מעשה רקח/שבת/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ואחד אנשים ואחד נשים וכו'. איכא למידק אמאי פירש לנו כן במצוה זו יותר מכל דיני שבת ומהיכי תיתי לומר שהנשים יהיו פטורים הא איתקוש לכל דיני שבת כדילפינן כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ואפשר דכתב כן כלפי מ"ש ז"ל דעיקר מצות הדלקה היא לנשים וכמ"ש לקמיה ז"ל.
אפילו אין לו מה יאכל וכו'. נראה פירושו דאפילו אין לו מה יאכל וכדי שלא להצטרך לבריות אינו שואל על פי מ"ש חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי לענין הדלקת הנר גזרו ז"ל עליו שישאל על הפתחים כיון דהוי חיוב גמור. אי נמי אפשר דהכוונה שיש לו מעות מצומצמים כדי לקנות לאכול ואם יקנה השמן אין לו לאכול אפ"ה ישאל על הפתחים. ועיין להמג"א שם.
קודם הדלקה. זו היא דעת רבינו ורוב הפוסקים ז"ל אמנם הרמ"א סימן רס"ג כתב בשם המרדכי שתברך אחר ההדלקה דאם תברך קודם קבלת שבת ואסורה להדליק. והכנסת הגדולה כתב בשם ליקוטי מהר"י ווי"ל סימן כ"ט דמקצת הנשים נוהגות שמדליקות הנרות ואחר כך משימין ידיהן פרושות נגד הנרות ואז מברכות ואחר כך מסלקות ידיהן. הא דפורשות ידיהן כדי שיהיה עובר לעשייתן ולא רצו לברך קודם הדלקה דאם כן קבלו שבת ותו לא מצי לאדלוקי ע"כ. ונכתב בצידו ויש להזהירם שיחברו הידים יחד וגם האצבעות שלא תהנה מן הנר כי אם אחר הברכה כדי שיהא קצת עובר לעשייתן ולא כמו שנוהגות לפותחם ולהפרידם דאם כן לא הועילו כלום בתקנתם. והרב עטרת זקנים כתב בשם פענח רזא ז"ל שטוב לאשה יראת ה' שלא תדליק הנרות של שבת בקינסא רק יהיה לה נר של שעוה מיוחד לה להדליק מידי שבת ושבת. והרב שיירי כנסת הגדולה כתב בשם רבינו בחיי הובא בס' מטה משה סי' קי"ז וז"ל ראוי לאשה שתתפלל בשעת הדלקת נר שבת שהיא מצוה המוטל עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה כי בשעת עשיית המצוה התפילה יותר נשמעת ובזכות נר שבת שהיא אור תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור.
בדרך שמברך וכו'. עיין בדברי רבינו פי"א דברכות ומ"ש שם בס"ד.
ב[עריכה]
מותר להשתמש וכו'. מבואר הדבר שאינו דומה לנר חנוכה דהתם הנר עצמה היא המצוה לפרסם הנס ולא להאיר כלל מה שאין כן נר של שבת שהוא בהיפך דלא נעשית כי אם להשתמש לאורה לאכול ולשתות ולדברים אחרים שהם בכלל עונג שבת כמו שהקדים ז"ל.
ג[עריכה]
צריך להדליק מבעוד יום. שם דף ל"ה ושיעורים אחרים נאמרו שם ורבינו בחר לו הדרך הבטוח יותר דאיתא התם אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דקלי אתלו שרגא ופירש רש"י בשיעורא דרבנן בין השמשות. אתלו הדליקו את הנר מבעוד יום ע"כ.
להזהירן ולבדוק אותם. הוצרך לכתוב להזהירן ולבדוק אותם לאשמועינן אגב ארחיה דצריך לומר להם בנחת כדאיתא בש"ס ולשון אזהרה ובדיקה אינה אלא בנחת ולשון רכה ואין צורך למה שנדחק הרב בעל מעיל שמואל ז"ל עיי"ש.
ולומר להם ולאנשי ביתו. כן היא הגירסא בכל הספרים והלשון נראה מיותר דבחדא מנייהו הוה סגי אם לא שנאמר דתיבת ולומר להם רוצה לומר להנשים בכולל אף שאינם מאנשי ביתו דכל ישראל ערבין זה לזה ושוב בא לומר דגם לאנשי ביתו יאמר להם דלא נימא דמסתמא זהירי בהכי קמ"ל אי נמי ולומר להם קאי לנשיו ואנשי ביתו היינו עבדיו ושפחותיו כמו אנשי בית אברהם. שוב מצאתי בהרמב"ם כתב יד משנת הקס"ב ואחר משנת הקי"א שמחקו תיבת להם ונכון מאד בעיני.
ד[עריכה]
משתשקע החמה עד שיראו וכו'. שם דף ל"ד והקושי בדברי רבינו מבואר דנראה דפסק דלא כמאן וכמו שהקשה הרמ"ך ז"ל ומה שתירץ שרב יהודה אמר שמואל אמרה לתרוויהו ש"מ חד שיעורא הוא ע"כ. ר"ל דס"ל דמ"ש בברייתא כוכב אחד יום רוצה לומר קודם שקיעת החמה דאם לא כן לא מתרץ מידי. ומכל מקום אכתי קשה טובא דבפירוש המשניות במשנת על שלש עבירות וכו' כתב וז"ל ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב וכו' נקרא יום ועד שיראו שנים גם כן נקרא יום עד כאן וזה סותר למ"ש כאן וכן הקשה בס' מנחת כהן והוסיף עוד ממ"ש פרק ראוהו בית דין ובפ"ב דהלכות קידוש החדש שבאמת נראה סותר למ"ש כאן ומינה וביה שם פליג מדידיה אדידיה דקשיא דיוקא אדיוקא וכבר ראיתי להרב בן חביב שם שעמד בזה עיי"ש ומכל מקום צ"ע.
במרן ז"ל שהביא הבל. צ"ל הכל.
והעושה מלאכה וכו'. שם דף ל"ב א"ר יוסי ברבי זבידא העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך וכו' ע"כ. והדבר מבואר ועיין עוד להרב המגיד ז"ל.
ה[עריכה]
כגון צמר וכו'. דע דבמתניתין מנו ששה מיני פתילות שאין מדליקין בהם ובגמרא תנא הוסיפו עליהם של צמר ושל שער והם אלו שמנה רבינו למדקדק בהם אמנם שם מנו בכללם בירוקה שעל פני המים והיינו אוכמתא דארבא ופירש רבינו בפירוש המשנה שהוא כמין צמר המתהוה בצדי הספינות כשמאריכים ימים במים ע"כ. וכאן השמיטה שלא הזכיר אלא שבעה ולא ידעתי למה. ואולי שהוא נכלל באחד ממיני צמר שהזכיר ז"ל ודו"ק.
ברוב היוצא. שם סוף פ"ק אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא ופירש רש"י ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר ע"כ.
ו[עריכה]
הכורך דבר וכו'. שם דף כ"א ונראה מדבריו ז"ל דהמציאות הוא שוה אלא שאם נתכוון להוסיף אורה אסור ואם נתכוון להעבות הפתילה מותר וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף ז"ל אלא שהוכיח דרש"י ז"ל לא ס"ל הכי שכתב להקפות וכו' כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו' עיי"ש אלא שמדברי הרב המגיד ז"ל נראה דרש"י ז"ל ס"ל כהרי"ף ורבינו ואי אפשר להשוותה לפי גירסת הרא"ש דמדברי רש"י נראה שאין לתלות הענין בכוונה דהא לדידיה החלוקות אינם שוות דבלהקפות ס"ל דאין כאן כריכה כלל אלא הפתילה נסמכה על גבי האגוז שלא תטבע בשמן וכמ"ש הטור או"ח סי' רס"ד ומדברי הרב ב"י שם נראה שיש חילוף נוסחאות בדברי הרי"ף עיי"ש אלא שהקשה על דברי הטור דלא היה לו לכתוב אם כיון כיון דלא קאי אלא לדעת הרי"ף אלא הו"ל למימר אם להדליק אסור כדברי הברייתא וכתב ז"ל ושמא י"ל שאינו מפרש דברי רש"י כהרא"ש אלא כמו הרה"מ ע"כ. ולכאורה קשה דכיון דהטור כתב דרש"י פירש כרך והרי"ף פליג וכו' משמע דס"ל להטור דכל היכא דכרך אסור אפילו שכיון וכו' דאי לא תימא הכי לא הוה ליה להטור לתלות מחלוקתם בכרך אלא בכיון להקשות וכו' וכן הקשה הרב בעל משנה למלך ז"ל והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה דאין כאן קושיא דהרב ב"י לא כתב כן אלא בלשון שמא ועוד דאם הטור יסבור דרש"י לא פליג עם הרי"ף לענין הכוונה אלא במציאות הענין הרי במשמעות דבריו אפשר לפרש כן שהוא לא כתב אבל הרי"ף וכו' דהוה משמע להדיא דפליג עליה לענין דינא אלא כתב והרי"ף פירש וכו' כלומר אבל לענין הכוונה כו"ע מודו ובהא לא חש לדברי הרא"ש כיון דלא נפקא לו לענין דינא והמעיין יראה ולבבו יבין שאין כאן קושיא על הרב ב"י ז"ל והא ראיה שכתב הרב ב"י כמו הרה"מ כלומר לפי דרכו וכוונתו לפי דעת הטור לא לפי מה שסובר הוא ז"ל והבן.
ז[עריכה]
נותנים גרגיר וכו'. תוספתא פ"ב דשבת וטעם העושה כן איתא נמי התם כדי שיהא שוהה ודולק.
וכל הפתילות וכו'. תוספתא שם כלשון רבינו ואיתא נמי בגמרא דף כ"א ושם תני כירה ורבינו העתיק דברי התוספתא דקתני מנורה. ויש להסתפק ע"פ דברי רבינו אם כבר יש לו נר כשר מפתילה הראויה אי מצי להדליק. אצלה נר אחר מאלו הפתילות הפסולין להדליק. ונראה לענ"ד דמנקט לחומרא עדיף כיון דהוי מידי דאורייתא אם יתקן הפתילה או יטה כמ"ש רבינו אחר זה ומכל שכן דיתכן שיכבה הנר של היתר קודם ונמצא משתמש לנר האסור להדיא וכן משמעות לשון הטור ז"ל וכן הסכים הרב ב"ח סי' רס"ד עיי"ש.
ח[עריכה]
כגון זפת ושעוה. בריש במה מדליקין תנא עד כאן פיסול פתילות מכאן ואילך פיסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא קמ"ל ורבו הפירושין בדברים אלו עיין להתוספות שם והרב המגיד הביא דברי הגאונים ז"ל והסכים שרבינו מתיר לעשות פתילה מהשעוה עצמה ולהדליקה על ידי שמן ואף שהמציאות מנגדו כי אי אפשר להדליק בשעוה לבדה בלא פתילה כתב ז"ל דאפשר שהיו יודעים בזה איזה אימון לעשותה פתילה ותדליק ומרן ז"ל חלק עליו וכתב דאין בדברי רבינו הכרע וכן כתב בב"י סי' רס"ד והסכים ז"ל שמותר להדליק בנרות של שעוה כדרך כל הארץ על פי רוב הפוסקים ז"ל עיי"ש. ולענ"ד נראה פשוט דבנרות של שעוה של זמנינו שהם נמשכים אחר הפתילה בטוב ועולים על שלחן מלכים להאיר להם והם חשובים ולא נחלקו ז"ל על אלו כלל ואילו בזמנם לא היו בקיאים לעשותם בשלימות כמו בזמנינו וכן מצאתי להרב ב"ח ז"ל שם והסברא תכריע כי היא עמוד ההוראה ודו"ק.
ט[עריכה]
חלב שהתיכו וכו'. שם דף כ"א מימרא דרב ברונא אמר רב וכתבו התוספות ז"ל דקרבי דגים לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתניתין בעיניה ע"כ. ופשוט.
אבל שמנים וכו'. גם זה שם בעא מיניה אביי מרבא ופשט ליה לאיסור.
י[עריכה]
ולא בצרי וכו'. שם דף כ"ה תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי מאי טעמא אמר רבה מתוך שריחו נודף גזרה שמא יסתפק ממנו אמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר וכו' ע"כ. ופירש רש"י עף ונדבק בכתלי הבית ומדליק את הבית ע"כ. וכתבו התוספות תימה דהוה ליה למימר אפי' בחול נמי ליתשר כדאמרן לקמן דאין מדליקין בנפט לבן אפי' בחול מפני שהוא עף ע"כ. ונראה לענ"ד לתרץ דכוונת אביי היינו כלפי דברי רבא וכלומר דבשלמא בברייתא דרשב"א הייתי מפרשה אפילו בחול ומפני הסכנה אלא לדידך דאמרת גזרה שמא יסתפק ממנו דהיינו בשבת דוקא א"כ לימא מר מפני שהוא עף שהוא ודאי ואין כאן שמא אי נמי אפשר דכדפריך ולימא מר מפני שהוא עף כלומר ואפי' בחול אסור ואיך שיהיה מן האמור יתבאר דכשכתב רבינו ולא בנפט לבן ואפילו בחול וכו' קאי גם אצרי שהזכיר דכיון שהוא עף מסתברא ודאי דאפילו בחול אסור וק"ל.
יא[עריכה]
מותר להדליק וכו'. משנה וגמרא שם דף כ"ה.
יב[עריכה]
גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאמאי לא כתב דהטעם משום מכבה וכמ"ש בפי"ב וכו' וי"ל דס"ל דאינו מכבה ממש ע"כ. והדברים תמוהים ליחס זה בדעת רבינו נגד פירוש רש"י והר"ן ז"ל ונגד מה שפירש הוא עצמו בפירוש המשנה שם שכתב להדיא דהוי מכבה עיי"ש ואם לא פירש כאן מה בכך הרי סמך אל מ"ש בפי"ב ועמ"ש שם ופשוט הוא. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר בתי כהונה מהרב הגדול כמהר"ר יצחק כ"ץ נר"ו ושם ראיתי בדף ע"ט פסק ארוך על ענין האבוקות שמוליכים לפני הספר תורה וחתנים ביו"ט ובלשון זה של רבינו עם לשון הקודם ובדין ט"ז נתעצם הרבה ורצה לפרשו ע"פ דברי הרב לח"מ ז"ל שהזכרתי דאין כאן חיוב אפי' במסתפק מן השמן כי אם איסור דרבנן ומשום מוקצה וראייתו העיקרית ממה שהזכיר רבינו חילוק דאם חיבר הכלי בסוף דבריו אחרי דין איסור המוקצה שהזכיר וכו' עיין עליו ודיוק נכון הוא באמת.
אמנם אחרי המחילה הראויה אין זה כדאי להפוך הדין מחיוב לפטור מכל שכן שרבינו בפירושו להמשנה כתב להדיא דהוי מכבה וכמ"ש בראשונה והזמן אינו מספיק עמי להאריך אך את זו ראיתי כעת לתקן סדרו של רבינו בזה דאפשר דמתחילה הביא האיסור בנר דלוק ושוב כתב דלא מבעיא בנר דלוק אלא אפילו אחר שכבה נמי אסור ושוב חזר לעיקר הדין ולעולם דהאי כדיניה והאי כדיניה. עוד אפשר דנקט דבריו בהדרגה מתחילה חייב ואח"כ איסור ואח"כ מותר. עוד אפשר דדעתו ז"ל לאשמועינן חידושא דאפילו אחר שכבה הנר אסור להסתפק מן השמן שבקערה או מן הכלי המנוקב דהא בהא תליא דכיון דאסרינן להסתפק מאותו שמן משום מכבה מינה נמי דהוקצה לגמרי ואפשר אחר שכבר הנר העיקרי אסור גם כן להסתפק מהשמן שבכלי האחר ומכיון דבעל כרחו היה לו לשנות מסדר המשנה דהא חיבור הכלי קאי גם לדין הקערה ובמשנה אין הסדר כך אמטו להכי לא חש לזה. ועם כי רואה אני שכל זה בקצת דוחק כך למדונו רבותינו דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין ע"פ הנ"ל ומסכים הולך לשאר המפרשים והפוסקים זלה"ה ועיין עוד במ"ש לקמן. שוב זכיתי ומצאתי להרב מעיל שמואל ז"ל בנימוקיו על דברי רבינו שהכריח דעתו ז"ל ממ"ש בפירושו להמשנה יעו"ש וכן פסק השו"ע סי' רס"ה דשמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה וכתב הרב מגן אברהם שם היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ע"כ. גם הרב כ"ץ נר"ו הזכיר באחרונה דברי הרב המגיד פי"ב דין ו' יעו"ש.
שהרי לא נמאס בנר. דברי רבינו קשים הרבה לכאורה לפי המשנה והגמרא שם דף כ"ט דבמתניתין קתני ואפילו היא של חרס ובגמ' קאמר וצריכא דאי אשמועינן שפופרת של ביצה בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסא אתי לאיסתפוקי מינה אבל של חרס דמאיסא אימא מודו ליה לר' יהודה וכו' ע"כ. נמצא דלרבנן אפילו דמאיס אסור וכיון שכן איך נתן טעם רבינו שהרי לא נמאס דמשמע הא אם נמאס שרי והכי מוכח קצת שהרי לא הזכיר של חרס דמאיס משמע דסבירא ליה דאם נמאס ליכא למיגזר ושרי והוי הפך מתניתין וגמרא. והנה הדבר מבואר לאידך גיסא דרבינו לא העתיק לשון המשנה שהרי כתב לא יתן אדם כלי מנוקב וכו' ובמשנה אמרו שפופרת של ביצה ואם כן בהכרח צריך לומר דרצה לכלול בלשונו כל מין כלי בין של מתכת בין של חרס ושוב כתב דין הקערה וכו' ועל שניהם כתב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי בשם כולל בין להכלי הראשון שהזכיר בין לדין הקערה ונתן טעם שהרי לא נמאס בנר משום דסבר דכי אמרינן בגמ' אבל של חרס דמאיסא אינו בשביל הנר עצמה שהרי אינו בתוכה אלא המיאוס הוא מצד הכלי שכיון שהוא של חרס החרס מצד עצמו מאיס ולכך הוה סלקא דעתין דשרו רבנן קא משמע לן דאפילו הכי אסור דלא שרינן אלא בנמאס בנר עצמו והיינו טעמייהו דרבנן לאסור דאף דנמאס מחמת הכלי כיון דלא נמאס מחמת הנר איכא למיגזר דאסיר תדע דאם לא כן אמאי אסור הרי בנר דעלמא שרי ודאי משום דמאיס ולא חיישינן דילמא אתי לאסתפוקי נמצא דטעם האיסור לדעת חז"ל הוא מפני שלא נמאס בנר עצמו כי הוא רחוק ממנו שהרי שני כלים הם ודייק טפי לשון רבינו שכתב שהרי לא נמאס בנר דאם לא כן תיבת בנר היא מיותרת אלא נראה פשוט שלזה נתכוון ז"ל. ואפשר נמי שלכוונה זו סמך לו דין השמן שבנר עצמו לומר דאף דחז"ל לא גזרו מפני המיאוס לא מפני זה נקל בו חלילה דאדרבא אפילו אחר שכבה אסור מטעם דהוקצה מחמת איסור ומינה נמי דגם באותו שמן שבכלי העליון או הקערה שהזכיר לעיל נאסר גם כן אפילו אחר שכבה הנר מטעמא שהוקצה כל השמן לנר זה ודו"ק.
יג[עריכה]
ואפילו מערב שבת וכו'. שם דף מ"ז נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ובגמרא לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור וכו' ומסיק אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופירש רש"י זימן כיבויו להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת ע"כ. והתוספות ז"ל הקשו דמאי שנא משריית דיו וסמנים ופריסת מצודה דשרינן עם השמש והכא אסרינן מערב שבת וכו' ותירץ הרב פורת דבאב מלאכה לא חשו אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך וכו' ואע"ג דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ולא הוי גזרה לגזרה וכו' ע"כ. ולדעת רבינו שפסק כר' יהודה פרק א' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה צריך לומר דהתם מתחיל המלאכה מערב שבת ואין לחוש שישכח אבל הכא שאינו עושה שום דבר כי אם נתינת מעט מים בכלי איכא למיגזר דליכא מאי דמדכר ליה אי נמי התם הויא מלאכה גדולה ומדכר משא"כ הכא דהוי דבר קל אי נמי התם הויא מלאכה ודאית ואתי למדכר משא"כ הכא דאפשר שלא יפלו ניצוצות כלל מכל שכן דאפשר דגם רבינו יסבור דאין כאן אלא גרמא ומתוך קלות האיסור אפשר שישכח בשבת או שיגביה הכלי עם המים לקבל הניצוצות. ומכל מקום אין להקשות דמאי שנא זה מהעששיות שאנו מדליקים בשבת ומשימים בהם המים והשמן מערב שבת שכבר כתבו התוספות שם דהתם אין מתכוין לכיבוי אלא להגביה את השמן וכו' ע"כ. ועוד נראה דהתם השמן הוא הגורם כיבוי לא המים דכשהשמן כלה תכף הוא כבה ואף אם לא היה שם מים מ"מ היה כבה בהכרח מה שאין כן הכא דהמים מקרבין הכיבוי להדיא ודו"ק.
יד[עריכה]
אין פולין וכו'. הרב ב"ח או"ח סי' ער"ה כתב דאף דמתניתין דף י"א קתני לא יפלה דמשמע חד אבל תרי שפיר דמי דחד מידכר לחבריה מכל מקום לאו דוקא [חד] אלא אפילו טפי לא עיי"ש ולפי דבריו צריך ליישב לישנא דגמרא בההיא דלא יקרא דקאמר חד הוא דלא ליקרי עיי"ש. ולמ"ש רבינו ולא קורין וכו' קשה דאמאי השמיט ההיא דאדם חשוב מותר וכבר הושג מהמפרשים ז"ל והניחוהו בצ"ע. ולי אני הצעיר נראה לענ"ד דרמז רבינו דין זה במ"ש שמא ישכח ויטה דמשמע שמא ישכח שהוא שבת וכסבור חול וכיון שדרכו להטות בחול אסור ומינה דאם אין דרכו אף בחול דשפיר דמי. אכן מאי דקשיא טובא דאמאי השמיט ההיא דבמדורה אפילו עשרה אסור וכמ"ש רש"י הואיל ויושבים רחוק זה מזה אי נמי שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חברו להבעיר ולחתות ע"כ. והרב לח"מ הניחו בצ"ע והרב כ"נ כתב דאפשר דלא הוה גריס לה עיי"ש ומ"מ צ"ע ודו"ק.
טו[עריכה]
התנוקות קורין וכו'. פ"ק דף י"ב ומדברי רבינו שכתב לפני רבן וסיים גם כן והן קוראים לפניו משמע להדיא דאם אין רבן שם אסורים דלא כהרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' אין רבן עליהם שרו מפני שאימתו עליהם כל שעה הביאו הרב המגיד ז"ל ולפי זה צ"ל שהם תינוקות גדולים דאם לא כן חיובא לדרדקי וק"ל.
טז[עריכה]
כלים הדומים וכו'. דע שהסוגיא שלפנינו פ"ק דף י"ב היא היפך דברי רבינו מן הקצה אל הקצה עד שהראב"ד ז"ל השיג עליו בלבול גדול אני רואה בכאן וכו' והרב המגיד ז"ל הכריח שרבינו לא היה גורס כגירסתינו אלא הבעיא גורס אותה בשמש קבוע מכלל דשמש שאינו קבוע אינו בודק כלל לא בדמשחא ולא בדנפטא וכו' ועיין עוד בדברי מרן ז"ל ואין ספק שרבינו גריס לה באנפא אחריתי ומפרש לה גם כן באנפא אחריתי שלא כדברי המפרשים ז"ל עיין עליהם.
בין בנר של נפט. אין בכלל זה נפט לבן שכבר אסרו לעיל דין י' אפילו בחול מפני שהוא עף וק"ל.
שמא יסתפק ממנו. לכאורה קשה טובא דמנא ליה הך טעמא ולמה לא כתב הטעם שמא יטה כמ"ש בתחילת הדין ולעיל גבי אין פולין ואין קורין לאור הנר גם רש"י ז"ל פירש הטעם דחיישינן להטייה מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה וראיתי להרב ב"י או"ח סי' ער"ה שכתב על דברי רבינו וז"ל ואע"פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא על ידי שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ"ל ע"כ. וכ"כ הרב מגן דוד [ט"ז] והלבוש ז"ל ועם כל זה אכתי קשה דגם בקורא לאור הנר שמתקרב אל הנר ומכל שכן אם האותיות הם קטנים או אם הוא בעל ראיה קצרה או זקן והוא צריך להתקרב לאור הנר לא חששו שמא יסתפק אלא שמא יטה וצריך לומר דבשמש קבוע שאני שהוא עסוק בצרכי הבית ובקל אפשר שיצטרך למעט שמן לאיזה דבר ואף שאין לגזור שמא יטה כיון שהוא בקי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסתפק מן השמן ודו"ק.
יז[עריכה]
נר שאחורי הדלת וכו'. שם דף ק"כ תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' ואסיקנא דהוי פסיק רישיה דאפילו ר' שמעון מודה ומדקתני פותח ונוטל כדרכו והכא לייט רב משמע דלאט לאט שרי ולכך התיר רבינו כשיזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל אכן מאי דאיכא למידק אמאי לא חלקו בין שוכח למניח כמו שחילקו שם בנר שעל גבי טבלא דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפילו ניעור אסור ופסקה רבינו פי"ב הכא נמי נימא דבמניח הנר מדעת הוא דאסור אבל בשוכח אפי' כדרכו לישתרי דהא קתני בההיך ואם כבתה כבתה והנה התוס' שם הכריחו דעל כרחך טעם האיסור בנר שאחורי הדלת היינו משום מכבה ומבעיר דאי משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשוב טלטול וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי בשכח דלא הוי בסיס ע"כ. והרואה יראה החילוק הגדול שיש בין תירוץ ראשון לשני דלתירוץ ראשון אתי שפיר שלא חילקו בגמרא בין שוכח למניח משום דאפילו במניח אין כאן בסיס לדבר האסור וכן משמעות דברי רבינו שלא חילק כאן אמנם לתירוץ שני דאיירי דוקא בשכח קשיא לדידהו דאמאי לא חילקו בהכי ואפשר דהכא שאני דהברייתא קתני היתרא ורב לייט עלה ואסר ורבי ינאי גופיה שחילק בהכי בההיא דנר שעל גבי טבלא לא ניחא ליה בהך היתרא כסברת רב דלייט עלה ויותר נראה לומר דזה שכתבו התוס' ז"ל אינו אלא לפי הס"ד אבל למסקנא דמלתא דהוי פסיק רישיה פשיטא שאין לחלק בין שוכח למניח מה שאין כן בההיא דנר שעל גבי טבלא דלא איירי בנר של שמן ולא הוי פסיק רישיה כמ"ש התוס' שם ובזה עלו כהוגן גם דברי רבינו ודו"ק.
ואע"פ שאין שם וכו'. שם מסקנא דגמ' דגזרו רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה וכאביי דפליג ארב יהודה והוי בתרא ולכך פסק כוותיה וסיימו התוס' שם והני מילי כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת עיי"ש.
ומניחים הנר וכו'. שם דף מ"ה אמר רב מניחים נר על גבי דקל בשבת ואין מניחים נר על גבי דקל ביו"ט ופירש רש"י מניחים נר מבעוד יום על גבי דקל וידלק שם בשבת דליכא למיחש לשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקציי לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכוליה יומא ואין מניחים ביו"ט דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן ע"כ. ומ"ש דשקיל ומנח צ"ל דלא קאי אאילן דבשקיל לחוד סגי כמ"ש לעיל אלא ר"ל דשקיל מן האילן ומנח ליה במקום אחר. ומ"מ בשבת וביו"ט דקאמר היינו בערב שבת ובערב יו"ט דאפי' הכי אסור ביו"ט ולזה נתכוון רבינו שכתב ומניחים הנר של שבת ולא קאמר בשבת כלישנא דגמרא ואם כן קשה דבפ' ד' דיו"ט כתב וז"ל ואסור להניח את הנר על גבי דקל וכיוצא בו ביו"ט שמא יבא להשתמש במחובר ביו"ט ע"כ. וקשה דמשמע דבערב יו"ט שרי ותו דאמאי לא כתב של יו"ט כי הכא ותו דהוי מיותר דביו"ט עסקינן ותו דהלשון מצד עצמו הוא מיותר דשני פעמים ביו"ט למאי איצטריך. ואפשר דביו"ט דקאמר רוצה לומר לצורך יו"ט והיינו מבעוד יום. ויותר נראה לענ"ד דט"ס הוא וצ"ל בערב יו"ט וכן משמע ממה שכתב הטור והרב ב"י או"ח סי' תקי"ד ובשם הרמב"ם ז"ל עיי"ש.
יח[עריכה]
כל מדינות וכו'. דע דמהגמ' דף ל"ה מוכח דאפי' בחוצה לארץ היו תוקעים מדפריך תלמודא מאנשי בבל שלא היו תוקעים באחרונה אלא מריעים ומתרץ מנהג אבותיהם בידיהם משמע דלאו דוקא בא"י היו תוקעים אלא בכל עיירות שהיו שם ישראל היו כולם תוקעים וכן בברייתא התם קתני סתמא שש תקיעות תוקעים ערב שבת וכו' ואם כן צריך לפרש דברי רבינו של ישראל שכתב דר"ל בזמן שהיו העיירות שלהם ואפילו בחו"ל וכן העתיק הרב ב"י או"ח סימן רנ"ו שכתב כשהיו ישראל בישובן וכו'. והרב המגיד ז"ל העתיק כל מדינות ועיירות של ארץ ישראל דמשמע אבל לא בחו"ל וצ"ל דלאו דוקא כנ"ל וההיא דפרק אלו קשרים דף קי"ד הוא ענין אחר עיי"ש. ובעיר הזאת ויניציאה יע"א מצאתי להם מנהג זה שבערב ש"ק סמוך לשבת תוקעים בחצוצרות להבדיל את העם ממלאכה ג' פעמים והוא מנהג טוב וגם כשחל יו"ט בערב ש"ק תוקעים כמנהגם ע"י עממים להזהיר הנשים שיכינו עצמן להדליק.
ובמקום גבוה וכו'. מסקנא דגמ' שם אלא מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו ומדקאמר בראש גגו משמע ששם היה תוקע וכ"כ רש"י ז"ל ומילתא דסברא היא.
יט[עריכה]
תקיעה ראשונה וכו'. שם דף ל"ה וכתב הרב המגיד ויש מי שהקשה והא רדיית הפת אסורה מדברי סופרין כמבואר בפרק כ"ב וכו' ע"כ. לא אסיק אדעתיה דהרב ז"ל כאן חילוק דעל ידי שינוי דאינו [אסור] אפי' מדרבנן אלא דעל כל פנים רדייה מקרי ולכך פריך לרש"י דנראה מדבריו דהותר הרדוי וכן בדין שכתב רבינו פ"ג בהדביק פת לתנור עם חשיכה דהתירו לו לרדות על ידי שינוי מזון שלש סעודות ואמאי התירו כיון שהיא מלאכה מדברי סופרין ולזה תירץ משם הרמב"ן ז"ל דכל שקרמו פניה מבעוד יום שרי ע"י שינוי מזון ג' סעודות וזה הוא לדעת רש"י דאילו לדעת רבינו אף שלא קרמו מבעוד יום שרי כמבואר פ"ג דאף שהפת (מתבשלת) [נאפת] בשבת מ"מ כשהניחו בתנור עדיין לא היה שבת ואין כאן אב מלאכה ולזה בא הרב המגיד לתרץ באופן אחר והוא דעל כרחך רדיית הפת כדרכו אינו אלא מדברי סופרין שאם היתה מן התורה על כרחך בשינוי שלה דהיינו ע"י סכין היה אסור מדברי סופרין וכיון שכן שרי לגמרי ומה ששאלו פ"ק דשבת דמשמע דאפילו ע"י שינוי קא מבעיא ליה לאצוליה מידי איסור סקילה וא"כ משמע מינה דאף על ידי שינוי הוא אסור מדרבנן לזה תירץ דזה אינו ובעיית רב ביבי היא לשיוכל לרדות כדרכו בלא שינוי דהתירו לו מלאכה מדברי סופרים כדי שלא יבא לידי אב מלאכה שהיא באיסור סקילה ואם כן קמה לה הלכתא דעל ידי שינוי שפיר דמי וכיון שכן לעולם שרינן ליה לעשותו ולרדותו כולו על ידי שינוי אלא שגזרו חז"ל שלא ירדה יותר משלש סעודות משום טירחא יתירה וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב לחם משנה ז"ל שנתקשה בדברי הרה"מ עיי"ש דאחרי המחילה הראויה לא נגע ולא פגע דחד איירי בערב שבת וחד איירי בשבת גופיה ומסתברא דבאופה בשבת יש להחמיר עליו ועוד דכיון שעדיין לא (נתבשל) [נאפה] מה שייך דין מזון שלש סעודות עיי"ש כי באמת נראה שאיזה תלמיד כתבו או חיסור לשון יש שם.
ואין הקרובים וכו'. פירש רש"י שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחר ששמעו קול השופר שאין הכל מכירים מי קרובים ומי רחוקים.
ושוהה כדי לצלות דג קטן. ראיתי להרב ב"ח או"ח סי' רנ"ו שכתב וז"ל שהה כדי לצלות דג קטן וכו' נראה דהיינו לצלותו כמאכל בן (דורסאי) [דרוסאי] שהרי אם יש שהות מבעוד יום לצלותו כמאכל בן (דורסאי) [דרוסאי] רשאי לצלותו וכן בפת כדי לקרום פניה עליון ותחתון וכו' ע"כ. לא ידעתי מי הכריחו לזה דהא כדי לצלות דג קטן קאמר דמשמע כולו דמכיון שהוא קטן הוא ממהר בישולו ואם איתא הו"ל למימר כדי לצלות דג סתם אלא האמת נראה דצלית דג קטן כולו דוקא קאמר ואפשר נמי דשיערו ז"ל בדג קטן כל צלייתו דהוי שיעורו כמאכל בן (דורסאי) [דרוסאי] דדג גדול וכיוצא והמוחש לא יוכחש דכמאכל בן (דורסאי) [דרוסאי] דדג קטן הוי כמעט רגע כמימריה וק"ל.
כ[עריכה]
וכן תוקעים במוצ"ש וכו'. פרק אלו קשרים דף קי"ד יו"ט שחל להיות ערב שבת תוקעים ולא מבדילין מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעים וכו' ומכאן הוציא רבינו שבמוצאי שבת דעלמא תוקעים להתיר המלאכה ועיין להרב המגיד ז"ל שכתב שהאחרונים חלקו בזה וכו' אבל בשאר מוצאי שבתות מה לנו אם יחדלו ממלאכה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"כ. ולדעת רבינו נראה שאין זה הכרח שאין הטעם כדי שיתעסקו במלאכה אלא כדי שלא יתחילו קודם יציאת השבת ולכך קבעו התקיעות להגביל הזמן וק"ל.
כא[עריכה]
יוה"כ וכו'. שם בגמרא והוה ס"ד דליתקעו כי היכי דלידעו דיוה"כ קל משבת כדאיתא התם קמ"ל דלא ושאר החלוקות שהזכיר רבינו מבוארים משם.
ולא מבדילין. פירוש בתפילה וכ"כ רש"י ז"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |