מעשה רקח/יום טוב/ז

מעשה רקח ‏ יום טוב ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ז מהלכות יום טוב

א

אע"פ שלא נאמר בו שבתון. בנוסח אחר כת"י כתוב אע"פ שלא נאמר בו שבתון יו"ט הוא וכו'.

והרי הוא זמן חגיגה וכו'. נראה דבטעמא דנקרא מקרא קדש היה די דטעם דזמן חגיגה אית ביה פירכא דעצרת יוכיח דיש לה תשלומים כל שבעה ואפילו הכי באותם הימים מותר במלאכה אלא דהאמת קאמר משום תוספת קדושה. אך מ"מ מבואר מדבריו דמן התורה מותר בכל מלאכה וקראי אסמכתא בעלמא ואחרים חלקו עליו וס"ל דהוי מן התורה אלא שהכתוב מסרה לחכמים עיין להרב המגיד והרב ב"י סי' תק"ל והמפרשים ז"ל.

ולא כל מלאכת עבודה אסורה ביום טוב. כן נמצא בכל ספרי רבינו שבדפוס ואין לדברים אלו משמעות דבחול המועד קאי ונראה דט"ס הוא וצ"ל האסורה ביום טוב א"נ אסורה כיו"ט בכ"ף וכן מצאתי בנוסח אחר כת"יוכן עיקר.

ב

ואלו הן וכו'. שם דף ב' מסקנא דאפילו במקום פסידא מטרח טרחא יתירא לא שרו רבנן. ומ"ש

וכשהוא משקה וכו' עיין למרן ובב"י סי' תקל"ז. ומ"ש בספרי רבינו

בין שהיה בין שיצא לכתחילה בנוסח אחר כת"י בין שיצא בתחילה בין שהיה וכו'.

ג

הופך אדם וכו'. שם דף י"א וי"ב והראב"ד השיג על רבינו עיין להרב המגיד ז"ל ומ"ש ושולה פשתנו וכו' שם ופי' ז"ל כל לשון העליה מן הים קרי שולה.

ד

ואסור לאדם וכו'. שם במשנה ובגמרא כדברי רבינו והרב המגיד הביא י"א במ"ש וכל המכוין וכו' דלאו דוקא מאבדין ומפקירין אלא מניחין אותה לאבד ומונעים אותו מלעשות אותה מלאכה עיי"ש. ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל.

ה

מי שצריך לתפור וכו'. שם דף ח' נתבארו כל דברי רבינו ופי' מכליב מבואר דר"ל כשיני הכלב אחת למעלה ואחת למטה רחוקות זו מזו. ומ"ש בספרי רבינו ומעגילה ביד וברגל בנוסח אחר כת"י ומעגילין ביד וברגל.

ו

מי שהיתה לו תבואה וכו' ובלבד שלא ידוש בפרות וכו'. תחילה אציגה נא המשך הסוגיא ואז נבוא אעיר בכוונת רבינו פרק מי שהפך דף י"ב איתא רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא איתיביה רבה בר רב הונא לרב הונא טוחנים קמח במועד וכו' בד"א בתלושים מן הקרקע אבל מחובר לקרקע אפילו כולו אבד אסור ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר וכו' ובלבד שלא ידוש בפרות אמר ליה יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה דתניא כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום ר' יוסי וכו' ופריך ואי ר"י ידוש נמי בפרות דהא אמר רב יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר"י אמר לך הכי נמי כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האידנא נמי לאו שינוי הוא וגרסינן תו התם רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא שמע שמואל איקפד לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה לא חצדא דחיטי הוה דלא הוה פסיד ורב מאי טעמא עבד הכי אין לו מה יאכל הוה ושמואל לא סיימוה קמיה אי נמי אדם חשוב שאני ע"כ הסוגיא. ופירש רש"י א"ל האי דקתני מחובר אפילו כולו אבוד אסור ר' יוסי היא ויחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האידנא לאו שינוי הוא כי דיישי בלא פרות ולעולם ר"י היא והא דאסור בפרות משום דאוושא דמלתא היא חצדא דחיטי דלא הוה פסידא להכי איקפד אבל בחצדא דשערי לא סבר לה כר"י דאסור. אין לו מה יאכל הוה להכי עבד הכי. לא סיימוה קמיה לא אמרו לו דלא הוה ליה מה יאכל להכי איקפד. אדם חשוב שאני רב לא הוה ליה למעבד הכי אפילו אין לו מה יאכל ע"כ.

ותחילה יש להבין מאי פריך ואי רבי יוסי ידוש בפרות וכו' כיון דבהא לא איירי אלא באין לו מה יאכל והתם משמע דאפי' אם אינו אבד כלל שרי דאבידה דגופא עדיף ומשום שמחת יום טוב דניחא ליה לאיניש דאכיל מדיליה ולא בהול אף שמוצא לקנות בשוק וכמו שהכריח מרן ז"ל וכיון שכן מאי פריך מדבר האבד דר"י סבירא ליה דלא בעי שינוי לאין לו מה יאכל דליכא למימר דהך דאין לו מה יאכל קאי לדבר האבד שסיים וכלומר בדבר המחובר לקרקע דאפילו כולו אבד אסור אם אין לו מה יאכל אז שרי. הא ליתא דמלבד דוחק הענין והלשון אי אפשר לומר כן מעובדא דרב דאמרינן דחצדא דחיטי הוה דלא הוה פסיד ואפילו הכי משום שלא היה לו מה יאכל עשאו ומשמע ודאי דאפילו לר"י שרי דשריותא דאין לו מה יאכל לא שמעינן לה אלא לר"י לכך נראה דכוונת המקשן היא דכי היכי דבדבר האבד בתלוש דקתני בברייתא סבירא ליה לר"י דאף בלא שינוי שריא הכי נמי באין לו מה יאכל דהיא היא לענין דינא אף בלא שינוי קאמר ולהכי פריך הכי דהיא היא ולכאורה תמהתי על הר"ן ז"ל ופירוש רש"י על הרי"ף שפירשו בעובדא דרב דדבר האבד הוה ונראה היפך הש"ס דקתני להדיא חצדא דחיטי הוה דלא הוה פסיד אלא שצריך לומר דלפי הסלקא דעתין פירשו כן ומוכרח הוא. שוב ראיתי להרב לח"מ ז"ל שפירש כוונת הקושיא ואי רבי יוסי ידוש נמי בפרות דחלוקא דאין לו מה יאכל קאי אדבר האבד במחובר שאסר תחילה וקאמר דאם נצטרף לזה דאין לו מה יאכל אז שרי כיון שהוא דבר האבד עיי"ש ופירושו תמוה כדאמרן מלבד דרבינו גופיה כתב דאם אין לו מה יאכל אף על פי שאין כאן הפסד שרי וכו' ואפשר לישב דסבירא ליה דרב פליג ארב יוסף וס"ל כרבנן דשרו אין לו מה יאכל דכי היכי דשרו רבנן דבר האבד אפילו במחובר דלא (כרב יוסף) [כר' יוסי] הכי נמי באין לו מה יאכל אפי' אינו אבד שרי ורב ושמואל ודאי לא סבירו להו כיחידאה ומשרא שרי כרבנן.

ואיכא למידק בהך מלתא היכא דאין לו מה יאכל אי שרי לקצור כל השדה כולה אף שאינו צריך אלא לאכול באותם הימים ובודאי יותיר הרבה דאגב דהותר הותר הכל או דילמא דלא הותר לו אלא כדי צרכו דוקא ומלשון רבינו שכתב מה שהוא צריך משמע דלא הותר אלא כדי צרכו אמנם מריהטא דשמעתתא לא משמע הכי דעובדא דרב משמע דכל השדה קצרו לו מדאיקפד שמואל דאם לא כן כיון דחזו הנך דאמרו ליה לשמואל דלא קצר אלא מקצת השדה מורה דבשביל צורך גדול עשה כן דאם לא כן היה לו לקצור כולו אלא ודאי דכל הקצירה קצר דומיא דעובדא דרב הונא דלעיל דדבר האבד הוה ובודאי הכל קצר וליכא למימר דמדקאמר דלא סיימוה קמיה משמע דלא גמרו לו הדיבור דבשלמא חלוקא דאין לו מה יאכל שפיר יתכן דלא אמרו לו דלאו כולי עלמא ידעי לה אמנם מה שתלוי בחוש הראות במה שראו שהוא לא קצר כל השדה אלא מקצתה ודאי הגידו לשמואל גופא דעובדא דאין סברא שיאמרו לו סתם. ובאמת ממ"ש שם בברייתא טוחנים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר הרי זה מותר וכו' עיי"ש משמע דלא הותר לכתחילה אלא מה שצריך ואם כן צ"ל דעובדא דרב שדה קטנה היתה וכיוצא ליישב דברי רבינו. ועיין לקמן פ"ח מ"ש הרב המגיד ז"ל בדין עקירת פשתן וכו' דעם זה מתורץ הכל. ואין להקשות לזה מדין דגים שהתיר רבינו לקמן לצוד כל מה שיכול וכו' דאפשר משום דבדבר האבד הוא וגם בההיא דכבשים צ"ל כן אי נמי שעושה הכל בבת אחת והוי דומיא דמליחת בשר ואפיית הפת דלעיל ודו"ק.

שכל דבר שאין בו. בנוסח אחר כת"י שכל דבר שיש בו ונראה פשוט שהיא נוסחא מוטעית.

ז

כבשים וכו'. משנה דף י"א וכל דבר הנכבש במלח קרי ליה כבשים ודין צד דגים גם כן שם והטעם דבכל אחד יכול לומר זה אני רוצה למועד ולא דמי לקמח דאסור לטחון שלא לצורך דבצידת דגים בכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר וכ"כ הרב מגן אברהם ז"ל סי' תקל"ג.

ח

מטילין שכר וכו'. שם והראב"ד ז"ל השיג על רבינו דהך הערמה אסורה כרבנן והרב המגיד כתב דרבינו פוסק להקל בשל דבריהם והרב ב"י סי' תקל"ב פסק להחמיר עיין עליו.

ט

כל מלאכות וכו'. משנה דף י"ג ורבי יוסי קתני התם דהם החמירו על עצמם שלא לעשותן כלל ושם כתב רבינו דאין הלכה כר"י אלא דבצנעא מותר אבל בפרהסיא לא שמא יאמרו דאינו לוקח לצורך המועד וכמ"ש רש"י ז"ל. ויש נוסח אחר כת"י בדברי רבינו הרי אלו עושין בצנעא לצורך המועד והעושה שלא לצורך המועד אסור ואם עשה וכו'.

י

עושין כל צרכי רבים וכו'. משנה דף ב' ואיתא נמי בריש שקלים והראב"ד השיג על רבינו מפני שלא עיין בדברי רבינו פ"ח דין ד' ומרן ז"ל כתב דמדכתב גבי חפירת בורות וכו' כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותן במועד וגבי קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבים אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב"ד ע"כ. וגם בפירוש המשנה מתבאר כן עיין עליו ודע דטעם התר צרכי רבים אפילו שלא לצורך כתב הרא"ש ז"ל לפי שצרכי רבים אינן נגמרין אלא בשעת הבטלה דדמי לקדרה דבי שותפי ובשעה שבטלין מתחברין כולן ועושין ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם ועיין להרב מגן דוד [ט"ז] והרב מג"א סימן תקל"ד.

יא

ויוצאין שלוחי בי"ד וכו'. משנה שם ואמרו בגמ' הטעם משום דבחוה"מ הפועלים בטלין ממלאכה והן נשכרין בזול וממעות תרומת הלשכה היו פורעים להם ופירש רש"י דכל כמה דמצינן לצמצם מעות דהקדש עבדינן ע"כ. ולא שייך כאן אין עניות במקום עשירות דזה לא נאמר אלא בצרכי הבית וזה הוא דבר מבחוץ ועוד דכיון דאין עדיפות בדבר מהיכא תיתי שלא לצמצם. ודע שהרב כנסת הגדולה הביא דלצורך מצוה כגון לעשות מלבוש לתינוק הנימול או אפריון וספסל שנוהגים לעשות לחתן תורה בחוה"מ של סוכות יש לעשותן על ידי פועל שאין לו מה יאכל עיי"ש.

ופודין את השבוין וכו'. בירושלמי שם איתא כל אלו שהזכיר רבינו ובחלוקא דמציינין את הקברות הקשו שם לא כבר ציינו מאדר [כדתנן פ"ק דשקלים] ותירצו תפתר שירד שטף של גשמים ושטפו ע"כ. והם דברי רבינו.

יב

ודנין דיני ממונות וכו'. כן משמע שהיא מסקנת הש"ס דף י"ד כרב יוסף דדנין ממש קאמר ובדיני נפשות אתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלו ושתו כוליה יומא והדר אתו בשקיעת חמה וגמרינן לדיניה וקטליה ליה ופסקו רבינו פי"ג דהלכות סנהדרין עיי"ש.

ומי שלא קבל עליו וכו'. ראיתי להרב בעל משנה למלך ז"ל שהקשה למ"ש הטור יו"ד סי' של"ד שאפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום של נידוי אינו מבטל אותו וכתב על זה הרב ב"י כן משמע בריש פרק אלו מגלחים ע"כ. והרב ב"ח כתב דהיינו מדתנן והמנודה שהתירו לו חכמים והתוס' כתבו בשם הירושלמי דמקשה והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נידויו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נידוי פחות מל' יום אלמא דהרגל אינו מבטל הנידוי ע"כ. ותמה עליו דלמה לו לבקש עצות מרחוק בדבר שהוא בעיא בש"ס ופשטוה מברייתא גם על הרב ב"י ז"ל תלונותיו שכתב כן משמע דאמאי לא הביא סוגיא זו דהביאה הרי"ף וכן כתב הרא"ש ז"ל וכו' ע"כ תוכן דבריו. והנה כדי לעמוד על בוריין של דברים נזכיר הסוגיא בקיצור ודברי התוס' ז"ל דהתם דף י"ד בעי תלמודא מנודה מהו שינהג נידויו ברגל אמר רב יוסף תא שמע דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ודייק מינה רב יוסף ואי לא ציית דינא משמתינן ליה וכ"כ רש"י ואי ס"ד אינו נוהג נידויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה אנן אמר ליה אביי ודילמא לעיוני בדיניה [כלומר ואין כאן דיוק דאי לא ציית דינא משמתינן ליה וכ"כ רש"י] דאי לא תימא הכי דיני נפשות הא קא מימנעי משמחת יום טוב וכו' אלא על כרחך לעיוני בדיניה ה"נ לעיוני בדיניה וקאמר ליה רב יוסף אם כן נמצאת מענה את דינו אתו מצפרא וכו' ובשקיעת החמה קטלי ליה א"ל אביי תא שמע ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסי לבעל דיניה ואתי קמי רבנן ושרו ליה ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו בד"ה ואי לא ציית דינא וכו' תימה לימא דאי לא ציית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר ע"כ. וכוונתם מבוארת להקשות על רב יוסף דמי הכריחו בדיוק הברייתא דאי לא ציית דינא משמתינן ליה אימא דנחתינן לנכסיה ואם כן אין כאן שום ראיה מהך ברייתא למפשט בעיין וכלומר ואמאי לא דחי אביי הכי וכתבו ז"ל דעדיפא מינה פריך ליה אביי ודחי ליה בהריסת יסוד ראייתו דאימא דלאו דוקא דין ממש קאמר אלא לעיוני בדיניה.

אכן קשיא לי טובא לדבריהם ז"ל דכפי זה כי הדר פריך ליה רב יוסף נמצאת מענה את דינו וכו' אמאי שתיק אביי מהא אכתי לימא ליה אף את"ל דדין דוקא קאמר אימא דאי לא ציית דינא נחתינן לנכסיה ואמאי שתיק ואפשר בקצת דוחק עמ"ש ז"ל שם ד"ה אמר אביי וכו' וז"ל אביי לטעמיה דדחי ודילמא לעיוני ואין חושב ראיה להוכחא דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמר לא חש באותו דיחוי ואפילו נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו ה"נ מסתברא ע"כ. ומפשטן של דברים משמע דאכתי אביי במקומו עומד בדחייתו הראשונה דדילמא לעיוני בדיניה קאמר ומשו"ה לא חש להקשות על רב יוסף דדילמא נחתינן לנכסיה קאמר אכן אגב אורחין נפרש דברי התוס' אלו דלכאורה נראין כדברי ספר החתום ונראה לענ"ד דהכי קאמרי דהרגישו ז"ל דמאי בעי תו אביי כיון דרב יוסף הוכיח על נכון דעל כרחין דין ממש קאמרה הברייתא מכח דנמצאת מענה את דינו וכו' וכי עדיף ליה מתניתין דמנודה דמשתמע לתרי אנפי מההיך ברייתא דעל כרחין דין ממש היא ואם כן אי לא ציית דינא משמתינן ליה כדברי רב יוסף להכי כתבו ז"ל דהא ליתא דאביי אכתי אזיל לטעמיה דדחי ודילמא לעיוני ואין חושב ראיה לדיוק דרב יוסף כלל מהברייתא ואע"ג דרב יוסף גופיה דחי לדאי לא תימא דקאמר אביי דבזה רצה לדחות אביי הוכחת רב יוסף ובא רב יוסף ודחה לו בפירכת נמצאת מענה את דינו וכו' לא חש אביי באותו דיחוי ואף אם נראה דיחוי הגון ה"נ מסתברא כלומר אדאי לא תימא דזו כחו דאביי לומר דכי היכי דבדיני נפשות על כרחך לעיוני בעלמא קאמר אם כן מסתברא דגם דיני ממונות דבחדא מחתא מתניין בברייתא לעיוני נמי קאמר.

מכל מקום כיון דנוכל לומר בסתם בלאו ראיית דיני נפשות דהיינו אדאי לא תימא דמכח זה אמרנו ה"נ מסתברא לדיני ממונות אם כן אביי עדיין במקומו עומד ואף לתירוץ רבא דמי קתני שהתירוהו חכמים וכו' פשיטא דאביי גופיה לא חש לה דזה אינו הכרח עצמי דודאי מתניתין משתמע לתרי אנפי ואם אפי' בברייתא דלעיל דנראה הכרח עצום דדין דוקא קאמר על פי דחיית רב יוסף אפ"ה כתבו התוס' דלא חש אביי לאותו דיחוי מכ"ש הא כאמור. ואם כן זכינו לדין דהך סוגיא אינה מסקנא גמורה דאביי דחי לה לראיית רב יוסף וס"ל דהך ברייתא לא מכרעא מידי לבעיית מנודה דנוהג נידויו ברגל ועל פי הדברים האלה כתב הרב ב"י לדברי הטור ז"ל דנפקא ליה מהך סוגיא אי משום דסבירא ליה כדברי התוספות ופסק כרב יוסף וכפשטא דברייתא. אי משום דאפשר דפליג אדברי התוס' ורוח אחרת אתו בהבנת הסוגיא דהיינו כפשטא דאביי אף שראה עצמו דחוי גמור מכח הברייתא ע"פ הכרח רב יוסף מ"מ הביא עוד ממתניתין דקתני מנודה שהתירו לו חכמים וכו' אשר ע"פ זה נאמר בהכרח דמתניתין פליגא אברייתא ולהכי כתב הרב ב"י דכן משמע פרק ואלו מגלחין ולא רצה להאריך בסוגיא זו דלא פסיקא ליה לדעת הטור ז"ל. אמנם הרב ב"ח ז"ל שדקדק דברי הטור שהזכיר אפילו תוך שלשים דלפי סוגיא זו לא היה צריך לזה דהיה די שיאמר הדין בסתם כמו שהוא בש"ס אלא ודאי לפי שראה הטור ז"ל בירושלמי דנחית לזה כמבואר להכי כתב דנפקא ליה משם אלא דלפי זה לא אתי שפיר מה שסיים הרב ב"ח ז"ל אלמא דהרגל אינו מבטל הנידוי דאם עיקר ראייתו למה שחילק הטור וכו' הכי הוה ליה לומר אלמא דהרגל אינו מבטל הנידוי אפילו תוך שלשים ונוכל גם כן לומר כמ"ש למעלה דהסוגיא לא מכרעא דבמחלוקת היא שנויה ומשו"ה הכריע הרב ב"ח ז"ל מהירושלמי ודו"ק.

כיצד כותבין וכו'. משנה דף י"ח ושאר החלוקות דאיתא התם הזכירם רבינו בסמוך משום דסבירא ליה דהתירם לאו משום צרכי רבים עיין בדין י"ד. ומ"ש בספרי רבינו

ואיגרות שום בנוסחא אחרינא כתוב איגרות שובר ומ"ש רבינו מי שצריך ללות וכו' שכל אלו כצרכי רבים כן דעת רש"י והתוספות אמנם הרב אברהם בר דוד ז"ל ס"ל דהתירו משום דבר האבד עיין עליו.

יג

ואסור לכתוב וכו'. משנה וגמרא שם. וממ"ש ואין מגיהין אות וכו' דקדק הכנסת הגדולה סי' תקמ"ה דמותר להפריד הדבוקים שבספר תורה והסכים למעשה ג"כ עיי"ש.

ואם אין לו מה יאכל וכו'. זו היא דעת רבינו ודלא כפי' רש"י. ועמ"ש מרן ז"ל דמדברי רבינו נראה שאין מניחין תפילין בחול המועד וכו' ע"כ. ובפ"ד דהלכות תפילין דין י' כתב מרן גופיה בהיפך ועיין מה שכתבתי שם בזה.

יד

ומותר לכתוב איגרות וכו'. שכתובות אלו וכו'. נראה מדברי רבינו דטעמא דהיתירה אינו אלא משום דאין אדם נזהר מתיקונן וכו' ואף אם אינם צורך למועד כאיגרות של שאלת שלום אפ"ה מותר מצד קלות המלאכה אלא דלפי דברי הרב המגיד ז"ל שהביא דברי הרמב"ן ז"ל וסיים שבתוספתא מפני מלאכת הדיוט וצורך המועד הותרו ע"כ. משמע מדבריו דבמחשב יציאותיו איכא נמי טעמא דצורך המועד הא לאו הכי לא הוה שרי. ובאיגרות של שאלת שלום אף דאין כאן צורך המועד שרי מטעמא דאין אדם נזהר בתיקונן וקשה קצתמדין התפירה דלא התירו אלא לצורך המועד כמ"ש רבינו בפרקין דין ה' ואפי' מעשה הדיוט אם אינו צורך המועד אסור ועיין להרב ב"י סימן תקמ"ה וכן הקשה המהרש"ך ז"ל ח"א סי' קי"ג ולענ"ד נראה דיש לחלק בין זו לזו דבשלמא תפירת בגד הויא מלאכה גמורה מצד עצמה ואפי' במעשה הדיוט לא הותר משום דעיקרה הויא מלאכה לגמרי שעכ"פ צריך הוא לדקדק בתפירות לחבר הבגד משא"כ איגרת של שאלת שלום דבקל אדם עושה אותה ואינה מלאכה גמורה מצד עצמה מלבד דמשום דרכי שלום הוא ואיכא נמי קצת צורך המועד דמסתמא מברכו בשמחת הרגל ובזה תתורץ קושיית המהרש"ך ז"ל עיין עליו.

טו

עושין כל צרכי המת וכו'. ברייתא דף ח' וכרבן שמעון בן גמליאל. ומ"ש

ואם היה אדם מפורסם וכו' הוא מהירושלמי שם וגירסת התוספות בירושלמי אם היה המת מפורסם ומשמע דאין תלוי בחשיבותו אלא בפירסומו תדע דכתבו עוד דלדידן שיש קהילות מועטין חשבינן להו מפורסם לכולהו מתים ע"כ. הרי לדעתו ז"ל שהדבר תלוי בפרסום וגירסת רבינו נראית יותר.

טז

אין רואין וכו'. שם דף ז' וכרבי יוסי בגמ' ועיין לרבינו פ"ט דטומאת צרעת ולהרב משנה למלך שהאריך בזה. ודין האירוסין שם דף י"ח.

כדי שלא תשתכח וכו'. בדף ח' אמתניתין דאין נושאים נשים במועד מפני ששמחה היא לו פריך וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאים נשים במועד שנאמר ושמחת בחגיך בחגיך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ע"כ. וכתב הרב המגיד ז"ל הא דרב הונא ואמרו שם דרב ס"ל הכין ולזה כתב רבינו זה הטעם ע"כ. והן אמת דפשטן של דברי רבינו הכי מוכחי אמנם לא אוכל שאת איך לא חש הרה"מ ז"ל לדברי רבינו בסיום דבריו לדין זה עצמו שכתב שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג הרי שהזכיר להדיא טעמא דרבי חנינא ואיך תפס במושלם הרב ז"ל דפסק כרב הונא וכו' וגם בפירוש המשנה כתב רבינו הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה דהיינו כרבי חנינא ועוד בפ"י מהלכות אישות כתב רבינו וז"ל ואפילו בחולו של מועד אין נושאים נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת וכו' ע"כ. ושם הזכיר הרה"מ שכבר נתבאר דין זה בפרקין ולא נרגש ממ"ש הוא עצמו כאן ומבואר הדבר דאיכא נפקותא טובא לענין דינא בהנך סברות וכמ"ש ג"כ רש"י בפי' הרי"ף וכ"כ הרב לח"מ ז"ל דלטעמא דאין מערבין כל מין שמחות כי האי אסירי כמבואר בש"ס ולמאן דאמר כדי שלא יניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו דוקא הך אסירא משום חיבת אשתו דטעמא רבא היא וק"ל.

והנה לענ"ד נראה בהורמנותיה דהרב המגיד זלה"ה בכוונת רבינו עמ"ש התוספות שם ד"ה לפי שאין מערבין וכו' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושים מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע"כ. ומעתה טעמא דרבה בר רב הונא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו רוצה לומר באשתו דוקא קפדינן דמרוב חיבתו אצלה מרבה עסקיו כדי לשמחה ומניח שמחת הרגל ולהכי מייתי עלה דרשת רב דניאל בר קטינא אמר רב מקרא דושמחת בחגך ולא באשתך. ואם כן רבינו שכתב כדי שלא תשתכח שמחת החג וכו' הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה על פי דברי התוס' ז"ל שיהא לבו פנוי ודקדק בדבריו ז"ל שלא כתב שלא יניח שמחת החג בשמחת אשתו כלשון הגמ' אלא כתב שלא תשתכח וכו' ולא חש לכתוב בשמחת הנשואים מכיון שכתב טעמא דכדי שלא תשתכח דלמאן דאמר ולא באשתך היינו שמניח בדעת אגב אונסו שמחת הרגל דהכי הוא משמעות הלשון וכמעט דעל כרחין לפרש כן לתת הפרש בין הך דרשא לההיא דאין מערבין ע"פ התוס' ז"ל ולהכי דקדק רבינו ז"ל בלשונו הצח מלבד דבסיום דבריו כתב להדיא הטעם דאין מערבין וכו' ובהכי נראה שפיר ליישב דברי רבינו כפי דעתי החלושה ונכון.

יז

אין מגלחין וכו'. שם דף י"ג ודקדק רבינו לכתוב ויבא יו"ט הראשון וכו' ובגמרא אמרו שלא יכנס לרגל וכו' משום דכל הקפידה אינה אלא ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא וכן העתיק בפירוש המשנה עיי"ש.

יח

כיצד וכו'. הרב המגיד מחק מדברי רבינו להיות ביו"ט שבגמרא לא התירו אלא כשחל השביעי בערב יו"ט בין אם הוא חול או שבת וכ"כ רבינו להדיא בפ"י מהלכות אבל ועיי"ש בפ"ו ומרן ז"ל בקש לקיים גירסת רבינו בדוחק עיין עליו. ובב"י סימן תקל"א לא הזכיר אלא שחל ערב יו"ט בשבת ועיין להשיירי כנסת הגדולה שם שהאריך בזה. ושם בגמרא בעו במי שאבדה לו אבדה בערב יו"ט ונאנס אם יכול לגלח במועד וסלקא בתיקו ומדסתם רבינו משמע דנקיט לה להחמיר. ומרן ז"ל תמה על רבינו והרא"ש דס"ל דמלאכת חוה"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא ע"כ. ונראה משום דהוי דרך פרסום לבני אדם שרואים שגילח במועד לכך לא רצו להקל מכ"ש דאם איתא ה"ה לאונס אחר וזה אין נראה. ובדין מי שהיה מנודה וכו' עיין למרן ז"ל.

יט

וכולן שהיה וכו'. ברייתא שם ועיין למרן ולהרב משנה למלך שהאריך בענין זה. ומ"ש בספרי רבינו

אסורין לגלח בשבת שלהם בנוסח אחר כת"י במשמר שלהם והיא היא ועיין להרב המגיד והרב לח"מ ז"ל.

כ

מותר ליטול שפה וכו'. שם דף י"ח ומדסתם רבינו משמע דאף שאינה מעכבת האכילה מותר ואחרים חלקו בזה עיין להרב המגיד והרב ב"י שם.

ועושה אשה וכו'. משנה שם ורבי יהודה אמר לא תסוד מפני שניוול הוא לה ובגמ' תניא מודה ר"י בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצרה היא עכשו שמחה היא לאחר זמן. ומשמע דרבינו פסק כר"י אמנם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר"י והרב המגיד הביא יש מפרשים שפירשו דגם ת"ק מודה שאם אינה יכולה לקפלו במועד אסור ואפשר שזה דעת רבינו וכו' ע"כ. ואם נאמר כן רבינו פליג למ"ש בפירוש המשנה בתרתי ודו"ק. ובנוסח אחר כתוב בדברי רבינו והוא שתוכל לסלקו והיא היא.

כא

הזבין והזבות וכו'. משנה דף י"ד ודין מי שאין לו אלא חלוק אחד שם. ועיין למרן ז"ל והתוספות כתבו שם דאיירי שכבסה קודם המועד ומשו"ה מותר לכבסה במועד דאם יש לו שתים הרי אפשר לו באחד ליו"ט ראשון ואחד ליו"ט אחרון ע"כ. ודין כלי פשתן שם דף י"ח.

כב

אין עושין סחורה וכו'. שם דף י' ולא התירו אלא בשיירא ודבר האבד דוקא ונחלקו הפוסקים בשיירא עיין להרב המגיד והרב ב"י סי' תקל"ט. והרבה יש להוכיח למקילין באיסור זה ועושין כל מין סחורה בחוה"מ אף שאינו דבר האבד ומזלזלין בחוה"מ הקדוש כאילו הוא חול גמור באמרם שמניעת הריוח מקרי דבר האבד ואין זה אמת דדבר האבד לא מקרי אלא פסידא מן הקרן כמ"ש בפוסקים ז"ל ורבינו בריש מועד קטן כתב וז"ל ומן הדברים שמותר לעשותן הם כל דבר שאם מניחין אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה בו הפסד גדול וכו' ע"כ. הרי דלא הותר אלא בהפסד גדול דוקא וידוע דקדושת חוה"מ חמורה מאד והלא כתבנו בפ"ו בדין ט"ז בשם רש"י ז"ל דהמבזה את המועדות דהרי הוא כעובד ע"ז כדאיתא בגמ' על חוה"מ הקדוש נאמר וכבר ראיתי מהמתחסדין עם קונם שאינן עושים שום סחורה כלל ועיקר בחוה"מ ואפילו שאר דברים כיו"ט גמור זולתי קניית צורך היום וכו' לא זולת ואשרי חלקם.

ואין לוקחים בתים וכו'. מדלא כתב לשון אבל משמע דבשיירא הותרו גם הני דאף דהשיירא מצד עצמה אוושא מלתא שריא דכו"ע ידעי דזה דוקא התירו משום דבר האבד. ואם כן בתים ועבדים וכו' אף דאוושא מלתא בשיירא מיהא מסתברא דשרו והרב לח"מ לא הבין כן בדברי הרב המגיד והקשה עליו דפליג מדידיה אדידיה ולענ"ד נראה דיש ליישב וק"ל.

כג

מוכרי פירות וכו'. משנה דף י"ג וכתב הרב המגיד והטעם שכל שאומנותן בכך כל השנה בעו צנעא אע"פ שהוא לצורך המועד וזהו שהזכירו מוכרין ע"כ. משמע דר"ל דבענין אחר אפי' בפרהסיא ולא ידעתי למה לא נאמר דדברו בהוה שוב ראיתי להרב דרכי משה שכתב דמי שאין אומנותו בכך מוכר לצורך המועד בפרהסיא והיינו כדברי הרב המגיד ויש ליישב.

וערב יו"ט האחרון של סכות וכו'. היינו לענין עיטור השוק דלענין מכירה בפרהסיא אפי' בערב יו"ט של פסח שרי דהכל יודעים דלצורך יו"ט הוא קונה וכ"כ מרן ובשו"ע סי' תקל"ט העתיק דברי רבינו.

כד

כל שאסור וכו'. דף י"ב ומ"ש ומותר לעשיר וכו' היינו בעו מיניה מרב נחמן דאיתא התם. וכ"כ הרב המגיד אמנם בב"י שם לא פרשה כן עיין עליו.

כה

שוכרין השכיר וכו'. שם בברייתא ודין הקבולת מגוי נתבאר שם ועיין לרבינו פ"ו מהלכות שבת דין י"ד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---