מעשה רקח/פסולי המוקדשין/א

מעשה רקח ‏ פסולי המוקדשין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות פסולי המוקדשין

א

ופשט ידו ושחט. הלשון מגומגם דפשט ידו ושחט משמע שכבר שחט וזה אינו דשוב כתב ז"ל דאם עבר ושחט הזבח כשר לכן נראה דטעות סופר הוא וצ"ל ופושט ידו ושוחט והיינו לכתחילה דאסור גזרה שמא יגע בבשר וראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב אע"ג דבריש כל הפסולין אמרו דעביד סכין ארוכה ושחיט כתב רבינו ופשט ידו משום דהוא פסק פ"ג דביאת מקדש דביאה במקצת לא שמה ביאה ע"כ ודבריו מגומגמים דהא ודאי רבינו אינו פוסק כההיא דעביד סכין ארוכא דהא ופשט לכתחילה קאמר כמבואר (וכ"מ) [ומ"מ] האמת כדבריו דמפני שרבינו פסק כמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לכך כתב כאן ופשט ידיו ולא הזכיר סכין ארוכה אך עדיין יש לדקדק שלא חילק בטומאות דהא בטמא מת ודאי שמטמא הבשר אף שלא נגע דחרב הרי הוא כחלל ובפ"ק דחולין דף ג' אוקמוה בשוחט בקרומות של קנה דאינו כלי מתכות וכ"כ השיירי כנסת הגדולה ז"ל וצ"ל דסמך אמה שכתב במקומו עיין עליו:

ה

אבל שנים שוחטין וכו'. כתב מרן ז"ל משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא ע"כ ודקדק הרב לח"מ ז"ל דלמה הוצרך להך מתני' הלא חכמים אמרו כן להדיא ותו דמהך מתני' איכא למדחי דשחיטתו כשרה קאמר ומשמע דיעבד דוקא ע"כ אמנם יש ליישב דר' אלעזר בר' שמעון פליג ארבנן והא הויא מתני' סתמא ודיוקא דדיעבד בקל תדחי כמבואר:

ו

אפילו היתה מחשבתו ניכרת וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ומ"ש

אלא להחמיר כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פיגול ע"כ נראה דזה הפי' לא קאי אדעת רבינו שהרי רבינו ביארו להדיא דאפילו משכה הקטן והביאה לצפון לא מהני ותו דבפי"ד הל' ב' פסק רבינו לענין פיגול דאין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה עיי"ש וכיון שכן הקטן שאינו ראוי לעבודה אין בו כח לפגל. אכן אכתי אפשר דאתי גם לדעת רבינו וזה ע"פ מ"ש התוס' דעד כאן לא אמרו דאפילו מחשבתו ניכרת וכו' אלא בדבר שיש להסתפק בו כגון הא דמשכה מדרום לצפון דאפשר שלא נתכוון למעשה העולה אלא שלא נתקן לו אותו מקום ולכך שינה אבל בידוע בודאי כגון הא דמחשבה לאחר שתשקע החמה פשיטא דמהני וההיא דפי"ד נמי ידוע דהקטן פסול לעבודה אך לשחיטה שכשרה בזרים ובטמאים אפשר שגם הקטן מפגל אלא דאעיקרא דדינא קשיא דבקטן בעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ובמחשבה זו דע"מ לזרוק דמו לאחר שתשקע החמה אין כאן מעשה וכן הקשה הרב לח"מ הביאו המל"מ ז"ל שם:

טו

שחטה והיא כולה בפנים וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד י"ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא אפשיטא נקטינן לקולא וכו' ע"כ וכ"כ רבינו להדיא פ"ח דשאר אבות הטומאה הל' ה':

יז

היתה הבהמה וכו'. מרן ז"ל הגיה שצ"ל והוא תלוי באויר כשרה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים וכו' ועם כי נראית מוכרחת מ"מ הדבר מגומגם שכבר ביארו סמוך ונראה מקרא דעל ירך המזבח דידוע דבקדשי קדשים קאי דכתיב גבי עולה בריש ויקרא וגם בשאר נוסחאות ושנים כתבי יד אין שם הגהה זו. שוב ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב וז"ל נתלה הוא ושחט כשרה בקדשים קלים דכתיב ושחט על ירך שחיטה על ירך בנשחט כדכתיב אותו על ירך ולא שוחט על ירך בקדשי קדשים פסול עכ"ל הרי שהבין דברי רבינו כפשטן הן אמת שדבריו ג"כ מגומגמין דמלבד דנראה היפך מסקנא דרבא תו קשה דכיון דעל ירך כתוב גבי נשחט ולא שוחט כמ"ש הוא עצמו והך קרא גבי עולה כתיב שהיא קדשי קדשים מעתה איך סיים וכתב בקדשי קדשים פסול הא קפידה דעל ירך גבי נשחט היא ולא גבי שוחט:

יח

שישנה לשחיטה וכו'. עיין מ"ש פ"ד דהלכות שחיטה הל' י"ג ופ"י דטומאת אוכלין הל' ג':

כ

שאויר המקום כמקום. קשה שכאן פסק בהחלט דאויר עזרה כעזרה והם דברי רבא שם דאויר פנים כפנים ובפי"א דהל' שגגות הל' ד' פסק דאם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה ובתחילת המחשבה היה נראה לחלק בין כשהכלי תלוי באויר להאדם עצמו. אך האמת נראה דהתם שאני שהדבר תלוי בשהא כדי השתחואה ותלה עצמו לאו בר השתחואה הוא וכמ"ש פ"ב דשבועות דף י"ז וכיון דסלקא בתיקו פסק שהוא ספק ותדע שזה חילוק אמיתי שהרי רבא עצמו הוא דקבעי לה ועיין במ"ש שם ולעולם דהאויר כמותו וכן פסק פ"ג:

כא

מין במינו אינו חוצץ. וכן פסק רבינו פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ה' ובכמה מקומות אמנם בפ"ה דביאת מקדש הל' י"ז פסק דאם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד ע"ג כלים או בהמה או על רגלי חבירו פסל ולפי מ"ש כאן במזרק בתוך מזרק דאינו חוצץ גם בעל רגלי חבירו היה לו לפסוק דאינו חוצץ והנראה מתוך הסוגיא דפרק הוציאו לו דשאני רגל דלא מצי מבטיל ליה והתוס' פרק לולב הגזול (דף לז. ד"ה כי היכי וכו') כתבו דמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע"ג רגלי חבירו פסול עיי"ש ובהכי ניחא לדברי רבינו.

וקצת קשה לדברי מרן ז"ל שכתב ובעי למפשטא ודחי ליה וכו' דמי הכריחו לכך לימא דהך דחייה דשאני רגל דלא מצי מבטל ליה הויא אמיתית ומיתרצא בעיין וכ"ש לפי דברי רבא פרק לולב הגזול ונפק"מ לפסקו של רבינו גבי רגל חבירו. גם מ"ש מרן ז"ל מאיכא דאמרי דרך שירות בכך וכו' קשה קצת דא"כ הטעם הוא משום דרביי קרא דווקא ורבינו כתב הטעם משום דמין במינו אינו חוצץ ויש ליישב:

מפני שהסיב חלול. ידוע דסיב הוא הגדל בדקל וטעם ההיתר הוא מפני שהוא לח ומחלחל כמ"ש בגמרא ולשון חלול דנקיט רבינו הכוונה על הבליעה כספוג כמ"ש שם:

כג

לפיכך כהן גדול וכו'. טעות סופר מבואר וצ"ל כהן סתם והמל"מ ז"ל צדד באם עמד בצד המזבח וזרק דג"כ הוי הולכה שלא ברגל עיי"ש אך מדקדוק הלשון דועמד במקומו שכתב רבינו משמע דמרחוק דוקא קאמר וכמ"ש לקמן הל' כ"ז:

כז

או שזרקו למזבח כהלכתו. על מ"ש מרן ז"ל דלרבותא נקטיה קשה קצת דלמה לא כתב כן גבי הולכה שלא ברגל לעיל הל' כ"ג לכן נראה כהפי' השני:

שהרי אי אפשר לתקן דבר זה. כתב מרן ז"ל דפסק כמ"ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא ע"כ והקשה הרב לח"מ ז"ל שהדברים חלוקים דר' יוחנן קאי אהולכה שלא ברגל ואיתותב בה ורבא קאי אהולכת זר ומאי מייתי מר"י ע"כ. ולענ"ד חס לן לומר דבר זה שנעלם מעיני מרן הקדוש דברים ברורים כשמש אלא דכוונתו דכיון דר"י אמר הולכה שלא ברגל פסולה יש במשמעותו זריקה מרחוק והולכת זר דהו"ל שלא ברגל ג"כ ובדרך זריקה הוא דאיתותב אבל בהולכת זר דבריו ודברי רבא שוין וכ"כ המל"מ ז"ל ונכון:

כח

ומקבל ומוליך וזורק. בדפוס מגדל עוז כתוב ומקבל ומולק וזורק ונראה שגירסתנו עיקר:

לו

וכל דם הקדשים וכו'. כתב מרן ז"ל סוף פרק בית שמאי עלה מ"ו ע"כ וכתב עליו הפר"ח ז"ל עיי"ש דאינו ענין לכאן ע"כ וכוונתו מבוארת דהתם לענין טומאת הגוף היא לא לענין טומאת הדם אמנם נראה שהדברים ק"ו דהרי טומאת הגוף לעולם חמורה ומתורתו של משה רבינו ז"ל למדנו כן שכתב בפירוש המשנה בדר' שמעון בטומאת הדם וטומאת הגוף ומינה לדברי חכמים וכ"כ להדיא אמתני' דהפסח שנזרק דמו וכו' וכמ"ש לקמן בע"ה.

עוד הקשה מרן ז"ל מדתנן הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע מדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ"ע ע"כ והרב לח"מ ז"ל תמה עליו דמי אלימא מברייתא דעל מה הציץ מרצה על וכו' (דאיתא התם בפסחים) שתירצו שם מדרבנן ואע"ג דהזכירו שם הרצאת הציץ ע"כ. ולענ"ד נראה דאין צורך לזה שהדברים מבוארים מעצמן ממ"ש רבינו בפירוש המשנה שם וז"ל ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כלו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה וכו' ע"כ וכ"כ בסוף עדיות להדיא דהך מתני' נשנית קודם עדותו של ר' יוסי בן יועזר וכו' ופשוט וכן פסק להדיא בסוף פ"י דטומאת אוכלין דכל משקה בית המטבחים אינו מקבל טומאה כלל עיי"ש:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---