מגדל עוז/חובל ומזיק/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ חובל ומזיק ד

א

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי הולדות לאשה: כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור מן הגמ' וכו': ואני אומר מחוור ומלובן ומן ההלכה מובן פ' שור שנגח את הפרה (דף מ"ח ע"ב) דתנן ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות וכו' עד ונותנן לבעל אין הבעל נותנן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור ע"כ ואמר רבה עלה בגמ' (דף מ"ט) ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו פירוש מכחו ומיחייב לשלומי לדידה אמר רב חסדא מרי דכי אטו ולדות צררי נינהו וזכין בהו אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לבעל לא זכי ליה רחמנא ופירש"י ז"ל אימת קא זכי משעת חבלה והרי אין לו תובעין ומותבינן מברייתא דתני ומפרש בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנן ליורשים היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה פירוש וקשיא לרבה ומהדרי' לטעמיה דרבה ומי עדיפא ממתני' דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר פירוש ומת הגר ויס"ג להדיא ומת הגר וכיון דחבל בו בחיי הגר זכה בה גר וכיון דמת זכה בהן אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו ה"נ שחבל בה בחיי הגר ומת הגר וכו' ואיבעית אימא תני זכתה והדר קאמר לימא כתנאי כו' ומיהו בכולה שמעתין וסוגיין משמע דלא פליג רב חסדא אלא בשחבל בה בחיי הגר ומת הגר דזכה החובל במה שבידו ופטור וכמו שכתב ר"מ ז"ל אבל אם נגפה לאחר מיתה דמי הולדות לאשה דלא זכי ליה רחמנא אלא בשעת חבלה וההוא שעתא ליתיה וכמו שפירש"י ז"ל בלשונו הצח שהעתקתי לפניך וכן הסכימו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם ר"מ ז"ל בירר כל הדינין שבהלכה בסמוך לא הניח דבר וקי"ל כרבה ויש ספרים גורסין רבא בכל הלכה והלכתא כוותיה דבתרא הוא וליכא לפלוגי בין הגר לאחר ישראל או כהן מכמה טעמי חדא דתלמודא קאמר מי עדיפא ממתני' אלמא בחדא מחתא מחתינן לה ועוד דבפרק שור שנגח ד' וה' מייתי ליה ומדמי ליה לשוורים ועוד אמאי לא משני בכולי סוגיין שאני גר לפי שאין לו יורשין ועוד דרב חסדא גופיה בעי לשנויי כוליה אליבא דרשב"ג ומחייב פלגא לאחר מיתה כוליה ועוד אתמה היכן מצינו ירושה בקבר עד שזה הבעל יוריש ליורשיו בחבלה שזכה בה לאחר שמת או הוא או היא ועוד דתלמודא קאמר להדיא ואיבעית אימא תני זכתה וכבר כתבתי כמה פעמים בזה החיבור מה שקבלנו מרבותינו הראשונים ז"ל בכללי הפסקים דלשון ואיבעית אימא הוא כלשון איכא דאמרי שהוא עיקר ועוד דברייתא גופא דקא מותיב מינה הילכתא היא והיא לשון ר"מ ז"ל אות באות ואם הראב"ד ז"ל רצה לסמוך על דחיית התלמוד דקאמר אמרי לא שבח ולדות שייכא בגוייהו זכיא בהו בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו לא זכי בהו הא שינוייא דחיקא לגבן ואשינויי דחיקי לא סמכינן אנן והוא דבר סמכא הוא בעי למיסמך עלה או אית ליה טעמי אחריני דאנן לא ידעינן או לא כתבינן להו כי היכי דלא נצטריך לתרוצינהו מכמה טעמי וגדולה מכולן מפני כבודו אשר קטנו עבה ממתנינו:

ב

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי הולדות לאשה: כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור מן הגמ' וכו': ואני אומר מחוור ומלובן ומן ההלכה מובן פ' שור שנגח את הפרה (דף מ"ח ע"ב) דתנן ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות וכו' עד ונותנן לבעל אין הבעל נותנן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור ע"כ ואמר רבה עלה בגמ' (דף מ"ט) ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו פירוש מכחו ומיחייב לשלומי לדידה אמר רב חסדא מרי דכי אטו ולדות צררי נינהו וזכין בהו אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לבעל לא זכי ליה רחמנא ופירש"י ז"ל אימת קא זכי משעת חבלה והרי אין לו תובעין ומותבינן מברייתא דתני ומפרש בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנן ליורשים היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה פירוש וקשיא לרבה ומהדרי' לטעמיה דרבה ומי עדיפא ממתני' דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר פירוש ומת הגר ויס"ג להדיא ומת הגר וכיון דחבל בו בחיי הגר זכה בה גר וכיון דמת זכה בהן אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו ה"נ שחבל בה בחיי הגר ומת הגר וכו' ואיבעית אימא תני זכתה והדר קאמר לימא כתנאי כו' ומיהו בכולה שמעתין וסוגיין משמע דלא פליג רב חסדא אלא בשחבל בה בחיי הגר ומת הגר דזכה החובל במה שבידו ופטור וכמו שכתב ר"מ ז"ל אבל אם נגפה לאחר מיתה דמי הולדות לאשה דלא זכי ליה רחמנא אלא בשעת חבלה וההוא שעתא ליתיה וכמו שפירש"י ז"ל בלשונו הצח שהעתקתי לפניך וכן הסכימו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם ר"מ ז"ל בירר כל הדינין שבהלכה בסמוך לא הניח דבר וקי"ל כרבה ויש ספרים גורסין רבא בכל הלכה והלכתא כוותיה דבתרא הוא וליכא לפלוגי בין הגר לאחר ישראל או כהן מכמה טעמי חדא דתלמודא קאמר מי עדיפא ממתני' אלמא בחדא מחתא מחתינן לה ועוד דבפרק שור שנגח ד' וה' מייתי ליה ומדמי ליה לשוורים ועוד אמאי לא משני בכולי סוגיין שאני גר לפי שאין לו יורשין ועוד דרב חסדא גופיה בעי לשנויי כוליה אליבא דרשב"ג ומחייב פלגא לאחר מיתה כוליה ועוד אתמה היכן מצינו ירושה בקבר עד שזה הבעל יוריש ליורשיו בחבלה שזכה בה לאחר שמת או הוא או היא ועוד דתלמודא קאמר להדיא ואיבעית אימא תני זכתה וכבר כתבתי כמה פעמים בזה החיבור מה שקבלנו מרבותינו הראשונים ז"ל בכללי הפסקים דלשון ואיבעית אימא הוא כלשון איכא דאמרי שהוא עיקר ועוד דברייתא גופא דקא מותיב מינה הילכתא היא והיא לשון ר"מ ז"ל אות באות ואם הראב"ד ז"ל רצה לסמוך על דחיית התלמוד דקאמר אמרי לא שבח ולדות שייכא בגוייהו זכיא בהו בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו לא זכי בהו הא שינוייא דחיקא לגבן ואשינויי דחיקי לא סמכינן אנן והוא דבר סמכא הוא בעי למיסמך עלה או אית ליה טעמי אחריני דאנן לא ידעינן או לא כתבינן להו כי היכי דלא נצטריך לתרוצינהו מכמה טעמי וגדולה מכולן מפני כבודו אשר קטנו עבה ממתנינו:

ג

היתה נשואה לגר כו' עד לפטרו מן התשלומין. פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ"ט) ופרק שור שנגח את הפרה:

ד

היתה נשואה לגר כו' עד לפטרו מן התשלומין. פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ"ט) ופרק שור שנגח את הפרה:

ה

היתה נשואה לגר כו' עד לפטרו מן התשלומין. פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ"ט) ופרק שור שנגח את הפרה:

ו

בד"א בשנתכוין לאשה וכו' עד ומשלם דמי ולדות: כתב הראב"ד ז"ל לא מיחוורא הא מלתא וכו': ואני אומר ח"ו אלא אקרא ואגמ' סמיך דפ' שור שנגח את הפרה (מ"ט) דייק באתמהתא תלמודא אמתני' דנתכוון שהעתקתי לפניך טעמא דמתכוין לחבירו הא מתכוין לאשה משלם דמי ולדות לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו לאשה נמי פטורין מדמי ולדות ופרקינן אמר לך רב אדא בר אהבה ה"ה דאפי' נתכוונו לאשה נמי פטורין והאי דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דבעי למתנא סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו כדכתיב קרא תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו ע"כ. ור"י אלפס ז"ל הביא זאת הסוגיא בהלכות להשמיענו שהיא הלכה פסוקה ומכחה ושאר ראיות פסק כרב אדא וממילא פירוקא הלכתא היא והתם התלמוד גמרא גמיר לה ומשום דהכי כתיב קרא אלמא גמרא וגזירת הכתוב הוא וזה פשוט:

ז

המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה כו' עד שהוא עון מיתת ב"ד. פ' החובל (דף פ"ז) :

וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב עד פטור מן התשלומין. פ' שור שנגח ד' וה' ופ' המניח את הכד:

ח

המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה כו' עד שהוא עון מיתת ב"ד. פ' החובל (דף פ"ז) :

וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב עד פטור מן התשלומין. פ' שור שנגח ד' וה' ופ' המניח את הכד:

ט

החובל בחבירו ביוה"כ עד שאין אדם לוקה ומשלם. פרק החובל:

כך הן הדברים עד בעבד כנעני שלו פטור. פ' החובל ופ' המניח את הכד:

חבל בעבד עברי שלו עד מן השבת. בנזיקין ב"ק פרק החובל ובגיטין פ"ק (דף י"ב)  :

החובל בעבד כנעני וכו' עד כל רפואתו לרבו. בירושלמי דפ' החובל ובבלי עצמו נמי הכי משמע וכן הביאו ר"י אלפס בהלכותיו:

י

החובל בחבירו ביוה"כ עד שאין אדם לוקה ומשלם. פרק החובל:

כך הן הדברים עד בעבד כנעני שלו פטור. פ' החובל ופ' המניח את הכד:

חבל בעבד עברי שלו עד מן השבת. בנזיקין ב"ק פרק החובל ובגיטין פ"ק (דף י"ב)  :

החובל בעבד כנעני וכו' עד כל רפואתו לרבו. בירושלמי דפ' החובל ובבלי עצמו נמי הכי משמע וכן הביאו ר"י אלפס בהלכותיו:

יא

כל עבד שיצא לחירות וכו' עד לא נשאר לו בו קניין: כתב הראב"ד ז"ל ויש מי שסובר כותבים הרשאה וגובין עכ"ל: ואני אומר באמת רבים סוברים כן אבל אין משמע כן פשט ההלכה בגיטין פרק השולח (דף מ"ב ע"ב) והאמת יורה דרכו:

לפיכך המפיל שן עבדו כו' עד אין מוציאין מידו. בגיטין פרק השולח:

יב

מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' עד לעצמו: כתב הראב"ד נ"ל זה הדין כמשנה ראשונה וכו': ואני אומר לבי מהסס אם הראב"ד ז"ל יאמר דבר זה דהני משניות תרוייהו תננהי בגיטין פרק השולח (דף מ"א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו להם ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ. וגרסינן עלה בגמ' ת"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר כו' אבל כסף דברי הכל קנה ורב יוסף פליג עליה ואמר מחלוקת בכסף דרבי סבר וכו' אבל בשטר דברי הכל קנה ושקלינן וטרינן עלה טובא בשמעתין לברורי ולאסוקי פלוגתייהו ואסיקנא דהלכתא כרבה דקי"ל בכוליה תלמודא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וכ"פ ר"י אלפס ז"ל אלמא משכחת ליה לעבד חציו בן חורין כגון שפדה עצמו מרבו בכסף ועוד משכחת לה בעבד של שני שותפין ואפילו לרב יוסף תדע דהא תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אלמא איתיה ורב יוסף לא תנא הוא לאפלוגי על מתני' והא קמן דתלמודא קא מקשי ליה מיניה לרב יוסף לימא רבי היא ולא רבנן ומהדר אמר רבינא בעבד של שני שותפין ודברי הכל ורבינא בתרא הוא והלכתא כוותיה וכ"פ רבינו יצחק אלפסי ז"ל ועוד משכחת לה בענין שלישי כגון שחרר חציו ומכר חציו או שחרר חציו ונתן חציו מתנה כדגרסינן התם נמי בההיא שמעתא אמר רבה מחלוקת בשיחרר חציו והניח חציו אבל שיחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כוליה קני ועוד הגע עצמך שלא כתב או בעוד שהיו הולכין לב"ד לכוף אותו לשחרר לעבד ולכתוב שטר על חצי דמיו האי ממונא למאן ובר מן דין ע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין שפחה ובת חורין משום דאיסורא היא אבל בכה"ג דממונא הוא כ"ע מודו כמשנה ראשונה תדע דגרסינן להדיא בסוף ההיא סוגיא דהשולח (דף מ"ב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ואקשינן אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה ויום של עצמו ישא בת חורין ופרקינן איסורא לא קאמרינן אלמא מטעמא דאיסורא חזרו ב"ה להורות כבית שמאי אבל מטעמא דממונא לא ומוקמינן לה נמי לההיא מימרא בשהכהו אדם ואע"ג דבתר הכי אמרינן א"נ מימרא היא ומימרא לרבא לא סבירא ליה דחייה בעלמא היא ולא שבקינן פירוקא דלא פליגי וסמכינן אשינויא דפליגי. ומכל הני טעמי לבי מהסס לומר שלא אמר הראב"ד ז"ל דבר זה ויפה כתב ר"מ ז"ל וחיבר כל דבר ודבר במקומו ונמוקו עמו בכאן כההיא מימרא בתרייתא דדינא דחובל ומזיק היא ובס' קניין פ"ח דהלכות עבדים שאר הדינין שכתבתי ופרטיהן על הסדר:

יג

החובל בעבד עברי וכו' עד וריפוי ובושת: כתב הראב"ד ז"ל דוקא בושת דחבלות וכו' וכזה הורו הגאונים ז"ל עכ"ל: ואני אומר אם על אחר שבא עליה אמרו גם לר"י אלפס ז"ל כן משמע מלשון הלכותיו וגם ר"מ ז"ל כ"כ בהל' נערה בתולה ואם הבא על בתו אמרו מכלל חייבי כריתות הוא וחייב קנס כדאיתא פרק אלו נערות (דף ל"ו ל"ז) וכ"כ ר"מ ז"ל פ"א דהל' נערה וכן נכון:

יד

החובל בעבד עברי וכו' עד וריפוי ובושת: כתב הראב"ד ז"ל דוקא בושת דחבלות וכו' וכזה הורו הגאונים ז"ל עכ"ל: ואני אומר אם על אחר שבא עליה אמרו גם לר"י אלפס ז"ל כן משמע מלשון הלכותיו וגם ר"מ ז"ל כ"כ בהל' נערה בתולה ואם הבא על בתו אמרו מכלל חייבי כריתות הוא וחייב קנס כדאיתא פרק אלו נערות (דף ל"ו ל"ז) וכ"כ ר"מ ז"ל פ"א דהל' נערה וכן נכון:

טו

החובל באשת איש השבת והריפוי וכו' עד כדרך שמרפא כל חליה: כתב הראב"ד ז"ל תימה הוא למה הורו שישלם הכל שהרי הוא נוטל וכו' עד שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר: ואני אומר עיקר הלכות אלו בנזיקין פרק החובל ובכתובות פ' האשה (דף מ"ז) ותירוץ התימה הזה אצלי פ' אלו נערות מידי דהוה אכל חייבי כריתות דקנס אונסין ומפתין דבשל אחרים האב זוכה ואם הוא עצמו אנס או פיתה חייב כמ"ש בסמוך וזהו גמרא וכתבו ר"מ ז"ל פ"א דהלכות נערה בתולה ומסברא טעמי רברבי איכא חדא שלא יהא חוטא נשכר ועוד קנס קנסוהו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך יעשו לו שלא כהוגן ולא אקני ליה רחמנא והגאונים ז"ל הורו יפה והוא לא טעה:

טז

החובל באשת איש השבת והריפוי וכו' עד כדרך שמרפא כל חליה: כתב הראב"ד ז"ל תימה הוא למה הורו שישלם הכל שהרי הוא נוטל וכו' עד שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר: ואני אומר עיקר הלכות אלו בנזיקין פרק החובל ובכתובות פ' האשה (דף מ"ז) ותירוץ התימה הזה אצלי פ' אלו נערות מידי דהוה אכל חייבי כריתות דקנס אונסין ומפתין דבשל אחרים האב זוכה ואם הוא עצמו אנס או פיתה חייב כמ"ש בסמוך וזהו גמרא וכתבו ר"מ ז"ל פ"א דהלכות נערה בתולה ומסברא טעמי רברבי איכא חדא שלא יהא חוטא נשכר ועוד קנס קנסוהו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך יעשו לו שלא כהוגן ולא אקני ליה רחמנא והגאונים ז"ל הורו יפה והוא לא טעה:

יז

והמזיק אשתו בתשמיש המטה וכו' עד הראוי לו. ב"ק פרק המניח את הכד (דף ל"ב) ופרק החובל:

יח

והמזיק אשתו בתשמיש המטה וכו' עד הראוי לו. ב"ק פרק המניח את הכד (דף ל"ב) ופרק החובל:

יט

החובל בבניו הגדולים וכו' ואם היו סמוכים על שלחנו וכו' ואם חבלו בהן וכו' עד שיגדילו: כתב הראב"ד ז"ל אפי' מציאתם שלו היא עכ"ל: ואני אומר אמת הוא ודיני החבלות פ' החובל ודין המציאה פ"ק דמציעא וגם ר"מ ז"ל כתב כן פי"א דהל' גזילה ואבידה בכל פרטיה:

כ

חרש שוטה וקטן וכו' עד אינן בני דעת. פ' החובל (דף פ"ז) ובירושלמי:

כא

העבד והאשה פגיעתן עד שאם העשיר חייב לשלם. פ' החובל (שם פ"ט):

כב

עבדו של אדם כגופו עד סוף הפרק. סוף כיצד הרגל (דף כ"ו):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.