מעשה רקח/גזלה ואבדה/א

מעשה רקח ‏ גזלה ואבדה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות גזלה ואבדה

א

כל הגוזל את חבירו וכו'. דקדק לכתוב את חבירו להוציא את הגוי, וכן מצאתי בספר כתב יד קדמון, וזה לשונו: נראה שדעת הרב לפסוק כמ"ד גזל הגוי מותר מהתורה, פלוגתא היא בפרק הגוזל בתרא, ופסק כן מדאמרינן בעלמא ובפרק [שור שנגח] ד' וה' ראה ויתר גוים וכו', ובפרק ד' מיתות אמרינן וישראל בגוי מותר, וכן מוכיחין דברי רבינו שכתב כאן, מצות לא תעשה שלא לגזול את חבירו, ובהלכות גניבה כתב אחד גוי וכו', משיטה לסנהדרין נראה להר"ן ז"ל ע"כ. והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' שנ"ט לא רצה להבין כן בדעת רבינו, אלא דעכ"פ אסור אפילו ישראל בגוי עיי"ש.

אין לוקין על לאו זה וכו'. מבואר במכות דף ט"ז [ע"א] דהוי ניתק לעשה, ואף לפלוגתא דקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו, מ"מ כיון שניתן לתשלומין אינו [לוקה], והן הן דברי רבינו, ואף דבפרק י"ח דסנהדרין דין ב', לא הזכיר אלא טעם דניתן לתשלומין, התם עיקר הטעם נקט כאמור דאף אם ביטל העשה אכתי מפטר מטעם תשלומין, וסמך למה שכתב במקומו הראוי.

ב

אפילו עכו"ם אסור לגזלו וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל, דבסנהדרין דף נ"ז [ע"א] אברייתא דגוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר, אוקמה רב פפא בפחות משוה פרוטה וכו', ושם דף נ"ט [ע"א], ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, ופריך והרי יפת תואר וכו', והרי פחות משוה פרוטה וכו', ולרבינו דפסק כרב פפא דכל שהוא אסור (דייקו) [ד"ת] מאי פריך מפחות משוה פרוטה הרי גם לישראל אסור, ותריץ ז"ל משום דלישראל בשוה פרוטה איכא לאו, ובפחות ליכא אלא איסור, משא"כ בגוי דשניהם ליכא אלא איסור, וידוע דאזהרתן זו היא מיתתן, מעתה הרי חמור גוי מישראל ע"כ. ולענ"ד אין צריך לזה הלחץ, דלעיקר קושיא בגמרא אינה אלא בגוי בישראל ישראל בגוי לא כל שכן בישראל, תדע דפריך תחילה מיפת תואר, דידוע דיפת תואר ישראל בישראל לא שייך, דפשיטא דאסור, וכן גוי בישראל אבל ישראל בגוי שרי, ודומיא דההיא ממה שהקשה פחות משוה פרוטה דישראל בישראל אסור, וכן גוי מישראל אבל ישראל מגוי שרי ותרצו וכו', ונמצאו פסקיו של רבינו אמתיים.

ג

הלוקח ממון האדם בחזקה וכו'. על מה שכתב הרב המגיד ז"ל עיין להרב לח"מ, וספר לחם יהודה בהלכות גניבה, שבאמת כל הדרכים בחזקת סכנה.

ו

הגוזל פחות משוה פרוטה וכו'. פשט הלשון דאף בפחות מש"פ עבר הלאו דלא תגזול אלא שאינו בתורת השב, והכנסת הגדולה חו"מ סי' שע"ו הכריח שכן דעת רבינו ממה שאיתא בפ' הגוזל עיי"ש, אף שלא מצאתי כן, ואולי שבמקום אחר הוא, ומכל מקום מדין זה נראה לענ"ד הכריח [זה].

גזל שתים שוות פרוטה וכו'. בעיא דרבא שם, ופשיט גזילה אין כאן השבה אין כאן, ופריך אי גזילה אין כאן השבה יש כאן, ומתרץ הכי קאמר אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן, והנראה לענ"ד בדעת רבינו דכח קושיא הוא, דכיון שהשיב גזילה אין כאן, מה הוצרך להוסיף השבה אין כאן, דכי תיסק אדעתין דהשבה יש כאן, מדאיצטריך לאשמועינן דהשבה אין כאן ומתרץ ליה דהכוונה לאשמועינן רבותא, דאע"פ שהגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן, דהיינו שבנתינה הראשונה שנתן עדיין לא קיים מצות התורה של והשיב את הגזילה, וכמו שכתבו התוס' ז"ל, נמצא דהך אע"פ אינו אלא כלפי קושית המקשה שלא הבין כוונת התירוץ, ולכך רבינו כשפסק הדין לא הוצרך להזכיר האע"פ כלל, ודי לו במה שכתב מצות השב גזילה אין כאן, וזאת היתה כוונת הרב המגיד ז"ל, ומפני שסתם נתן מקום להרב כסף משנה זלה"ה לתמוה עליו, אך באמת נראה שאין כאן תמיהה, ועיין עוד להמפרשים ז"ל, ודע שאם גזל שתים בשוה פרוטה כל אחד והוזלו ועמדו שתיהם בפרוטה והחזיר האחד פשיטא שלא יצא ידי השבה וחייב להחזיר גם השניה מכל שכן דשלש נפקא וכמו שכתבו התוס' שם.

ז

והחזיר לו גזלתו במדבר וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל, דלמה השמיט רבינו כאן ובהלכות שאלה ופקדון ובהלכות מלוה, מה שאמרו במשנה על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר, ופירשו בגמרא דאע"ג דאמר ליה האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וכו' ע"כ. ועדיפא הו"ל להקשות דגם הרי"ף והרא"ש השמיטוה, אך האמת נראה כמו שכתב הרב בעל המאור, דהרי"ף היה גורס והדרת ליה ניהליה במדבר מקבלינא ליה מנך ע"כ. וכיון שכן הדבר פשוט דכל תנאי שבממון תנאו קיים, וכן נראה להרב ב"ח חו"מ סי' רצ"ג ומעין זה תריץ גם כן הרב בית יוסף שם ופשוט.

ח

ומנין שלא מדעת וכו'. בבבא קמא דף קי"ח [ע"ב], ואיבעית אימא הא והא דמני ורמא בכיסיה, הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה וכו', ופירש"י אית ליה זוזי אחריני בכיסיה, ולא ידע כמה וכו', ואין להקשות שלעיל מיניה פירש"י אדם עשוי למשמש בכיסו וזה מיד מני אחריו ומצא יותר מדמי המקח והכיר שהחזיר לו גזלתו ע"כ, דיש לומר דהכא מוכרח לפרש כן דלא ידע כמה מעות היו בכיס, דאי ידע היינו אית ליה זוזי אחריני היינו לית ליה, דבהכרח ירגיש, ולזה נתכוון רבינו שכתב ומנין שלא מדעת פוטר כלומר שלא היה יודע מנין המעות שהיה לו מתחילה.

ט

אע"פ שנתן לו דמים רבים וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על דברי רבינו, דהיינו דווקא באינו אומר רוצה אני, וביאר כוונתו הרב המגיד זלה"ה דאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין, וכיון שכן אין בו לאו, ורבינו סבירא ליה, דמקחו קיים אע"פ שעבר, ואע"ג דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו', הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזילה, וקנה הדבר בשינוי, אף כאן קנה בדמים עיין עליו, כמה דייות נשתפכו בלשון זה ורובן הניחוהו בצ"ע. ולענ"ד מקום יש בראש לתקן ולהסביר דבריו, כי לא נתכוון אלא להליץ בעד רבינו, ותחילה נקדים הסוגיות שהוא אמר עליהן כדי שיבואר הענין היטב, בפרק קמא דתמורה דף ד' ע"ב, אהא דפליגו אביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא [לא תעביד] אי עביד מהני או לא מהני, פריך מכמה מקומות ומתרץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ופריך תו, והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה, תיובתא דרבא, אמר לך רבא שאני הכא דאמר קרא אשר גזל כמה שגזל ע"כ, ומהך סוגיא הקשה מהר"י כהן ז"ל בספר בתי כהונה, (דהכא) [דהתם] משמע דקנהו בשינוי, וכיון שכן הכא בנדון הרה"מ דליכא שינוי אלא דמים הוא שנתן וקעבר אלאו אע"ג דנתן דמים הוי ליה אי עביד לא מהני ואין מקחו קיים ע"כ.

עוד נקדים ההיא דחזקת הבתים דף מ"ז [ע"ב], אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, ומסיק סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה, ופירש רש"י זלה"ה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות ע"כ, והמתבאר מזה מהך סוגיא דאין חילוק בין אמר רוצה אני ללא אמר, דהא תלי טעמא דאגב אונסיה וכו', אכן בבבא קמא דף ס"ב [ע"א], אמר ליה רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן, א"ל חסמן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי, א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, לא קשיא הא דאמר רוצה הא דלא אמר רוצה אני ע"כ, הרי מוכרח מהאי סוגיא דההיא דתליוה וזבין היא דווקא באומר רוצה אני, ונראה דפליגא אההיא דחזקת הבתים, אכן יש לומר בחדא מתרתי, או דגם ההיא דחזקת הבתים באומר רוצה אני דוקא היא, ומשו"ה אהני לן סברא דאגב אונסיה וכו', וזו היא דעת הראב"ד וכדלקמן בע"ה, [או] שנאמר דאף תירוצא לא קאי אלא [א]חמסן דכלפי שהוקשה לו אי יהיב דמי חמסן קרית ליה וכו', ותריץ לו דאין הכי נמי דאף דיהיב דמי מקרי חמסן, מפני שלא אמר רוצה אני, דאי אמר רוצה אני תו לא מקרי חמסן לענין לאו, נמצא דבההיא דתליוה וזבין לפי האמת אין חילוק בין אמר רוצה אני ללא אמר, וזו היא דעת רבינו זלה"ה כדלקמן בע"ה, והשתא הרב המגיד מפרש דלדעת רבינו דההיא דשינוי קונה היינו ע"י נתינת הדמים, דאז האמת קנה הגזילה לגמרי, וזה הוא מה שסיים אף כאן קנה בדמים, כלומר כי התם ממש, אי נמי יש לומר כפשוטו דכי היכי דשינוי קונה, אף נתינת הדמים דסבר וקיבל קונה ג"כ, וכל זה נראה מוכרח שהרי הרב המגיד ז"ל סיים, כדאיתא התם דהיינו היא גופא מוכרח שהבין כן בדעת רבינו, וכיון שאין דבר מנגדינו אלא פשטן של דברים, אינו פלא אם רבינו מפרש כן, ותתרוץ קושית מהר"י הכהן ז"ל.

גם מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפרק י' דמכירה, אהא דכתב הרב המגיד ז"ל בדעת רבינו, דאע"פ שעבר הלאו דלא תחמוד המקח קיים דא"כ, מה הקשו בגמרא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והא אמר רב הונא, ומאי קושיא הא אע"פ שהוא חמסן ועבר על(יו) לאו דלא תחמוד מקחו קיים וכו' ע"כ, והניחו בצ"ע. וכן הקשה הרב מהרש"ך ז"ל ח"א דף ל"ו, ואחר המחילה הראויה אין כל תמיהה ולא קושיא, דאף דחמסן הוא ג"כ חמדן, ועובר אתרי לאווי כמו שכתבו התוס' שם, לא מפני זה נאמר דחמדן שכתב רבינו הוי חמסן, דזה אינו באמת, תדע דחמדן בתחלת השתדלותו עובר הלאו אף שאינו גומר עד שעת לקיחה, וכמו שכתב הרב המגיד בביאור דברי רבינו, משא"כ החמסן כמבואר, ומעין זה השיג הרב בתי כהונה ז"ל שם, והרב עצמות יוסף דף י"ג כתב והוא פשוט הרבה.

עוד תמהתי על הרב מהרש"ך ז"ל שם, שהרבה להקשות על דברי הרב המגיד הנזכרים והניחם בצ"ע, והדברים נראים פשוטים, תחלה הקשה על מה שכתב רבינו ריש פרק ד' דאישות דהאיש שאנסוהו לקדש עד שיקדש בעל כרחו מקודשת, והשיג עליו הראב"ד ז"ל והוא שיאמר רוצה אני וכתב עליו הרב המגיד זלה"ה שהרי זה דומה למי שמכר באונס שהמקח קיים, כמו שכתב פרק י' דהלכות מכירה, ולא ראיתי שהצריך שם הראב"ד שיאמר רוצה אני, אלא כל זמן שהוא [עושה] הדבר קיים ע"כ, והקשה עליו [מהרש"ך] ממה שאיתא בפרקין [וזה לשונו], דהמעיין בלשונו [של הרה"מ] יראה בבירור שכתב [ש]הראב"ד ז"ל סובר שלהיות המקח קיים על כן צריך שיאמר רוצה אני, וגם הרמב"ם ז"ל לדעתו שכתב שם סובר כן, וא"כ יש לדקדק במה שכתב (בפרק א' ובמי) [בהלכות אישות במי] שתליוהו למכור דלא בעינן שיאמר רוצה אני להיות המקח קיים, בין להרמב"ם בין להראב"ד ע"כ [דברי מהרש"ך], תחלה מה שיחס להרמב"ם בדעת הרב המגיד שלהיות המקח קיים צריך שיאמר רוצה אני, זה אינו דדבר [זה] לא ימצא ברמב"ם בשום מקום, וגם בדברי הרב המגיד אין מקום להבין כן, לא בפרקין ולא בהלכות אישות, ואדרבה מדהשיג הראב"ד ש"מ דרבינו אינו מחלק, וגם בעיקר קושיתו יש לומר, דלעולם אימא לך דבתליוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני, וכוונת הרב המגיד דכאן בחומד דאין כאן אונס גמור, פשיטא ודאי דבאמרו רוצה אני לא גרע מתליוה וזבין סתמא דהמקח קיים, הכי נמי אף דאין שם אונס ודאי דברוצה אני הוי המקח מקח לדעת הראב"ד ז"ל.

אכן האמת יורה דרכו דדברי הרב המגיד שם קשים מצד אחר, דהא על כרחך הראב"ד ז"ל דסבירא ליה שם וכאן, דבעינן שיאמר רוצה אני, לא הוציאו מכלל, אלא מהסוגיא דבבא קמא דף ס"ב כנזכר, דמתרץ הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני, ומפרש הדברים כפשטן דקאי גם לתליוה וזבין, א"כ מוכרח דגם בהלכות מכירה סבירא ליה הכי, אלא ומה שלא השיג שם מוכרח דסמך על מה שהשיג כאן, ובהלכות אישות, (ובמכ"ש) [ובמ"ש] הסוגיות כאמור לעיל, וכיון שכן מאי האי דקאמר הרב המגיד ז"ל דלא מצינו בהלכות מכירה שהשיג הראב"ד ז"ל, הלא אם איתא מנא ליה להראב"ד (דברייתא) [דבורא] דרוצה אני כלל, עוד הקשה ז"ל הרש"ך להרב המגיד ז"ל, מההיא דחמסן דלעיל שהיא קושית הרב לחם משנה ז"ל, וכבר כתבנו שאין כאן קושיא כלל, עוד הקשה ז"ל, (דע"כ) [דע"פ] דברי הרב המגיד ז"ל דאף כאן קנה הדבר בדמים, מעתה מה הוצרך הרמב"ם פרק י' דהלכות מכירה לתת טעם למי שאנסוהו שהיה המקח קיים שמפני אנסו גמר ומקנה, בלאו הכי הוי המקח קיים ואפילו שלא גמר והקנה כיון שקנהו בדמים, דהוי כמו שגוזל את חבירו וקנה בשינוי ע"כ, וגם מזה אין כאן קושיא, חדא, דרבינו לישנא דגמרא נקט, ועוד דעד כאן לא כתב הרב המגיד ז"ל דקניה בדמים מהני אלא לגבי לוקח דהיינו החמדן דגזירת הכתוב היא דליקני, משא"כ המוכר דאף שמקבל הדמים אימא דלא גמר ומקנה, ולכך בעינן ע"י האונס.:

עוד הקשה ז"ל במה שכתב פרק י' דהלכות מכירה על מ"ש (ד)הרמב"ם ז"ל, במה דברים אמורים באונס שהרי הוא חמסן וכו', זה לשונו שם, הלוקח באונס נקרא חמסן כל זמן שלא נתרצה המוכר אע"פ שנתן דמים, משמע דאם נתרצה לא הוי חמסן, וממה שכתב בהלכות אישות יראה שאע"פ שנתרצה נקרא חמסן ע"כ, זה גרם להרב ז"ל, מפני שנמשך אחר קושיתו הראשונה להשוות חמדן לחמסן, וכבר הוכחנו באמיתיות דלא ראי זה כראי זה, דאף [ד]חמסן הוא חמדן ג"כ, מכל מקום אינו מוכרח שהחמדן יהיה חמסן כמבואר בדברי רבינו כאן, דאינו עושה אלא ע"י השתדלות והפצרת דמים, ופשיטא שזה אינו חמסן, דחמסן הוי גזלן בפרהסיא ובזרוע, עוד הקשה הרב זלה"ה מההיא דבבבא קמא דגם בתליוה וזבין בעינן שיאמר רוצה אני, וכבר כתבנו דהרב המגיד ז"ל בעד רבינו מפרשה חמסן קרית ליה לגבי תליוה וזבין וכו', (שם) [עם] כי עדיין קשה מה שהקשינו להרה"מ ז"ל בדעת הראב"ד ז"ל, וכבר פסק רבינו כתרוצה דבבא קמא דגבי חמסן יש לחלק בין אמר רוצה אני ללא אמר, כמו שנראה ממה שכתב פרק י' דהלכות עדות [הל' ד'], דדברי הרב המגיד פרק י' דהלכות מכירה, [קשים] ועיין להרב לח"מ ז"ל פרק ד' דהלכות אישות [דג"כ הקשה כן], דבמה שכתבנו יתיישבו הקושיות שהקשה ז"ל.

י

כל המתאוה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ונראה שדעת הר"א ז"ל שחיוב התאוה זו היא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים ע"כ, כוונתו ז"ל ע"פ מה שאמר הר"א לעיל גבי חומד דהיינו דווקא בלא אמר רוצה אני, אך נראה דאינו מוכרח שהרי התאוה חמורה מהחמדה, דזו בלב וזו במעשה, ועוד דאפושי פלוגתא הוא.

כיון שחשב בלבו וכו'. משמע דאינו עובר הלאו אלא בדרך זו, אמנם בספר המצוות לאוין רס"ו כתב, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עובר על לא תתאוה ע"כ, וצריך לומר דהתם בדרך קצרה דיבר, ולאו דווקא אלא והתאוה בו דקאמר הכוונה על דעת שיקנה הדבר ההוא וכו' כמו שכתב כאן.

יא

התאוה מביא לידי חימוד וכו'. כתב הסמ"ג ז"ל לאוין קנ"ח על דברי רבינו וזה לשונו, ולא יתכן לומר הן כי כן כתוב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך, ולפי דבריו החמיר בבית מאשת איש וכו' ע"כ, ולדעת רבינו יש לומר דלא כלל אשת רעהו בלא תחמוד מפני שביאר שהחימוד הוא ע"י לקיחה בדמים, ואין שייך באשה דרך מקח וממכר, אף שהדין אמת בכל דבר ולכך כללו בלא תתאוה, דהא קמסיים קרא וכל אשר לרעך.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---