מעשה רקח/אישות/יב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ג[עריכה]
ושיהיה אוכל וכו'. בנ"א כ"י ולהיות כל פירות נכסיה לבעל. ומ"ש ואם מתה בחייו יירשנה בפ"א דהל' נחלות כתב מרן ז"ל דהיה אפשר לומר דרבינו ס"ל שירושת הבעל מדאורייתא ע"ד מ"ש בפ"א דמד"ס קרי למה שהוא מדאוריית' אלא שאינו מפורש בפסוק לולא מ"ש פ"ו שם והיה יכול להכריח ממ"ש כאן שהשוה ארבעה דברים שהם מד"ס ואם איתא נימא הכי גם בהשלשה האחרים וע"ע בפ' כ"ג. ומ"ש בס"ר והוא קודם וכו' בנ"א כ"י נמחק כל זה:
ד[עריכה]
ועוד תקנו וכו'. דף נ"ח נתבארו דברי רבינו ועיין להרל"מ ז"ל במ"ב. ומ"ש לפיכך וכו' כתב ה"ה בשם המפרשי' ז"ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כגון טווה בצמר שאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת ע"כ ודברי רבינו סתומים וכבר ידוע דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דפטורה מן הכל זולת מזיגת הכוס והרחצת פניו והצעת המטה ועיין להרב"י סימן פ' שדקדק ממ"ש רבינו פכ"א דין יו"ד ע"ש דס"ל כפי' ה"ה ז"ל אך המעיין שם יראה שאינו מוכרח. ודע שראיתי להכנ"הג סי' ס"ט שכ' וז"ל לפיכך אם אמרה האשה וכו' א"ה מלשון זה נ"ל לדקדק דדוקא בדאמר' איני ניזונת ואיני עושה שומעי' לה אבל אם היא עושה אלא שאומרת איני ניזונת ואיני נותנת אין שומעים לה אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אם באנו לדקדק נאמר בהפך דאיני עושה דקאמרה קאי לאיני ניזונת דהיינו כלפי הבעל ויותר יש לתמוה במ"ש שלא מצא חילוק זה והרי רש"י ז"ל כתב וז"ל איני עושה לך כלום אלא לעצמי הרי דרצונה לעשות אלא שאינה רוצה ליתנם לבעלה והכי מסתברא דהרי צריכה להתפרנס ומ"ש בס"ר ירושתו לכתובתה בנ"א כ"י ירושת כתובתה:
שמא לא יספיקו וכו'. כתב הכנ"הג בשם ריא"ז ז"ל דאם יכולה להסתפק במעשה ידיה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכו' ע"כ וממ"ש רבינו ומפני תקנה זו וכו' נראה דאין לחלק:
ו[עריכה]
התנה הבעל וכו'. כל זה איירי בהתנה אחר שנשאה וכמ"ש לעיל אלא נשא סתם וכו' אבל קודם שנשאה תנאו קיים בכל הדברים וכמ"ש רבינו ר"פ כ"ג ועיין בפרק ו' דין ט':
ט[עריכה]
התנתה עמו וכו'. כצ"ל ע"פי מ"ש בדין ו' ועמ"ש עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אף דבשל תורה בדבר שבממון תנאו קיים כיון דבירושה כתיב לחוקת משפט כמ"ש אח"ז להכי קאמר דאלמוה כשל תורה אבל לענין פחת כתובה הנז' בדין ח' היה ראוי לומר דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אמנם ה"ה ז"ל כתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכאור' קשה דאף אם תהיה הכתובה דבר תורה הו"ל דבר שבממון שתנאו קיים ונראה דכוונתו דכיון דשווייה לבעילתו בעילת זנות א"כ הו"ל כדבר איסור של תורה שתנאו בטל:
י[עריכה]
כמה מזונות וכו'. משנה דס"ד והרל"מ ז"ל הקשה וז"ל קשה דמשמע שם בגמרא דלרבנן דקי"ל כוותייהו דלשלשה סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי (פירוש אורחים ועוברים ושבים כמ"ש רש"י בדס"א) ולמ"ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעינן תרתי לארחי ופרחי וא"כ אנן דקי"ל דאוכלת ממש כמ"ש רבינו דין י"ב צריך לתת לה שני סעודות יותר וכו' א"כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו ליל שבת פוסקין לה זה א"כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי וכו' וצ"ע ע"כ. והנה רבינו כתב דנותן לה ב' סעודות בכל יום וג' סעודות לשבת שהם ט"ו כל שבוע ועוד פסק לקמן דאוכלת עמו מליל שבת לליל שבת שנמצא שנותן לה י"ו סעודות דאכילת ליל שבת היא מרווחת אלא דפש גבה חדא והיינו מ"ש בגמרא אפילו תימא רבנן דל חדא לארחי ופרחי כלומר אפילו את"ל דלרבנן אוכלת רוצה לומר תשמיש חדא עכ"פ אייתר לה שנותן לה י"ו סעודות ואם יסברו רבנן דאוכלת ממש מ"מ חדא לארחי ופרחי צריך והם י"ו סעודות בכח ואף אם אינן בפועל כי כל הצורך אינו אלא לחדא טפי ותו לא לדעתם ז"ל והיינו טעמא שאמרו סתם לרבנן כלומר חדא עכ"פ ומה שלא הזכיר רבי' האכילה בדין זה משום דרצה להשמיענו שבין בעני בין בעשיר הדין שוה דצריך הוא לאכול עמה בליל שבת ומהאי טעמא גופיה צ"ל בהכרח דמתניתין לא איירי אלא כשבעלה בעיר דאז הוא אוכל עמה ולזה נתכוון רבינו לכתוב סתם ובזה יתורצו כל קושיות הרל"מ ז"ל ודו"ק:
ושמן לאכילה וכו'. כתב הר"ן ז"ל דהא דלא חשיב ציבי לבשל האכיל' היינו טעמא דהתנא במקום הרים קאי וכדאיתא התם בדף ס"ה ע"ב דשכיחי ציבי. א"נ דלא חשיב אלא דבר אכילה אבל דבר שאינו אלא להכשיר המאכל לא חשיב דמשום הכי לא תני נר ופתילה וכוס וחבית וקדירה והכי איתא בירושל' ובתוספתא עיין שם:
אם היה מנהג המקום לשתות יין וכו'. אף דבגמרא אמרו רגילה אין שאינה רגילה לא דמשמע שאין הדבר תלוי במנהג המקום אלא ברגילות שלה נראה שרבינו למד כן מההיא דדביתהו דרב יוסף דפסק לה ר"ן יין משום דבני מחוזא שתו חמרא וק"ל ועיין להר"ן ז"ל:
ובשר או דגים. הרב"ח א"ה סי' ע' כתב שצ"ל בשר בלא וא"ו עיי"ש:
יא[עריכה]
ואם היה עני ביותר. שם דף ע"ז אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוהו שערי לאלעזר (פירש"י האכילוהו שעורים כבהמה) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי סליק רבי זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי יוחנן א"ל על דא אכסוהו שערי לאלעזר בבבל ע"כ ופירש"י משמיה דרבי יוחנן דאיהו נמי כרב ס"ל ע"כ. נמצא דרבי יוחנן קאי כרב ורבי זירא קאי כשמואל דהא אמר ליה על דא אכסוהו שערי לאלעזר ומכח דחייה זו פסק הרא"ש ז"ל כשמואל והם דברי רבינו שפסק דבעני כופין אותו להוציא דמשמע דאם היה עשיר כופין לזון אמנם הרא"ש ז"ל אחרי שכתב דהלכתא כשמואל כתב וז"ל ובה"ג פסק כוותיה דרב וכרבי יוחנן וכרבי אבהו דאמר בירושלמי עלה דההיא האומר איני זן ואיני מפרנס מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכן מסתבר דאשה בושה לבוא לב"ד כל פעמים ותמות היא ברעב כדאמרינן בפרק החולץ אשה בושה לבוא לב"ד והורגת את בנה עכ"ל. ומדהביא סמוכות לדברי הירוש' גם מגמרא דידן וכתב וכן מסתבר דמשמע דכן דעתו ז"ל וא"כ כלפי לייא הוא דהרי סמוך ונראה פסק להדייא כוותיה דשמואל וכה"ג ראיתי בריש כתובות שלא הביא אלא דברי רב כצורתן סתם משמע דפסק כוותיה ומשם הוציא הרא"ש ז"ל פסקו של הלכות גדולות אך מה שכתב וכן מסתבר ודברי הירושלמי וכו' הם דברי הרא"ש עצמו וא"כ אתמהה טובא ואין לומר דבתחילה פסק כשמואל מכח דחיית ר"ז ועכשיו כתב דמצד הסברא מסייעת לרב אף דבאמת הלכתא כשמואל דמי בקש זאת מידו כיון דסוף כל סוף דעתו לפסוק כשמואל ועוד דאעיקרא דמילתא יש לדקדק דכיון דהוי פלוגתא דרב ודרבי יוחנן עם שמואל ור' זירא אין לנו הכרח חותך לפסוק כחד מנייהו דהא הוו תרי ותרי. ועוד דלפי דבריו איכא נמי ר' אבהו והירושלמי וש"ס דילן בפרק החולץ מעתה למה באמת פסק מתחילה כוותיה דשמואל ולפחות היל"ל משמע דהלכתא כשמואל ומדברי הטור א"ה ס"ע נראה דפסק כשמואל עי"ש וכעת צריך לעיון. והרמ"ך בחי' השיג על רבינו וז"ל תמוה הוא מאחר שאין לו לזונה למה כופין אותו להוציא ואפילו רב דאמר באיני זן ואיני מפרנס שכופין אותו להוציא לא אמר כי אם באדם שיש לו ממון או שאינו רוצה להשתכר להרויח מזונות אשתו לפירש"י ולפי' ר"ת אבל כל זמן שאין לו אין מחייבין אותו דלא עדיפי מזונות משאר חובות דעלמא דפטור כשאין לו כמ"ש ר"ת בתשובת שאלה וצ"ע עכ"ל. וכבר הליץ על רבינו מרן ז"ל ובכלל דבריו שאם אין לו במה לזונה וכי יתכן בעולם שתמות ברעב וכההיא שכתב הרא"ש בסוף הבא על יבמתו ואין לומר שתחזור על הפתחים חדא דאין זה דרך ועוד אם יתכן במציאות שאינה מוצאה מי שיתן לה מזונות משא"כ אם יוציאנה והיא תנשא לאחר והוא יזון אותה:
אפילו לחם. משמע קצת דאם יש לו לזונה אפילו בלחם בלא שום לפתן אין כופין וכ"כ הרב"י והרח"מ אך הרב כנה"ג שם הביא משם הר"י גאליקו בכ"י דלאו דוקא לחם אלא לפתן נמי קאמר ודרך כפיה כזה עיין להר"ן ז"ל:
יב[עריכה]
בעל שרצה וכו'. משנה דס"ד ועיין מ"ש הרשב"א על דברי הראב"ד ממתניתין דהמדיר וכו' יש לגמגם בההיא דאסר הנאתו עליה ומה ענין זה לדין המשנה וכמ"ש ה"ה לדברי רבינו שהוא ברור דאימא דזילא בה מילתא שאמרו בגמרא אינו אלא מפני שהדירה וכו' דבאמת הוא זלזול גמור ונראה שהראב"ד ז"ל לא חשש לזה מפני שמן הירושלמי נראה שאין לחלק בזה שהרי הקשו שם על המתניתין דהמדיר ממתניתין דפרק אעפ"י ובמסקנא דמילתא תירצו כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה וכמ"ש הרשב"א בסוף דבריו מעתה זילא בה מילתא שאמרו בגמרא אינו אלא מצד הזמן לא מצד האיסור אך רבינו לא חשש לזה מפני שבירושלמי אמרו שם שיכולה אשה לומר איני ניזונת אלא ע"י בעלי ולא ע"י שליש ומהש"ס דילן אין נראה כן שהרי מתניתין אמרה סתם המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' ובגמרא שקלו וטרו בה ולא אמרו דבר זה וגם לא הקשו לא בהך ולא באידך דהמדיר דנראה דפליגי אהדדי מכאן מוכח להדייא דכפי הש"ס דילן יש לחלק דהתם משום איסור הנאה שאני כפשטא דמילתא ודו"ק:
יג[עריכה]
האשה שפסקו וכו'. שם דס"ה תנו רבנן מותר המזונות לבעל ופירש"י שמזונות שתקנו לה חכמים ז"ל עודפים לה שאינה רעבתנית ע"כ. מתוך פירושו נראה דאם צמצמה לעצמה וקפחה מזונותיה המותר אינו לבעלה והכי מוכח מדאמרינן בפרק ד' דנזיר דכ"ד היא מנא לה הא אמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר פפא שקמצתן מעיסתה ופירש"י כגון דהרשה לה מזונות ע"י שליש ותנן בפרק אעפ"י לא יפחות לה בשבוע משני קבין חטין והלכה זו וקפחה ממזונותיה על יד על יד עד שלקחה בהן בהמה זו ע"כ האמנם התם תריץ תלמודא באנפא אחריתי דקאמר אי בעית אימא דהקנה לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ופירש"י אי בעית וכו' דאי קמצתן מעיסתה אמרינן נמי מה שקמצה אשה קנה בעלה ע"כ. וקשה דמי הכריחו לפרש דלפי האי בעית אימא גם בקמצה מעיסתה המותר לבעל ומכ"ש לפי מה שפירש הוא עצמו גבי ברייתא דמותר מזונות לבעל והנה התוספות שם הקשו אאוקמתא דקמצה מעיסתה מהך ברייתא דמותר מזונות לבעל ותירצו דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית בכך והותירה ממעשה ידיה והא ודאי דידה הוא ועוד תריץ הר"ם בהא דאמר מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כו"כ דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו המותר לבעל אבל הכא מיירי שקמצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קמצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שבעה דההוא מותר הוי ודאי דידה ע"כ. ומבואר הדבר דלפי תירוצם הראשון אף בקמצה מעיסתה שלא אכלה כדי שבעה כדי להותיר הוא לבעל ולפי תירוץ הר"ם ז"ל אינו כן וקשה דמי הכריחם לתרץ כן דוודאי מצד הסברא היה נראה דהמותר שלה כיון שהיא דחקה עצמה אמנם יש לומר דהתוספות ס"ל כיון דהברייתא אמרה סתם משמע להו דבכל מין מותר קאמר שהוא לבעל דבאמת כל מה שנמצא ביד האשה הוא של הבעל ולכך הוצרכו ליכנס בפרצה דחוקה ולומר דהכא מיירי בדאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכיון שכן הנה מקום לפירוש רש"י ז"ל גם הוא ס"ל דלפי האמת דבכל מין מותר הוא לבעל ולא רצה ליכנס בפרצה דחוקה של התוספות אלא פירש כפשוטו בקמצה מעיסתה שזה מורה שצמצמה ממש ולפי האי בעית אימא הוכרח לפרש שחזר בו מהתירוץ הראשון מכח הברייתא דהתם דלענין דינא הדין כך הוא והתוס' ז"ל לפי תירוץ הראשון אין צריך לומר שהאי בעית אימא הוא ההפך אלא תירוץ אחר כפשוטו ומן האמור ניתן ליאמר דעיקר חילוקו של הר"ם ז"ל אינו אלא לפי תירוץ כשקמצה מעיסתה אך לפי האי בעית אימא מודה ואזיל דאין לחלק כלל דבכל גווני המותר הוא לבעל ומכ"ש שהוא מסכים לפירוש ראשון של התוספות לענין דינא ואין להקשות לפ"ז היכי הוה קאמר רב פפא הפך הברייתא וסתם תלמודא נמי אמאי לא מותיב ליה מינה ואין זה קושי דודאי ר"פ ידע לה וסתם תלמודא נמי לא מצי פריך ליה מינה דהוא יפרש או בהוזלו המזונות או באינה רעבתנית אך לפי האי בעית אימא גילה לנו דדעתו לפרש הברייתא בכל ענין דבכל מין מותר הוא לבעל ואם תאמר לפי פירוש רש"י כיון שסופינו לפרש הברייתא אפילו בקמצה מעתה למה לא פירש בעיקרה של ברייתא דאפילו בקמצה וקפחה מזונותיה דיש לומר דרצה לפרש הפירוש ההוא דדרך המותרות הוא על דרך זה שכבר אכלה כל שבעה והותירה אבל אין הכי נמי שכל המותרות בכלל דכל עוד שלא ניתן לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן וכו' הכל הוא של הבעל ואפילו קמצה. ודע שראיתי להר"ן בנדרים דפ"ח אמתניתין דהמדיר הנאה מחתנו וכו' שנסתייע מהך דקמצה מעיסתה לומר דכל מה שיש לאשה קנה בעלה חוץ ממה שקמצה וקפחה ממזונותיה וכו' יעו"ש. אך ראיתי להטור א"ה סימן ע' שכתב אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל וכתב הרב"י ז"ל שם תנו רבנן מותר מזונות לבעל ופירש"י כגון אשה שהמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה ע"כ והדברים תמוהים חדא דפירש"י אינו מכוון לדברי הטור ז"ל דהטור כתב צמצמה ורש"י שם כתב שהמזונות השנויים במשנתנו עודפין לה דהכוונה שאינה מצמצמת אלא שאוכלת כל צרכה ואפילו הכי עודפין לה מפני שאינה רעבתנית. ועו"ק דלמה לא ציין דברי רש"י שבנזיר כנז"ל ששם מבואר כדברי הטור. ועל צד הדוחק אפשר שסמך על המעיין כיון שהאמת כן הוא אכן לא ידעתי למה לא הזכיר דברי הר"ן ז"ל הנז"ל שס"ל דיש לחלק בין צמצמה לעודפין לה נגד דברי רש"י ז"ל ואיך שיהיה עלה בידינו דמכח סתמיות הברייתא הוכרח רש"י לפרש בההיא דנזיר דלפי המסקנא דהיינו האיבעית אימא על כרחינו לומר דאף בצמצמה וקפחה מזונותיה הכל הוא של בעל ודברי רבינו שקולין בזה ויש לזווגן עם דברי רש"י והטור כנ"ל:
יד[עריכה]
כשם שאדם וכו'. בסוף פרק אעפ"י יליף לה מדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכו' ופירש"י אלמא עד שש צריך סיוע מאמו ובתרה שדיוהו רבנן וכשם שהבעל זן אותה כן זן אותו עמה ע"כ. ומייתי תו ראיה מדתנן היתה מניקה פוחתין לה ממעש' ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה וכו' ואף שדחו שם זאת הראיה מכל מקום הרא"ש והר"ן ז"ל פסקו הכי ע"ע ומתחילה יש להקשות מה ראייה מייתי ממניקה לגידול הבן עד שש דמניקה היא האוכלת וכאן הבן הוא האוכל ואף שבמניקה הוא אוכל ממה שהיא אוכלת מ"מ היא האוכלת ולא דמי ועוד לישנא דבעי למיכל בהדה לא משתמע שפיר דהול"ל דבעי למיכל מינה דהיינו החלב שיונק ואף דפשטן של דברים מוכחי דהכוונה שאוכל עמה כלפי מה שהיא צריכה לאכול כדי לזונו מ"מ נראה דידוע דזמן ההנקה הוא כ"ד חדשים ובדרך טבע אי אפשר לה לסבול כשהוא גדול להניק אותו בחלב לבד כי אינו כדאי להשביעו כשהוא כעשרים חדשי' בקירוב והיא צריכה להאכילו ממש כפי הנהוג וכדי להשוות דין העירוב עם דין ההנקה נקטו הך לישנא דבעי למיכל בהדה לרמוז האמור והרואה דברי הר"ן והרא"ש יראה שכך נוטין כוונתם ומתורץ מה שיש לדקדק כאמור אלא דכפי זה יש לדקדק כיון שכל עצמינו לא באנו אלא בשביל אמו דהו"ל כתנאי כתובה שהוא חייב במזונותיה מעתה אם מתה אמו או נתגרשה מי נימא דנפטר מלזונו ואבני מתא שדינן ליה או לא והנה הר"ן ז"ל כתב בזה דכל שאין אמו קיימת אינו חייב לזונו דזיל בתר טעמא אך ממה שכתב בסוף דבריו שלא ראה להראשונים שאמרו כן נראה קצת שאין דעתו לפסוק כן אלא שחייב לזונו עד שש וכן מצאתי להמש"ל ז"ל ושם כתוב אמר המגיה מדברי רבינו שכתב כשם שחייב אדם וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאם לא כן אמאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו ע"כ. ולענ"ד נראה דאין דיוק זה כדאי שהרי לא הזכירוהו הפוסקים ז"ל ואף בדברי הר"ן אין לנו הכרח ואפשר שמה שכתב רבינו כן היינו כלפי השש שנים ורצה להשמיענו הטעם של חכמים ז"ל לשש שנים ותו לא מפני שעד כאן הוא כרוך אצל אמו וכלישנא דגמרא שכן דרכו של רבינו ועוד דעולה עמו ואינה יורדת ואגב השמיענו דאף שמזונות אשתו מדין תורה כמ"ש בראש הפרק ומזונות הבן אינו אלא מתקנת חכמים ז"ל אלמוה רבנן להך מלתא כדאורייתא ובלשון זה העתיק ג"כ לקמן דין י"ז גבי מכירה:
עד שיגדלו וכו'. הנה רש"י ז"ל פירש בדמ"ט דהיינו עד שיביאו שתי שערות והמפרשים ז"ל הקשו על רבינו דמשמע דמשגדלו אינו חייב לזונם ואמאי והא כתב רבינו בפרק ז' דמתנות עניים דכופין על הצדקה וקרוביו קודמין לכל אדם מעתה היכי נימא דבנו גרוע משאר קרוביו והרבה תירוצין נאמרו בזה עיין להרשד"ם י"ד סי' קס"ו והכנה"ג סע"א. והיותר נאות לענ"ד נראה דרבינו אינו מפרש עד שיגדלו דהיינו שיהיו בן י"ג שנים אלא הגדלות דקאמר הכא רוצה לומר שיהיו בני אדם שיודעים להסתחר ולבקש מזונות וכעין ההיא דאמרינן בעלמא גדול במלי דאבוה קטן הוא והה"נ דאם רואין שאינם רוצים כי אם לזון משל אביהם ולא לבקש מזונותיהם אז אינם עדיפי משאר בני אדם דקי"ל יש לו ואין רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו וק"ל:
טו[עריכה]
בד"א וכו'. כתב הרב המגיד אבל הרשב"א כתב וכו' וכ"כ הרב האיי ז"ל עכ"ל וכו' נראה פשוט שלא בא הרב המגיד אלא לומר שהרשב"א ורבינו האיי חולקין על רבינו דאין יורדין לנכסיו דאלו לפרטיות הסברות הדבר מבואר שהרשב"א ורבינו האיי הם חלוקין שהרי להרשב"א כפייה עבדינן אך אין יורדין לנכסיו ולרבינו האיי אפילו כפייה אסורה וההיא דאכפייה רבא לרב נתן בר אמי ס"ל כר"ת שם שפירש דהיינו כפייה בדברים ולא במעשה דהא קי"ל דמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה א"נ שאני צדקה דכתיב בה תרי לאווי וכו' ומינה לענין נדרים דאין לב"ד לכופו אמנם רבינו ס"ל דכופין ע"פ מ"ש יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש בפרק י"ד דמעשה הקרבנות ומכח זה פסק ג"כ בפרק שביעי דמתנות עניים דכופין על הצדקה משום דבההוא קרא כתיב בפיך זו צדקה הרי דהקיש רחמנא צדקה לנדרים ונדבות לענין כפייה ובזה נסתלקה קושיית הרל"ם שהקשה לסברת רבינו האיי ממ"ש רבינו גבי נדרים דכופין וכן מוכרח בגמרא עיי"ש ועיין להתוס' בבבא בתרא ד"ח והרשד"ם וי"ד סקט"ו וסקס"ו:
טז[עריכה]
ב"ד יורדין לנכסיו וכו'. ממ"ש רבינו במכרה מעצמה דאינה צריכה הכרזה דהשוה לדין מכרו ב"ד מדכתב וכן נשמט דמכר הב"ד אין צריך הכרזה ועיין להרב"ח ז"ל:
אם מצאה שעשתה הרי אלו שלו. משמע דאם לא עשתה אינו רשאי לתובעה וקצת קשה דכיון דקי"ל דתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה למה לא יתבענה שהפסידה אותו על מגן דהיתה יכולה לעסוק במלאכתה ולהרויח ונתעצלה ולא רצתה לעשותה כדי לאבד ממונו אם לא שנאמר דהוא גרם כל זה דהיה לו להניח צרכיה או להודיעה וכו':
יז[עריכה]
וכן מי שנשתטה וכו'. פירוש דעד שש דינו שוה למי שהלך וכו' אמנם משש ולמעלה אינן שוין דבמי שנשתטה כיון שאינו בדעתו והוא אמוד מוציאין ממנו בתורת צדקה וזנין את בניו עד שיגדלו וכמ"ש בסוף הלכות נחלות וכ"כ ה"ה ועיין להרב"י והרב"ח א"ה סוף סי' ע"א ובנ"א כת"י הוסיף בדברי רבינו או נתנוהו בקולר:
יח[עריכה]
יש מן הגאונים וכו'. עיין לה"ה ומר"ן ז"ל ויתבאר עוד בפרק י"ח מאלו ההלכות ומ"ש בסוף הדין למדינת הים בנ"א כת"י למדינה אחרת ומ"ש אבל אם מת בעלה אין לה מזונות בנ"א כת"י אין לה מזונות נמחק:
יט[עריכה]
הלך בעלה וכו'. עיין לה"ה ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל וחלק עליו ולראית היתומים לא תריץ כלום. והקרוב אלי שלא חש לה משום שהדחיה היא מבוארת דהתם שאני שהוא מפרנס אותם והם הם נתחייבו לו ע"ז בהכרח משא"כ בנדון דידן שהפרנסה היא לאחת והחיוב הוא לאחר וכי היכי דמחלקינן בין סלוק נזק להבאת התועלת הכי נמי בחילוק כל דהו כההיא דהיתומים סגי לן ומדיוק לשון רבינו שכתב והיא לא לוותה ממנו משמע כדברי הראשונים ומסקנת הרב המגיד וגם התוספות שם חלקו בחילוק קרוב לזה דכתבו דביורד לתוך שדה חבירו ובונה חרבתו התועלת ניכר שם משא"כ באשה דאין ניכר עיי"ש. וראיתי להמש"ל שהקשה להה"מ ז"ל בעיקר חילוקו ולא ידעתי למה לא נרגש דגם התוספות כתבו ג"כ חילוק בין אשה ליורד לתוך שדה חברו ומדלא חלקו ש"מ דבכל גווני קאמרי עיי"ש:
כ[עריכה]
הבעל שאמר וכו'. משמעות לשון רבינו דאף כשמעשה ידיה מספיקין למזונותיה בעינן שהיא תתרצה בדבר אבל אם מיחתה ולא קבלה עליה אינו יכול להכריחה והכי מסתברא לפי פסקו ז"ל דמזונות האשה מדאורייתא וכן נראה דעת רש"י בדף ק"ז שכתב וקבלה עליה וכו' אמנם הר"ן ז"ל בפרק הדר וריא"ז בפרק אעפ"י כתבו דבמספיקין מעשה ידיה אינה יכולה למחות ועיין להב"ש והרח"מ בא"ה סס"ט וס"ע. והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל משמע מכלל דבריו אע"ג דאינם מספיקין כיון ששתקה אין ב"ד נותנין לה מזונות ובפ' שני דייני גזרות אמרינן איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דלמ"ד משום שמא אמר לה פוסקין לה מזונות דמשמע אע"ג דאמר לה פוסקין לה מזונות דלא מהני אמירתו וצ"ע. ושמא יש לומר דהכי רוצה לומר דמסתמא לא אמר לה כיון דלא ספקה ע"כ. ונכתב בצדו וגם רש"י ז"ל כתב שם דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה:
כא[עריכה]
הרי שעמדה בדין וכו'. כתובות דף ק"ז. ועיין להר"ן ז"ל בישוב דברי רבינו והרמ"ך בכ"י וז"ל תמוה למה תשבע בנקיטת חפץ כיון דבידה המעות והוא מבקש להוציא מידה בשבועת היסת סגי והוא עצמו כתב כן בסמוך אם מכרה מטלטלין וצ"ע עכ"ל ובמ"ש הרב המגיד ז"ל גם זה מתורץ ועוד עיין להר"ן ז"ל:
כג[עריכה]
המדיר את אשתו וכו'. שם ד"ע ומהגמרא שם מתבאר הפך דברי רבינו וכבר הר"ן ז"ל הליץ עליו עיין עליו ומ"מ אין שיטת כל הפוסקים כן אלא כפשטן של דברים ומה שאני תמיה על הה"מ ז"ל איך לא נרגש מזה אך מתוך דבריו נראה שנרגש שהרי לא הזכיר כי אם המשנה על דברי רבינו ולא הזכיר הסוגייא כלל רק בההיא דיעמיד פרנס שפירשו בגמרא למי שאין מעשה ידיה מספיקין דהיינו התירוץ הראשון ולמה שהקשו עליו ותירצו לא חיישינן דע"כ כמ"ש הר"ן דהמקשן לשיטתיה אזיל ולמה שלא פירש רבינו בהאומר כל הזן אינו מפסיד יש לומר שסמך על מ"ש בפרק ז' מהלכות נדרים כמ"ש הה"מ ז"ל והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל היכי מצי מדיר לה והיה לו לפרש כדמוקים לה בגמרא בדברים קטנים דרגילה בהו בבי נשא וכו' והי"ל לפרש שאחד מחבריו פרנס אותה שלא במצותו אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד וצ"ע עכ"ל ובמ"ש הר"ן ז"ל הכל מתורץ:
ממתינין לו שלשים יום. הכי אמרינן בגמרא דעד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא אמנם בירושלמי פרק אעפ"י יש דגם בלא הדירה יכולה לומר אי אפשי להתפרנס כי אם ע"י בעלי יעו"ש:
כד[עריכה]
שלא תטעום וכו'. באותה משנה וכשמואל בגמרא ודין נדרה היא שכתב רבינו הוא סתם מתניתין דהתם ופסק כמ"ד התם בגמרא שהוא נתן אצבע בין שניה כיון שקיים לה ולכך אם רצה להוציאה צריך הוא ליתן לה כתובתה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |