מנחה חריבה/סוטה/כו/א

מנחה חריבה סוטה כו א

דף כ"ו ע"א

וכשיגיע זמנו, פירש"י לאחר כ"ד חודש „ללידת הולד” כוונתו הק' ולא לשנת עולם, ונפ"מ במחלוקת הראשונים בשנת העיבור כידוע והדברים עתיקים בש"ע אהע"ז סי' י"ג במחבר ורמ"א סעיף י"א ועיין שו"ת נוב"י קמא חאהע"ז סי' כ' ותנינא סי' ל"ו חאהע"ז, ועוד:

שם והרובא שנשא וכו' פרש"י בחור וכו', משמע דזקן שנשא עקרה וזקנה גם באין לו אשה ובנים שותה וצ"ע מדוע, וגם אף אט היה לו בנים ג"כ מצוה דלערב אל תנח, ובארעא דרבנן מביא שזה איסור דאורייתא ג"כ, עיין בפ"ת סי' א' ס"ק י"ב אכן ראיתי ברמב"ם פט"ו מהל' אישות שאמר דלא ישא אדם עקרה וזקינה ואיילונית וקטנה שא"ר לילד אא"כ קיים מצות פו"ר או שהיתה לו אשה אחרת לפרות הימנה ע"כ והביא המ"מ דהרמ"ך השיגו בזה ואמר דאפילו קיום מצות פו"ר אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים וכו' יעש"ה, ומצאתי בס' פרי יצחק סי' מ"ג ח"ר שמדבר בענין זה יעש"ה וצרף לכאן ותן לחכם וכו' ויש להתיישב בכ"ז ודע דבתוספתא ליתא למלת „מעיקרא”, אלא ויש לו אשה ובנים וכמו שמובא בתוס' לעיל ד"ה מיתיבי שו"ר במלמ"ל פ"ב דין ו' שהעיר זה אליבא דר"י דלערב וכו' יע"ש:

שם וחכ"א יוציא וכו', ואפשר דאז שותה, ובלא"ה צ"ל דאינה שותה בעת עיבורה, וכמש"כ המשל"מ פ"ב סוף הלכה ז' ד"ה ודע דהכא אף רש"י ורבינו יודו דממתינן דשאני מעוברת עצמו דהולדות שלו ורשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל חברו וכו' עייש"ה:

שם מעוברת ומינקת עצמו או שותה וכו', עיין פרש"י ותוס' ד"ה מעוברת וכו' ולשניהם קשה אצל מינקת שלו מ"ט הא בזה לא קטלינן לולד, ואביו בוודאי ישכור לו מינקת בזה וכתב אם תמות ומכירתו עיי"ש בפ' ב' מהל' סוטה דין וימסמס לו ביצי וחלבא ראיתי אח"כ במשנ"ל שהרגיש ז', ולו"ד א"ל עפ"י מה שמצינו הלשון ביבמות נ"ט אנוסת עצמו ומפותת עצמו וכו' יע"ש ועוד באז"מ וה"נ יש לפרש כן מעוברת עצמו, פירש שהיא מעוברת ממנו שנתעברה בזנות ממנו ונשאה דיש בכה"ג כמה שו"ת מהאחרונים ז"ל אי נימא כי היכי דדיימא מיניה וכו' וקמ"ל דשותה דבזה מהימן הוא וראוי' לקיימה הוי ושותה, עיין ב"ש אהע"ז סי' י"ג ס"ק כ"ג ובב"ה ובפ"ת שם ובשו"ת ח"צ באריכות בענין זה, וא"כ י"ל כנ"ל אלא דלא א"ש לדעת הרמב"ם דבכה"ג הוה אינו מנוקה מעון וכבר השיג עליו הראב"ד מהא דאמר לעיל כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ועיין במשל"מ פ"ב מה שהאריך בדרשא זו דונקתה וכו' יע"ש וכדי להעתיק גם דברי המאירי שכתב כאן בזה"ל ויש אומרים שדעת חכמים לא מטעם הפקעת אישות לבד נאמרה אלא מפני שלא דבר הכתוב אלא בראוי' להזריע ואף ביש לו אשה ובנים כן והדברים נראין מסוגית הגמרא ומתלמוד המערב כדעת ראשון עכ"ל וכשתעיין במשל"מ היטב תבין קיצור דבה"ק:

שם תוס' ד"ה לא ישא אדם וכו' בירושלמי עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולים ובשדה יתומים אל תבוא וכו' עיי"ש, הנה בירושלמי הוא בזה הלשון לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולם אשר גבלו הראשונים ובשדה יתומים אל תבוא הנושא מעוברת חבירו וכו' יוציא ולא יחזיר עולמיה, וכו', ונראה מדאמר ואם נשא עליו הכתוב אומר וכו', ולא קאמר ולא ישא וכו' משום שנאמר וכו' נראה מזה דהוא טעם על מה דבדיעבד אם נשא יוציא לר"מ ומשום אל תשג גביל עולם ובשדה יתומים אל תבוא משמע לעולם, ולכך מחמיר בזה ר"מ וכמו מזיק שעבודו של חבירי כמו שמסביר שם בהגהות ציון ירושלם ובזה ניחא לפרש הא דפריך שם ובכל הדברים ר"מ קונס ופירשו המפרשים אם בכ"מ ששמענו לר"מ דאמר בעלמא לכתחילה לא משום גזירת חכמים אם קניס לה ר"מ נמי כדהכא יע"ש, ומשני נשמענה מן הדא וכו' ואם לא חלצה חליצתה כשרה יע"ש, ומשום דהכא דוקא מחמיר ר"מ משום האי טעמא הנ"ל, (אך יש לעיין דבכמ"ק אמרינן הא מני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, עיין ב"מ דף נ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה ויחזור וירושלמי דמאי פ"ב הלכה ב' גבי ת"מ של דמאי ובהשמטות ציון וירושלם שם שציין מהא דנדה דף ה' ברש"י ותוס' ד"ה ר"מ עיי"ש) וברמב"ם הל' סוטה כתב בפ"ב דין ט' דהרי זו שותה שאין כאן עבירה יע"ש במל"מ וצ"ע, ועפ"י סברת הציון וירושלם שם דמטעם זה דהירושלמי היא מותרת להנשא דהא האיסור הוא רק עליו שהוא מזיק שעבודו שיש להולד על האם, אבל היא בעצמה בדידה קא עבדה היא מותרת יעש"ה, י"ל דלכך קיל האי איסורא אליבא דרבנן ואמרי שיכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז והנה מלימוד זה של הירושלמי יש להסתיע קצת לדינא של הנוב"י דמעוברת מנכרי לא גזרו בה דלא הוי מעוברת חבירו' והוא משום דכתב אל תשג גבול עולם אשר גבלו הראשונים (עיין בפ"מ) ונכרים לאו בכלל הראשונים הם וקצרתי וכן מהא דמסיים ובשדה יתומים אל תבוא יש להסתייע קצת להנך ראשונים דבגרושה מותרת להנשא, ומשום דכתיב ובשדה „יתומים” שהם נתייתמו שהיא אלמ' אבל בגרוש' שיש להילד אב ואין הוא יתום ליתא לאסמכתא זו לאוסרה להנשא, ושו"מ זה בהגהות רש"ש ת"ל אך לפמש"כ י"ל דרק זה יהי' נפק"מ לענין אם עבר ונשא אליבי' דר"מ, אבל לכתחילה אסור גם בגרושה וצ"ע עוד בזה וקצרתי ודברי רש"י הנ"ל המפורשים דעתו בגרושה נעלם גם מהאב"מ סי' י' ס"ק י"ז ועיין במשנה דפאה פ"ה מ"ו מה שדרשו מפסוק זה ובתוס' יו"ט שם ובפ"ז מ"ג עיי"ש ודו"ק, וכמדומה שגם הח"ס כתב כן דהאיסור הוא רק עליו ולא עליה, אבל הגאון בן המחבר נוב"ת אהע"ז סי' ל"ז ד"ה ומעתה כתב מפורש דגם האשה מוזהרת שלא תנשא תוך כ"ד חודש של הנקה דבמס' כתובות (ד"ס) מפורש האיסור גם עליה שאיתא שם מניקה שמת בעלה לא תנשא הרי שגם עליה הוא האיסור וכו' וא"כ איך נימא להתיר לה בשביל שיזכה הוא שלא יביא לידי איסור יחוד את"ד, אבל עיין בח"ס חאהע"ז סי' קמ"ו בביאור דברי המ"ל בהל' סוטה ומשמע מדבריו שגם עליה איכא איסור, ובפרט לפמש"כ האחרונים ומצאתי שכבר קדמה הב"מ בצלעות הבית סי' ה' דתקנה זו דינא הוא מעיקרא ומטעם פיסוק חיותא של תינוק דלא גרע התינוק שזכה בשדה אמו ממי שזכה בפריסות מצידה וכו' והכא בהצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתם לגרש אם עבר ונשא וכן מצאתי ת"ל במס' סוטה בירושלמי וכו' וזה לא שייך אלא במעוברת ודאי ולא בתוך ג' שעדיין לא זכה העובר כלל וכו' יעוש"ה א"כ בוודאי איסור גזל על שניהן הוא אומר, וכוונת הרמב"ם שאמר שזה איסור אחר, נמי י"ל דהיא איסור גזל ואין זה מאיסורין שמעכבין השתיה מחמת מנוקה מעון ביאה שו"מ בח"ס ח"ר מאהע"ז סי' ל' ל"א ל"ב וביותר בסי' ל"ג עיי"ש הביא דברי הב"מ עיי"ש וכתב ויתומים לאו דוקא ה"ה גרושה וזונה עיי"ש ושם בסי' ל"ב פליג על המצאת הגאון נוב"י דחבירי הוא למעט עכו"ם עיי"ש, וכן פליג ע"ז הגרעק"א כידוע ואכמ"ל:

שם ברש"י ד"ה לא שותות דכתיב תחת אשה, למדתי בפשיטות דקאי על ארוסה ושומ"י, דלא שייך זה על מעוברת חבירו, כמובן, עכשיו ראיתי במנ"ק מה שהקשה על רש"י והבין שקאי על מעוברת חבירו, ולדעתי פשוט הוא כמש"כ ונסתלקו דבריו כי דיבור זה שייך לעמוד א':

שם תוס' ד"ה מעוברת חברו יכו' נמתין עד שתלד וכו' ממונא דבעל הוא וכו', עי' במנ"ק מה שהעיר מזה על שו"ת שי"ע ח"א סי' י"ג שכ' דא"א שזינתה והרתה לזנונים דמותרת להמית הולד וכו' וכו' דמותרת להמית עצמה וה"ה הולד שירך אמו היא יעי"ש, והא הכא בנ"ד אין משקין אותה דילמא זינתה והא אם זינתה היא מחיובת מיתה בי"ש וא"כ מותר להמית הולד ע"כ, וי"ל קצת, דהתם הולד נוצר ע"י הזנות של חיוב מיתה וממזר הוא, אבל הכא מעוברת עצמו היא שהולד כשר וודאי ולא נתחייב אבר זה מיתה לעולם צריך להמתין, אך בלא"ה החם כתב היעב"ץ להתיר שתמית עצמה אבל אנן ב"ד אסורים להרוג הולד במקום שנוכל להמתין וז"פ ומה שהקשו התוס' על פרש"י דמה איכפת לן נמתין עד שתלד א"ל דעת רש"י דנפ"מ בהיה גוסס וחיישת שמא ימות ולא תקבל כתובתה והיא רוצה לשתות שבאומרת אינו שותה בלא"ה א"ש, גם תשאר בשם רע כל ימיה ובלא"ה יש לדבר בחשש שמא ימות לזמן מרובה עי' שו"ת ח"צ ובשעה"מ הל' סו' ועוד ואכמ"ל, וגם אם תפיל הולד תהי' אסורה גם ליבמה ותהי' זקוקה לחליצה והוא רחוק מכאן וגם תאסר על הבועל לעולם, והיא רוצה להיות מותרת לו, ולפעמים זכות תולה לה ועוד יש למצוא דחוקים כאלה וקמ"ל דמותרת לשתות ומשום דאין אנו מצווין על העוברין ועיין תוס' חולין ל"ג ובשו"ת מהרי"ט לענין אם מותרת להפיל הולד עיין בספר ראשון ואכמ"ל ועיין מנ"ל פ"ב דין ז' מה שפירש והעיר בדברי התוס', ואלא זה צ"ע בפרש"י דהא כיון שאימרת טהורה אני מה חשש יש כאן שלא ליקטלה לילד הא היא יודעת בעצמה וי"ל:

שם דלאו בת קינוי היתה דממעט לה בספרי מכי תשטה אשתו וכי' עיי"ש מלשון זה משמע דבכל הני דממעטי' מכי תשטה הדין כן ועיין במנ"ל פ"ב דין י"א ד"ה לא שנסתפק היכי דנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מהו אם גם באיסורי תורה הדין כן או לא עייש"ה, ובאמת בספרי ליתא הכי אלא להוציא אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה אלא כוונת התוס' כמו דממעטינן חלוצה לכ"ה, ובאמת חלוצה לא דוקא בכמ"ק שנישנה עיין תויו"ט ריש פרקין וכידוע ועיין תוס' רעק"א במשניות כאן ועיין מנ"ל שם דין י"ד בנטמאה לאחר קינו' יע"ש וצ"ע, ובלשון הירושלמי זה, עיין ברמב"ם פ"ב דין י' שהסביר בלשון זה לא היו לו בנים וכו' ונולד לו בן מגרושתו בין קינו לסתירה כבר נידחית מלשתות עכ"ל, ומשמע דמשום זה שהיתה גרושתו מעוברת לא מקרי האיילונות ראוי' וע"כ בשעת קינו היתה מעוברת כבר גרשתו וצ"ע, דלא גרע מהיתה לו אשה לחוד דמהני כמש"כ הכ"מ שם, ורוב יולדות ולדקיימא וי"ל גם שנולד לו בן בזנות או מפלגש ועין רא"ש פ"ק דכתובות ודו"ק, שוב למדתי בהמאירי וראיתי שהרגיש במה שהרגשתי לעיל דהא היא אומרת טהורה אני וז"ל הצח, מעוברת ומניקה משקין אותה ואין ממתינן לה וכו' שאם טהורה היא אין בזה חשש ואם טמאה היא אין עבורה בזו יותר מד"נ שהיוצא ליהרג אין ממתינן לה וכו' (עפ"י דברי התוס' צ"ע זה) ואם מיניקת היא ינתן למניקה ופלא על המנ"ק שלא הביאו, וראיתי בקרן אורה שהביא בשם הילקוט דר"ג דריש ונקתה ונזרעה זרע פרט לזרוע, מגיד שאין עוברה שותה הרי מבואר כדברי התוס' ז"ל דאינה שותה כשהיא מעוברת עכ"ל, ואני תמה דמשמע פשטות הלשון דממעט שאין עוברה שותה כלומר לעו' אינה שותה וכמו בכמ"ק דאמרו חכמים אינה שותה, וא"כ הוא נגד משנתינו דמעוב' עצמו שותה, וי"ל דזה שבא משנתנו לאפוקי מהספרי הנ"ל ולא כפרש"י ותוס' וצ"ע, וכמו לרשב"א דאמר איילונית אינה שותה, פירושו דאינה שותה כלל מדאו' וקאי בין על מעוברת עצמו ובין על מעוברת חבירו דאינה שותה משום שכבר נזרעה, ונפ"מ לענין מניקת חבירו ודו"ק, עוד הביא בשם הילקוט בשם הספרי זוטא דאיכא תנא דמרבי מתחת אישה כל הפסולין כגון אלמנה לכה"ג. וכו' לשתיה וראבר"ש פליג ואמר אין משקין את הפסולות ובתלמודן לא הובא מחלוקת בזה לא בבבלי ולא בירושלמי עכ"ל ועיינתי בילקוט והוא באמת דבר תמוה, גם עצם הברייתא תמוה דחשיב בין הפסולין בת ישראל לממזר וכו' מצרי ואדומי פצוע דכא וכרות שפכה לכותי' ולחלל ולרבות כל הפסולין שישתו הנה לכותי הוא בוודאי דבר שלא ניתן להאמר שבת ישראל לכותי אין כאן קדושין כלל ואין מבני ישראל, וצע"ג, ואין בידי כעת ילקוט עם פירוש הזית רענן ואף למ"ד עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מי' שבטים הוא בדוכתי דקביעי יבמות ט"ז ע"ב, לא ניתן לאמור כלל וז"פ ולפ"ז צע"ק במה שכתבו התוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה ושבעלה וכו' מפני שידוע פסול שלהן שאינן נבדקות ואין מביאין אותם לשתות והא שומ"י ס"ל לר"י דשותה ואלמנה לכ"ג נמי לזה המ"ד דספרי וכיון דאיכא פלוגתא לא ידוע לכ"ע כמש"כ התוס' ערכין גבי מקדש אחותו:

שם בתוס' דאי קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אפ"ה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכו' עיי"ש, יל"ע קצת לפי מאי דאמר ר"י יבמו' דף ל"ה חליצת מעוברת שמה חליצה ומשו' דאמרינן איגלאי מילת' למפרע דההיא דמעברה אפילו מפלה ימ"ש וא"כ ה"נ כיון דאיסור מעוברת הוא משים דלמניקה קיימה כמבואר ביבמו' דף מ"ב וא"כ כשהפילה אח"כ נימא אגלאי מילתא למפרע דההיא דמעברה אפולי מפלה ולא היתה קיימה להנקה ואמאי אינה שות' כשהפיל' הולד ואל"ק לפי דברי הנימק"י שם ודו"ק וקצרתי ובעיקר דבריהם על מש"כ ומת הולד וכו' כבר עמד על זה המל"מ בהל' סוטה דאי אליבה דר"מ צריך להוציא' אפי' מת הולד וכו' יע"ש ובקרן אורה, ומגיה כל זה מדברי התוס' עיי"ש, ואפשר לומר דמת הולד היינו נמי שמת תיכף כמו פיהק המת דאיגלאי מילתא דנפל הוי ולמפרע לא הוי מעוברת כלל ואפשר כה"ג גם לר"מ לא קנים ומותר להחזיר' והוא ד"ת וצ"ע לדינא שו"ר ביבמות ל"ו ע"ב דקאמר שם אין הולד של קיימא תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט אמר רבא ר"מ ור"א אמרו ד"א ר"מ דתניא וכו' משמע כמו שר"א ס"ל באין הולד של קיימא דמ"מ יוציא בגט ה"נ לר"מ אף שהפילה דאיגלאי מילתא דלאו מעוברת היתה מ"מ יוציא בגט וקניס שלא יחזיר עולמית וי"ל, וצ"ע בחדושי הרשב"א שם, ועל לשון הרמב"ם שאמר עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו ה"ז שותה שאין כאן עבירה, לפי פשטות הלשון ילע"ק מהא דקאמר ביבמות (ל"ו ע"ב) הנ"ל אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד ר"א הא דאמרן ר"מ דתניא לא ישא אדם מעוברת וכו' וכו' ע"כ לא קאמר ר"א הכא וכו' אשת אח דאו' אבל התם דרבנן כרבנן ס"ל ע"כ ועדיפא הו"ל למימר דהתם אין כאן עבירה כלל וצ"ל דרמב"ם לא אמר זה אלא משום שפסק כחכמים דיוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולפ"ז אין כאן עבירה ועיין במשל"מ שם, אבל לר"מ וודאי עבירה הוה, וכן משמע מדקאמר נמי תו התם ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא משום דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכו' מבואר דהוי כאן עבירה ועשו חיזוק לדברי', וי"ל, אך במה שהקשו שם התוס' וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר"י הא ס"ל גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכו' עיי"ש מה שתירצו, ולפירוש הרמב"ם יש לחלק ולומר דבעלמא גבי כתובה דהוא משום תקנה עשו חיזוק לדבריהם אבל הכא שאין כאן עבירה לכך ס"ל לחכמים דלא עשו חיזוק וצע"ק, ועיין בהגהות מצפה איתן שם על תוס' ד"ה ולא קתני וכו' ליישב קושית התוס' אליב' דהרמב"ם הנ"ל עיי"ש ומש"כ לעיל בחידושי כ"פ בע"ה:

ומה שכתבו התוס' הא לא רבי קרא לא קטלינן ליה יעו"ש נסמן אצלי מכבר עיין תוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא והגהות מצפה איתן שם עכ"ל, ועכשיו הרגשתי בחפשי כי הגאון רב"פ מסמן כבר לתוס' זה וט"ס בדבריו כ"ט ונ"ל נ"ט, ושם במצפה איתן הביא קושית הצל"ד מספ"ק דערכין מאי פריך פשיטא גופא היא, הא איצטריך דס"ד אמינא שממתינין משום שאסור להרוג העובר ולק"מ דהא כתבו התוס' סנהדרין דף פ' דס"ד כיון דנגמר דינו עם האם נהרג כמיתה שהרי חי ממנה עיי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם המהרי"ט ומש"כ לחלק על קושית המנ"ק על היעב"ץ ועיין היטב בשו"ת חו"י סי' ל"א אשר כל זה סובב דברי הגיעב"ץ זצ"ל בסי' מ"ג חל"א (ולא בסי' י"ג) וכמעט מבואר שם ביעבץ דעובר הנוצר באיסור יש לומר שמותר להשחיתו גם ולד כשר היכי דסייע בעבירה שיש בה מיתה וכו' עיי"ש:

שם בתוס' ד"ה אמר וכו' תימה ור"י למ"ל לנפשיה וכו' הפסידה ע"כ לולא דברי התוס' היה מקום לומר בפשטות דכל כי האי אין זה הפסד לנשים הצנועות נגד הפסד איסור יחוד וקטטות בעלה ומחיקת השם כמו שכתבו האחרונ' והוא ע"ד שכתב המהרש"א בח"א ברכות שם (ל"א ע"ב) דמשום יולדת בצער לא תעשה עצמה נחשדת ע"י סתירה לקנא לה בעלה אבל בעקרה משום בנים וכו' עי"ש, ובזה יל"פ דאפשר שגם בעבור זה תעשה, אבל העיקר הקושיא נראה מלשון התנא הוא „בזו הואיל ולא נסתרה הפסידה”, ובזה י"ל דאין זה הפסד כ"כ, שבעבור זה לא תשלם התורה שכר לנמצאת טהורה, ודו"ק, ולא תשתנה הטבע בזה ובשירי קרבן פ"ג מתרץ דר"י ס"ל כראב"ש דאפי' טהורה ששתתה סופה מתה בתחלואים רעים נמצא דיולדת בצער לא תסתתר בשביל שתלד בריוח שהרי סופה שתצטער יותר ואף בשביל שתלד זכרים לא תסתתר אבל בשביל שתלד מקבלה על עצמה הצער וכו' וז"ב עכ"ל, ובמראה הפנים שם ראיתי שהראה פנים כמש"כ ובאופן אחר שתסתתר עם בנה, שאין בכאן איסור יחוד ואפ"ה מקנא לה כדפסק הרמב"ם יע"ש, ועיין בהגהות רצ"ח כאן ויש להעיר דלר"ע לשיטתו אפילו מצא אחרת נאה ממנה יכיל לגרשה ועיין תוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה רבי וכו' מה שהקשו דר"ע ס"ל אפילו וכו' ואפ"ה ס"ל דקינו חובה עיי"ש ואפשר נפ"מ למוש"ר ואנוסה דא"י לגרשה ועיין בצל"ח שם בברכות ותבין:

שם מד"ת אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל, עיין תוס' ד"ה וזו וכי תימא וכו', עיין בשו"ת שאילת יעב"ץ חל"ב סי' צ"ז שכתב והממזר פשוט בעיני שחייב בפ"ו גם ראיה לדבר מסוטה דף כ"ו דקאמר כאן אשת ממזר שותה וכו' מהו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל וק"ל עיי"ש ולכאורה י"ל ראיה זו דא"ל דהתם משום גודל השלום שלא יגרש הממזר את אשתו מכריע על הסברא דאפושי פסולין אבל אין ראיה שמחויב לישא אשה, גם הפמג"ד או"ח סי' ר"מ במש"ז כתב להסתפק בזה אם פסולי קהל מצווים בפ"ו עיי"ש שנשאר בצ"ע, ועיין ביור"ד סי' רע"ד שממזר פסול מלכתוב ס"ת ועיי"ש בש"ך ועיין בשו"ת ח"ס יור"ד סו' רע"א בזה ודו"ק ויש להעיר מהא דאמרינן בסוף הוריות (י"ג ע"א) במשנה דכהן קידם ללוי לוי מישראל ישראל לממזר, ופירש הגמרא הטעם שזה מיוחס וזה אינו מיוחס עיי"ש ולמה צריך לטעם זה, הלא פשוט שהוא קודם שהוא מקודש מטעם שמצווה על מצות יתרות משהממזר מצווה, וכן בהא דמסיים המשנה התם דממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, הא מ"מ הוא מפוטר מכמה מצות ומה יועיל שהוא ת"ח, וכי אשה ת"ח תקדים לאיש ויש לעיין באמת בזה, ועיין בירושלמי שם הל' ז' כסית אשת חבר וחיי ע"ה כסות א"ח קידם לחיי ע"ה מפני כבודו של חבר לא אמרו אלא כסות א"ח וחיי ע"ה אבל אם זה להחיות וזה לכסות אותו שלהחיות קודם יע"ש ואכ"מ בזה. ומזה אין ראיה מדפסקינן באהע"ז סי' א' שיוצא בממזר מצות פו"ר וא"א שאינו מחויב בפו"ר א"כ לא יקיים האב מצוה זו דהוי כמו סריס וגרע מבתו כי לא על נקלה ימצא מי לישא וכדומה דיש לדחות וז"פ ומה שהקשו האחרונים על דין הנ"ל דהא הוי מהב"ע עיין מהרי"ט אלגזי וס' פר"י הקשה כן ביעב"ץ שם ותירוצו אין בו כדי נ"ט, והעיקר כמש"כ האחרונים, ואפשר לכך נתכוון. אגב ראיתי שם בס' צ"ח שהקשה אתמורה לא לילקי דהא איתא בשאלה עיי"ש, ונעלם ממנו פסק הרמב"ם דאין שאלה בתמורה, משום דאיתא בטעות כידוע ברמב"ם הל' תמורה:

ועיין בפר"ד דרך הקודש בשם מהר"י בסאן אי זרע פסול בכלל זרע ובפמג"ד בפתיחה כוללת בחלק החמישי אות ה' הביא דבריו וז"ל וז"ש חנה (שמואל א) זרע אנשי"ם חשובים כמ"ש במדבר ה' ונקתה ונזרעה זרע כשר אלך ואסתתר דילמא יהיב לה זרע פסול ומה תקיפות אלא כאמור וכו' עכ"ל, ולפ"ז ילע"ק הא באמת כתיב ונזרעה זרע ובעינן זרע כשר ולא זרע פסול ומדוע אשת ממזר שותת, ועיין בירושלמי סוף הלכה א' שהבאתי לעיל בחידושי דבאמת דריש כן לענין אלמנה לכ"ג יעו"ש ובשעה"מ פ"ו הל' ה' מעכו"ם והגהות מהרי"ש נ"ז ז"ל ויל"ע, וצ"ל דהאי מ"ד לא ס"ל דרש זה, ועיין בילקוט ובמד"ר כמה פירושים על פסוק זה ואכמ"ל:

גם נראה מדאמרינן כאן דממזרת ואשת ממזר שותה וכן אשת גר משמע דגם גר ממזר וכל פסולי קהל הוה בכלל ערבות, ועיין פמג"ד בפתיחה כוללת סוף חלק שלישי ובסוף חלק ראשון שחוקר בזה עיי"ש ודו"ק כי קצרתי, ועיין בספר כלבו ריש הל' מגילה עיי"ש. וגם נשים הם בכלל ערבות כידוע והדברים עתיקים:

שם בני ישראל ולא גרים קמ"ל, ואימא ה"נ ואמרת רבויא הוא, עיין תוס' ועיין לעיל שם ברש"י ד"ה הא וכו', ובילקוט בשם ספרי זוטי דבר אל בני ישראל ע"י ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הגרים ועוד שם בשם הספרי כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכ"ג וכו' וכדברי עקביא אף המשוחררת ואשת גר וכו' ואשת אחיו שסטית מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם בעשה ומניין בלא תעשה אמרת וידבר ה' אל משה לאמר ועדיין אין במשמע אלא אשתו הנשואה ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהיא לו משום אישות אמרת לאמר ואמרת אליהם עכ"ל, ואין בידי הזית רענן לראות ולהבין פירושו ועכ"פ י"ל דתרתי שמעינן מנה ושייכות דברי עקביא להפסוק דכי תשטה י"ל עפ"י מה שכתב הרע"ב דכי תשטה אשתו יצתה זו ששטתה כבר עיין בק"א:

עיין בקרן אורה אם פליגי עקביא וחכמים בגר שנשא גיורת או גיורת לחוד עיי"ש, ואפשר לפרש עפ"י זה מה שהשיב להם עקביא דוגמא השקוה, דעכצ"ל דהא דהביאו חכמים ראיה מכורכמית שפחה ע"כ דבעלה נמי גר הוה או עבד משוחרר וכמש"כ הק"א, וע"ז השיב להם עקביא דוגמא השקוה, התם לכך השקוה דהיתה נשואה לישראל ודוגמת אבות נשיאי ישראל שרק מצד אחר היו גרים, וכמו שכתב התוס' יו"ט במסכת אבות פ"א מ"י בשם רבינו בעל דרך חיים דאמן היה מישראל ולכך השקוה אבל בגר שנשא גיורת אין משקין ועיין מש"כ עוד בזה בהגהות פורת יוסף וע"ד הקרן אורה הנ"ל:

ועל מאי דפריך ואימא ה"נ, פירש למעוטי גרים וכמו שפירשו בתוס' ד"ה וזו וכו' אבל לעיל בני ישראל משמע בהדיא למעוטי גרים, עכ"ל עיין בתוס' סוכה כ"ח ע"ב ד"ה לרבות דהביאו סתירה בזה אי גרים בכלל בני ישראל ועיי"ש ובמקום הנסמן ולא הביאו התוס' מכאן ועיין בילקוט שלח דבר אל בני ישראל בני ישראל חייבין בחלה או בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם רבה נשים ועבדים וכו' עיי"ש וכן יש כ"פ בילקוט, ובספרי פ' תצא בישראל אין לי אלא ישראל גרים נשים ועבדים מניין ת"ל והוצאת את האיש הוא וכו' עיי"ש, ובפמ"ג בפתיחה כוללת בחלק השני אות י"ח צדד בזה אי גרים כשרים לעשות ציצית ואי חייבים כלל בציצית משום דברי התוס' סוכה הנ"ל, ועיי"ש באות כ"ב ואכמ"ל בזה, ולא הערו בזה המפרשים, ועיין בנזיר דס"א בני ישראל ולא הגויים ואמרת לרבות עבדים עיי"ש דלא קאמר גרים וגם מדהקשה שם למ"ל קרא וכו' ע"כ לא מיירי בעבד משוחרר ודו"ק, ובמד"ר פ' נשא, סי' ל"ג או בני ישראל פרט לגרים א"ר איש איש לרבות את הגרים ד"א איש איש לעשות אשה כאיש ד"ר ר"ע ד"א איש איש לרבות אשת חרש וכו', ועיין בשו"ת אמונת שמואל סימן ז', ובהגהות טורי אבן להרמב"ם פ"ב מסוטה דפוס ווילנא:

שם אשת סריס שותה וכו' קמ"ל, ופרש"י בסריס חמה קאמר וכו' וב ובתוס' הקשו על זה יע"ש, ובמשל"מ פ"ב דין ו' ד"ה ואשת סריס מתמיה על רש"י ותוס' דאמאי לא מוקמי למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גוונא סריס ומיירי שהנשים היו מותרות לבעליהם דהיינו גיורת או משוחררת או נתינה או אחת מן הספקות שכל אל מותרות לפ"ד וזו כוונת הרמב"ם שאמר ואשת סריס חמה או סריס אדם המותרת לבעליהן את"ד, וזכה לכוון לדעת המאור שבתורה שכ"כ המאירי כאן בד"ה אשת סריס וכו' ומ"מ אפשר לפרשה אף בסריס אדם ובאשה המותרת לו כגון גיורת וכו', ולענין הא דבעינן שקדמה שכיבת בעל וכו' עיין ברש"י ובמשל"מ שם, ובמאירי שם כתב וא"ת ואף אשת ס"ח האיך שותה והרי קדמה שכיבת בועל י"מ שנסתרה (צ"ל שנסתרס) בי"ש אחר שכיבה וי"מ שאף סריס מעיקרו אע"פ שאינו בר זריעה להוליד בר שכיבה הוא וכן פירשו גדולי הרבנים וממה שכתבנו אתה למד מה שאמרו בתלמוד המערב בפ"ב שהגר שנשא גיורת משקה וכן כל כיוצא בזו עכ"ל דברים אלו אין אני מבין איזו שייכות יש לה לגר שנשא גיורת ועיי"ש בע"ב ד"ה קנא ויל"ע, ובילקוט שמעוני בשם ספרי זוטי ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסרים, מבלעדי אישך להביא את אשת הסריס על הכל מתנה עמה, וכן הביא הק"א הירושלמי וספרי דמרבינן מאת כי שטית תחת אישך לרבות אשת סריס עיי"ש ובתויו"ט כאן ד"ה אשת סריס וכו' כתב והא דבסוף פ"ח דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין, משום דעיקר סריס אדם הוא פ"ד וכ"ש להכי לא מצי למיתני וזו היא דעת רש"י שגם סרים דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל עכ"ל, והכי מוכח נמי מדלא משני הגמ' ביבמות דף ע"ט דהמשנה דסריס אדם מיירי באופן שמותר לבא בקהל, א"ו דסתם סריס אדם הוי בדרך פסול שנסתרס ע"י אדם, והנה מגמרא דידן הוכיח הבא"י סי' ד' ענף ג' דא"א לומר בגוונא דנישאת לאיש שאין לו גבורת אנשים הוה מום לבטל הקדושין דלא ע"ד כן ניסת לו, דהרי חזינן הכא דאשת סריס שותה ופי' הרמב"ם בפה"מ דזה מקרי אינו בר שכיבה ועכ"ז שותה, א"כ אף דנימא דמיירי בהכירה בו מקודם הנשואין ולכן לא הוי קד"ט עכ"ז קשה הא לשיטת הרמב"ם הויא זו חיפה שאר"ל א"כ לא מקרי בשם נשואה אלא בשם ארוסה וארוסה הא אינה שותה, ומוכח מזה דהרמב"ם מודה באשת סריס דאף דלא הוי ב"ש מ"מ מקרי חופה הרל"ב כיון דהוא מצד עצמה ראוי' לביאה ולכן הוי חופה מעליא זולת לשיטת רש"י דמיירי בנסתרס אחר שנשאה וכו' יעוש"ה, ויש להעיר דיש לפרש כוונת הרמב"ם בפה"מ שז"ל „וכמו כן אשת סרים ואע"פ שאין לו שכיבה” וי"ל כוונתו כמש"כ רש"י דלאו בר זריעה הוא אבל מ"מ בר שכיבה הוא וא"כ אין התחלת ראיה כלל מכאן דהוה שפיר ראל"ב כיון שהוא בר שכיבה ומתקשה, וכמו שפירשו ר"ח לקמן בע"ב ד"ה שחוף וכו' יע"ש וכמו שהאריך בזה הש"א ועיין לעיל במ"פ מש"כ בזה, אך באמת הצדק אתו דהא מבוא' ברמב"ם פ"א מא"ב דסריס חמה אינו מתקשה כלל וע"כ הא דאשת סריס שותה הוא בכה"ג דאין לו גבורת אנשים כלל ואפ"ה מקרי בר שכיבה וישאר קושית הבא"י, אך לשיטת הר"ח הנ"ל צ"ל דגם הסריס מתקשה קצת כמו השחוף ולכך אשת סריס שותה ועיין היטב במנ"ח מ"ע רס"ו שהבאתי שם וקצרתי אך עיקר סברתו שכתב דהוי חופה דר"ל איני נראה, יעיין עוד בספרו עין יצחק ח"ר חאהע"ז סימן כ"ד אירע עובדא בכה"ג ודן שם להקל מחמת ס"ס עיין שם היטב, ובאות ל"ב שם מביא ג"כ מה שכתב הכסא דהרסנא שבשו"ת ב"ר סי' ש"מ דבזה וודאי דדין נשואה אין בזה לכו"ע אף להחולקים על הרמב"ם בחופת נדה מודו בכאן יעו"ש, ובאות מ' שם כתב דס"ח שקידש הוי קדושין דרבנן יעו"ש ולא ידענ' האיך ניחא ליה הא דאשת סרים שותה יעי"ש עוד, ובגליון שם כתבתי בזה"ל ומצאתי נמי כה"ג בשעה"מ הל' אישות בקונטרס חופת חתנים סוף סעיף ד' בשם המשפטים ישרים בראובן שנישא את בת שמעון ונכנסה לחופה ולא קרב אצלה וכו' וגם נתגלה הדבר שלא היה לו גב"א דלכ"ע אין הבעל יורשה וכו' ובתשובת מיימוני דשייכי להל' אישות סי' ו' עיי"ש ומסיק להלכה ולא למעשה עיי"ש ולפלא לי שלא העירו ליישב א"כ הא דאשת סריס אמאי שותה, הא עכ"פ ארוסה הוית אף דנקרא שכיבת בעל, מ"מ לא הוי בעל נשואה כלל אלא ארוסה לדברי האחרונים הנ"ל אם לא כמש"כ רש"י דנסתרס לאחר שנשאה, ויל"ע בכד"ה שם שאין בגבולי לעיין שם, והנה מתשובת הריצב"א שמציין השעה"מ הנ"ל מבואר באם הודה שא"י להתקשות יוציא ויתן כתובה אלא שתוספות לא יתן לה יעו"ש ואפשר לומר דהוי מדרבנן כמש"כ העין יצחק שם, אבל עכ"פ הו"ל להזכירו ולדברי השעה"מ הנ"ל, ועיין בחות יאיר שם שהביא העי"צ שכתב בזה"ל הניחא בס"ח שיש לו רפואה דאפשר משום כך גמרה דעתה להתקדש אף כי זה דוחק וכו' וא"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם דסריס הוי קדושין י"ל בדידעה זו שנתקדשה לו א"נ בסריס דמצי בעיל לה מיירי כמ"ש המפרשים גבי פוטיפר וכו' יע"ש, ועיי"ש בהשמטות:

שם ע"י כל העריות מקנין וכו', הנני לציין כאן הערה קטנה לפי מה שראיתי בשם הפנים יפות פ' קדושים שכתב דהא דאמר שמואל דא"צ לראות כמכחיל בשפופרת ה"ד בעריות, אבל בזכר דאין יצרו תוקפו כ"כ צריכין עדים לראות כמכחול בשפופרת ע"כ ולפ"ז נ"ל ג"כ דבעריות שאין יצרו מתגבר ותוקפו כגון באב לבתו ואחותו וכדומה שבטלו הסנהדרין יצרא דידהו ועיין בפ' חלק שאמרו לו לאמון מה הנאה יש לך ממקום שבאת וכו' יעו"ש א"כ י"ל דבעינן שיראו כמכחול וכו', וד"ז צ"ע מספ"ק דמכות יעו"ש וקצרתי ויש לעיין בספר מלבושי יו"ט להגאב"ד ד"ק מיר העובדא באחד שבא על אחותו יעו"ש, וכמו כן ראיתי בשם הצ"צ מליבאוויטש בסי' כ' כנדון זה, כן בזכרוני שראיתי בשו"ת הבית יוסף חאהע"ז בענין עגונה שכתב דבה דאמרינן בכמ"ק אשה וכלי זיינה עליה דבארצות ישמעאל שחשודים על מ"ז גם באיש י"ל הסברא דכלי זיינו עליו וניצול ממות יעש"ה, ובמקומות אלו נסחרים ג"כ דברי הפנ"י הנ"ל ומכאן יש להעיר דפריך פשיטא, הא י"ל דקמ"ל אפילו מאביה ומבנה שאין להם הנאה ובטלו יצה"ר, וסד"א דמסתי' בעלמא אינה שותה כלל וספיקא כמאן דליתא דמי קמ"ל ויל"ע, ואין בידי הפנ"י הנ"ל לעיין בו בסבר פנים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף