משנה למלך/איסורי ביאה/ט

משנה למלך ‏ איסורי ביאה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שראתה הדם או שמצאה הכתם. * (א"ה עיין פ"ג מהלכות משכב ומושב דין ז'):

כט

השאילה אותו לזבה קטנה כו'. בפרק האשה (דף ס') ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב"ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה מרובים ע"כ. ופירש רש"י אם השאילה חלוקה לשומרת יבם בשני שלה תולה בה ואע"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע"ג דמקלקל לה דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא וכסופרת שבעה נקיים אחר זיבה ואע"פ דמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים הואיל ועכשיו טמאה היא ע"כ. והנה מתוך דברי הרשב"א בת"ה נראה דטעמא דרשב"ג הוא דכיון דכתמים דרבנן תולין את הקלקלה במקולקל דאמרינן שאני אומר כדרך שאמרו בב' קופות בתרומה דרבנן ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא יע"ש. ומדברי רש"י נראה דטעמא דרשב"ג הוא משום דיותר מצוי הוא שתראה שומרת יום כיון דמעיינה פתוח ומש"ה תולה בה ולא ידעתי מי הזקיקו לזה והלא דומיא דההיא דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין היא והתם ליכא שום טעם לתלות בטמא או בתלוי יותר מן הטהור. אלא טעמא דמילתא היא משום דתולין הקלקלה במקולקל. ועוד סופרת שבעה מאי איכא למימר הא התם לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח. ואולי כל שלא ספרה ז' נקיים אליבא דרש"י עדיין מעיינה פתוח ותולה בה. ולפי זה אם עברו ימים רבים ולא טבלה אליבא דרש"י אינה תולה לפי שלא הוחזקה זו להיות מעיינה פתוח אבל כפי טעמו של הרשב"א נ"ל דכל שלא טבלה תולה בה לפי שתולין הקלקלה במקולקל. כך הייתי סבור. אבל אח"כ ראיתי דליתא כלל דלעולם כל שעברו ימי נדתה או ימי זיבתה אף שלא טבלה אין תולין בה דתו לא חשיבא מקולקלת כיון שכבר עברה טומאתה הראשונה ואם נתלה בה עכשיו אנו מביאין לה טומאה חדשה ומאי חזית דנביא לזו ולא לזו אבל בתוך ימי נדתה תולין בה לפי שעדיין טומאתה הראשונה קיימת וכן בזבה בתוך ימי זיבתה אף שעכשיו סותרת מה שספרה מ"מ טומאתה מכח ראייתה הראשונה היא שהיתה זבה ולא ספרה שבעה נקיים ולקמן בע"ה נאריך בזה * (א"ה תמצאנו בד"ה וראיתי להרב חידושי הלכות יע"ש): עוד קשיא לי לפירש"י דא"כ רבי דאינה תולה הוא משום דסבר דלא הוחזקה זו לראות ביום ב' אבל ביום ראשון תולה לפי שכבר הוחזקה. א"כ תיקשי ליה נדה דקתני סתמא דמתניתין דתולה ואע"פ שלא הוחזקה היום לראות אלא ודאי אית לן למימר משום דתולין הקלקלה במקולקל. וא"כ אימא דלרשב"ג חשיב מקולקלת שומרת יום בב' שלה וסופרת שבעה שלא טבלה. והנראה אצלי בכוונת דברי רש"י הוא דהכא איכא אומדנא טפי לטמא להך דאשתכח כתם גבה מחבירתה. משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ"ל. ולגבי הך אומדנא איכא נמי אומדנא אחריתי הפך מזו דאידך הוחזקה מעיינה להיות פתוח וכן בשומרת יום בראשון ובין בשני וכן הסופרת שבעה ביום השביעי וכן הנדה הוחזקו כולם להיות מעיינם פתוח כל זמן שהם בתוך ימי הספירה. כיון דאיכא תרי אומדנות דסתרי אהדדי חשיב כאילו ליכא הוכחה להאי יותר מהאי וע"כ אחת מהן טמאה והיה מן הדין שיהיו שתיהן מקולקלות אלא דרשב"ג סבר דאיכא אומדנא אחרת שהיתה טמאה ותולין הקלקלה במקולקל ורבי סבר דשומרת יום בב' שלה לא חשיב מקולקלת כיון שבידה לטבול. אבל בשומרת יום ביום הראשון וכן בנדה מודה רבי דתולה מטעמא דתולין הקלקלה במקולקל. וגבי שבילין ליכא אומדנא להך מהך ומש"ה אזלינן בתר הקלקלה ושוין הם השבילין לבעלת הכתם ולא מצאתי אופן אחר ליישב דברי רש"י. וליכא למימר דמאי דנקט רש"י האי טעמא דמעיינה פתוח הוא לתת טעם לרשב"ג דתולה בשומרת יום בב' אע"ג דמפסדת ואיכא למימר מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך ולזה כתב רש"י דאיכא נמי אומדנא דמעיינה פתוח אבל בנדה לא איצטריך להאי טעמא כיון דאינה מפסדת. דא"כ היכי קאמר רב חסדא טמא וטהור באנו למחלוקת. אימא ע"כ לא קאמר רשב"ג דאפילו מפסדת תולה בה אלא משום דמעיינה פתוח. וכ"ת השתא נמי תיקשי. הא ליתא דכבר כתבנו דאף דאיכא אומדנא לגבי שומרת יום איכא נמי אומדנא לגבי בעלת החלוק משום דכאן נמצאו וכאן היו וכדאמרינן בגמרא. אך עדיין לבי מהסס בזה דאם איתא דמאי דהוצרך רש"י לומר טעמא דמעיינה פתוח הוא כדי לתת טעם למה לא נתלה הכתם בבעלת החלוק שנמצא הכתם גבה. א"כ השאילה חלוקה לטהורה וחזרה ולבשתו דקי"ל דשניהם טמאות אמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ותהיה דוקא בעלת החלוק טמאה. ואולי דהאי טעמא לעולם לא מהני להציל חבירתה אך הוה ס"ד דמהני שלא לטהר את בעלת החלוק אף שהשאילתו לשומרת יום בב'. ולזה כתב רש"י דאפ"ה טהורה אף שנמצא הכתם אצלה משום דאידך מעיינה פתוח. ולפי זה נדה שעברו ימי וסתה ולא טבלה אינה תולה בה אף שהיא טמאה כיון שנמצא הכתם אצלה ואידך לאו מעיינה פתוח אך מדברי רש"י שכתב עלה דמתני' דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה שכתב אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוקה מחבירתה טהורה כו' שתיהן טמאות משמע דדוקא משום דהשואלת היתה טהורה הא אם היתה טמאה אף שהוא שלא בזמן נדותה אלא שלא טבלה תולה בה וטהורה. אלמא אע"ג דליכא לטעמא דמעיינה פתוח תולה בה וזה הפך ממה שכתבנו לדעת רש"י וצ"ע. ועיין במ"ש מרן הב"י סי' ק"צ במ"ש רבינו בהא דהשאילה חלוקה לנכרית ודו"ק. ודע דהרשב"א בחידושיו לא הזכיר כלל הא דמעיינה פתוח אלא כתב סתם דטעמא דרשב"ג הוא משום דתולין כי היכי דאמרי' בב' קופות בתרומה דרבנן דאמרי' שאני אומר וכו' ורבי לא חשיב לה מקולקלת. ודע דהרשב"א פירשה לכולה שמעתין כשהכתם נמצא גבי הנדה או השומרת יבם שלא כפירש"י ולא ידעתי לאיזה תכלית וצ"ע מן הסוגיא * (א"ה עיין לקמן בד"ה ולכן):
תו אמרינן התם אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה רב אדא ע"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מיניה ור"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא. וכתב הרשב"א וז"ל די"מ דהאי טמא ביום ב' או ג' שלו הוא דאי בא' שלו הא אמרינן ושוין שתולה בשומרת יום בא' שלה ואי בז' שלו קאמר באנו למחלוקת היא גופא היא וא"ת א"כ מאי קא מתקיף ליה רב אדא הכא מאי נפקא לן מיניה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר וי"ל דבהא פליגי ר"ח ורב אדא דר"ח סבר טעמא דרבי בשומרת יום בב' שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול וכטהורה חשיב לה אלא משום דסותרת יום ובראשון שלה היינו טעמא משום דלא נפקא ליה מידי והלכך בטמא בב' שלו אע"פ שאין בידו לטבול מ"מ הא נ"מ למיסתר ימים שספר והלכך לרבי אין טהור תולה בה ורב אדא סבר דשומרת יום בב' שלה טעמא דרבי דכטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכי הדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והלכך בטמא בב' כיון דטמא הוא ואי אפשר לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דאמרינן מאי נפקא לן מינה מאי נפקא לן מינה השתא קאמר כלומר דאפי' בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה והא דאמרי' סוף סוף איהי טבילה בעיא פירש"י דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלומר לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה היא ואינו אלא משום דסותרת יום והא דאמרינן אתמר נמי לאו מהאי סוף סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתא דרב אדא קאי ור"ח ז"ל לא פירש כן עכ"ל. וקשיא לי אליבא דרב אדא אמאי נקט בברייתא ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בא' שלה לישמועינן רבותא דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה שתולה דאע"ג דמיפסיד בתלייה שסותרת יום שספרה אפ"ה תולה בה כיון דטמאה היא דאין בידה לטבול וכ"ש בשומרת יום בא' שלה דאינה סותרת כלל. ואולי דרוצה לאשמועינן בשומרת יום בא' אע"ג דלא הוחזקה בטומאה גדולה עיין וכ"ש בזבה גדולה. ומ"מ אין זה מספיק דיותר היה ראוי שילמדנו דמודה רבי בזבה בתוך ימי ספירתה כיון דאיכא מ"ד דאליבא דרבי אינה תולה כיון דסותרת ודברי התוס' שם הם ממש כדברי הרשב"א וראיתי לפרשם לפי שסוף דבריהם באו קצת סתומים. וז"ל הך טמא לא מיירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר רב אדא התם כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מינה משמע דלאו דומיא דפלוגתא דלעיל הוא ובטמא שלא ספר כלל נמי לא מיירי דאפילו רבי מודה דתולה מדקאמר ושוין וכו' והכא קאמר ר"ח באנו למחלוקת אלא מיירי בטמא שספר קצת וס"ל לר"ח דלרבי אפילו בספירה קצת אינה תולה והא דנקט סופרת שבעה שלא טבלה לרבותא דרשב"ג נקטיה דאפ"ה תולה עכ"ל. כלומר דהוקשה להם אליבא דר"ח אמאי נקט ובסופרת ז' שלא טבלה הול"ל והזבה בתוך ימי ספירתה אי אמרת בשלמא אליבא דרב אדא ניחא דנקט בסופרת שבעה משום דבהא דוקא פליג רבי אבל לר"ח דאית ליה דאפילו בספירה קצת אינה תולה לרבי קשה. ותירצו דלרבותא דרשב"ג נקטיה לומר דאף דסותרת כל שבעה תולה. ורב אדא דקאמר מאי נפקא לן מינה לא קרי הפסד כיון דלא ספר הכל: והנה הרב המנהיר כתב ע"ד התוס' הללו וז"ל דרב אדא ס"ל דדוקא נקט בברייתא סופרת ז' דבהא דוקא ס"ל לרבי דאינה תולה שמפסידה שסותרת כל השבעה שספרה אבל בסופרת במקצת מודה רבי דתולה דלא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל שהרי עדיין לא ספרה כי אם מקצת וסתירה במקצת לא מיקרי הפסד ולכך קאמר הכא מאי נ"מ עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך יתכן לומר דלרבי הא דאינה תולה בסופרת שבעה הוא משום דמפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אבל בסופרת מקצת מודה רבי דתולה משום דסתירה במקצת לא מיקרי הפסד. דא"כ בשומרת יום ביום השני אמאי אינה תולה אליבא דרבי הא אינה סותרת אלא יום א'. ואולי דדוקא בזבה שהיה לה לשמור שבעה נקיים לא מיקרי הפסד אלא כשהפסידה כל מה שהיה לה לשמור שבעה נקיים דהיינו הז' כולם אבל מקצת לא הוי הפסד אבל בשומרת יום דאין לה לשמור אלא יום ראשון כשהפסידה אותו היום נמצא דהפסידה הכל והכלל דאין הדבר תלוי בהפסד רבוי הימים אלא במפסדת הכל וכדכתיבנא דשוה הוא שומרת יום ביום השני כמו סופרת שבעה ביום השביעי. אך לא ידעתי איך יתיישב לפ"ז סוגיית הגמרא דקאמר ע"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרווייהו כי הדדי נינהו. דאא"ב אליבא דהרשב"א ניחא דלרב אדא טעמא דרבי בשומרת יום ביום השני ובזבה ביום השביעי הוא משום דחשיב טהורה והיינו דקאמר כי הדדי נינהו. אבל אליבא דהתוספות מאי כי הדדי נינהו דקאמר רב אדא הא לדידהו טעמא דרבי אליבא דרב אדא הוא משום דכיון דמפסדת הרבה לא תלינן בה. וכן הא דקאמר ר"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא כפי דברי התוספות טבילה מאן דכר שמה: ולכן נ"ל דזהו פי' הסוגיא אליבא דהתוס' דמאי דקאמר רב אדא ע"כ לא קאמר רבי התם אלא דכי הדדי נינהו כלומר דכיון דהיא שומרת יום ביום השני וכן זבה ביום השביעי מאי חזית דתתלה בהך ולא בהך דכי היכי דאם תתלה בבעלת החלוק אתה מביא לה טומאה מחודשת ה"נ אם תתלה בשומרת יום בב' ובזבה בז' אתה מביא לה טומאה מחודשת שהרי כבר השלימו טומאתם אבל הכא מאי נפקא לן מינה אם אנו תולין בטמא אין אנו מביאים לו טומאה מחודשת. והשיב לו ר"ח דגבי שומרת יום בב' ובזבה בז' אם אנו תולין בהם אין אנו מביאין לו טומאה מחודשת דס"ס טבילה בעו וא"כ איכא טעמא למיתלי בהם מבהך וקרובים דברי התוס' לדברי הרשב"א ומ"מ סוגיית הגמרא מתפרש שפיר להרשב"א ז"ל:
וראיתי להרב חידושי הלכות שכתב דלרש"י נראה לפרש דר"ח בטמא שלא ספר כלל איירי והא דקתני דמודה רבי בשומרת יום בא' היינו טעמא לר"ח משום דהוחזקה רואה דמים היום ומעיינה פתוח בא' שלה דמהאי טעמא תולה עוברה בשאינה עוברה לפי שבשעה שאינה עוברה הוחזקה יותר בדמים וטעמא דרבי לאו משום קלקול והשתא מדמה ר"ח טמא שלא ספר כלל בב' שבילין לשומרת יום בב' שלה אלא דאינה תולה לרבי כיון דלא הוחזקה רואה היום ורב אדא שפיר קאמר הכא מאי נ"מ דבקלקול תליא מילתא ובש"י בב' שלה איכא קלקול משא"כ בטמא שלא ספר כלל והסוגיא מתפרשת כפשטה לפי זה עכ"ד. וקשה דאם נקח דברי רש"י כפשטן הא בטמא שלא ספר כלל אפילו רשב"ג מודה דאינו תולה דע"כ לא קאמר רשב"ג דתולה בש"י בב' אלא משום דמעיינה פתוח דהא רש"י הא דמעיינה פתוח אש"י בב' נקטיה וא"כ בטמא דלא שייך ה"ט אפילו שלא ספר אינו תולה אפילו לרשב"ג והכי קאמר באנו למחלוקת דהא ע"כ רשב"ג ורבי בהא פליגי דלרשב"ג הוחזקה מעיינה להיות פתוח אף בב' וכן בסופרת עד יום הז' אבל לרבי לא הוחזקה להיות מעיינה פתוח אלא באותו יום עצמו שראתה וא"כ מה ענין טמא לכאן. והנראה אצלי דהרב הבין בדברי רש"י הפירוש שכתבנו לעיל דהאי דנקט רש"י בש"י בב' טעמא דמעיינה פתוח הוא משום דאיכא אומדנא טפי למיתלי כתם זה בבעלת החלוק דכאן נמצאו וכאן היו וכדאיתא בגמרא. לזה פירש"י דכנגד אומדנא זו איכא נמי אומדנא אחרת היפך זו דזו כבר הוחזקה מאתמול להיות מעיינה פתוח ואוקי הך אומדנא בהדי אידך ונמצא שהם שוים ועיקר טעמיה דרשב"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע"פ שמפסדת ס"ס טמאה היא. ורבי חולק בזה ולית ליה טעמא דקלקול כלל וכיון שכן שוים הם באומדנא ולפיכך שתיהן מקולקלות. אך בא' תולה משום דהוחזקה מעיינה באותו יום להיות פתוח והיא אומדנא אלימתא יותר מן האומדנא דאיכא גבי בעלת החלוק דנמצא הכתם גבה ומש"ה תולה בה. אבל לעולם דאי לאו משום ה"ט לא היתה תולה בה אע"פ שאינה מפסדת כלל בתלייה זו משום דלא ס"ל תולין הקלקלה במקולקל ואפילו שהיה יום א'. ומתני' דקתני דתולה בנדה אפשר דהיינו בזמן שהיא רואה ודברי הכל היא. א"נ אף ביום שלא ראתה ורשב"ג היא. א"נ דנדה אף ביום שלא ראתה כל ז' שלה הוי מעיינה פתוח כמו שומרת יום בא' שלה כיון דוסתה הוא. דמה"ט החמיר הכתוב בזבה מבנדה דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה. ונמצא לפי זה דבין רבי בין רשב"ג אינם מחלקים בין היכא דאיכא הפסד להיכא דליכא הפסד. אלא עיקר מחלוקתם הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל דרשב"ג אית ליה ה"ט ורבי לית ליה ה"ט. ומשום הכי קאמר ר"ח דטמא שלא ספר כלום באנו למחלוקת רבי ורשב"ג דלרבי דלית ליה תולין הקלקלה במקולקל אין תולין בטמא אך לרשב"ג דתולין הקלקלה במקולקל ה"נ תולין בטמא. ולפי זה ניחא מה שהקשו התוס' בד"ה באנו דאמאי לא נקט ר"ח מילתיה בזבה. ולפי זה ליכא קושיא כלל דאי בזבה ביום א' מודה רבי הואיל ומעיינה פתוח שראתה באותו יום עצמו ואי בב' היינו המחלוקת השנוי בברייתא. אבל בטמא ביום א' רצה ר"ח ללמדנו דאליבא דרבי אינו תולה בטמא. והקשה אליו רב אדא דמנ"ל דרבי לית כלל טעמא דתולין הקלקלה במקולקל והוצרכתי לומר דטעמיה דרבי דמודה ביום א' הוא משום דהוחזקה להיות מעיינה פתוח. אימא דלעולם רבי אית ליה דתולין הקלקלה במקולקל וטעמא דמודה ביום א' הוא משום דאינה מפסיד כלל אבל ביום ב' ובסופרת ז' חולק כיון דמפסדת דסותרת מה שספרה ולפי זה בטמא ביום א' דאינו מפסדת כלל מודה רבי דתולה. וה"ק רב אדא ע"כ לא קאמר רבי התם ביום ב' דאינה תולה אלא משום דכי הדדי נינהו דכשם דמפסדת זו מפסדת זו אבל הכא ביום א' דאינה מפסדת לעולם דאליבא דרבי תולין. ור"ח השיב לו דע"כ לא חייש רבי לקלקול כלל משום דאי הוה ס"ל דאיכא למיחש לקלקול נהי דביום ב' איכא נמי קלקול לש"י דסתרה. מ"מ אין דומים הקלקולים דקלקול בעלת החלוק הוי טפי דאתה מצריכה טבילה אבל ש"י ליכא כ"כ קלקול דבלא"ה טבילה בעיא. נמצא לפי זה דבטמא ביום ב' מודה רב אדא דבאנו למחלוקת רבי ורשב"ג דלרבי כיון דזה מפסיד וזה מפסיד שקולים הם ואין תולין בזה יותר מזה ושניהם טמאים ולרשב"ג כיון דהטהור מפסיד הרבה והטמא אינו מפסיד כ"כ תולין בטמא: וא"ת מי הגיד לו לרב אדא דטעמא דרב חסדא הוא ביום א' עד שיקשה עליו [דילמא] מיירי ביום ב'. וי"ל מדנקט סתם משמע דביום א' מיירי א"נ דאי ביום ב' מאי אתא לאשמועינן ר"ח היינו הך דאפליגו בברייתא דש"י ביום הב'. וכ"ת דר"ח אתא לאשמועינן דלא תימא דטעמא דרבי דפליג בש"י בב' או בסופרת בז' דאינה תולה הוא משום דחשיבא כטהורה וכמ"ש הרשב"א או משום דמפסדת הרבה וכמ"ש התוס' אבל בתוך ימי ספירתה דלא חשיבא כטהורה מודה רבי לרשב"ג דתולה בה ומש"ה אתא לאשמועינן דליתא להדין כללא אלא טמא ביום ב' באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. א"כ אמאי נקט מילתיה בטמא וטהור לימא זבה שספרה מקצת באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ובזה היינו למדים דטעמיה דרבי דחולק בש"י בב' ובסופרת בז' לאו משום דטהורה היא ולא משום דסתרה הכל אלא משום דמפסדת קצת. ומדנקט מילתיה בטמא וטהור ע"כ בטמא ביום א' איירי. ומיהו קשה לפי זה מ"ש רש"י וז"ל אלא משום דכי הדדי נינהו שתיהן היו בחזקת טהרה השומרת יום בב' שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כו'. ולפי מ"ש למה ליה למנקט האי טעמא דטהורה היא משום דבידה לטבול. לא הוה ליה למימר אלא דשאני התם משום דמפסדת אבל היכא דאינה מפסדת מודה רבי דתולה. ואולי אליבא דרש"י בתרתי פליג רב אדא עם ר"ח דלר"ח אפילו בטמא ביום א' אית ליה לרבי דאינה תולה וכ"ש בטמא ביום ב' ואליבא דרב אדא לא מיבעיא ביום א' דאינה מפסדת כלל אלא אפילו ביום ב' דמפסדת קצת ושאני התם ביום ב' וסופרת ביום ז' דהוו בחזקת טהורים משום דבידם לטבול כל שעה:
וא"ת אליבא דרב חסדא דאית ליה דאפילו בטמא ביום א' אין תולין בטמא ואע"ג דלא מפסיד מידי א"כ תיקשי ליה הא דתניא בברייתא ומייתי לה בפרק אלו עוברין ובפרק הערל וזה פריה. שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וי"ל דשאני התם דע"כ חולין נמי נפלו לכאן ומאי חזית דתרומה נפלה לתוך חולין וחולין לתוך תרומה אימור בהפך אבל לעולם דאם לא היה כאן כי אם סאה של תרומה ונפלה ולא נודע לאיזה מהם נפלה שלא נקל ונאמר לתוך תרומה נפלה. והחילוק הוא מבואר לע"ד דבשלמא כשאנו מודים דלזה נפל כמו לזה אלא שאנו תולים שמין זה נפל לזה ומין זה נפל לזה ניחא. אבל שנקל ונאמר שנפל לזה ולא לזה לא: אך קשה מההיא דתנן בפ"ה דתרומות שתי קופות אחת של תרומה כו' ומדברי התוספות בפרק הערל (דף פ"ב) ד"ה שתי ומדברי הרשב"א בת"ה בית ד' שער ב' נראה דיותר יש להחמיר בשתי סאין מסאה אחת הפך ממה שכתבנו. ומ"מ יש לתמוה אם נאמר דאתיא מתני' סתמא דלא כרבי וצ"ע. וכל מ"ש הוא אליבא דבעל חידושי הלכות. אך לדידי אין הכרח בדברי רש"י כלל לזה דלעולם דאף לרש"י מודה רב חסדא בטמא ביום א' שתולין בו אף לרבה וכדאמרינן גבי קופות. והכא לא נחלקו רב אדא ור"ח אלא בטמא ביום ב' אליבא דרבי דר"ח מדמה ליה לש"י בב' שלה משום דבתרוייהו איכא הפסד לטמא ורב אדא ס"ל דלא דמו דשאני ש"י בב' דחשיבא טהורה ומש"ה אינה תולה בה וכמ"ש רש"י. וא"ת כיון דפלוגתייהו דר"ח ורב אדא הוי ביום ב' מאי סייעתא מייתי לרב אדא מדר' יוסי בר חנינא אימא דר' יוסי בטמא ביום א' מיירי וי"ל דע"כ מדאיצטריך לומר לדברי הכל משמע דביום ב' מיירי דאי ביום א' בהדיא תנינא לה ושוין שתולין בש"י בא':
ודע דכשם שנחלקו ר"ח ורב אדא בטמא כך נחלקו בזבה בתוך ימי ספירתה. וכ"כ התוס' בד"ה באנו. ומיהו כפי רוב הפוסקים שפסקו כרשב"ג להקל בכתמים של דבריהם לא נפקא לן מידי לענין דינא במחלוקתם דר"ח ורב אדא שהרי בפירוש נקט רשב"ג דאפילו זבה בז' שלה דמפסדת הרבה וטהורה היא שהרי בידה לטבול כל שעה מן התורה ואפ"ה תולה בה כ"ש בתוך ימי זיבתה אך אליבא דרבינו ז"ל דפסק בפירקין כרבי משום דהלכה כמותו מחבירו וכמ"ש ה"ה ז"ל. ומלבד זה לדידי יש עוד הכרח מדאצטריכו ר"ח ורב אדא ור' יוסי לפרש לנו סברת רבי בטמא ביום ב' מה יהיה דינו אליבא דרבי אי לאו דהלכתא כוותיה לא הוו שקלי וטרי אליביה ולפי זה נפקא לן טובא לענין כתמים ממחלוקתם דר"ח ורב אדא. דלר"ח אף בזבה בתוך ימי ספירתה לרבי אינה תולה בה ולרב אדא מודה רבי דתולה בה. ולפי הנראה דראוי לפסוק כרב אדא חדא משום דמיקל בכתמים ועוד דרבי יוסי קאי כוותיה וכן נראה מדברי הרשב"א בת"ה שכתב דטעמא דרבי הוא משום דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה כו'. אלמא דבתוך ימי זיבתה מודה רבי דתולה:
ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז"ל במה שפסק דאם השאילה לזבה גדולה בז' ימים נקיים כו' דשתיהם מקולקלות ומוכח מדבריו דבתוך ימי ספירתה אינה תולה וכרב חסדא. ולא ידעתי אמאי שבק רב אדא ור' יוסי ופסק כר"ח להחמיר בכתמים של דבריהם. ועוד אני תמיה בזה לפי שראיתי לרבינו בפי"ט מהל' שאר אבות הטומאה דפסק דין זה דשבילין דתולין הטמא בטמא בסתם ולא חילק ביניהם בימים כלל. ואי פוסק כרבי ואליבא דר"ח לא מיירי אלא ביום א' דוקא אבל בטמא ביום ב' אינו תולה לרבי אליבא דר"ח וא"כ היה לו לפרש כי היכי דקאמר ר"ח טמא וטהור וכו' באנו למחלוקת:
והנראה אצלי דרבינו ס"ל דמעולם לא נחלקו בטמא ביום ב' ובזבה בתוך ימי ספירתה מה יהיה דינם אליבא דרבי דהא מדקתני ושוין בשומרת יום כנגד יום כו' מכלל דבתוך ימי ספירה ס"ל לרבי דאינו תולה בה כיון דמפסידה. ועוד דמדנקט רב חסדא מילתיה בטמא וטהור ולא נקט בזבה גופה דאיפליגו בה רבי ורשב"ג מכלל דבזבה לא נסתפק אדם מעולם בסברת רבי. ומתוך הכרחיות הללו פירש רבינו ז"ל דר"ח בטמא ביום ראשון קאי וס"ל דלרבי כיון דאינה תולה בש"י בב' ע"כ לית ליה דתולין הקלקלה במקולקל ושאני יום א' דמודה משום דמעיינה פתוח אותו היום. ורשב"ג הוא דאית ליה תולין הקלקלה במקולקל ומש"ה קאמר דטמא ביום ראשון באנו למחלוקת ורב אדא השיב לו דליתא דלעולם מודה רבי דתלינן הקלקלה במקולקל אבל שאני הכא משום דהשתא בתלייה זו אתה מקלקל אותה טפי אבל לעולם דהיכא דליכא קלקול מודה רבי ולעולם דאליבא דכולהו אין לחלק אליבא דרבי בין ש"י בב' לזבה בתוך ספירתה. ומאי דקאמר ר"ח איהי טבילה בעיא הכוונה הוא דרצה להכריח סברתו דרבי לית ליה תולין הקלקלה במקולקל משום דאי אית ליה היה לו לטהר אפילו במחוסרת טבילה דוקא כיון דמקולקלת היא דהא בעיא טבילה. נמצא לפ"ז הפירוש פסק רבינו כרבי בכתמים ואליבא דכ"ע. ואפ"ה הביא דין השבילין במקומו וכרב אדא ורבי יוסי והעתיק לשון הגמרא כמנהגו. ודע דלפי פירוש זה יש עוד הכרח לפסוק כרב אדא ור"י מלבד מה שכתבנו דהוו תרי לגבי חד. זאת ועוד דאפי' בשני טהורים שהלכו בשני שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן אפילו בבאו לישאל בבת אחת וכמו שכבר הארכנו בפרט זה במקום אחר * (א"ה תמצאנו בהלכות שאר אבות הטומאה יע"ש) וכיון שכן ראוי לפסוק כמיקל במידי דרבנן. זאת ועוד אחרת דאליבא דר"ח אתיא סתם מתניתין דתרומות דלא כרבי ואנן קי"ל כסתם מתניתין וכמו שפסקה רבינו בהלכותיו והכרח זה הוא הכרח עצום לפסוק כרב אדא ורבי יוסי:
ודע דהנראה מדברי כל הפוסקים ז"ל הוא דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה תוך ימי נדתה הוא שתולה בהן לרשב"ג אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה דדוקא בז' שלה הוא שתולה בה הא בתר הכי לא. וכן מתבאר מדברי הטיו"ד סי' ק"צ שכתב וז"ל ולזבה בימי זיבתה משמע דוקא בימי זיבתה. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בת"ה עלה דההיא דאמרי' בנכרית הרואה שפירש לא רואה בעידן שאלת חלוק דא"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי וכדקתני או לנדה כו' אלמא דנדה דמתני' היינו בתוך ימי נדתה וזה הוא דבר פשוט. וטעמא דמילתא משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה שעדיין טומאתה הראשונה קיימת תולין בה אע"פ שמפסדת אבל כשעברו ימי נדותה או ימי זיבתה אע"פ שלא טבלה מ"מ טומאתה הראשונה כבר פקעה אלא שגזירת הכתוב היא דבעיא טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומש"ה שתיהן מקולקלות ומ"ש רש"י עלה דמתניתין דהשאילה חלוקה לנכרית דישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואח"כ לבשתו חבירתה שתיהן טמאות לאו דוקא טהורה ממש שכבר טבלה אלא שכל שעברו ימי נדותה טהורה קרי לה לפי שכבר עברו ימי טומאתה. ועיין במ"ש מרן בפירקין דטעמא דבנכרית תולה בה כיון שראתה פעם אחת ובישראלית אינו תולה בה אלא ברואה בעידן שאלה משום דנכרית אינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הלכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע"ג דבעידן שאלה לא חזאי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרם ובגדיהם מדמים וכתמים אע"פ שלא יהיה בדעתם לטבול ע"כ: ואני שמעתי ולא אבין דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דטעמא דתולה בנדה לאו משום דאמרינן שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אלא משום דתולין הקלקלה במקולקל וחזרה וראתה פעם אחרת ותו קנחה גופה ובגדיה מדמים בתוך ז' ימי נדתה היעלה על הדעת שלא נתלה בה ותו זבה דתולה בה אפילו בתוך ימי זיבתה ואף שכבר התחילה לספור ז' נקיים אמאי והא כיון שהתחילה לספור רגילה לנקות בשרה ובגדיה. ומיהו אפשר ליישב דברי מרן ז"ל דלעולם טעמא דתולה בנדה הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל אבל כל שעברו ימי נדתה שוב לא חשיבא מקולקלת אלא שהוקשה להרב ז"ל דאמאי גבי נכרית אף שעברו ימי נדתה תולין בה. והשיב לפי שמהדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוקה אבל בישראלית דלא שייך האי טעמא מש"ה אינה תולה בה. ומיהו קשיא לי דלפי דברי מרן ז"ל נכרית שקנחה בשרה ובגדיה אינה תולה בה וכן ישראלית שעברה ולא קנחה עצמה תולה בה ואם איתא להאי מילתא לא אישתמיט אחד מהפוסקים לומר דין מחודש כזה. והנכון בעיני דברי ה"ה ז"ל שכתב שכל נכרית שראתה פעם אחת לעולם הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה. וכוונת דבריו למדקדק בהם הוא שבא לתת טעם מה בין זו לישראלית וכתב דישראלית כיון שנדותה תלוי בימים ובאה לכלל טהרה לא מיקריא נדה אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר ימי נדתה אף שלא טבלה אינו תולה בה לפי שכבר עברו ימי טומאתה ופנים חדשות באו לכאן. אבל הנכרית כיון שראתה פעם אחת לעולם הויא נדה של דבריהם ואין חילוק בה בין תוך ימי נדותה לאחר ימי נדותה לפי שכל ימיה חד דינא אית להו ומש"ה תולה בה לעולם לפי שתולין הקלקלה במקולקל שהנכרית לעולם חשיבא מקולקלת לפי שאין טומאתה תלויה בימים מה שא"כ בישראלית שטומאתה תלויה בימים ומש"ה לא חשיבא מקולקלת אלא בתוך ימי נדתה אבל לאחר כן לא חשיבא מקולקלת: ומה שהקשה מרן ז"ל דא"כ לרבינו כותית אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא כנדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב"א ודלא כדמשמע מדברי רש"י כו'. אחרי בקשת המחילה הראויה נ"ל דלא קשיא כלל לפי שאני סבור דאף בנדה ישראלית ע"כ לא אמרינן דתולין בנדה אלא בשכולם שוות לראייה אבל אם היתה הנדה מעוברת או זקנה או מניקה אפשר דלא נתלה בהם. דדמיא לההיא דתניא בפרק האשה (דף ס') עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה. וא"כ הכא גבי נדה אם היתה עוברה או מניקה או זקנה אפשר דשתיהם מקולקלות דכל חדא וחדא איכא אומדנא דמדידה הויא האי כתם. ודמיא לההיא דכתב הרשב"א בת"ה דאם היתה אחת מניקה ואחת עוברה או אחת זקנה ואחת בתולה דשתיהן טמאות ואינה תולה זו בזו. וכ"ת שאני התם שלא ראו ומש"ה [אינן] תולות זו בזו אבל לעולם דאם ראו אפילו פעם אחת אזדא לה חזקתן. הא ליתא דהא קי"ל דעוברה ומניקה אינה חוששת לוסתה הא' ואפילו היה לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה לפי שכל אלו היו מסולקות מדמים וכמ"ש הטיו"ד סי' קפ"ט ועוד דאפי' את"ל דהאי טעמא דתולין הקלקלה במקולקל מהני אפילו אם היתה הנדה עוברה או מניקה. מ"מ לקטנה שלא הגיע זמנה לראות נ"ל דלא מהני ה"ט לפי דהפרש גדול יש בין עוברה ומניקה לקטנה דהא קי"ל כר"ח בן אנטיגנוס דנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתם חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם אין חוששין לה הואיל ואין דמים מצויים בה ואפילו אם ראתה ב' פעמים וכמו שמבואר כל זה בדברי הטיו"ד ר"ס ק"צ יע"ש וא"כ איך יתכן שנתלה הכתם בה כיון שאפילו אם לא היה לה במי לתלות היינו אומר דילמא בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה כ"ש כאן שיש לה לתלות בחבירתה ואם כן אין חילוק בין נכרית לישראלית לענין זה דבכולם בעינן שתהיה ראויה לראות. ומה שהוצרכו לומר דין זה גבי נכרית לאו משום דבנדה ישראלית תולה אפילו שלא הגיע זמנה לראות. אלא משום חידושא נקטיה גבי נכרית דלא נימא כי היכי דנשתנה דין דנכרית דאפילו אם אינה רואה בשעת שאלה תולה בה מהו דתימא דנכרית אפילו לא הגיע זמנה קמ"ל דבהא מילתא שוין הם הנכרית והישראלית. וראיה לזה מדברי הטור סימן ק"צ שלא כתב גבי נכרית דבעינן שתהיה ראויה לראות. ואין ספק דהטור לא פליג אהרשב"א ורש"י אלא ודאי דס"ל דהא מילתא דפשיטא היא דאין חילוק בדין זה בין ישראלית לנכרית ורב לא בא ללמדנו אלא דבעינן דכבר ראתה ולאפוקי הגיע זמנה ולא ראתה דס"ד דתולין בה כיון דהגיע זמנה אע"פ שלא ראתה יש לה דין כתמים וכמבואר: עוד אני תמיה בדברי מרן ז"ל דלפי מ"ש דטעמיה דהרשב"א דתולה בנכרית כל שראתה פעם אחת הוא משום דמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה כו' אם כן אפילו קטנה נמי כיון שראתה פעם אחת הרי נתלכלך בשרה ובגדיה ואיכא למימר דמדמים הראשונים הויא כתם זה דהא כיון שהגיע זמנה אפילו לא ראתה אלא פעם אחת אמרינן דתולה משום דנתלכלך בשרה ובגדיה. ולפ"ז אין טעם לחלק בין הגיע זמנה לראות ללא הגיע. ומ"ש עוד מרן דהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו כו'. כבר כתבנו לעיל דתולדה זו שהוליד מרן אינה מוכרחת ואדרבה כל מ"ש ה"ה ז"ל אינו אלא לתת טעם מה בין נכרית לישראלית וכמו שהארכנו בזה לעיל. והפי' שכתב מרן בדברי רבינו דגבי נכרית נמי בעינן שתהיה רואה בשעת שאלה. מלבד שהפירוש מצד עצמו הוא פירוש דחוק. זאת ועוד דמדלא הזכירו סברא זו דרבינו לא הרשב"א ולא הטור נראה שלא הבינו פירוש זה בדברי רבינו ז"ל: אך מה שאני מסתפק בסוגיא זו הוא דנראה דע"כ לא אמרינן דלרשב"ג תולה בזבה בז' שלה אעפ"י שהיא מפסדת הרבה דסותרת כל מה שספרה אלא דוקא בשלא טבלה אבל אם טבלה כיון דטהורה היא דהא זמן טבילה הוא אינה תולה והיינו דקתני ובסופרת ז' שלא טבלה. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בת"ה שכתב דטעמיה דרשב"ג הוא משום דתולין הקלקלה במקולקל ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו מ"מ מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ע"כ. משמע דוקא משום דמחוסרת טבילה היא. ולפי זה אני תמיה בדברי הטור שכתב בסי' ק"צ ולזבה בימי זיבתה ואפי' בז' שלה ולא כתב דדוקא כשלא טבלה. וכ"כ סתם דתולה בש"י אפילו בב' שלה. ולפמ"ש הא דש"י מיירי דוקא כשלא טבלה דאם טבלה עלתה לה טבילתה וטהורה היא. ואם נאמר דס"ל להטור דהא דנקט שלא טבלה משום חידושא דרבי נקטיה דאפ"ה אינה תולה בה כיון דבידה לטבול אבל לעולם דלרשב"ג אפילו שטבלה תולה בה לפי שעדיין לא יצאה מטומאתה הראשונה שהרי אם חזרה וראתה בז' סתרה כל מה שספרה וחוזרת לספור שבעה נקיים משום טומאתה הא'. מ"מ צריך לדעת מנ"ל להטור דין זה ובפרט שדברי הרשב"א ברור מללו שחולק על סברא זו:
והנראה אצלי בזה הוא דס"ל להטור דהא דאמרינן שלא טבלה הוא כפי דין תורה דכיון שספרה מקצת יום ז' תטהר ע"י טבילה ומותרת לבעלה מיד אבל לדידן דקי"ל כחכמים דאסרו לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכדאיתא בפרק תינוקת עד שמטעם זה אסרוה לטבול ביום הז' גזירה שמא יבא עליה אחר טבילה וכמ"ש הטור סי' קפ"ג וקצ"ז אפשר דאפי' אם עברה וטבלה דעדיין תולה בה שהרי עדיין בחזקת טמאה היא שהרי לא יצאת מידי ספק כיון דאסורה לבעלה. וכ"ש לפי מ"ש הטור בס"ס קצ"ז דאם עברה וטבלה בז' דיש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל והטור לא הכריע בזה. וכיון שכן ה"ז טמאה מספק וכיון שכן תולה בה ואף שהיא ספק טמאה שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל וכדאמרינן בגמרא אר"י בר חנינא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין ואפי' טהור ותלוי תולה טמא בתלוי וטהור בטהור. ומ"מ עדיין לא נתקררה דעתי בזה והדבר צריך אצלי תלמוד וצ"ע. שוב ראיתי למרן בשולחנו הטהור שכתב וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה:
עוד אני מסתפק בטמא שנטמא וטבל מהו. ואליבא דרבינו דפסק כרבי דאינה תולה בזבה ואפילו בתוך ימי זיבתה משום דמפסידה לא תיבעי לך דפשיטא דגבי טמא וטהור אינו תולה שביל טמא בטמא אלא דוקא בטמא ביום א' דאינו מפסיד כלל. כי תיבעי לך אליבא דמאן דפסק כרשב"ג דאפי' בזבה בז' שלא טבלה תולה בה בטמא שטבל בז' מהו מי אמרינן כיון שטבל טהור הוא ואינו תולה בו דומיא דזבה שטבלה א"ד כיון דטבול יום הוא והויא שני לטומאה עד הערב ופוסל את התרומה ואת הקדש וכמ"ש רבינו רפ"י מהלכות שאר אבות הטומאה א"כ עדיין טמא הוא ושפיר קרינן ביה תולין את הקלקלה במקולקל. ומדברי התוס' בד"ה טמא נראה דאם טבל טהור הוא שכתבו הך טמא לא איירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר כו' משמע דאם טבל אליבא דכ"ע אינו תולה בו וכ"נ מדברי הרשב"א שכתבנו לעיל דקאמר דהא דר"ח לא מיירי בטמא ביום ז' דא"כ באנו למחלוקת היא גופא היא וכו'. משמע דטמא ביום ז' שוה לזבה ביום ז'. וטעמא דמילתא נ"ל דכיון דטבול יום טומאתו קלה שהרי הוא כשני לטומאה ומש"ה אינו מטמא החולין וכמ"ש רבינו שם שכיון שזה טומאתו טומאה קלה ואם נתלה אותו בשביל הטמא נביא לו טומאה חמורה ולגבי טומאה חמורה שניהן שוין מש"ה אינן תולין זה בזה: ולפי זה נ"ל דע"כ לא אמרינן דתולין טמא בשביל טמא אלא כשהיה טמא מת דטומאתו חמורה כמו טומאת השביל אבל אם היה טמא נבלה או טמא שרץ שטומאתן קלה שהרי אינן מטמאין כלים לפי שהם ראשון לטומאה וכן יש להם קולות אחרות וכמו שביאר אותם רבינו שם ואם נתלה אותם בשביל הטמא נעשה אותם אב הטומאה ולגבי זה שוין שהרי אין אחד מהם אב הטומאה נראה שאין תולין טמא בטמא ולפיכך כולם טמאים אם באו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו וכ"ת א"כ ש"י שראתה בא' ובב' וביום שלישי לבשה חלוק זה אהאי נתלה בה והא עד עכשיו היתה זבה קטנה ועכשיו היא זבה גדולה. ובשלמא כשהיתה כבר זבה גדולה או כשעכשיו ג"כ היא זבה קטנה תינח אבל כשהיתה זבה קטנה ועכשיו בשביל כתם זה אנו עושים אותה זבה גדולה אמאי הרי זה דומה למי שהיה טמא טומאה קלה שלא נתלה בו טומאה חמורה וכמ"ש. הא ל"ק משום דלענין טומאה אין חילוק כלל בין זבה קטנה לגדולה וכולם טומאתם בשוה ומש"ה תולין זה בזה ואע"פ שלענין מספר הימים יש חילוק ביניהם. זה אינו מעלה ומוריד מאחר שטומאתם שוה שהרי זבה אפילו ביום ז' תולה בה ואע"פ שסותרת כל מה שספרה אבל בטמא טומאה קלה לעולם אימא לך שלא נתלה בו טומאה חמורה: תו גרסינן התם ושוין שתולה ביושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים וטעמא דתני הוא משום דכי היכי דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל ה"נ כל היכא שנתלה בזו אין אתה מקלקלה ואם נתלה בזו אתה מקלקלה הרי אנו תולין הדבר באותה שלא תתקלקל. וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ונ"ל דמטעם זה הוא מ"ש הראב"ד דהא דאמרינן דג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו דם דכולם טמאות אם נתעסקה אחת מהנה בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה. וכן נמי אם לבשה אחת מהן חלוק זה בזמן נדותה ולא בדקה אותו תולין כולן בה וכולן טהורות והיא תולות בזמן נדותה כללו של דבר כל היכא שאם נתלה באחד מהם אין אתה מקלקלה תולין בה:
ודע דבהא דאמרינן דתולין ביושבת על דם טוהר נחלקו הראב"ד והרמב"ן דהרמב"ן כתב דבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טוהר אין תולין בה דהרי היא כשאר כל הנשים אבל הראב"ד כתב דתולין אף בזמן הזה שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טוהר לגבי נפשייהו החמירו אבל להציל על חבירתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו והיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת ע"כ. ודע שהראב"ד והרמב"ן סוברים דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא לפי דינא דגמרא דמאחר דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים הרי זו בכלל אותה חומרא. שאם החמירו בכך שלא לבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה כ"ש שיש לחוש שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר. ואפי' שבזמן התלמוד (לא) היו יושבות על דם טוהר. כבר כתב מרן הב"י סי' קצ"ד דשמא עדיין לא פשטה תקנת רבי זירא ביניהם אבל לאחר שפשטה ביניהם אפשר שגם הם נוהגים היו איסור בדם טוהר ואפ"ה ס"ל להראב"ד שתולה בה כיון שמן הדין הגמור אינה מקלקלה אם תתלה בה:
ולפי זה היה נ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן דאינה תולה בה עכשיו דאין לנו דם טוהר אלא משום דאזיל לשיטתיה דחומרא זו היא מדינא דגמרא וכיון שכן הרי אתה מקלקלה מן הדין אבל לדעת רבינו שכתב דהא דאין לנו עכשיו דם טוהר הוא משום תקנת הגאונים ולא מדינא דגמרא אפשר דגם הרמב"ן מודה דאין כח בתקנת הגאונים לומר שלא נתלה בה אך מדברי מרן בפירקין נראה דאם היתה תקנה זו מתפשטת בכל העולם אף שהיא תקנת הגאונים אליבא דהרמב"ן לא היה תולה בה אך לרבינו כיון שהוא תלוי במנהג המקום תולה ואפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר יהיה מותר לבעול על דם טוהר וא"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וכוותיה דמרן ז"ל נראה מדברי ה"ה ועוד דהרשב"א סובר דהא דרבי זירא לא שייכא כלל לדם טוהר ואף לאחר שפשטה תקנה זו דרבי זירא היו יושבות על דם טוהר ואפ"ה לא נמנעו מלכתוב מחלוקת זה דהראב"ד והרמב"ן משום דבזמנו כבר פשט איסור זה בכל ישראל וכמו שהוא עכשיו בזמנינו וכמ"ש מרן בסי' קצ"ד: ודע דהא דאמרינן דתולין בבתולה שדמיה מרובין דהיינו לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה שלא ראתה ד' לילות דין זה נוהג אפילו בזמן הזה ואע"פ שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינה דומה ליושבת על דם טוהר לפי שזו שירפה מצוי וכדאמר בפ"ק (דף י') כ"כ הרשב"א בת"ה וכ"כ הטור דתולה בה ואפילו בזמן הזה לפי שדמים מצויים בה. וראיתי להרב ב"ח שכתב על מ"ש הטור לפי שדמים מצויים בה וז"ל והא דלא קאמר בבתולה נמי טעמא דלעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו כדאמרינן האי טעמא בדם טוהר י"ל דהא דאין נותנין בזמן הזה לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד מדינא דגמרא הוא אבל שלא לבעול על דם טוהר חומרא בעלמא הוא שנהגו בה מקצתם ולא מדין התלמוד עכ"ד. ולא דק דהא הראב"ד דס"ל דתולין ביושבת על דם טוהר ואפילו בזמן הזה ס"ל דהא דאין יושבת עכשיו על דם טוהר לאו משום דנהגו בה מקצתם אלא מדינא דתלמודא הוא. ובכלל חומרת רבי זירא היא ג"כ זו וכל זה מבואר בדברי הרשב"א בת"ה. וכן ההיא דבועל בעילת מצוה דוקא אליבא דמרן לדעת רבינו גם זה תלוי במנהג ומ"מ בין הכי ובין הכי קושיא מעיקרא ליתא דמי עדיף ליה טעמא דהראב"ד דהרמב"ן חלוק עליו מטעמא דדמים מצויים שהוא דין מוסכם אליבא דכ"ע והטור מילתא פסיקתא נקט וזה פשוט:
ומיהו אני מסתפק בדין אחד דלפי מ"ש לעיל דלעולם אין תולין בנדה או בזבה אלא בתוך ימי נדתה או ימי זיבתה א"כ אנן דקי"ל כרבי זירא דאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים ומן הדין הגמור אם טיפה זו ראתה בימי נדתה היתה סופרת ששה והוא ואם בימי זיבתה היתה שומרת יום וא"כ אם לבשה חלוק זה בזמן הזה הזבה בז' שלה מהו שנתלה בה כיון שמן הדין אין תולין בה שאם היתה בימי נדתה כבר עברו ואם בימי זיבתה הרי לא היתה מן הדין כי אם שומרת יום וא"כ אין תולין בה משום דלא חשיבא מקולקלת או דילמא כיון דעכשיו החמירו עליהם הא דרבי זירא חשיבא מקולקלת לדידן ושפיר אמרינן בה דתולין הקלקלה במקולקל. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בדין זה דהרמב"ן והראב"ד דלהרמב"ן דס"ל דאף היכא דמן הדין היה לתלות באחת מהן ותהיה חבירתה טהורה ומשום מה שהחמירו עליהם אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן ושתיהן טמאות ה"נ אף שכפי הדין אין ראוי לתלות בזו יותר מבזו ושתיהן טמאות כיון דמשום מה שהחמירו עליהן יש לתלות בזו יותר מבזו בתר החומרא אזלינן וחבירתה טהורה אבל להראב"ד דס"ל דבתר עיקר הדין אזלינן ואע"פ שהחמירו לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ה"נ אזלינן בתר עיקר הדין ושתיהן טמאות ואף שהחמירו על עצמן לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו ומש"ה שתיהן טמאות ומיהו אם איתא להאי מילתא לא הוו שתקי מינה וכמו שביארנו לנו הא דיושבת על דם טוהר אם נשתנה דין זה לפי מנהגינו. והנראה אצלי דגם הראב"ד מודה בנדון זה דבתר החומרא אזלינן ותולה בה והיא טמאה וחבירתה טהורה וע"כ לא קאמר דבתר עיקר הדין אזלינן אלא להקל בכתמים דרבנן דלא החמירו לענין שלא תציל על חבירתה ומש"ה תולה בה לפי שהיא בין הכי ובין הכי היא טמאה אבל לעולם דלהחמיר מעולם לא אמר הראב"ד דניזיל בתר עיקר הדין אלא כיון דלפי מה שהחמירו ראוי לתלות בה תולין בה כיון שהיא על כל פנים היא טמאה ומש"ה חבירתה טהורה:
ודע שהתוס' בד"ה תולה כתבו דמספקא ליה לר"י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא ע"כ. וראיתי למרן הב"י יו"ד סי' ק"צ שכתב דכשאמרו חכמים שתולה ל"ש בין אם טהורה לגמרי או שהיא בספירת שבעה נקיים דבחזקת טהורה היא והכריח דין זה ממ"ש הרשב"א בת"ה פעמים שהיא תולה בעצמה כיצד הרי שלבשה חלוק כשהיא נדה ולא בדקתו עכשיו ולבשתו בימי טהרתה או בספירת הנקיים שלה ה"ז תולה בנדתה. וסובר מרן ז"ל דכי היכי דבספירת שבעה נקיים תולה בעצמה בזמן נדתה ה"נ תולה בחבירתה. ודע דאין חילוק בזה בין אם חבירתה היא נדה או זבה דלעולם כל שלא התחילה לספור שבעה נקיים תולה בה האשה שהיא בספירת שבעה נקיים ומיהו אם כולן התחילו לספור שבעה נקיים כולן טמאות וסותרות כל מה שספרו ואין לחלק בין אם האשה סתרה יותר ממה שסותרת חבירתה וזה פשוט. ודע דבהא דנסתפקו התוס' קי"ל כהרשב"א חדא דכתמים דרבנן ואזלינן בתר המיקל ותו דלא שבקינן ודאי של הרשב"א משום ספיקן של התוספות ומש"ה מרן ז"ל לא הביא דברי התוספות הללו:
ודע שהרב בעל המפה כתב על דין זה וז"ל וע"ל סי' קצ"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר ע"כ. וחילוק זה דג' ימים הראשונים כתבו מרן בסי' ק"ץ דהא אמרינן דתולין בשוק של טבחים או במכה שבגופה או בנתעסקה בציפור היינו דוקא לאחר ג' נקיים אבל בתוך ג' לא תלינן בשום דבר ומשם דן הרב בהגה"ה דלא תלינן בנדה אלא לאחר ג' ולפ"ז צ"ל דהרשב"א והתוס' מיירי דוקא לאחר ג' אבל תוך ג' לעולם תולין אך מפשט דברי הרשב"א יראה דלא ס"ל דיש חילוק בין ג' ימים הראשונים לאחר כן והיינו שלא הזכיר דין זה בדיני הכתמים וכ"כ הרב בד"מ והביאו בעל ש"ך סימן קצ"ו ס"ק י"ב. אלא שהרב בהגה"ה כתב דלסברת החולקים על הרשב"א דין זה אינו אלא לאחר ג' ימים ולפ"ז הא דאמרינן דגם בעצמה תולה כשהיא בספירת שבעה נקיים היינו דוקא לאחר ג' ימים ומה שלא הגיה הרב חילוק זה בסי' ק"צ סמ"ד הוא משום דמרן ז"ל לא נקט שם אלא ולבשתו בימי טהרתה דמלת בימי טהרתה מורה שהוא לאחר ספירת שבעה וכמו שנראה מדברי הרשב"א בדין זה ואם נפשך לומר דבימי טהרתה הוא כולל אף לתוך ימי ספירתה סמך הרב על מה שהגיה בסעיף מ"א. וראיתי להרב ש"ך ס"ק נ"א שרצה לחלק בין תולה בעצמה לתולה בחבירתה דהיכא דתולה בעצמה לעולם תולה ואפי' בג' ימים הראשונים ונסתייע מדברי הרב בסי' קצ"ו ס"י. ומלבד שאין דמיונו עולה יפה מדברי הרב בד"מ והביאם בעל ש"ך בסי' קצ"ו ס"ק י"ב נראה דס"ל דאין לחלק חילוק זה שהרי כתב שם דמדברי הרשב"א נראה דלא ס"ל כסברת המרדכי כו' והרואה דברי הרשב"א במקומם יראה דהרשב"א לא מיירי אלא בתולה בעצמה אלא דמרן ז"ל למד מזה שתולה בחברתה ואם איתא לדברי בעל ש"ך אין להביא מדברי הרשב"א הללו שחולק על המרדכי. אשר ע"כ נ"ל דהיכא דתולה בעצמה נמי הוא דוקא לאחר ג' ימים וכן הסכים בעל ש"ך מטעמא אחרינא יע"ש:
תו גרסינן התם בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה הכא דמעלמא קא אתי לכ"ש כי תיבעי לך אליבא דרשב"ג התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דמעלמא קא אתי לא תליא או דלמא לא שנא א"ל אין תולין מ"ט לפי שאין תולין. וכתבו התוס' וז"ל אור"י דל"ל דבעי לתלות בסופרת ז' שלא טבלה אבל בא' פשיטא ליה דתולה. וכוונת דבריהם נראה דהיה אפשר לפרש דלעולם פשיטא דבא' תולין דאף דיש חילוק בין ראיה לכתם מ"מ פשיטא ליה דלא מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי דאילו בראיה אפילו בב' תולה ואילו גבי כתם אפילו בא' אינה תולה ומש"ה לא נסתפק מעולם בא' אלא בב' דוקא אי מדמינן כתם לראיה או לא וכתבו דפי' זה ליתא אלא אפילו בא' מיבעי ליה ומדבריהם נראה דבין בא' בין בב' נסתפק רבי יוחנן ואי לאו דברי התוספות היינו יכולים לומר דרבי יוחנן לא נסתפק אלא בא' דוקא אבל בב' פשיטא ליה דאין תולין משום דידע רבי יוחנן דיש חילוק בין ראיה לכתם אך הא מיבעיא ליה אי מהני חילוק זה לנחותי תרי דרגי וא"כ אפילו בראשון אין תולין לרשב"ג או דילמא דוקא חד דרגא נחתינן ולפ"ז דוקא בשני אין תולין לרשב"ג אבל בראשון תולין ולפי פי' זה ניחא הא דלא בעי אליבא דרבי משום דלרבי דאין תולין בב' אפילו בראיה לא נסתפק בכתם בראשון פשיטא ליה דחד דרגא מראיה לכתם נחתינן. אך מדברי התוס' נראה דאף בשני נסתפק והא דלא בעי אליבא דרבי בראשון כתבו התוס' דס"ל לרבי יוחנן דכיון דהיכא דמגופה חזיא לא תלינן בשני שלה לרבי א"כ לא תלינן בכתם אפילו בראשון. וכונתם מבוארת דאליבא דרבי דחזינן ליה דמחמיר פשיטא דגם בכתם יחמיר ולא יתלה בו אך לרשב"ג דמיקל נסתפק אם מיקל גם בכתם והדין עמהם לומר דרבי יוחנן אף בשני נסתפק מדקאמר אליבא דרבי לא תיבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת דאינה תולה הכא דמעלמא לא כ"ש ואם איתא דבראשון דוקא מיירי ה"ק דלרבי מק"ו אין תולין הא בראשון מודה רבי דתולין בראיה אבל אי אמרינן דגם בב' נסתפק הק"ו הוא ומה גבי ראיה החמיר גבי כתם לכ"ש שיחמיר. והכריחו התוס' פי' זה ולא כדקס"ד דבעיית רבי יוחנן לא היתה אלא בב' דוקא. משום דא"כ מאי קאמר לקמן מ"מ קשיא הא איכא לשנויי בין לרבי בין לרשב"ג בראשון איירי ברייתא ע"כ. והנה מ"ש בין לרבי לא הבנתי כוונתם דבשלמא כרשב"ג מצינן לאוקמה דכולה רשב"ג היא ורישא מיירי בב' דחד דרגא נחתינן וסיפא בראשון אבל כר' לא מצינן לאוקומה דאי מודה רבי בראשון א"כ ע"כ אפילו חד דרגא לא נחתינן וא"כ היכי קאמר דבב' אין תולין לרשב"ג והא א' לרבי כמו שני לרשב"ג והנראה אצלי דט"ס נפל בספרים וכוונתם היא דבב' אופנים יש לפרש הברייתא דלא תיקשי לרבי יהודה האחד הוא דכולה רשב"ג והא בראשון והא בב' א"נ הא והא בראשון והא רשב"ג דלרבי אין תולין משום דחד דרגא נחתינן ולרשב"ג תולין משום דתרי דרגי לא נחתינן: עוד כתבו התוס' וז"ל ועוד דאליבא דרבי נמי הו"ל למיבעי בראשון כיון דלא חזיא מגופה ע"כ ודבריהם סתומים הם אצלי דכיון דע"כ אף כפי פירושם דבעיית רבי יוחנן היתה בין בראשון בין בב' ע"כ מאי דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דכיון דחזינן דמחמיר אף ברואה מכ"ש שיחמיר בכתם א"כ אף אם נפרש דבעיית ר"י לא היתה אלא בב' הא דלא בעי אליבא דרבי הוא משום דחזינן ליה דמחמיר ברואה וכ"ש שיחמיר בכתם אבל לרשב"ג דמיקל ברואה י"ל דמיקל אף בכתם אע"ג דלא דמי לראיה שוב ראיתי בחידושי הלכות שנתעורר בזה ובתירוצו לא נתקררה דעתי וצ"ע. עוד כתבו התוס' וז"ל והא דקא משני הא והא רבי והא בראשון והא בב' הש"ס הוא דקא מהדר לשנויי בכל ענין שיכול לתרץ ולא בשיטתיה דר"י ע"כ ולא ידעתי איך היה עולה על הדעת דבשיטתיה דר"י אמרה מאחר דבגמרא אמרי מ"מ קשיא: תו אמרינן בגמרא איתיביה אין תולין כתם בכתם השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על הכתם ה"ז תולה בה הא גופא קשיא אמרת אין תולין סיפא אמרת תולין הא ל"ק הא רבי והא רשב"ג א"ד הא והא רבי הא בראשון הא בשני רב אשי אמר הא והא רשב"ג ול"ק כאן למפרע כו' ופירש"י כאן למפרע לענין טומאת מפרע תולין דלא מיקלקלא בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמיקלקלא אפילו להבא ומאי חזית דמקלקל להך טפי מהך. ולפ"ז מיירי בב' דוקא דאי בא' הא לא מקלקל לה אפילו להבא וכ"כ התוס' בפירוש דבשני מיירי וא"כ מודה רב אשי לר"י דבשני מיהא אף דגבי ראיה תולין גבי כתם אין תולין. ומאי דאמרינן מ"מ קשיא היינו משום דלרב אשי אף להבא תולין. וי"ל אמאי לא קאמר רב אשי הא בראשון והא בשני וכולה רשב"ג היא ונראה דרב אשי נראה לו שהוא דוחק לאוקומי רישא בשני וסיפא בראשון ומש"ה מוקי כולה בשני. א"נ דרב אשי בעי לאוקומי ברייתא ככ"ע והא דקאמר הא והא רשב"ג לאו דוקא אלא משום דקודם זה אמרו הא והא רבי קאמר איהו הא והא רשב"ג והכוונה אף רשב"ג ובטומאה דלהבא בשני כולם מודים דאין תולין אבל למפרע כולם מודים דתולין אבל אי אמרי' הא בראשון והא בשני לא אתיא כרבי משום דלרבי מאי איריא כתם אפילו ראיה אין תולין בב' אבל השתא אשמעינן דאף לרבי בשני תולה בלמפרע והתי' הא' דאמרי' הא רבי והא רשב"ג נראה דלא מיירי בשני. דא"כ מאי אשמעינן ברייתא דאין תולין בכתם בשני לרבי הא אפילו בראיה הס"ל אלא מיירי בראשון וס"ל דלעולם חד דרגא נחתינן מראיה לכתם ולא תרי דרגי ולפיכך לרבי בכתם אין תולין בא' ולרשב"ג תולין בא' בכתם אבל בשני אף רשב"ג מודה דאין תולין. והתוס' כתבו פי' אחר בהא דכאן למפרע כאן להבא והוא דאם בעלת הכתם הכירה כתמה ואח"כ לבשה היא וחבירתה חלוק ונמצא בו כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק לשתיהן אבל אם לבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח"כ לבשה חלוק ומצאה בו כתם אע"ג שזאת ודאי טמאה היא ע"י כתם שלה הואיל ולא נודע עד אחר שאירע בה וחבירתה הספק אינה תולה בה ע"כ. וא"ת מאי אתא לאשמועינן גבי כתם דאם מצאה הכתם לאחר שנולד הספק דאין תולין אטו גבי ראיה מי איכא מ"ד שאם ראתה אח"כ שתולה בה הא ודאי דאינו תולה בנדה או בזבה אלא בנודע שהיתה נדה או זבה בשעת שאלה וא"כ כ"ש גבי כתם וי"ל דרבותא אשמעינן גבי כתם דאע"ג דחלוק זה שנמצא בו הכתם עכשיו כבר לבשה אותו קודם שאלת החלוק אלא שלא בדקה אותו ואח"כ חזרה ולבשה אותו החלוק לאחר שנולד הספק דסד"א דניתלי דכתם זה כבר היה מקודם שאלת החלוק וא"כ בשעת השאלה כבר היתה טמאה ונתלה בה קמ"ל דלא כיון שלא נודע טומאתה עד אחר שנולד הספק בשתיהן. ומ"מ בדברי התוס' י"ל דנראה דקשיא דיוקא דרישא לסיפא דמתחילת דבריהם נראה דדוקא אם הכירה כתמה ואח"כ לבשה תולה בה אבל אם לא הכירה כתמה עד לאחר שלבשה אף שהכירה קודם שלבשה חבירתה אינה תולה משמע דבעינן דתכיר כתמה קודם שתלבש היא החלוק כדי שנתלה בה ומסיפא משמע דדוקא אם לא הכירה כתמה עד לאחר שילבשו שתיהן אז הוא דאין חילוק הא אם הכירה כתמה קודם לבישת חבירתה אף שהוא לאחר לבישתה תולה בה באופן דהיכא דבשעת שאלה לא הכירה כתמה ואח"כ לבשה חלוק אחר וראתה כתם וחזרה ולבשה המשאלת החלוק הראשון וראתה כתם יש להסתפק אם תולין ומדברי התוספות אין להכריח. אך מן הסברא נראה דכל שלא היתה טמאה בודאי בשעת שאלה לא תלינן בה אף שנודע כתמה קודם לבישת חבירתה דכיון דאותה שעה דלבישת חלוק לא היתה טמאה לא שייך לומר בה תולין הקלקלה במקולקל שהרי לא היתה מקולקלת באותה שעה:
ודע דבהא דאמרי' דתולה בנכרית או בנדה פירש"י דמיירי דהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה ואח"כ לבשתו היא ומצאה עליה כתם. וכן פירש הטור דהכתם נמצא גבי הטהורה וכן פירש רבינו ז"ל. ולחידושא נקטו כה"ג דאע"ג דנמצא הכתם אצלה היא טהורה וכדאמרינן בגמרא מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ"ל. אך הרשב"א בת"ה כתב וז"ל פי' כשלבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן ואח"כ נמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן ע"כ. הרי דפי' דהכתם נמצא גבי הטמאה שהיא השואלת וכשנדקדק היטב בסוגיית הגמרא נראה כוותיה דהרשב"א דוקא דאי הטהורה היא שלבשה החלוק אחר השומרת יום ונמצא כתם גבה ולמדנו רבי דלא נימא דהטהורה טמאה דאישתכח הכתם גבה והשומרת יום טהורה דלא אישתכח הכתם גבה, א"כ מאי איריא דנקט האי חידושא גבי שומרת יום היכא דשתיהן טהורות לגמרי. היה לו ללמדנו דשתיהן מקולקלות אע"ג דנמצא הכתם גבי אחת מהן. ותו דמאי דוחקיה דתלמודא לומר דלפיכך דרשב"ג משום דרבי, אימא דלגופיה איצטריך דומיא דרשב"ג. ומיהו לזה י"ל דרשב"ג דקאמר תולה לא איצטריך לומר לפיכך דפשיטא דהיא מתוקנת וחבירתה מקולקלת אך רבי דקאמר אינה תולה עדיין לא למדנו דשתיהן מקולקלות ואפשר דהיא מקולקלת וחבירתה מתוקנת. אך הדקדוק הראשון במקומו עומד דאפילו בכולן טהורות לגמרי כולן מקולקלות וכ"ש בש"י בב' דאיתרע חזקתה קצת: אשר על כן נ"ל דמעולם לא הוה ס"ד לטמא את הטהורה דוקא משום דאשתכח כתם גבה דטעם זה דאשתכח כתם גבה אינו מעלה ומוריד כלל אלא הס"ד הוא בהך שומרת יום בשני או בשביעי דנהי דרבי לא חשיב לה טמאה לתלות הקלקלה בה מיהו היכא דאשתכח הכתם גבה וכגון שלבשה הטהורה תחלה ואח"כ השאילה לשומרת יום סד"א כיון דאיכא תרתי לריעותא גבה חדא דהיא שומרת יום ועוד דאשתכח הכתם גבה אימא דהשואלת טמאה והמשאלת טהורה קמ"ל דצירוף אומדנא לא מהני כלל. וא"ת אי מיירי בנמצא הכתם גבי השומרת יום אמאי איצטריך לומר לפיכך מדקאמר אינה תולה שמעינן לה דאע"ג דאיכא תרתי לריעותא אינה תולה וי"ל דאי לא הוי תני לפיכך ה"א דקאמר אינה תולה מיירי בשנמצא הכתם גבי המשאלת אבל לעולם אם נמצא הכתם גבי השואלת דתלינן בה קמ"ל משנה יתירה דאפילו בכה"ג שתיהן מקולקלות. הן אמת דלהרשב"א דמיירי בתולה לא ידעתי אמאי נקט כה"ג לישמעינן רבותא דאפילו נמצא הכתם גבי המשאלת דטהורה. ודע דאם התוס' מפרשים לשמעתין כהרשב"א נראה דל"ג בד"ה כאן למפרע כו' ואח"כ לבשה היא וחברתה אלא ה"ג ואח"כ לבשה היא ונמצא בה כתם כו' ולפי זה אתי שפיר דברי התוס' ולא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא וכמ"ש לעיל דלפי פי' זה אף שבשעת לבישת המשאלת עדיין לא ראתה כתם השואלת כל שראתה הכתם קודם שלבשה החלוק תולה בה ולא ממעטינן אלא היכא דראתה הכתם אחר לבישת שתיהן וזה פשוט: ודע דע"כ לא אמרינן דתולין בטמאה אלא בטמאה מחמת שראתה אבל אם לא ראתה אלא שהיא טמאה משום שמא תראה כגון עונה אחת סמוך לוסתה דקי"ל דאסורה לבעלה ואיכא מ"ד דאיסור זה הוא מן התורה וכמ"ש מרן הב"י ר"ס קפ"ד מ"מ אם לבשה חלוק זה באותה עונה אינה תולה בה כיון דאין איסורה על מה שעבר אלא משום חששא דלעתיד וזה פשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף