אור שמח/אישות/יב

אור שמח ‏ אישות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כו', לפיכך אם אמרה האשה וכו' שומעין לה וכו':

הרב המגיד כתב, וז"ל, וכתבו מן המפרשים ז"ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כו' אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כו', ועיין בכסף משנה פכ"א הלכה י' מ"ש בזה בדעת רבינו, ונראה לי דדבר זה תלוי בהא דפליגי רבנן בתוספות עם רבינו, בהא דכתובות (דף נ"ב) פליגי אביי ורבא אם אלמנה לכה"ג חייב לפדותה, וקא סבר רבא דפטור מלפדותה, ופירשו שם בתוספות דע"כ יש לבעל אכילת פירות בנכסיה, והא דנקיט בברייתא דיבמות (דף פ"ה) דיש לה פירות ע"כ לא ר"ל דין דפירות, רק כונתו, אם נשבת מחויב הבעל לשלם פירות שאכל כדי לפדותה, אבל קודם שנשבית אינו נותן לה הפירות דזכות יש לבעל בפירות נכסיה כיון דהכיר בה ויש לה כתובה ות"כ. אולם רש"י ורבינו פליגי ע"ז וסברי דכל פירות דאכיל הוא שלא כדין ומוציאין ממנו כל פירות שאכל כמו שפסק רבינו פרק כ"ד הלכה ד'. ולפ"ז קשה לן טובא הא דבעי רמי ב"ח בפרק השואל בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי ואמר רבא לפום חורפא שבשתא ממ"נ אי שואל הוי שאילה בבעלים אי שוכר הוי שכירות בבעלים, וקשה לוקמי באלמנה לכה"ג והכיר בה, דזכות יש לבעל בפירות נכסיה ומאי הוי אי שואל או שוכר, ולא הוי בבעלים דאינה משועבדת כלל לתשמיש ולדברים של חיבה דהא היא מחייבי לאוין, ולמלאכה אינה משועבדת, דכיון דבחייו לית לה מזונות וכדאמרינן ביבמות (דף פ"ה), ותו אין לו מעשי ידיה ואינה משועבדת כלל לא לתשמיש ולא לדברים של חיבה וא"כ שפיר בעי מאי הוי אי שואל או שוכר וצ"ע. אמנם מוכרח מכאן כהך שיטה דמלאכות שלצרכי הבית אינם תחת מזונות, ואף באינה ניזונית משעבדא לבעל, ולכך שפיר הוי בבעלים, דהיא משועבדת לצרכי הבית. אולם זה לשיטת התוספות אבל לדעת רבינו דאין לו פירות כלל לא הוי שואל ושוכר, דכל הבעיא דבעי הוא רק כיון שאוכל פירות מנכסיה הוא כשואל שכל הנאה שלו, או כיון דחייב בפרקונה אין כל הנאה שלו והוי שוכר, וזה לא שייך כאן כיון דאינו חייב בפרקונה לרבא לשיטתו דסבר בכתובות דאלמנה לכה"ג אינו חייב לפדותה, ולכך שפיר מתמיה לשיטתו גופא וא"כ אין הכרח ואפשר דכל מעש"י תחת מזונות ודוק, ועיין מש"כ החמ"ח (סימן קט"ז ס"ק ז') על דברי רבינו בלא הכיר בחייבי לאוין דחייב על נכסי מלוג מה שאבד ונגנב דלא הוי בבעלים יעו"ש. ולא מצי הגמרא לאוקמי בכה"ג, דא"כ שואל הוי כיון דלא מחייב בפרקונה ומאי בעי רמי ב"ח וכ"ז פשוט:

ויש להתבונן במש"כ רבינו שם, וכשכופין אותן להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה. דהמעיין בדברי רבינו יראה דכוון דאפילו מנכסי צאן ברזל ג"כ מוציאין מה שאכל [וזה מוכח מלשון רבינו פרק כ"ב ה"ז ובכ"מ דכולל בזה גם צ"ב] וזה תימא, דאם נאמר כיון דפרקונה לית לה, גם פירות מנכסי צאן ברזל לית ליה, והא דפירות תחת פרקונה, גם תחת פירות דצ"ב הוא, וזה דבר חדש, ואולי דקאי רבינו לטעמיה דסבר בשומרת יבם דאין היבם אוכל פירות אף מנכסי צאן ברזל, והא דיבם לית ליה פירות הוכיח האלפס בפרק נערה מהא דאין היבמין חייבין לפדותה עיי"ש, דפירות תחת פרקונה, חזינא דרבינו סבר דכל היכי דאינו חייב לפדותה גם בנכסי צאן ברזל לית ליה פירות וזה צ"ע:

ועיקר קושיין אפשר דלק"מ דבאמת בכה"ג באלמנה לכה"ג דאוכל פירות לשיטת התוספות, ודאי כל הנאה שלו דאיהו אכיל ואדעתא דידיה נחית וקא משתמש בהן, רק באשה דעלמא מבעי שפיר כיון דנתחייב לה לפדותה ואפילו יותר מכדי פירות שאכל, א"כ החיוב דרמי עליו לפדותה אפילו בכמה, שפיר הוי כדמים שנותן השוכר, אבל כאן באלמנה לכה"ג דיתר מכדי שאכל אין מוציאין מידו גם אם תהיה נשבית, תו אינה מרווחת כלל ממה שאכל אפשר דהוי שואל, ויש לעיין הרבה בדברי רבינו לקמן שכתב בלא הכיר בה חייב אם נגנב או נאבד מנכסי מלוג, כיון דהוא אוכל פירות ואינו חייב בפרקונה הוי שואל וצריך להתחייב על האונסין, ואם מיירי שעדיין לא הכיר בה, א"כ תלוי זה אם הוא מתחייב כלל, דהוא סובר שהוא ככל בעל והוי בבעלים ולא נחית לשמירה כלל, רק א"כ גם שם באגרה פרה מעלמא הלא פירש רבינו שבלא הודיעתו מיירי, וא"כ לא נחית להתחייב כלל, דהוא סובר דהוי בבעלים וכבר עמד בזה הגאון במחנ"א הלכות שאלה סימן א' עיי"ש באורך, וכ"ז צ"ב רב, ועיין חידושי לב"מ:

יא

ואם היה עני ביותר כו' ותהיה כתובתה כו':

ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בע"כ, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת ובלא מזונות אי אפשר לה וכמו שכתב ריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני סימן ו' ותוספות בסוף פרק הבא ע"י ופשוט:

כד

המדיר את אשתו וכו' ממתינין לו עד ל' יום יתר ע"כ יוציא ויתן כתובה וכו':

ובשהדירה כשהיא ארוסה וניסת אמר בגמרא דסבר וקבלה ולא מצית אמרה כסבורה אני שיכולה לקבל ועכשיו אין אני יכולה לקבל דידעה דבלא מזוני לא מציא, ומלשון רש"י מוכח דמחלה חיוב המזונות לגמרי, ומלשון הגמרא אינו מוכח דאפשר לפרש דידעה דלמיזן בלא פרנס אי אפשר וניסת למיזון ע"י פרנס, ולכן אף לאחר שלשים יום ג"כ אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, רק ניזונית ע"י פרנס, ומצאתי בשטמ"ק שפירש כן הרשב"א, וכן נראה לי עוד דאם היתה נערה בחיי אביה והשיאה אותה אביה לא שייך סברה וקבלה דאביה מסר לה בע"כ ומה היתה יכולה לעשות, ולא שייך לומר שניסת אדעתא דא, ואף אם תאמר דהוי כמו שנשאה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות, נראה ג"כ דהיינו דוקא במתנה עמה, אבל אם התנה עם אביה לא מהני דהיא לא מחלה ואביה מסרה בעל כרחה וכשניסת ויצאה מרשות אב היא הא לא מחלה ליה וצ"ב בזה עוד, והא דלא משני הגמרא שהשיאה אביה חדא מנייהו נקט:

ובזה יתישב מה שפירש רבינו נסים בפרק השותפין על מתניתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעין, דמיירי שהדירה בעודה ארוסה, וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא אפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה, והרי מוכח בכתובות בפרק המדיר, וכונתו כיון דחל נדרא תו לא פקע, דמוכח דמפרש כהרשב"א דלא מחלה שעבוד מזונות, רק ניסת אדעתא למיזון בפרנס, ואם ליכא גברא דבעי למיהב לה, לוה מאחרים בתורת הלואה ובע"ח באין ונפרעין ממנו, וה"ה כשהשיאה אביה, וזה ברור ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.