הר המוריה/פסולי המוקדשין/א

הר המוריה ‏ פסולי המוקדשין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לשחוט

קדשים וכו'. זבחים ל"א ב' תוספתא שם פ"ג ת"כ ויקרא פ"ד פרשה ד' יעו"ש ועיין לעיל פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ו, ופ"ה מהל' מעשה הקרבנות ה"א.

מן

הטמא וכו'. שם בזבחים דף ל"ב ע"א ובחולין דף ב' ע"ב.

חוץ

לעזרה. דאם לא כן פשיטא דחייב משום ביאת עזרה בטומאה.

ושחט

בעזרה. כוונתו דהשחיטה היתה בעזרה אבל ידיו היו מחוץ לעזרה דאם ידיו היו ג"כ בעזרה א"כ פשיטא דאסור בלא"ה וכמ"ש רבינו לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח יעו"ש היטב וזה דלא כמ"ש הלח"מ והבן.

ב

הזבח

כשר. זבחים ל"ב ע"א וחולין ב' ע"ב. ואף דלא אמר ברי לי שלא נגעתי דבבמה בעינן דווקא כן עי' תוס' חולין ד"ה דליתא וכו'.

כשר. עי' יומא מ"ב א' מ"ג ב'.

כשרה. עיי"ש ביומא שם ושם ועי' זבחים י"ד ב' ס"ח ב' מנחות ו' ב' ועי' ספרי חקת פסקא קכ"ג שסתם ג"כ כדעת זו להכשר יעו"ש.

ג

אלו

פסולים. זבחים מ"ז א' מנחות ק"י א' חולין י"ג א' ל"א ב' ועי' תוס' זבחים שם ובחולין י"ג א' שם.

ד

שני

ראשים וכו'. עי' חולין כ"ט א' ובתו"כ קדושים פ"א.

אלו

כשרים. חולין שם ול' ב'.

ה

שוחטין

בהמה וכו'. חולין ל' א'. ועי' מרן שהביא עוד ראיה ממשנה דשם ע"ב יעו"ש וכתב הלח"מ די"ל דהתם מיירי בדיעבד יעו"ש י"ל דמרן ס"ל מדאיתא שם שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' משמע אפי' לכתחלה נמי וכן משמע נמי שם ע"א דקאמר הטעם דלא חיישינן שמא ידרסו זה על זה יעו"ש ואם אי' הו"ל לומר דלא חיישינן שמא דרסו זע"ז ומש"כ במשנה שחיטתו כשרה קאי זה על מש"כ אפי' אחד למעלה ואחד למטה נמצא דברי מרן עולים להלכה ומיושב קושיית הלח"מ. וראיתי להתוס' יו"ט שכתב שם בחולין פ"ב מ"ב וז"ל והשתא סיפא שנים אוחזין וכו' דלכתחלה דוקא בחולין וכמ"ש ברפ"ב דקדושין עכ"ל. במחילת כ"ת אשתמיטתיה מש"כ מרן כאן ומה שהביא ראיה מרפ"ב דקדושין כוונתו שהביא שם בשם הר"ן דר' יהושע בן קרחה סבירא ליה דאין שנים שוחטין זבח אחד יעו"ש. והנה לולי דברי הר"ן הייתי אומר כי לא זו היא הדרך דהנה במכילתא פרשת בא פ"ה איתא זה הדרש דריב"ק ושם פ"ג דריש כן מדכתיב ויקחו להם וכי כולם לוקחין וכו' והתם לא שייך זה. הן אמת די"ל דה"פ התם ע"כ אין כלם לוקחין דכתיב ויקחו להם איש וכו' ועי' רש"י קדושין מ"ב א' אבל מ"מ אין נ"ל כן ומילתא דריב"ק בלא"ה ניחא דה"פ וכי מצוה היא על כלם שישחטו ועוד יש לדבר מזה. סוף דבר על התוס' יו"ט יש תמיה עצומה למה לא הזכיר את הסוגיא דחולין ל' א' דמבואר שם דלרבנן לכתחלה שנים שוחטין זבח אחד ויש לעיין בזה.

ו

אינו

שוחט וכו'. עיין חולין דף י"ב ע"ב ועיין לח"מ ועי' מל"מ לקמן סימן ע"ד סעיף ב' ויש לעיין אם עומד עליו גדול ומלמדו ומזהירו עיי"ש בתוס' ובגיטין כ"ב ב' וביבמות כ"ד א' עיי"ש.

אין

לו וכו'. עיי"ש בחולין ובירושלמי ריש תרומות יעו"ש היטב והובא שם בתוס' חולין.

אלא

להחמיר. וגירסת הלח"מ אלא להכשיר ועיי"ש מה שהשיג על מרן יעו"ש היטב.

ז

שנשחטו

בדרום וכו'. זבחים כ"ו א' ק"כ א' מעילה ב' א' ט"ו א' ועי' תוספתא זבחים פ"ג ומעילה פ"א.

ח

שחיטתו

כשרה. זבחים כ"ו א' תוספתא פ"ו דזבחים תו"כ ויקרא פ"ו פרשה ה'.

ט

קבלתו

פסולה. זבחים כ"ו א' ובתוספתא שם פ"ו ובתו"כ ויקרא פ"ו פרשה ה'.

י

כעומד

בצפון. שם בש"ס ומיירי לענין קבלה וכמו שפירש"י שם דאילו לענין שחיטה כל שהכניס ידו לצפון די בזה כנ"ל. ובתוספתא איתא וז"ל הכניס ראשו ורובו לצפון ושחט כאילו נכנס כולו עכ"ל. ע"כ האי ושחט ט"ס הוא.

יא

כשרה. שם בזבחים ושם צ"ב ב' מסקינן אפי' הוציאה כשר ושם בתוספתא.

כשרה. עיין זבחים כ"ו א' צ"ב ב' שם כתב רש"י דהאי חזרה לאו דוקא אמנם לרבינו אתי שפיר כפשוטה ומיירי שפרכסה ויצאת לדרום קודם קבלה ולכן אי לא חזרה וקיבל דמה בדרום פסולה לכן בעינן חזרה קודם קבלה דוקא והבן ועיי"ש בתוספתא. וכ"כ מרן ועיי"ש בתוס' ד"ה דילמא וכו' שכ"כ יעו"ש היטב.

וכן

קדשים וכו'. לדעת מרן כאן התחלת הלכה י"ב וכן נראה.

שחיטתו

כשרה. זבחים כ"ו א' ובתוספתא שם פ"ו ועיי"ש בש"ס ל"ב ב' וע"ע בתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ד' ועי' בהלכה א' עדיפא מינה דאפילו לא הכניס ידו לפנים כלל רק היה ידו בחוץ ושחט בסכין ארוכה שחיטתו כשרה לפי פירושי שם בד"ה ושחט בעזרה.

יב

קבלתו

פסולה. זבחים כ"ו א' ובתוספתא פ"ו.

הכניס

ראשו וכו'. זבחים כ"ו ע"א ותוספתא שם פ"ו.

עבודתו

פסולה וכו'. זבחים כ"ו ע"א איבעיא דאיפשיטא.

יג

כשרה

שאפי' וכו'. שם בש"ס וכן משמע שם צ"ב ב' דאם פרכסה ויצאת לחוץ קודם קבלת דמה שהיא פסול וכ"ה שם כ"ו א' ובתוספתא פ"ו ועיין מה שכתבתי לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ג ד"ה או שיצאו.

כמו

שיתבאר. לקמן הלכה ל"ב יעו"ש.

יד

הזבח

פסול וכו'. שם כ"ו א' ורש"י פירש התם דלענין לכתחלה קמיבעיא ליה וכ"כ תוס' בד"ה דרך וכו' יעו"ש ולדידהו הא דהוא בפנים וציצתו בחוץ ודלעיל הלכה י"ב מיירי נמי לכתחלה ולא בדיעבד יעו"ש כן מוכרח הוא. אמנם דעת רבינו בין הכא ובין התם הנפק"מ הוא לענין דיעבד. וראיתי בחי' פנים מאירות שכתב דאם הכניס ראשו ורובו לפנים ועמד בחוץ דאה"נ דרק לכתחלה פסול ולא בדיעבד יעו"ש ונכון הוא. ועיין לחם משנה מה שכתב בזה. ומש"כ דאם כן למה נאדי הש"ס ולא אוקמה בשחיטה דחתך ואח"כ שחט כשר ולא חתך העצם רק חתך הבשר עד שהגיע לעצם יעו"ש אפ"ל דלדעת רש"י כשמסיק זה אה"נ דמיירי בשחיטה ממש אבל להלח"מ נ"ל דוחק לומר כן מדקאמר אח"כ קבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע וכו' והו"ל שחט ואח"כ חתך וכו' א"ו משמע דתירוץ זה נשאר במסקנא.

טו

ואח"כ

הוציאה וכו'. אזיל לשיטתיה בהלכה י"ד דבשחיטה בעינן כולה בפנים אף בדיעבד ולכן ליכא זה הדין רק בקבלה אמנם למש"כ שם בשם רש"י דהא דבעינן כולה בפנים בשחיטה הוא רק לכתחלה ולא בדיעבד א"כ שייך זה ג"כ בשחיטה וק"ל.

מגיע

לעצם וכו'. אבל אסור לחתוך בתוך העצם דהוי בע"מ כדאיתא לעיל בפ"ז מהל' ביאת מקדש הי"א יעו"ש וכל שנחסר קודם קבלה ה"ז פסול כדאיתא לקמן הלכה כ"ט יעו"ש.

שמנונית

הבשר וכו'. דמחמת הדם לא חיישינן כלל דדם המובלע באיברים לאו דם הוא ורק מפני השמנונית שהוא כבשר (ועיין במרן שהעתיק לשון רש"י בשיבוש ולפנינו בש"ס שם איתא כהוגן יעו"ש ובנ"א שכתב שם על הגליון ועיי"ש בצאן קדשים יעו"ש). ועיין בראב"ד שהשיג על רבינו דהא קי"ל דיוצא מטמא את הידים בפסחים פ"ה א' וקי"ל כרבינא בחולין ע"ב ב' דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וא"כ מיטמי שאר הבשר מחמת הבשר שיצא ומסיק דלאו לאכשורי זיבחא קאמר לאכול את הזבח אלא לאכשורי שיעלה לכפרה לבעלים יעו"ש ויפה תמהו הלח"מ והמל"מ שהרי בפ"ח מהל' אבות הטומאה ה"ה כתב רבינו דאינו מטמא (ואפ"ל דהשגות הראב"ד היתה למש"כ שם המל"מ דנפק"מ לענין ספק ספיקא להחמיר יעו"ש וא"כ למה כתב רבינו בסתמא דכשר דמשמע דדבר פשוט הוא להיתר ואכתי הא ספיקא הוא ונפק"מ לענין ס"ס גם י"ל דקושית הראב"ד היא דא"כ נפשוט הספק מכאן ולמה נשאר שם בתיקו אבל י"ל דהש"ס לא רצה לפשוט מדברי אמוראים וע"ד שכתבו תוס' בשבת ע"ב א' ד"ה כי אתא וכו' וביומא י"ט ב' ד"ה מי איכא וכו' קדושין כ"ג ב' ד"ה דאמר וכו' ותוס' ב"ק פ"ו ב' ד"ה ביישו וכו' ותוס' ב"מ י"ז ב' בד"ה מן וכו' יעו"ש אבל י"ל דרבינו ס"ל דר' אמי א"ר אלעזר נמי ספוקי מספקא ליה וס"ל דמספיקא אזלינן לקולא לכן אמר כאן להכשר וק"ל).

ומש"כ הלח"מ להוכיח דרבינו לא ס"ל כרבינא מהא דכתב לקמן בהלכות קרבן פסח פ"ט ה"ב דעצם שיצא מקצתו קולף עד שהוא מגיע לפרק וחותך ומדלא פירש דלא היה בו כזית או כביצה אלמא דלא פסק כרבינא יעו"ש והשיב עליו המל"מ דהש"ס אזיל אליבא דהאי צד דאמרינן דיוצא מטמא את הידים יעו"ש אבל רבינו פסק האיבעיא להקל וא"כ לא מטמא כלל ואתיא שפיר כפשוטה יעו"ש היטיב ונכון הוא. אך אני תמה על שניהם דהא מסיק התם הש"ס דבפסח פשיטא ליה דלא מטמא את הידים וכמש"כ רבינו בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ה יעו"ש וא"כ פשיטא דלק"מ ואולי יש להעמיס זה בכוונת המל"מ רק שסתם יותר מדאי והבן. ודע דמ"מ יש לעיין מהא דאיתא בפ"ג מהל' טומאת אוכלין ה"ה יעו"ש במרן די"ל דס"ל כרבינא יעו"ש היטב אך י"ל דהתם כוונתו דס"ל כעולא ולא כרבינא יעו"ש היטב.

ומש"כ המל"מ דרבינו לא פסק כרבינא משום דסוגיין דחולין קכ"ט א' אזלא דלא כוותיה יעו"ש הן אמת דהתוס' במנחות כ"ד ב' ד"ה כי נגע וכו' כ"כ יעו"ש והובא במל"מ פכ"ג מהל' כלים ה"ט (ודע דמצאתי כאן מקום להעיר במש"כ שם המל"מ וז"ל ודע דמסוגיית פ' בהמה המקשה (ע"ב ב') מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דילמא לא ס"ל לדעולא כלל עכ"ל. ואני בעניי ראיתי להתוס' בכריתות ט"ו ב' ד"ה בניתזין וכו' וז"ל בפרק העור והרוטב לא משני הכי כי פריך טומאת בית הסתרים היא (ר"ל דהו"ל לשנויי התם בשעת פרישתן מאביהן ובלא נתזין בכל כחו, כן נראה לענ"ד) וצ"ל פלוגתא דאמוראי היא בפרק בהמה המקשה דעולא ורבינא והכא אליבא דרבינא עכ"ל והנה או דיש ט"ס בדברי התוס' וצ"ל והתם אליבא דרבינא ולכן מקשה התם שפיר דהא אוכלא דמיפרת הוא לא שייך וכמש"כ התוס' חולין ע"ג א' ד"ה חיבורי וכו' (ושם במנחות לחד שינויא) ואי משום דבשעת פרישתן מאביהן וכו' רבינא לא ס"ל כן א"נ ס"ל דרבינא מודה לדעולא רק דבהכי פליגי בנתזין בכל כחו דלרבינא לא מטמא ולעולא מטמא יהיה איך שיהיה יש פלוגתא בין עולא לרבינא והתימה עליו שלא הביא זה אבל י"ל שלא היו למראה עיניו התוס' ישנים דמסכת כריתות (וכן משמע עוד לעיל בפ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"ב ועוד דוכתי טובי) והבן (וע"ע בפסחים פ"ה א' ד"ה ולרבינא וכו' דמבואר שם דהסוגיא דכריתות אזלא אליבא דעולא יעו"ש וע"ע בתוס' חולין ע"ג א' דמחלקין בין בשר הפורש מאבר מן החי דהתם שפיר יש לטהר בניתזין בכל כחו אבל בהא דחולין לא שייך כן ואפילו בניתזין בכל כחן מטמא יעו"ש א"כ ה"ה בפסחים אין לחלק בין נתזין בכל כחן או לא ודלא כמש"כ בפסחים ובמנחות וכבר הרגיש בזה המל"מ בפכ"ג מהל' כלים יעו"ש היטב) והנה בכל זה יש אריכת דברים ולא רציתי להאריך עוד בזה.

ומש"כ הראב"ד עוד וז"ל ואח"כ חתך פסול מפני וכו'. א"א אפי' אחר זריקה אע"פ שיצא חוץ לעזרה שהרי נאכל בכל ירושלים עכ"ל. והנה אין לזה הבנה גם מדברי מרן ג"כ לא מצאתי נחת ועי' בלח"מ שתמה ע"ז יעו"ש. ואני אי לא מסתפינא אמינא שהראב"ד לא בא להשיג רק לפרש ודבריו נחלקים לשני דיבורים. והנה על מש"כ רבינו ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני השמנונית שמבחוץ ע"ז קאי וכתב אפי' אחר זריקה ור"ל אפי' יצא אחר זריקה ולא חתך ג"כ פסול לפי שמה שנפסל ביוצא והדר אזיל השמנונית דרך הבשר שבפנים (ובזה י"ל דלעולם לא שייך אשמנונית פסול יוצא רק דהשמנונית מועיל לדם דלא אמרינן דמיא בעלמא הוא וי"ל דלזה כיון מרן בכ"מ יעו"ש היטב ודוק. ויש ליישב בזה מה שתמה הלח"מ רק שט"ס נפל בדברי מרן. והנה כיון שכן דוקא קודם קבלה נפסל אבל אחר קבלה אה"נ דכשר מטעם דבשמנונית בלא דם לא שייך ע"ז פסול יוצא, והבן) ומש"כ הראב"ד אע"פ שיצא חוץ לעזרה וכו' קאי על מש"כ רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר ע"ז כתב אע"פ שיצא חוץ לעזרה וכו' אע"פ שזה פשוט מ"מ לא נמנע מלכתוב כן. וזה לא יהיה זר בעיניך דהנה מפשט לשון מרן והלח"מ מבואר דקאי על מש"כ שבשר קדשים קלים וכו' מבואר מזה שלפניהם היו כתוב זה על בשר קדשים קלים ולפי מש"כ לפנינו מבואר דקאי על מש"כ ואם קיבל ואח"כ חתך וכו' לכן נ"ל דהעיקר כמש"כ וכל אחד על מקומו יבא בשלום.

טז

פסולה

שנאמר וכו'. שם בזבחים כ"ו א' ודוקא בקדשי קדשים פסול ולא בקדשים קלים וזהו בין לאביי בין לרבא שם ועי' מש"כ לקמן בהלכה י"ז בשם מרן.

יז

בקדשי

קדשים וכו'. לפנינו מבואר שם דבנתלה ושחט בין לאביי בין לרבא כשר אמנם העיקר כמש"כ מרן דכצ"ל ברבינו היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשר. תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ בקדשים קלים כשר עכ"ל ובזה מיושב היטב גם מה שהעירותי בהלכה ט"ז.

יח

פסולים

שישנה וכו'. עיין פסחים ס"ג א' וב"ק ע"ב א' וזבחים ל' א' וחולין כ"ט ב' ושם ל"ו א' וקכ"ח א'.

יט

פסול

שאין וכו'. שם בזבחים כ"ו א' ובין לאביי ובין לרבא הדין כן.

כ

ותלה

המזרק וכו' שהגביה הבהמה וכו'. כ"כ רבינו לפרש הא דאיתא שם בזבחים תלה וקיבל מהו דקאי על הבהמה או על המזרק וכ"כ הלח"מ.

כשר

שאויר וכו'. היינו כרבא אבל לאביי בקדשים קלים כשר ובקדשי קדשים פסול והלכה כרבא.

כא

כשר

מין וכו'. ביומא נ"ח א' בעיא דאיפשיטא. ומפרש רבינו הא דאמר שם ת"ש דתני דבי ר"י ואת כל כלי השרת וכו' קאי זה על שני הלשונות דהאיבעיא שם. וכ"ה בתוס' סוכה ל"ז א' ד"ה כי היכי וכו' יעו"ש היטב. ובחנם נדחק מרן בזה דמשמע מדבריו דהפשיטות קאי על לישנא בתרא וכ"כ הלח"מ מ"מ דברי התוס' הנ"ל מכריעים וע"ע בירושלמי פרק ה' דיומא ה"ד יעו"ש.

כשר

מפני וכו'. כאיכא דאמרי שם דבדם כשר ובקומץ פסול.

כב

שם

כל

אחד וכו'. חגיגה י"א א' קדושין ל"ו ב' וזבחים ד' א' י"ג א' י"ד ב' ט"ו ב' ועיין מש"כ לעיל פ"ט מהל' ביאת המקדש ה"ו. ומש"כ בהולכת אברים לכבש וכו' עיין עירובין ק"ד א' פסחים ס"ה ב' חגיגה י"א א' יומא כ"ז א' זבחים ד' א' י"ד ב' כ"ד ב' מנחות י' א'.

בקמיצת

המנחה. זה מבואר בפ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ה ובפי"ב מהל' מעשה הקרבנות הכ"ג יעו"ש היטב (ודברי הלח"מ שלא בדקדוק) ובמליקה כיון שהזכיר שם בפ"ו ובפ"ז דבעינן שיהא על המזבח א"כ ממילא ידעינן דדוקא בכהן וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח עי' מש"כ לעיל בפ"ג מהל' כלי המקדש ה"ט ד"ה אבל ליגע וע"ע בסוף פ"ט מהל' ביאת מקדש יעו"ש היטב (וכן משמע עוד בשם ה"ו דדוקא שחיטה כשרה ולא מליקה) ובזה מיושב היטב מה שהקשה בזה הלח"מ. וע"ע לקמן בהל' פסולי המוקדשין פ"ז ה"א, ופ"ג הט"ו ופי"א ה"א.

כג

אינה

הולכה. בדבר זה יש אריכות דברים. עיין זבחים י"ג א' מחלוקת ר"ש ורבנן בחשב מחשבת פיגול או פסול בהולכה דלר"ש כיון דאפשר לבטלה לא הוי עבודה ולא פסלה ולרבנן הוי עבודה ופסלה יעו"ש ובתוספתא שם פ"א (ושם הלשון מגומגם וצריך תיקון יעו"ש היטב ודוק) ובתו"כ פרשת צו פי"ב פרשה י"ח יעו"ש היטב. והנה מפשט לשון המשנה משמע דדוקא בהלוך מרובה פליגי ומטעמא לפי שאפשר לבטלו ולשחוט בצד המזבח אמנם אם שחט בצד המזבח וזרקו ושם חשב עלה זה תלוי אם נימא דהילוך שלא ברגל הוי הילוך א"כ הוי הולכה מעלייתא ופסיל ביה מחשבה ואי לא הוי הילוך שלא ברגל הילוך לא פסלה ביה מחשבה וכן איתא שם י"ד א' ואת"ל סבר הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אין מחשבה מועלת כלל עכ"ל הגמ' מבואר מזה דמספקא ליה אי ס"ל הולכה שלא ברגל שמה הולכה פסל ביה מחשבה ואי ס"ל לא שמיה הולכה לא פסל ביה מחשבה כלל בהולכה. ולפ"ז רבנן דפליגי עליה ס"ל אפי' הולכה דאפשר לבטלה מ"מ הוי הולכה ופסלה ביה מחשבה. ולפי"ז י"ל דר"ש אולי ס"ל דאם לא היה הולכה כלל מ"מ לא מיפסל העבודה בזה דבלא הולכה נמי כשר ולרבנן י"ל ג"כ דבלא הולכה נמי כשר ומ"מ אם חשב בהולכה המחשבה מהניא לפסול. א"נ י"ל לרבנן דס"ל דהולכה מעכבת ובלא הולכה כלל פסולה ולכן ס"ל כיון דא"א שלא בהולכה כלל הו"ל הולכה עבודה כשאר עבודות ופסלא ביה מחשבה, אבל יש סברא לומר ג"כ דהולכה על כרחך בעי לכו"ע ובלא הולכה כלל פסולה לכו"ע רק דבזה פליגי כיון דבאמת אי לא היה מוליך מ"מ יכולין לזרוק לא הוי עבודה חשובה דמביאה לידי אכילה לכן לא פסל בה מחשבה לר"ש אבל מ"מ בעי הולכה דמ"מ עבודה היא מדפסיל בה זר כדאי' שם ע"ב. והנה שם ע"ב בעו לה אי הולכה שלא ברגל הוי הולכה או לא ופירש"י וז"ל ופסלה בה מחשבה לרבנן או אם עשאה זר פסולה או לא שמיה הולכה ולא פסלה ביה מחשבה עכ"ל.

ולכאורה יש לעיין בזה למאי נפק"מ כ"כ דאם הוי הולכה פסלה ביה מחשבה לרבנן ואמאי לא פי' דפסלה בה מחשבה לר"ש נמי ועוד אמאי לא פי' דאם נימא דהולכה היא העבודה כשרה ודי בזה ואם לא שמיה הולכה בעינן דיחזור ויתקן וליבעי הולכה אם יש לו תקנה ואם אין לו תקנה נפסל בכך. והנה בתוס' שם לפי גירסת הצאן קדשים איתא שם כך וז"ל פירש"י ליפסל בה במחשבה וגם בזר דאי שמה הולכה מחשבה שלא לשמו או פיגול פוסלת בה או אם זר מוליך אפילו בהושטת ידו פסולה ואינו יכול לתקנו להחזירה ולהוליכה כהן ואי לאו שמה הולכה אינו קרוי עבודה וצריך להחזירה לאחוריו ולעשות הולכה ברגל וגם אם עשאה זר אין בכך כלום ויכול לתקנה בכהן בהושטת יד דכהן יעו"ש היטב. והנה לא העתיקו דפסלה בה מחשבה לרבנן דוקא ויכול להיות דמיירי נמי לר"ש וכתבו נמי דאם לאו הולכה היא מחוייב להחזיר ולהוליך ומשמע לכאורה דזה הוי לכו"ע ועל כרחך צריך להוליך וכן משמע נמי מהא דפשט הש"ס מהא דיושב ושמאל פסול הא עומד דומיא דיושב כשר ופשיט מינה דהוי הולכה אף שלא ברגל יעו"ש. ומינה מבואר דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה הוי עבודה פסולה אף בעומד מבואר מזה דהולכה היא דבר המעכב את העבודה וא"כ כי מסיק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וע"כ צריך לחזור ולהוליך ברגל וא"כ יש לעיין אמאי ס"ל לר"ש דלא פסלא בה מחשבה הא כיון דאפי' אם עומד בצד המזבח ושוחט וזורק על כרחך מוכרח לעשות הולכה ברגל וא"כ לכאורה צ"ל דס"ל לר"ש דהן אמת דבעינן ארבע עבודות מ"מ עבודה דאינה מוכרחת להיות רק מחמת גזיה"כ ולא מחמת עצמה אינה חשובה ליפסל במחשבה אף כי באמת דחוק היא כיון דבעינן ע"כ הולכה ברגל א"כ עבודה חשובה היא ולא אפשר לבטלה ולמה לא פסיל בה מחשבה.

ולכאורה היה נ"ל לומר כי לר"ש מספקא ליה לעיל י"ד א' אי ס"ל הולכה שלא ברגל שמי' הולכה ופסלה ביה מחשבה אי לא שמיה הולכה ולא פסלא ביה מחשבה וס"ל דלא בעי כלל הולכה אבל לרבנן י"ל דשפיר בעי הולכה והולכה מעכבת לכן פסלה בה מחשבה. ובזה יש ליישב מאי דכתב רש"י בד"ה שמה הולכה ופסלה בה מחשבה לרבנן וכו' דאילו לר"ש פשיטא ליה דלא שמה הולכה דאם שמה הולכה א"כ אמאי פסיק ותני במשנה דאין מחשבת הולכה פוסלת במזבח החיצון דאפשר לשחוט בצד המזבח וזורק והא אכתי מחוייב להושיט ידו ולזרוק על המזבח וא"כ המחשבה פוסלת אז אלא ודאי דלר"ש ס"ל דלאו הולכה היא ואינה מעכבת כלל. אך יש לעיין קצת דא"כ אמאי אמר שם י"ד א' ואת"ל סבר הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכו' דמשמע דספוקי מספקא ליה ואמאי לא פשיט ממתניתין מדס"ל דאין הולכה פוסלת במחשבה אלמא דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה. והיה אפ"ל דממתניתין אינו ראיה כ"כ דלעולם י"ל דבעי ר"ש הולכה והולכה שלא ברגל לעולם לאו שמיה הולכה והנה ת"ק ס"ל דאם חישב בהולכה מחשבת פסול הוי פסול ולית ביה שום תיקון אמנם ר"ש ס"ל באמת דהולכה בעינן והולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה וס"ל דבחטאת החיצונה לא פסלה מחשבה משום דאפשר לבטלה ואי משום דבקרוב למזבח הא התם מחוייב לעשות הולכה ברגל ואי הוא עביד שלא ברגל לאו הולכה היא כלל ולא פסלה בה מחשבה ומחוייב לעשות הולכה אחרת ברגל ואי חשיב אז י"ל דשפיר פוסלת מחשבה בה רק ר"ש מיירי מאותו הילוך דמיירי ביה ת"ק וס"ל דמחשבה פוסלת וע"ז קאי ר"ש ואמר דאין מחשבה פוסלת אבל יש ג"כ מחשבה שפוסלת בהילוך לר"ש אבל ג"ז דחוק מאד דמשמע דכללא כייל ר"ש דאין מחשבה מועלת בהילוך כלל והנה בכ"ז צריך עיון רב.

שוב איתא שם ט"ו א' הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן (דלר"ש לאו עבודה היא מדלא פסלה בו מחשבה ולרבנן הויא עבודה) ובעי שם למימר דבהולכה רבתי כו"ע ס"ל דפסלה בה מחשבה כי פליגי בהולכה זוטרתי (ופירש"י בהולכה ברגל כו"ע ס"ל דעבודה גמורה היא ופסלה ביה מחשבה ולא פליגי רק בהולכה שלא ברגל ועיין במל"מ שהאריך טובא בזה. והנה פי' השלישי שהביא דיש לפרש הש"ס הכי דהולכה רבתי וזוטרתי מיירי בהולכה שלא ברגל וה"ק בהולכה רבתי שלא ברגל כו"ע לא פליגי דפסולה ולא מיירי במחשבה אלא מצד עצמה פסולה כיון שאין דרכה לעשותה שלא ברגל כי פליגי בהולכה זוטרתי דהיינו שוחט בצד המזבח לר"ש לא שמיה הולכה ופסולה, לרבנן שמיה הולכה וכשרה ומשו"ה פסלא ביה מחשבה. ואין הכוונה דר"ש מיירי בשוחט בצד המזבח וזורק בהושטת יד דלא פסל ביה מחשבה שהרי כבר כתבנו דפשטא דמתניתין איירי בהילוך שנעשה בהכשר ולפי פי' זה על כרחך לומר דלר"ש אפי' שוחט בצד המזבח בעינן הילוך ברגל דהא כי פליגי הוי דומיא דלא פליגי וכיון דלא פליגי כתבנו דמיירי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה כי פליגי הוי נמי בפסול מצד עצמו ולא בפסול מחשבה אלא דבמתניתין מיירי בשכבר הלך ברגל ואצל המזבח הושיט ידו וזרק דלר"ש הולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה ומשו"ה לא פסל ביה מחשבה ומינה ילפינן לשוחט בצד המזבח ולא הלך ברגל דנפסל הזבח משום דלא קיים מצות הליכה ולרבנן פסל בה מחשבה משום דהליכה שלא ברגל כהאי גוונא דדרכה בכך מיקרי הליכה ומינה לשחט בצד המזבח דלא בעינן הילוך משום דהליכה שלא ברגל שמיה הליכה עכ"ל. ושוב כתב וז"ל הפי' השלישי דהליכה רבתי וזוטרתי הוי שלא ברגל לא ניתן להאמר משום קושיית הגמרא דפריך ובהליכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי בהליכה רבתי פליגי ואי אמרת דהליכה רבתי דקאמר היא שלא ברגל א"א לומר דבהא פליגי ר"ש ורבנן דהא טעמא דר"ש הוא לפי שהיה יכול לשחוט בצד המזבח ועוד דליכא למימר לפי האמת לרבנן הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפי' שלא כדרכה עכ"ל.

והנה זה הפי' שדחאו המל"מ בשתי ידיו, קיימו חי' בעל פנים מאירות בשתי ידים ותורף דבריו דהילוך שלא ברגל דומה להולכה שעשאה זר דמסקינן דלר"ש פסול אף דלאו עבודה היא ליפסל במחשבה מ"מ עבודה היא למיפסל בזר וה"נ לענין שלא ברגל ומתחלה ה"ק דהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן דס"ל דעבודה חשובה היא ולא איפשר למיבטלה לכן פסולה ג"כ שלא ברגל אבל לר"ש דס"ל דלאו עבודה חשובה היא ואפשר לבטלה לכן כשר ג"כ שלא ברגל זהו תורף כוונת הש"ס.

והנה רצה הש"ס לפרש כוונתו כן דבהולכה רבתי כו"ע לא פליגי דפסולה (ר"ל עד שיתקן או פסולה ממש ואין מועיל תיקון דאע"ג דלעיל אסיק בתיובתא למ"ד דלא אפשר לתקונה מ"מ כאן רוצה הש"ס לומר כמ"ד דלא מועיל לה תיקון יעו"ש היטב. ולקמן אי"ה יבואר עוד בזה) אם הוליך שלא ברגל ואף דס"ל דלאו עבודה חשובה היא ולא פסלה בה מחשבה משום דאפשר לבטלה, מ"מ לענין הילוך שלא ברגל הוי כהוליכה זר דלענין זה שפיר מיקרי עבודה וכי פליגי בהולכה זוטרתי פליגי דהיינו ששחט סמוך למזבח והוליכה שלא ברגל לרבנן הוי עבודה גמורה כיון שדרכה בכך ופסלה בה מחשבה ור"ש ס"ל דאע"פ שא"א לבטלה מ"מ לאו עבודה היא כיון שהוליכה שלא ברגל ולא פסלה בה מחשבה דס"ד דר"ש מכשיר בהילוך דלא פסיל מחשבה בכל הולכות הן ברגל (ובהולכה רבתי) או שלא ברגל בהולכה זוטרתי ופריך ובהולכה רבתי לא פליגי ר"ל אם אמרת הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן על כרחך בהולכה רבתי פליגי אם מותר לעשות שלא ברגל, דלרבנן הוי עבודה פסולה דאסור להוליך שלא ברגל ולר"ש כשרה להוליך שלא ברגל דלאו עבודה היא, דקתני אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבח וזורק ש"מ דפליגי בהולכה שאפשר לבטלה, אבל שוחט בצד המזבח דא"א לבטלה מודה ר"ש דפוסל מחשבה וע"כ ש"מ אם נאמר דהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן על כרחך בהולכה רבתי פליגי ולרבנן דהוי עבודה אסור להוליך שלא ברגל ולא פסלה מחשבה שלא ברגל ולר"ש דלא הוי עבודה מותר להוליך שלא ברגל אבל בעבודה דא"א לבטלה פסלה מחשבה אליבא דכו"ע, ולמאן דגרס בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דלא פסלה טעמא דלאו כלום הוא ואין שם הולכה עליו לא פסלה מחשבה אלא פליגי בהולכה רבתי אם עשה שלא ברגל דלרבנן פסולה דהוי עבודה ואסור להוליך שלא ברגל אבל לר"ש כשרה ומטעם דלא הוי עבודה דאפשר לבטלה, אבל אי לאו מטעם דאפשר לבטלה מודה ר"ש דאסור להוליך שלא ברגל דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה ולכך בהולכה זוטרתי אליבא דכו"ע כשרה כיון דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה וא"כ אף דא"א לבטלה מ"מ לאו כלום היא ואין שם הולכה עליו ולא פסלה בה מחשבה וכולה צורך זריקה היא יעו"ש היטב.

ולפי"ז שפיר אזדא ליה קושית המל"מ מאי דהקשה והא פריך הש"ס ובהולכה רבתי לא פליגי וכו' ועל כרחך התם מיירי בהילוך ברגל ומטעם דאפשר לבטלה יעו"ש אה"נ דהמשנה מיירי דבהולכה ברגל פליגי וס"ל לר"ש דמטעם דאפשר לבטלה אה"נ דלא פסלא בה מחשבה ומטעם זה גופיה ס"ל לר"ש דהולכה שלא ברגל שמיה הולכה כיון דלאו עבודה חשובה היא ואפשר לבטלה וכנ"ל. גם מש"כ עוד המל"מ וז"ל ועוד דליכא למימר דלפי האמת לרבנן הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפילו שלא כדרכה עכ"ל. וע"כ כוונתו אהאי דאסקינן דכי פליגי בהולכה רבתי פליגי וא"כ ס"ל לרבנן דאפילו הולכה רבתי הוי הולכה שלא ברגל הולכה וע"ז כתב דליכא למימר הכי והיינו משום דהוא מפרש דדומיא דקאמר כי פליגי בהולכה זוטרתי היינו דלר"ש לא הוי שלא ברגל הולכה ולרבנן הוי הולכה ה"נ כדמסיק דפליגי בהולכה רבתי ה"נ כן הוא דמיירי שהוליך שלא ברגל ולרבנן דפסלה בה מחשבה משום דס"ל דשמה הולכה ור"ש ס"ל דלא שמיה הולכה ולכן לא פסלה בה מחשבה וע"ד קושייתו הראשונה. אמנם הרב פנים מאירות בחי' רוח אחרת עמו דמפרש דכי קאמר דפליגי בהולכה זוטרתי היינו שהוליכה ברגל וס"ל לר"ש דכיון דכשרה בלא הולכת רגל לאו עבודה היא ולכן אף שהוליכה ברגל לאו שמה עבודה ואינה פוסלת בה מחשבה ולרבנן דס"ל דשמה הולכה ולכן פוסלת מחשבה בה וה"ה אם הוליכה שלא ברגל פסולה לרבנן דגם הולכה זוטרתי שמה הולכה ועבודה חשובה היא ולכן בעינן ברגל דוקא. וכדמסקינן דבהולכה רבתי פליגי אה"נ דה"ק דמתניתין מיירי בהוליכה ברגל ולרבנן דס"ל דעבודה חשובה היא ופסלה בה מחשבה לכן לדידהו אם הוליכה שלא ברגל פסולה אבל לר"ש דס"ל דאף אם הוליכה ברגל לא פסלה בה מחשבה והיינו מטעם דלאו עבודה חשובה היא כיון שאפשר לבטלה ולכן ה"ה אם הוליכה שלא ברגל לא פסלה וא"כ לרבנן הולכה שלא ברגל לאו שמיה הולכה ולר"ש שמיה הולכה.

והנה לפי"ז בהולכה רבתי ס"ל לר"ש דלא פסיל מחשבה וס"ל דכשר אף שלא ברגל ולרבנן פסול שלא ברגל בהליכה רבתי ובהליכה זוטרתי שלא ברגל פליגי בזה שתי נוסחאות ולחד לישנא דכו"ע פסלה ולחד לישנא לכו"ע לא פסלה עיי"ש ברש"י. והנה לפי"ז אתיא דברי הש"ס דהתם י"ד א' דבהולכה רבתי מכשיר רש"י ובהולכה זוטרתי ג"כ מסתפקא ליה איך ס"ל לר"ש אם סבירא ליה הולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה א"כ לא פסל מחשבה כלל בקרבנות החיצונים לר"ש ואם ס"ל כיון דא"א לבטל א"כ הולכה חשובה היא ובין אם ס"ל הולכה שלא ברגל שמה הולכה פסלה או דס"ל דבעינן דוקא הולכה ברגל ולכן פסלה ביה מחשבה. וע"ע במל"מ שפירש עוד שתי פירושים בהא דקאמר בהולכה רבתי כו"ע לא פליגי דפסלה כי פליגי בהולכה זוטרתי. הפי' הראשון דה"ק בהולכה ברגל כו"ע לא פליגי דפסלה בה מחשבה כי פליגי בהולכה שלא ברגל דלרבנן שמה הולכה ופסלה בה מחשבה ולר"ש לא שמה הולכה ולא פסלה ביה מחשבה (ודוקא בקרוב למזבח ס"ל לרבנן דשמיה הולכה אבל ברחוק ממזבח והוליך שלא ברגל גם רבנן מודו דלאו שמיה הולכה ולכן קאמר הש"ס דבהולכה זוטרתי פליגי והיינו שהיה קרוב למזבח דוקא יעו"ש היטיב). והנה אם שחט בצד המזבח ולא הוליך ברגל לרבנן ודאי כשר ופסלא ביה מחשבה אבל לר"ש בשוחט בצד המזבח אם בעי הילוך ברגל יעו"ש שלא העלה דבר ברור בזה.

ופירוש שני פירש דה"ק דבהולכה רבתי ברגל כו"ע לא פליגי דפסל ביה מחשבה ודאי כיון שעבודה חשובה היא וא"א לעשות בלא הולכה כי פליגי בהולכה ברגל בהולכה זוטרתי והיה יכול לזרוק בהושטת יד לבד בלא הולכה ברגל ואיהו עביד הולכה ברגל לרבנן שמיה הולכה ופסלה ביה מחשבה כיון דאפילו אי היה עביד בלא רגל ג"כ שמה הולכה ופסלה ביה מחשבה כ"ש השתא דעביד ליה ברגל דשמיה הולכה ופסלה ביה מחשבה ור"ש ס"ל כיון דאי בעי היה עביד שלא ברגל ולא היה פוסל ביה מחשבה דלאו שמיה הולכה עכשיו נמי דעביד ביה ברגל ג"כ לאו שמה עבודה ולא פסלה ביה מחשבה.

(ויש לי מקום עיון קצת בדבריו דמתחלה כתב בפשיטות דלהכי נקט הש"ס דפליגי בהולכה זוטרתי משום דדוקא בהולכה זוטרתי ס"ל לרבנן דהולכה שלא ברגל שמיה הולכה אבל בהולכה מרובה כו"ע מודו דלא שמיה הולכה יעו"ש ושוב בהחזרת הפירושים כתב דיש לספק בזה אם בהולכה שלא ברגל בהילוך מרובה ס"ל לרבנן דשמיה הולכה או לא וכתב דזה תלוי בשינוי הנוסחאות אם גרסינן דבהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דלא פסלה א"כ כולל הליכה זוטרתי אף הילוך מרובה אבל אם נימא דהגירסא כו"ע לא פליגי דפסלה ועל כרחך משום שא"א לבטלה והיינו דוקא בכדי הושטת יד וא"כ מעיקרא כי אמר דבהליכה זוטרתי פליגי היינו דוקא ג"כ בהושטת יד ויש לעיין בזה).

וכתב עוד דבין פירוש הראשון ובין פירוש השני אי גרסינן דבהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסלה א"כ אין נפק"מ לענין דינא דלשני הפירושים על כרחך כו"ע ס"ל דבהילוך זוטא שלא ברגל הוי הילוך דאל"כ אף בהילוך ברגל באותו הילוך זוטרתי כדי הושטת יד לא פסלה לפי' השני. אמנם אי גרסינן דכו"ע לא פליגי דלא פסלה הנה לפי' השני הוא ה"ק דאם הוליך ברגל בכדי הושטת יד ס"ל לכו"ע דלא פסלה ומטעם דהיה יכול לעשות בלי הילוך ברגל כלל רק בהושטת יד גרידא. ולפי פי' הראשון הא רבנן ס"ל דבהושטת יד הויא שמיה הולכה ופסלה ביה מחשבה.

ומעכשיו נבא לבאר דברי רבינו דמש"כ דהולכה שלא ברגל אינה הולכה וס"ל דאם נתן בהושטת יד לא הוי הולכה כלל ופסולה משום דס"ל דרבנן ס"ל דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה וס"ל דגרסי' דבהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דלא פסלא (וכגירסתינו בש"ס) וכ"כ הלח"מ והמל"מ ועי' במל"מ שהאריך קצת בזה יעו"ש היטב. ומעתה נאמר דבהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דאסור להוליך שלא ברגל כיון שא"א לבטלה ול"פ רק בהולכה רבתי ומשום דאפשר לבטלה ומ"מ הלכה כרבנן דאף באפשר לבטלה מ"מ בעי הילוך ברגל דוקא. ובזה ניחא מש"כ רבינו בפי' המשניות דרבנן ס"ל דאפי' באפשר לבטלה מ"מ עבודה היא קאי על הילוך רבתי דוקא אבל בהילוך זוטרתי כו"ע ס"ל דבעינן הילוך ברגל ולפי"ז לא צריכה למימר דהתוס' ורש"י פליגי על רבינו ז"ל בזה וכמש"כ המל"מ. דאינהו מיירי בהילוך רבתי והבן היטב. ומעתה אתי שפיר פסק רבינו כעולא בשם ר' יוחנן דהילוך שלא ברגל לא שמיה הילוך כלל ולא חילק בין הולכה רבתי לזוטרתי. וע"ע בירושלמי פ"ה דיומא ה"א יעו"ש היטב. ולא רציתי להאריך עוד בזה ואי"ה במקו"א יבואר עוד מזה.

לפיכך

כהן שקיבל וכו'. כצ"ל ותיבת גדול ט"ס.

כד

יחזור

לימינו. זבחים ל"ב א' מנחות כ"ו א'.

נפסל

הזבח. שם ועיי"ש עוד צ"ו ב' וסוטה י"ד ב' ומנחות פ"ב ב' וע"ע תוספתא דזבחים פ"ג ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ב ובצו פי"ח ובמצורע פ"ג יעו"ש.

יחזיר

לכלי וכו'. זבחים שם וע"ש ל"ד ב'.

כה

ואספו

כשר. יומא מ"ח א' זבחים ט"ו א' ל"ב א' תו"כ ויקרא פ"ד פרשה ד'.

נפסל

הזבח. יומא שם זבחים ט"ו א' כ"ה א' ועיי"ש ל"ד ב' צ"ב ב' ופסחים ס"ה א' ומנחות כ"ו ב' ובתו"כ שם ועיין לעיל פ"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"ו יעו"ש.

כו

ה"ז

כשר. עי' זבחים ל"ב א' ולקמן הלכה כ"ח ולקמן פ"ב ה"י יעו"ש היטב וכ"ש הכא דלא עשה שום מעשה לגריעותא ועיין בתוספתא פ"ג דזבחים יעו"ש היטב שהלשון שם צריך תיקון יעו"ש ואף דלכתחלה צריך לקבל כל הדם כמבואר לעיל פ"ד מהל' מעשה הקרבנות ה"ח מ"מ בדיעבד כשר כמש"כ מרן וכן מבואר בתוס' ל"ד ב' ד"ה למעוטי וכו' וכ"מ שם בהא דממלא מדם התערובת יעו"ש והא אינו מקבל כל הדם וכ"ה ביומא נ"ו ב' דקאמר התם דילמא אשתפיך יעו"ש היטב ועיין תוס' זבחים ס"ו ב' ד"ה ואלא וכו' וכ"ז פשוט וברור ועיין לעיל בהל' מעה"ק שם (ובאמת הראיה מדם התערובת והא דיומא שם יש לדחות דמ"מ בשעת הקבלה קיבל כל הדם ושוב נשפך אמנם מהנך דוכתי מוכח להדיא). ועיין בתוס' מעילה ה' ב' ד"ה אמר רב וכו'.

לא

דם וכו'. יומא מ"ח א' זבחים כ"ה א' ל"ה א' פסחים ס"ה א'. ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ב שם הגירסא מדם הנפש לא מדם הבשר ולא מדם התמצית יעו"ש ובקרבן אהרן (ומכאן יש ליישב קצת על מה שהשיגו האחרונים מכאן על הט"ז ביו"ד סוף סימן כ"ג שכתב דבעור אין דם והקשו מכאן דקאמר ולא מדם העור יעו"ש וי"ל דגירסת הט"ז היה כגירסת התו"כ).

כז

אחד

מן וכו'. זבחים י"ד ב' ט"ו ב' וע"ע מנחות ו' ב' וע"ע תוספתא פ"ג דזבחים וע"ע לעיל בפ"א מהל' מעשה הקרבנות ה"א ודוקא שזרקו כהלכתו אבל אם זרקו שלא כהלכתו לא נפסל הזבח כמו שיתבאר אי"ה לקמן בפ"ב ה"י יעו"ש היטב ועי' במרן שכתב שני לשונות בזה. אמנם נראה לענ"ד מטעם שכתבתי דלשון זה עיקר. ומש"כ רבינו דווקא בהולכת הדם ולא כ"כ בהולכת איברים לכבש וכבר העיר בזה המל"מ אפ"ל דרבינו דמיירי בפסול הזבח ואילו בהולכת איברים לכבש הזבח לא נפסל כיון דהקטרה לא מעכב, ועוד י"ל דהא שמאל כשר בהולכת איברים לכבש וי"ל דה"ה שאר פסולין כמו שיכור ואונן (עיין זבחים כ"ד ב') ורבינו כולל כאן כל פסולי עבודה לכן נקט הולכת דם אי נמי י"ל דבהולכת איברים לכבש מהני בה תקנה להחזירה לאחוריו ועוד י"ל כיון דלא מעכבא כפרה אינו פסול רק לכתחלה ולא בדיעבד ועיין רש"י זבחים י"ח א' ד"ה אי מהתם וכו' יעו"ש היטב דמשמע שם כן מלשונו הזהב ויש לעיין עוד בזה.

יחזיר

לכשר. זבחים י"ד ב' ל"ב א' ומיירי שלא הוליכו כלל אלא מעשה איצטבא בלבד הוא דעבד עי' רש"י שם י"ד ב' ועיי"ש ל"ד ב' תוס' ד"ה וליהוי וכו'.

שהוליכו

הפסול וכו'. דבזה א"א לתקן כמ"ש רבינו בסוף דבריו ויש נפק"מ בין הולכה שלא ברגל דמסקינן שם ט"ו א' דאפשר לתקוני וכמש"כ מרן לקמן פי"ג ה"ח יעו"ש ועיין בלח"מ ומל"מ מש"כ בזה. וראיתי בחי' בעל פנים מאירות שכתב שם וז"ל הוליכו זר וכו' פליגי בני ר' חייא ור' ינאי וכו' מר סבר לא אפשר לתקוני וכו' ואע"ג דאתותב לעיל ר"ל האי מ"ד סבר הולכה שלא ברגל שמיה הולכה אבל לעולם לא אפשר לתקוניה עכ"ל. וכוונתו דמאן דס"ל דלא מהני תקנה בחזרה ה"ה בהולכה שלא ברגל לא מהני חזרה ואי משום קושייתו ס"ל דהאי תנא דמתניתין ס"ל דהולכה שלא ברגל שמיה הולכה יעו"ש היטב. אבל באמת בלא זה לק"מ כי יש לחלק בין הולכה שלא ברגל דמהני תקנה ובין הוליכה זר וע"ע שם. והבאתיו למעלה בהלכה כ"ג בפי' השלישי יעו"ש היטב דמדמה הולכה שלא ברגל להוליכה פסול יעו"ש היטב אמנם באמת יש לחלק ביניהם וק"ל.

שהוליכו

הכהן וכו'. כן דעת רבא שם ולקמן בפרק י"ג אי"ה יתבאר זה.

כח

חוזר

הכשר וכו'. זבחים כ"ו ב' ל"ב א' תוספתא שם פ"א ופ"ג יעו"ש.

עושין

הדם וכו'. עיין מעילה ה' ב'.

כמו

שבארנו. לעיל פ"ד מהל' מעשה הקרבנות ה"י ופ"ז מהל' תמידין ומוספין ה"ד יעו"ש.

נפסל

הזבח וכו'. עי' בהשגת הראב"ד שכתב ע"ז וז"ל א"א סבור אני שטעה בזה שהוא סבור כשאמרו כוס עושה חבירו דחוי או שיריים בקבלה בלבד אמרו אפי' בלא זריקה ואינו כן שאין השאר לא דחוי ולא שירים עד שיזרק מן הראשון ואפילו קיבל הכשר תחלה וכ"ש פסול עכ"ל. ובאמת כן הוא במעילה שם והא קמ"ל דפסול עושה שיריים אע"ג דקביל פסול וזרק וקיבל כשר וזרק לאו כוס היא מ"ט דשיריים נינהו עכ"ל הגמ' ומשמע דוקא דזרק הפסול הא קיבל ולא זרק לאו שיריים נינהו וע"ע זבחים כ"ו ב' וליהוי דחוי דתנן וכולן שקיבלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבלו קיבלו אין זרקו לא מ"ט משום דהוי דחוי לא משום דפסול במחשבה וכו' לא תימא זרקו לא אלא אימא שחטו לא וע"ע שם ל"ד ב' וברש"י שם ובתוס' ד"ה פסול וכו' אמנם כבר כתב מרן דגם דעת רבינו כן וחיליה מהא דלקמן פ"ג מהל' מעילה ה"י יעו"ש היטב דמבואר שם דפסול אין עושה דיחוי בזריקה מיהו שם מיירי בעושה שלא במקומו אבל במקומו שאני וראיה דהתם לא מפליג בין טמא לשאר פסול וכמש"כ התוס' זבחים כ"ו ב' בד"ה הב"ע וכו' יעו"ש היטב. ומטעם זה יש לעיין קצת על מש"כ התוס' בזבחים ל"ד ב' בד"ה פסול וכו' וז"ל ומיהו למ"ד שלא במקומו כמקומו דמי מוכח לעיל דה"ה בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל עכ"ל ולפי הנ"ל לא מוכח מידי מזה רק באם שנתן שלא במקומו אבל אכתי בנתן במקומו לא שמענו וי"ל דהבעיא היה באם נתן הפסול במקומו ויש לעיין בזה ועי' לקמן פי"ד ה"ב מש"כ בזה.

כט

נפסלה. זבחים כ"ה ב' כ"ו א' בכורות ל"ט ב'.

ל

זורק

את וכו'. זבחים שם וק"ט ב' פסחים ע"ט א' מנחות ט' א' כ"ו א' בכורות שם מעילה ט"ו ב' תוספתא פסחים פ"ו וזבחים פ"ד ועיין תו"כ ויקרא פ"ד פרשה ד' ובספרי תצא פיסקא ע"ח יעו"ש.

מן

האימורים וכו'. שם בפסחים ובזבחים ק"ט ב' ובמנחות שם ושם ובמעילה ובתוספתא שם ושם.

לא

לא

הורצה וכו'. דבפחות מכזית כמי שלא נשאר כלום דמי ואפילו בדיעבד לא עלתה לו זריקה עי' פסחים ע"ח ב' וכן משמע מהדין דלאחר זה דדוקא באיתנהו להבשר בעולם אם זרק הורצה משא"כ בחסר וליתיה בעולם ועי' זבחים ק"ד א' וברש"י שם ועי' לקמן פי"א ה"כ.

זרק

הורצה. פסחים ל"ד ב' ע"ז ב' זבחים ק"ד א' תוספתא דזבחים פ"ד ובירושלמי פ"ז דפסחים סוף הלכה ה' יעו"ש וע"ע פסחים ע"ט א'.

לב

שיצא

חוץ וכו'. עיין זבחים כ"ו א' ושם פ"ט ב'.

והבשר

בחוץ וכו'. עיין זבחים צ' א'.

לשרפו

אבל וכו'. ספ"ק דמעילה ז' ב' ח' ב' והראב"ד כ' דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה מותר באכילה ג"כ יעו"ש ובמרן ועיין מש"כ בזה לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ג ד"ה או שיצאו יעו"ש היטב מש"כ בזה.

לג

אימורי

קדשים וכו'. זבחים פ"ט ב'.

והם

בחוץ וכו'. שם צ' א' מימרא דרב פפא והכא לאו בדרך דחיה קאמר רק לקושטא דמילתא אמר משא"כ לקמן בפי"ז הי"ט כתב מרן דבמנחות מ"ז ב' אמר ר"פ בדרך דחיה יעו"ש היטב וה"ט דהכי איתא שם במנחות מתקיף לה ר"פ וממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי דכו"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא וכו' יעו"ש ומדקאמר דילמא אלמא דלדחיה בעלמא קאמר משא"כ הכא אמר בדרך החלטה גמורה ומה שהקשו כאן מהא דמנחות ה"ק איך פריך התם דיש לדחות כן והא הכא קאמר בפשיטות להיפך ופשוט וק"ל ולא ידעתי מה היה קשה לו לבעל הלח"מ בזה.

גם מש"כ מהא דרבינו פסק כרב גידל ולרב גידל על כרחך מוכרח הוא דלא פליגי באיתנהו בגוואי כמבואר במנחות מ"ז ב' יעו"ש היטב הנה כבר קדמו מרן גופיה בזה לקמן פרק י"ז יעו"ש היטב בתירוץ השני.

ומה שהקשה על תירוץ הר"י קורקוס שהובא במרן בפ"ג מהל' מעילה ה"ג יעו"ש אפ"ל דהר"י קורקוס כתב זה לתרץ דברי רבינו דפסק כרב גידל בחדא בהא דאינה מביאה לידי פיגול אבל בהא דאינו מוציא לא פסק כוותיה משום דבמעילה דף י"ב מייתי סייעתא לדרב גידל להא דאינו מביא לידי פיגול יעו"ש היטב ובתוס' ד"ה הפיגול וכו' יעו"ש ובד' ו' א' ושם ע"ב ובתוס' ד"ה שלא כתיקונה וכו' יעו"ש היטב והא דקאמר הש"ס דלא איתותב רב גידל וכו' היינו בניחותא או דהש"ס דמנחות לא נחית לחלק ביניהן וכמש"כ התוס' במנחות מ"ז ב' בד"ה ולאו וכו' יעו"ש היטב ועי' במרן לקמן בפרק י"ז ובפ"ג מהל' מעילה שם וע"ע בתוס' מנחות ע"ט א' ד"ה והדר וכו' ואי"ה במקו"א עוד יבואר מזה.

החזירן

מקטירין וכו'. הראב"ד השיג ע"ז ודעתו שאינן נקטרין ולענ"ד נראה דרבינו הוציא זה מהא דאיתא בספ"ק דמעילה כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה יעו"ש ברש"י שפי' דלענין שלא ליבעי שריפה לאלתר רק בעי עיבור צורה יעו"ש והתוס' בד"ה כי אמר וכו' השיג ע"ז יעו"ש וי"ל דרבינו מפרש לשריפה ר"ל להקטרה משא"כ באכילה. אבל לכאורה לא משמע כן בהלכה ל"ב אבל י"ל בזה כי אה"נ כוונת רבינו כן לשרפו היינו להקטירו וע"ע בתוס' יו"ט פ"ק דמעילה מ"ג בד"ה מועלין בהן וחייבין וכו' ובפ"ג מ"ב ד"ה ובלינה וכו' יעו"ש היטב ובתוס' חדשים שם.

חייבין

עליהן וכו'. זבחים צ' א' מנחות מ"ז ב' וכר' עקיבא ואליבא דרב פפא דס"ל כן ועי' מעילה ו' ב' וכר"ע ועיי"ש ברש"י בדר"ע יעו"ש.

לד

זורק

את וכו'. פסחים ס"ב א' ע"ז ב' ע"ט א' תוספתא פרק ו' דפסחים ופרק ד' דזבחים יעו"ש (ועיין בלחם משנה מה שהקשה על מה שכתב רבינו לקמן פרק י"א ה"כ דאם נשרפו השירים והקטיר הקומץ הורצה בדיעבד ומש"כ מרן שם שכ"ה בתוספתא פ"ד דמנחות יעו"ש יפה תמה עליו בלח"מ ששם לא הזכיר נשרף ונאבד יעו"ש ובאמת כן איתא ג"כ בש"ס גבי בשר וכמו שגליתי מקורו לעיל הלכה ל"א ד"ה זרק הורצה יעו"ש. והנה הלח"מ לחלק יצא בין מנחות לזבחים וכתב שמקור דברי רבינו מהסוגיא דפסחים ע"ח ב' יעו"ש היטב ופי' שזה קאי רק על מנחות ולא על זבחים יעו"ש היטב ונכון הוא. וכן פירש"י שם בפסחים ע"ח ב' בד"ה אלא וכו' שסיים וכתב וז"ל ור' יוסי אפי' נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשרה עכ"ל אלמא דגם הוא פי' כן דלא קאי רק על מנחות ולא על זבחים וע"כ הטעם כמו שפי' הלח"מ משום דבזבחים אתי שפיר בתירוץ הראשון דה"ק כמו שנחלקו בזבחים כך נחלקו במנחות, והבן).

זרק

הורצה. עי' לעיל הלכה ל"א ד"ה זרק הורצה במה שציינתי שם.

כמו

שביארנו. לעיל פ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ז.

זורק

את וכו'. עיין בלח"מ מש"כ בזה ובאמת דבריו דחוקים קצת מה שחילק דר' יהושע ס"ל הציץ אינו מרצה על אכילות רק ביחיד אבל בצבור מרצה על אכילות ג"כ ור' יוסי ס"ל דאין מרצה על אכילות אפילו בצבור גם כן ודחוק הוא ועי' במנחות ט"ו א' דמשמע שם מאן דסבירא ליה (כאן חסר בכת"י).

לה

נפסל

הזבח וכו'. עי' פסחים פ"ב א' זבחים כ"ז ב' פ"ב א' פ"ד א' צ"ב א' ק"א א' ק"ט א' פ"ט ב' מעילה ז' א' תוספתא פ"ד דזבחים.

לו

אינו

מקבל וכו'. וכרב בפסחים ט"ז א' נדרים י"ט א' ע"ז ל"ז ב' ועי' מרן מש"כ ע"ז מזבחים מ"ו א' יעו"ש ולא הבינותי דהתם לא קאמר רק שאינו חייב משום טומאה אבל שאינו מקבל טומאה לא שמענו ועוד דהתם מיירי בטומאת הגוף ופטור מכרת יעו"ש מ"ה ב' וביומא ס' א' ברש"י ד"ה חד למעוטי וכו' ובחולין קי"ז ב' ד"ה מטומאה וכו' וכ"מ שם בתוס' ד"ה חד וכו' ובזבחים מ"ו א' ד"ה חד וכו' וביומא שם ד"ה חד וכו' וכ"פ רבינו שם בזבחים ועי' לקמן סי' פ"א סעיף י"ז יעו"ש. (וע' תוס' גיטין נ"ד א' ד"ה דם וכו' וצע"ק שכתב שם דיש איסור דאורייתא וי"ל דשם כ"כ אליבא דר"מ ולדידיה דס"ל דטומאת משקין טומאת עצמן מדאורייתא וא"כ ה"ה בדם קדשים יעו"ש בפסחים ורבינו פסק כר"פ שם י"ז ב' ודו"ק וע' מרן שהקשה ממה דאיתא בפסחים פ' ב' הציץ מרצה על טומאת הדם וכו' יעו"ש ועיין תוס' זבחים כ"ג ב' ד"ה לאו וכו' ועי' תוס' שם צ"ב א' בד"ה שלנה וכו' ועיין פסחים פ"ב ב' ברש"י ד"ה בדם וכו' אמנם עיי"ש ל"ד ב' ע"ג ב' דפי' דלא קאי אטומאה יעו"ש.

והנה הלח"מ יישב זה דהתם מיירי מדרבנן יעו"ש ובאמת גם הוא גם מרן קצרו בתירוצם דגזזי למילתייהו דהכי משנינן שם בפסחים מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר יעו"ש מבואר דליוסי בן יועזר טהור לגמרי אפי' מדרבנן ולהכי לא אייתי רבינו דין דם שנטמא וזרקו דהובא שם בפסחים וביומא ז' א' וביבמות צ' א' וגיטין נ"ד א' וזבחים מ"ה א' ומנחות כ"ה א'. והתימה דנעלם משני השליטין הללו מש"כ רבינו בפ"ח מעדיות וז"ל והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זה שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור וכן יתבאר כולן עכ"ל. הרי שכתב בעצמו דהמשניות הללו נשנו קודם עדותו של ר' יוסי בן יועזר אבל לפי עדותו והלכה כמותו טהור אף מדרבנן. והבן.

ומקבל

טומאה וכו'. בפסחים ט"ז א' כ' א' כ"ב א' חולין ל"ג א' ל"ו ב' איתא זה על הכשר שאינו מכשיר יעו"ש ולא לענין טומאה והנה ז"ל רבינו בעדיות שם והעיד שאותן המשקים טהורים ואינם מקבלין טומאה מן הטומאות בשום פנים ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים שיש מי שסובר שהיא דאורייתא ויש מי שסובר שהיא מדרבנן ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותה בעיקריה במס' טהרות אבל אפי' מי שאמר שטומאת משקין היא דאורייתא משקה בי מטבחיא דכן הלכתא גמירי לה וכמו כן אותן המשקין אינם מכשירים לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין בו מאותו המקום והוא אמרם לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ועל דרך הדחייה אמרו בגמרא שהדם בלבד אינו מכשיר ונתבאר אח"כ שהוא כדם כלומר משקה בית מטבחייא כולן אין מכשירין ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר וכו' יעו"ש היטב. והנה למדנו מזה הרבה דברים דזהו אליבא דמ"ד טומאת משקין ליטמא הוא מדאורייתא ומ"מ כאן לא מיטמא אפילו מדרבנן ועיין לקמן בפ"ז מהל' אבות הטומאות ה"א דפסק בהדיא דטומאת משקין מדאורייתא יעו"ש ומ"מ פסק כאן ובפ"י מהל' טומאת אוכלין הט"ז דמשקה בי מטבחייא טהורין והיינו כרב פפא שם בפסחים י"ז ב' וגם במה שאמרו שם ע"ז א' דמים מכשירין אפי' דבית המטבחיים מ"מ אינה הלכה וכמבואר שם כ' א' ועיי"ש בתוס' ד"ה לא וכו' ובחולין שם. והכתוב הזה הוא אסמכתא בעלמא אבל באמת הלכתא גמירי לה וכיון שטומאת משקין מדאורייתא א"כ הך אשר ישתה בכל כלי יטמא קאי לטומאה ממש ואהכשר ליכא אלא חד קרא ומוקמינן ליה במחובר אבל בתלוש אינו מכשיר רק מדרבנן ובמשקה בי מטבחייא אוקמה אדאורייתא ואפילו אי נימא דתלושין ומחוברין נפקי ליה מחד קרא וכמש"כ התוס' בחולין ל"ו ב' וע"ע בפסחים כ' א' בתוס' שם מ"מ כיון דהלכתא גמירי לה תו לק"מ ועי' בלח"מ מש"כ בזה והתימה שלא הביא דברי רבינו מש"כ בעצמו בזה. וכיון שכן דאסמכתא הוא לכן הסמיך רבינו האסמכתא ג"כ לענין טומאה וק"ל.

לז

נפסל

הזבח וכו'. עיין לעיל פ"ד מהל' מעשה הקרבנות ה"א.

לא

הורצה. עיין זבחים פ"ב א' והוי דינו כיוצא לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות ועיי"ש מש"כ בזה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.