דאא"ד שא"ש א"כ גם של גבוה נאסר ולא גרע מנשתמש להדיוט דאסור לגבוה ולכן אומר דאין הטעם משום דאא"ד שא"ש אלא משום דגנאי לגבוה אבל בשל גבוה שנשתמש להדיוט אין גנאי להשתמש בו לגבוה לפי"ז לרמב"ן דלא יצא לחולין לגמרי שפיר י"ל דבשל גבוה שנשתמש בה הדיוט עדיף דאין גנאי להשתמש לגבוה ולכן שפיר פריך דלבטלינהו וצריכין לדר"פ אבל בשל דידי' לא גרע ב"ח מהדיוט וא"ש דלא יקשה דהא לגבוה אא"ד שא"ש די"ל דזהו בשל חולין אבל בשל גבוה א"י לאסור לגבוה ג"כ ואין לומר דהוה קו"ח כקו' הפרד"ר דהא כבר כתבנו דליכא קו"ח דבשל לגבוה ל"ה גנאי כמו בשל חולין והכ"נ לא מאוס לגבוה אם הי' של גבוה קודם שנאסרה:
אך אכתי קשה דהא היכא דל"ח לגבוה יש לו פידיון כמו דמוכח מע"ז גבי כלי אחז כפירש"י דף נ"ה א"כ גם אבני מזבח ועזרה כיון דל"ח שוב מהני פידיון ואין לומר דלאו אורח ארעא דאכתי ראויין לאבני עזרה דל"ש לומר דאבנים שלימות בעינן דהא לאחר פידיון רשאי לנסרן קודם שיקדישנו ונראה באם יפדינהו ויהא חזי לגבוה לעזרה שוב אין לו פידיון דרק בכלי שרת דא"ח לעולם ככלי אחז בהא מהני פידיון אבל כאן דיהא חזי ועומד לגבוה שוב ל"מ פידיון:
וענין בית חוניו עיין ירושלמי פ"ו דיומא:
הנה רבינו פסק דבב"ח נאסרו כל הכלים והיינו כרבי וקשה למה פסק כרבי דהא בגמ' דחי ר"פ ש"ה דכ' ובאו פריצים וחללוהו משמע דאתי למידחי דרבי דלא קיימ"ל כרבי:
ועוד דהרי רבי דסובר כלי ב"ח אסור דמוקי הך דכלי אחז דהכנו שגנזו שהקדישו אחריהם תחתיהן יען דסובר א"א דבר שא"ש כדמוכח לקמן דף נ"ד וכיון דרבינו פסק כמ"ד דא"א דבר שא"ש א"כ ע"כ הך הכנו שהקדישם ולא נאסרו וא"ל לגבוה אדם אסור דשא"ש ז"א דהרי רש"י דף נ"ד הקשה ליפרקינהו להדיוט וצ"ל דהיינו דקאמר בגמ' עשה מעשה אסרה ול"מ אף לפדות להדיוט אבל אי אמרת דא"א דבר שאין שלו להדיוט רק לגבוה א"כ קשיא ליפרקינהו א"כ ע"כ מוכח דבאמת לא קיימ"ל כרבי דמוקי שהכנו אחרים תחתיהן א"כ לית הלכתא כרבי גם בהא דנאסר כלי ב"ח:
ונראה ליישב דבגמ' הקשה נתברינהו ופי' בעהמ"א וע"כ כרבי דב"ח נאסר ודחי אבנים שלימות לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ותוס' זבחים דף נ"ד הוק' נעביד ע"י שמיר ותי' אפשר שיהא פגום כחגירת ציפורן והוק' אדר"י בסוטה דסובר דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר וע"כ לומר לר"י באמת ע"י שמיר הוא בלא פגימה וא"כ ע"כ גמ' דע"ז דלא כרי"ו והנה שם איתא דרבי סובר כר"י וא"כ לרבי עדיין יקשה נעביד ע"י שמיר ורבי לשיטתו שפיר מוכח דנאסר אף אי נבטלינהו ונעביד ע"י שמיר והנה רבינו בפ"א מבהב"ח כ' דבונין מזבח אבני גזית והקשה בראש יוסף חולין דף י"ח הא אבני גזית היינו דשפייה ועשאו חלק ובמזבח כתיב לא תניף ברזל ותי' דגזית ושפי' ע"י שמיר והנה ע"כ סובר כרבי דע"י שמיר אין כאן פגימה וא"כ אתי שפיר אף דקאמר רב פפא באו פריצים כיון דעדיין קשה ליתברינהו ולבטלינהו ונעביד ע"י שמיר א"כ ע"כ דנאסר לגבוה דמאוס כמש"כ ה"ה ב"ח וא"כ אף דמכלי אחז אין ראי' כיון דא"א דשא"ש אפ"ה ע"כ הלכה כרבי כיון דאפשר בשמיר מוכח דאף ע"י ביטול מאוס לגבוה וכרבי לפירושו של בעהמ"א (והנה בראש יוסף כ' דר"י סובר דבעזרה והיכל ל"ב שיהא בלי פגימת חגירת ציפורן ובהא פליגי דלרנ"ח צריך שיהא בלי פגימה והנה לפי"ז לכאורה נדחה דברי דגם לרבי א"א לעשות ע"י שמיר דלמזבח בעינן שלא יהא בו פגימה אך יש לקיים דברינו דהרי יקשה נעביד ע"י שמיר ויקחהו להיכל או לעזרה ולמה גנזוהו דבשלמא ע"י ברזל כמבואר בפ"א מבהב"ח אבל ע"י שמיר ראוי להיכל ולעזרה ולפי"ז י"ל בשלמא לרבי לשיטתו דאין פגימה פוסל באבני עזרה שפיר פסק אסור גם עזרה כיון שהקדישו אסור להניף ברזל ב"ח אסור דאית לי' הוכחה מאבני מזבח דאל"כ נעביד כ"י שמיר ולקחהו לעזרה אבל רבינו דפסק בפ"א מבהב"ח דאבני עזרה שנפגמו פסול א"כ אין הוכחה מאבני מזבח א"כ למה פסק בב"ח כרבי וליישב י"ל דא"כ קשה למה פסק כרנ"ח דלא כר"י כיון דכרבי ס"ל הכא א"כ מוכח דלא פליגי אי באבני עזרה פגימה פוסל אלא דפליגי אי אפשר לעשות ע"י שמיר בלא פגימה ורבינו פסק דע"י שמיר אפשר בלא פגימה כרבי ופסק שפיר בב"ח ג"כ כרבי):
אך לכאורה יקשה הרי רבינו בפ"א מבהב"ח כ' דבונין באבנים גדולות ומתקנין בחוץ והיינו כרנ"ח וא"כ לא פסק כרבי ור"י י"ל דבאמת תמה בכ"מ איך שבק לדרבי ור"י ופסק כר"נ לכך נראה דרבינו סובר בוודאי בהא הלכתא כרבי דאפשר ע"י שמיר בלא פגימה וכדמוכח מגמ' בגיטין ס"ח בהאי עובדא דאשמדאי רק סובר דבהא גם ר"י ורבי מודה דאם לא אפשר בשמיר יכול לעשות ע"י ברזל בחוץ וזה שכ' רבינו שיקחו אבנים גדולות ואם לא מצאו יבנו בלבנים ואח"כ כתב ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין מבחוץ והיינו דאם לא אפשר באבנים ע"י שמיר סובר לרבי שרי בברזל ובלבד שלא יעשו בהר הבית כי כן איתא במכילתא דבונין עזרה והיכל באבני גזית ע"י ברזל וסובר רבינו דרבי מודה לזה ופלוגתתם רק אם אפשר בשמיר ובהא פסק באמת כרבי ודו"ק:
ב')

הנה

רבינו פסק דכלי חוניו נאסרו לגבוה ותמהו הא בגמ' מייתי ראי' לימא מסייע לי' מאבני מזבח ששקצו אנשי יין ודחי ר"פ משום דבאו בה פריצים וחללוהו משמע דר"פ דחי לי' משום דלית לי' הא"ט שאסרו משום קנס ומדשקיל וטרי אליבא דר"פ דליתברינהו ולשקלינהו ומשמע דהכי קיימ"ל וא"כ למה פסק רבינו כהא"ט דקנסא ונראה ליישב דתוס' הקשו דכאן משמע דרק לגבוה קנסו בכלי אחז ולא להדיוט משום דאא"ד שא"ש ולקמן דף נ"ד מייתא ראי' מכלי אחז דאא"ד שא"ש מדגנזום ותי' דהכי מייתא ראי' מדאסרו לגבוה בלי מעשה בגוף החפץ א"כ היכא דעשה מעשה בגוף החפץ אוסר אף להדיוט (ואף דבשמעתין משמע דרק משום קנס בהא פליגי אסוג' דלקמן דסבר דמה דין נאסר לגבוה ודלא כלחם סתרים שנדחק בדבריהם) וא"ל א"כ דמפרש דפליגי נוכל לפרש דפליג דלית לי' לאו אורח ארעא וא"כ אפשר בפידיון וע"כ דגם להדיוט אא"ד שא"ש י"ל דתוס' פליגי בהא אפירש"י דהא כ"ש אין לו פידיון ורק רש"י סובר דבדלא חזו שפיר פודין אבל תוס' פליגי דאין פודין כ"ש אף בדלא חזו אמנם ראיתי בח"ס בח"י שכ' לפרש דברי תוס' דלא פליגי הסוג' כיון דסוג' דלקמן רק מייתי ראי' דאי לאו דאא"ד שא"ש במעשה ל"ה קונסין לאסור לגבוה במעשה זוטא ע"ש א"כ לדבריו הך דכלי אחז שגנזו רק בתורת קנס והוא עצמו כתב אח"כ לשיטת רש"י דהא דגנזו הוא ע"כ מדינא ולפי דבריו לשיטת תוס' דסוג' דלקמן שפיר סובר דמשום קנס א"כ גם לפירש"י הוה מצי לפרש כך דאי לאו דאא"ד שא"ש במעשה ל"ה קונסין לאסור במעשה זוטא אע"כ כהבנת לחם סתרים דמדינא נאסר לגבוה וע"כ כמש"כ דגם לתוס' הסוג' חולקים שוב ראיתי בתב"ש שכ' ג"כ לפרש דבריהם דהסוגיות לא פליגי) אמנם רש"י לקמן דף נ"ד פי' דהני דייק דאי אין נאסר להדיוט לפרקינהו אמאי גנזום אע"כ דאף להדיוט אסור משום דאא"ד שא"ש ולפי"ז נשאר קו' התוס' דלעיל משמע דרק לגבוה נאסר רק מטעם קנס וצריך לומר ג"כ דהסוגי' חולקת והקשה הר"ן דאכתי קשה לפדינהו ולבטלינהו ויהא מותר להדיוט וא"ל דלא אורח ארעא לאשתמושי כיון דסוג' חולקת אדלעיל וסובר דא"א דשא"ש א"כ לית לי' הך לאו אורח ארעא כיון דסובר דלהדיוט אסור דאל"כ לפרקינהו מוכח דלית לי' דלאו אורח ארעא דא"כ אף פידיון לא מהני אולם לענ"ד י"ל דאין הסוג' חלוקים כלל דבוודאי דחוק לומר דהסוג' פליגי אהדדי היכא דלא מצינו פלוגתא דתנאי אך הענין כך דהנה בהא דפליגי כמה אמוראי אי אדם אוסר דשא"ש יש להבין במאי פליגי ונראה דהסברא כך דהנה בכל חפץ יש לו לאדם שני קנינים קניין השווי וקניין עצם החפץ שהוא שלו וברשותו ולכן אם אחד בא לאסרו הרי מפקיע ממנו עצם החפץ אשר שלו היו וברשותו וע"י שאסרו אין עוד ברשותו דאיה"נ אף אי יש לו בעלים אין ברשותו כמש"כ הריב"ש הביאו בקצה"ח סי' ת"ו ואידך מ"ד סובר אדם אוסר הנה הוא סובר דאיה"נ הוה שלו וגם מיקרי ברשותו ולכן ל"ד להקדש דא"י להקדיש דאי מקדיש הדבר א"כ ע"כ מוציאו מרשותו ועט"ז סי' ה' דאפי' ע"י מעשה א"י להקדיש דבר שא"ש ובהכי ניחא לי ליישב קו' תוס' על פירש"י בחולין דכ' דאם הרביצו קנאו ויכול לאסרו ותמהו הא רק קנאו להתחייב באונסין אבל אינו שלו ועוד דא"כ מ"פ ממנסך יינו הא כיון דנסכו מגביהו וקנאו לאסור שא"ש להנ"ל י"ל כיון דעל שויו שהרי נתחייב באונסין ואף דמפקיע גוף החפץ מרשותו הא בלא"ה ברשות גזלן הוא לכן שפיר יכול לאסור ולא יקשה ממנסך יינו דבהא רק נעשה גזלן משום שהגביהו לאסרו א"כ ל"ש לומר דבלא"ה אין ברשותו דהא אי לא אסרו ל"ה גזלן א"כ רק ע"י שנאמר דאסרו נעשה גזלן א"כ שוב ע"י האיסור אתה מוציאו מרשותו א"כ אין כח לאדם להפקיע מרשות הבעלים החפץ שלהם אע"כ דבכל מקום אדם אוסר דבר שא"ש משום דגם איה"נ יש לו בעלים והוה עדיין ברשותו של בעלים אך קשה לי לפי"ז מאי מייתי ראי' מעולא אמר רי"ו הא רי"ו ס"ל שניהם אין יכולין להקדיש א"כ בלא"ה אין ברשותו אבל ר"ה תלמידו דרב דס"ל בב"ק דף ס"ב כמשנה דצנועין דהא רב ס"ל דליתא למשנה דעירובין מקמא דאיו ודהלוקח יין א"כ מוכח דסובר כמשנה דצנועין דהוה ברשות הנגזל ול"ש לדידי' הא"ט דבלא"ה אינו ברשותו א"כ לדידי אין סברא שיהא יכול לאסור ומאי מייתי מרי"ו ויבואר בה' אימ"ז:
אמנם זה בחפץ של הדיוט אבל בחפץ של גבוה דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואף ע"י גזילה א"י מגזא דרחמנא ואי יאסור אותו להדיוט מפקיע מבי גזא דרחמנא דכל דאסור בהנאה אין להקדש בו שום דמים ומפקיע מגזא דהקדש כדאיתא בפסחים דף כ"ח האוכל חמץ להקדש לא מעל ע"כ של גבוה לכו"ע אין יכול לאסור להדיוט (ועיין מש"כ מהרש"א קידושין נ"ז דאיה"נ כגון פיגול ונותר אין בו מעילה דפקע איסור קדשים ובארתי בה' מעילה ובפ"א מאימ"ז עיין סברא זו בלח"מ פ"ד מאימ"ז דבשל גבוה אא"ד שא"ש ולפמש"כ מובן ועיין רא"ש נדרים דף ל"ה דמפרש לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאא"א שא"ש ואף דשם יש מעשה אע"כ כמש"כ בשל גבוה אא"ד שא"ש) ולפי"ז יש להבין דכאן מוכיח מכלי אחז דנאסר אף להדיוט מדלא פרקינהו יקשה האיך יכול כלל לאסור של הקדש ולהפקיע הדבר מרשות הקדש דאף אי יכול לאסור של הדיוט של גבוה איך יכול לאסור כיון דאי חל האיסור מפקיע הדבר מרשות הקדש אך הדבר ניחא דהנה רש"י פי' דהא דכ' דהכנו דהטבילוהו והקדשנו דמשחו בשמן המשחה ובשו"ת מהרי"א הקשה כיון דסובר דלא קנסו לגבוה א"כ למה צריך כלל למשחו בשמן המשחה דא"ל משום חיבת הקדש כעין שכ' הרמב"ן פ' וישלח דז"א דהא מועלין בשמן המשחה כשמשח לכלים שא"צ משיחה ובשו"ת ח"ס תמה דרבי אמר ברוך המקום שהחזיר לי אבידתו במה החזירו לו כיון דאפשר לפרש קרא דהכנו הקדשנו היינו בטבילה ובמשיחה לעבודה ונראה דהנה במנחות דף כ"ב איתא דמה שנשתמש להדיוט פסול לגבוה וכמש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח א"כ ממילא ניחא דנהי דאא"ד שא"ש אבל עכ"פ ל"ג שימש לע"ז מאם שימש להדיוט דפסול לגבוה וע"כ צריך משיחה מחדש והא דכ' רבינו דפסול לגבוה הא כיון דמשחו תחילה כבר הרכיב עליו קדושה חדשה היינו משום דרבינו סובר דעבודת מקדשתו א"כ לא חזיא להשתמש לגבוה ממילא אין קדושה חלה עליו אבל למ"ד משיחתן מקדשתן א"כ במה שמשחו כבר פנים חדשות בא לכאן דכבר נתקדש ע"י משיחה קודם שמכניסו לעבודה וא"כ י"ל רש"י כאן קאי למ"ד משיחה מקדש כמש"כ בח"ס סי' ל"ז א"כ לא איכפת לן במה ששימש בו להדיוט אבל עכ"פ משיחה בעי דאי לא משחו שנית כיון דאישתמש בו הדיוט פקע קדושה ראשונה שמחמת משיחה ראשונה דלא חזו לעבודה עד שימשחנו שנית ואולם רבי אמר החזרתי לי אבידתי דכבר הקשה הפרד"ר דנעשה קו"ח כלי שנשתמש להדיוט פסול לגבוה א"כ כלי גבוה שנשתמש בו הדיוט לא כש"כ (כדעביד כהא"ג קו"ח בירושלמי דכלי מלך שנשתמש בו הדיוט אל ישתמש בו מלך) והא לא מצינו ובח"ס או"ח סי' מ' כ' לתרץ דל"ש לעשות קו"ח כיון דאא"ד שא"ש (והך דירושלמי הי' כברשות כיון דקני בכיבוש מלחמה אך באמת זהו דוחק דנאמר דקנאו בשבי מלחמה לכן י"ל לפמש"כ ניחא דשל הדיוט שפיר אא"ד שא"ש אבל כאן בשל גבוה ל"ש קו"ח דבשל גבוה אא"ד שא"ש) א"כ זהו דאמר רבי החזרת אבידתי כיון דאנן השתא קיימינן דאא"א דבר שא"ש א"כ נהי דכלי שעבד בו להדיוט פסול לגבוה אבל כלי גבוה לא נאסר בשימש להדיוט א"כ אי לא קנסו א"צ משיחה אע"כ דקנאו לאסור לגבוה ושפיר קנסו דשוב לא עדיף מחפץ של הדיוט דאדם אוסר דשא"ש במעשה וא"כ רק שייך דקנסו שיהא כמו של הדיוט דאא"ד שא"ש כהא"ג כ' בשעה"מ ה' אימ"ז דהקשה הא כ"ש אין לו פידיון ותי' כיון דל"ח יש לו פידיון א"כ ה"נ כיון דל"ח לגבוה הוה כמו של הדיוט דאא"ד שא"ש) ושפיר מוכח דקנסו וא"כ אין כאן סתירת הסוגי' דשני סוגי' עולים בקנה אחת וא"כ מיושב גם קו' הר"ן דגם סוגי' דלקמן מצי סברי שפיר דלאו אורח ארעא ע"כ לא מהני ביטול לאשתמשי א"כ לא מוכח דאסור להדיוט דהא לא מצי ליפרקינהו להדיוט משום דלאו אורח ארעא די"ל דלענין באו בה פריצים שפיר אמרינן לאו אורח ארעא דנהי דבאו בה פריצים רק אהני דיכול לאסור אבל לא דפקע כל הקדושה דאז ל"ש לאו אורח ארעא אע"כ דנשאר בו צד קדושה עד דאמרינן בעלמא אין הקדש יוצא לחולין בלא פידיון ולכן אף דע"כ נתחלל אפ"ה אין ראוי להשתמש בו להדיוט אבל להשתמש להדיוט ע"י פידיון ל"א דלאו אורח ארעא והא דיקשה א"כ אבני מזבח ג"כ ליפדינהו ולבטלינהו ויהא שרי להדיוט ע"כ משום דלאו אורח ארעא גם ע"י פידיון די"ל כדעת הר"ן דל"ש ביטול בע"ז של ישראל שעבדו נכרים וכיון דקנסו לגבוה שוב נאסר אף להדיוט וביטול ל"ש כיון דלא פקעה דלית לי' באו פריצים וחללוהו ולפי"ז הא דפריך אח"כ לתברינהו ולשקלינהו לנפשייהו צריך לפרש ג"כ בדרך בשלמא דהיינו אי ל"א כר"פ אלא דאסור מטעם קנס ניחא דלא יכול להקשות לשקלינהו לנפשייהו דהא אסור בלי פידיון מאי אמרת לפדינהו י"ל כיון דקנסו לגבוה ממילא נאסרה להדיוט ג"כ דמעתה אא"ד שא"ש ואי דלתברינהו י"ל כמש"כ הר"ן דל"מ ביטול בשל ישראל אבל לדידך לתברינהו ולישקל לנפשייהו ע"י ביטול ומשני לאו אורח ארעא הכונה דנהי דבאו בה פריצים בכ"ז לא פקעה הקדושה לגמרי בכדי ולכן אסור להשתמש להדיוט ובזה ניחא דלא מצי לשנוי' אקושיא דלעיל דלכן ל"מ לתברינהו ויהא שרי לגבוה כיון דעכ"פ נעשה בו מלאכה להדיוט דז"א כיון דע"כ צד קדושה עדיין עליו דאל"כ יקשה לשקלינהו לנפשייהו וע"כ דלאו אורח ארעא כיון דאישתמש בהו לגבוה וא"כ מהא"ט גופי' דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט מהא"ט גופי' ל"ש לומר אם נשתמש בו להדיוט שלא יהא חזי לגבוה כיון דלאו אורח ארעא הוה עדיין כמו כלי גבוה דאישתמש להדיוט דלא נאסר לגבוה (עוד י"ל כיון דבאו בה פריצים וחללוהו כבר נתחללה קדושה עד שא"ר לפידיון דלית בה עוד קדושה שיחול עלי' פידיון כמו שנראה שהוא דעת בעהמ"א דלא יקשה עליו קו' הרמב"ן דגם אבני מזבח לפדינהו וע"כ דאבני מזבח קדושת כ"ש יש לו להנ"ל י"ל אבני מזבח דבאו בה פריצים נכרים נפקו לחולין ולכן ל"ש בהו פידיון דלא מצי חלה עלי' קדושת פידיון אבל בכלי אחז דל"ש בהם באו פריצים כמש"כ הרמב"ן במלחמות דבפריצי ישראל לא נאמר בהם באו פריצים וחללוהו או כמש"כ בעהמ"א דבכ"ש דאין לו פידיון ויש מא"מ ל"ש באו בה פריצים וע"כ לא פקע קדושתה לגמרי וע"כ שפיר מהני פידיון דיש עוד קדושה לחול וגם להיפך ל"ש לומר דלא נפקו לחולין ע"י שום פידיון דכ"ש אין לו פידיון דכיון דא"ר לגבוה מצי לפדות כמש"כ שעה"מ אע"כ דגם להדיוט נאסר) אך לכאורה אכתי קשה דע"כ לפי האי שמעתתא ל"א הא דלאו אורח ארעא דזה רק צריך לתרץ אי אמרינן אא"ד שא"ש וע"כ הא דאבני מזבח נאסרו משום דבאו בה פריצים וע"ז קשיא אכתי לבטלינהו ולשקלינהו לנפשייהו וצ"ל דלאו אורח ארעא אבל אי אמרינן דאאד"ש שפיר נאסרו אבני מזבח וא"צ לטעם דבאו בה פריצים וקשיא כקו' הר"ן דלבטלינהו ולשקלינהו לנפשייהו ע"י פידיון ובהא ל"ש לאו אורח ארעא כיון דנאסרה לגבוה מדינא שפיר הוה אורח ארעא לפדותם לנפשייהו אך א"ש דנהי דא"צ לומר באו בה פריצים דבלא"ה הא אא"ד שא"ש דהא עכ"פ קרא כתיב באו פריצים ולמאי אתי אע"כ לומר דנתחללה הקדושה שעוד לא מצי לחול בו פידיון ובלא פידיון הא וודאי אסור להדיוט וע"כ שפיר גנזו וניחא שפיר קו' הר"ן דלא מצי להקשות לפדינהו כיון דבאו פריצים נתחללה לא מצי לחול הקדושה על הפידיון לפי"ז נתיישבו השתי סוג' לפירש"י:
מעתה קשה על רבינו איך ס"ל אי כשיטת רש"י הא פסק באמת דאפי' בשל הדיוט אא"ד שא"ש וא"כ אי אפשר לפרש כרבי דהקדשנו היינו דגנזום דהא לא נאסרה להדיוט וע"כ לומר דהקדשנו היינו שחזרו והקדישום וא"כ איך פסק דכלי בית חוניו נאסרו דקנסו דהא מהאי דהקדשנו מוכח דלא קנסו כלל ואין לומר א"כ מאי הקדשנום כיון דלרבינו א"א לפרש במשיחה דלית לי' משיחה לדורות ע"כ האי הקדשום בשירות ושימוש לגבוה (דרק לר' יוסי דס"ל דנאסרה ע"י שימוש להדיוט צ"ל הקדשנום במשיחה אבל לרבינו דאא"א דשא"ש לא נאסרה לגבוה בשימוש הדיוט וראוי שפיר לגבוה א"כ הקדשנום היינו בשימוש לגבוה ואי מפרש כתוס' דההוכחה מדנאסרה לגבוה בלא מעשה נאסרה להדיוט במעשה ואא"ד שא"ש ג"כ יקשה הא כיון דרבינו ס"ל דלגבוה אא"ד שא"ש כמש"כ בפ"ד מאימ"ז א"כ אכתי לא נשמע בב"ח דנאסרה בתורת קנס דקנסו גם בכלים אך נראה ליישב דע"כ מוכח כרבי דקנסו מהא דאבני מזבח ששקצום אנשי יון דהנה לכאורה קשה מ"פ לתברינהו ולבטלינהו והא אכתי אסור משום שימוש להדיוט כיון דחללוהו הוה חולין וא"ר עוד לגבוה לפמש"כ בעהמ"א דבאמת פריך להוכיח דלא כר"פ דל"א באו בה פריצים וחללוהו ושנעשה חולין אלא דאסור משום דמאוס וקנסו לאסור לגבוה א"כ נשאר של גבוה ובשל גבוה אין נאסר משום שימוש להדיוט (ובזה מובן מה שתמהו על ר"י אסכנדרי דדייק דכדי לתקן מותר לנתוץ הא שאני הכא דבאו פריצים וחללוהו דקושיתו הי' לרבי דלית לי' באו פריצים איך סתרו המזבח ע"כ כדי לתקן שרי) וע"ז דחי דאבנים שלימות בעינן וברזל א"א משום לא תניף עליהן ברזל וכבר הקשו תוס' זבחים דף נ"ד וכן בחולין דף ח"י דליעבד ע"י שמיר ותי' דא"א בלי פגימה כחגירת ציפורן והקשו מסוטה דס"ל לרי"ו דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר דאפשר בלי פגימה ונשמע דגמ' דע"ז דלא כרנ"ח דסובר דביהמ"ק נבנה שלא ע"י שמיר אלא ע"י ברזל דמחוץ לבית מותר להניף ברזל ומוכח משם דרבי סובר כר"י דנבנה ע"י שמיר א"כ לרבי תקשה אכתי לתברינהו ולתקנינהו ע"י שמיר מזבח אע"כ דקנסו לגבוה דמאוס א"כ רבי לשיטתו מוכח ע"כ דקנסו וא"ל דלשקלינהו לנפשייהו י"ל דרבי סובר ג"כ דלאו אורח ארעא וכן אין להקשות א"כ מנ"ל דנאסר להדיוט דאא"ד שא"ש דילמא רק לכן גנזו לכלי אחז משום קנס דהא א"א בפידיון דכ"ש אין פודין ואף דל"ח לגבוה כיון דרק ל"ח משום דקנסו אין לו פידיון יצמח מזה הקנס קולא:
ג')

אמנם

י"ל דבאמת לרבי לא מוכח מכלי אחז דאא"ד שא"ש והא דאיתא בדף נ"ד דכלי אחז גנזו משום דאא"ד שא"ש להדיוט הוא באמת דלא כרבי רק כרנ"ח דלדידי' הא דאבני מזבח הצרכו גניזה משום דא"א דלתברינהו דאבנים שלימות אמר רחמנא וא"א ע"י שמיר דהא כל הקושיא לפירש"י דהסוגי' סתרי אהדדי משום דדחיקא להו לומר דהסוגי' פליגי בפלוגתא דליכא רמיזא בין התנאים אבל לפי מה שבארנו באמת תליא בפלוגתא דרבי ורנ"ח דלרבי הך דכלי אחז ע"כ משום קנס כדמצינו באבני מזבח דגנזום משום קנס ולרנ"ח שפיר נשמע מטעם דאא"ד שא"ש הצרכו גניזה ובכלי אחז ג"כ אינו משום קנס אלא משום דאא"ד שא"ש (גם י"ל עד"א דאי אמרינן דרבי אית לי' כרנ"ח דאבני עזרה מותר להניף ברזל א"כ י"ל דע"כ רבי דסובר דקנסו לגבוה בכלי אחז דלית לי' דנאסר להדיוט מדלא פרקינהו משום דסובר כרנ"ח דכ"ש אין לו פדיון מה"ת דא"ל לא תניף עליהן ברזל דאכתי יבנו אותן בעזרה כקו' התב"ש (אלא דבתב"ש הקשו יבנוהו בלשכה משום דבלשכות לכו"ע מותר להניף עליהן ברזל לדידי נראה דהא ל"ק דזה הוה כחול ולא אורח ארעא כעת נדפס תורי"ד ראיתי שהרגיש בזה דהא ראוי לעזרה ושקיל וטרי אי שייך בזה לומר לאו אורח ארעא) מעתה י"ל כיון דרבינו פסק כר"י דע"י שמיר אפשר בלא פגימה מדכ' בפ"א מבהב"ח דבונין אבני גזית וכ' בראש יוסף חולין דף י"ח דהיינו ע"י שמיר שאפשר בלי פגימה מוכח שפיר אבני מזבח וכן כלי אחז שהצריכו גניזה הכל משום קנס וא"כ ה"ה בב"ח קנסו גם בכלים וא"ש:
והשתא לא קשיא הא רבינו פסק דלגבוה אא"ד שא"ש בלי מעשה כמו שהקשיתי לעיל די"ל הא אי מפרש כפירש"י לא מצינו בגמ' האי דינא דלגבוה אא"ד שא"ש בלי מעשה רק הא דגנזו הוא משום קנס והא דלא פרקינהו י"ל משום דכ"ש אין לו פידיון כיון דמה דלא חזו לגבוה הוא רק משום קנס ל"ש להקל שיהא לו פידיון א"כ ע"כ הא דסובר בפ"ד מאימ"ז דגם לאחר הקדש אא"ד שא"ש באמת רק משום קנס ולכן רק משום שימוש לע"ז גנזו אבל משום שימוש להדיוט ל"ה גונזין דמשום שימוש להדיוט ל"ש קנס ולכן בשל גבוה ששימש להדיוט לא נפסל לגבוה:
ומעתה נבוא לסוגי' דלקמן דתחילה דייק מאבני מזבח ודחי כדר"פ ויקשה הא לפירש"י ע"כ צריך לפרש דדייק דאסור להדיוט ג"כ מדלא פרקינהו ולשקיל לנפשייהו אע"כ דא"א דשא"ש ואי דלבטלינהו כיון דהוה של ע"ז לא מהני ביטול וא"כ מאי משני כדר"פ הא גם לר"פ יקשה להו הא דלאו אורח ארעא כמש"כ הר"ן אבל לפי דרכינו נכון דבוודאי ע"י פדיון ל"ש לאו אורח ארעא כיון דהוה כחולין גמורים רק בלא פדיון שייך דלאו אורח ארעא כמו דאמרינן בעלמא אין הקדש יצא בלא פדיון (שוב ראיתי בח"ס שהרגיש לחלק בין ע"י פידיון ל"ש לאו אורח ארעא אולם מש"כ הח"ס להקשות אר"ן דהא עכ"פ קרא כתיב באו פריצים וחללוה וא"כ מאי תי' הר"ן דל"ש ביטול דהוה ע"ז של ישראל דהא כיון דבאו פריצים וחללוהו נעשה חולין והוה ע"ז של נכרי ולדעתי לק"מ דהא הר"ן קאי שם לשיטת רש"י דאא"ד שא"ש וא"כ א"צ כלל לטעמא דר"פ דהא מדינא נאסר והא דכ' באו פריצים וחללוהו רק לומר דאין מועלין בו אבל לא שזכו בהם נכרים רק הא דאוסרים הוא משום דאא"ד שא"ש והנה בח"ס כ' דלכן ל"ש דבאו פריצים וחללוהו דרק בנטלוהו ממקדש שייך דחללוה ובזה ניחא גם שיטת הר"י אם כנדרי דהא לפי מה דלית לי' דחללוהו איך סתרו המזבח הא עבר אלא תעשון אע"כ כדי לתקן שרי) וא"כ הכי דייק באמת תחילה מאבני מזבח כיון דלעיל מסיק דלגבוה קנסו א"כ ל"ה רק כמו בשל הדיוט דאא"ד שא"ש ה"נ אוסר וע"כ לא מצי לפרקינהו ולבטלינהו ולכן גנזום וע"ז דחי דילמא כדר"פ דמעתה לא יקשה דלשקלינהו לנפשייהו ולבטלינהו דוודאי בדר"פ שייך לאו אורח ארעא ומיושב מה שיש לדקדק דרש"י לא מפרש אקו' קמייתא מאבני מזבח דמוכח דאא"ד שא"ש להדיוט מדלא פרקינהו דהא באבני מזבח כבר הקשה לעיל כן לפי מה שבארנו דהקושיא בתורת בשלמא דהיינו בשלמא אי מטעם קנס ניחא דל"ש לשקול לנפשייהו ע"י פידיון כיון דאא"ד שא"ש ואי דלבטלינהו הא בשל ישראל ל"מ פידיון ע"כ א"צ רש"י לפרש דהא עיקר ההוכחה דהקשה לעיל אדר"פ הי' רק מכח זה דבשלמא אי מטעם קנס ליתא דנאסר שפיר אף להדיוט ע"כ ל"ש לפרקינהו ולטלו לנפשייהו ורק בכלי אחז הוצרך רש"י לפרש דהקו' הי' דלפרקינהו ולטלו לנפשייהו דזה אין מבואר בגמ' לעיל וא"כ הסוג' אין חולקים כלל דגם לעיל קפריך בתורת בשלמא אי משום קנס ניחא דלא יכול ליטול לנפשייהו ע"כ משום דאא"ד שא"ש וביטול אין לו וא"כ מוכח דקנסו לגבוה וממילא נאסר גם להדיוט משום דאא"ד שא"ש:
ומביא ראי' מאבני מזבח לרבי דבכלי אחז קנסו ולקמן מייתי ראי' מכלי אחז אאבני מזבח דכיון דבלא"ה ע"כ צריך לומר דאא"ד שא"ש להדיוט א"כ מוכח שגם באבני מזבח גנזו משום דאא"ד שא"ש ע"כ אי אפשר לפרקינהו וליטלו לנפשייהו וא"צ לדר"פ כיון דבלא"ה מוכח דאא"ד שא"ש וא"כ אדרבא מוכח משתי הסוג' דהלכה כרבי דאסרו מטעם קנס לגבוה וממילא נאסר גם להדיוט ומיושב שיטת רבינו:
והנה לפמש"כ יש ליישב קו' הר"ן דהקשה לפרקינהו ולבטלינהו דלפמש"כ הסברא כך דבהקדש אא"ד שא"ש משום דאי חלה האיסור ע"כ פקע ההקדש ולכך הוצרך לקנסא דאפ"ה חלה האיסור אף דעי"ז תפקע ההקדש ונשמע דעכ"פ בההדיוט אא"ד שא"ש דאי בהדיוט אא"ד שא"ש לא חלה האיסור משום דאי אמרת דחל האיסור ל"ה שלו ומפקיע רשות וממון חבירו א"כ ע"כ בהקדש בוודאי אא"ד שא"ש דל"ש דקנסו שיכול להפקיע ההקדש דאין לגרוע רשות ההקדש מרשות הדיוט לכך רק אי בהדיוט אא"ד שא"ש אף דבשל הקדש שורת הדין שלא יכול להפקיע רשות הקדש אבל מטעם קנסא חל האיסור להפקיע רשות ההקדש ולפי"ז הא דפירש"י דמוכח דאסור להדיוט מדלא פרקינהו ע"כ יפורש הכי אי ס"ד דלא נאסר לפרקינהו אבל השתא דנאסר שוב אי אפשר לפדות דהא פקע ההקדש ולכן הצריכו גניזה ולא יקשה מאבני מזבח לפדינהו ולבטלינהו דהא כיון דחל האיסור פקע רשות ההקדש ולא מהני פידיון וא"ל דלבטלינהו בלא פידיון כמו דקאמר לר"פ דס"ל מטעם באו פריצים וחללוהו דלבטלינהו בלא פדי' ז"א דאי אמרת דמהני הביטול א"כ פקע האיה"נ ולא פקע כלל רשות ההקדש ואסור לשקלינהו לנפשייהו ופידיון לא מהני כיון דפעם אחת חלה האיה"נ ופקע הקדישו אין תופס פדיונו ודו"ק עוד י"ל עד"א דבוודאי קדושת דמים שייך בכל דבר הקדש ולכן של גבוה א"י לאסור דהא מפקיע קדושת הדמים שיש להקדש בכל דבר ולכן א"י לאסור ולכן כיון דקנסו לגבוה ופקע ההקדש שוב יכול לאסור אף דאכתי איכא בי' קדה"ג שעומד לשרת לגבוה משום זה יכול לאסור דהא אף באיה"נ לא פקע קדה"ג כמש"כ תוס' כריתות דף י"ג ולכן פיגול ונותר עדיין קדשי ד' מיקרי (דלא כמו שנראה ממהרש"א קידושין דף נ"ז) וא"כ א"י לפדינהו כיון דהק"ד פקע ולישקלינהו לנפשייהו ג"כ א"י דהא עכ"פ איכא בו קדה"ג ובהא ניחא ליישב שיטת בעהמ"א שכ' דבאו בה פריצים רק שייך בישראל רק בכלי אחז הטעם משום דכ"ש אין פדיון ותמהו עליו מגמ' דנדרים דף ס"ד דאמרינן דבלשאצר נהרג על שנשתמש בכ"ש דבאו פריצים וחללוהו הרי דגם בכ"ש נעשה חול ויצא לחולין ע"י פריצי ישראל ולפמש"כ ניחא דהא דקאמר דיצא לחולין היינו דק"ד פקע אבל קדה"ג שפיר נשאר וע"כ נענש בלשאצר:
והנה לכאורה יקשה לפמש"כ דבשל גבוה ל"א אא"ד שא"ש א"כ מ"פ מחטאת העוף אש"ח לא לחייב הא בשל גבוה ל"א אא"ד שא"ש אך י"ל לפמש"כ בתב"ש סי' ד' דמשמעתין משמע מפירש"י דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ל"ה אלא מדרבנן גזרו עליהם חזקי' וסייעתו א"כ מה מקשה חולין משוחט חטאת בחוץ וקשה איך דרבנן מהני לפטרו מש"ח ותי' כיון דמדברי קבלה אתא לן מהא דגנזו כלי אחז כדאורייתא דמי אפי' לפטרו מע"ז א"כ ניחא גם לפי דברינו דמדין דאורייתא ממש ל"ש לאסור בשל גבוה לגבוה אבל כיון דקנסו כדמוכח מכלי אחז שוב גם בשל גבוה אא"ד שא"ש כמש"כ שזה גופי' הקנס שיהא יכול לאסור של גבוה כמו בשל הדיוט:
אבל יותר י"ל דבבהמה דהוא גופי' קדושה לגבוה לקרב לכו"ע אין לו פדיון מה"ת באמת לא פקע ע"י איה"נ כדמוכח מכריתות דף י"ג וא"כ יכול לאסור למ"ד אא"ד שא"ש דהא לא פקע ההקדש ורק בכ"ש דמה"ת יש לו פדיון פקע ע"י איה"נ דלא גרע מבאו פריצים וחללוהו דהא אי חל האיה"נ היינו באו פריצים ע"כ אמרינן דלא חל ולא פקע ול"ה כבאו פריצים אבל כיון שקנסו לגבוה דל"ח עוד לגבוה שפיר אמרינן דיכול לאסור אף להדיוט דכיון דקנסו דיחול האיסור ע"כ פקע הקדישו ואסור אף להדיוט ובזה יש ליישב שיטת השו"ע דבסי' ד' הביא ב' דיעות אי בשותפות יכול לאסור ובח"מ סי' שפ"ה פסק דיכול לאסור וכ' הב"ח דסובר כשיטת הר"ן דלאכילה אא"ד שא"ש ותמה ש"ך דהטעם שכ' הר"ן דלכן יכול לאסור משום דנהי דלא אסר לה אבל עכ"פ לא שרי לה זה ל"ש ביי"נ ולפמש"כ ניחא דלאכילה שפיר אא"ד שא"ש רק דחייב לשלם וזה שייך גם ביי"נ אך לכאורה יש להקשות דאדרבא מר"ן משמע סתירה לדברינו דא"כ למה צריך הר"ן לומר דאסור באכילה מדלא שרי תיפוק לי' דבאכילה יכול לאסור אך לק"מ דכיון דאיה"נ לא חל גם איסור אכילה לא חלה לזה צריך הר"ן לומר דעכ"פ לא שרי ממילא אסור באכילה ובהכי ניחא מה שהקשיתי לעיל הא לא גרע מדבר שהשתמש להדיוט דאסור לגבוה די"ל דנהי דבאו בה פריצים וחללוהו היינו דפקע הק"ד אבל הקדה"ג נשאר וא"כ הוה עדיין של גבוה ששימש להדיוט הא לא נאסר משום ששימש להדיוט:
והנה בשו"ת מהרי"א סי' כ"ט הקשה לרמב"ן פ' וישלח בפסוק ויטמון אותם יעקב תחת האלה שכ' ולא בשחיקה ושריפה כדין ע"ז משום שכבר ביטלום הנכרים אלא לטהרת הקודש להקריב קרבן ד' צווה כן ותמה משמעתין דקאמר דמשו"ה הוצרכו לגנוז אבני מזבח דכ' אבנים שלימות משמע דאי לא"ה היו בונים מהם מזבח כיון שביטלום ונראה לפמש"כ בעהמ"א לפרש קו' הגמ' דבשלמא אי כרבי ניחא משום דמאיסי לגבוה קנסום אבל לדידך דבאו פריצים וחללוהו ולית לך דקנסו משום דמאיסי א"כ לישקלינהו למזבח א"כ אדרבא מבואר דבאמת לרבי י"ל דמאיסי לגבוה מדרבנן כדברי הרמב"ן:
ובזה ניחא מה שהקשה הרמב"ן תיפוק לי' כיון דקודם ביטול אסרו ה"ה לאחר ביטול דיש דיחוי אצל גבוה דלהנ"ל היינו דפריך בשלמא אי כרבי ניחא דמאיסי ואף ביטול ל"מ משום דיחוי אבל לדידך דיצאו לחולין א"כ ל"ש דנדחו דהוה כשאר חולין שנעבדו דלא קנס בכלים ול"א דנדחו כיון דלא הוה מעולם קדוש דהוה חולין גמורים כשנאסרו:
ובזה יש ליישב קו' הר"ן על הרמב"ן דסובר דע"ז של ישראל שעבדו נכרי יש לו ביטול א"כ אכתי לתברינהו ולפרקינהו ולישקול לנפשייהו דא"ל דלאו אורח ארעא דהא לית לי' לאו אורח ארעא להנ"ל ניחא למ"ד דלית לי' באו פריצים א"כ ל"מ ביטל דהא הוה דיחוי:
והנה בבעהמ"א הקשה דכאן מסיק באו פריצים וחללוהו ולקמן יליף מכלי אחז נימא ג"כ באו פריצים ולכאורה תמוה נהי דבאו פריצים משום זה עדיין לא זכו בו דנהי דיצא מרשות גבוה אבל עדיין אינו שלהם:
אך א"ש דבעהמ"א קאי עתה דבכ"ש ג"כ יש לו פדיון ויוצא ע"י מעילה לחולין א"כ בוודאי לא גרע באו פריצים ממעילה שיצא לחולין לגמרי ונקנה להמועל בו כדמוכח בקידושין דף נ"ב דאם מעל בו קנאו לקדש בו אשה וליקנות בו חפץ וע"ז תי' בעהמ"א דכ"ש אין לו פדיון כיון דרבי סובר כרנ"ח ע"כ באמת ל"ש באו פריצים חללוהו כל זמן שלא זכו בה אבל לאחר שזכו בו שפיר י"ל גם בכ"ש שייך באו פריצים ונתחללו ובזה ניחא ג"כ קו' היד שאול כיון דבלשאצר זכה בכיבוש מלחמה שפיר דבאו פריצים וחללוהו ויצא לחולין:
והנה ברמב"ן תי' דלרווחא דמילתא הוא דמשני דכתיב לא תניף עליהם ברזל אבל איה"נ דהוה מצי לדחות דא"ר לגבוה משום דמאיס ונדחה מלהיות ראוי לגבוה אולם קשה לי דהא כ"כ בפ"א מבית הבחירה דהרמב"ן פ' יתרו כתב דרק ע"י ברזל אסור אבל ע"י שאר מיני מתכות רשאי להניף עליהן כדי להחליקן א"כ יקשה אמאי גנזו הא אפשר בשאר מתכות וצריכין לומר דלא הוה אפשר כ"כ ע"י שאר מיני מתכות דרכיך ועדיף להניף בברזל וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דא"צ לרווחא דמילתא דהא אין כאן רווחא דמילתא דהרי אפשר לדחות דאכתי הוה להם לתקן בשאר מיני מתכות א"כ עדיפא הוה לי' לשנויי דל"מ כלל אף שיתקנו בשאר מיני מתכות כיון דא"ר לגבוה משום דמאיס:
בקו' יד שאול לבעה"מ דכ' דלכן בכלים דאחז ל"א באו פריצים וחללוהו משום דכ"ש אין להם מעילה והקשה מנדרים דף ס"ג דבלשאצר שימש בכלי חול הא לא יצא לחולין ונראה ליישב לפמש"כ הח"ס סי' מ' לכך לא שייך דכלי גבוה נאסר בשימש להדיוט משום דאא"ד שא"ש ובכ"ש אין מעילה לצאת לחולין ורק בנשתמש ברשות שייך דנאסר לגבוה כך י"ל בלשאצר שכיבש ברשות בוודאי יצא לחולין ונאסרו שוב לגבוה כמש"כ הח"ס באבשלום שקנאו פלגש דוד בשב"י אבל אחז לא השתמש ברשות אין יכול לאסור לגבוה ע"י שימוש הדיוט וגם אי' לחולין:
עוד י"ל עפמש"כ פ"א מבהב"ח ליישב קו' הח"ס לחלק בין מעילה בשימש דאין יוצא לחולין ובין מעילה בש"ר דיוצא לחולין שפיר נאסר בשימוש א"כ ניחא גם בלשאצר שהוציא מרשות גבוה ע"י מלחמה ולקחו לעצמם זה שפיר נאסר בשימש הדיוט לגבוה ויצא לחולין דכהא"ג אין מא"מ ודו"ק היטב:
והנה לכאורה יקשה לבעהמ"א קו' אחת ממנ"פ דהקשה בכלי אחז נאמר באו פריצים ותי' כ"ש א"פ ואין מועלין ולכאורה קשה לר"מ דסובר גם קדה"ג מתחלל א"כ איך יליף מכלי אחז דא"א דילמא שם משום דבאו פריצים ונתחלל אך לזה י"ל למסקנא קדה"ג אין מתחלל לר"מ והנה רמב"ן דחי דבמזיד אין מועלין ורק ע"כ דבעהמ"א קאי למ"ד מזיד מתחלל א"כ קשה אף כ"ש כך וע"כ דקאי למסקנא דלר"מ ג"כ קדה"ג אין מתחלל אך אכתי קשה א"כ אין ראוי להדיוט וא"ל דא"כ ליפרקינהו דהרי כ"ש אין נפדה וע"כ לתרץ דל"ח לגבוה פודין א"כ שוב קשה מנ"ל דא"א שם באו פריצים יצא ע"י מעילה לחולין לכך נאסר וא"ל קדה"ג אין מתחלל דהרי בקידושין מוכח לר"מ מאי דל"ח לגבוה גם קרבן מתחלל כמש"כ הפנ"י שם וא"כ יקשה דבב"ק מוכח דר"מ סובר א"א וכמש"כ תוס' שם ויקשה מנ"ל לר"מ דא"א דהא לא מוכח מכלי אחז:
וליישב י"ל דלפמש"כ השלט"ג למסקנא לית לי' לרבי באו פריצים וא"כ גם ר"מ יליף מאבני מזבח דא"א כיון דלא דריש באו פריצים ובזה מיושב קו' פלתי דקאמר חטאת מאי מעשה רבה ל"ה תיובתא דהרי תוס' כתבו מדאחז לגבוה במעשה זוטא להדיוט במ"ר וא"כ אי מ"ר אוסר רק מכלי אחז ממילא לגבוה במעשה זוטא וחטאת תיובתא ולפמש"כ יליף ממזבח דא"א להדיוט דאל"כ ליפרקינהו וא"צ לומר דלגבוה קיל ונאסר במ"ר:
והנה בהאי ענינא דכלי אחז מבואר בדה"י פ"ט שבימי אחז נתבטל העבודה במקדש רק עשו עבודה בבמות עד שבא יחזקיה' וטיהר הבית ופתח דלתות המקדש ונראה שלזה כיון רבינו בפ"ב מה' תענית שכ' וביטל התמיד מבית ראשון ובס' גבורת ארי הקשה דמנא לי' לרבינו הא ולדעתי כיון רבינו על ימי אחז שביטל התמיד עד שבא יחזקי' ונדב העולת התמיד לבוקר ולערב כדכ' בדה"י ל"א וכדאיתא בערכין דף י"א:
כהן שהרג הנפש במשנה דבכורות ספ"ז (עתוס' תענית דף כ"ו) אלו כשרין באדם שנעבד בו עבירה והיינו רובע ונרבע ושהרג האדם מוכח דנעבד עבירה כשר באדם ואולם יש ס"א דלא גרסי ושהמית האדם וכ' בתיו"ט דמש"ה לא גריס' לי' דהא איתא בברכות כהן שהרג הנפש לא ישא את כפיו וה"ה למגלה עריות וכ"ש לעבודה (עיין הפלאה על התורה איך נתכהן פנחס הא הרג הנפש) אולם בילקוט פ' שופטים ובספרי ר"ש אומר לפי שמצינו ברבע ונרבע שפסולין לגבי מזבח יכול אפי' באדם אם רבע או נרבע יהא פסול למזבח ת"ל הוא בזבח דברתי ולא בזובח מבואר דלא פסול באדם וכן הוא בת"כ והביאו בילקוט פ' אמור והא דהביא בתיו"ט מבכורות אשתמיטתי' דברי תוס' יבמות דף ו' וסנהדרין ל"ה רציחה דוחה עבודה משמע דכהן רוצח כשר לעבודה והא דברכות לא ישא כפיו רק דרבנן:
ובזה ניחא קו' צ"ק במנחות דף ה' דטריפה נילף מקו"ח דבע"מ מותר להדיוט ופסול לעבודה טריפה דאסורה אינו דין שפסול לגבוה בין הקרבן בין המקריב ולהנ"ל ניחא די"ל בהמה שהמית האדם עפ"י עדים יוכיח דאסור להדיוט ולגבוה וכהן שהמית האדם כשר לעבודה כדמוכח מקרא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי:
שם רבינו לא הביא דרוצח פסול לעבודה ובה' תפלה הביא דאין נכ"פ מקרא דידכם דמים מלאו ובפמ"ג סי' קכ"ח עמד ע"ז וכ' דסמך אמש"כ בה' תפלה אלא דזה דוחק וכ' דאפשר לומר דבשלמא עובד ע"ז דכ' נאום ד' לא יגשו אלי הוה כד"ת כמו הלבשת ערומים דחשבו ד"ת יען דכ' כה אמר ד' משא"כ בקרא ידיכם דמים מלאו לא כתב כן לכן אין פוסל דיעבד ולכתחלה לא יעבוד:
ולכן נראה לי דרבינו לא כתבו בין הפסולים יען דהורג הנפש הוא גברא קטילא אף שהרג בלאו התראה וגרע מבע"מ כמבואר בדברי רבינו בפ"ד מרוצח ה"ט דשפיכת דמים חמירא יען דהוא מצות דבין אדם לחבירו וכל מי שיש בידו עון זה הוא רשע גמור צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עוונותיו וזכיותיו לפני אלקי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלי' לא היה דבר אחד ששקול כנגדו אלא דמי נבות ולכן מחמירין בהורג נפש יותר מבשאר עבירות שאפי' לא היה התראה מכניסין אותו לכיפה עד שתבקע כריסו א"כ שפיר הוה גברא קטילא ופסול לעבודה אבל זה רק במזיד אבל בשוגג הא ילפינן מקרא בפ"ב דמכות דחוזר הוא לשרתו:
אולם לפי"ז קשה מסנהדרין דף ל"ה מעם מזבחי תקחנו למות דרציחה דוחה עבודה ול

טו

א')

כל

הפסולין לעבודה י"ח הן וכו'.

וקשה לי דבחגיגה דף ו' איתא דר"ע ס"ל דגם במדבר נתחייבו בתמיד והקריבו שבט לוי את קרבן התמיד דישראל לא היו יכולין להקריב משום שהיו נזופים וקשה לי אמאי לא מנה רבינו גם מנודה דפסול לעבודה והנה במשל"מ פ"א מותמ"ס תמה באמת דבמ"ק דף ט"ו איתא דישראל שלחו קרבנותיהן כל זמן שהי' במדבר אע"ג שהיו כמנודין והנה בטו"א כ' דתליא בפלוגתא דר"ע רי"ש דר"ע לטעמי דבשר תאוה לא איתסר אבל במו"ק קאי לרי"ש דבשר תאוה איתסר והוכרחו להביא כל מה שרצו לשחוט לעזרה אולם לפי"ז קשה דרבינו הא ס"ל דלכו"ע גם בשר תאוה הי' אסור להם אלי ובפ"ב דין י"א דמנודה אם הקריבו עליו הורצה וכ' הכ"מ טעמא משום דחזינן במנודא לשמים דשולחין קרבנותיהן וקשה הא שם משום דב"ת הי' אסור להם והוכרחו להביא קרבנם לעזרה והמהרמ"ש במצות ת"ב עמד ע"ז וכ' דדברי הכ"מ אינם מוכרחין דאיכ"ל דלכך הורצה יען שהוא רק מדרבנן דדינו מנודה הם מדרבנן כמש"כ הריב"ש בתשובה ופסקו בשו"ע יור"ד סי' ר"ח ס"ד רק במנודה לשמים דעכ"פ הוא מרוחק מ"ד ל"ש אצלו התקרבות קרבן אצל ומי ביקש זאת לבוא ליראת פניו הלא בנזיפה כתוב הלא תכלם יעוי"ש וא"כ ניחא דלא קחשוב רבינו מנודה דזהו רק מדרבנן:
ב')

נמצא

כל הפסולים הם ח"י וכו' מחוסר כפורים וכו'.

הנה בפ"ה מה' אלו בארתי דעת רבינו כעת ראיתי ברדב"ז בלשונות הרמב"ם שכתב וז"ל שאלת עמש"כ הרב בפ"ד אבל מחו"כ שעבד אעפ"י שעבודתו פסולה הרי זה פטור ומניין שעבודתו פסולה וכו' ואלו בה' סנהדרין מנה מחכ"פ בכלל חייבי מיתה בי"ש וכ' וז"ל טעות סופרים הוא שנפל בספרים בסנהדרין וכך צריך להיות מרובה בגדים תדע שהרי מרובה בגדים הוא במיתה בי"ש וא"כ י"ט הם והרב לא מנה אלא י"ח וגם הרב לא מנה בה' ביאמ"ק מחכ"פ בכלל הלאווים ואי קשיא הא קשיא דתניא בהביא ואלו הן הנשרפין ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכו' ומני בכלל מחכ"פ ששימש ובעי עלה בגמ' מחכ"פ מינא לך ומייתיא האי קרא ופי' ומסיק ואמר מר מאן דפליג עלה ותו דמותבינן מינה מסקינן לה בתיובתא וזו הוא התוספתא השנוי' בזבחים אשר השיג ממנה הראב"ד ושאר מה שהקשה הראב"ד איכא לתרוצי דהא דאמרינן בפ' ג' מינין עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ לאו לענין חייב מיתה בי"ש אמרינן אלא לענין שאסור ליכנס בעזרת ישראל ואפשר דאיסורו מן התורה אבל אין בו לא מלקות ולא מיתה כיון דטבל והעריב שמשו וכן הא דאמרינן וטהרה ביולדת מכלל דעד השתא טמאה וה"ה לכל שאר מחכ"פ לענין לחלל עבודה אמרינן ולא למיתה וכך דקדק הרב בלשונו דגבי טבול יום כ' ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר וגבי מחכ"פ כ' מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה משמע דטהורה היא אלא שעדיין לא נגמרה ולפיכך אין בו מיתה וכדין הוא דטבול יום שעדיין צריך הע"ש והבאת קרבנות עדיין טמא הוא דכיון דמחוסר תרתי אבל מחכ"פ אינו מחוסר אלא אחת אין ראוי שיהא במיתה אם עבד עבודה:
ג')

ולמאי

דאתיא עלה משמע דסבר ז"ל דמחכ"פ דזבה אי הוה כזב או לא הוי פלוגתא וה"ה לכל שאר מחכ"פ ופסק הרב כמאן דאמר דלאו כזב דמי והך תנא דמייתי בסנהדרין סבירא לי' כזב דמי וכייל לה בהדי הנך דהלכתא נינהו דטמא ששימש דהוי במיתה הלכתא הוא וליכא מאן דפליג עלה ומש"ה מסקינן לה בתיובתא וטעמא דפסקה משום דלא חסר אלא חדא כדאמרן והכי משמע פשטא דברייתא דמייתין ברפ"ב דזבחים דהוי פלוגתא דתנאי דתנא שרפה אונן ומחכ"פ כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחכ"פ פסולה מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר מחכ"פ דזב כזב דמי ומר סבר דלאו כזב דמי וכו' מכללא דמילתא מחכ"פ או הוי כזב או לא תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק הרב כמ"ד דלאו כזב ואם תאמר למ"ד כזב דמי ל"ל תרי קראי דהא אמרינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ וכתיב וטהרה מכלל דאכתי טמאה כבר הקשו כן בתוס' שם אבל מאן דאמר לאו כזב דמי ל"ק דהא דקאמר עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ לענין חילול עבודה הוא ולא לענין מיתה וקרא וטהרה מכלל דעד השתא טמאה היא לא דריש לי' הכי אלא איפכא דרשינן מדכ' עד מלאת ימי טהרה משמע דטהרתה תליא בימים ולא בהבאת קרבנות וטהרה דסיפא לא דריש לי' עכ"ד:
ג' מדרגות יש בעבודות יש שזר חייב עליהן מיתה ויש שחייב עליהן רק מלקות ויש שמותרין לכתחלה ואין זר חייב מיתה על שום עבודה עד שיהי' בה ב' לריעותא א' עבודה תמה שאין אחריה עבודה אחרת ב' שלא יהא עבודת סילוק וכן הוא לענין שאר פסולים אבל אם חדא לריעותא אינו חייב רק מלקות ובצ"ק זבחים רפ"ב שגה בזה והבין דפטור לגמרי וכבר השיגו בטה"ק שם:
לפיכך אין זר חייב מיתה רק בזורק את הדם בין בבהמה בין בעוף בין בק"ק בין בהיכל בין במזבח החיצון ואפי' רק הזאה אחת וע"כ אם הוזה אחת של הזהי' הדם והשמן של מצורע וכ"כ בהקטיר הזר האיברים או הקומץ או לבונה ואפי' היפוך רק באיברים שכבר הם במזבח ושלא נתעכלו עדיין וקירב שריפתן וכ"כ אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב ובכולן אין חייב רק בשהקטיר ביוכ"פ אותו קטורת שמקטיר הכה"ג בק"ק ביוכ"פ צריך שיקטיר מלא חפניו כמו שצריך הכה"ג להקטיר שם וכבר האריך הרחיב הדיבור בזה במשל"מ פח"י ממעה"ק וכ"כ כשניסך מים ע"ג המזבח או כשניסך מים בסוכות ע"ג המזבח כולן הם עבודה שאין אחרי' עבודה וגם הם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק להכי בעשה אותן הזר במקדש חייב מיתה והקשה בתפארת ישראל למה חייב בניסך יין הרי יש אחרי' עבודה ד"א ל"א שנה יורדין הכהנים לשיתין ומלקטן מהם יין קרוש ושורפין אותן בקדושה ותי' דכיון דכשירד לשיתין שוב אין מועלין בו וכדקאמר התם מהא"ט לא מחשב הניסוך בעבודה שיש אחרי' עבודה דהרי נעשה כחולין ביני ביני וכשיוציאהו ויעלה למזבח הו"ל כהנים חדשות שבא לכאן:
ונראה הוכחה לזה דאל"כ קשה הא דר"י סובר דיין אם עלה ירד משום דאין ממנה לאישים והא להנ"ל יש ממנה לאישים ששורפין אותה ע"ג מזבח וע"כ דזה כפ"ח כיון שכבר יצא מידי מעילה אזלה כבר מצוה ראשונה דניסוך ולכן סובר ר"י דבניסוך עצמו אין ממנה לאישים:
ושוב הקשה בתפארת ישראל שהשמיט רבינו דהי' שורפין אותה אחר ע' שנה אמנם לפמש"כ בפ"ב מה' בהב"ח בביאור דברי בה"ז דרבינו בהבה"ב איירי מבית ראשון דבב"ר הי' הנקבים של ניסוך היין ביסוד ומשם הולך לשיתין ולא הי' מנסכין בספלים א"כ בב"ר הי' הדמים והיין מתערבין בשיתין ויוצאין לאמה שבעזרה א"כ לא הי' שייך דישרפו היין קרוש כיון שמתערב עם הדם ולכן העתיק רבינו רק בלשון משנה דמידות שם דהי' שורפין היין קרוש משום דמשנה בב"ר איירי וכמש"כ בפנים בארוכה וכ"כ המסדר ב' גזרי עצים על המזבח חייב מיתה מה"ת מדאיכא ב' לריעותא:
ד')

חוץ

מפרועי ראש ופרועי בגדים וכו'. וכבר עמדתי בפ"א מביאת מקדש לבאר לחלק בין קרועי בגדים להא דבגדים מקורעים כעת ראיתי ברדב"ז שכ' וז"ל שאלת מאי איכא בין קרועי בגדים דאמרינן עבודתו כשרה והוא במיתה בי"ש ובין הי' בגדיו מקורעים דאמרינן אם עבד עבודתו פסולה וכ"כ הרב פ"ח מכהמ"ק ומשמע דא"ח מיתה בי"ש מדלא מנה אותו בכלל אותם שהם במיתה חשיבה קרועי בגדים הקשו לפרועי ראש שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בי"ש וכשם שפרועי ראש אין מחללין עבודה אף קרועי בגדים א"מ עבודה וא"ת כיון שכ' בהדיא דפרועי ראש במיתה אמאי איצטריך למילף לי' משתויי יין כ' הרב באותו הפרק כהן שגידל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בי"ש כשכור שעבד שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה ואין פרועי ראש מחללין עבודה אעפ"י שהם במיתה וי"ל דאי לאו קרא הו"א דהאי ולא תמותו לא קאי אלא אקרועי בגדים דסמיך לי' א"כ דהוה מוקמינן לי' בכה"ג לכך יליף מקרא דכ' כל כהן ואע"ג דאתיא מהיקש מקרא ניחא לי' לאתויי שהוא מפורש טפי ועדיין צ"ע לפי שהפסוק שהביא הוא מדברי קבלה ושמא היקשא של תורה עדיפא מדברי קבלה וקרוע בגדים היינו שהוא קרוע מן הצוואר במקום אחד כדרך שקורע על המת ובגדים מקורעים היינו שהם מקורעים במקומות הרבה שלא במקום שקורעין על המת כדרך בגדי הפחותים שאינם מקפידים על עצמן ולא על מלבושיהן והתורה אמרה לכבוד ולתפארת ואין זה דרך כבוד ולפיכך עבודתו פסולה דהוה כמחוסר בגדים לענין חלול עבודה ואינו מחוסר בגדים ממש לענין חיוב מיתה בי"ש:

< הקודם ·

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.