מעשה רקח/תפילה/ח

מעשה רקח ‏ תפילה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ח מהלכות תפילה וברכת כהנים

א

תפילת הצבור וכו'. פ"ק דברכות דף ז' ח' א"ל רבי יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא א"ל ליכנפי למר עשרה ולצלי א"ל טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודע למר א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין וכו' ומשמע נמי מהך סוגיא דמי שאינו יכול לבא לבית הכנסת לפחות יכוין השעה שהצבור מתפללין משום דעת רצון היא וכתב מרן ז"ל דהיינו מ"ש רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' ועיין בב"י סימן צ'.

לשתף עצמו וכו'. שם דף ל' אמר אביי לישתף אניש נפשיה בהדי צבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו' ופי' רש"י לישתף אניש נפשיה אל יתפלל תפילה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת ע"כ ומזה למד רבינו דה"ה והוא הטעם לתפילה עם הצבור וכ"כ מרן ז"ל.

ולעולם ישכים אדם וכו'. שם [דף ח'] אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי ע"כ ופוק חזי שהדבר מוחזק גם בדורותינו שכל מי שמשכים לבית הכנסת וכו' הוא מאריך ימים ישמע חכם ויוסף לקח.

אלא בבית הכנסת. משמע דבעי לומר דאפילו אם מתפלל ביחיד מ"מ יותר התפילה נשמעת בבית הכנסת משאם התפלל בביתו וכתב בכל עת כלומר שכבר אפשר שתשמע תפילתו חוץ לבית הכנסת אבל לא בכל עת כמו בבית הכנסת וכ"כ מרן ז"ל ועיין להרב כנסת הגדולה סימן צ' בביאור לשון זה.

וכל מי שיש לו בית הכנסת וכו'. מימרא דריש לקיש שם דף ח' כלשון רבינו וסיימו שם ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם וכו' כלומר סמוך לקרא דשכיני הרעים וכו'.

ב

ומצוה לרוץ וכו'. שם דף ו' א"ר חלבו א"ר הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר נרדפה לדעת את ה' ופי' רש"י אל יפסיע פסיעה גסה לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי ע"כ ורבינו מפרש לה כפשטא דהיינו כשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע אבל כשבא לבית הכנסת יש לו לרוץ ואחרים פירשו לא אמרן אלא למיפק דר"ל כשיוצא לצאת לגמרי מבית הכנסת אבל למיעל דהיינו שהולך לביהכנ"ס אחר אי נמי שיוצא לאיזה צורך וחוזר תכף שפיר דמי ופי' כן משום דקשיא להו בדאביי דקאמר לא אמרן אלא למיפק דמאי קאמר הרי כך הם דברי רב הונא אלא וכו' ועיין להמגן דוד ז"ל סימן צ'.

שיעור שני פתחים. שם דף ח' א"ר חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת שני פתחים ס"ד אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל ופי' רש"י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת ע"כ וכתב מרן בשם הרבינו יונה ז"ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות ויש מפרשים שישהא שיעור שני פתחים ע"כ.

ג

בית המדרש גדול וכו'. שם אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'.

והוא שיתפלל שם תפילת הצבור. כן היא הגירסא בספרים שלפנינו ובדפוס מגדל עוז כתוב והוא שיתפלל עם תפילת הצבור ואיכא בינייהו דעם תפילת הצבור ר"ל שאף שהתירו לו להתפלל בבית מדרשו מ"מ בעינן שיכוין להתפלל בעת שמתפללים הצבור כדאיתא התם וכמ"ש הל' א' עיי"ש ולגירסתם שם משמעותו דבעינן גם בבית מדרשו עשרה דהיינו תפילת הצבור ולכאורה גירסת המגדל עוז הנאני דבהכי מתוקמא ההיא דרב נחמן כמ"ש בהל' א' ואין צורך למ"ש מרן שם דהיינו מ"ש רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' דבאמת הוא קצת דוחק עיי"ש. אבל מה אעשה דמרן הקדוש הביא משם רבינו יונה שהבין בפשיטות בדברי רבינו דבעי עשרה גם במתפלל בבית מדרשו וכ"כ בבית יוסף שלו והביא הגירסא בדברי רבינו והוא שיתפלל שם ופי' כנ"ל וכן נראה מתוך דבריו כאן ודע שיש ט"ס בדבריו שכתב כאן דרבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבית הכנסת בעשרה וכתב הרמ"ך שכ"כ רבינו וכו' והוא ט"ס גמור דאח"ז סיים ואין כן דעת רבינו ושוב הביא דברי רבינו יונה שהזכרנו ומצאתי לשון הרמ"ך בכתיבת יד וכתוב שם רבינו האיי וכו' וא"כ בנוסחת מרן חסר תיבת האיי והוא מוכרח לדעתו ז"ל ועוד הביא מרן ז"ל וא"ת א"כ מאי רבותא דבית הכנסת כלומר כיון דגם בבית המדרש בעי עשרה היינו ביהכנ"ס ותירץ בשם הרבינו יונה דהיינו רבותא דאע"ג דבביהכנ"ס איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ"מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה וכו' והוא ז"ל תירץ לענין הקדימה עיין עליו.

ד

וכיצד היא תפילת הצבור וכו'. פרק שלשה שאכלו דף מ"ז א"ר יוסי קטן המוטל בעריסה מזמנים עליו והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי דאמר ריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנים עליו אבל עושים אותו סניף לעשרה ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפים מתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה שיחרר אין לא שיחרר לא תרי איצטריכו שיחרר חד ונפיק בחד וכו' ורב חסדא אמר רבי יוחנן קטן פורח מזמנים עליו תניא נמי הכי וכו' ומסיק ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה א"ל רבה למי מברכים אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא וכו' ע"כ. ורבינו פסק פ"ה דהלכות ברכות כרב נחמן דקטן היודע למי מברכים מזמנים עליו אע"פ שהוא כבן שבע או כבן שמונה ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו ע"כ.

 ולכאורה  קשה ממה נפשך אי ס"ל לרבינו דהא דרב נחמן בין לשלשה בין לעשרה איירי א"כ אף לענין תפילה הו"ל לפסוק כן דהא מדפריך לריב"ל מהאי עובדא דרבי אליעזר דעל כרחך מיירי לתפילה וריב"ל איירי בברכת המזון משמע דמאן דמכשירינן לעשרה לברכת המזון כשר נמי לעשרה לכל דבר שבקדושה דמאי דאמרו בגמרא ולית הלכתא וכו' אינו מנגד השיווי שהשוה ברכת המזון לדבר שבקדושה דלעיל בפשיטות ולא בא אלא לומר דלא בעינן קטן פורח אלא שיודע למי מברכים וכן נמי דלית הלכתא כהנך מימרות דארון ושבת וכו' ואי ס"ל דרב נחמן דוקא לשלשה איירי א"כ מנא ליה דאף לעשרה מיצטרף ועיין להתוס' שם. ותו קשה אמאי פסק דעבד אינו מצטרף דהא מסיק התם כריב"ל דתשעה ועבד מצטרפים ואוקים ההיא דר"א דשיחרר חד ונפיק בחד ומאי דקאמר התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא סתמא דמילתא דלא קאי אהנך מימרות דריב"ל מדמפסיק הגמרא בההיא דלעולם ישכים אדם וכו' וכמ"ש התוספות שם וי"ל דס"ל לרבינו דכי קאמר בגמרא ולית הלכתא קאי אכל הנך מימרות דלעיל וההיא דלעולם ישכים וכו' לא הויא הפסקה דאגב דאיירי בענין צירוף עשרה מייתי נמי הך מימרא דריב"ל גופיה גבי הנך מימרות דריב"ל ומה גם דשיחרר חד ונפיק בחד מילתא דחיקא היא.

 וממתניתין  נמי משמע דעבד שוה לאשה וכיון דבאשה קי"ל דאין מזמנים עליה כדאמרינן לעיל דמאה נשי כתרי גברי דמיין ועבד זיל טפי מאשה כדאמרינן בפרק התכלת לכך פסק רבינו דאין מצרפים אותו לשום דבר כלל והכי מדוייק לשון רבינו שם שכתב נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם הרי שפסק כסתם מתניתין דשוה העבד לאשה וקטן שאינו יודע למי מברכים ומעתה רב נחמן אתא לאשמועינן דלא בעינן קטן פורח אלא הכל תלוי ביודע למי מברכים והכל לפום חורפיה תדע שהרי רבינו פסק כבן שבע או כבן שמונה והרי"ף ז"ל דקאי בשיטתיה כתב כבן עשר ובן תשע ומסתברא דלא פליגי בהכי אלא כל חד לפום חורפיה וכ"כ הרב ב"י או"ח סימן קצ"ט אלא דעדיין לא עלתה לנו ארוכה למה חילק רבינו בין ברכת המזון לתפילה לענין עשרה וראיתי לריא"ז שכתב דקטן שיודע למי מברכים מזמנים עליו ומצרפין אותו בין לשלשה בין לעשרה וכו' ובבית הכנסת אינו מצטרף עד שיביא שתי שערות כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל ע"כ משמע דמסקנת הירושלמי לחלק בין ברכת המזון לתפלה ודוחק לומר דס"ל דירושלמי פליג אגמ' דידן ופסק כירושלמי אלא צ"ל דבמסקנא בש"ס דילן לא קאי הכי.

 ומרן  בכסף משנה שם בהל' ברכות כתב דמדאמר רב נחמן סתם אין מזמנים עליו משמע דמצטרף בין לשלשה בין לעשרה ע"כ ור"ל דאם איתא דהוא הדין לתפילה הו"ל לפרושי ולפחות לא הוה ליה לומר מזמנים אלא מצרפים אותו והוה שמעינן דכוונתו בין לברכת המזון בין לתפילה וכן בבראשית רבה איתא להדיא במימרת ריב"ל הדא דתימא לברכת המזון אבל לתפילה לא כמ"ש התוספות ואף דלפי דרכם ז"ל פליג הב"ר אתלמודא דידן לדברי רבינו ז"ל מצינן לעשותו סניף למסקנא דרב נחמן דלא פליג הב"ר לתלמודא דידן לפי המסקנא ומה גם דהסברא מסייענו דברכת המזון לא הוי דבר שבקדושה גמור כמו קדיש וקדושה ובפ' הקורא את המגילה עומד דף כ"ג מוכח להדיא דברכת זימון אינו דבר שבקדושה ומאי דבעי עשרה אינו אלא משום דלאו אורח ארעא כיון דבעו לאדכורי שם שמים דאי לא תימא הכי תיפו"ל משום דבעינן ונקדשתי כמ"ש לעיל עיי"ש. ועוד כתב הרבינו יונה ז"ל דדוקא לענין ברכת המזון עושים אותו סניף מפני שכל אחד בפני עצמו יכול לפטור עצמו מחיוב ברכת המזון אבל לקדיש ולקדושה ולברכו שכל אחד ואחד לא היה יכול לפטור עצמו מחיוב בשום ענין צריך שיהיו כולם בני מצוה וכ"כ מקצת הגאונים ז"ל ע"כ. והרב כנסת הגדולה או"ח סימן נ"ה כתב משם מהרי"ל בתשובה סימן נ"א דבן י"ג נקרא גדול וכן שיעורים אחרים שאמרו חז"ל בענין קטן וקטנה כגון בת שלש לביאה וכו' כל השיעורים הלכה למשה מסיני הם ונכלל במ"ש שיעורין הלכה למשה מסיני ועיי"ש במהרי"ל ז"ל שהביא טעם לדבר עיי"ש.

ואפילו היו מקצתם וכו'. מהמסכת סופרים שהביא הר"ן ז"ל וכו' ומ"ש מרן הקדוש ומפרש רבינו בדברי תורה ע"כ הלשון מגומגם מאי ד"ת שייך הכא כיון דהמסכת סופרים איירי להדיא בקדיש וברכו ואפשר דכוונתו על מ"ש רבינו וכן אין אומרים קדושה ולא קורים בתורה וכו' ולזה כתב דרבינו מפרש להך מסכת סופרים גם לענין ד"ת דהיינו קריאת התורה וההפטרה ומ"מ אין הלשון מתיישב חדא דהוה ליה לומר גם בקריאת התורה ותו דאין לו קשר במ"ש אחר זה דהני שבעה וכו' דנראה כנותן טעם למה שסיים עד שראיתי דברי הר"ן בשרשן וכתב כן משם רבינו תם והשתא ט"ס הוא וצ"ל ומפרש ר"ת וק"ל.

ה

וכן וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין למרן ז"ל שהאריך בזה.

וזה הוא הנקרא פורס על שמע. כתב מרן ז"ל אי נמי שהטעם וכו' שאין עניית אמן מועיל לפטור השומעים אלא בעשרה וכו' אבל קשה לי על פי' זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצ"ל דשאני ברכת הנהנין ע"כ. הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו וז"ל וליתא דברכת המצות עדיפי כמ"ש כל המצות אע"פ שיצא מוציא חוץ מלחם ויין וברכת הלחם של מצה איפשיטא דמוציא דיש מצוה וכן פסק [רבינו] פ"א דברכות ואיך נותן טעם מרן דברכת הנהנין עדיף שיוצא שלא בעשרה וכו' ע"כ. ואחרי המחילה רבה לא ידעתי מאי קשיא ליה דמי אמר שכוונת מרן לומר דברכת הנהנין עדיף ואיך אפשר דבשביל שהיא עדיף לכך לא בעי עשרה אדרבא איפכא מסתברא בשביל העדיפות הו"ל לומר דליבעי עשרה דוקא וכוונת מרן האמיתית נראת מבוארת דר"ל דשאני ברכת הנהנין שאינה מצוה כמו קדיש וברכות קרית שמע ותו דברכת הנהנין הוא יותר תדיר ומצוי הרבה ולכך היקלו בה דלא בעי עשרה.

 אלא  דאכתי קשה לי דהא איכא ברכת המצות דמוציא אף שאינו ברכת הנהנין כגון שופר ולולב וכיוצא ולא בעי עשרה. והיותר קשה דאדפריך מרן מברכת המזון שהיא דוקא בלא יצא עדיין אז מוציא כדמוכח בברכות דף מ"ו וכ"כ הרבינו יונה שם דאם כבר יצא אינו מוציא ליפרוך מברכת המצות דאע"פ שיצא מוציא כמ"ש בגמרא ופסקו רבינו שם והוה דמי לדינו של מרן ז"ל דקאי איצא כבר מברכת קרית שמע כמ"ש ז"ל כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרים אותה משמע אף שכבר יצאו היו חוזרים להוציא אחרים ואמאי הקשה מברכת הנהנין ובאמת שהייתי רוצה לפרש דברי הר"ח אבולעפיה נר"ו דר"ל כן אמנם תיבת עדיף לא יכולתי להולמה ודו"ק.

שכל עשרה מישראל וכו'. מבואר בברכות דף כ"א וריש סנהדרין דף ב'.

ו

וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל פ' הקורא את המגילה עומד ועיין למרן ז"ל.

ז

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה וכו'. פ"ט דעירובין דף צ"ב וכתבו התוס' תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין דוקא ביחיד בקטנה אבל חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין וסיפא דנקט תשעה בקטנה ה"ה חמשה בקטנה אלא אגב רישא נקט האי לישנא וכו' ע"כ. ולכאורה קשה דאימא איפכא דסיפא דקתני תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין היינו דוקא ורישא לאו דוקא דבסיפא אשמועינן דאפילו תשעה בקטנה דהוה אמינא נשדי חד שבגדולה בתר תשעה שבקטנה כיון דהוי רובא דמנכר אפ"ה אין מצטרפים ורישא דקתני תשעה בגדולה לאו דוקא דברוב סגי כיון שהם בגדולה דהא אעיקרא דדינא קשיא אמאי נקט ברישא תשעה בגדולה דמשמע הא ברובא לא סגי והא ליתא דבגדולה כיון דאיכא רוב מסתברא דהמיעוט שבקטנה גרירי בתר רוב שבגדולה והוה ליה למנקט ברישא ששה או שבעה וכ"ש תשעה והשתא דנקט תשעה איכא למיטעי דרובא דמנכר בעינן וששה בגדולה לא סגי דלא הוי רובא דמנכר כמ"ש התוספות בברכות דף מ"ח ד"ה תשעה אבל בתשעה בקטנה ליכא לאקשויי מידי דהוי דוקא וחידושא טפי דלא הוה מצי למנקט ששה בקטנה דהו"א דוקא ששה דלא הוי רובא דמנכר אבל טפי דהוי רובא דמנכר אין הכי נמי דעדיף בכי הא למיגרר אמיעוט אף שהם בגדולה וי"ל דכיון דהך חצר קטנה נפרצה במילואה לגדולה דהוה ליה כפתחה של גדולה וגדולה אכתי יש לה פסים מכאן ומכאן דלא הויא כפתחה של קטנה כלל ונמצא דאין לה שייכות כלל עם הקטנה רק הקטנה היא כפתחה של גדולה לענין שהיושבים בה הם נגררים אחריה בדאיכא רובא וזה הוא החידוש דאיכא בהך דינא וכמ"ש מרן כסף משנה ז"ל א"כ הגמרא לא נחית למנין בדיקדוק דהא ליכא למיטעי ופשיטא דבתר רובא אזלינן על כל פנים א"כ אין קפידא אי נקט תשעה או מנין אחר דלא קפיד בהכי דפשיטא דהרוב מועיל לגדולה ולא לקטנה. ואפשר דאגב רישא דרישא נקט לה ונמצא דשפיר כתבו התוספות דכיון דקתני ברישא דאזלינן בתר רובא בגדולה דוקא מינה דבקטנה לא קפדינן ארובא כלל והדיוק עיקרי לענין דינא היינו בשהם שוים דהיינו חמשה בקטנה וחמשה בגדולה ולהכי כתבו שפיר לפי זה דסיפא לאו דוקא וכן העתיק הטור או"ח סימן נ"ה ופסקו השו"ע שם דבין תשעה בין חמשה בקטנה אין מצטרפין ורבינו לא רצה להזכיר זה אלא העתיק דברי הברייתא וסמך על המעיין.

 ובספר  שיירי כנסת הגדולה הביא דין חצר שבחברת תלמוד תורה שבאזמי"ר יע"א שיש בו עליות ותחתיות ובעליות הבתים הם בפנים מכוונות אל הבתים של מטה ולצד חוץ מאותם הבתים שבעליות דהיינו לפנים בחצר יש שם מהלך כמו קורידו"ר בלעז ושם כעין מעקה שקורים וואראנדאד"ו ונשאל הרב ז"ל אם חמשה באותו הווארנדאד"ו וחמשה למטה אם מצטרפין ודעתו ז"ל נוטה ומסכמת לחוש לסברת מוהר"י אבוהב שהביא הרב ב"י שם בענין התיבה של בית הכנסת ובנדון זה הסכים דלמעשה אין מצטרפין עיי"ש והיינו לומר דמוהר"י אבוהב ז"ל כתב להיתר צירוף בתיבה לפי שהיא בטילה לגבי ביהכנ"ס שאינה אלא כמו תשמיש ביהכנ"ס וכו' והמחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדלת מחיצה בפני עצמה וכו' משא"כ באותו נדון שאין עשוי לתשמיש החצר יעו"ש ולפי טעם זה איכא לאסתפוקי בביהכנ"ס של נשים שבק"ק ספרדים שבויניציאה יע"א שהיא בנויה כלפי פנים ממש של ביהכנ"ס סביבות סביבות לה מכל רוחותיה והוא בנין גמור ונאה עשוי בתוך הביהכנ"ס וכלפי פנים יש בה כעין עמודים למטה שקורים קולוניט"י בלעז קטנים לנוי ולמעלה מהם שהוא מקום הראיה דרך שם הוא עשוי בחלונות מעשה רשת וסבכה שקורים גיילוזיא"י והם נפתחים ונסגרים ע"י הצירים כלפי מעלה והיה נראה לדמותו לדין הוואראנדאד"ו שהביא הרב כנסת הגדולה שהרי היא כמו עליה של ביהכנ"ס ואינם מצטרפים וגם המחיצות האלו נראה שהם מחיצות גמורות שהרי בין הכל הוא עומד מרובה על הפרוץ ויש לחוש לסברת הסמ"ק ז"ל.

 אמנם  אחר העיון נראה שמצטרפים שהרי עיקר הטעם של הווארנדאד"ו היינו משום שהוא רשות בפני עצמו ואינו תשמיש לחצר וכמ"ש הרב ז"ל והכא בנידו"ד הוא עשוי בשביל וצורך הבית הכנסת שאין בית הכנסת בזמנינו שאין בו בית הכנסת לנשים המעט הוא אם רב וגם הוגד לי מאנשי אמונה שכמה פעמים עשו הלכה למעשה בפני כמה חכמים כשאין מנין בביהכנ"ס לצרף עמהם אותם שבביהכנ"ס של נשים ואין מוחה ומפקפק כלל ואפשר להליץ עליהם מלבד האמור ממ"ש האורחות חיים בשם רבינו האיי שהביא הרב ב"י ז"ל שמי שעומד אחורי ביהכנ"ס וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה ע"כ וזה שהוא תוך ביהכנ"ס ממש לא גרע מאחורי ביהכנ"ס.

ח

וכן אם היתה וכו'. מבואר בסוגיא הנזכרת.

ט

שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם וכו'. במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מר"ה ויוהכ"פ וכו'. משנה סוף ר"ה כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י"ח ובגמרא דף ל"ד תניא א"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללים א"ל כדי להסדיר שליח צבור תפילתו א"ל ר"ג לדבריכם למה ש"צ יורד לפני התיבה א"ל כדי להוציא את שאינו בקי א"ל כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי אמר ר' יוחנן מודים חכמים לר"ג וכו' ומי אמר ר"י הכי והאמר ר' חנה ציפוראה אמר ר"י הלכתא כר"ג הלכתא מכלל דפליגי כי סליק ר' אבא מימי פירשה מודים חכמים לר"ג בברכות של ר"ה ויוהכ"פ והלכה מכלל דפליגי בברכות של כל השנה איני והאמר ר' חנה ציפוראה אמר ר"י הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויוהכ"פ אלא אמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים ר"מ והלכה מכלל דפליגי רבנן וכו' ופריך מאי שנא הני וכו' ומשני משום דאוושי ברכות וכו' כי אתא רבין אמר ר' יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא. וכתבו התוספות ז"ל ד"ה כך מוציא את הבקי מכאן פסק בעל הלכות גדולות דיחיד שטעה ולא הזכיר של ר"ח יוצא בחזרת הש"צ אע"פ שהוא בקי ואין ראיה מכאן דהא מסקינן דר"ג אינו פוטר אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואין יכולים להסדיר תפילתם אבל דעיר לא ומיהו בקונטריס משמע לקמן דר"ל בשלא כיון לבו לביהכנ"ס ולא שמע התפלה וכו' ואפילו לפי מה שפירשתי עם שבשדות ששומעים הש"צ יוצאין אבל דעיר לא יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל ע"כ מתוך דבריהם נראה דלא הוו מפרשי כפי' רש"י ז"ל דס"ל דלר"ג עם שבשדות אף שלא באו לביהכנ"ס ולא שמעו כלל הש"צ מוציאם כיון דאניסי אבל דעיר צריכים לבא לביהכנ"ס כיון דלא אניסי אלא שהש"צ מוציאם בשמיעה לבד שכך כתבו ולפי זה מצינו למימר דבציבור היכא דשמעו מוציאן וכו' וכן משמע נמי מהראיה שהביאו מההיא דפ' תפילת השחר שבעיר איירי והם ז"ל מפרשים דעם שבשדות לר"ג צריכים לבא לביהכנ"ס אלא שאין צריכים להסדיר תפילתם כיון דאניסי והש"צ מוציאם בשמיעה אבל דעיר כיון דלא אניסי צריכים לאומרה הם עצמם ופי' לדבריהם שכתבו ע"פ רש"י היינו ממ"ש לקמן פוטר היה וכו' שש"צ מוציאם ע"כ ומשמע אף אם לא באו לביהכנ"ס וכן ממ"ש שוב מההיא דעם שבשדות דברכת כהנים וכו'.

 אלא  דקשיא לי ממ"ש רש"י שם וז"ל אבל דעיר לא משום דלא אניסי ויכולים להסדיר תפילתם ע"כ ומדכתב כן משמע דס"ל דבעינן שיאמרו הם עצמם התפילה ולא מצו למיפטר נפשייהו בשמיעה ואיך כתבו ז"ל דלרש"י אותם שבעיר בשמיעה לחוד סגי ומוכרח לפרש דבריהם כן שהרי זה הוא הסיוע שהביאו לדין הבה"ג. וצריך לידחק דהכי קאמר כלפי עם שבשדות שפטורים לגמרי משום דאניסי ולא מצו להסדיר תפילתם אבל אותם שבעיר שהם יכולים ואין להם אונס צריכים עכ"פ לבא ומינה דבשמיעה סגי דנחתינן דרגא מעם שבשדות ומה גם דאי בעו לומר שפיר דמי. ויש להתיישב בין לדבריהם בין לדברי רש"י ז"ל מדברי הברייתא דקתני א"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללים וכו' לרש"י ז"ל מאי קאמרי למה צבור מתפללים הא בעם שבשדות עסקינן והם אינם באים לביהכנ"ס ומאי קאמר ר"ג כדי להסדיר ש"צ תפילתו ולזה י"ל דקושייתם היא על אותם שבעיר דפטר נמי ר"ג מלאומרה. אמנם להתוס' קשה כיון שהם ז"ל מפרשים דעם שבעיר חייבים לאומרה מאי פריך לימא דהצבור מתפללים היינו אותם שבעיר אבל אותם שבשדות הם פטורים ומאי דוחקיה לתרץ כדי להסדיר ש"צ תפילתו תיפוק לי משום הני אם לא שנאמר דכוונתו על הבית הכנסת ששם מתאספים העם שבשדות שהוא ביהכנ"ס קבוע להם דוקא דאף שהם פטורים מלאומרה דיוצאים בשמיעה מ"מ הרי אומרים אותה אי נמי י"ל דכוונתם להקשות לר"ג מאותם שבשדות שהם בב"ה עם אותם שבעיר והם גם הם מתפללים ולמה צבור מתפללים דקאמר ר"ל כל הצבור גם אותם שבשדות והדרך הראשון נראה עיקר. שוב ראיתי להרב בעל שמות בארץ שעמד בזה וכתב דר"ג ס"ל דמעיקר הדין הש"צ מוציא אפילו לבקיאים אלא דמשום חומרא דרבנן התקינו שיהיו הצבור מתפללים כדי להסדיר הש"צ תפילתו ואם כן אחר התקנה בני העיר לר"ג אינם יוצאים מש"צ משום חומרא דרבנן יעו"ש. ואיכא למידק להבעל הלכות גדולות ז"ל דנראה דפסק כר"ג אף בשאר ימות השנה וכן ראיתי למרדכי ז"ל שכתב להדיא דאף בשאר ימות השנה אף הבקי יוצא ושכן פי' הבה"ג ז"ל ומשמע קצת מדבריו שם דרש"י ז"ל קאי נמי בשטתייהו וא"כ נראה שהוא הפך מסקנת הש"ס דמסיק דרבי יוחנן פסק כר"ג בר"ה ויוהכ"פ דוקא אבל בשאר ימות השנה אין הלכה כר"ג וכדמשמע פשטא דמכילתין.

 שוב  ראיתי להרב ב"ח דקאי כוותייהו וכתב דהלכה כר"ג לגמרי כדקאמר ר' אבא ורב נחמן בר יצחק דאסיק מאן מודים ר' מאיר וכו' אינו אלא לפרוקי דלא תיקשה לך הנך תרתי מימרי דר"י חדא דקאמר ר' אבא משמיה דמודים חכמים לר"ג בברכות דר"ה ויוהכ"פ ורב חנא אמר משמיה הלכה מכלל דפליגי ועמדו במחלוקתם ומשו"ה פריק וקאמר מאן מודים ר"מ וכו' אבל לענין גוף ההלכה במאי דקאמר ר' אבא משמיה הלכה כר"ג אף בשאר ברכות ודאי הכי קי"ל דליכא מאן דפליג ההא דלימא דלית הלכתא כוותיה יעו"ש אלא דאכתי קצת קשה דעכ"פ הרי קאמר ר"י הלכה כר"ג בר"ה ויוהכ"פ דמשמע אבל בשאר ימות השנה לית הלכתא ומשמע דאזדא לה מימרת ר' אבא דאל"כ ר"י פליג מדידיה אדידיה ואפשר לומר דר"י שני מימרות אמר בתחילה אמר דהלכה כר"ג בשאר ימות השנה כיון דאניסי והתפילות הם כנגד תמידים שיכול הש"צ לפוטרם אע"פ שאינם שומעים (ועיין להרב גופיה שם מ"ש בשם רבי יצחק מאבוהב) אבל בר"ה ויוהכ"פ שהם יותר חמורות אין הלכה כר"ג וחייבים לבא לבית הכנסת וכשראה דר"מ מודה לר"ג בברכות של ר"ה ויוהכ"פ פסק נמי דהלכה כר"ג אף בר"ה ויוהכ"פ כיון דאיכא טעמא דאוושי ברכות ואין יכולים להסדירם כמ"ש מדברי רש"י ז"ל ולפי זה מאי דמוכח הבה"ג ודעימיה לההיא דשכח ולא הזכיר ר"ח וכו' היינו לומר דאף דר"ג פטר אם רוצה לומר התפילה או מפני שאינו יכול לכוין לש"צ אין הכי נמי דמצי לאומרה אמנם בנדון זה שכבר התפלל אלא שלא הזכיר יעלה ויבא אין לו לחזור והדרינן לכללין כיון דמעיקרא נמי היה יוצא בתפילת ש"צ והרב בית יוסף או"ח סימן קכ"ד הבין דברי התוספות והבה"ג והמרדכי בסיגנון אחר יעו"ש ונראה שהבין בדברי המרדכי דהלכה כר"ג בר"ה ויוהכ"פ דוקא ואם כן הוא קשה דהא דברי המרדכי הם ברורים דפסק כר"ג גם בברכות דכל השנה.

 מעתה  אבא אעי'ר לדברי רבינו הקדוש דפסק כר"ג בר"ה ויוהכ"פ דוקא אמאי לא חילק בין עם שבשדות לאותם שבעיר דהא בין להרי"ף והרא"ש ודעימייהו דפסקו כר"ג בר"ה ויוהכ"פ דוקא בין להבה"ג והמרדכי ודעימייהו דפסקו כוותיה גם בברכות דכל השנה כולהו מחלקי ואזלי בין עם שבשדות לאותם שבעיר והרב לח"מ הניחו בצ"ע. ומרן ז"ל כתב שרבינו מפרש דהא דמחלקינן בהכי היינו בתפילות של שאר ימות השנה אבל בר"ה ויוהכ"פ דהלכה כר"ג אין חילוק ולהכי פסק רבינו הדין בר"ה ויוהכ"פ ולא חילק כלל ע"כ. ולכאורה קשה טובא חדא דפשטא דמכילתין התם בר"ה ויוהכ"פ איירי ותו דא"כ מאי קמ"ל רבי יעקב בר אידי א"ר שמעון חסידא כיון דכולא סוגייא אזלא ורהטא דלית הלכתא כר"ג בשאר ימות השנה לפי שיטת רבינו ז"ל ושקיל וטרי תלמודא במאי דלית הלכתא הכי ויש ליישב ודו"ק.

 ולולי  דמסתפינא הוה אמינא לפי קוצר השגתי דס"ל לרבינו דהך דר' יעקב בר אידי אמר ר"ש חסידא פליגא אפשטא דמתניתין ואכולהו אמוראי דלעיל דמשמע להו דר"ג לא מחלק בהכי כלל וסיגנון לשון הברייתא מסייענו דאמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללים וכו' דמשמע דהדין שוה לכולם וקיימא הך ברייתא אמתניתין ואעיקר הדין שנחלקו בו ר"ג וחכמים וכן נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה שם וכיון שכן פסק רבינו כסתם מתניתין וברייתא.

 שוב  מצאתי להרב בעל שמות בארץ והרב ב"ח ז"ל בדרך שני שכתבו כן וששתי כעל כל הון ולפי זה נמשך דלרבינו בשכח ולא הזכיר ר"ח צריך לחזור ולהתפלל ולא סגי בשמיעה מש"צ דאינו פוטר את הבקי בשאר ימות השנה וכן פסק בפ"י מהלכות אלו וכן נמי צריך לומר להרי"ף דקאי בשיטת רבינו בהא וכן כתב המרדכי שם והרב ב"י או"ח סי' תקצ"א בשלחנו הטהור פסק כהרי"ף והרא"ש ובסי' קכ"ד פסק דבשכח יעלה ויבא יסמוך עצמו על הש"צ. וצריך לומר עם מה שכתבו התוספות דיש לחלק בין היכא שלא התפלל כלל להיכא דהתפלל וטעה ועיין שם ולהרב ב"ח ז"ל והטור שם כתב דין זה והקשה ואע"ג דאמרינן בפרקא בתרא דר"ה דש"צ אינו פוטר אלא האנוסים שאינם יכולים לבא לבית הכנסת שאני הכא שכבר התפלל וכו' והרב בעל שמות בארץ נתקשה בלשון זה דמשמע דמפרש דמה שאמרו לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות היינו לומר דאינם יכולים לבא לבית הכנסת להסדיר תפילתם אבל לעולם הם באים ושומעים מש"צ דאם לא כן יתרץ הטור שאני הכא דשומע מהש"צ וא"כ דבריו סתרי אהדדי דשם בסימן תקצ"א פסק דאף אם אינם באים לבית הכנסת כלל הש"צ פוטרם ותירץ ז"ל דהטור כתב כן אף לפי פי' האחר דהיינו סברת התוס' דס"ל דר"ג דפוטר עם שבשדות היינו דוקא כשיבואו לבית הכנסת וכו' יעו"ש.

יא

ומשתדלים להיות שליח ציבור אדם שקולו ערב וכו'. מדתניא פ"ב דתענית וכמ"ש מרן ז"ל. ואגב ראיתי להזכיר שאלה אחת שנשאלתי מעיר וירונא יע"א מאת אהוב נפשי שארי וקרובי החכם ומאד נעלה הרופא המובהק כמה"ר מנחם נוויירה נר"ו וזה לשונו.

 שאלה  ידוע יהיה למעלת כבוד תורתו כי פשתה צרעת ממארת בארצנו וזאת תהיה לפוקה ולמכשול בזמן הזה חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו הראשונים קדושים אשר בארץ המה לעמוד ולשרת בשם ה' בבתי כנסיות כקול הצרי'ם תחת השיר שיר ה' שירי עגבים ומחולות ליקח מזמר'ת הארץ זמרי נכרים ולשורר בהם קדושה וקדיש ותפילה שירים בצרי'ם נתחלף להם שוררי'ם ומורים עצמם לשרת בקדש ותהי מחשבתם לא כן במקום אשר יאמרו להם בני אל חי יאמרו להם לא עמי אתם כי מחשבותיהם מחשבות און כל מגמתם אינה כי אם לזכור הניגון ולא לכוין תפילתם כי א"א שני הפכים בנושא אחד מצפצפים כיונים ואינם יודעים כי הכל תלוי בכוונת הלב תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה יען כל כמה דלא מכוונים דומה לתורגמן שקורא ואינו יודע מה קורא היתכן לעשות כן אפילו במלכותא דארעא ק"ו בן בנו של ק"ו לפני מלכותא דרקיעא שאם יעשו ככה בשאול להם שאלה או חקירה יפלו ולא ידעו להשיב יעבור נא אדוני לפני הרב ארקיוולטי בספרו ערוגת הבשם בפרק אחד ושלשים ומשם יראה וישכיל מה שכתב בענין זה והתגר שקורא על העושים כן באמרו שאין לזרים אתנו יעויין שם גם נעמו דברי הרב זמירות ישראל בספרו בענין זה. והנה הם מביאים ראיה משו"ת ב"ח דף צ"ה שמתיר כל שאינו ניגון קבוע בבית תפלתם ואומרים שרב כחו נגד שאר החכמים כי הוא פוסק והם מפרשים וגדול כח הפוסק מהמפרש הטיבו אשר דברו אבל צריכים אנו למודעי אם יש פוסקים אחרים הולכים עמו או אם מוחלפת השיטה וכו' ואנחנו לא נדע הדרך הטוב נלך בו יען דבריהם אמת וצדק מאלו השנים לכן אבקש ממעלת כבוד תורתו לגמור הדין ככל חקתיו וככל משפטיו יעשו אותו בלי ערעור ופקפוק ואחרי הקידה והשתחויה קמיה דמר אצא בשלום. עכ"ל.

 תשובה  מודעת זאת בכל הארץ כמה החמירו חז"ל בכוונת התפילות והאריכו למעניתם בכל פרטי הדברים הדק היטב והוצרכו לזה אף שהשכל האנושי מחייבו כי אם לפני מלך בשר ודם וכו' ק"ו וכו' אלא שלפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כאמרם ולואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא של בשר ודם והזהירונו ז"ל לפחות להסיר כל המניעות וההרהורים בשעת התפילה ואצ"ל בדבר שגורם על ידו שום הרהור וכמ"ש הרב ב"י או"ח סימן צ"ח ואם בדבר הרשות אסור להרהר בשעת התפילה מכ"ש וק"ו בדברי התול שחוק וקלות ראש ואצ"ל דברי חשק ועגבים שנאסרו אף שלא בשעת התפילה כמ"ש הרא"ש ריש פרק שואל והתוספות בשם הרבינו יונה החמירו עוד אפילו בשיחת חולין ופסקו כל זה הרב ב"י סימן ש"ז וסיים ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע ומי שחברן ומי שהעתיקן ואצ"ל המדפיסן מחטיאים את הרבים עיי"ש והרב מגן אברהם כתב שם דה"ה להולך לטרטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק ומיני תחבולה ע"כ והיא גמרא ערוכה עיי"ש אף שאין שם אלא שמיעת הקול ובכל התורה כולה שומע כעונה.

 ומה  שהתירו התוס' והביאו רמ"א שם אם הם כתובים בלשון הקודש אינו אלא בשיחת חולין וספורי מלחמות כמ"ש להדיא שם אבל דברי חשק ועגבים פשיטא דאסור בכל גווני וכ"כ הרב בעל באר שבע סי' קי"ט והביאו הרב כנסת הגדולה שם ונראה מדבריו שאסר אפילו מליצות ומשלים של שיחת חולין וכרבנו המחבר שסתם דמשמע דבכל גווני אסור ואם אסרו כל זה אפילו שלא בשעת תפילה מכ"ש וק"ו בשעה שאנו עומדים בבית הכנסת שהוא לנו למקדש מעט ובשעת התפילה לבקש על נפשותינו וצורך גופינו. ומ"ש הטור שם והרב ב"י בשם הרב מנוח שעכשו אין אנו נזהרים בכל זה שאין אנו מכוונים עכשיו כ"כ בתפילה. לא קאי אלא להנך שכתב לעיל שהיו עושים החסידים ואנשי מעשה כגון הבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים וכיוצא לפי שהם ז"ל היו נפנים מכל המחשבות בעולם והיו מתבודדים עצמם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות וכו' עיי"ש אבל בדבר שאנו יכולים לעשות בלי שום אונס המכריחנו פשיטא שיש לנו לעשות כל טצדקי לכוין בכל האפשר ואצ"ל בדבר שידענו נאמנה שיגרום ביטול הכוונה ולעשותו בקום עשה שזו לא אמרה אדם מעולם וז"ל הר"ש [הלוי] או"ח סימן ח' ואותם הדברים לא נאמרו אלא לחכמי התלמוד ולגאוני עולם ז"ל אבל בשאר כל אדם וכו' אבל אין הכי נמי דמוטל עליו וראוי שישתדל בכל מאמצי כחו לבקש מנוח לכף רגלו כדי שתתישב דעתו ולהסיר המעיקים ומציקים המונעים כוונתו עכ"ל לענייננו.

 והנה  אלו השלוחי צבור שמנגנים שירי תושבחות והודאות להקב"ה בשעת התפילה בקדיש או קדושה וכיוצא אם הוא ניגון שמנגנים לעובדי כוכבים ומזלות פשיטא דאותו נגון אסור לגמרי וכמ"ש הכלבו דף קנ"ה והביאו הר"ש הלוי י"ד סימן כ"ח וז"ל שליח ציבור וכו' כגון שמרנן בשירי העורב ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מסלקין אותו ומור"ם בהג"ה סימן נ"ג הבין דר"ל שמנגן בשירי הנכרים וז"ל ש"צ המנבל פיו או שמנגן בשירי הנכרים ממחין בידו וכתב שם הרב מגן אברהם וז"ל בשירי הנכרים כלומר בניגון שמנגנים בו לעבודת כוכבים ומזלות ע"כ נראה דשירי הנכרים דקאמר ר"ל עובדי כוכבים ומזלות אף שאינו מוכרח שהרי מור"ם לא כתב אלא שירי הנכרים והכלבו כתב בשירי העורב ואיך שיהיה למדנו מדבריו דאף אם משורר שירים אחרים באותו ניגון אסור שהרי כתב בניגון וכו' כלומר דלאו דוקא השיר עצמו דזה פשיטא אלא אף בניגון והיינו טעמא דאין לנו ללמוד מהם כלל כדאיתא בפרק ד' מיתות וכדלקמן בע"ה ובס' החסידים סי' רל"ח כתוב וז"ל לא ילמד אדם לעכו"ם אותיות ולא ינגן לפניו זמר נעים פן ינגן העכו"ם לעבודת כוכבים ומזלות שלו אותו ניגון וכל שמנגנים בפני עכו"ם לא יעשה אותו ניגון להקדוש ברוך הוא ע"כ הלכתא רבתי יש ללמוד מדבריו אלה דאפילו אם העכו"ם תפסו ניגון נעים שלנו לצור'ר בו בבית תפילתם לעכו"ם אין ראוי לנו לשורר אותו עוד דלאו כל אפיא שוים. ואל תתמה על החפץ שהרי מצינו דוגמתה במקרה דהקמת מצבה מתחילה היתה חביבה לאבות ושוב נאסרה לבנים ולפי שעשאוה חק לעובדי כוכבים ומזלות דכתיב ולא תקים לך מצבה אשר שנא וכו' אמנם לשיר להקב"ה בניגון שמנגנים הנכרים ר"ל דבר שגורם איזה הרהור אי מניעות כוונה וכ"ש וק"ו ניגון של צי'ר חשק ועגבים פשיטא ופשיטא שיאסר שהרי כוונת הניגון אינה אלא אחר כוונת הלב לכוין בו היטב.

 וגילה  לנו הרב דבר זה בספר הנ"ל סי' קנ"ח שהאריך בענין זה וז"ל לעניינינו ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותם באותו נגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפילתך ותתפלל תפילתך בכוונה וימשוך לבך אחרי מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח הלב. למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכיהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב ע"כ הרי כתב להדיא דבעינן שסוג הניגון יהיה באופן שיכין לבו לכוונת הדברים ולכוונת הלב ודוק בדבריו במ"ש וימשך לבך אחרי מוצא פיך וכו' ניגון שמכוין את הלב וכו' הרי דבעינן שהניגון גם כן מצד עצמו יהיה הגון מבלי שום פניה חיצונית. מעתה אם מנגן בניגוני הנכרים ומכ"ש בדברי חשק שבודאי ע"י הניגון יתעורר כוונתו לאותו הצי'ר וגירוי היצה"ר שהוא הגורם הגדול כידוע ומפורסם ואין כאן מקום לפוטרו מידי מעילה בקדשי שמים שהיא התפילה במקום הקרבן וכמו שכתב הר"ש הלוי בתשובה או"ח סי' ח' וז"ל וכיון דתפילות כנגד תמידים תיקנום דהכי קאי הלכתא דפרק תפילת השחר א"כ כמו שבהקרבת הקרבן הנה צריך להרחיק כל מחשבה זרה משום דמחשבה פוסלת בקדשים גם בתפילה צריך להתרחק ממקום שיש סיבה להביא מחשבה פוסלת וכו' עכ"ל. וגם הרב בעל ס' הזכרונות בדף ס"ה ע"ב אשר גם הוא נתעצם הרבה בענין כוונת התפילה וז"ל לעניינינו וכל אשר תרחק עת התפילה מהנפש היא הולכת וקודרת במה שפגע אותה מעסקי העולם כ"ש אם יביאיהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים וישמע מה שיעביר זכות נפש ומדבריהם כעורים וניגונים שתטה הנפש אליהם ולא יוכל למשול בה ע"כ דבריו דון מינה ואוקי באתרין שע"י הניגון ההוא תתעורר בנפשו קול הניגון של אותו הצי'ר נכרי כי זכור אזכרנו לשמע קול דמות תבניתו ותוארו כי עיקר השיר הוא הנועם והניגון שבו ואף שעיקר קפידת הרב היא שכשהולך להתפלל עדיין מקשקש קול אותו הצי'ר באזניו ורחושי מרחשן שפוותיה הדבר מבואר שיש ללמוד מדבריו לנדון דידן דכל היכא שיש איזו גרמא בנזיקין להיסח הדעת בתפילה הוא הדין והוא הטעם. ומה גם דאפשר דק"ו הוא שבשעת התפילה עצמה יתעורר בזה ח"ו והמוחש לא יוכחש.

 ומי  זוטר מ"ש הרשב"א זלה"ה בתשובה סימן רט"ו ופסקו מרן ב"י בשלחנו הטהור על השליח ציבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפילתו כדי שישמעו העם קולו ערב ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו כתב על זה תשובה וכו'. אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו כדי שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה ועליו ועל כיוצא בו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה עד כאן לשון הזהב והאדר"ת. והדבר מבואר הרבה שכוונת השלוחי צבור העושים כן לנגן בצירו'ת הנכרים אינו אלא כדי שישבחוהו שידע להמציא ניגון חדש וערב וישבחו את עריבות קולו בזה וע"י זה מושך עצמו ואחר עמו לזכור אותו הצי'ר איך הוא והמדובר בו. ואילך דברי הרב בעל מטה משה דף כ"ח ע"ד שגם הוא מעיד על האמור וז"ל וטוב שיהא החזן מכסה תמיד את ראשו בטלית שלא יביט לצדדים ולא כמנהג החזנים שמשליכים הטלית מעל ראשיהם על כתפיהם ועל אצילי זרועותיהם ומסתכלים בעיניהם על כל צידיהם לראות את כל מה שנעשה בבית הכנסת ובגלל הדבר הזה חושב השליח צבור הכל במחשבתו ומפגל תפילתו וכו' והרב ראשית חכמה ז"ל כתב שמכלל כת החנפים הוא שיעשה מעשה מצוה לאל ית' וכוונתו שיכבדוהו בני אדם כמו מי שמכוין בתפילתו למצא חן בעיני בני אדם שתפילתו אינה מקובלת אצל הבורא יתברך כי אינו עושה רק כדי להשמיע קולו הערב וכו' ע"כ א"כ מהראוי שלא להסתכל על צדיו לראות אם ישבחוהו מחמת קולו וכו' וישר מחשבתו לפניו ויראה תמיד בסידור התפילה אשר לפניו ויקיים שיויתי ה' לנגדי תמיד ולא יהרהר בלבו בשעת התפילה כמה קול ערב וחזק יש לי וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי כי כן דרכו של יצה"ר כדי להפיל את האדם ברשתו ושלא יהיו מעשיו לשם שמים ע"כ דבריו הרי לך כמה הזהיר בענין עריבות הקול וסוף לשונו יוכיח.

 ושא  נא עיניך וראה מ"ש הרב לונזאנו באצבע דרך החיים דף ק' בשם ספר החסידים סימן תשס"ח וז"ל ויזהר מי שקולו נעים שלא יזמר נגונים נכרים כי עבירה היא וכו' ע"כ לעניינינו דוק בדבריו שלא כתב שלא יזמר שירים נכרים דזה פשיטא שאסור אלא כתב שלא יזמר ניגונים נכרים כלומר דאף שהשיר מצד עצמו יהיה קדוש הניגון נכרי שבו יפסידהו כי הכניס הטינופת במקום הקדש וסיים שם וז"ל ומכאן יכירו וידעו הרבה מהש"צ גדול עונם וכי הם עתידים ליתן את הדין על מה שנוהגים להמתין ולהתמהמה בסיום הברכות ובקדושה ובפסוק שמע ישראל ובעניית ברכו ובעניית אמן יהא שמיה רבא עד שיסיימו הקהל ואחר כך יאמרו הם כדי להשמיע קולם ונעימתם והחי יתן אל לבו אם במלאכי השרת המקדים או המאחר חייב שריפה אף כי אנוש רמה וכו' עכ"ל על זה ודאי ידוו כל הדווים ואוי לנו מיום הדין אם בדבר קול ניגון היתר הזהיר כל כך על נעימות הקול מכ"ש וק"ו בניגון נכרי כי הא והא איתנהו ביה.

 וכבר  צווח ככרוכיא על זה הרב בעל ערוגת הבושם בפ' ל"א כאשר הביא מעלת השואל והאריך למעניתו הרבה וגם הביא אחוזת מרעהו הרב הכוזרי ז"ל שנתרעם גם כן על זה והוא ז"ל חזק סברתו ביתר שאת והביא לו סמוכות גדולות וראיות ברורות ובפרט ההיא דזמירות היו לי חקך וכו' דבאמת אפשר ללמדו ג"כ במכ"ש וגם בס' נעים זמירות ישראל שהזכיר מעלת השואל שמסכים הולך לדבריו הגם כי לא מצאתיו ואהימנותיה דמר סמיכנא. ותמהתי הרבה על האומרים דאין להביא ראיה אלא מהפוסק לא מהמפרש הא ודאי בורכא רבתי היא וכי הפוסק או המפרש אומר הדבר מפי עצמו ומסברתו כדי שנאמר גם אני חכם כמוהו הלא הוא מביא ראיות לדבריו ואלו היו אומרים שראייתו אינה מוכרחת אי נמי שתשובתה בצדה לפחות החרשתי. אמנם לחלוק עליהם בלי העיון נמרץ בדברים קלים בלי השגחה פרטית לא אריך למעבד הכי הלא נודע מ"ש המגדל עוז והרב המגיד ומרן כסף משנה בכמה מקומות על מה שהשיגו על הרמב"ם זלה"ה שראוי למי שמשיג על רב אחד שיעיין בדבריו הדק היטב ואז יכול לחוות דעתו. ומכל מקום גם בזו לא נאה ולא יאה לסמוך על דעתינו ולזוז מדברי הרבנים נשמתם עדן שקטנם עבה ממתננו וכמה פעמים הפוסקים הגדולים מסיימין אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ומה גם בנדו"ד שהלכה כרבים אף לפי דעתו ומה לי שיהא פוסק מה לי שיהא מפרש כיון שמביא ראיות לדבריו והלא הוא כותב כן לענין הדין והלכה למעשה וק"ו בנדון דידן שנראה שכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד בלי חולק דגם הרב בית חדש שרוצים להסתייע מדבריו יורה יורה בנדו"ד שהוא איסור גמור מהטעמים שכתבנו ונדון שלו הוא ענין אחר והיא היא דעת הרב ספר החסידים שהזכרנו לעיל. ואעתיק לשונו כדי שנבין תוכן הדברים ולהשקיט הריב שלא ירבה המחלוקת חס ושלום כי זה הוא הגורם העיקרי.

 וז"ל  בתשובה קכ"ז מה שמזמרין בבתי כנסיות בניגונים שמזמרים בהם בבית תפילתם נראה שאין איסור אלא דוקא באותם ניגונים שהם מיוחדים לעבודת כוכבים ומזלות מאחר שהוא חק לעבודת כוכבים ומזלות כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה כנענים חק לעבודת כוכבים ומזלות ואין ראיה להתיר [צריך לומר לאסור] גם את זה מהא דתנן בפרק ארבע מיתות מצות הנהרגים היו מתיזין וכו' עיי"ש ובגמרא תנינא אמר להם רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא עיי"ש וא"כ איכא למימר ה"נ בניגונים דלאו מנייהו קגמרי אלא ע"י חכמת המוסיקי"ם דאין לומר להחמיר כר"י דלית ליה סברא זו דהא כבר פסקו הפוסקים הלכה כרבנן מ"מ נראה דאין ראיה מכאן לפי מ"ש התוס' וז"ל תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב קרא וכו' עיי"ש אלמא דאפילו כתוב באורייתא לא מהני כשנעשה חק לעובדי כוכבים ומזלות כ"ש באותם ניגונים אבל אם אינם מיוחדים נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלאו מנייהו גמרינן ע"כ דבריו. העיני בשר לו ראה יראה שנדון הרב הוא באותם הניגונים שהמציאו והולידו המשוררים של בני עמינו מחכמת המוסיק"ה ולא לימדום מתחילה מילדי נכרים ולא מניגונם כמ"ש להדיא ה"נ בניגונים וכו' שזה לא נאסר כלל שהרי הלוים היו משוררים בניגון זה בבית אלהינו וכמ"ש בס' ערוגת הבושם ז"ל ומשו"ה הביא ראיה בפתח דבריו לאסור דבר שהוא חק לעובדי כוכבים ומזלות מדין מצבה שהיתה חביבה לפני המקום בזמן האבות וכשראה יתברך ב"ה שהכנענים עשאוה חק לעבודת כוכבים ומזלות אסרה לבני ישראל לגמרי וכדברי ספר החסידים ז"ל שכתבנו לעיל וכלומר דדומיא להכי אם אינו חק לעובדי כוכבים ומזלות שפיר דמי מכיון שלא לימדום מניגוני הנכרים וצ"ל דאיירי נמי בשאינו חק להם אף שאינו לעובדי כוכבים ומזלות דאל"כ אף דלית ביה משום עבודת כוכבים ומזלות אסור דטעמא דרבנן דשרו בסייף אינו אלא משום דכתיבא באורייתא אבל אי לא כתיבא באורייתא והוא חק שלהם אליבא דכו"ע אסור וכ"כ התוספות פ"ק דעבודת כוכבים ומזלות דף י"א ד"ה ואי חקה וכו' ובזה לא דבר הרב כלל כי הוא נלמד ממה שהזכיר הגמרא הנ"ל. ומכל מקום הדבר מבואר דלא איירי אלא בשלימדום מתחילה מזולתם בדרך היתר ולא מניגוני נכרים שלהם וסיום דבריו גם כן יוכיח. אמנם ללמוד לכתחילה מנגוני עכו"ם בהא לא איירי הרב כלל דפשיטא שאסור ולא בא אלא להליץ בעד השלוחי צבור שנהגו כן מעולם דמחזקינן להו בהיתירא דלא מנייהו גמרו.

 מעתה  מה להם כי נזעקו כת החולקים דאפילו לפי דעתם שהרב ב"ח מתיר הרי הרב הכוזרי והרב בעל ערוגת הבושם וספר החסידים והרב לונזאנו ונעים זמירות ישראל שהביא מעלת השואל חולקים עליו ולא אאמין כי יסופר שיש מי שיסמוך על היחיד נגד הרבים ולעשות הלכה למעשה בקום עשה ובדבר שאפשר לאוסרו משום ליתא דובחקותיהם לא תלכו. ומה גם דהמוחש לא יוכחש דגורם גם כן ביטול הכוונה ואף לפי דעתם הרי קולא גדולה היא ויש לנו ליישב דברי הפוסק באופן שלא יחלוק וכמ"ש בשו"ת מטה יוסף סי' א' עיי"ש. סוף דבר שאיני רואה זכות לאלה הש"צ הרוצים לעשות כן לענ"ד נראה כי אם שינגנו בניגונים שנהגו בהם כל ישראל כל לשון לעצמו ספרדים ואשכנזים ואיטלייאני יצ"ו (כי אלו ואלו דברי אלהים חיים) ולא יכלו במועצות היצר הרע לשיר במחולות ובילדי נכרים וכמ"ש המגיד משנה שזכרנו כי הן עם לבדד ישכון כתיב ולא כצורנו צורם. ועיין להרב לונזאנו באצבע דרך החיים כמה וכמה העמיק הרחיב בענין כוונת התפילה וכל הנביאים מתנבאים כן זלה"ה. הוא הנראה לענ"ד אם יסכימו עמי בעלי ההוראה לקדושים אשר בארץ המה כי אין דעתי מכרעת כלל. והשי"ת יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות כן יהי רצון. בסדר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם.

ומי שלא נתמלא זקנו וכו'. חולין דף כ"ד. ת"ר נתמלא זקנו ראוי לעשות ש"צ ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. והקשו התוספות ז"ל דבפ' הקורא את המגילה אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו וי"ל דכשהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות ש"צ קבוע או להתפלל בתעניות ומעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו וכו' ע"כ. ורבינו סתם דבריו ואפשר דס"ל כדברי התוספות ז"ל ומ"ש ולא יהא ש"צ ר"ל בקביעות כמו שקדם אין ממנין וכו' כלומר אבל באקראי בעלמא שפיר דמי ומרן ז"ל גם כן לא הכריח דעת רבינו אלא שכתב דיותר נראה להשוותו עם שאר הפוסקים דהיינו כדברי התוספות שהזכרנו וכן דעת הרב לחם משנה ז"ל ועיין עליו. וראיתי להפרי חדש ז"ל או"ח סימן צ"ג שכתב דמדברי רבינו מוכח בהדיא דאפילו באקראי ע"כ וסתם הדברים ולא הזכיר דברי מרן הנ"ל ולא ידעתי מהיכן פסיקא ליה הך מלתא דהרי שפיר אפשר לפרשו כדברי שאר הפוסקים ומ"ש ולא יהא ש"צ וכו' אאין ממנין שקדם קאי כנ"ל בפרט שדעת מרן הקדוש נטה יותר לפרשו כן ודו"ק. שוב נתיישבתי דאפשר דהכרח הפר"ח ז"ל מדחזינן לרבינו פט"ו דאסר לכהן לישא כפיו עד שיתמלא זקנו לא חילק ואילו התוספות שם כתבו דיש לחלק נמי בזה דעם כהנים אחרים שפיר דמי.

יג

וכן העלג וכו'. מגילה דף כ"ד אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי"ן עייני"ן וכו'. ומשמע שאותן בני חיפה ובית שאן אין מורידין אותם בקהילות אחרות שקורין האותיות כתיקונן אבל חיפה ובית שאן עצמן משמע דשפיר דמי לדידהו שכולם קורין כן דאל"כ וכי נאמר שיצטרכו לשכור להם שליח צבור ממקום אחר להוציא כולם ועוד דאם איתא יתכן שהרבה מהם לא יצאו י"ח כגון אם לא נמצאו בבית הכנסת באיזו מן התפילות והוצרכו להתפלל בעשרה עם שליח צבור אחר כנהוג וכן מצאתי להרב כנסת הגדולה שם בשם הרדב"ז ומהרי"ט ז"ל ועיין עוד שם פרטים רבים בדיני שליח צבור.

והרב ממנה וכו'. כתב מרן הקדוש שכ"כ בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע"פ שכתב למעלה שאין ממנין ש"צ אלא גדול שבצבור וכו' הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בצבור אע"פ שאין בו כל התנאים האמורים עד כאן. והפר"ח ז"ל סימן נ"ג כתב דיצא לו לרבינו דין זה מההיא דפ' תפילת השחר שירד שמואל הקטן לפני רבן גמליאל וכן בפ' אין עומדין מעשה בתלמיד אחד שירד לפני רבי אליעזר וההוא דנחית קמי דרבה אמר כמה ידע האי צורבא מרבנן וכן בהפועלים הוריד ר' לר' חייא ובניו וכן במסכת תענית ירד רבי עקיבא אחר רבי אליעזר מכל הני משמע שאע"פ שאין מורידין לפני התיבה אלא הגדול שבצבור יכול הרב למנות אחד מתלמידיו ע"כ ומרן ז"ל השמיט כל הנך בקיאיות נראה שהבין שאין מהם שום הוכחא לדעת רבינו דהתם באקראי בעלמא קאמר אבל בקביעות שהוא דינו של רבינו מנא ליה ולכך הוצרך ז"ל להביא מהארחות חיים כנזכר. גם הרב לח"מ ז"ל כתב דלמדו ממתניתין היה קטן אביו או רבו פורסין על ידו משמע הא אם היה גדול הוא עובר לפני התיבה אע"פ שרבו ואביו עוברין לפניו ע"כ. ואחרי המחילה אין מכאן ראיה דאף אם נדייק כן אכתי התם לא איירי אלא בפורס על שמע דהוא קל מש"צ כמ"ש רבינו לעיל אבל ש"צ מנ"ל ותו דהתם ליכא למילף אלא באקראי ע"פ דרכו שכתב לעיל דבקבע דפורס על שמע הוי כאקראי דיורד לפני התיבה ותו דאם איתא נימא דגם באביו ה"ה ורבינו לא הזכיר כי אם הרב והכי מסתברא.

הסומא וכו'. משנה שם וכתפיו מגולות שהזכיר רבינו היינו פוחח שכתוב שם. ומ"ש רבינו אע"פ וכו' ציין מרן ז"ל פי"ג ממסכת סופרים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---