מעשה רקח/עירובין/ד

מעשה רקח ‏ עירובין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות עירובין

א

אנשי חצר וכו'. משנה וגמ' דף ע"ב וכן פסק רבינו בפירוש המשנה ומרן ז"ל כתב דאפילו חלוקין בעיסתן קאמר דהא קי"ל מקום פיתא גרים ועל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו על שתי שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד ע"כ. וכ"כ הרב בבדק הבית הביאו הרב כנסת הגדולה שם וטעמא דמסתבר הוא.

ב

וכן אם הוצרכו וכו'. מהמשנה דחמש חבורות שם וכמו שיבא בדין ז' ומ"ש

ואם היה הערוב בא אצלן שם באידך מתניתין.

ג

וכן אנשי חצר וכו'. זה מבואר ודין אם היה הערוב בא אצלן שם דף ע"ג.

ד

חמשה שגבו וכו'. זה קאי להדין הקודם וקמ"ל דדי בשאחד מהם יוליך הערוב על ידם ובככר אחד בעד כולם סגי וכן מתבאר מדברי רש"י דף מ"ט ודף ע"ג בבעיית אביי מרבה. ויש נוסח אחר כתב יד בדברי רבינו שכיון שגבו כולם נעשו כאנשי בית אחד לערב [שהם] כבית אחד וגירסא נכונה היא להשמיענו דדי בשאחד יוליך הפת בשביל כולם כאמור ודו"ק.

ה

האב ובנו וכו'. ברייתא שם והיינו דוקא בזמן שאין עמהם דיורין אחרים והיינו מה שסתם רבינו שהם שרויין בחצר כלומר הם לבדן ועיין להרב ב"י סי' ש"ע.

ו

האחים וכו'. משנה דף ע"ב ובקצת נוסחאות גרסינן האחים והשותפים וכן גירסת רבינו שם ואוקמוה בגמרא במקבלי פרס דהיינו שאין אוכלין בהתמדה אצל אביהם או רבם כדעת רבינו ז"ל וי"מ דמקבלי פרס היינו שנותן להם אביהם המנות ואוכלים אותו בבתיהם וזו היא דעת הראב"ד ז"ל ולשון המשנה דקתני שאוכלים ולא אמר שסומכין דייק טפי כפי' רבינו וכ"כ הרב המגיד ז"ל ועיין מ"ש הרב לח"מ ז"ל. ויש נוסח אחר כתב יד בדברי רבינו בחלוקת הנשים שאינן סומכין וכו' כתוב שם שאינן אוכלין וכו'. אכן מאי דקשיא לי דאמאי השמיט רבינו מה שאמור במשנה אם היה עירוב בא אצלן אינן צריכין לערב דר"ל דאף ביש עמהם דיורין אחרים אם הערוב בא לבית אחד מהם א"צ ליתן פת כלל ובגמרא נמי אמרינן דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי דמשמע דמן הדין לא היו צריכין אלא מטעם מגו וא"כ כשהעירוב בא אצלן חזרו לעיקר דינן דא"צ ופשוט הוא. ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל והרב ב"י סי' ש"ע להדיא אם לא שנאמר דרבינו סמך בזה למ"ש בדין א' ודין ב' א"נ דנלמד מדין אין עמהם דיורין שהקדים ז"ל ועם כל זה עדין הוא מגומגם. ודין הנשים והעבדים מחלוקת רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא שם ופסק להקל בשניהם דהלכה כדברי המקיל בעירוב. ובדברי הרה"מ שכתוב נחשבין כאחרים הוא ט"ס וצ"ל כאחדים בדלי"ת וכן בלשון הראב"ד ז"ל עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו בחלוקת האחים

ואינן סומכין על שלחן אביהן בנוסח אחר כתב יד כתוב ואינן סומכין על אביהן. ומ"ש אם אין עמהם דיורין בנוסח אחר כתב יד אין עמהם דיורין ונראה דיש להגיה נוסחא זו.

ז

חמש חבורות וכו'. משנה וגמרא דף ע"ב ופי' רבינו שם טרקלין בית רחב והוא בירת מלכים ורש"י ז"ל פירש דכולם יש להם פתח מן הטרקלין לחצר וצריך לערב עם שאר בני החצר וכ"פ הרב ב"י סימן ש"ע ונראה דאף שאין המחיצות מגיעות לתקרה אלא שהם תוך ג' כלבוד דמי וכ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל ופסקו הרב ב"י שם. ויש נוסח אחר כתב יד בדברי רבינו הרי כל בני חבורה מהם כאילו הם וכו'. ומ"ש עוד בספרי רבינו בחדר בפני עצמו או בעלייה בנוסח אחר כתב יד כחדר בפני עצמו או כעלייה בכ"ף ונוסחתינו נראית עיקר.

ח

מי שיש לו וכו'. ברייתא שם וכרבי יהודה דגם בית התבן ובית הבקר וכו' אינו אוסר דבעינן מקום דירה דוקא וכרב דאמר מקום פיתא גורם ורבינו שכתב בית שער שרבים דורסין בו דמשמע דאם אין רבים דורסין בו דהיינו של יחיד אוסר וזו היא דעת הרב המגיד בפ"א דין ט"ז אמנם דעת מרן ז"ל שם דלרבותא נקט שרבים דורסין בו וכ"ש אם הוא של יחיד א"נ וכו' עיי"ש ופשט דברי רבינו נוטים לדברי הרה"מ ז"ל. ומ"ש רבינו

לפיכך אם קבע לו וכו' שם דף פ"ה מבואר דבית שער וכו' אינו אוסר בית התבן ובית הבקר וכו' אם קבע דירתו בהם אוסר וכמ"ש רבינו בפ"א שם.

ט

עשרה בתים וכו'. שם דף ע"ה אמר שמואל עשרה בתים זו לפנים מזו פנימי נותן את ערובו ודיו ורבי יוחנן אמר אפילו חיצון ואוקמוה להא דר"י בחיצון של פנימי ופסק כר"י אלא דלשון אפילו אינו מכוון דהו"ל למימר אף חיצון והרה"מ ז"ל לא גריס אפי' ולא אף וגם גירסא זו אינה מכוונת דמשמע דוקא חיצון ולר"י על כרחך אף חיצון קאמר ודו"ק.

י

שתי חצרות וביניהם ג' בתים וכו'. שם ודף ע"ו וכתבו התוס' ז"ל דאף אם יתנו הערוב בבית הסמוך לחצר וכו' אלו ג' בתים א"צ ליתן ערוב דנעשו כולם בית שער לאותה חצר המולכת ערוב דרך עליהם לחצר אחרת ע"כ. נראה דס"ל דהחצרות ג"כ נתערבו יחד הגם דאינו מוכרח דנראה דהחידוש אינו אלא להתיר הג' בתים ומ"מ הדין אמת.

יא

שתי חצרות וכו'. בעיא ואפשיטא בדף ע"ו ופשוט.

יב

אחד מבני חצר שהיה גוסס וכו'. הכי איתא בתוספתא פ"ה וקתני תו התם קסדור הבא לעיר עד שלשים יום הרי זה אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה לא ייחדו לו בית דירה או שאין עמהם דיורין בחצר אינו אוסר וכו' ע"כ. ורבינו השמיטו אפשר משום דמלתא דפשיטא היא כיון דייחדו לו בית דירה הרי הוא כמותן.

יג

אחד מבני חצר וכו'. משנה דף פ"ו ר' שמעון אומר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו ובגמרא אמר רב הלכה כר"ש ודוקא בתו אבל בנו לא דאמרי אנשי נבח בך כלבא עול נבך בך גורייתא פוק ופי' רש"י ודוקא בתו דעביד אניש דדייר אצל חתנו אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא. כלבא זכר כגון חתנו גורייתא נקבה כגון כלתו ע"כ. וכן פירש רבינו זלה"ה שם וכאן בחיבורו כתב סתם ולא חילק כלל והרב המגיד ז"ל כתב דס"ל דבגמרא דברו בהווה המצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתן מאצל בנן ולעולם אם הסיע לבו אפי' הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר ובשלא הסיע לבו אפי' אצל בתו הרי זה אוסר ע"כ. ועדיין הוא מגומגם דפשטא דמתניתין וגמ' משמע דבהולך לשבות אצל בתו סתם אמרינן דודאי הסיע לבו דהכי קתני מתניתין שכבר הסיע מלבו משמע דר"ל דאנן סהדי דהסיע מלבו מלחזור כיון ששבת אצל בתו ואה"נ דבידעינן בודאי וכגון שהוא גילה דעתו מסתברא דהדין ישתנה אבל בסתם הדין כן כאמור א"כ מה תיקן הרה"מ ז"ל וצ"ל דסבור רבינו דהך בתו דקתני מתניתין לאו לענין דינא קאמר אלא לדוגמא בעלמא להשמיענו דרכו של עולם דדרך האדם להתנהג כך וע"פ זה באו דברי רב בגמ' ולעולם דאין הדבר תלוי אלא בהיסח הדעת גמור בין בבתו בין בבנו בין באדם דעלמא וכן פסק הרב ב"י סימן שע"א.

יד

בעל החצר וכו'. משנה דף פ"ה וכרבי יהודה. ומ"ש כגון טבל ועששיות הכי איתא התם ופי' רש"י עששיות של ברזל חתיכות גדולות והרב המגיד כתב דכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא וכו' ע"כ. והכי איתא נמי בריש פרק מפנין עיי"ש.

אבל אם נשאר לו וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאימא כיון שהותרה מקצת שבת הותרה כולה כמו באחד מבני חצר שהניח ביתו וכו' שכתב בסמוך שכל שהסיח דעתו הרי זה אינו אוסר וכתב הרב המגיד אפי' שנמלך וחזר באמצע השבת הכא נמי נימא הכי כיון שהסיח דעתו מלהוציאן אע"פ שיוציאם אמאי אסור כיון שהותרה הותרה וצ"ע עכ"ל ואפשר דהכא לא מקרי הואיל והותרה וכו' כיון שכל שעה הוא תחת האפשר שיוציאם ואם כן אף בעת כניסת שבת לא הותרה לגמרי שכיון שהם כלים הניטלין דעתו עליהם לטלטלם בכל עת שירצה ואין כאן היסח הדעת כההיא דלעיל מלבד דמ"ש הרה"מ אינו אלא ליש מי שפי' וכו' אמנם דעת רבינו לא איתבריר לן. ולמ"ש רבינו הואיל ואפשר שיוציאם היום דמשמע דר"ל שבעל החצר עצמו קאמר לא משמע כן בדברי רש"י ז"ל שכתב דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי משמע דהאורחים קאמר שהם ירצו יוציאום וישליכום לחוץ והרב ב"ח ז"ל תמה על דברי רבינו דאע"פ שבעל החצר יכול להוציאם משם מ"מ כיון דאין השוכרים ושואלים רשאים להוציאם משם הו"ל תפיסת יד בבתים ואין אוסרין וכו' ע"כ. וקושיא היא ומכל מקום נראה דכיון דסוף כל סוף עיקר הבית של בעל החצר לא משגחינן בהשוכרין דהוו להו כאורחים אצלו כל עוד שאינו מסלק כל זכותו ומה ששייך לו מעמהם תדע דאל"כ אדמפלגינן בין כלים הניטלין לאין ניטלין ליפלוג וליתני בדידה אפי' בכלים הניטלין בין כשהשוכרים עצמם רשאים להוציא הכלים של בעל החצר ללא דהכל לפי תנאם אלא ודאי לא שאני לן והכל תלוי בכלים הניטלין מן הטעם האמור.

טו

אנשי חצר וכו'. שם דף צ"א ובשבת דף ק"ל ודין המרפסת משנה בערובין דף פ"ג ופי' רש"י מרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחים לו וכולם יוצאים בסולם אחד לחצר וממנה לרה"ר ורבינו שם פי' מרפסת על שם שהוא מקום דריסה לאותם העולים לעלות ע"כ. ומפרש רבינו בשעירבו כל אחת לעצמה וכפי' רש"י ז"ל ולענין הכלים ששבתו בבתים דאילו אותם שבחצר או במרפסת אף בלא ערוב שרו כמ"ש פ"ג דין י"ח וכ"כ הרב המגיד ופשוט ועיין בפ"ה דין ט"ו.

טז

כיצד הסלע וכו'. משנה שם ובגמ' כדברי רבינו ועיין למרן ז"ל בביאור דבריו.

היתה מצבה וכו'. רבינו מפרש דקה שאמרו שם דף נ"ט דהיינו מחיצה והוא פירוש התוס' ז"ל ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש פתח נמוך וכו' ומכל מקום התוס' עצמם נטו לפירוש רש"י קצת עיין עליהם ודברי רבינו נראין ועיין בסוף פ"ה ובדין י"א שם.

יז

זיזין היוצאים וכו'. ברייתא ומסקנא דף פ"ד וכן פסק הרב ב"י סי' שע"ה.

יח

בור שבחצר וכו'. מבואר שם דלא גזרינן מלא פירות טבלין אטו פירות מתוקנין משא"כ במלא מים דאיכא למגזר דילמא חסרי מיא.

יט

שתי חצרות וכו'. משנה דף ע"ה וכת"ק וכן פירש רבינו שם והטעם דקי"ל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה והמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכמ"ש רבינו לקמן דין כ"ג ועיין עוד להתוספות ז"ל.

כ

שכח אחד וכו'. נתבאר באותה משנה.

כא

עשו שתיהם וכו'. משנה וברייתא שם ומ"ש ואם הניחו ערובן בפנימית וכו' הטעם דאינה נאסרת משום דאמרה לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כמבואר בגמ' וכן פסק הרב ב"י סי' שע"א.

כב

היה אחד דר וכו'. שם. ומ"ש

ואם היה גוי בפנימית וכו'. נראה דבשני ישראלים בחיצונה קאמר מדכתב עד שישכרו מקומו משמע דגוי אחד לבדו בפנימית ושני ישראלים לפחות בחיצונה וכן הבין הרב מג"א סי' שפ"ב וחלק על הרב ב"י ז"ל שהבין דברי רבינו דבישראל אחד דוקא קאמר עיי"ש.

כג

שלש חצרות וכו'. משנה דף מ"ח ובגמ' דף מ"ח שקלו וטרו בהאי מלתא טובא ורבינו קיצר בדבריו ויש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בסוגיא עיי"ש. וממ"ש רבינו עד שיעשו שלשתן ערוב אחד דקדק הרב המגיד ז"ל דאולי כיון למ"ש הרשב"א ז"ל שאם נתנו הערוב באמצעית בבית אחד ובכלי אחד וכו' הרי שלשתן מותרות זו עם זו.

כד

שתי כצוצריות וכו'. נוסח אחר כצוצטראות ונוסחא אחרינא גזוזטראות ור"ל כמין לוח או בנין הבולט לחוץ. ועיקר הדין ביארו רבינו פט"ו מהלכות שבת דין ט"ו וכאן נחית לענין הערוב והוא מהמשנה דף פ"ז ודברי הגמרא בדף פ"ח מגומגמים לדעת רבינו והראב"ד גם כן השיג עליו עיין להרב המגיד ומרן ז"ל. ובב"י סימן שנ"ה ובפירוש המשנה לרבינו ולא נטה ימין ושמאל ממ"ש בחבורו עיין עליו ובשו"ת מהרמ"ע מפאנו סי' ט'.

ובדברי מרן ז"ל שכתב ולפיכך שיערבו צ"ל ולפיכך הצריך שיערבו. בא"ד והרב המגיד דברי צ"ל והרה"מ יישב דברי וכ"ה בדפוס אמשטרדם.

כה

לא עשתה העליונה וכו'. שם וגם בזו השיג הראב"ד ז"ל עיין להמגדל עוז והרב ב"י שם.

כו

ג' דיאטות וכו'. פירוש עליות זו ע"ג זו וכן פירש בערובין דף פ"ט ועיקר הדין הוא בתוספתא פ"ח ושם כתוב אבל משלשל הוא מן התחתונה לעליונה ונראה שהוא ט"ס דלשון שלשול לא שייך אלא מלמעלה למטה כמו משלשלין את הפסח.

כז

ב' דיאטות וכו'. נתבאר במשנה וגמ' שם דף פ"ט והרב המגיד כתב דשיעור חצר בארבע אמות על ארבע אמות דבציר מהכי אין ערוב מועיל וכו' וביארו רבינו בהלכות שבת פרק ט"ו דין ט"ז וי"ז ועיין להרב בית יוסף סימן שע"ז.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---