מעשה רקח/נדרים/יא

מעשה רקח ‏ נדרים יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יא מהלכות נדרים

א

קטן בן י"ב וקטנה בת י"א וכו'. כתב רבינו בפירוש המשנה וז"ל ושני נקבה לעונת הנדרים פחות משני הזכר להיות חייהם קצרים מחיי האיש ברוב ע"כ. ולכאורה קשה טובא חדא דכיון שהדבר תלוי בידיעה לשם מי נדרו כדתנן להדיא במתני' מעתה מאי נפק"מ באריכות ימי חייהם או בקצרותם ועוד דבגמ' יליף לה רב חסדא מדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש ע"כ. ותמהתי עוד על התוס' יו"ט ז"ל שהביא דברי רבינו והגמ' כאילו הם שוים אך בהכרח צ"ל דכוונת רבינו לתת טעם לדברי רב חסדא למה נתן הקב"ה בינה יתירה לאשה יותר מן האיש מפני שחייהם קצרים וכו':

ב

כיצד וכו' ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו וכו'. מרן הקדוש הקשה על רבינו ממ"ש שם כיון דתני בת י"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקים כל י"ב למה לי סד"א הואיל ואמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה וכו' וצ"ע ע"כ. ולכאורה היה נראה שהוציא זה ממ"ש שם קודם זה וכיון דתנא בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת י"ב ויום אחד נדריה קיימים ל"ל סד"א בודקין לעולם קמ"ל כלומר דדוקא מבת י"ב ויום א' ולהלן הוא דאין בודקין כלל הא מי"א עד י"ב לעולם בודקין ואפילו שבנדר הראשון נמצאו שיודעים אפילו בנדר שנדרה אח"ז בודקין ג"כ וכיון שכן שפיר פסק רבינו דכל שנת י"א בודקין אפילו לקולא דהיינו שבנדר הראשון אמרו שידעו אם בנדר השני נמצא שלא ידעו אנו תולין להקל ומכ"ש וק"ו אם בנדר הראשון לא ידעו שבנדר השני צריכים בדיקה ואם ידעו מחמירים עליהם ואלו השני דינים יוצאים משני חלוקות שנשנו במשנה ורבינו העתיק הקלה וכ"ש החמורה אך האמת נראה שאין פשט דברי הש"ס כן:

ג

קודם הזמן הזה וכו' אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. נראה דמעיקר הדין קאמר אך מ"מ ע"פ מ"ש רבינו פי"ב דהל' שבועות הל' ז' דקטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אע"פ שאינם חייבים כופין אותם לעמוד בדבריהן וכו' אפשר דה"ה כאן ואף שכאן לא הזכיר רבינו תיבת שבועה מ"מ בתחילת דבריו כתב שנשבעו או נדרו נראה שכאן קיצר וכמ"ש ממ"ש לעיל כיצד הרי שנדרו או הקדישו ולא הזכיר שבועה אך ראיתי להכנסת הגדולה יו"ד סימן רג"ל שנדחק בזה הרבה ובדרך שני כתב דתיבת ונשבעו שכתב רבינו כדי נקטא שהרי במשנה בפ' יוצא דופן לא נזכר שם שבועה והגיה בדברי רבינו עיין עליו. ואחרי המחילה הראויה אין נראה שהרי בדף פ' אמרו בגמ' דשבועות נמי היינו נדרים כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה וכו' ועוד דעינינו הרואות שבכמה מקומות השוה רבינו שבועות עם הנדרים ובסוף פ"ט כתב ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר והנשבע אחד הוא וכן בריש פרק יו"ד וכאן ג"כ נקט שבועה עם הנדר שני פעמים כמ"ש בהל' א' והרב כתב דמהר"ש הלוי הניח דברי רבינו בצ"ע ואין בידי הספר לעיין עליו ודברי הכנה"ג עצמן מגומגמים עיין עליו:

ואע"פ שלא הביאו שתי שערות. קשה טובא דבגמ' אמרו האי לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא והיכי פסק רבינו דאחר הזמן נדריהן נדר ואע"פ שלא הביאו שתי שערות הא כיון דדיינינן ליה כקטן מוכרח דבעי בדיקה וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ומאי דנראה לענ"ד פשוט דרבינו סבור דעד כאן לא אמרו דקטן הוא אלא לפום אוקמתא דרב המנונא דאוקים למתני' לענין עונשין לאותובי אר' יוחנן ואר' יהושע בן לוי ואתי כרב הונא דלקמן דלענין עונשין איירי מתניתין אמנם רבינו שפסק דמופלא הסמוך לאיש אף שהוא מה"ת אינו לוקה מעתה מתני' לא איירי אלא לענין נדרים גרידא ואף שלא הביא שתי שערות ודו"ק:

ד

ודבר זה מד"ת וכו'. מבואר מדברי רבינו דאף שהביאו שתי שערות והוא מדין תורה מ"מ אין לוקין על זה מפני פסקו של רבא שאמר בגמ' תוך זמן כלפני זמן ודלא כרב הונא שם דס"ל דלוקה ולפ"ז קשה על מרן ז"ל שכתב ומ"ש אע"פ שנדריהם נדר וכו' פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו ע"כ ולישנא דפשוט הוא אינו מתישב כיון דמצינו סברא בגמ' בהיפך וכבר הושג ז"ל מאחרונים ז"ל בזה וביותר קשה ששם בב"י הביאו עיין עליו אם לא שנדחוק דכוונתו לקטן וקטנה ממש דודאי אינן בני עונשין אך מאי דקשה טובא מלישנא דגמ' שאמרו מה נפשך אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מלקא נמי לילקי וכו' משמע דזה נמשך מזה ואיך פסק רבינו שהוא מה"ת ופסק דאינו לוקה וי"ל דכיון דרבא פסק הלכתא דתוך זמן כלפני זמן מוכרח דאין כאן מלקות:

ה

הקדישו ובא הגדול וכו'. קצת קשה דשם הביאו ברייתא דקתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטון כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב קרבן על הקדשן ת"ל וזה הדבר ופירש"י כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ע"כ וכיון שכן למה השמיטו רבינו שאם נהנו אחרים מהקדשו אם יתחייבו קרבן מעילה או לא וכן הקשה המל"מ ז"ל גם בהל' מעילה לא ביארו עיין שם ספ"ד. וי"ל דרבינו פוסק כמ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואפ"ה אין בו מלקות כיון דאינו בר עונשין וכיון שכן איהו גופיה ודאי שאינו מועל בהקדשו ואחרים שלוקים על הקדשו ממילא נמי שמועלין ולכך לא הוצרך לבארו ומיעוט הפסוק לא בא אלא לדידיה אבל לאחרים כדקאי קאי ודו"ק:

ח

והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה. פי' מרן ז"ל דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה על תנאי או לאחר זמן וכדבסמוך ע"כ לפי פירושו ז"ל רבינו תני והדר מפרש אך קשה דא"כ לימא עד שיגיע הגט לידה לחוד עד שיגרשנה למאי אצטריך ותו דמאי עד שתתגרש הלא בעל תנאי או לאחר זמן אינה מגורשת ואפ"ה אינו יכול להפר ותו דפשט הלשון של רבינו מורה דהתירא אתא לאשמועינן ולפי פי' מרן הוא איסורא דהא בנתן הגט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לכן נראה דה"ק אפילו גירשה גירושין גמורין ע"י שליח אלא שעדין לא הגיע הגט לידה אפ"ה יכול להפר וכ"כ הרב ב"ח והש"ך והט"ז ז"ל:

היתה מחייבי לאוין וכו' והפר נדריה הרי אלו מופרין. מדקדוק הלשון משמע דדיעבד דוקא קאמר וכן הבין מרן ז"ל משא"כ במי ששמעה שמת בעלה שכתב אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה דמשמע דאפילו בדיעבד קאמר וק"ק דשמעה שמת בעלה ודאי אנוסה היא וכיון שהבי"ד הרשוה להנשא אין בה איסור אלא דרבנן וכיון דאפילו בחייבי לאוין או עשין אם הפר בדיעבד מופר כ"ש איסור דרבנן וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל. אמנם לענ"ד נראה דיש לחלק בדבר שהרי לגבי בעל שני אין לה שום אישות ואדרבה קפגע באיסור אשת איש שהוא חיוב מיתה מדין תורה ובודאי דבעמוד והוצא קאי וכיון שכן אין לו שום שייכות בהפרת נדריה משא"כ בבעל ראשון דכיון דנאנסה בדעתה הרי היא מותרת לו מדין תורה אם אינו כהן ובזה הה"נ דלא גרע מחייבי לאוין אלא דחז"ל השוו אותם לכל דבריהם אבל לענין זה כיון שיש לנו ללמדו ממקום אחר נראה דבדיעבד מיהא ש"ד. אמנם בתוספתא פ"ב דיבמות הביאה המל"מ ז"ל שנו גבי שניות דאינו חייב בהפרת נדריה ומשמע דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה האמנם מדלא הזכירו הפוסקים תוספתא זאת ואדרבה כתבו דכ"ש שניות משמע דלאו הלכתא היא:

ט

הפר הבעל לבדו וכו'. מסתברא דה"ה אם הפר האב לבדו דהרי בדבר זה הם שוין ושותפין וכ"כ הר"ן ז"ל אלא דרבינו דרכו להעתיק דברי הגמ' וכמ"ש מרן ז"ל:

יא

נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה וכו'. מדברי שמואל בגמ' מבואר דאפילו שמע ארוסה וכבר מרן ז"ל הליץ בעד רבינו. אך במ"ש והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין וכו' ע"כ. לא ידעתי איך כתב כן שהרי בהל' י"ד כתב רבינו דין המיתה להדיא ועיין להרב לח"מ והרב ב"ח ז"ל י"ד סי' רל"ד והט"ז שם כתב דרבינו לא פסק כשמואל וקצת נראין דבריו עיין עליו:

יד

נערה מאורשה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה וכו'. קצת משמע מדברי רבינו דאם לא הפר לה ישתנה הדין עיין להט"ז ז"ל סי' רל"ד ומ"ש מרן ז"ל שנתן טעם לכל דברי רבינו:

טז

שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו אלא שמ"ש רבינו ומת בו ביום הארוס נראה שפת יתר כמבואר:

יז

גירשה הארוס וכו'. פשטן של דברי רבינו דלא אמרינן נתרוקנה רשות לאב אלא במיתת הארוס כמ"ש בדין הקודם אבל בגירשה בין שנדון הגירושין כשתיקה בין שנדון אותם כהקמה מעולם לא נתרוקנה רשות לאב והכי מוכח מלישנא דגמ' דף ע"א דאבעיא להו גירושין כשתיקה דמו או כהקמה דמו למאי נפק"מ כגון שנדרה ושמע בעל וגירשה ואהדרה ביומיה וכו' ומדלא קאמר למאי נפק"מ אי מצי אב להפר לבדו מאחר שנתרוקנה לו רשות הארוס ש"מ דבגירושין לא אמרינן נתרוקנה ודלא כהרא"ש ז"ל שכתב שם דבלא אהדרה נמי הוה מצי למנקט דאי כשתיקה דמי נתרוקנה רשות לאב וכו' והרב לח"מ ז"ל לא הבין כן ומכח זה הקשה על רבינו והניחו בצ"ע עיי"ש. ועוד נראה דרבינו ס"ל כהר"ן ז"ל שכתב דאהדרא לאו דוקא הוא דה"ה אחר אלא מילתא דשכיחא נקט ולכך העתיק רבינו שנתארסה בו ביום לאחר וכדברי הברייתא שם דף ע"ב משום דבעיין לא אפשיטא נקטינן לחומרא ואין לה תקנה אלא ע"י שאלה לחכם:

כא

וכן הבעל וכו' כל נדרים שנדרת משארסתיך וכו'. לא ידעתי למה שינה רבינו מלשון המשנה דקתני כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי ואין לומר דרבינו מפרש לה דהכוונה משנתארסה דוקא חדא דבהל' י"ג פסק דהנדרים שנדרה כשהיתה ארוסה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים האב עם הבעל האחרון מפירין אותם וכו' הרי דאף נדרים שנדרה קודם שנתארסה מתירן הארוס ועוד גמ' ערוכה היא שם דף ס"ז אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין ומינה הארוס מפר בקודמין אלא משום שותפותיה דאב ע"כ וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא וגם בריש הפ' דאפילו הנדרים שנדרה בעודה פנויה הארוס מפר עיין עליו. והדברים הם פשוטים ויש לומר דרבינו מפרש למתני' הכי משום דקתני רישא דאביה מפר כל מה שנדרה בביתו וכיון שכן כבר הופרו כל אותם שנדרה בעודה פנויה ודאי ואינה חסירה אלא אותה שנדרה אחר שנתארסה דבעי נמי ארוס בהדי בעל לכך אומר לה משארסתיך וכ"כ בפי' המשנה ע"ש והרב ב"ח ז"ל כתב דרבינו מפרש דאותם הנדרים שנדרה בעודה פנויה מסתמא אביה הפר אותם ולכך די שיאמר משארסתיך וכו' וכ"כ הש"ך והט"ז עיין עליהם אמנם מ"ש נראה עיקר. עוד חילק הרב ב"ח ז"ל דבשלמא מה שנדרה בעודה ארוסה יכול להפר אע"פ שלא שמע אמנם אותם שנדרה בעודה פנויה בעינן שמיעה דוקא עיין עליו:

כב

הלך האב וכו'. עיקר הדין ביארו רבינו ריש פ' כ"ב דהל' אישות ושם הוסיף אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל ונכנס עמה לחצר ונתיחד עמה לשם נישואין וכו' והוא משנה שם:

כג

ואפילו יבם אחד ליבמה אחת. הלשון מגומגם ומהרמ"ע מפאנו כ"י הגיה ליבמה אחת שבודאי זקוקה לו אינו מפר ע"כ וכך הם דברי הטור יו"ד סי' רל"ד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---