מעשה רקח/איסורי ביאה/ט

מעשה רקח ‏ איסורי ביאה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות איסורי ביאה

ג

כל הרואה כתם טמאה למפרע וכו'. פ' בא סימן דף נ"ג מצינו כתמה דחמיר מראייתה לענין קדשים וקצת קשה דסוף סוף כיון דכתמים מדרבנן איך יהיו חמורין מראייה גמורה שאינה טמאה למפרע אלא דיה שעתה כמ"ש פ"ח ובדין ד' לקמן. וי"ל דרואה כתם שלא בהרגשה אינה יודעת מתי יצא מגופה וכיון שהחמירו בו חז"ל כאילו ודאי הוא מגופה כמ"ש מרן ז"ל בפרקין אמטו להכי החמירו בו לטמאה למפרע משא"כ ברואה דהשתא הוא דאתרבאי וכ"מ למהר"י קורקוס פ"ג דמטמאי משכב ומושב הביאו מרן ז"ל.

ד

אפילו מת בנה וכו'. הטעם משום דכל כ"ד חדש נפשה מסולקת מחמת הלידה גמרא.

ה

בתולה שלא ראתה וכו' כתמה טהור וכו'. נראה שהכוונה לענין טהרות דאילו לבעלה הרי הקדים שכתמה כראייתה וכיון שכן קשה על הרב ב"י ז"ל שקבע דין זה בשו"ע וידוע דאין דרכו להביא אלא הדינים הנהוגים בזמן הזה. ואולי י"ל דנפק"מ להיכא דנשאת וקודם שבא עליה מצאה הכתם ושם פסק ז"ל דהך בתולה שעדין לא הגיעה לי"ב שנים אי נמי הגיעה ועדין לא הביאה שתי שערות עיי"ש.

ו

כגריס הקלקי. דקדק לכתוב כן לאפוקי ממ"ד דמשערין באיזה גריס שיזדמן אף שהוא יותר מט' עדשות וק"ל. נמצא טיפין טיפין אין מצטרפין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דלרבינו בהכרח שאינה אלא בבגדיה אבל בבשרה אפי' בפחות מכשיעור טמאה וכו' ע"כ משמע דטיפין טיפין בבשרה היא טמאה לדעת רבינו אפי' שהוא שינוי ואין דרכו בכך ומינה לכשיר וכשורה ולרוחב ירכה שהיא טמאה דהיינו בעיית רבי ירמיה כמ"ש ז"ל לעיל מינה וכן משמעות רבינו שסתם וכן פסק להדיא לקמן דין ט'. אך קשה דכיון דכל עצמן של כתמים אינן אלא מדרבנן אמאי פסק בהו לחומרא ויש לישב דכיון דבבא מן החדר הוי דאורייתא השתא שנמצא על שוקה ועל פרסותיה הו"ל כחד ספיקא ולחומרא ועיין מ"ש הרה"מ שם.

ז

לפיכך תיקנו חכמים וכו'. הקושי מבואר דבגמ' פריך אברייתא דקתני שלא תיקנו בגדי צבעונין לאשה אלא כדי להקל על הכתמים דמאן תקנינהו ומתרץ אלא שלא הותרו בגדי צבעונים וכו' דהוה ס"ד שיהיו אסורים מדתנן בפולמוס של אספסיאנוס גזרו וכו' בקשו לגזור על בגדי צבעונים אמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן ע"כ דמסיק שאינו תקנה אלא שהניחו הדבר במקומו ולא רצו לגזור עליו ומרן ז"ל תירץ דאפשר דגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אדחי מאי דקאמר תיקנו אלא משום דלא ידע מאן תקנינהו השתא דאמרינן בפולמוס של אספסיאנוס גזרו וכו' איכא למימר דאז תקנום ע"כ וכ"כ בב"י סי' ק"צ והכי מסתברא דעדיף לן דלא לשבושי לישנא דברייתא דקתני להדיא לשון תקנה ודייק טפי מ"ש אמרי הא עדיפא כלומר עדיפא הך תקנה מאינך משום הצלת כתמים ודו"ק. כיצד נמצא על עקיבה וכו'. פי' המפרשים ז"ל דהיינו דוקא לאותן הדרים בארצות הישמעאלים שרגילין לישב כך ע"כ והכי מסתברא. וכן אם נמצא על שוקה או על פרסותיה מבפנים והם המקומות וכו'. בדף נ"ח על שוקה ועל פרסותיה מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק אבעייא להו מקום חבק כלפנים או כלחוץ ת"ש דתני רב קטינא עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים ופי' רש"י חבק הוא מתחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד וכו' והתוס' ז"ל בשם הערוך שנועלים אנפליאות שיש בהם לולאות ומקום חיבור הלולאות קרי חבק פי' אחר שכופף השוק עם הירך מה שמתכסה הבשר ע"י כפיפת השוק על הירך שחובקין זה את זה קרוי מקום חבק ע"כ. ורבינו נראה שמפרש פי' אחר דלא כאינך שהרי כתב והן המקומות הנדבקות זו לזו בעת שתעמוד. ואיך שיהיה ראיתי להרב ב"י יו"ד סי' ק"צ שהקשה על רבינו שלמה לא הזכיר מ"ש בגמ' דמקום חבק כלפנים ולא תירץ כלום עיין עליו. ולענ"ד נראה אחרי המחילה הראויה אין כאן קושיא דבשלמא בלשון התלמוד דקתני עד מקום חבק שייך לאסתפוקי או עד ועד בכלל או לא אבל רבינו שכתב מבפנים ושם המקומות וכו' מוכרח דהם עצמן קאמר דקרי להו מבפנים תדע עוד שכתב אח"ז אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה או מן הצדדים וכו' הרי דחוץ מזה נקרא מבפנים וכו' ולענ"ד נראה הוא מבואר הרבה בהורמנותיה דהרב ב"י זלה"ה.

ט

הכתם שנמצא וכו'. כבר נתבאר לעיל דין ו'.

טו

אבל הרואה כתם וכו'. הראב"ד ז"ל האריך הרבה להשיג את רבינו וכבר ביאר הרב המגיד ז"ל דעת רבינו וגירסא אחרת היתה לו להראב"ד ז"ל ואין להאריך.

כב

היתה בה מכה וכו'. משנה שם מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא וכו' שמא מכה היתה ביך וחיית אמרה ליה הן וכו' דם ולא כתם וכו' ע"כ. וקשה דלמה הקל כל כך ר"ע לו יהי אלא ספיקא דאורייתא אית לן למיזל בה לחומרא וי"ל דכיון דמן התורה אין האשה טמאה אלא ע"י הרגשה כדדרשינן בבשרה עד שתרגיש בבשרה מעתה אין כאן ספיקא ואין לומר דילמא הרגישה ולאו אדעתה דהא לא שכיח ולא חיישינן לה וכן תירצו התוס' [יו"ט] ז"ל אלא שראיתי להרב ידי אליהו ז"ל שתמה על קושיא זו דמעיקרא קושיא ליתא שהרי זה הספק עצמו הוא שטיהרה תורה מדכתיב דם ולא כתם אלא שחז"ל כדי להחמיר על דברי תורה חזרו וטמאו מה שטיהרה תורה ע"כ והם דברים נכונים. אך נראה דהך דדם ולא כתם אינה דרשה גמורה דהא אצטריך למראה הדם שיהא אדום כמ"ש בתורת כהנים והכתם נמי דם גמור הוא וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתה דליהוי ספקא דאורייתא כן נראה לענ"ד כדי להציל את התוס' יו"ט ז"ל ודו"ק.

כה

אין מחזיקין דם ממקום למקום וכו'. הלשון מגומגם דמשמע דבכל מקום קאמר וזה אינו דבברייתא קתני דאם היתה לה מכה בצוארה תולה בה וא"כ הי"ל לפרש ורש"י ז"ל פי' דבצוארה פעמים שמטה צוארה לפנים ונופל דם המכה על תחתית חלוקה על כתיפה שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתיפה ונופל לפניה ע"כ אבל לרבינו קצת קשה.

כו

שתי נשים וכו'. מבואר הדבר משום דנפל הספק בשתיהם ויבואו בבת אחת לשאול דאילו באו בזו אחר זו הראשונה מיהא ודאי שהיא טהורה שהרי יש לה במה לתלות וגם כשבאה הב' י"ל זיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה וכ"ש בכתמים דרבנן וכן מוכח מהדין שכתב לקמיה וכן כתבו ז"ל. נתעסקה בדם שאי אפשר וכו'. שם בשלהי הרואה בעי ר' ירמיה נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו וכו' ת"ש נתעסקה באדום אין תולה בה שחור במועט אין תולה בו מרובה היכי דמי לאו כי האי גוונא לא כגון דנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד אי הכי מאי למימרא מהו דתימא שקול כגריס צפור שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא קמ"ל ע"כ ורבינו העתיק כגריס ונמצא עליה כשני גריסין שהיא טהורה ואם נמצא יותר משני גריסין שהיא טמאה וזה דין הברייתא ממ"ש ובעיא דרבי ירמיה בנמצא עליה כגריס ועוד לא הזכירה כלל ולפי זה יש לתמוה על הרב המגיד ז"ל שכתב שהיא בעיא דר"י ולא אפשיטא והו"ל ספקא בדרבנן ולקולא וכן פסק ז"ל ולא ידענא מאי קאמר דכלפי לייא הוא אלא דאנן בדידן יש לנו להתיישב למה לא הזכיר רבינו הך בעיא דר"י וי"ל ע"פ מ"ש התוס' שם בשם ר"י דגם בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דבכלל בעיא זו היא וכו' ע"כ. נמצא דבמצאה קצת יותר ממה שנתעסקה שיעור העובר על הגריס בכלל הבעיא היא וכיון שרבינו כתב כגריס ונמצא עליה כשני גריסין שזה לא הוזכר באוקמתא דברייתא ולא הי"ל להזכיר אלא בנמצא יותר מכשני גריסין הורה לנו דדוקא בכשני גריסין שהוא שיעור מאכולת היא טהורה אבל אם נמצא יתרון באופן שאין לתלות בו היא טמאה וכמ"ש ג"כ לעיל דין כ"ג אבל מה נעשה שהרב ב"י יו"ד סי' ק"צ הזכיר דברי הרה"מ ז"ל שרבינו פסק כבעיית ר"י לקולא נראה שהבינו ז"ל דכל שאינו עובר על כתם אחר לעולם היא טהורה לכן נראה דרבינו ס"ל כמסקנא דמלתא דדוקא שני גריסין ועוד היא טמאה וחוץ מזה אפי' שני גריסין וכ"ש כגריס ועוד היא טהורה וס"ל דהיינו בעיית ר"י דבין כגריס ועוד בין כשני גריסין קמבעיא ליה ופסק בה לקולא אלא שאם זו היתה כוונת הרה"מ לא הוה ליה למסתם סתומי.

כז

נתעסקה בעוף וכו'. שם והרב המגיד ז"ל כתב דרבינו אפשר דס"ל דלישנא קמא פליגא אלישנא בתרא וכו' ע"כ. ולא ידעתי למה כתב לשון אפשר כמסתפק בדבר הלא ללישנא קמא נתעסקה שאני והיינו דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכיון דרבינו העתיק נתעסקה וכו' לקולא ולא חילק מוכרח דס"ל דפליגי ודו"ק.

כח

עיר שיש בה חזירין וכו' שהן באים לה תמיד וכו'. נראה דר"ל בין שיש בה דרך קבע בין שבאין לה ממקומות אחרים וא"כ ס"ל דדרוקרת היינו שבאים לה ודלא כפירוש רש"י שכתב דדרוקרת טבחים הרבה ואשפות ושקצין מצויין בה ע"כ אכן הרב המגיד ז"ל היה גורס להדיא בגמרא אע"ג דמעלמא קאתו לה וכו' כנראה שכך היא גירסת רבינו ועיין להרב ב"י ז"ל סימן ק"צ.

כט

האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין כותית בין ישראלית. הנה ידוע מ"ש הרב המגיד דאפשר שגם דעת רבינו כפירוש רש"י והרשב"א והרמב"ן דבנכרית כל שראתה פעם אחת הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה וכו' ומרן הקדוש וכן בב"י סי' ק"צ כתב עליו דאין דבריו מחוורין דא"כ לרבינו כותית אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב"א ופירוש רש"י וכו' וכיון שרבינו חולק עמהם ז"ל מה יושיענו לפרש דבריו שלא כפשטן וכו' ע"כ. נראה דכוונתו דלפי טעמו שכתב הרב המגיד שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וכו' לפי טעם זה נימא דגם קטנה במשמע והנה גם לפי פירוש מרן ז"ל דמפרש דברי רבינו דגם בנכרית בעינן שתהיה גדולה ורואה בעת שהשאילתה וכו'. וקשה דאמאי (נקבע) [נקט] נכרית וישראלית דזיל בתר טעמא ופשיטא דשניהם שוין וי"ל דאי הוה תני נכרית לחודא וברואה הוא דדוקא נכרית שהיא מתנהגת בלכלוך אבל ישראלית שמתנהגת בניקיון לא ואי תני ישראלית הו"א דנכרית אפילו בעת שאינה רואה תולה בה מטעם הטינוף והליכלוך. שוב ראיתי להמל"מ ז"ל שרצה להפיל קושית מרן על הרה"מ ז"ל דא"כ אפי' קטנה וכו' דלא קשיא כלל דאף בנדה ישראלית לא אמרינן דתולין בנדה אלא כשכולן שוות לראיה אבל אם היתה הנדה מעוברת או זקנה או מניקה אפשר דלא נתלה בהם וכו' ע"כ. כנראה שלא הבין כמו שכתבנו דאם הבין דכוונת מרן אינה אלא לדברי הרה"מ שכתב שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וכו' לא היה כותב מה שכתב דסוף כל סוף דברי הרה"מ ז"ל מגומגמים כמבואר אלא דהמעיין יראה דאין הכרח חותך בדבר לא לפירוש הרה"מ ולא לפירוש מרן ז"ל. גם ראיתי להתיו"ט שפי' דברי הרע"ב ז"ל כפירוש הרה"מ ז"ל וידוע דהרע"ב ז"ל דרכו לפרש כדברי רבינו בפי' המשנה ושם כתב ברואה וכו' ולפי פירוש התוס' יו"ט כוונת רבינו ג"כ כדברי הרה"מ ז"ל ועוד ידוע ומבואר דכתמים דרבנן ולכך הקילו בהם כמה קולות והא הוא דאיכא בין פירוש הרה"מ לפירוש מרן ז"ל וק"ל.

לא

ארוכה שלבשה וכו'. ברייתא שם דף נ"ח ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו החלוקות כמו ששנויים בברייתא ולא עוד אלא שכתב טמאה דהו"ל למימר שתיהם טמאות כנזכר שם והרב המגיד ז"ל כתב דרבינו הזכיר מן הברייתא מה שצריך ע"כ ולענ"ד נראה אין זה מספיק והרב ב"י סי' צ' וכן בשו"ע ביאר הכל הדק היטב עיין עליו.

לב

וכן אם ישבו במטה אחת כאחד וכו'. אפשר שנתכוון למ"ש בגמ' במשולבות ופירש"י תכופות ודבוקות יחד והתוס' ז"ל פירשו בהיפך עיין עליו והרא"ש ז"ל בשם הראב"ד כתב שדין זה לא נאמר אלא דוקא בישנות אבל אם היו ערות לא ורבינו כאן העתיק לשון ישיבה ולקמן כתב לשון שינה נראה דלא מפליג בהכי ודוק. אך מאי דאיכא למידק דלמה לא ביאר ז"ל דהיינו דוקא שבדקה עצמה כשיעור וסת שהם דברי רבי יהודה אמר רב בגמ' אלא שי"ל שלא פסק כן מדקאמר סבר לה כבר פדא וכו' ולא קי"ל הכי אכן אם איתא יהיה קשה על הרה"מ ז"ל דלא היה לו להביאו בדבריו מאחר דרבינו לא פסק כן דאין כאן שום נפקותא.

לג

היו כולן מעוברות וכו'. סתמן של דברים משמע שבאו לשאול שניהם בבת אחת דאם בזו אחר זו יש לטהר שתיהם דומיא דשני שבילין וכו' ועיין מ"ש לעיל.

לו

כל כתם וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דאם אינה מעברת עליו טמאה מספק שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וכו' ע"כ. דבריו מגומגמים דאיך כתב דאין זה ספק של דבריהם הלא עיקרן של כתמים אינו אלא מדבריהם שהרי מן התורה אין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה כמ"ש רבינו בריש פרקין ונראה פשוט דכוונת הרה"מ ז"ל לא בא לומר דהוי ספיקא דאורייתא אלא דלא הוי כספק של דבריהם בעלמא דלעולם אזלינן בה לקולא דהכא כיון דאפשר בבדיקה יש לנו לברר הענין כל מאי דאפשר והכי מסתברא דאף דכתמין דרבנן מצינו בכמה דברים שהחמירו כיון שעיקרו של דם הוא דאורייתא וחייובו בכרת גם הרב ב"י סי' ק"צ ערבו לו דברי הרה"מ ז"ל וקלסם עיין עליו.

לז

ואלו הן הז' סימנין וכו'. עיין לרבינו בפי' המשנה וכבר כתב הרב ב"י דנפל ענין זה בבירה מחמת שאין אנו בקיאים באלו הסימנין ואין להאריך.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---