מעשה רקח/חובל ומזיק/ד

מעשה רקח ‏ חובל ומזיק ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות חובל ומזיק

ב

וכיצד משערין דמי ולדות וכו'. קשה טובא דאמתניתין דקתני כלשון רבינו פריך בגמרא, דמי וולדות, שבח וולדות מיבעי ליה, ומתרץ דהכי נמי קאמר, כיצד משלם דמי וולדות ושבח וולדות וכו', משמע דתרתי משערינן דמי וולדות ושבח שהיו משביחין לאשה כשהיתה מלאה מהם, וכן נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה, ואיך בחיבורו לא הזכיר אלא דמי הוולדות והשמיט שבח האשה, והטור ז"ל חו"מ סי' תכ"ג כתב חייב בדמי וולדות לשלם לבעל, ושמין אותה כמה היתה יפה וכו' ע"כ, ואף שקיצר בדבריו מכל מקום יש במשמעות לשונו דבעינן תרתי, אבל לרבינו כאן קשה, ואין לומר דכיון שלא זכתה תורה לבעל אלא דמי וולדות כמו שאיתא בגמרא מקרא דונגפו אשה הרה וכו', מכלל דפחת גופה אינו לבעל אלא לאשה, שהרי שם אמרו בפירוש ורבנן דאמרי שבח וולדות נמי לבעל, ומדקאמר נמי, משמע דבין דמי וולדות בין שבח וולדות הוי דבעל, ויש ליישב דמדכתב כיצד משערין דמי וולדות שמין את האשה וכו', הרי שניהם במשמע דמי וולדות ושבח האשה מחמתן, וכי קאמר בגמרא הכי קאמר, אין הכוונה שיש להגיה המשנה, אלא הכוונה שזהו משמעות המשנה מתוך הלשון, ולאפוקי (מדרבי יהודה) [מדרבן שמעון בן גמליאל] וזו היא דעת הרא"ש ורש"ל שם והסכמת הרדב"ז ז"ל בתשובה סי' כ"ט, ועיי' מה שכתב רש"ל ז"ל בשם התוס', אף שגם הוא נתקשה עיין עליו. ובעיקר הדין יש להקשות עוד, דהיכי פסק כתנא קמא ולא כרשב"ג דדרכו של רבינו לפסוק כרשב"ג אפילו בברייתא, כמו שכתב הכסף משנה ז"ל פרק ט' דטומאת מת דין ה', ושם פרק י"א דין ט' כתב דבשיש הוכחה בגמרא היפך דברי רשב"ג לא פסקינן כוותיה עיי"ש, ומכל מקום בפרק י"ב דמטמאי משכב ומושב דין ט"ז וי"ט פסק דלא כוותיה בברייתא כמו שכתב הכסף משנה שם, וכן בפרק י"ג דמאכלות אסורות דין ז' כמו שכתב מרן כסף משנה גופיה שם, וכבר כתבתי במקום אחר בזה.

אחר מיתת הבעל נותנין וכו'. ידוע מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, והלצת הרב המגיד והכסף משנה ז"ל, אך מה שכתב אע"פ שרש"י פירש ליתיה לבעל או ליורשיו, לא מצינו כן לרש"י ז"ל אלא באיתיה לבעל עיין עליו, ואיך שיהיה האמת נראה שיש הוכחה נכונה מתוך דברי הסוגיא דהלכה (כרבא) [כרבה], ונדחית קושית רב חסדא וכמו שכתבו התוס' שם [דף מ"ג ע"ב], וכמו שכתב הרב לחם משנה ז"ל, ועיין עוד להרב [בית] חדש והכנסת הגדולה חו"מ סי' תכ"ג, והנכון נראה שבאיזה מקום מצא רבינו דבר זה בפירוש, ואנחנו לא נדע, ושם בגמרא אמר רב פפא התורה זכתה דמי וולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות, ולא מצינו חולק על זה, וצריך לומר שרבינו כללו בבעל כלשון הפסוק, אך יש להסתפק במה שאיתא בירושלמי [והביאוהו] התוס' שם, דאם בא על אמו בא על אחותו אינן ראויין לקרות בעל ע"כ, וכיון דלא זכה הבעל גם האשה לא תזכה כלל, או דילמא לפסקו של רבינו לקמן גבי שפחה או כותית שנשתחררה או נתגיירה דזכתה היא בדמי וולדות אף שלא היה הבועל זוכה, הכי נמי לא שנא.

ד

היתה וכו' בשעת הדין וכו'. טעות מפורסם הוא וצריך לומר בשעת הריון, ודע שהטור ז"ל חו"מ סי' תכ"ג אחר שהביא דברי רבינו, כתב לדעת א"א הרא"ש ז"ל לא משכחת בה לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור ע"כ, והקשה עליו רש"ל ז"ל בים של שלמה [פ"ה] סי' י"ז דלא דק, דכיון דאין קדושין תופסין בשפחה וכותית הרי לא זכתה לו תורה בוולדות כמו שכתבו התוס' שם בשם הירושלמי עיי"ש, אמנם הרב כנסת הגדולה ז"ל שם הסביר דברי הטור ז"ל בשתי דרכים מתוקים מדבש ונופת צופים.

ו

אבל אם נתכוון לחבירו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דדעת רבינו לפסוק כחזקיה שאין חילוק בין שוגג למזיד, אך במתכוין ואינו מתכוין לא פסק כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דחייב בתשלומין, ואע"ג דרב אדא בר אהבה סבירא ליה כרבי שמעון, רבינו כבר פסק כר"ש בפרק ד' דרוצח וכו' ע"כ, מה שכתב דרבינו פסק כחזקיה בחד צד הוא דעת התוס', ומבואר בדבריהם הכח של רב אדא בר אהבה עיין עליו, ומה שכתב עוד דאע"ג דרב אדא בר אהבה ס"ל כר"ש הכוונה משום דהוי יחידאה לגבי רבנן דהיינו סתם מתניתין, ותירץ ז"ל דרבינו פסק כמותו בפרק ד' דרוצח מהטעם שכתב, מדמקשי רב אדא בר אהבה על אביי ורבא בפשיטות וכו', אכן קשה דבפרק ד' דרוצח פסק רבינו דאם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מן התשלומין, ולפי הבנת הרב המגיד ז"ל הוי ליה לחייבו בתשלומין דהא רבינו מחלק בין שוגג לאינו מתכוין כפי הבנת הרב המגיד ז"ל, אם לא שנדחוק ונאמר דההיא דנקט רבינו בפרק ד' דרוצח מתכוין ואינו מתכוין לאו דווקא, אלא הכוונה דהוי שוגג, וסמך רבינו למה שכתב בפירקין דבנתכוין לחבירו ונגף את האשה חייב בדמי וולדות, גם לקמן דין ז' כתב להדיא וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד וכו', ואילו מתכוין ואינו מתכוין לא קאמר, וזה סיוע גמור לדברי הרב המגיד ז"ל, ומה שכתב רבינו וכבר ביארנו נראה שהוא בסוף פרק א' דנערה בתולה, שגם שם הביא הדרשה דחזקיה בחד צד דהיינו בין שוגג למזיד, וכבר ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל פרק ד' דבבא קמא שתמה על רבינו באלה הפסקים דנראין דסתרי אהדדי, וגם על הרב המגיד ז"ל והכסף משנה שלא נתעוררו מזה כלום עיי"ש, גם הרב לח"מ ושו"ת שי למורא סי' קכ"ט האריך להקשות בזה עיין עליהם.

אך לענ"ד אין כאן קושי אלא דברי רבינו שבהלכות רוצח כאמור, (ומכאן) [ומכיון] דרבינו הקדים הדברים בהלכות נערה, ובפרקין, סמי חדא מקמי תרתי, מכל שכן שגם הכסף משנה שם נדחק לומר דרבינו פסק כרבנן, וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בהלכות נערה, הגם דמדקדוק לשון רבינו נראה לומר עוד שהוא מחלק בין נתכוין להרוג, דהיינו שעיקר כוונתו להרוג, לנתכוין להכות הכאה בעלמא ואירע הדבר שנגף את האשה ומתה, דבנתכוין להרוג אז פטור מן התשלומין דקים ליה בדרבה מיניה, אבל בנתכוין להכות והמית, כיון דבעיקר הכוונה אין בו דין מיתה אף שהמית איש אחר, אין כאן דין קים ליה בדרבה מיניה, והם דברי רב אדא בר אהבה דקאמר אטו באסון תליא מילתא, בכוונה תליא מילתא, וקרא דכי ינצו אנשים דריש ליה כפשוטו דלא נתכוונו להמית, ואז ונתת נפש תחת נפש ממון, ודלא כר' אלעזר דסבירא ליה [המצות] שבמיתה הכתוב מדבר, וכההיא דדרשינן שם דף פ"ח, [ע"א] בחבלה מהך קרא דכי ינצו אנשים [לכד' יהודה, והיינו] כרבי שמעון, והגם שיש כמה דוחקים לדרך זה, מכל מקום המעיין יבחר וטוב לנו להצדיק דברי הרבנים זלה"ה.

ז

המכה אביו ואמו וכו' חייב בה' דברים וכו'. לשון המשנה חייב סתם, וכאן פירש בחמשה דברים, אף שהמציאות הוא קצת רחוק דבלא חבורה יתחייב בחמשתן ע"פ מה שכתב רבינו לעיל פרק ב', ועיין בפירוש המשנה.

י

החובל בעבד כנעני וכו'. משנה בפרק החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן, [הרב בית יוסף חו"מ סי' ת"כ תמה על הטור למה הצריך שיהיה העבד של אחרים וכו'] דנראה שהבין בכוונת הרמב"ם בהל' סנהדרין דאף בעבד כנעני שלו קאמר דלוקה, דזה לא יתכן מדסיים רבינו שם הואיל והוא חייב לשלם ממון וכו', ואי בעבדו קאמר איך יתכן שיתחייב לו ממון דקנין כספו הוא, וזהו דין משנתינו החובל בעבד כנעני שלו פטור וכו', וקשה טובא איך נעלם ממנו דברי רבינו פרק ב' דהלכות רוצח דין י"ב שכתב וזה לשונו: מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו וכו', לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה ע"כ, וכתב שם (הרב המגיד) [הכסף משנה] ז"ל שהוא מהמכילתא דדרש הכי עיי"ש, מעתה מה היא תמיהת הרב בית יוסף על הטור ז"ל, גם הדברים מוכיחים שהוא סובר כדעת רבינו דבעבדו אין שייך שום מלקות לא בהכאה שיש בה שוה פרוטה ולא באין בה שוה פרוטה, גם למה שסיים הרב ב"י דהרמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין לא הזכיר של אחרים ובפרק ה' דחובל הזכיר של אחרים, כלומר דצריך לומר כמו שכתב בהלכות סנהדרין דבין של אחרים בין של עצמו קאמר, וכן נראה שזו היא כוונתו, שהרי בשו"ע שם פסק סתם דהחובל בעבד כנעני חייב מלקות שהרי חייב במצוות, אחרי המחילה הראויה אם איתא הרי רבינו סותר דברי עצמו, דמכיון שהתורה נתנה רשות לרב להכות את עבדו איך שייך שיתחייב עליו מלקות, בין בהכאה שיש בה שוה פרוטה בין אין בה שוה פרוטה, ואם נאמר דכוונת הרב בית יוסף להקשות דכיון דאחיך הוא במצוות כמו שאיתא בבבא קמא דף פ"ח [ע"א], א"כ איך לא ילקה על הכאתו זו קושיא לאלקינו, לא על הטור ז"ל, גם להרב בית חדש ז"ל ראיתי שם שצידד להליץ בעד הטור ז"ל, דנקט עבד חבירו מפני שבו יש לחלק בין הכאה שיש בה שוה פרוטה לאין בה, משא"כ בשלו דאין חילוק וכו', ודהטור סבירא ליה כדעת רבינו בזה עיי"ש, ושם הביא סברת (מהרי"ק) [מהרו"ך] ז"ל [בדרישה] שכתב דבעבד כנעני שלו פטור ממלקות בין יש בה שוה פרוטה בין אין בה, וכתב עליו דהפך הקערה על פיה עיי"ש, דאחרי המחילה הראויה הוו מילי דמרפסין איגרא, ועיין להרב כנסת הגדולה שם אף שדבריו בסי' תכ"ד מגומגמים ע"פ מה שכתבתי עיין עליהם.

הרי כל רפואתו לרבו וכו'. מדכתב כל רפואתו, משמע דאין לעבד שום חלק בכל הרפואה, וזה נראה היפך הסוגיא דפרק קמא דגיטין דף י"ב [ע"ב], דפריך רפואתו דידיה הוא דבעי אתסוייה ביה, ומתרץ לא צריכא דאמדוה לה' יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסיה בג' יומי, מהו דתימא צערא דידיה הוא קמשמע לן ע"כ, הרי מבואר דכל הרפואה היא של העבד כדי שיתרפא בה, אלא שהעודף עליה כגון שאמדוהו לה' ימים ונתן החובל סך הה' ימים, ושוב עשו לו סם חריף ונתרפא בג' ימים, דהייתי אומר דגם (הם) [הסך] של הב' העודפים הם שלו כיון שנצטער בסם החריף, קמשמע לן דהם של רבו, אבל הג' ימים סתם רפואה פשיטא ליה לתלמודא שהיא של העבד כדי שיתרפא בה, ורבינו לא די שכתב תחילה שכל הה' דברים הם לרבו, אלא שהוסיף שאפילו ציערו ע"י סם אפ"ה הכל של רבו, והטור חו"מ סי' תכ"ד כתב כדברי הגמרא, והרב בית יוסף כתב שם שכן כתב הרמב"ם, ובשו"ע העתיק כדברי רבינו [כאן ולא ידעתי] למה לא ביארו.

יא

כל עבד שיצא לחירות וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זו בעיא דלא איפשיטא בגיטין דף מ"ב וכו', הנה ראיתי להפרי חדש ז"ל בשיטתו שם שכתב, דגם בפרק ט' מהלכות תרומות פסק שאסור לאכול בתרומה, ויש תימה עליו שבפרק ד' מהלכות זכיה פסק כריש לקיש, דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה, ובריש פרק בתרא דכריתות אקשינן עליה, וצריכינן לפרוקי אליביה דתנא קמא דברייתא סבור דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, א"כ משמע ודאי אית לן למנקט כיון שלא אשכחן מאן דפליג עליה, ומה שכתב הכסף משנה דיש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא, אין זה כלום דבמאי דלא אשכחן בהדיא דפליגי לא מפשינן פלוגתא בכדי, ואע"ג דבגמרא הכא לא איפשיט הך בעיא, הכי אורחיה דתלמודא בכמה דוכתי דלא פשיט ממימרא דאמורא, והכי נמי לא בעי למפשט בעיא ע"פ מימרא דריש לקיש. אבל לדידן דקיימא לן כריש לקיש ודאי דמפשט בעיא, וכן כתבו התוס' שם דההיא בעיא לא אתיא כר"ל וכו', באופן שמה שכתב הרב אינו מדוייק, והעיקר דבעיין איפשיטא ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ושוב מצא להרשב"א והר"ן שכתבו דבעיין איפשיטא עיי"ש, ולא זכר ז"ל שגם הרא"ש ז"ל קאי בשיטת רבינו דבעיין לא איפשיטא עיין עליו.

ומבואר הדבר דעיקר קושייתו היא מיוסדת על דברי התוס' שהזכיר כמבואר, אך אין זה כדאי להקשות על רבינו מכל שכן להקל בדבר ולהתיר התרומה לזרים, כמו שהקשו בכריתות דמשם בארה, דכי אמר אי אפשי בה, שזכה בה [אחר משום] דהרי הפקירה וכמו שכתב רש"י ז"ל ע"פ אוקימתא דרבא, ואי תימא רבי יוחנן דאוקי פלוגתייהו בזיכה לו ע"י אחר בפרק השוחט דף ל"ט [ע"ב], תנא קמא סבר מדשתיק קנהו, ורבן שמעון בן גמליאל סבר הוכיח סופו על תחילתו, מעתה דינו של ריש לקיש אמת, דאם אחר שזכה במתנה אמר אי אפשי בה הרי הפקירה, ומדקאמר תלמודא התם וקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, משמע דאכן לא קיימא לן הכי, ותדע דכיון דפלוגתייהו ברבו כהן, דהכי קאמר תנא קמא, אם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה, ורשב"ג פליג, עכ"פ הוי ליה לאתויי הך פלוגתא בגיטין אבעיא דמעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה ולמשקל ולמטרי בה [ונמי] למפשט בעיין, אלא ודאי דסתם תלמודא סבר דאית לן למנקט לחומרא באיסור תרומה לזרים שהיא במיתה, וזה כוחו דהכסף משנה ז"ל שכתב בהלכות תרומות דיש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא, כלומר דסתם תלמודא סבירא ליה הכי ע"פ ההוכחה דלא בעו למפשט בעיין, והרי חשו לדרשב"ג בקיסרין כדאיתא התם בפרק השוחט, סוף דבר כיון דרבינו נוטה להחמיר באיסור תורה והרא"ש ג"כ קאי בשיטתיה אין כאן שום גמגום.

יב

אם אירעו זה ביום של רבו וכו'. דעת רבינו מבוארת לחלק בין יצא לחירות ומעוכב גט שחרור שכתב בדין י"א, לחציו עבד וחציו בן חורין, ודין המית מי שחציו עבד וכו', ביארו בריש פי"א דהל' נזקי ממון, [וראיתי] להרב לח"מ ז"ל שתמה על דברי הטור חו"מ סי' תכ"ד והרא"ש ז"ל, וכבר עמד בזה הרב ב"ח ז"ל, והצדיק דעת רבינו עיי"ש, והרואה יראה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אך בהא שפסק רבינו דבנגחו שור דביום של רבו לרבו וכו', קשה דבגמרא דגיטין דף מ"ב [ע"ב] אוקמוה אליבא דאביי דסבירא ליה דנותן שבת גדולה ושבת קטנה, אבל לרבא דסבירא ליה דאינו נותן אלא שבת קטנה, לא מתוקמא הך מלתא אלא בהכהו אדם, ורבינו פסק כרבא לעיל פרק ב', והרב לח"מ ז"ל תירץ, דבנזק בלא פחת דמים אתיא גם לרבא עיין עליו, ולרווחא דמלתא כתב כן, דאף אם יהיה בו פחת דמים ולא בטלו ממלאכתו, כגון דפסקיה לריש אודניה או לריש נחיריה כדאיתא בהחובל דף פ"ו [ע"א], ובחציו עבד וחציו בן חורין יודה רבא דבנזק כי הא יום של רבו וכו', והנה [ראיתי] להפרי חדש בשיטתו למסכת גיטין שם, שכתב על הרב לחם משנה שטעות הוא בידו, מכח שכל הך שקלא וטריא אזדא לה משום הא דמפלגינן בש"ס בין כליא קרנא ובין כליא וכו', משום דלא בעי הש"ס לאוקמי ההיא דמי שחציו עבד כמשנה אחרונה, וההיא דנגחו שור כמשנה ראשונה, כי היכי דלא לפשוט בעיא דמעוכב גט שחרור וכו', וזה מפני שרבינו פסק בפרק ב' מהלכות קרבן פסח דחצי עבד וחצי בן חורין אינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו, ובהכרח דהוי כמשנה אחרונה, וכן בפרק ב' דהלכות חגיגה פסק דפטור מן הראיה והיינו נמי כמשנה אחרונה, וכיון שכן היא דעת רבינו, מעתה הך סוגיא פליגא, ולכך פסק רבינו במעוכב גט שחרור דאין לו קנס לקולא, ובהמית מי שחציו עבד דחצי קנס לרבו דכל כמה דלא שחרריה הוי ליה עבד גמור וכו' ע"כ, ודבריו נכונים, אך אעיקרא דמלתא מי דחקו לרבינו לפרש כן כדי לומר דפליגי הסוגיות אהדדי, הרי רש"י והתוס' יוכיחו שפירשו הדברים כפשטן, דלמשנה אחרונה הוי מעוכב גט שחרור וכו'.

ויותר היה נראה לומר דרבינו סבירא ליה דמעוכב גט שחרור לא דמי לחצי עבד וחצי בן חורין, דאף שחזינן דמעוכב גט שחרור, שחררו רבו להדיא ולא נשאר עליו שום צד עבדות אלא כתיבת הגט, משא"כ חצי עבד וחצי בן חורין דאף שחז"ל כפו אותו לשחררו, מכל מקום כל זמן שלא שחרר הרי חציו קנוי לו לעבדות בהכרח, והא ראיה שכותב לו שטר על חצי דמיו, משא"כ במעוכב גט שחרור, והכי מוכח מעובדא התם דף מ' [ע"א], והנהו בי תרי דהוה להו עבדא בשותפות, דחד שחרריה לפלגיה, קם אידך וקנייה לבנו קטן וכו', ומסיק דלא אהני מעשיו וכאשר עשה כן יעשה לו, ואם איתא דאין לו לרבו שום צד עבדות למאי נמי אקנייה לבנו קטן, עד שמכח זה הוצרכו התוס' ז"ל לידחק דאקנייה לבנו קטן קודם ששחררו האיך, משא"כ לפירוש רבינו דאתי שפיר גם מה שסיים כאשר עשה כן יעשה לו, דמשמע שנתכוון לשעבדו לעבד, והן הן דברי הרב בית חדש ז"ל חו"מ סי' תכ"ד עיין עליו, ודברי הרב לח"מ קיימים ע"פ מה שכתבנו, גם פסקו של רבינו בפרק י"א דהל' נזקי ממון, בהמית מי שחציו עבד וכו' קיימין למשנה אחרונה. ואזדא לה הצ"ע של הרב המגיד ז"ל על רבינו, דודאי בעבד זכר איירי רבינו מהטעם האמור, ולההיא דהל' קרבן פסח וחגיגה כבר תיקן דברי רבינו הכסף משנה ז"ל והר' אברהם בנו של רבינו ז"ל, ודברי רבינו קיימין על מכונם ואמיתתן.

יד

החובל בבת קטנה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה לקושית הרב המגיד ז"ל לעיל פרק ב' דין ו' וממה שנתן טעם רבינו שהרי מעשה ידיה של אביה משמע דבסמוכה על שולחנו קאמר, אמנם מה שסיים וכן החובל בבתו וכו', אם היא סמוכה על שולחנו למה ישלם הצער והבושת, (ומה שכתב) [ומאי שנא] מבניו שהוא פטור לגמרי כמו שכתב לקמן דין י"ט, אלא ודאי דבאינה סמוכה על שולחנו קאמר, וכן כתב הרב המגיד שם, ועיין להדרישה ופרישה ז"ל חו"מ סי' תכ"ד.

טו

החובל באשת איש וכו'. קשה קצת דגבי עבד פריך בגמרא דגיטין רפואתו דידיה הוא דבעי לאתסויי ביה ומתרץ לא צריכא אלא להעדפה, דהיינו ע"י סמא חריפא, והשתא איך כתב רבינו דהריפוי לבעל הא לא גרעא מעבד כנעני דבעי לאתסויי בה, והרב המגיד ז"ל כתב דהריפוי ג"כ לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה ע"כ, ועוד היה נראה לומר דכלפי ההעדפה הוא דקאמר רבינו דהוא של הבעל, דאילו לעיקר הריפוי הא בעי לאיתסויי.

טז

והבעל מרפא אותה וכו'. ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל, וגם הסמ"ג עשין ע' הביא תוספתא מבוארת היפך דברי רבינו, והרב ב"ח אבהע"ז סי' פ"ג תירץ דכוונת רבינו אינו ע"פ הדין, אלא דרך קנס שתיקנו הגאונים ז"ל אחר שנסתם התלמוד, וזהו שסיים רבינו וכזה הורו הגאונים, כלומר אף שאין כן עיקר דין התלמוד.

יט

ילקח בהן קרקע והן אוכלין וכו'. הראב"ד ז"ל השיג דאפילו מציאתם שלו היא ע"כ, ולא זכיתי להבין דבריו, דבגמרא חילקו להדיא בין מציאה לחבלה משום צערא דגופא, ועיין להרב לחם משנה ז"ל, ובעיקר דברי רבינו הדבר מבואר דפסק כרבה ב"ר הונא דקאמר מאי סגולה דיקלא דאכיל מיניה תמרי ולא כרב חסדא דקאמר ספר תורה, אמנם הרא"ש ז"ל פסק כרב חסדא משום דגדול ממנו היה, וכמו שכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' תכ"ד, אך קשה דבפרק חזקת הבתים דף נ"ב [ע"א] גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן הקטנים, ואם קיבל יעשה מהם סגולה, ואיפליגו רב חסדא ורבה ב"ר הונא, חד אמר ספר תורה, וחד אמר דקל לפירותיו, ופסק רבינו פרק ז' דשאלה ופקדון כשתיהם, והשתא ממה נפשך אי סבירא ליה דפליגי אהדדי, איך פסק כשתיהם שם, ואי לא פליגי למה פסק כאן כחד מינייהו, וכן הקשה מהר"י הלוי סי' ע"ד, ואין לומר דרבינו מפרש דאם לא מצא זו יעשה באחרת, דהא בהלכות שאלה ופקדון הקדים ספר תורה, אם לא שנאמר דקדימת ספר תורה אינו מצד המעשה אלא מצד עדיפות הקדושה, ועוד אפשר כשנדייק דכאן כתב רבינו קרקע, ובהלכות שאלה ופקדון כתב דקל כלשון הגמרא, ונראה דסבירא ליה דגבי נזיקין ע"י שנצטער באותו דבר בעינן דבר קיים ופירות בטוחים, משא"כ גבי פקדון דלא ידעינן אם הוא שלו אם לאו, וגם לא בא ע"י צער הרשות נתונה לעשות איזה משתיהם.

כא

החובל בהן חייב והן שחבלו וכו'. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' תכ"ד בהגהת הבית יוסף אות ו' כתב, וזה לשונו: אע"ג דחרש שוטה וקטן שחבלו באחרים פטורים, היינו לשלם ממון אבל מלקות חייבים וכו', ע"כ. ואין ספק שט"ס הוא מהדפוס, שהרי חרש שוטה וקטן פטורים משום דלאו בני דיעה נינהו, ואיך תיסק אדעתין לחייב מלקות, וצריך לומר נשים ועבדים, עוד כתב שם משם הסמ"ע ז"ל סי' שפ"ח אות ו' דאפשר דלא כתב במרדכי כן כי אם בדלית לה נכסי מלוג, וסיים ולי הדבר פשוט, ואחרי המחילה הראויה לא ראו דברי המרדכי במקומם דשם כתב להדיא, והוא הדין לענין ממון אם יש להם ממון על מנת שאין לבעלה רשות בה מוציאין אותו מידה ונותנים אותו לנמסר, אפילו נכסי מלוג יחליטו ביד הנמסר הגוף והבעל יאכל פירות עד יום מותה עכ"ל, הרי מבואר כדבריו [דבדאית] לה נכסי מלוג קאמר.

כב

עבדו של אדם כגופו וכו'. עיין מה שכתבתי פרק י"ד דנזקי ממון דין י'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---