מעשה רקח/שחיטה/י

מעשה רקח ‏ שחיטה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק י מהלכות שחיטה

א

אבל אם נסדק העור לאורכו וכו'. כתב מרן ז"ל דיליף לה מדין גרגרת אלא שקשה למה לא הצריך שישתייר משהו למעלה ולמטה דומיא דגרגרת ע"כ. ולזה היה אפשר שנלמד מרוב הקף דסמיך ליה דפשיטא דנשתייר וגם דומיא דניקב שסמך לו. אמנם בב"י סי' ל"ב כתב דאפשר דשאני גרגרת שהחיות תלוי בו והרב ב"ח הביא ראיה מההיא דהכה את הבהמה על ראשה והלכה על זנבה דכשר עיין עליו והרב משפטי שמואל כתב דלמדו רבינו מדין פסוקה שסתמו הוא לארכו עיין עליו ומ"ש או ניקב מותרת הכי מסקינן בגמרא דלית הלכתא כר' יעקב ומרן ז"ל למדו מדיוקא ולא ידעתי למה וכ"כ הכנה"ג ז"ל.

ובלבד שיפסק רוב היקפו. שם. ובפי' המשנה כתב רבינו רוב גבהו נראה דהיינו רוב הקיפו וכתב כן לאפוקי רוב חללו דלפעמים שהעור עב ורוב הקיפו לא הוי רוב חללו וכ"כ הרב ב"ח סי' ל"ב ופי' שני כתב דבא לומר דבעינן רוב חללו בלי שיעור עובי העור וכו' ע"כ וא"כ אילו היה כוונת רבינו ברוב חללו היה אומר בפירוש ברוב חללו ולא בלשון דמשתמע בהיפך וכ"כ הכנה"ג שם.

ג

עד היכן חוט השדרה וכו'. מרן הקדוש תמה על רבינו למה פסק להקל בפי פרשה שלישית שנראה מהגמרא דדינו כפרשה שניה דאיני יודע וכו' ונדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה אף לפי דעתו בדין פסק רבינו להקל דכיון דעיקר דברי שמואל להכשיר להדיא בג' ובשניה קאמר איני יודע וכו' ולא אפשיטא די לנו להחמיר בה. אמנם לבעיית רב פפא בפי פרשה לא נחוש להחמיר כל כך ומכ"ש דהוי כעין ספק ספיקא דאם תמצי לומר דבשניה יש לנו לאסור ונאמר דדעת שמואל נוטה לאסור אכתי לא ידענו אם שמואל נתכוון גם לפי פרשה או לאו ומלבד כל זה י"ל עוד דרבינו סמך עצמו להברייתא דקתני הפרשה תדון כבשר ואוקימנא לה בשלישית מדלא פירשו כל הפרשה שלישית קאמר ודוק. שוב ראיתי להרב לח"מ ושו"ת הרב משפטי שמואל ורש"ל סימן ט"ו ודמשק אליעזר והרב ב"ח סי' ל"ב שהאריכו להליץ בעד רבינו והנראה לענ"ד כתבתי.

ד

חוט השדרה בעוף עד בין אגפים. פסק כר' ינאי ודלא כריש לקיש שם דף מ"ו ואף דהוי לקולא מלבד דר' ינאי הוא רבו של רבי יוחנן דהוא רבו דר"ל כמ"ש מרן ז"ל עוד נראה דפסק כן מעובדא דבן פזי דאייתו לקמיה עופא ובדק עד בין אגפים ושלח ליה דבי נשיאה וקם ואזל וכו' ואי הוה דינו עד למטה מן אגפים לא מסתברא דיניח מלבדוק הטריפות שהוא הלכה למשה מסיני משום כבוד נשיאה ואף שבגמ' נסתפקו בזה רבינו הכריחו מצד השכל כנ"ל ודע שנסתפקו הפוסקים בהך בין אגפים אם הוא במקום חיבורן בגוף או הוא עד מקום ששוכבות האגפים על גב העוף שהוא יותר להלן קרוב לזנב ולענ"ד נראה להכריח שהוא במקום חיבורן דוקא דאם נאמר שהכוונה עד מקום שכיבתן שהוא להחמיר הו"ל לפרש כי היכי דלא נטעי לומר שהוא מקום שהם מחוברין בגוף ולהקל אלא ודאי דמקום חיבורן בגוף קאמר כפסק השו"ע.

ה

קרועה כיצד וכו'. מרן הקדוש הביא דברי ר' יוסי בר חנינא דקאמר כל הכרס כולו קרוי פנימי וכרס החיצון הוא בשר החופה את רוב הכרס ודברי רבה בר רב הונא דקאמר מפרעתא דהיינו היכא דפרעי טבחי וכו' וכ"כ בב"י סי' מ"ח וכתב הפר"ח שם דדין בשר החופה את רוב הכרס הוא מוסכם לכו"ע וכו' דהא הוי משב שמעתתא דמייתי הש"ס ריש פרק אלו טרפות ולאפוקי מהב"י בכאן ובכ"מ בפ"ט הביא דעת הפוסקים כר"י בר חנינא ואין שם מקומו אלא בפ"ו בדין כרס שניקב ואגב שטפיה לא דק עכ"ל גם הרב ב"ח שם נתעורר בזה עיין עליו אך לענ"ד נראה דאף שדין בשר החופה פשיטא שהוא מוסכם אליבא דכו"ע כדמוכח בש"ס דף מ"ב ונ"ב מ"מ דברי רבינו מוכיחין שבא לפסוק כר"י ב"ח ולא נחית לדשמואל אלא דהשיעור דהיינו רוב העובי למדו מדברי שמואל שהרי כתב קרועה כיצד וכו' שהם דברי המשנה דקתני או שנקרע רוב החיצונה וסיים וכמה שיעור הקרע וכו' שהם דברי ר' יהודה דמתניתין דמפרש למלתייהו דרבנן ואילו לשמואל לא נפיק דין בשר החופה מזה הכלל דמתניתין וכמ"ש רש"י ז"ל ומבואר הדבר דרבינו פסק כר"י ב"ח בפ"ו וכיון שכן גם בבשר החופה דין הוא שיפסוק כמותו אף דלענין דינא כו"ע מודים בו מ"מ יצא לנו מזה שצדקו דברי הרב ב"י שבאמת דברי רבינו מוכיחין שפסק גם כאן כר"י ב"ח וצדקו דבריו ג"כ בכ"מ כאן ולקמן יתבאר עוד אך מה שהשמיטו בפ"ו הא ודאי עקא דבאמת שם היה לו לבאר ואולי שהסופר השמיטו ומה שהזכיר כאן דברי רבה בר רב הונא עם דברי ר"י ב"ח אפשר דדייק לה ממ"ש רבינו והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הבטן וכו' דלשון זה מורה שהוציאו מדברי רבה בר רב הונא דאמר מפרעתא היכא דפרעי טבחי ואף דלא פסיק כוותיה מ"מ למד מדבריו לדר"י ב"ח.

גם בפי' המשנה כתב רבינו וז"ל וכרס הפנימי ידוע רוב החיצונה ר"ל רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה זו כמו שאמרנו כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה עכ"ל. מ"ש שכרס הפנימי ידוע הוא קשה מאד שהרי בגמרא אפליגו כמה אמוראי מאי ניהו כרס הפנימי ואיך כתב שהוא ידוע ואולי י"ל דכוונתו על כל הכרס כדברי ר' יוסי בר חנינא שלדבריו המשנה כפשטה ולזה נתכוון לומר שהוא ידוע ומזה יש קצת הלצה למרן ז"ל בפ"ו שכתב משנה בריש פ' אלו טרפות אכן מ"ש רבינו רוב החיצונה ר"ל וכו' לכאורה נראה דהיינו כרבה בר רב הונא אך יותר טוב להסכימו עם מ"ש בידו החזקה דכיון שהקדים שהכרס הפנימי ידוע א"כ אין להסתפק בו דהיינו הכרס כולו ומעתה מ"ש רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור וכו' ר"ל הבשר החופה וכו' ושיעור קריעה זו וכו' היינו דברי רבי יהודה כנ"ל אך מ"ש טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הוא מגומגם הרבה חדא דהיכי מייתי לטפח ולא הוי רובה ממה ששנינו ובקטנה רובה ועוד דבגמרא אמרו טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו ובגדולה טפח אלא נראה שחיסור לשון יש בדבריו אף שבשאר נוסחאות שראיתי כתוב כך ואיך שיהיה הנראה מפשט דברי רבינו בין בפי' המשנה בין בידו החזקה דפוסק כר"י ב"ח אלא שמפרש שיעור בשר החופה כרבה בר רב הונא משום דבנהרדעא פסקי כוותיה וזו נראית דעת מרן הקדוש כאן ובב"י שהזכיר דברי ר"י ב"ח ודברי רבה בר ר' הונא ועפ"ז סרו כמעט תלונות הרב ב"ח והפר"ח על דברי הרב ב"י עיין עליו גם בכנה"ג פלפל למ"ד דרבינו פוסק כרבה בר"ה והביאו רש"ל פ' אלו טרפות דף ס' עיין עליו דכדי שלא להשוותן טועים ח"ו י"ל על פי הנ"ל והכל מתוקן למודה על האמת.

אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר. עיין הרמ"ך ולרבינו י"ל דכיון דמתניתין דפ' אלו טרפות קתני ניקבו הדקין וכו' ושנקרע רוב החיצונה וכו' ולא אמר ושניקב רוב החיצונה כמ"ש בדקין בהכרח צ"ל דקרע שאני מנקב עוד י"ל דשאני דקין שיש להם שני עורות שהרי מן הושט הם באים א"כ כשניקב עור אחד עדין נשאר חבירו קיים שמגין עליו משא"כ בבשר החופה שהוא גוף אחד כשניקב מקצתו יאסר שאין לו דבר שיגין עליו ודוק.

ו

נקדר הבשר הזה. מדקדוק לשון זה נראה דקאי לרוב עוביו שכתב למעלה וא"כ יהיה פירושו שנקדר באורך דומיא דעיגול שהוא רחב קצת ולכך בשיעור ג' גרעיני תמרה סגי להטריף משא"כ בניטל שכתב למעלה דהוי כמו נקדר איירי שניטלה ממנו רצועה קטנה שאינה רחבה דומיא דנקרע שכתב שם וכ"כ הרב ב"ח סי' מ"ח בדרך אחת והעיקר דלדרך ב' שכתב דהכא מיירי בהגיע הקדירה לחלל קשה מצד הלשון ועוד קשה דהו"ל לפרש ולזה הסכימו הש"ך והפר"ח שם ומרן ז"ל תירץ לקושית מהר"י בן חביב שהקשה דזה או באורך שכתב רבינו והטור אין זה קדירה ושיעורו טפח ותירץ מרן ז"ל דכשאמרו ששיעורו טפח הוא בשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כבסלע שהוא שליש טפח עכ"ל ולכאורה אין תירוץ זה מספיק דנראה דעיקר קושית מהר"י בן חביב היינו מניטל שכתב למעלה וניטל היינו קדירה אכן אם נאמר דמרן ז"ל פשיטא ליה דניטל שכתב רבינו לעיל היינו נקדר באורך שכתב כאן ושיעורו כבסלע ושיעור טפח שכתב למעלה לא קאי אלא אנקרע ומה שהזכיר למעלה או ניטל היינו מבעיא דרב אשי שנסתפק בדברי שמואל אי בנקרע איירי או בניטל ופסק להחמיר ועל השיעור סמך עצמו לדין נקדר שהיא מימרא דרב אשי ג"כ וכן משמע להט"ז שם אלא שזה דוחק גדול דא"כ הו"ל לפרש או לכתוב נקרע לחוד כיון דהכא ביאר דין ניטל דאין לטעות בו או נאמר דכוונת מרן ז"ל לתרץ קושית מהר"י בן חביב שהבין אותה כפשטה ולדין ניטל י"ל כמ"ש תחילה דכיון דסמכו לנקרע ודאי שהוא כמין רצועה קצרה ולכך שיעורה בטפח וכאן בדין נקדר סמך דין נקדר באורך לנקדר בעיגול לאשמועינן דזה האורך היינו קדירה גמורה שהיא רחבה קצת ולכך שיעורה בכסלע כן נראה לענ"ד להליץ בעד מרן ז"ל.

ז

בהמה שנפשט וכו'. עיין הרמ"ך והיא השגת הרשב"א והרא"ש עיין עליהם ומלבד מ"ש מרן הקדוש נראה שדברי רבינו פשוטין בטעמם שהרי בגמרא אחר אלו הבעיות דסלקו בתיקו מייתי פלוגתא דרב ור' יוחנן דנחלקו בעור בית הפרסות אבל בכל שאר העור באיזה מקום שיהיה מציל ושקיל וטרי אליבייהו א"כ מסתיין שנפסוק לחומרא דבעינן שישתייר כסלע ברוחב השדרה ובטבור ובראשי פרקים ודו"ק כי הוא נכון ושבח להשי"ת מצאתיו ג"כ בשו"ת רשד"ם יו"ד סימן קל"א ובכנה"ג סי' נ"ט בהגהת הב"י ועוד תירוצים אחרים עיין להרדב"ז ח"ב סי' רי"א ועיין עוד בהרי"ף ז"ל ותעלוזנה כליותיך.

ח

נפולה כיצד וכו'. פשטן של דברים נראין דבעינן י' טפחים דוקא בגובה המקום שנפלה האמנם קשה טובא ששיעור זה לא נתבאר במכילתין בחולין דף נ"א גבי דין נפולה אלא בב"ק דף נ"א אמתניתין דמה בור שיש בו כדי להמית י"ט ומקשו מינה לר' נחמן שהטריף השור שנפל לאמת המים שעמקה אמה ושקיל וטרי תלמודא אליביה ומסיק דהיינו טעמא דר"נ דסבר מכריסי דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה וכו' ומתני' דקתני י"ט איירי באיגנדר לבור ע"כ וכיון שרבינו למד שיעור הנפילה מההיא דר"נ היה לו לפסוק ג"כ דאפילו שאין בגובה המקום אלא ששה טפחים סגי עם הארבעה שיש עד כרס השור ולפחות היה לו לומר דמשערין גובה המקום בכלל גובה רגלי הבהמה ומרן ז"ל כתב דאפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו י"ט ממילא משמע וסיים בב"י סי' נ"ח שאם היתה עומדת ונפלה אם יש מכריסה עד המקום שנחבטה בו י' טפחים אסורה שהרי נפלה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים עכ"ל.

ותמהני על פה קדוש איך כתב כן דכלפי לייא הוא מדדקדק רבינו לכתוב מקום גבוה שגובהו י' טפחים ולא כתב מקום גבוה י' טפחים בא לומר דבעינן שהמקום גורם שמצד עצמו יהיה י' טפחים ואם היה כותב ממקום גבוה י' טפחים היינו יכולים להעמיס דלא נתן שיעור לגובה המקום אלא לגובה הנפילה ובכללה רגלי הבהמה אבל עכשיו שכתב מקום גבוה שגובהו י' טפחים בהכרח צ"ל שבא לשלול דלא נפרש דגובה רגלי הבהמה בכלל אלא גובה המקום דוקא וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתה ולכך נראה לומר דרבינו תפס שיעור הגובה מההיא דבב"ק אך לא רצה לפסוק כר' נחמן משום דדחיקא ליה מילתא לאוקומי מתניתין באיגנדר לבור כיון דסתמא קתני ומשמע בכל ענין גם בפי"ב מהלכות נזקי ממון העתיק המשנה כפשטה עיי"ש א"כ איתבריר לן דלא פירש המשנה כהך אוקמתא וכיון שכן גם בהא דמשחינן מרגלי הבהמה לא פסק כמותו דהא בהא תליא ומכוון למ"ש רבינו בפי' המשנה עיי"ש וכן דעת הסמ"ג והכלבו והוסיף עוד הרב כנה"ג שכן דעת רש"ל והרב ב"ח וס' צדה לדרך ויאיר נתיב עיין עליהם ועם כי מצינו להרב ב"י שאף שפסק בשלחנו הטהור ביו"ד סי' נ"ח כר"נ דמשערינן עם גובה הרגלים ובחו"מ סי' ת"י סתם כפשט המשנה וי"ל בזה דכיון דבלישנא קמא התם אוקימו להא דר"נ כפשטה דיש חבטה בפחות מעשרה ומתני' משום הבלא מעתה בדיני ממונות ראה לפסוק לקולא דהמוציא מחבירו עליו הראיה עם כל זה דברי רבינו מבוארין ומוכרחין כנ"ל.

ונתרסק אבר מאיבריה וכו'. משמע דבעיא בדיקה הוא דקאמר דהא לא כתב בידוע שנתרסקו איבריה ועוד מדכתב וכיצד הוא הריסוק שיתרוצץ האבר ויחלה וכו' עד שתפסד צורתו ותוארו וזה לא שייך אלא אחר השחיטה ע"י בדיקה ולאפוקי מהרב משפטי שמואל דמשמע מדבריו שכוונת רבינו לומר שהיא טריפה לגמרי בלא בדיקה מכח שחילק רבינו דין זה בשתי בבות שכתב אח"ז בהמה שנפלה מן הגג וכו' ששם הצריך בדיקה מפני שאין בגובהה י' טפחים ועוד כתוב שם דברים מגומגמים לא יכולתי להולמם עיין עליו ולעיקר דקדוקו דלמה רבינו חלק דין זה בשתי בבות הנני מוסיף עוד שרבינו חלקם לשלש בבות שהרי בדין י"ט כתב נפלה מן הגג ולא עמדה וכו' והו"ל לכלול כל אלה הדינים בבבא אחת אלא ודאי שמחמת שחלוק דין זה בכמה חלוקים הוצרך לקבוע בבא בכל אחד בפני עצמו וכדי להשמיענו שדין העוף שוה לדין הבהמה קבע בבא אחת שהיא העיקרית אחר דיני העוף ומכאן אתה למד שדין זה שכתב רבינו שאם נתרסק אבר מאיבריה וכו' כלומר שצריכה בדיקה איירי בלא עמדה ושהתה מעת לעת ולכוונה זו סיים רבינו בדין י"ט כמו שביארנו כלומר שביאר לנו בדין זה אופן הבדיקה וה"ה נמי באם עמדה ולא הלכה שהוא הדין שאח"ז שכתב שחוששין לה היינו להצריכה בדיקה כמ"ש כאן וכן נראה בפי' המשנה לרבינו עיין עליו.

ט

בהמה שנפלה וכו'. פשטן של דברי רבינו שנפלה מן הגג שהוא גבוה עשרה שזהו דין הנפולה כמ"ש בדין הקודם ולאפוקי מהרב משפטי שמואל ז"ל שנראה מדבריו דכאן איירי בפחות מעשרה עיין עליו ומלבד האמור מכיון שהקדים רבינו דבנפלה בגובה י' טפחים יש לחוש לריסוק איברים מינה דבפחות מעשרה אין לחוש וא"כ למאי אצטריך לאשמועינן דין זה ואי לאשמועינן דבעמדה ולא הלכה חוששין לה א"כ היה לו להקדים חלוקא זו כיון שזה הוא עיקר חדושו ואף לפי פירוש הרב דלעיל איירי שודאי נתרסקו האיברים והיא טריפה ודאי וכאן איירי בפחות מי' ולכך צריכה בדיקה עכ"פ היה לו לרבינו להקדים החששא דהיינו עמדה ולא הלכה אלא ודאי נראה כנ"ל ועוד יתבארו הדברים בע"ה ואין להקשות דמאחר שדין זה איירי בנפולה דהיינו ממקום גבוה י"ט למאי אצטריך לכתוב בהמה שנפלה מן הגג היה לו לומר ואם נפלה והלכה וכו' דזה פשוט שדין דלעיל הוציאו מההיא דבב"ק ולכך ייחדו בפני עצמו ודין זה הוציאו ממתניתין דאלו טריפות ולכך קבעו בפ"ע ושניהם איירי בנפולה ממקום גבוה י"ט ולקמן נבאר בדין זכרים המנגחין וכו'.

י

זכרים המנגחין וכו'. אף דלעיל כתב דסתם נפולה דחוששין לה היינו מגובה י' טפחים ובזכרים ליכא י"ט כבר כתבו הר"ן והתוס' דהכא שאני דהחבט גדול ויש לחוש לו וק"ל ועיין מ"ש בדין י"ב.

יא

גנבים שגונבין וכו'. וקשה אעיקרא דמילתא דבפ' מרובה קאמר רבי יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהולך ברגליו ה' ושה שהרכיבו על כתפיו ד' ותירץ בס' תורת חיים דדרכו של הגנב להרכיב השה כדי שיצא מהר אבל בתר דשדו ליה מחוץ לחצר אין דרכו למהר כל כך ומרהיטו על רגליו ע"כ ועוד נראה דכשמוציאו מן החצר מוליכו על כתיפו כדי שיחשבו שהוא שלו משא"כ אחר שהשליכו דרך הכותל מחוץ לחצר אינו חושש דהרואהו אינו חושש שגנבו דמהיכא תיתי.

יב

מפני שנועץ צפרניו וכו'. משמע דאלולי טעם זה היינו חוששין לה וקשה דכיון דאין כאן גובה י' טפחים אין לחוש כמ"ש בדין ח' וי"ל דאין דומה נפלה מעצמה לכשמפילין אותה בכח דאז יש לחוש אפי' בפחות מי"ט והיינו טעמא דזכרים דלעיל דין י' והמוחש לא יוכחש.

יג

ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה. זה האפי' הוא מגומגם ובגמרא ליתיה וכבר עמד עליו מרן הקדוש עיין עליו ואפשר לומר עוד דלעיל איירי שהלך המטה מראשה עד זנבה או מזנבה עד ראשה וכאן איירי שלא הגיע עד שם אלא על חוט השדרה לבד דהו"ל בכח כיון שלא האריך המטה עד קצתה והייתי אומר שיש לחוש לה קמ"ל ומ"מ דברי מרן נראין שוב מצאתי להרי"ף שגורס אפילו ופירשו הר"ן ז"ל דברישא איירי בלא נגע בשדרה והוא כדברי רבינו ממש וק"ל.

יד

עוף שנחבט וכו'. כמה דברים הוזכרו בגמ' ורבינו השמיטם מפני שסמך עצמו למ"ש וכיוצא בהם דהיינו זה הכלל שאמרו בגמ' ולא היה גורס כגירסתינו (שהרי) [שערי] אית בהו משום ריסוק איברים אלא לית בהו וכו' ולכך העתיק כרי של חטים כלומר דאילו של שעורין דשריק לית בהו משום ריסוק איברים ומזה הטעם לא הוצרך לבאר קטמא נהילא וכו' שאמרו בגמ' אלא כתב אפר סתם דסתמו שאינו מרוקד וק"ל.

טז

נחבט על פני המים וכו'. קשה דלמה השמיט מ"ש בגמ' דאי מייא קיימי לית לן בה ופירש"י כגון אגמים שאינן מים רדופין אפי' מלמעלה למטה שפיר דמי והפר"ח יו"ד סי' נ"ח ס"ק ט"ז כתב דטעם רבינו משום דס"ל דמיירי הש"ס במים רדופים לא באגמים אלא שעכשיו הם נוחין וכיון שעכשיו הם נוחין לית לן בה והשמיטו שלא יבואו להקל כשהם רדופין קצת ויאמרו שהם נחים אבל באגמים מודה הרמב"ם אלא שלא הזכירו לפי שלא הוזכר בתלמוד לדעתו וכו' עכ"ל ודבריו דחוקים ואין צורך לזה דמכיון שכתב רבינו אבל אם שט מלמעלה למטה עם הלוך המים חוששין לו מינה משמע דאם קיימי מייא שאין שם הלוך המים אפי' מלמעלה למטה אין חוששין לו והוא פשוט.

יז

כל מקום וכו'. פשטן של דברי רבינו דלא איירי בנפולה שהרי כתב דכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק וכו' ואילו בנפולה כתב לקמן דין י"ט דאם שחטה בתוך הזמן טריפה וכן דעת הרשב"א בחידושיו דף נ"א והביאו מרן בדין י"ט שכתב וז"ל נראה שחילק בין הנפולה דמתניתין ובין אותם שנאמר עליהן בגמ' חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן בגמ' חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחילה צריך להשהותן אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו וכו' ע"כ. הרי מבואר שדין זה לא איירי בנפולה אלא בשאר מילי שכתב רבינו לעיל דחוששין לה כמו שכתבנו ולפ"ז קשה על מרן ז"ל שהביא על דין זה דברי הר"ן שנתן טעם לנפילה דבעי בדיקה אחר מעת לעת וסיים אבל הרמב"ם כתב בפ"ט שצריך לבדוק ג"כ אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנו מראיתן פי' באותן איברים שאם נקבו או ניטלו כשרה וכו' ע"כ וזה ודאי מפיק ליה ממ"ש רבינו כאן כל מקום שאמרנו וכו' אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרה וכו' נראה דס"ל שדין זה מיירי בנפולה דוקא כמבואר והנה מרן ז"ל כתב בפסקא זו דמשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנין בלבד וכו' ע"כ והוא מגומגם שהרי רבינו בדין ח' כתב באיזה איברים אמרו באיברים שבחלל הגוף והמוח ידוע שאינו בחלל הגוף ומה שהוצרכו להוציא הסימנין מן הכלל י"ל מפני שהם נמשכים ונכנסים לחלל ממש וכל זה מורה דמרן ז"ל הבין פסקא זו דאיירי בנפולה והוא תמוה כנ"ל אם לא שנאמר שבבא זו שכתב רבינו לצדדין קתני לה שעד או שנתרסק איירי בשאר חששות וכשכתב אם מצא בה טריפה מן הטרפיות שמנינו היינו בכללן הריסוק ג"כ שכתב בדין ח' וכשפרט עוד או שנתרסק מתיבת או ואילך איירי בנפולה שביאר בדין ח' וכו' זה אפשר בדעת רבינו לפי מ"ש מרן ז"ל כאמור.

כגון טחול וכליות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה ספק ע"כ ולא הבנתי מאי קשיא ליה דאף אם הוא ספק אית לן להחמיר כיון שהוא ספק במידי דאורייתא ועוד דבגמ' דף נ"ד מוכח דדרוסה ונפולה שוין לענין בדיקה וכדברי רבינו וק"ל.

חוץ מבית הרחם וכו'. זה דלא כפירוש רש"י שמפרש דברי רב נחמן על עגל שנולד היום דזה מילתא דפשיטא דאזלינן אחר רוב ולדות וגם לדברי התוס' שפירשו שאחר שנולד לא הלך וכו' קשה דסתמא קאמר וגם יש קושיא מההיא דזיבה והענין שם בריסוק האבר מצד עצמו הוא כמבואר אלא דממה שראינו לרבא דמייתי ליה סייעתא מעגל שנולד שמע מינה שהבין בדברי ר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים בין מצד עצמו כגון שנפלה או הכו אותה בין מצד הולד הנולד ולכך מייתי ליה מעגל שנולד וכו' וק"ל.

יט

נפלה מן הגג וכו'. עיין הרמ"ך ז"ל ומילתא דפשיטא היא אלא מפני שהוא ספק קרוב לודאי לכך כתב רבינו טריפה וסמך על המעיין וק"ל ועיקר דינו של רבינו מבואר מעובדא דרב נחמן בב"ק דף נ"א ואף שלא פסק כמותו בשיעור הגובה כמ"ש לעיל דין ח' מ"מ למדנו מדבריו להטריף בלא עמדה ולא שהתה וק"ל. וראיתי בשו"ת תורת חסד סי' ו' שתמה על מרן במ"ש בדין ח' שמ"ש רבינו וכן אם הכו אותה באבן או במטה וכו' דהכי משמע ודאי שכך מתרסקת בהכהת אבן או במטה כמו בנפולה והכי אמרינן דאי שלים חוטרא אפלגיה דגבה חיישינן ואי אית בה קטרי חיישינן וכו' ע"כ דלפי מ"ש בדין זה על דברי הר"ן והרשב"א דהני חששי מהני בהו בדיקה אפי' לא עמדה ולא שהתה כלל לדעת רבינו אין ראיה משם אלא בהיפך דאין דינה כדין הנפולה וסותר דברו תוך כדי דיבור שאמר דהכי משמע ודאי שכך מתרסקת בהכאת אבן או במטה כמו בנפולה וכו' עכ"ל.

ולענ"ד נראה דאין כאן קושי דודאי דברי רבינו מוכחי אנפשייהו דבנפולה גמורה דוקא הוא דאמרינן דאם שחטה קודם שהייה שהיא טריפה מפני שאין אנו יודעים איזה אבר נתרסק ואם באנו לבדוק כולה מכפא דמוחא עד אטמא אפשר שלא נוכל לכוין או שעדין לא אגלאי בהתתיה והיינו עובדא דר"נ בב"ק והוא מ"ש בדין זה נפלה מן הגג וכו' ובדין י"ז שכתב כל מקום שאמרנו וכו' איירי בשאר רעותות שלא ע"י נפילה וכמו שהבינו הרשב"א והר"ן ז"ל. מעתה מ"ש בדין ח' וכן אם הכה אותה באבן וכו' היינו כי הני דדין י"ז דחששא בעלמא קאמר דהא ודאי לא נפלה ומה שדימה אותה לנפולה שכתב וכן וכו' בהכרח צ"ל דלענין ריסוק האבר קאמר שכל כך מתרסקת בהכאה כמו בנפולה מעתה מה כל החרדה הזאת על מרן ז"ל הלא מה שנפרש בדברי רבינו נפרש בדבריו דמה שדימה ההכאה לנפולה אינו אלא לענין הריסוק אבל לענין השהייה כבר ביארו רבינו במקומו דלא ראי זה כראי זה משום דבהכאה וכיוצא קרוב הדבר לכוין ולבדוק אותו מקום שהוכתה בו ולכך לא בעי שהייה ואף שרבינו כתב בדין י"ז שצריכה בדיקה מקדקד הראש עד הירך היינו משום שלא ידענו המקום שהוזקה אבל אי בריר לן המקום שהוזקה בו מהיכא תיתי לבדוק כל הבהמה זה השכל מנגדך ודאי ודו"ק.

כא

ואפילו שלא מחמת נפילה. קצת קשה דלעיל דין י"ח כתב דהסימנין אינן צריכים בדיקה שאין הנפילה ממעכת אותם א"כ מאי אפילו שלא מחמת נפילה דקאמר. וי"ל דהן הכי נמי דלכתחילה א"צ בדיקה בנפולה אכן אם מצינו אותם מדולדלין לא ידענו מה דינם לזה בא והשמיענו כאן דאפילו שלא מחמת הנפילה כלומר דלא מבעיא אם מצינו אותם מדולדלין אחר שנפלה דודאי יש לנו לתלות שנדלדלו מחמת הנפילה והיא טריפה אלא אפילו אם נמצאו מדולדלין סתם אפ"ה היא טריפה כיון שהטרפות הוא מצד עצמן ודו"ק.

וכן אם נתקפלו וכו'. עיין להרב ב"ח והפר"ח יו"ד סי' ל"ב ומ"מ הרואה יראה שכל הדרכים בחזקת סכנה ומ"מ לטעמו של רבינו שכתב שהרי אינן ראויין לשחיטה שהקושי מבואר דאם אינה יכולה לחיות מה לי אם ראוים לשחיטה או לאו ואם יכולה לחיות אפילו שאינן ראוים לשחיטה לית לן להטריף הבהמה כיון דסוף כל סוף היא חיה. ומצאתי להרדב"ז שנדפס מחדש ח"א סי' רל"ט שאחר שפלפל הרבה בסוגיא כתב שאין האיסור מפני שאין הבהמה חיה אלא שאין לה תקנה בשחיטה ע"כ ולפ"ז צ"ל דקים להו דלא הדרא בריא אי נמי אפשר דהן הכי נמי דאי הדרא בריא תחזור להכשרה ואנן לא איירינן אלא בעתה כמו שהיא עכשיו וק"ל ומ"ש רבינו אבל אם נתפרק וכו' שאין תרבץ הושט ראוי לשחיטה הרב רלב"ח סי' קפ"ח הרבה להקשות על דברי רבינו ובכללם הקשה דלמה נתן טעם שאין ראוי לשחיטה והרי נקיבתו במשהו אע"פ שאין ראוי לשחיטה וכו' ע"כ וי"ל שאינו דומה נקיבה לפירוק דניקב הוא טרפות גמור דומיא לנקיבת הושט שהיא במשהו אבל פירוק בעלמא בושט שהוא ראוי לשחיטה פוסל בו שהרי הוא ראוי לשחיטה אבל התרבץ לא כמבואר וק"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---