מעשה רקח/טומאת אוכלין/א

מעשה רקח ‏ טומאת אוכלין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות טומאת אוכלין

א

כל אוכל המיוחד וכו'. רפ"ג דעוקצין ופ"ח דטהרות ופ"ט דין זה הביאם רבינו לקמיה הל' ג'. ומ"ש בספרי רבינו

וזה וזה אינו מקבל טומאה בדפוס מגדל עוז ואינו מקבל טומאה וזה וזה נמחק:

ב

ואלו הם השבעה משקין וכו'. ואם נקרשו יתבאר דינם לקמן ברפ"ט ואף דכולהו ילפינן להו מקרא כבר כתב רבינו בפירוש המשנה דכולן הלכה למשה מסיני הם:

ד

אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה. והראב"ד ז"ל השיג מדתנן עיסה שהוכשרה במשקין ונלושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר' אליעזר אומר פסל את כולה ר' עקיבא אומר לא פסל אלא מקום מגעו ותנן נמי בעוקצין וכו' אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קבולי טומאה נינהו ע"כ. ומרן ז"ל כתב דאדרבה משם ראיה דאם כדברי הראב"ד הו"ל למתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם ההוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמי פירות לחוד ומשקה לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות וכו' ע"כ. ולכאורה קשה טובא דמשמע שהבין דהראב"ד ס"ל דגם אשאר מי פירות דלאו משבע משקין מכשירין וזה אי אפשר מכמה טעמי חדא דהראב"ד הביא ההיא דעוקצין עיסה שנלושה במי פירות ונגע בה טבול יום טהורה וכו' דמשמע להדיא דשבע משקין דוקא הוא דמכשירין, ותו דאם איתא אמאי לא השיג בהל' ב' ואיך נאמר דהראב"ד יפסוק דלא כסתם מתני' פ"ו דמכשירין דשבע משקין דוקא הוא דמכשירין ותו לא וכן הוא בס' יד אהרן או"ח סימן י' והניחו בצ"ע. אכן לענ"ד נראה דכוונת מרן להקשות על הראב"ד דאם איתא דשאר מי פירות מקבלין טומאה א"כ אמאי אצטריכו להזכיר משקה כיון דשאר מי פירות שוין למשקין לענין קבלת טומאה לא הו"ל לחלקם ואי ס"ל דדוקא ז' משקין מכשירין אף דקתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות הא' דקיצר במובן דפשיטה שהוכשרה כדינה קאמר דהיינו גם בשבע משקין אלא דלא חילק לאשמועינן דשאר מי פירות בני קבולי טומאה נינהו ע"פ דעת הראב"ד ז"ל אלא ודאי דמדקא מפליג להו מהדדי וקתני שהוכשרה במשקין ש"מ דמי פירות לאו בשם משקין יקרא אפילו לשיקבל טומאה מצד עצמו ואף שכפי פירוש זה לשון מרן ז"ל מגומגם מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין ודו"ק היטב:

ה

זיתים וענבים וכו'. ובפ"ב דתרומות הל' י' פי' דכל שזורעה ואינה מצמחת בידוע שלא הביאה שליש:

ו

@04והחלתית}

. איני יודע למה מנאו עם ראשי בשמים ובפירוש המשנה כתב רבינו והחלתית עם תיעוב הריח והרי לך הרופאים זוכרים אותם בספרי המזונות ע"כ נראה מדבריו שהוא מועיל למזון:

ח

התמרים וכו'. כתב מרן ז"ל דבתוספתא איתא עד שיפסל לכלב והיא גירסא נכונה ע"כ. ולא ידעתי מאיזה טעם נכונה גירסת התוספתא דהא להוציא הטומאה הוא דבעינן עד שיפסל מאכילת הכלב אבל להצילו מן הטומאה כיון שאין ראוי למאכל אדם שוב אינו מטמא כמ"ש לעיל פ"ד דשאר אבות הטומאות הל' י"ב ובדברי רבינו לקמן פ"ב הל' י"ד:

ט

הכרשינין וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל משם הירושלמי סוף חלה ע"כ והיה לו להזכיר שרבינו ביארו (כאן חסר) הל' ב' עיי"ש:

י

ואם שלקו וכו'. ונראה דמטעם זה פסק פ"ה דשמטה ויובל דהקור קדושת שביעית חלה עליו:

יב

זיתים וענבים וכו'. והרע"ב והר"ש והערוך ז"ל פי' דאינן נפרכין בבית הבד והקשה עליהם התוס' יו"ט (כאן חסר) יהיו נפרכין בבית הבד עיי"ש. ולענ"ד נראה בחדא מתרתי או כדברי רבינו שנשמטין ויוצאין בשעת הדריכה (חסר) עם עיסת הענבים והזיתים בתוכם ואין כח בית הבד מושלת בהם:

יח

דבש בכוורתו וכו'. ב"ב דף פ' ובפירוש המשנה כתב רבינו דהכל מודים בדבש בכוורתו אינו (אלא) [לא אוכל ולא משקה] והוא היפך הסוגיא הנזכרת אם לא שנאמר דכוונתו על סברת בית שמאי ובית הלל דמתני' ודוחק ומ"ש בספרי רבינו

[דבש רבב] וצ"ל דבש הזב וכן הוא במגדל עוז והיא התוספתא שהזכיר מרן ז"ל:

יט

השמן הקרוש וכו'. מרן ז"ל הביא דברי התוספות דפ"ק דפסחים דף י"ד דס"ל דפלוגתא דר' שמעון שזורי אומר היין וכו' והתם איירי בנקרש ואח"כ נימוח ולפי דבריהם ז"ל הלכה כרש"ש דבנקרשו אין בהם טומאה וכתב דדבריהם מסכימין לדעת רבינו דהשמן שנטמא ואח"כ נקרש הרי הוא ראשון לטומאה ואינו מנגד למ"ש כאן דהתם בנטמא תחילה שאף שנקרש אח"כ לא פקעה טומאתו ממנו והכא בנטמא בהיותו קרוש, והתמיהא היא על מרן ז"ל משום דרבינו פסק כחכמים ואף דבפ' הקומץ אמרינן דהלכה כרש"ש לא סמך רבינו על זה משום דבפרק המקשה סבר רב אשי שאין הלכה כמותו וכו' ע"כ והוא היפך מ"ש כאן וגם לא היה צריך לזה כאמור. ואפשר דכוונת מרן כאן אינה אלא להוכיח למ"ש תחילה דרבינו מפרש התוספתא בקרוש ולזו נסתייע מדברי התוס' אבל בפירוש המשנה כבר ידוע דרבינו מפרשה בצלול תחילה כמ"ש בפ"ט. ומ"ש מרן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל דאינו יודע מנין לו אדרבה כיון שבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה ע"כ, ולא יכולתי להבין דבריו דהא ודאי כיון דחכמים אמרו אף הדבש משמע דמודים לר' מאיר ואם נאמר דכוונתו מפני שהבין בכוונת הראב"ד דגם רש"ש מודה לחכמים וחכמים מודים לו בקרוש ולזה כתב דאינו יודע מנין לו דכיון דבלשון יחיד נשנו משמע דרש"ש פליג אכולהו דדוקא יין שנקרש הוא דמטמא הא דבש שנקרש אינן מטמאין ובכל זה נתקשה הרב ברכת הזבח ז"ל ולענ"ד נראה כמו שכתבתי ובדפוס מגדל עוז אינו לא אוכל:

כא

דבש תמרים לא אוכל וכו'. בדפוס מגדל עוז אינו לא אוכל. ומ"ש בספרי רבינו

ושאר כל מיני פירות כתוב שם ושאר כל מימי פירות (חסר) והיא גירסא נכונה:

כב

השלג אינו לא אוכל ולא משקה וכו'. תוספתא מבוארת בנדה דף י"ז ומזה הקשה המל"מ על התוס' ז"ל בב"ב דף כ' שכתבו דשלג אם חשבו לאכילה מטמא ולא תירץ כלום עיי"ש ולענ"ד בהכרח צ"ל דלא דייקו בלשונם באכילה דוקא אלא כלומר דרך אכילה דהיינו שתיה דידוע ודאי דשלג אין דרך לאכלו ולא נחתו ז"ל אלא אברייתא דמשמע מינה דאין מקבל טומאה. אך בעיקר דבריהם יש לגמגם דמי הגיד להם דשלג אינו מתטמא הלא כיון דאינו ממעט בחלון מוכח דמתטמא ותדע עוד דמהא עצמה הוכיחו שם דמלח אינו מטמא והיינו מדקתני באותה ברייתא דמלח ממעט בחלון ומעתה לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו דין המלח דאינו מטמא כמו שהוכיחו התוס' מהך ברייתא:

העבירו ע"ג כלי חרס וכו'. מרן ז"ל דקדק למה לא כתב על אויר כלי חרס כמ"ש בגמ' וכו' ע"כ והדבר פשוט וידוע שאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכמ"ש פי"ג דהלכות כלים ולכך לא חש רבינו לבאר. והיותר נראה לענ"ד דכך היתה גירסתו בגמרא אך מאי דאיכא למידק ללשון ההעברה דהא כלי חרס דאינו מטמא אלא מאוירו היינו שנכנס בתוכו אלא שלא נגע בו וכמ"ש רבינו בהל' כלים פי"ד וכן אמרו בגמ' התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל:

כד

וכן הזיתים משיטענום וכו'. הראב"ד ז"ל כתב בשאינן פרוצים וכו' ומרן ז"ל ביאר דכוונתו על הסיפא והניחו בצ"ע ולפי ביאורו היה לו להראב"ד ז"ל לתפוס בסיפא או לומר וכו'. ואפשר דכוונת הראב"ד ע"פ מ"ש לעיל הל' י"ב זיתים וענבים הקשים שנפרצין אינן מטמאין וכאן סתם רבינו ובא הראב"ד לבאר דבריו אי נמי דכוונת פרוצין שכתב הראב"ד היינו מרוסקין ובא לבאר דברי רבינו:

כה

הערלה וכלאי הכרם וכו'. דברי מרן ז"ל מגומגמים הרבה במה שהביא ההיא דאמרו בגמ' בשחיטה שאינה ראויה דאמר ר' יוחנן אינה משנה וכו' ע"כ דזה אינו אלא לר' שמעון ורבינו פסק כרבנן כמ"ש בפי"ב דהל' שחיטה הל' ו' וכן מ"ש מרן ואמר ריש לקיש אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה וכו' ע"כ ורבינו פ"א דפרה אדומה הל' ט' פסק דאינה נפדית ע"ג מערכתה. ויש ליישב בעד מרן ז"ל דנמשך אחרי דברי הגמרא דשקיל וטרי אליבא דר"ש אף דאינה הלכה משום דמיניה נשמע לרבנן שהרי בתחילת דברי מרן כשהביא הברייתא דערלה וכלאי הכרם וכו' סיים וידוע דהלכה כת"ק כלומר לגבי ר"ש ולפ"ז נמשך כל מ"ש אח"ז דהא גלוי ומפורסם דרבינו לא פסק כר"ש בכל הני ומה שפסק בעגלה ערופה דעריפתה במקום שחיטה היינו משום דרבנן מודו וכדרבי ינאי דכפרה כתיב בה כקדשים.

ולמ"ש רבינו כאן

אע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין טומאת אוכלין כוונתו ע"פ דינו שפסק פ"ג דשאר אבות הטומאות הל' ג' דכשהוכשרה בנגיעת שרץ מטמאה טומאת אוכלין ולכן כלל כלם לענין טומאת אוכלין ולעולם דהאי כדיניה והאי כדיניה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---