לחם משנה/חובל ומזיק/ד

לחם משנה ‏ חובל ומזיק ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ונזק וצער לאשה וכו'. כתב רש"י ז"ל דהאי נזק הוי כחבלה ודינו קצוב בכתובות כלומר דאם הוא בסתר שני חלקים לה ואחד לו וההפך בגלוי. וה"ה ז"ל כתב דרבינו נראה לו דכיון דברייתא סתמא מיתניא משמע דכל נזק הוי לאשה כפשטא דברייתא. וקשה דרש"י ז"ל למה הוכרח לפרש כן הא בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג) אוקמוה הך ברייתא בגרושה וכיון שכן ראוי הוא שיהיה הנזק והצער לה דאפילו הולדות פריך שם בגמ' דלהוי שלה אי לאו דאיכא קרא דמשמע דאפי' בעל בזנות הוי דמי ולדות שלו: גם לרב המגיד קשה דמה הכרח הוא לרבינו ז"ל לומר דבנשואה הוי הכל שלה משום דברייתא סתמא מיתניא ופשטה משמע דכל הנזק שלה הויא הא אוקימנא לה בגרושה וא"כ דוקא משום דהוי גרושה הוי כל הנזק שלה אבל נשואה לעולם דדינה כמו שקצוב בכתובות. ונראה לומר דאע"ג דברייתא מוקמינן לה בגרושה היינו לאוקמי סיפא דאין האשה נותנת ליורשיה דאמאי לא ירית לה בעל אבל רישא דנזק וצער לאשה בכל גוונא הוי בין בנשואה בין בגרושה אלא דינא דסיפא בגרושה בלחוד היא תדע לך דאמאי לא תני רישא דיני דריפוי ושבת ואע"ג דהתוס' תירצו דאורחא דמילתא דליכא בה ריפוי ושבת מ"מ לרש"י ולרבינו ז"ל לא נראה לתרץ כן אלא טעמא משום דריפוי ושבת הוי הכל לבעל דשבת הוי המלאכה שלו וריפוי הוא חייב לרפאותה ולכך לא תני אלא מילתא דהוי לאשה דהיינו נזק וצער וא"כ ע"כ איירי בנשואה ולרבינו תני נזק וצער דהכל לאשה אבל ריפוי ושבת אין לה כלל בהם ולרש"י ז"ל תני צער דהוי שלה וכן נזק דיש לה חלק בה משא"כ בריפוי דריפוי הוא של בעל לבדו מפני שעליו היה מוטל לרפאותה כשחלתה וכן השבת הוי הכל לבעל מפני שמעשה ידיה שלו והא דלא תני בושת בברייתא משום דאתיא כר"ש דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דאע"ג דרבי ז"ל לא פסק כר"ש בהא דבושת כדכתיבנא לעיל מ"מ לא כתב דין הבושת מפני שנמשך אחר לשון הברייתא ודינו הוא כמו שפסק לקמן דאם הוא בגלוי שני חלקים לו ואחד לה וההפך בסתר:

ב

וכיצד משערין דמי הולדות וכו'. נ"ל טעם לרבינו ז"ל דמאי דפסיק כרבה משום דלרב חסדא קשה ההיא סוגיא דפרק שור שנגח ד' וה' שהקשו שם גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות כלומר דכיון דהיא גרושה היה ראוי שיהיו דמי ולדות ג"כ שלה והקשו שם התוס' דאטו ולדות צררי נינהו דזכי בהו דהכי פריך לקמן דבעל גופיה לא הוה זכי בהו וכו' והיינו סברא דר"ח וכיון דבגמ' פריך סתמא תפלוג נמי משמע דסוגיא דעלמא אזלא כרבה דלית ליה ההיא סברא דר"ח ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל לתת טעם טעם למה פסק רבינו כרבה משום דברייתא דאין הבעל משמע דלא כוותיה נראה שכוונתו משום דברייתא איירי אפי' בחבל אחר מיתת הבעל וכיון שכן לר"ח כשחבל אחר מיתת הבעל אינו משלם החובל כלומר ואע"ג דלרבה נמי איירי כשחבל אחר מיתת הבעל הויא ברייתא תיובתיה מ"מ הא קאמר תני זכתה ובהכי ניחא אבל לר"ח אין החובל משלם כלל בדליתיה לבעל וזו היא כוונתו של הכ"מ ז"ל לדעת דברי ר"ח דודאי אי מוקמינן ברייתא בשחבל בחיי הבעל שפיר קאמר דיתן ליורשיו דכיון שנתחייב הבעל איכא למימר דמוריש הבעל ליורשיו מ"מ אצלי קשה דהיכי אמר ליה דרב חסדא ליתיה לבעל קאמר דאע"ג דאיכא יורשים כיון דליכא בעל אין החובל חייב א"כ היכי אמרינן שם בגמ' גבי ברייתא בת ישראל שנשאת לגר לרב חסדא מי לימא תנאי היא ואיך אפשר לומר כן אמאי תני נשאת לגר אפי' נשאת לישראל איכא פלוגתא דמאן דאית ליה דר"ח פטור כיון דחייב אחר מיתת הבעל ומאן דלית ליה דר"ח מחייב בשלמא אי אמרת דכיון דאיכא יורשים אע"ג דחבל לאחר מיתת הבעל חייב ניחא דנקט נשאת לגר משום דאם נשאת לישראל אין לך אדם בישראל שאין לו גואל וכיון שיש לו יורשים ליכא מאן דפטר:

ה

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה וכו'. ה"ה ז"ל כתב כאן דרבינו ז"ל פסק בהלכות רוצח כר"ש ואע"ג דבפ"י מהלכות נזקי ממון כתב דפסק רבינו ז"ל דלא כר"ש גבי שור שנתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון כבר כתבתי לעיל ליישב זה ומ"מ נראה דעת ה"ה ז"ל כדכתיבנא דכוונת רבינו ז"ל לפסוק כר"ש ודלא כהרב בעל כ"מ שכתב בפ"ד מהל' רוצח במסקנא דרבינו ז"ל פוסק כרבנן וכבר דחיתי דבריו למעלה ומה שהקשה שם דלמה נקט רבינו ז"ל לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל אינה קושיא דהיינו ממש גוונא דגמ' דקאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו וכן הם דברי רבינו ז"ל הזורק אבן לתוך עדה משמע אע"ג דיודע העומדים שם ונתכוון לאחד מהם יהיה מי שיהיה והוי כאילו ראובן ושמעון עומדים שם ונתכוון לאחד מהם יהיה מי שיהיה וגוונא אחרינא דהיינו כסבר ראובן והיה שמעון היינו שהתחיל בתחילת דבריו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וא"כ שפיר פסק רבינו ז"ל כר"ש ומטעמו של ה"ה ז"ל. אלא שעדיין אני תמיה על דברי ה"ה ז"ל שכתב שרבינו ז"ל פסק כחזקיה בחדא דאין חילוק בין שוגג למזיד ובאידך דאין חילוק בין מתכוון לשאינו מתכוון כרבי דאמר בהנשרפין דחייב ממון דלא כחזקיה דהא בפ"ד מהל' רוצח כתב פטור מן המיתה ומן התשלומין והיינו דלא כרבי דלרבי חייב בתשלומין מקרא דונתת נפש תחת נפש:

יא

ואינו נותן לו דמי עינו וכו'. בפ"ה מהל' עבדים כתב רבינו ז"ל המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו' ונותן לו דמי עינו ותירץ הרב בעל כ"מ שם בתירוץ ב' כדי שלא יקשה על מ"ש כאן דנותן דהתם ר"ל דאם תפס דמי עינו לא מפקינן מיניה ולא הוצרך רבינו ז"ל לפרש שסמך על מ"ש כאן ועל זה הדרך יש לתרץ מ"ש רבינו ז"ל בפי"א מהל' נזקי ממון מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס דהוקשה לה"ה דכפי משנה אחרונה אין לו קנס דהוא מעוכב גט שחרור והניח הדבר בצ"ע דיש לפרש דההוא נותן אם תפס רבו חצי קנס ולא הוצרך רבינו ז"ל לפרש משום דסמך על מ"ש כאן דהוי בעיא דלא איפשיטא במעוכב גט שחרור וכבר נודע דמי שחציו בן חורין והוא מעוכב גט שחרור דכופין את רבו לשחררו כדכתב רבינו ז"ל בהל' עבדים:

יב

מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. כתב הטור ז"ל בסימן תכ"ד אם בעלים בני כפיה שיכולין לכפותו ולשחרר חבלתו לעצמו. וקשה דכיון דהוא מעוכב גט שחרור הוי בעיא דלא איפשיטא אי הוי לרב או לא דהא בגמרא מדמי ההיא דמפיל שן עבדו וכו' דמינה משמע כדכתב ה"ה ז"ל דאי אין לו קנס אין לו נזק וכיון דלגבי קנס סלקא בתיקו הוא הדין גבי נזק וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות וכתב שכותבין הרשאה זה לזה וגובין ודברי הטור והרא"ש ז"ל תמוהים ולא עוד אלא שכתב הטור ז"ל שדעת הר"א ז"ל כדעת הרא"ש ואינו כן אלא דעתו בהשגות כדכתיבנא:

או שנגחו שור וכו'. קשה טובא דבפרק השולח אמרו דהאי מימרא ליתא לרבא דאמר דהיכא דהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דאין לו אלא דמי שבתו משום דהאי נגחו שור ע"כ איירי דלא כליא קרנא והיינו בגוונא דכתיבנא וכיון דלא משכחת לה אלא בכה"ג הא לרבא אינו משלם נזק בכה"ג אלא בושת ושבת בשור ליכא א"כ לא משכחת האי דינא דנגחו שור גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שיהא ביום שלו לעצמו וביום של רבו לרבו וכיון דרבינו ז"ל פסק בריש פ"ב מהלכות אלו כרבא גבי הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שכתב שם ריש פ"ב ואין שם נזק והיינו כרבא וכדכתב ה"ה איך פסק כאן האי דינא דנגחו שור. ונראה לתרץ ולומר עם קושיא אחרת שנעורר בדבריו דכיון דאית ליה דאיכא נזק בלא פחיתת כסף כמה שכתב בפ"ב וכ"כ לקמן וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלו א"כ אמאי לא מוקי הא דנגחו שור בנזק כי האי דאין לו פחיתת כסף ולא כליא קרנא וכגון שחסר שערה משער בשרו ובכה"ג חייב השור דנזק הוא וכיון דאין בו פחת כסף לא הוי כליא קרנא ושפיר הוי יום של עבד לעבד ויום של רבו לרבו. לכך נראה לתרץ עם קושיא זו קושיא קמייתא דודאי מצי לאוקומי בכה"ג האי מילתא דנגחו שור ומ"ש בפ' השולח והיכי דמי לא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו כו' הוא מבעל המימרא הראשונה שאמר נגחו שור אם ביום של רבו כו' איהו גופיה קאמר דגוונא הוי כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור וה"ה דהוה מצי למימר דאיירי בגוונא דכתיבנא לעיל כגון שקרע את העור אלא קאמר הכי דמשמע ליה דכלהו שוים וחדא מינייהו נקט ולהכי פריך גמרא דהא דנקט הניחא לאביי אלא לרבא לא משכחת להך גוונא ותירץ דהך גוונא משכחת לה בהכהו אדם אי נמי לרבא לא ס"ל הך גוונא דמימרא אבל דינא דנגחו שור שפיר אית ליה לרבא דמשכחת לה כגוונא דכתיבנא שחסר מעור כשערה ולהכי רבינו פסק ההיא דנגחו שור והוי בגוונא דאית ביה נזק דלא כליא קרנא. זה נ"ל להליץ בעד רבינו ומ"מ סתם הדברים יותר מדאי ועדיין צ"ע ומהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו עמד על לשון זה יע"ש:

יד

וכן שבתה של אב וכו'. הטור ז"ל בח"מ סימן תכ"ד הבין דבריו ז"ל בסמוכים על שלחנו וא"א לומר כן דא"כ אמאי הוי שבתה של אב הא אמרינן בפרק החובל דכיון דהאי גברא אינו מקפיד והם סמוכים על שלחנו הם שלה וקטנים יעשה להם סגולה וע"ק דא"כ היכי קאמר לקמיה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ושבת הא אי סמוכים על שלחנו כתב רבינו לקמן דהוא פטור מהכל אלא ודאי עיקרן של דברים כמ"ש ה"ה ז"ל לקמן ודברי רבינו ודאי באינן סמוכים על שלחנו ומ"ש רבינו שבתה של אב היינו אחר שתהא נזונית המותר הוא של אב וכמ"ש בגמ' להעדפה ומ"ש שמעשה ידיה של אב היינו העודף על מזונותיה:

וכן החובל בבתו וכו'. כתב ה"ה ז"ל על השגת הר"א ז"ל דאמר אינו חייב נראה דהוא ט"ס דהבא על בתו פטור בלאו הכי משום דמחייב בנפשו אלא עיקר הנוסחא היא אינו שלה ור"ל אם בא עליה אחר. וקשה לפירוש זה דבחלוקה קמייתא היה לו להר"א ז"ל להשיגו במ"ש אבל צער ובושת וריפוי שלה שם היה לו להשיגו דלא בכל בושת דבאונס ופתוי הבושת של אב דשם היה מקום הראוי להשיג דאיירי בחבל בה אחר דומיא דאחר:

טז

בד"א כשחבלו בה וכו'. כתב ה"ה ויש קצת ראיה ממזיק את אשתו בתשמיש המטה שהוא חייב ולא חלקו, כלומר דאמר סתמא חייב בכל נזקיה דמשמע בושת ונזק ולא חלקו שם לומר דדוקא חלקה המגיע לה דהיינו שליש בגלוי ושני שלישים בסתר דהוא חייב לה משמע דחייב לה הכל:

יט

והן אוכלים פירותיהם עד שיגדילו. הטור ז"ל כתב נוסחא בדברי רבינו ז"ל והאב אוכל פירות עד שיגדילו וכתב שם הרב"י ז"ל שהיא גירסא נכונה ונראה דהר"א ז"ל היה לו מציאות הגירסא הכתובה בספרינו ומפני כן כתב בהשגות אפי' מציאתם שלו היא כלומר איך אפשר לומר דהם אוכלים הפירות הא אפילו המציאה שלהם היא של אב א"כ כ"ש פירות נכסיהם שהוא של אב. ויש להקשות על זה דהא בפרק החובל אמרו דמציאה שאני דהוי רווחא דקאתי ליה מעלמא דלית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא בגופייהו ומעלמא קאתי לא קפיד וא"כ אע"ג דמציאה הוי של אב ראוי הוא שזה יהיה שלהם משום דלא קפיד האב על זה כיון דאתי להו האי רווחא מחמת צער שבגופם לא קפיד. ונראה לתרץ דכוונת הראב"ד ז"ל לומר דאע"ג דמחיל להו היינו הקרן עצמו משום דאתי להו מחמת צערא אבל הפירות ודאי דלא מחיל להו דלא גרע ממציאה ואין זה מוכרח כל כך להשיג על רבינו ז"ל. והרב ב"י ז"ל שכתב שהגרסא הנכונה היא שהאב אוכל פירות לא ידעתי טעמו דהר"א ז"ל נראה דהיה לו הגירסא בדברי רבינו ז"ל כדכתיבנא ויש טעם נכון לגירסתנו דשאני הכא ממציאה מהטעם האמור בגמרא ואין קושייתו של הר"א ז"ל מוכרחת כ"כ כדכתיבנא:

כב

הרי שהניח גחלת על לב עבדו וכו'. הר"א ז"ל כתב בהשגות הניח גחלת כו', כפות. עוד כתב של חבירו, בפני חבירו ע"כ. כלומר שהוא מפרש כפירוש התוס' ז"ל דהיינו שהעבד כפות וחבירו לפניו דהיה לו לסלק הגחלת מעל עבדו וכיון דלא חש לסלקה איהו דאפסיד אנפשיה ואע"ג דהתוס' ז"ל מפרשים הבעיא לענין נזקים הר"א ז"ל מפרשה לענין מיתה ועיין בנמוקי יוסף כי שם האריך בפירושים אלו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף