אבן האזל/גזלה ואבדה/א

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול. ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפי' שרף (את) הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו.

בדברי הרמב"ם יש לעיין דבריש ה' גנבה כתב ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבתו התורה לשלם, ולא הזכיר מקודם דאם הגנבה בעין הוא ניתק לעשה ומבואר מדברי הרמב"ם דלאו דגזילה פעמים שהוא ניתק לעשה כשהדבר הגזול בעין ופעמים שהוא ניתן לתשלומין כששרפו ואינו בעין, ולאו דגנבה הוא לאו שניתן לתשלומין בכל האופנים, והדברים צריכין ביאור.

והנה מקור הדין מאי הוי לאו דגזלה כשאין הגזלה בעין הוא במכות ט"ז ע"א דגרסינן התם והא איכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה וכו' ומשכחת ליה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו, התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם, ומשמע מלשון הגמ' דכשאין הגזלה בעין אינו לוקה משום דאין לוקה ומשלם ולא משום דהוי ניתק לעשה, אכן בתוס' שם ד"ה התם וכו' כתבו בהדיא דיש ספרים דלא גרסי אין לוקה ומשלם ואפי' לספרים דגרסי הכי הפי' דכיון דחייב תשלומין אכתי הוי ניתק לעשה.

והנה בגזלה מלבד קרא דוהשיב את הגזלה איכא עוד קרא אחרינא דאיתא בספרא פ' ויקרא סימן ש"פ וז"ל אי והשיב יכול והשיב דוקא ת"ל ושלם, יכול יהא משיב ומשלם ואל תתמה על זה שהרי הגנב משלם כפל וכו' ת"ל גזלה גזלה משלם ואין משיב ומשלם, ומפורש דבגזלה איכא תרי קראי והשיב כשהגזלה בעין ושלם כשאינה בעין, וא"כ ליכא למימר דילקה ולא ישלם דריבתה תורה בפירוש לתשלומין, אלא דיש לבאר כיון דכשאין הגזלה בעין איכא נמי קרא דושלם דחייב בתשלומין למה לא יהיה ניתק לעשה, ומ"ש קרא דושלם מקרא דוהשיב וכן יש לבאר דעת הרמב"ם דסובר דלאו דגנבה אינו ניתק לעשה.

אך זה מבואר לפי"מ שכתבו בתוס' כתובות ל"ב ע"ב ד"ה שלא השם וכו' וז"ל ונראה לר"י וכו' כלומר שהתשלומין לא נכתבו סמוך למלקות דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו וכו' אז ודאי הו"א דהו"ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו, אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה ולא דמי ללאו דגזלה וכו' אע"ג דעשה דוהשיב את הגזלה לא כתוב אצל לאו דלא תגזול דהתם ודאי ע"כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר גזלה מתחת ידו וכו', ומבואר דהיכי דאין העשה סמוכה ללאו לא מיקרי ניתק לעשה אא"כ בקיום העשה עוקר ומתקן כל מה שקלקל בהלאו, ויש לומר דזה רק בקרא דוהשיב דהעשה היא להשיב הדבר הגזול עצמו, אבל בקרא דושלם כיון שאינו משיב הדבר הגזול עצמו לא מיקרי שבקיום העשה מתקן הלאו, וכדכתיב חבול ישיב רשע גזלה ישלם, ומבואר שיטת הרמב"ם דכשאין הגזלה בעין אינו ניתק לעשה.

והנה בהלכה ד' כתב הרמב"ם גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגנבה, אם גנב דינר משלם שנים גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמי' ויש לדקדק במה שכתב בסתם לשון תשלומין ולא כתב שאם הגנבה בעין צריך להחזירה וצריך לומר דכיון דבגזלה כתיב תרי קראי והשיב כשהגזלה בעין ושלם כשאינה בעין ומוכח דקרא דחיים שנים ישלם מיירי כשאין הגנבה בעין, ובודאי אם היא בעין צריך להחזירה דלא גרע מגזלה וכמבואר בהלכה י"ב, אבל קרא דחיים שנים ישלם קאי על אינה בעין ולכן מיושב מה שכתב הרמב"ם דלאו דגנבה הוא ניתן לתשלומין ולא ניתק לעשה, משום דתשלומין דכתיב בקרא דגנבה אינו עוקר הלאו וגם אינו סמוך ללאו וכנ"ל, משו"ה לא מיקרי ניתק לעשה, והא דלא הוי ניתק לעשה גבי גנבה משום עשה דוהשיב את הגזלה כשהגנבה בעין דצריך להחזירה משום האי קרא וכנ"ל צריך לומר דכיון דלאו דגנבה חמור יותר כדאיתא בפ' מרובה דף ע"ט וקרא דוהשיב לא כתיב גבי גנבה אלא גבי גזלה, לכן לגבי לאו דגנבה לא מיקרי ניתק לעשה דלא מתקן הלאו בזה כיון דהוא חמור שלא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כדאיתא שם.

אכן צריך ליישב לשיטת הרמב"ם קושיית התוס' השניה שם שכתבו וז"ל ועוד דא"כ מאי פריך והרי משכונו של גר ומת הגר ומשני התם גברא בר תשלומין ושעבודא דגר פקע, ומ"ש הא כיון דלא משלם א"כ בטלו ולילקי וליכא נמי שני רשעיות לכן צ"ל כדפירשתי כיון דגברא בר תשלומין וכל אימת דמשלם לא לקי הלכך לא משכחת ליה ביטלו עכ"ל, ולפי' הרמב"ם קשה קושיית התוס' ממשכונו של גר.

ונראה דיש להסתפק אם הא דאין לוקה ומשלם הוא שאין ב"ד מקיימים בפועל שני עונשים דהא חייבי מלקות שוגגים חייבים, או דמעיקר הדין אינם חלים שני חיובים, ומה דחייבי מלקות שוגגים חייבים היינו משום שמעיקרא לא נעשה חיוב מלקות כלל, אבל אם בשעת הלאו נעשה חיוב מלקות אף אם יתבטל אח"כ יהיה פטור מתשלומין, וה"ה היכי דאמרינן משלם ואינו לוקה דאף דיתבטל החיוב תשלומין מ"מ אינו לוקה והתוס' שהקשו ממשכונו של גר סוברים כאופן הא' דכיון דמת הגר ופטור מלשלם צריך להיות חייב מלקות, אבל הרמב"ם כתב בהלכה ו' גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזלה אין כאן מצות השבת גזלה אין כאן, ומשמע מלשונו דלאחר שהחזיר אחת פקעה השבה לגמרי דהא גבי גזל שלש אגודות כתב חייב להחזיר השלישית וכאן כתב מצות השבת גזלה אין כאן, ומשמע דאין חייב להחזיר כלל ולא כדעת הרא"ש וא"כ למה לא ילקה כשיחזיר אחת ע"מ שלא להחזיר השניה כיון דבחזרת האחת ביטל מצות ההשבה בפרט לשיטת הרמב"ם דסובר קיימו ולא קיימו, וע"כ דסובר דכיון דבשעת הגזלה נתחייב בתשלומין לא חל עליו חיוב מלקות דאין לוקה ומשלם, ולפי"ז אפי' היכי דאח"כ נשתנה מציאות הדין וליכא חיוב תשלומין כמו גבי משכונו של גר מ"מ אינו לוקה ובשעת גזלה לא חלה חיוב מלקות וכנ"ל, ועוד נשוב בעזה"י לבאר בזה בפ"ג מה' מלוה:

-השמטות ומלואים-

במש"כ לעיל בד"ה ונראה, דשיטת הרמב"ם בגזל ב' אגודות דאינו מחוייב להחזיר השניה והקשיתי דילקה על לא תגזול וכתבתי משום דהוא ניתן לתשלומין בשעת גזלה אף דעכשיו אינו בר תשלומין כתב הדר"ג דאיך יתכן שבשעה שהחזיר האחת ביטל העשה ולמה לא יוכל לקיים העשה בשלימות לחזור ולהשיב גם השניה שהרי בידו הוא, ואפי' לשיטת הרמב"ם דקיימו ולא קיימו הא סבר דזה דוקא במתה דא"א כלל לקיים, הנה לא ראה שהרב אומר כן בכ"מ במקומו שהוא מפרש כן מצות השבת גזילה אין כאן איברא שהמ"מ אינו מפרש כן ולפנינו יבואר ובאור הדבר פשוט דאף שאם יחזיר מתחילה אחת ע"מ להחזיר גם השניה מסתבר דלא בטל העשה שהוא מעשה השבה אחת, אבל אם החזיר אחת והחזיק בהשניה בתורת גזילה כיון דאין השניה שוה פרוטה א"א שתהיה עליו מצות והשיב, ואפי' יחזור וישיב לא קיים העשה, וממילא לא שייך כלל למה שכתב הדר"ג דהרמב"ם לא סבר כרש"י בדין קיימו ולא קיימו.

אלא דעוד יותר יש לבאר עפי"מ שהעירותי בדברי המהרי"ק שורש צ"ד הובא בקצוה"ח סי' רמ"א דבדבר בעין לא מהני מחילה, והביא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' זכיה ומתנה שכתב מחל לחברו חוב שיש לו עליו או נתן לו פקדון שהיה מופקד אצלו, ומדחילק בין חוב לפקדון דגבי פקדון כתב נתן מוכח דבדבר בעין לא מהני מחילה, והוא תמוה דבפ"ה מה' מכירה הל' י"א כתב יש דברים שאינן צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם כגון וכו', או המוחל לחברו חוב או פקדון שיש לו בידו, ואין לומר דבאמת גם כאן צ"ל או נתן לו פקדון דבנתן לא שייך לומר שאין צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם דאף דמהני בלא קנין משום שקנה בחצר, אבל לא שייך לומר דאין לקנין בהם טעם דהא אפשר שיאמר מתחלה הנני מקנה לך הפקדון שלי בקנין סודר שלא יקנה בחצר, ועוד דבאמת גם שם בה' זכיה קשה דאם נאמר דלא שייך מחילה בדבר בעין, וע"כ דמה דלא צריך קנין הוא משום דקנה בחצרו, א"כ היה צריך לחלק בין חצר המשתמרת לאינה משתמרת דהא שיטת הרמב"ם דגם במתנה לא מהני אינה משתמרת אא"כ אמר זכתה לי חצרי.

אולם צריך לבאר סתירת דברי הרמב"ם דבה' מכירה כתב לשון מחילה בפקדון ובה' זכיה דייק לכתוב נתן, ונראה דלשון מחילה סתם בפקדון באמת לא מהני אבל לא מטעם דלא מהני מחילה על דבר בעין, אלא דאם לא אמר אלא לשון מחילה אינו מוכח דנותן לו הפקדון דאפשר אין כונתו אלא שמוחל לו התחייבות הפקדון שעל הנפקד, ואם אמר לו הנני מוחל לך הפקדון ושיהיה שלך זהו באמת לשון מתנה לפי"מ דנאמר דלשון מחילה מהני בפקדון, והרמב"ם דייק רק לכתוב נתן משום דאם לא אמר בלשון נתינה לא מהני, אבל זהו רק בה' זכיה דמיירי במתנה, אבל בה' מכירה דמיירי שמכר לו הפקדון וגמרו ביניהם על דמי המקח, א"כ מכיון שאמר לו על זה הנני מוחל לך הפקדון הרי מוכח להדיא שעיקר הפקדון מוחל לו, ולכן מהני בזה לשון מחילה, ובטעמא דמהני מחילה בפקדון נראה לי דהוא משום שיטת הרמב"ם דהפקדון עומד ברשות השומר, וכמו שכתבתי בפרק א' הלכה א' ואף דבודאי עומד גם ברשות הבעלים דבידו להקדישו מ"מ כיון דעומד ג"כ ברשות השומר שייך מחילה שישאר שלו, ומבואר דגם בה' זכיה שכתב הרמב"ם נתן הפקדון, וכתבתי דאם משום קנין חצר הו"ל להתנות שיהיה חצר המשתמרת, אבל לפי"ד אינו משום קנין חצר אלא דאפי' עומד באותה שעה ברה"ר מהני משום שהוא עומד ברשותו, ויעיין מש"כ בפ"ז מה' נז"מ לענין קנין שינוי.

ועכשיו שזכינו לזה דהרמב"ם סובר דמהני מחילה בדבר שהוא בעין א"כ בגזילה נמי מהני מחילה אפילו על דבר שהוא בעין דגזילה נמי עומד ברשות הגזלן וכמש"כ בפ"א שם, ולכן כשגזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת והחזיק בהשניה בתורת גזילה כיון דגזילה פמש"פ מוחל הנגזל כבר קנה הגזלן האגודה השניה ושוב עליו מ"ע דוהשיב את הגזילה ובמחילה בודאי לא קיים מצות והשיב, ומבואר שפיר למה אין כאן מצות השבת גזילה ומה דבג' אגודות והוזלו חייב להחזיר זהו מכיון דאי מיגניב חייב לשלם פרוטה ודאי אינו מוחל.

ומה שכתב דלדברי מנין ההכרח בדברי הרמב"ם שאינו לוקה זהו דבר פשוט דהא כתב ברפ"א שאין לוקין על לאו זה, וכן בפי"ט מה' סנהדרין מנה כל הלאוין שלוקין עליהם, ומנה כל הלאוין שנתקיים לעשה כשלא קיים העשה, וכן המכה את חבירו הכאה שאין בה שו"פ שלא ניתן לתשלומין ולא מנה גזילה ובודאי מוכרח דלא משכחת בגזילה מלקות.

ומה שהדר"ג מפקפק בעיקר היסוד שלי דלאו הניתן לתשלומין אינו לוקה אף שלבסוף לא ניתן לתשלומין, וכתב דדין חיוב תשלומין אינו שייך אלא היכי שהדבר בעין, והאריך להוכיח מלשון הרמב"ם דכתב מקודם שהוא ניתק לעשה, ואפי' שרף הגזילה פטור שהוא ניתן לתשלומין, הנה בזה יש לי להוכיח לפי דרכי שהרי כל דברי יסובו על ציר זה מה שהרמב"ם כתב גבי גנבה שהוא לאו הניתן לתשלומין, וגבי גזלה שהוא לאו הניתק לעשה, ובארתי דגבי גנבה אינו ניתק לעשה אלא ניתן לתשלומין, וע"כ מוכח דאפי' הגנבה בעין ניתן לתשלומין בזה אין לומר דבשביל כפל ניתן לתשלומין דודאי עובר בלא תגנוב אפי' בדברים שאין בהם חיוב כפל, ומתחלה חשבתי דזהו בשביל חיוב האחריות שיש עליו על הקרן שאם יגנב או יאבד יצטרך לשלם וכמו דאמר בגמ' בדף ק"ה שורי גנבת וכו' כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר וכו', אכן שבתי וראיתי דאפי' בלא חיוב אחריות שייך ניתן לתשלומין אפי' כשהוא בעין, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גנבה הל' י"א דהמשיג גבול רעהו עובר בלא תגנוב ובקרקע ליכא חיוב אחריות דקרקע אינה נגזלת ומ"מ אינו לוקה וע"כ דעיקר דין תשלומין שב"ד נזקקין להוציא ממנו זהו נקרא ניתן לתשלומין ולפי"ז מוכרח דמש"כ הרמב"ם גבי גזילה מקודם שהוא ניתן לעשה קושטא דמילתא אמר דכיון דמפורש במס' מכות ט"ז דגוזל הוא לאו הניתק לעשה וגם ניתן לתשלומין ולכן כתב מקודם שהוא ניתק לעשה ואם נשרף הוא ניתן לתשלומין כמבואר שם להדיא.

ואחר אחרון אני בא שסיים הדר"ג במה שדייקתי מדברי הרמב"ם דגבי ג' אגודות וחייב להחזיר השלישית וכאן כתב מצות השבת גזילה אין כאן ומשמע דאין חייב להחזיר כלל, וכתב הדר"ג שבודאי כונתו לפרש מצות השבת גזילה אין כאן על האגודה השניה אבל דעתי דבודאי קאי על האגודה הראשונה ואין לדייק מלשון הרמב"ם שכתב מקודם ואינו מחוייב להחזיר שהרי לשון זה עצמו הוא בגמ' וכמו שהרא"ש מפרש בגמ' כן נפרש לשון הרמב"ם, והנה בעיקר הדברים כתב כתבתי למעלה דבפי' דברי הרמב"ם כבר חלקו המ"מ והכ"מ והמ"מ כתב כדבריו והכ"מ כתב דקאי על האגודה השניה, אמנם לא אזכור איך היה דעתי כשכתבתי דברי אלו, ואמנם דברי הדר"ג נכונים דאין מקום להוכיח מדברי הרמב"ם יותר מדברי הגמ' ומ"מ אף שאין הכרע ברור אבל דעתי נוטה כמו שכתבתי, והנה לפי גירסתינו דאיתא אע"פ ודאי לא מסתבר כדברי הכ"מ דאי קאי על האגודה השניה א"כ לא שייך לשון אע"פ דאדרבא מכיון שגזילה אין כאן זהו טעמא דהשבת גזילה אין כאן על האגודה השניה ואף שהכ"מ דחק ורצה לפרש כן אבל הוא דחוק, ולכן כתב אח"כ שהרמב"ם לא גרס אע"פ, ובאמת כן כתב הבעה"מ שכך הוא בספרי ספרד, שגורסים אמרי ומפרש כד' הכ"מ והרמב"ן בשם הר"ח והבה"ג מפרש גם לפי גירסא זו דקאי על הראשונה, וכן הוא בבה"ג להדיא, אבל מ"מ דעתי נוטה דמדברי הרמב"ם נוכל להוכיח יותר דהרמב"ם דרכו לפרש דבריו היכי דאיכא למטעי ומכיון שכתב מקודם חייב להחזיר א"א דיהיה כונתו גם בב' אגודות דחייב להחזיר ויכתוב מצות השבת גזילה אין כאן דיש לפרש שפטור מלהחזיר, ובפרט שהבה"ג כתב להדיא דמחוייב להחזיר השניה לכן נראה דהרמב"ם סובר דאף שיפרש דהגמ' משמעינן דלא קיים מצות השבה בראשונה מ"מ כבר אין עליו מצות השבה בשניה כיון דאין כאן שו"פ ובפרט לפ"מ שבארתי דהרמב"ם סובר דשייך מחילה בגזילה קיימת היכא דמקודם לא היתה אלא פחות משוה פרוטה.

ומצאתי בשמ"ק שהביא מדברי הראב"ד שמפרש שהחזיר לו אחת ואכל האחרת ומפרש דלא קיים מצות השבה וממה שהוכרח לפרש שאכל האחרת מוכח דדעתו הוא דאף שנפרש מצות השבת גזילה אין כאן על הראשונה מ"מ אי אפשר לפרש דיש עליו מצות השבת גזילה להשיב השניה דאיך נאמר אין כאן הא יש כאן ומחויב להשיב ולכן הוכרח לפרש שהשניה אינה בעין משום דסובר כדברי הדר"ג שאם השניה קיימת ודאי מחייב להחזיר אבל חיוב תשלומין ליכא על פמשו"פ וארווחנא שגם הראב"ד סובר דא"א לפרש שיש עליו חיוב השבה ולכן הנני עומד בדעתי דדעת הרמב"ם הוא דאינו מחוייב להחזיר אלא דסובר דאפי' לא אכלה אינו מחוייב להחזיר וכמו שבארתי. [עד כאן].

ב

ואסור לגזול כל שהוא דין תורה אפי' עכו"ם עובד ע"ז אסור לגזלו או לעשקו ואם גזלו או עשקו יחזיר.

הכ"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם אסור לעשקו דהא לא תעשוק את רעך כתיב, ועוד דהא בהגוזל ומאכיל אמר רבא דהפקעת הלואתו היכי דליכא חה"ש מותר, וכתב דמה דכ' הרמב"ם אסור לגזלו או לעשקו היינו מדרבנן, ולפי דבריו צריך לומר דמ"ד גזל עכו"ם אסור היינו מדברנן דהא מ"ד מותר היינו מותר לגמרי וכבר הקשה ע"ז החכ"צ דהא בב"מ פ' המקבל ובבכורות דף י"א מוכח להדיא דמ"ד גזל עכו"ם אסור הוא מה"ת וכן היש"ש כתב דלא כהכ"מ, וכתב החכ"צ דדעת הרמב"ם דגזלו ועושקו אסור מקרא דואכלת דבזמן שאין מסורים בידיך אסור.

אכן בריש הלכות גנבה כתב הרמב"ם כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה עובר על ל"ת שנאמר לא תגנוב וכו', ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון העכו"ם וכו', וכתב הגר"ח מוולאזין בס' חוט המשולש דדוקא גזילה דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול אמרינן דגם לא תגזול הוא דוקא לרעך, ולכן כתב הרמב"ם כל הגוזל את חברו בשו"פ עובר בל"ת דדוקא חברו אבל גוזל עכו"ם אינו עובר בל"ת וכתב רק דאסור לגזלו, אבל גנבה דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו כיון דכתיב אתנחתא על לא תגנובו הפסיק לומר דאיש בעמיתו לא קאי על לא תגנובו, וגנבה חמיר מגזלה, ולכאורה דבריו תמוהים דהא קיי"ל בר"ה דף ט' דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, וא"כ מאי מהני דכתיב אתנחתא על לא תגנובו הא התם גבי יובל הם פסוקים מיוחדים ומ"מ אמרינן דיובל הוא קאי גם על לפני פניו, וצריך לומר דכונתו דלא תכחשו הוא לפני פניו ולא תגנובו הוא לפני דלפני וזה לא דרשינן.

והגאון בעל קדושת יו"ט כתב שם דכיון דהרמב"ם מפרש הא דמוקים רב אשי במוכס עכו"ם לא כפירש"י משום הפקעת הלואתו אלא משום דסתם עכו"ם נוטל יותר מכדי קצבתו וכמו שכתב המ"מ והוסיף להוכיח כדברי המ"מ דהא בסתמא במלך עכו"ם עסקינן, וכן כ' הרמב"ם להדיא בין שהיה המלך עכו"ם וא"כ מאי מהני מוכס ישראל וממילא מוכח דרב אשי דאוקים במוכס עכו"ם, וכן אינך אמוראי דאוקמי במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה פליגי על רבא וסברי דהפקעת הלואתו נמי אסור, והוכיח עוד מזה דהרי"ף לא הביא אלא הא דרב אשי והברייתא, ולא הביא קושיית הגמ' ותירוצא דרבא.

ויש להוסיף על דבריו דלפירש"י דמפרש מוכס שקנה המכס מן המלך בדבר קצוב לק"מ דבמוכס ישראל כיון שכבר קנה המכס אסור להפקיע דהוי גוזל ישראל, וכן כתב להדיא הר"ן בנדרים דמוכס ישראל שקנה המכס אסור להבריח אבל מוכס ישראל ממונה מן המלך אסור להמוכס להכריח לפרוע משום דהפקעת הלואתו מותר, ודבריו נכונים לשיטת הרמב"ם דמפרש מוכס שהוא ממונה מן המלך לגבות המס וא"כ בודאי קשה מ"ש מוכס עכו"ם ממלך עכו"ם וע"כ דטעמא דמוכס עכו"ם הוא משום דסתמו גזלן וכפי' המ"מ.

אכן כבר הקשה הלח"מ והמל"מ דלפי' המ"מ מה הביא רב אשי הא דתניא ישראל ועכו"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו דלפירש"י הוא להביא המסקנא דמחלק רבא בין גזילו להפקעת הלואתו, אבל לפי' הרמב"ם מה שייך תירוצא דמוכס עכו"ם להברייתא, והגאון בעל קדושת יו"ט כתב בזה דבדין ישראל לא מהני טעמא דמוכס עכו"ם ובישראל היה אסור בשביל ספק זה להבריח את כל המכס, וכן כתב הב"י להדיא והביאו הרמ"א דאפי' בישראל החשוד ליקח יותר אסור להבריח ממנו דבתר גנבא גנוב וטעמא טעים, ורק בדיני נכרים הדין כן, דהיכי דמתירא שלא יהא נגזל ושיטלו ממנו יותר מותר להבריח ולא לשלם אפי' מה שמגיע ממנו, ולכן מייתי רב אשי ע"ז הא דתניא דאם אתה יכול לזכהו בדיני נכרים זכהו דכיון שהמלך עכו"ם דיינינן ליה כדיניהם.

אבל מסתפקנא טובא בסברתו דאיך אפשר לבוא מדין כדיניהם ולבטל דין המלך ששולח מוכסין לגבות המכס, כיון דסובר דבדיני ישראל הי' מחוייב ליתן ובדיני המלך בודאי מחוייב ליתן ואיפוא נמצא דינים אחרים, ואפי' אם נימא דיש דין אצל אומות העולם בדיני אנשים פרטיים שאם חושש שיטלו ממנו יותר יכול להבריח גם את הודאי, אבל גם דין זה הוא דין המלך דאטו יש להם דינים שכל אומות העולם מחוייבים לדון כן, וכיון שזהו דין המלך ובמכס הא איכא דין המלך לשלם מכס למוכסין ולא לחוש שמא יטלו המוכסין יותר מקצבתם, ומנ"ל לבטל דין המלך בדין אחר של המלך, אף דבזמנינו נוהגין כן דאפשר לבטל חוק אחד היכי שסותר חוק מוקדם זהו במלוכות שיש להם נמוסים קבועים שגם המלך אין לו רשות לשנות, אבל בזמן הגמ' ודאי עיקר החוקים היה על ידי המלך כדמוכח בגמ' וכמש"כ הרמב"ם שם, וא"כ אפי' נאמר שזהו דין מיוחד במכס למלך ושבאמת בצדק עשאו כיון שע"כ צריך הוא לשלוח מוכסין, ומה יעשה אם אין לו מוכסין ישראלים, וכיון שבדין עשה המלך חוק זה מנ"ל שאין דינו דין ואין לומר דהמלך לא מתכוין לזה אלא הוא מאמין להמוכסין דמנ"ל זה שמא גם הוא אינו מאמין להמוכסין, אלא שע"כ הוא שולח מוכסין לגבות המכס, וכיון שבדיני ישראל אסור להבריח ודיני המלך ג"כ שלא להבריח למה לא יהי' דינו דין.

וגם בעיקר יסודו על דברי הב"י דאף שהמוכס ישראל נוטל יותר אסור לגזול קצבתו כבר הקשה ע"ז הקצוה"ח מדברי הרא"ש בנדרים דמבואר להדיא דהיכי דנוטל יותר כולו גזל, ואין סברא לחלק בין מוכס ממונה לקונה המכס דאדרבא בקונה המכס ודאי לא ניחא למלך שיטול יותר וממילא כולו גזל דבאופן זה לא מכר לו, וכן הגר"ח מוולאזין כתב דרוב פוסקים אין סוברים כהב"י.

והגר"א ז"ל כתב דהרמב"ם אינו גורס דתניא אלא תניא והיא מילתא אחריתא וטעמא דמוכס עכו"ם כמש"כ המ"מ, אבל ברי"ף איתא כדתניא וברי"ף א"א למחוק דאחר שהביא הברייתא כתב להלכה כרב אשי דבתרא הוא ומוכח דהברייתא שייכא להא דרב אשי, וגם בדקדוקי סופרים ראיתי שבכל הכ"י הגירסא כגירסת הרי"ף וכדתניא.

והנראה דמה דהביא רב אשי הברייתא דישראל ועכו"ם שבאו לדין הוא משום דהיה אפשר לומר דמה בכך שהמוכס הוא עכו"ם וחשוד ליטול יותר מקצבתו כיון דדינא דמלכותא דינא ובדיני עכו"ם גם עכו"ם נאמן וזה הדין הוא שייך למלך והמלך מאמין למוכס זה ומנ"ל דלא מהני דד"מ גם במוכס עכו"ם, לכן הביא רב אשי הא דתניא דאם אתה יכול לזכהו בדין ישראל זכהו, ובדין ישראל אין העכו"ם נאמן וחשוד ליטול יותר מקצבתו, ולכן אף דדין המלך להטיל מכס הוא כדין, אבל כיון דאין לו רשות אלא במכס קצוב לכן אף שהוא מאמין למוכס עכו"ם אין ישראל מחוייב להאמינו, [ועיין מש"כ בהלכות נז"מ פ"ח הל' ה' בדעת הרמב"ם דשטרי מתנה הנעשים בערכאות פסולים] ועכ"פ דגם דברי הקדושת יו"ט לכאורה נכונים דרב אשי ע"כ לית ליה דרבא מדצריך לשנויי במוכס עכו"ם, כיון דהרמב"ם מפרש מוכס ממונה ומכש"כ.

אבל באמת עוד אינו מיושב דאם עיקר הקושיא דפריך בגמ' והא דינא דמלכותא דינא לא קשה לרבא אמאי לא אייתי בגמ' הא דרבא על הך קושייא לא בב"ק ולא בנדרים ובנדרים ליתא כלל הא דרבא, ע"כ נראה פשוט דלהרמב"ם נאמר דאף בהברחת המכס איכא חה"ש כמו שכתב הכ"מ דשמא יתודע ואף דדברי הכ"מ שם אינם ברורים שרצה ליישב דעת הרמב"ם לפי פירש"י דטעמא דמוכס עכו"ם משום הפקעת הלואתו, ומחלק בין מוכס ישראל הממונה מן המלך למוכס עכו"ם שחכר המכס דבעכו"ם שחכר מותר להבריח דאז ליכא חה"ש ולא אבין כלל איך אפשר לחלק בזה דהא הרמב"ם כתב ג"כ הא דמוכס עכו"ם בממונה ואם איכא חה"ש בישראל ממונה איכא נמי חה"ש בעכו"ם ממונה, ואם הטעם כמש"כ המ"מ משום דנוטל יותר מקצבתו א"כ א"א לפרש בגמ' כפירש"י, ועוד אמאי לא כתב הרמב"ם היתרא דהפקעת הלואתו והכ"מ הולך בשיטתו שכתב כאן דהרמב"ם סובר נמי דהפקעת הלואתו מותר.

ועכ"פ ע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ דהא דע"ע במקום דליכא חה"ש הוא כמש"כ רש"י ביורש אבל להבריח המכס אף דרש"י סובר דזהו נמי מקום דליכא חה"ש, אבל הרמב"ם יסבור דבמכס כיון דאפשר שימצאו מה שיבריח או שיתודע שקרו איכא בזה חה"ש אלא דמ"מ אי לאו דד"מ לא היה איסור משום חה"ש, דאם ע"פ דין הוא פטור ליכא חה"ש מה שמשקר ואינו רוצה להיות נגזל, ולכן פריך בגמ' שפיר על מכס מהא דד"מ דינא אפי' לרבא.

ולפימש"כ עלינו לבאר טעמו של הרמב"ם שהשמיט התירא דהפקעת הלואתו כיון שבררנו דמרב אשי אינו מוכרח דחולק על רבא, והגר"ח ז"ל בס' חוט המשולש מחלק בין עושק להפקעת הלואתו דעושק הוא דוקא באלמות שאומר איני נותן לך או שכופר והלה יודע, אבל הפקעת הלואתו שמטעהו בחשבון גם הרמב"ם מודה דמותר אי לאו חה"ש, וגם דבריו אינם מיושבים דאכתי היה להרמב"ם לכתוב בפירוש היתירא דהפקעת הלואתו באופן דליכא חה"ש.

והנראה בזה לפימש"כ הרמ"ה הובא בש"מ וז"ל, הא דתניא את זו דרש ר"ע מנין לגזל העכו"ם שהוא אסור וכו' ליתא דקיי"ל כרב אשי דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס, דעבר עברי הפקעת הלואתו הוא דקיי"ל עבד עברי אין גופו קנוי, ורבא דאמר גופו קנוי הא אתותב בפ"ק דקדושין, ועוד דהא רב ביבי ורב הונא אמר רב לית להו הא דר' עקיבא דהא אינהו לא קא אסרי אלא בזמן שאין מסורים בידך עכ"ל, והנה מש"כ דקיי"ל דע"ע אין גופו קנוי ורבא אתותב בפ"ק דקדושין דבריו נפלאים דליכא שם תיובתא על רבא, וקשה לומר דכונתו במה דהקשו התוס' דממתני' דלא קתני בשטר מוכח דלית ליה ע"ע גופו קנוי, דא"כ היכי שביק רבא מתני' וסבר כברייתא וכבר תי' התוס' זה שם, והרמב"ם פסק דע"ע גופו קנוי כרבא.

אכן בהא דכתב הרמ"ה דרב ביבי ורב הונא אמר רב לא סברי כר"ע. בזה נוכל לבאר שיטתו של הרמב"ם דיש להוכיח דהרמב"ם סובר כהרמ"ה שהביא הא דוחשב עם קונהו בה' גנבה פ"ז הל' ח' שכ' וז"ל, וכן אסור להטעות העכו"ם בחשבון אלא ידקדק עמו שנאמר וחשב עם קונהו אע"פ שהוא כבוש תחת ידיך ק"ו לעכו"ם שאינו כבוש תחת ידיך, ולא הביא הך קרא בה' גזלה ללמוד דגזל עכו"ם אסור, ומוכח דסובר דרק להטעות ילפינן דאסור דהוי בגדר גנבה ובגנבה סובר הרמב"ם דאיכא לא תגנוב אפי' בעכו"ם, אבל גזלה קיי"ל כרב הונא דילפינן מואכלת דבזמן שהם מסורים בידיך מותר.

ולפי"ז יש לומר דר"ע דסובר דגזל עכו"ם אסור מוחשב עם קונהו א"כ סובר דגם בזמן שהם מסורים בידיך אסור א"כ נוכל לומר דסובר דגזל עכו"ם אסור מלא תגזול ונאמר דהא דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא קאי רעך אלא על לא תעשוק, והא דיליף מוחשב עם קונהו זה גופיה יליף דלא נימא דולא תגזול קאי ג"כ על רעך, ולפי"ז שפיר קאמר רבא כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו דבעושק כתיב רעך, אבל לרב הונא דיליף מואכלת בזמן שהם מסורים בידיך דאינו סובר כר"ע דמוחשב עם קונהו ילפינן דגזל עכו"ם אסור, דא"כ אפי' בזמן שהם מסורים בידיך נמי דוחשב עם קונהו הא קאי אפילו שהם מסורים בידיך, וע"כ דסובר דבאמת גזל עכו"ם אינו אסור מלא תגזול דרעך קאי נמי על תגזול וכת"ק דמאחיך בב"מ דף קי"א וגזל עכו"ם אסור מואכלת וכן פסק הרמב"ם כמש"כ החכ"צ, וכיון דקרא דממעט רעך ממעט עושק וגזל ומ"מ גלי לן קרא דואכלת דדוקא בזמן שהם מסורים בידיך, א"כ אין לנו לחלק בין גזל ועושק ובתרווייהו בזמן שהם מסורים בידך מותר ובזמן שאין מסורים בידיך אסור.

איברא דקשה לפי"ז על פסקי הרמב"ם דשם בב"מ איתא דתנא דמתני' אמר דרעך למעוטי גר תושב, ות"ק דמאחיך סבר דרעך למעוטי גזלו וא"כ הרמב"ם דסבר דגזל עכו"ם אינו אסור מלא תגזול א"כ צריך רעך למעוטי גזלו דהא מקרא דמאחיך לא ידעינן למעט גזלו כדאמר שם דגזלו מעושקו לא ילפינן, וא"כ איך פסק בפ' י"א מהל' שכירות כתנא דמתני' דבגר תושב אין חייבין ולא עבר אלא אעשה דביומו תתן שכרו.

ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דאיכא קרא דואכלת את כל העמים אפי' אי לא הוי כתיב רעך הוי ידעינן דגזלו דמי לעושקו דכתיב מאחיך דהא קרא דלא תעשוק ולא תגזול סתמא כתיב ואי קאי נמי אעכו"ם א"כ אסור גם במסורין בידיך, וע"כ גלי קרא דואכלת דגזלו דמי לעושקו שנתמעט כבר מקרא דאחיך, ולהכי כתיבי בהך קרא עושק וגזל כחדא, ושפיר אמרינן דרעך למעוטי גר תושב וקיי"ל כתנא דמתני' וקיי"ל כרב הונא דגזל עכו"ם אינו אסור אלא מואכלת כנ"ל.

והנה בקדושין דף ט"ז בהא דתניא ויצא בשנת היובל בעכו"ם שישנו תחת ידיך כתבו התוס' וז"ל וא"ת אי בעכו"ם שישנו תחת ידיך מה שייך יובל ולמה לי נמי דקדוק כלל, וי"ל דהכא שהעכו"ם בטוח עליו ונתן לו מעות על גופו בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק, והקשה ע"ז ח"א דא"כ איך מוכיח ר"ע דגזל עכו"ם אסור מקרא דוחשב עם קונהו, איברא דבש"מ פ' הגוזל ומאכיל כתב הרא"ש בשם הר"מ להקשות בהא דלמד רב הונא דגזל עכו"ם מואכלת דתיפוק ליה מוחשב, ותי' בסברא זו דמוחשב הו"א הואיל שהעכו"ם היה בטוח עליו, ולכאורה דבריו תמוהים דהא ר"ע למד מוחשב, וצ"ל בכונתו דרב הונא אית ליה הך חלוקא, אבל משמע מדבריו דהוא רק הו"א ומשמע דאינו סובר שיש חלוק בדין בין ר"ה לר"ע וע"כ דמפרש בזמן שהם מסורים בידך היינו בשעת כבוש דע"ז כתיב ואכלת, אבל מה שיושב העכו"ם אח"כ בא"י בזה אסור, וכמו הברייתא דקדושין דויצא בשנת היובל קאי על עכו"ם שישנו תחת ידיך, אבל בדברי התוס' דקדושין א"א לומר כן דמשמע מקושייתם ומתירוצם דפשיטא להו באמת דבעכו"ם שישנו תחת ידיך ודאי מותר גזל, ורק בשביל שהעכו"ם בטח עליו אסור, וא"כ קשה היכי למד ר"ע דגזל עכו"ם אסור.

וצ"ל דהתוס' סוברים כהרמ"ה דר"ה חולק על ר"ע וסובר דבזמן שהם מסורים בידיך והיינו שישנו תח"י גזלו מותר, ולכן רצו להעמיד הברייתא אליבא דר"ה וכמש"כ הרמ"ה דלא קיי"ל כר"ע, ולכן כתבו דהיכי שהעכו"ם בטח עליו גם ר"ה מודה דאסור.

ולפימש"כ בדעת הרמב"ם דמחלק בין גנבתו לגזלו לכאורה מיושב הא דוחשב עם קונהו אפי' לר"ה דסובר דבזמן שהם מסורים בידיך גזלו מותר, דהא קבע הרמב"ם הא דוחשב בדיני גנבה וכמש"כ, אבל באמת אינו מיושב דהא ודאי משמע דגם בע"כ אינו יכול לצאת, ועוד דאף דהרמב"ם לא הזכיר להלכה הך ברייתא דקדושין, אבל מכיון שסתם דבריו ופסק בה' עבדים פ"ב הלכה ו' דהמוכר עצמו לעכו"ם אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל שנאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל ומכיון שלא חילק בין ישנו תחת ידיך לאינו תחת ידיך מוכח דבכל גווני אסור לו לצאת בע"כ, איברא דאפשר לומר דעיקר דינא קמ"ל דליכא דין יציאה בשש, והיינו אם אינו רוצה לגזול את העכו"ם.

אכן יש לומר דהרמב"ם ג"כ יסבור כשיטת התוס' דהיכי דבטח עליו אסור לגוזלו והוא מגדר חה"ש, אמנם דלפי"ז אין אנו צריכין לזה שכתבתי מה דהרמב"ם כתב להא דוחשב עם קונהו בה' גנבה, אך כיון דבאמת כן הוא דהרמב"ם סובר דגנבת עכו"ם אסור מלא תגנוב, א"כ אין אנו צריכין בהך דינא שלא יערים לסברא שבטח עליו ואפי' אם נימא דהוא משום חה"ש נ"מ היכי דבודאי לא יתודע החשבון דאפי' הכי אסור משום לתא דגנבה, אבל זה נאמר כתי' התוס' דלהוציאו בע"כ אסור משום שבטח עליו, אבל משום גזל עכו"ם אינו אסור כיון דקרא מיירי בישנו תחת ידיך, ומבואר מה דהרמב"ם לא כתב קרא דוחשב בה' גזלה, ועכ"פ זה נוכל לומר דהרמב"ם לא פסק כר"ע דלמד גזל עכו"ם מקרא דוחשב אלא כרב הונא מקרא דואכלת בזמן שהם מסורים וע"כ דרעך קאי נמי על לא תגזול וממילא גזל ועושק חד דינא אית להו והפקעת הלואתו אסור וכמש"כ:

ט

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו [ב]רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, חימוד שיש בו מעשה.

השגת הראב"ד: דמים רבים כו'. א"א ולא אמר רוצה אני. ואין לוקין וכו'. א"א לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ, אבל הל"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים.

כתב המ"מ על השגה הא' דדעת הרמב"ם דאע"ג דקונה עובר בלא תחמוד ולכן אפי' היכי דאמר רוצה אני עובר בלא תחמוד, ואע"ג דאמר רבא בתמורה, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הרי הוא כמו גוזל צמר ועשאן בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזילה וקנה הדבר בשינוי אף כאן קנה בדמים, ודברי המ"מ תמוהים דהא פריך התם על רבא מהך דינא דהגוזל עצים ומשני שאני התם דכתיב אשר גזל, וא"כ איכא התם קרא ומנ"ל ללמוד על הך דינא דלא תחמוד, אך באמת עיקר קושייתו אינה קושיא כלל, דמה שייך הלאו דלא תחמוד להקנין בשלמא אי הוי כתיב בקרא לא תקנה, הוי שפיר אמרינן דאינו יכול לקנות שלא כדין התורה ובפרט לפי"מ שמפרש הגרעק"א דאנו מפרשים קרא דאיכא איסורא וגם מניעה, אבל הכא לא כתיב אלא לא תחמוד, ואף דאינו עובר אלא עד שיקח וכמו שמפרש הרמב"ם כענין שנאמר לא תחמוד וגו' ולקחת לך מ"מ כשלוקח העברה הוא החמוד, דע"כ הרמב"ם סובר דעיקר הוא החמדה בלב, דהא כתב דאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

ועל השגה הב' כתב המ"מ דהראב"ד הולך לשיטתו דברצון המוכר אינו עובר, אבל דעת הרמב"ם דהאיסור הוא אף ברצון המוכר, ולכן כתב שאין בו מעשה שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא, והמ"מ קיצר כאן דהא הרמב"ם לא כתב דוקא באופן שאמר רוצה אני, רק דאינו סובר כהראב"ד דאיירי דוקא בלא אמר רוצה אני אבל עכ"פ מיירי בכל גווני, אלא דבאמת הרמב"ם אינו סובר כלל דצריך רוצה אני במכירה דבפרק י' מה' מכירה הל' א' כתב מי שאנסוהו עד שמכר וכו' ממכרו ממכר וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה ולא הזכיר רוצה אני, וכבר כתב שם הלח"מ להקשות מזה דבהכונס מפורש להדיא דדוקא באמר רוצה אני, והביא דברי הב"י בטוח"מ סי' ר"ז דעושה מעשה בשתיקה הוי כמו רוצה אני, וטעמא דהרמב"ם נראה משום דבב"ב בסוגיא דתליוה וזבין לא הוזכר שיהי' צריך רוצה אני ואמר דאגב אונסיה גמר ומקני, ורק דדוקא בזבין דבתליוה ויהיב לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, אבל עכ"פ לא הוזכר בגמ' דצריך רוצה אני, לכן מפרש דמה דאמר בהכונס הא דאמר רוצה אני הוא לחלק מחמסן דחמסן הוא בלא רוצה אני, והיינו דבחמסן גם מעשה בשתיקה ליכא, דהחמסן נוטל החפץ ונותן מעות וזהו באמת גזל ממש על החפץ כיון דלא קנה כלל, אלא דמ"מ אינו פסול לעדות מדאורייתא כיון דמורה ואמר דמי קא יהיבנא כדאמר בב"מ דף ה'.

ונמצא דהרמב"ם כאן מיירי בודאי היכי שהמכירה קיימת דהא לא מיירי כאן בנטל באונס אלא בהפציר והרבה רעים עד שלקח ממנו, והכונה שהלה מכר לו, וכיון שמכר ונטל דמים הוי כמו רוצה אני ולכן שפיר לא הוי גזלה וכמש"כ המ"מ.

אך בעיקר דברי המ"מ דהרמב"ם סובר דאף שקנה עובר בלא תחמוד ואפי' אמר רוצה אני ולא רק היכי דעשה מעשה בשתיקה, נראה דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בפירושא דאמר רוצה אני, דהראב"ד מפרש דהכונה הוא דרוצה באמת בלא האונס, ומזה הוא דמוכיח הגמ' בקדושין דף נ' דדברים שבלב אינם דברים דהא בלביה לא ניחא ליה, ומתרץ משום דמצוה לשמוע דברי חכמים או ניחא ליה בכפרה לא אמרינן דבלביה לא ניחא ליה, ולכן סובר הראב"ד כיון דלבסוף אמרינן דרוצה באמת א"כ למה יעבור בלא תחמוד דאטו בשביל שהפציר בו או אפי' אנסו פעם אחד לא יוכל אחר זמן רב לקנות ממנו כשנתבטל ההפצרה והאונס, וא"כ מה נ"מ אם עכשיו ממש מוכר לו ברצונו הטוב, לכן ודאי אינו עובר בלא תחמוד.

והרמב"ם סובר דאפי' אמר רוצה אני אין הכונה שאפי' בלא האונס היה רוצה אלא דעכשיו בשביל האונס הוא רוצה, והיינו משום דיש צד רצון בשביל שמצוה לשמוע דברי חכמים גבי גט או דניחא ליה בכפרה גבי קרבן, וכמו שכתב בפ"ב מה' גירושין ה"ל כ' וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה וגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו, עכ"ל.

ודברי הרמב"ם צריכין ביאור דכיון שכתב דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה אין זה אנוס א"כ למה לי שיאמר רוצה אני, וע"כ דכונתו הוא דאיברא דאין לזה דין אונס מ"מ ליכא דין רצון, ובקרא כתיב לרצונו גבי קרבן וכן גבי גירושין אמרו מנין שאינו מגרש אלא לרצונו דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כמש"כ הרמב"ם בפ' א', ולכן צריך שיאמר רוצה אני שיהיה רצון אלא דא"כ למה לי כל אריכות הסברו, וע"כ דהוא כמש"כ דאף שאומר רוצה אני אין הכונה שהוא רוצה גם אילו לא אנסוהו, אלא דהכונה שעכשיו שאנסו אותו אינו עושה בשביל האונס לבד אלא דהוא רוצה בשביל שרוצה לקיים מצוות, ורק דכנגד זה אינו רוצה בשביל טעמים שיש לו מצד יצרו, אבל כשאנסוהו הוא רוצה דבאמת יש לו ג"כ צד רצון בזה, ובלא הסברו של הרמב"ם לא הוי מהני הצד רצון שלו כיון דעכ"פ הוא אנוס בפועל, אבל לפי הסברו של הרמב"ם דזה לא מיקרי אנוס ממילא שפיר קרינן לרצונו כיון שיש לו צד רצון, ולפי"ז צ"ל דמה דאמר בקדושין הא בלביה לא ניחא ליה ומשני דמצוה לשמוע דברי חכמים היינו דמעיקרא סבר דדילמא בלבו ליכא צד רצון כלל, ומשני דכיון דאיכא מצוה לכן ודאי איכא רצון כנ"ל.

ומבואר מה שכתב הרמב"ם שאין אומרים אנוס וכו' כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, ודבריו תמוהים דאיך כתב דמי שמכר אומרים אנוס דהא קיי"ל תליוה וזבין זביניה זבינה, ולשיטת הרמב"ם גם בלא רוצה אני ובפרט דהא כתב בהך גוונא דגרושין דהוא באמר רוצה אני, אך כונתו הוא בעיקר גדר אונס דכיון דסובר דרוצה אני לא מהני שיהיה רצון גמור גם לולא האונס, וא"כ לגבי מכירה דליכא הך טעמא שכתב הוי באמת אונס, ומה דמהני גבי מכירה אינו משום דלא הוי אונס דהא כתב הרמב"ם בפ' י' מה' מכירה טעמא דאמר בגמ' דאגב אונסיה גמר ומקנה, והיינו משום דאונס אינו מבטל קנינים אלא היכי דבשעת האונס הוא רוצה לבטל וחושב אפשרות הבטול, אבל היכי דבשעת ההקנאה גמר ומקנה בשביל טעמים שיש לו דכיון שלוקח מעות הוא גומר ומקנה, והיינו דאף דלכתחלה אינו רוצה אבל בדיעבד הוא מסכים וגומר ומקנה ואינו חושב על ביטול, זה מהני בקנינים אבל בגט ובקרבן דכתיב לרצונו לא מהני גמר ומקנה דצריך רצון ממש, אלא דאמרינן דרצון מצד אחד נמי מהני כיון דרוצה לקיים מצוות, וזהו שכתב הרמב"ם דגבי מכר נמי הוי אנוס דבאמת לא אמרינן כלל במכר דלא הוי אנוס כיון דליכא טעמא דהרמב"ם אלא דאגב אונסיה גמר ומקנה.

ולפימש"כ מבואר ג"כ טעמו של הרמב"ם דאינו מצריך רוצה אני במכירה משום דלשיטתו לא מהני רוצה אני במכירה כלל, ולכן מפרש כמו שכתבנו דהא דאמר בהכונס הא דאמר רוצה אני היינו לאפוקי חמסן שלקח מעצמו בלא מעשה מכירה של הבעלים וכמו שכתב הב"י, איברא דלשון הגמ' ודאי דחוק לפי' זה.

ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת הגמ' דב"ק סבר דצריך רוצה אני ממש, אבל הרמב"ם אינו פוסק כן להלכה, דהגמ' בב"ק ע"כ סובר כהו"א דסוגיא דקדושין וכן בסוגיא דב"ב דלא ידע מסברא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים, ובסוגיא דב"ב הוי בעי למימר דיסוד דברי רב הונא דאמר תליוה וזבין זבינו הוא ממה דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בגט ובקרבן, ולפי"ז ע"כ רב הונא נמי מיירי בדאמר רוצה אני, אבל לפי"מ דדחה בגמ' דהתם טעמא אחרינא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וניחא ליה בכפרה, ובמכירה לא שייך זה ומסיק דטעמא דרב הונא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה, א"כ באמת ליכא רצון כלל אלא דגמר ומקנה, ולכן פסק דבמכירה לא צריך רוצה אני, וקושיית הגמ' היכי קרי ליה חמסן כיון דתליוה וזבין זביניה זבינא יתיישב כמש"כ דחמסן הוא דגם גמר ומקנה ליכא דהבעלים לא מכרו כלל.

נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בפירושא דרוצה אני, והראב"ד לשיטתו שפיר סובר דאם אמר רוצה אני ליכא לא תחמוד כיון שהוא רצון גמור, והרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דאפי' באומר רוצה אני עובר בלא תחמוד, ומה שלא השיגו בה' גירושין משום דשם כתב רק טעם והסבר וחלק עליו כאן שנוגע לדינא.

עוד הקשה הלח"מ בפי' י' מה' מכירה על דברי המ"מ דאע"פ שקנה עובר בלא תחמוד מקושיית הגמ' בהכונס דפריך אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זבינא, ולדברי הרמב"ם מאי פריך כיון דעכ"פ עובר בלא תחמוד, ולפימש"כ עכשיו היינו יכולים לומר דאה"נ דבסוגיא דהכונס הוי סובר דטעמא דרב הונא משום דהוי רצון גמור וממילא אינו עובר בלא תחמוד, אבל באמת א"צ לזה דלהלכה מוכח מלשון הרמב"ם בפ"י מה' עדות דדוקא היכי שלא קנה שהבעלים לא עשו מעשה מכירה כלל נקרא חמסן וקרא זה גזל של דבריהם, דבפ"י מה' מכירה כתב מי שאנסוהו עד שמכר אבל בהל' עדות כתב החמסנים והם הלוקחים וכו', ומוכח דסובר דאפי' לא מכרו הבעלים כלל רק נטל ונתן דמים דלא קנה מ"מ לא הוי גזלן ולא עבר בלא תגזול אלא חמסן מיקרי, ומה שהקשה דהא עבר בלא תחמוד לק"מ דהא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואף דהתוס' בסנהדרין דף כ"ה כתבו לפרש דכן הוא האמת והרמב"ם אינו סובר כן ועיין בכ"מ פ"י מה' עדות, וכבר תמה עליו שם הלח"מ, מ"מ כיון דלא משמע להו איסור לא מיפסל אפי' מדרבנן וכמו בהני קבוראי שם דף כ"ו ע"ב, וכן שיטת התוס' בכמה דוכתי דלא כמו שכתבו בסנהדרין.

ולכאורה יש להעיר דכיון דהרמב"ם סובר דאפי' היכי שלא מכרו הבעלים כלל אינו גזלן ובודאי עבר בלא תחמוד וא"כ בזה יקשה קושיית הראב"ד דבזה ודאי הוי נטילת החפץ מעשה ואמאי אינו לוקה, ואולי נימא דגם בזה עיקר האיסור הוא החמוד בלב ואין בו מעשה אך מל' המ"מ לא משמע כן, וצ"ל דבזה פשוט כד' הראב"ד דאז הוי לאו שניתן לתשלומין שצריך להחזיר החפץ והרמב"ם לא נחית כאן לזה, דהא מיירי בהפציר והרבה עליו רעים דאז בודאי קנה ולא הוי לאו שניתן לתשלומין לכן כתב דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, דאף דאינו עובר אלא עד שיקח מ"מ הלקיחה הוא רק גמר לתנאי האיסור, אבל עיקר האיסור הוא החמוד שאין בו מעשה וכנ"ל:

-השמטות ומלואים-

הנני מעתיק מה שהשבתי לח"א הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' בענינים מחלק ב' על מש"כ אלי.

בפ"א מה' (גנבה) [גזילה ואבידה] הל' ט' על מש"כ המ"מ דמשו"ה אף שעובר בלא תחמוד קנה דהוא כמו גוזל עצים ועשאן כלים שקנה בשינוי, הקשיתי דהא שם גלי קרא דכתיב אשר גזל, וע"ז כתב חביבי דהא בכל גזל עובר ג"כ בלא תחמוד, וכיון דגלי קרא דקנה בשינוי בדרך גזלה ולא אמרינן אעל"מ ה"נ אם הקנהו המוכר ועשה קנין דלא גרע משינוי, והנה לפי"מ שמפרשים דעיקר מה דגלי קרא הוא בדין קנין שינוי אין ראיה ממה דגלי קרא דקונה היכי שנשתנה לזה שיקנה כשהוא בעיניה, אכן לפי"מ שבארתי דעיקר מה דגלי קרא הוא דמהני הגזילה דנעשה ברשות הגזלן וזה צריך נמי למ"ד יאוש לחודיה קנה אם נימא דקונה אפי' אם אינו בבית הגזלן וכמש"כ התוס' בדף ס"ט דע"כ משום דכבר הוא ברשותו, ולפי"ז עיקר מה דגלי באשר גזל הוא דמהני הגזילה, וא"כ שפיר יש לומר דכמו דמהני בגזלה אף שעבר גם בלא תחמוד ה"נ מהני במכר אף שעבר בלא תחמוד, ומ"מ אינו מוכח גם לפי"ז להביא ראיה ממה דמהני בגזלה שיעמוד ברשותו לזה דליהני במכירה שיהיה שלו, דכיון דהוא עכ"פ נגד כללא דאעל"מ ורק דגלי קרא א"כ נימא היכי דגלי גלי:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.