אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כו

יום שני ג' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף כו

סתירת אשה כדי לזכות בהבטחת 'ונזרעה זרע'

שינוי לשון הסוגיות בטענת 'אם כן יסתרו כל העקרות'

בברייתא המובאת במסכת סוטה (כו.) איתא: "'[ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא] ונקתה ונזרעה זרע' (במדבר ה כח) - שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל, אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה. אם כן מה תלמוד לומר 'ונקתה ונזרעה זרע', שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח, נקבות - יולדת זכרים, קצרים - יולדת ארוכים, שחורים - יולדת לבנים, ע"כ.

ובלשון אחרת נמצאת ברייתא זו במסכת ברכות (לא:): דתניא 'ונקתה ונזרעה זרע' מלמד שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל. אמר לו רבי עקיבא, אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפקדת, אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים, אחד יולדת שנים.

ומלבד מה שעמדו המפרשים לבאר מה שנראה כהיפוך השיטות בין שתי הסוגיות, שדעת רבי ישמעאל כאן היא דעת רבי עקיבא שם, ולהפך. הרי שמלבד זאת עמד הצל"ח (ברכות שם) גם על שינוי הלשון בטענת הסובר שאם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, שבסוטה סיים את דבריו: וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, ואילו בברכות סיים: וזו שלא קלקלה נפקדת. ובפשוטו הגמרא בברכות רק מתארת את סוף אשר יארע, שאחרי שיסתרו מי מביניהם שלא תקלקל עם מי שנסתרה עמו - היא תפקד ותצא מעקרותה. ואילו הגמרא בסוטה מוסיפה דבר אחר, והוא טעם לכך שאין ראוי שאכן יסתרו כל העקרות באופן זה, ודוקא 'זו', הצדיקה, 'הואיל ולא נסתרה הפסידה'.

קושיית היד המלך מה איכפת לן שהעקרה תעשה תחבולה בכדי שתוליד

ובספר יד המלך (סוטה פ"ב ה"א ד"ה ובלימודי, הביאו המהר"צ חיות סוטה שם) כתב להקשות: יש להבין, דמה הקשה רבי ישמעאל לרבי עקיבא 'אם כן כל העקרות יסתרו', ומה בכך, ואנן מה איכפת לן בזה שהעקרה תעשה תחבולה להעיר עליה רחמי שמים בכדי שתוליד, עכ"ד.

וכתב ליישב בדרך פלפול, דהנה בגמרא בסוטה (ג.) איתא: דתני דבי רבי ישמעאל, מפני מה האמינה התורה עד אחד בסוטה, שיש רגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה ויש עד אחד שנטמאה. ולמדו זאת חז"ל מהכתוב (במדבר ה יג): "ועד אין בה" - הא יש בה, אסורה.

ולכאורה, אם אכן אשה עקרה תיסתר כדי לזכות בהבטחת התורה 'ונזרעה זרע', נמצא שאשה עקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, ודינה שיוציאנה הבעל, הרי שאין לה עצה טובה יותר מזה שתסתתר. שכן באופן זה ממה נפשך, אם ירצה הבעל להשקותה - מה טוב, שתזכה להבטחת התורה 'ונזרעה זרע'. ואף אם לא ירצה הבעל להשקותה, ויוציאה ויתן כתובה, הרי גם בזה לא הפסידה כלל בסתירתה, כיון שבלאו הכי היו כופין אותו להוציאה כיון שעברו עשר שנים ולא ילדה. ואם כן באשה כזו הרי ודאי שאין כל 'רגלים לדבר' במה שקינא לה ונסתרה, ולפי זה ישתנה הדין בה ועד אחד לא יהיה נאמן על טומאתה. וכיון שהתורה לא חילקה באומר "ועד אין בה" - מוכח שאף באשה זו עד אחד נאמן, וזו היתה כוונת רבי ישמעאל באומרו 'אם כן כל העקרות יסתרו' - שאם אכן כן הרי אין כאן 'רגלים לדבר' ואיך סתמה התורה שלעולם עד אחד נאמן על טומאתה.

קושיית התוספות שיקשה רבי ישמעאל על עצמו שכל היולדות בצער יסתרו

והנה התוספות (סוטה שם ד"ה אמר) הקשו על קושיית רבי ישמעאל לרבי עקיבא 'אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו': תימה, ורבי ישמעאל לימא ליה לנפשיה, 'יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה', ע"כ. דהיינו שגם לרבי ישמעאל יש להקשות אותה הקושיא, שמאחר וסוף סוף הבטיחה תורה 'ונזרעה זרע', ותועלת יש לה בדבר זה, אם כן יש לחוש שנשים שיולדות בצער, או שיולדות נקבות, או שבניהם קצרים או שחורים, יסתרו כדי שיזכו בהבטחה זו.

וביד המלך יישב קושייתם לפי דרכו, שהרי נתבאר שכל טענת רבי ישמעאל היתה בעקרה כזו ששהתה עשרה שנים, ובאופן זה יודעת היא בתורת ודאי שהיא עקרה באמת, ואין קושייתו על סתם עקרה שאין לה בנים. ואם כן יש לחלק ולומר שרק אשה כזו שאין לה כל הפסד בסתירתה, כי אף אם בעלה לא ירצה להשקותה ותאסר עליו אין לה הפסד בכך, כיון שבלאו הכי עליו להוציאה - רק באשה כזו אין 'רגלים לדבר' וקשה כנ"ל מדוע עד אחד נאמן בה. אבל אשה שיולדת בצער או קצרים או שחורים וכדומה, הרי עדיין יש לה לחשוש שמא על ידי הסתירה תעורר את קנאת בעלה שעד עתה ישבה עמו בשלוה, ולא ירצה להשקותה ותאסר עליו. וכיון שכן הרי עדיין יש 'רגלים לדבר' כי אילו היה ליבה תמים היה לה לחוש לנפשה שמא תאסר לבעלה על ידי זה, כיון שלא ירצה להשקותה. ומכך שלא חששה לזה הרי שיש רגלים לדבר שנתפתתה אחר יצרה הרע - ובאמת כוונת הסתירה היתה לזנות, ושוב יש להאמין עד אחד על טומאתה, ולא קשה כלל ש'יסתרו כל היולדות בצער'.

ביאור המהר"צ חיות שכל העקרות יסתרו ויגרמו למחיקת השם

והמהר"צ חיות העלה מהלך אחר בביאור קושיית רבי ישמעאל, וזאת על פי מה שמבואר במשנה (סוטה ז.): היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה... ואומר לה... עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. ובגמרא (ז:) מבואר שמאיימים עליה רק קודם שנמחקה מגילה. ופירש רש"י: כדי שלא ימחה השם מאיימין שלא לשתות, ע"כ. ומעתה, מבאר המהרצ"ח, זו גם כן טענת רבי ישמעאל שאם כן כל העקרות יסתרו, ויגרמו למחיקת השם הגדול.

והגמרא בברכות (לא:) דורשת את דברי חנה בתפילתה, ובכלל הדברים איתא כך: "אם ראה תראה" - אמר רבי אלעזר, אמרה חנה לפני הקב"ה, רבש"ע, 'אם ראה' מוטב, ואם לאו 'תראה'. אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע".

ובשו"ת בית יצחק (או"ח סימן י) הביא תשובת הרמ"א (סימן ק) שכתב לחדש על פי מה שנמצא בכמה פוסקים שעיקר איסור מחיקת השם אינו אלא בעושה כן דרך השחתה, אבל בעושה לצורך תיקון אין בכך שום איסור. והוסיף הרמ"א שכך גם במגילת סוטה, מה שהכהן מוחק את השם אין בזה שום איסור כיון שעושה כן לצורך השקאת הסוטה.

ובזה יישב מה שמצאנו (סוכה נג.) שכשחפר דוד את השיתין ועלה התהום וביקש לשטוף את העולם, אמר דוד, מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח. ונשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדשוה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה, אמר ליה שרי. וצ"ע הלא שם התירה התורה בפירוש לעשות כן, וכיצד למד מכך דוד להתיר אף להשליכו לשיתין ולמוחקו. אמנם לפי מה שנתבאר הרי אין איסור כלל במחיקה לצורך, ואדרבה דבר זה למדו מסוטה שהתירתו תורה כיון שאין בו איסור.

ביאור הבית יצחק שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם גרם מחיקת השם אסור

וכתב הבית יצחק להביא ראיה לשיטת הרמ"א מדברי חנה הנזכרים, שאמרה כלפי מעלה שאם לא יוולד לה בן הרי שתלך ותסתתר, וקשה הלא בכך תגרום למחיקת השם - ואיך תגרום איסור מחיקת השם. ואין לומר שכיון שהכהן לא ידע האמת הרי שלו מותר לנהוג כן, שהרי אין זה היתר אלא רק דיחוי עשה ללא תעשה, ואסור לגרום לכך לכתחילה. וכתב לדחות, שיתכן ואין איסור כלל בגרם מחיקת השם, וממילא האשה אינה אלא גורם והכהן עצמו אינו יודע אם טהורה ואין לו איסור.

ועל פי זה הוסיף וביאר הבית יצחק את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שעל טענת רבי עקיבא [כגירסת הגמרא בברכות] שכל העקרות יסתרו לא מצינו שהשיב רבי ישמעאל, ויש להבין מדוע לא חש לקושיא זו. והנה בגמרא בשבת (קכ:) מבואר לענין טבילה כששם כתוב על בשרו, ד"שאני התם דאמר קרא (דברים יב ג-ד) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם" ש"עשייה הוא דאסור, גרמא שרי".

אמנם רש"י בפירושו לתורה (שם) הביא לימוד אחר מהכתוב 'לא תעשון כן לה' אלקיכם': אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב, ע"כ. נמצא שרבי ישמעאל עצמו לא לומד ילפותא זו, ואם כן יש לומר שהוא סובר ש'גרמא במחיקת השם' אסורה, ולכן רבי ישמעאל לא הוקשה לו כלל שכל העקרות יסתרו - שהרי אסור להם לעשות כדבר הזה שבכך גורמות הם למחיקת השם, ורק רבי עקיבא שדרש את הפסוק 'לא תעשון' כדרשת הגמרא בשבת, וסבר שמחיקת השם בגרמא מותרת, הוא שהקשה שאם כן יסתרו כל העקרות.

חידוש הכרם נטע שעקרה שאין לה בנים אין שלום בביתה והתורה מתירה מחיקת השם לכך

בשונה מדעת המהר"צ חיות והבית יצחק, כתב בספר כרם נטע (סוטה שם) חידוש גדול: ונראה דמה שתגרום מחיקת השם נמי אין איסור, כיון דהתורה התירה מחיקה לעשות שלום שלא תתגרש - הוא הדין בעקרה, דכל שלא נפקדה אין שלום. ולפי חידושו, שעקרה שאין לה בנים ואין שלום בביתה יכולה לגרום למחיקת השם ולכן יכולה להיסתר על פי דין, תמה הכרם נטע על קושיית התוספות הנזכרת - מדוע לא הקשה רבי ישמעאל על עצמו, שכל מי שיולדת בצער או נקבות או קצרים או שחורים תיסתר. ותמוה, הלא אלו ודאי אסורות במחיקת השם, וכל הקושיא היא רק על עקרה שאין שלום בביתה ומותרת במחיקת השם כדין סוטה.

ביאור המראה הפנים שעיקר הקושיא שהצנועה תפסיד

ולעיל הבאנו חילוק הלשון בין סוגייות הגמרא בברכות ובסוטה, ולשון הגמרא בסוטה היא: אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה. והמדקדק בלשון הגמרא ימצא לכאורה שבאמת לא הוקשה לגמרא כלל עצם מה ש'יסתרו כל העקרות ויפקדו' וכמו שתמה היד המלך "מה איכפת לן בזה שהעקרה תעשה תחבולה להעיר עליה רחמי שמים בכדי שתוליד", אלא כל עיקר הטענה היא כמו שממשיך ואומר: "וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה". וכך ביאר טענה זו המראה הפנים (סוטה פ"ג ה"ד): דהרי עיקר קושיית הבבלי הוא דצנועה תפסיד, דלא תרצה לעבור על ייחוד, והלכך מסיים 'וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה', כדפירש רש"י [זה לשונו: וזו, כל אשה צנועה עקרה, משום דלא נסתרה הפסידה].

אמנם בלשון הגמרא בברכות "ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפקדת" לא משמע כן, אלא אם כן נגיה בגמרא כהצעת המסורת הש"ס על אתר "וזו שלא קלקלה נפסדת", ולפי זה ה'קלקלה' הולך על עצם הסתירה ולא על הקלקול בדבר עבירה במהלך הסתירה. כך גם בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) הלשון הוא: אם כן ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו, ע"כ. ומשמע שעצם הסתירה היא הקלקול, ועליה הטענה. [ועמד בזה המראה הפנים שם].

כיצד יסתרו העקרות ולא יחששו לאיסור ייחוד באשת איש

ולכאורה הקלקול בסתירה הוא משום 'מחיקת השם' וכמו שנתבאר. אמנם המראה הפנים בדבריו מעורר נידון אחר שיש לאסור סתירה זו, והוא "דלא תרצה לעבור על ייחוד", ועמד על כך החתם סופר בתשובה (אה"ע ח"ב סימן קב) ורצה ליישב לדעת הרמב"ם שקינוי וסתירה הוא אפילו בנסתרה עם שנים או שלשה כשרים, ואם כן נמצא אופן של סתירה שמדין יחוד מותר, אך עדיין אפשר שיקפיד בעלה ויקנא לה וישקה אותה "ונקתה ונזרעה זרע". אמנם צריך עיון שהרי הגמרא אומרת 'וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה' - ולמה באמת לא תסתר באופן זה ונזרעה זרע, וצריך לומר שחוששת משום מחיקת השם, אך אם כן יקשה שוב מי התיר לה, ואם ננקוט שגרם מחיקה מותר תחזור שוב הקושיא מדוע באמת לא תיסתר.

ובמראה הפנים יישב לפי ביאורו את קושיית התוספות מדוע לא הקשה רבי ישמעאל לנפשיה שכל היולדות בצער וכדומה יסתרו כדי שילדו בריוח. וביאר שמאחר וכל החסרון הוא משום "דלא תרצה לעבור על ייחוד", אם כן יש לה עצה והיא שתיסתר עם קרובים שאין בהם משום איסור ייחוד, כגון אביה או בנה, ומאידך לענין קינוי נפסק ברמב"ם שמקנא לה מאביה ובנה כיון שבקפידתו של בעל תלתה התורה דין סוטה. ואם כן על רבי ישמעאל לא קשה כי כיון שכל עיקר הטענה הוא שמי שלא נסתרה נפסדת, הרי שכיון שיש אופן של סתירה בהיתר סרה טענה זו. משא"כ לדעת רבי עקיבא שעקרה נפקדת, הרי עקרה יתכן ולא יהיה לה עצה זו, שהרי אין לה בן ובאופן שלא יהיה לה גם אב ולא יהיה לה עם מי להתייחד בהיתר - תפסיד. [ויש להעיר שהרי גם לדעת רבי ישמעאל אחת הנשים היא מי שיולדת נקבות, ואם כן גם לה יתכן שלא יהיה עם מי להיסתר, שהיא צנועה ובן אין לה ואם אין לה אב אין לה עם מי להתייחד, ויל"ע].