מנחה חריבה/סוטה/כה/ב

מנחה חריבה סוטה כה ב

דף כ"ה ע"ב

מעוברת חבירו וכו', הנה הרגישו כבר כמה גאונים להקשות דהכא תנן מעוברת חבירו וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז, וא"כ אזלינן בתר דרבנן אף שמדאורייתא ראוי' היא רק מדרבנן א"ר, ובסוכה כ"ג ע"ב בעושה סוכה ע"ג בהמה ס"ל לר"מ דכשר דמקרי ראוי' לשבעה כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורק רבנן גזרו מקרי ראוי' לשבע' ומדוע כאן אינ' שותת עיון בהגהו' רצ"ח כאן וז"ל אבל חכמים דר"מ כאן אזלי לשיטיתיה' כיון דא"ר מדרבנן מקרי א"ר לשתיה, אלא דסיבה אחרת יש בכאן שיכול להפרישה וכו' ועיין בהגהות מלא הרועים הכא שכותב לעיין בספרו הגדול מלא הרועים ערך איסור דרבנן יע"ש ואין ספרו בידי וכן הקשה בזה בהגהות מצפה איתן ותירץ דשא"ה דאין האיסור בגופו של דבר רק היום גורם, משא"כ הכא דהוי האיסור בגופו והכי מחלק המרדכי בפ' לה"ג גבי מהב"ע בין איסור שהוא מצד עצמו כמו טבל לאיסור שהיום גורם כמו מוקצה עיי"ש ומש"כ בענין ת"כ בסוטה למ"ד כתובה דרבנן בר הארכתי בזה בחידושי לעיל (די"ז) דף ע"ו מדפי הספר, וכמדומה שנעלם ממנו התוס' גיטין שהבאתי שם, ועיין היטב בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז י"ז שעפ"י דבריו שם על דברת השעה"מ הל' לולב י"ל ג"כ קושיא זו עיי"ש, ועיין בענין זה בכ"מ ובמשנה למלך הל' נערה בתולה לענין איסורי דרבנן וכן בחלוצה כאן ובתויו"ט כאן ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש ומסר לי להדפיס כבוד הגאון האדיר חריף עצום וכו' כקש"ת רבי"י דיסקין שליט"א מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו לתרץ הערת האחרונים הנ"ל בסתירת דברי ר"מ הדדי מסוכה דשם לדין דסוטה הכא, והוא א) שיש להעיר בהא דר' יהודא אומר שם דפסול מ"ט דר"י סוכה שא"ר לשבעה לא שמה סוכה ופרש"י והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שא"ר ליום ראשון ע"כ, ויש להקשות הא הכא רק ארי' הוא דרביע עלה, וא"כ הרי אשכחן ביומא (דף ח') גבי כה"ג ביוכ"פ אע"ג דאסור הוא בו בהציץ בכ"ז הוי ראוי ולא דמי לנשבר הציץ דהוה א"ר בעצמותו (א"ה עיין שם ברש"ש וברצ"ח ומש"כ בספרי או"ת בדרוש לדיני תפילין דמ"א ע"ב) וה"נ רק ארי' הוא דרביע עליה והו"ל ראוי? ב) ויש ליישב ובהקדם מה שיש להרגיש עוד בהא שפרש"י שם במתניתין דסוכה (כ"ד ע"ב) דתנן באילן או על גבי גמל כשרה ואין עולין לה ביו"ט ופרש"י בד"ה כשרה לחולו של מועד ואף ביו"ט אם עבר ועלה לה יצא ידי חובתו עכ"ל וצריך להבין הא לכאורה הוי זה מהב"ע וא"י ידי חובתו במצוה הב"ע כידוע ומ"ט דר"מ דמכשיר ע ג) ועכצ"ל בפשיטות משום דהוי רק עבירה דרבנן ולכך לא אמרינן לפסול בה משום חסרון שבאה בעבירה דעבירה דרבנן א"י לפסול בכוחה מצוה דאורייתא וטעמא טעים בה, משום דהא מהב"ע דפסול ילפינן מגזל (עיין סוטה ל' א') א"כ ילפינן רק כעין גזל דהוי עבירה דאורייתא, אבל לא בעבירה וה"ה גזל דרבנן אלא דעדיין יש לסתור זה ולפקפק בה דלכאורה לפ"ז יהי' דברי רש"י סתראי נינהו שהרי בפסחים (ל"ה ב') גבי ולא בטבל פריך פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן וכי', ופרש"י ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה וכו' יעו"ש, (א"ה עיין שעה"מ בזה ובספרי או"ת באריכות). ד) אבל י"ל דהא גופא תליא בפלוגתא דידן דר"מ ור"י, דלר"י דס"ל דרבנן חשוב כדאורייתא ופוסל בסוכה שא"ר לשבעה מדרבנן, א"כ עבירה דרבנן נמי בכוחה וחיזוקה לפסול לגבי מצוה דאורייתא משום מהב"ע ולא יצא יד"ח, משא"כ לר"מ דמכשיר בסוכה, ומשום דאין דרבנן חשוב כמו דאורייתא וע"כ אין חשיבותא נמי לפסול המצוה ומצוה הבאה בעבירה דרבנן, נמי יד"ח שפיר, ואינו פוגם את הדאורייתא כלל וכלל, ומעתה מובנים דברי רש"י שפירש כן במשנה דסוכה שם והמשנה אתא כר"מ כמו שאמר בגמרא מתני' מני ר"מ היא, ואליבא דר"מ עצמו שפיר כתב דאם עבר ועלה יצא יד"ח אף ביו"ט, דלדידיה אף שבאה ע"י עבירה, אלא שהעבירה הוא דרבנן, לא חשיב לפגום המצוה ושפיר יצא יד"ח, משא"כ בפסחים שם כתב לפרש אליבא דהלכה דפסקינן כר"י (בהא עי' היטב בשעה"מ הל' לולב על דעת הרי"ץ גיאות שפסק הלכה כר"י עי"ש היטב פ"ח הל' א' ד"ה ומעתה) א"כ אף מהב"ע דרבנן כמי לא יצא ופסול גבי המצוה כאשר ביארנו לנכון ה) ולפי דברינו ניחא לנו עכשיו להבין טעמא דר"י דר"י ס"ל דפסול משום שא"ר לשבעה מצד זמן האיסור והקשינו לעול והא רק ארי' הוא דרביע עלי' ומדוע מקרי א"ר לשבעה, ומצד עצמו ראוי הוא א דיש לומר ולר"י לשיטתו לפי מה שכתבנו יתחייב מזה דאם עבר ועלה אה"נ דלא יצא וא"כ אחרי שגם אם עבר ועלה בדיעבד נמי ל"י משו' מהב"ע שוב לא מקרי זה א"ר רק משו' ארי' הוא דרביע עלה, אלא משום דבאמת לא יצא בה יד"ח ואינו ראוי מצד עצמותו של קיום המצוה בפועל, והוה נחסר אחד מתנאי והכשרי הסוכה, כיון שאינו יכול כלל לקיים בה מצות סוכה והוי א"ר ממש:

ואי"ל ולהשיב פשוט על קושיתנו הנ"ל ע"ד מש"כ בירושלמי שבת גבי קורע על מתו (עיי"ש פי"ג הלכה ג') אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה (עיי"ש בפירוש המפרשים ועיין בשו"ת חוט המשולש להגרא"י מוואלזין זצ"ל פלפול ארוך בע"ז) ולפי שהעבירה תלוי' בזמן ויומא דקא גרם וה"נ האיסור הוי משום יומא טבא, דקא גרם דאין עולין ביו"ט ולק"מ, לא כן דהא אכתי יש לחלק שהרי הכא גם המצות עשה דסוכה תלוי' בזמן וא"ד להתם כיון דשניהם תלוים בזמן דמי ממש לשניהם אינם תלוים בזמן דמ"ש (א"ה והערותי לכ"ג) ומהא דאמר בירושלמי שם כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לר"ה א"י בה יד"ח בפסח ? בתמיה עיי"ש, (ובפרי חדש לאור"ח תנ"ד בשם ספר בית מועד יעו"ש) יש לחלק דא"ד דהתם דהמצוה אינו בהכרח ליום השבח, אלא דמקלע לפעמים בשבת, אבל הכא הרי יו"ט ראשון דמצית סוכה העיקרית תלוי' בזמן כמו שהעבירה תלוי' בזמן ובזה יתורץ לנו דקדוק דברי רש"י ז"ל שכתב דא"ר לשבעה משום דאין עילין לה נמצאת דא"ר ליום ראשון ודלא כפירוש הריטב"א ועיין בשבע שטות להרשב"א סיכה דכ"א דמפרש לה משום דא"א לשבעה בלא שבת ובהמה א"ר לשבת ודמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה יע"ש, ובביאור דברינו הנ"ל, א"ש דלפירוש הריטב"א יקשה מ"ט דר"י דפוסל כמו שהערנו אבל לפירש רש"י ניחא ודו"ק וא"כ שוב לא יונח לנו מ"ט לא מקרי זה מהב"ע כיון ששניהם תלוי' בזמן (ועיין תוס' סוכה ל' ע"א ד"ה משום וכו') ומ"ט דר"מ דמכשיר ועכצ"ל כמו שישבנו לעיל דבזה גופא פליגי ר"מ ור"י:

ולפ"ז נ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע, וא"כ יש לחדש ד"ח בשיטת ר"מ דע"כ לא פליג על ר"י ומכשיר, אלא בתרי דרבנן, אבל בחד דרבנן מודי לר"י דמעכב בדאורייתא, והא דאמרינן בש"ם הכא דלר"מ לא אזלינן בתר דרבנן, משום דכיון דמדאורייתא מחזי חזי, זה רק דוקא בתרי דרבנן, והוא, לפי מה שביארנו דטעמא דר"י הוא אף שרק ארי' הוא דרביע עלה, אלא משום דס"ל דאף בדיעבד אם עלה לא יצא ומשום דמהב"ע דרבנן נמי מעכב ולא יצא יד"ח, וא"כ לפמש"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ס' ע"א ד"ה ההוא וכו' (ועיין תוס' יו"ט סוכה ובכמה פוסקים (וכן פסק המבי"ט בקרית ספר בכמ"ק וחד מנהו בהל' ציצית) דמהב"ע עצמה שא"י בה יד"ח הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצא ולא פסיל בה העבירה כלל וכמה מן הראשונים קיימי בשיטיתהו וראה בשאג"א, באריכות וכיון שכאן העבי' עצמה הוא דרב' כנ"ל ופסול זה דמהב"ע גופא הוי ג"כ רק מדרב' א"כ הוה לה תרי דרב' והוי דומיא דמקדש בחמץ דרב' בשעות דרב' דחוששין לקדושין כמש"כ התוס' פסחים ו' ע"ב ד"ה משש וכו' ובתוס' חולין ז' ד"ה מותר מיד וכו' עייש"ה, ולכך מכשיר ר"מ משום דהוה תרי דרבנן ואזיל בזה בתר דאורייתא, אבל בחד דרבנן מודי ר"מ לר"י דפסול ואזלינן בתר הדרבנן לעכב את הדאורייתא, אולם ר"י לשיטתו כמש"כ התוס' בברכות (ט"ו ע"א) ובמגילה (י"ט ע"ב) וכ"ד ע"א ד"ה מי דלא ס"ל לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וגם גבי תרי דרב' ג"כ אזיל בתר הדרב' עיי"ש ומש"ה פוסל אבל לדידן א"ש הכל דמחלקינן בין חד דרב' לתרי דרב' וזהו שי' ר"מ ג"כ, (א"ה עיין בבאר יצחק סי' כ"ו שהוכיח ג"כ בארוכה דר"מ מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, ור"י אינו מחלק בין תרי דרב' לחד דרב' עייש"ה) ומעתה מיושב היטב קו' האחרונים הנ"ל מסוגיאן דידן דגבי מעוברת חבירו דהוה רק חד דרבנן גם ר"מ מודה דאזלינן בתר דאורייתא וא"ר לשתיה כמובן:

ובהנחה סוברת זו יש מקום בראש ליישב נמי מה שיש להעיר דרבינו הקדוש סותר עצמו במסכת סוכה גופא שסתם בהא דסוכה על גבי גמל כר"מ דאזלינן בתר אדאורייתא, וגבי אתרוג של תרומה טמאה סתם דפסול, ואף שידוע שיטת רבעהתו"ס ודעימי' שתרומת פירות היא רק דרבנן הרי דאזלינן בתר דרבנן ? (א"ה עיין בשעה"מ ובשו"ת ש"צ הנ"ל,) ולפי דברינו אתי שפיר דנאמר דרבי נמי מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכר"מ, ואף דס"ל במגילה דקטן כשר לקהמ"ג כר"י וא"כ אינו מחלק בזה וכדמוכרח מסברת התוס' די"ט שם, י"ל עפ"י מה שבארנו במק"א דהא דס"ל לרבי כר"י בקריאת המגילה לאו מטעמי' הוא, אלא משום דאזיל לשיטתו במכילתא פ' בשלח דתני רבי אומר עוללים אלו עוללים שבחוץ ויונקים אלו שעל שדי אמן וכו' אלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום עי"ש וא"כ לפי מאי דאמרינן ספ"ק דמגילה הק"ו מה מעבדות לחרות ועו' ממות לחיים לא כ"ש פרש"י דהוי ק"ו משירה על הים, וא"כ קטנים חייבים במקמ"ג כגדולים מהך ק"ו גופא אליבא דרבי דומיא דשירת הים אבל אה"נ דס"ל לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן כר"מ, ולפ"ז שפיר סתם בסוכה שע"ג הגמל ואילן דהוי תרי דרבנן דכשר כר"מ, אבל באתרוג דתרומה דהוי רק חד דרבנן סתם דפסל כרבי יהודא שאף ר"מ מודה כאשר ביארנו וקצר' במקום שיש להאריך עוד, ועיין טעה"מ הל' מכירה, ע"כ דברי הרב (א"ה ועיין בשו"ת ר"ח כהן רפפרט בחחו"מ בהגהות נכדו ז"ל ואכמ"ל ועיין בתורת חסד להרב דלובלין זצ"ל סי' ל"א באריכות שהקשה כן על דברת רש"י דסוכה הנ"ל ובדברי הירושלמי שבת הנ"ל עיש"ה מיישב לה משום שתליא בזמן כנ"ל):

ואענה אף אני חלקי לחלק בחילוקא דרבנן בין האי מרבנן לדעלמא, דשאני מניעת שתית סוטה למניעות דעלמא, דבעלמא ס"ל לר"מ דכשר ואין עבירה דרבנן מעכב כיון דמדאור' חזי ליה משא"כ גבי שתית מי סוטה, ומשום דהלא חזינן לגבי מהב"ע דעלמא איכא קצת מרבוותא דבשוגג ליכא משום מהב"ע לעכב ולפסול עשיית המצוה, כמו שהאריכו בזה האחרונים ז"ל. ובח"ס חידושי פ' לולב הגזול דף ל' בד"ה ואולי י"ל וכי' כתב ועיין ר"ת בספר הישר ס"ל בשוגג ליכא משום מהב"ע וא"כ לק"מ ממצה של טבל דאיצטריך קרא לשוגג א"נ לאנסוהו יע"ש ומשום דשוגג לא חשיב עבירה כ"כ לפסול המצוה לגמרי, וגבי השקאת מי סוטה דבעינן שיהא מנוקה מעון האי „נקיון” הוי אפי' מרושם עון דשוגג כמו שכתבו רבעהתו"ס והדברים עתיקים באריכות במשל"מ פ"ב דין ח' ומשום דהכא שאני דענין בירור נסיי זה ולהמחות שמו הקדוש לא ניתן אלא על אופן זה שירא מנוקה מעוון כלל וכלל ואפי' שוגג (וחזינן לענין כהן שאנוסה אסורה לו משום קדושתו ועיין היטב מה שכתב בענין אונס החמדת שלמה סי' ל"ח ל"ט) ואפי' אי נימא דשוגג במצוה דעלמא נמי פוסל וכמו שהוכיח זה המהרי"ט אלגאזי ז"ל דף נ"ז ובס' פרי יצחק ומה שהשיג עליו בראיה ברורה כמדומה שנעלם ממנו דברי המהרי"ט בעצמו בספרי שמחת יו"ט שמדחה שם ראיה זו עיין שם סי' מ"ב דף קס"ה קס"ו בענין זה באריכות, ובמנ"ח מצוה א' ועוד, ובת"ח להרב דלובלין סי' נ"ח ובח"ש סי' כ"ט חאור"ח העיר מכ"ז שכת' הפ"י ועיי"ש בדעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ דעת המהרי"ט שם דבאונס לכ"ע אינו פוסל עיי"ש ובפ"י וכן נראה מדברי הח"ס הנ"ל שכתב „או שאנסוהו”, ואכמ"ל בענין זה ויש לי ע"ז קונטרס מיוחד, עכ"פ חזינן דלא דמי כאן לדעלמא, שיש לי להוכיח דכאן אפי' עביר' באונס מעכב וכמו שוגג ואכמ"ל ובר מן הדין לפי מאי שהוכיח בארוכה במשל"מ הנ"ל דגם תשובה לא מהני ליה שיהיו המים בודקין אותה ומשום דגזה"כ הוא שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בעל ביאה אסירה כל ימיו יעוש"ה מה שלא מצינו דבר חידוש זה בשוה מקום, דתשובה לא מהני, וא"כ י"ל נמי לנ"ד דכאן אפי' מעוכב באיסור דרבנן שוב אינו ראוי לבירור נסיי זה ואין מנוקה מעון קרינן ביה דמ"מ נעשה עליו ובנפשו רושם רע, ופגם דלא יגרע משוגג, או בשעשה תשובה דג"כ לא מהני משום דגזה"כ הוא, ה"נ ס"ל לר"מ דכאן אפילו עבירה דרבנן מעכב, וכל העובר על ד"ח חייב מיתה, ור"מ ס"ל עשו חיזוק לדבריהם וכו' ומה"ט פשיטא ליה לרבינו הרמב"ם דאפילו ביאת ארוסתו בבית חמיו שוב לא מקרי ראי' לשתיה, והביאו האחרונים מזה ראיה דשא"ר מדרבנן מקרי א"ר לדאורייתא, ועיין ארצות החיים להמלבו"ם ז"ל ובס' זכר ישעיהו ועוד אין מספר, ולפמש"כ אין ראיה מכאן לדעלמא מטעמים שביארנו, ומפני שעכ"פ עושה רשם רע בנפשו פנימה ששוב א"ר לנס זה שקדושת נשמתו כבר נפגמת ונטולה לענין זה, אבל לא דמעלת הדרבנן מעכב לדאורייתא, ובפרט לפי הסבר הנכון שכ' בתו"ח סי' ל"א דדרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא יעו"ש ודו"ק אלא דכ"ז ניחא לפירוש הרמב"ם דמצד שאינו מנוקה מעון קאתינן עלה, אבל לא לפרש"י ז"ל ודעמי' דמשום א"ר לאישות הוא המניעה, ועיין במשנ"ל שם דין ח' בד"ה והנראה וכו' יעוש"ה, ומצאתי סברתי הנ"ל בח"ס אהע"ז ח"ר סוף ס' קמ"ה ד"ה מ"ש וכו' שכתב בזה"ל והדעת נותן כן עפ"י מש"כ הרמב"ן בפ' סוטה דאין שום מצוה בתורה תלוי בנס שלא בטבע כ"א השקאת מי סוטה מפני שאין השכינה שורה אלא במיוחסים שבישראל ולפיכך אם אין הבעל „מנוקה מעון כל דהו אפי' דרבנן שוב אי"ר לנס ההוא” וכו' עכ"ד השייך לעניני, ואף לפרש"י ז"ל יש לדחוק דאי"ר זה מעכב בכאן יותר מבעלמא, משום האי טעמא גופא, אבל עכ"פ לטעם הרמב"ם בוודאי א"ש ואגב אמינא דיש לפשר בין האחרונים, דבמצוה הב"ע בשוגג הוא פסול דרבנן אליבא דכ"ע אף למאן דסובר מהב"ע מדאורייתא הוא, ואף לר"ת דסובר דשוגג אינו פוסל במצוה, מ"מ מדרב' גם הוא מודה ויש לעיין בספ' הישר שם ויודו לזה ישרים:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ב"ה אומרים וכו' ה"נ היא טוענת ברי, אבל הוא א"י לטעון טענת ברי ותהוי תיובתא דר"ה וכו' עיי"ש הנה תיכף בהשקפה עיונית הרגשתי לתמוה על דברי התוס' דכאן אליבא דכ"ע קשה דהתם הוי א"י אם נתחיבתי וכדכתבו התוס' להלן שהתם אפילו לב"ש מודים דשמא אותו שטר מעולם לא עמד לגבות וכו', אבל הכא הוי א"י אם פרעתיך ולכ"ע חייב, ושו"ר בהחפשי שהרש"ש מציין לעיין לקמן ל"א וראיתי שנשאל בזה ועיי"ש מה שתירץ ואין לדבריו כל תוקף, ומבואר היפך דבריו בש"ש בכמ"ק בשם הראשונים דבכתובה אדרבה עדיפא דהולכין בה אח"ר וגם אמרינן בה מגו להוציא ואפילו מחיים ע"ש, וכן מבואר שם (ש"ב פ"י) בשם המהרי"ט פ"ק דכתובות שכתב דברצון הו"ל כא"י אם פרעתיך כיון דוודאי נתחייב ובספק פרעון ברי ושמא ברי עדיף עיי"ש, ואפשר לומר דמשעה שנסתרה כבר הוה כמו שפרעה כתובתה, אלא שאח"כ יתברר ע"י המים אי הוה פרעון או לא, א"כ הוי כמו א"י אם נתחיבתי, דומיא למה שפסקו הט"ז ודעימיה בסימן ע"ה בחו"מ דאם פרע לחבירו ואח"כ נמצא מטבע מזויפת דהוה כא"י אם נתחיבתי יעש"ה ובפ"ת שם, וה"נ י"ל דהוי כספק אחר הפרעון, והו"ל כא"י אם נתחייבתי וי"ל משם כמובן, אבל הסברא בעצמה י"ל קצח וכמו שבאמת תירצו התוס' אח"כ די"ל מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה א"י לטעון טענת ברי, והוא משום דהתורה עשה, כוודאי אחר הסתירה, וא"כ הוי כמו שכבר פרע לה כתובתה אלא דהספק הוי עכשיו משום דלא יכלו לברר אי הפרעון הוי פרעון או לא, אבל עכ"פ לא הוי כמו א"י אם פרעתיך דעלמא ואף אם היא טוענת ברי שלא זינתה, מ"מ בזה סברי התוס' גם בקושיתם דלא מהני לה הטענה למחשבי' לספק בפרעון, אלא דלכה"פ הוי כמו ספק בחיוב, כיון דיותר נוטה לומר שפרעה, ודו"ק ולזה תירצו שבכלל אין ברי שלה חשוב כלל אף לענין ממון כיון שהתורה עשאה ספק כוודאי כך כוונתם וצריך להוסיף בדבריהם עשאה ספק כוודאי כדלקמן כ"ח ע"א ובתוס' שם, (ועיין תוס' ב"מ צ"ט ע"ב ד"ה והלה וכו' עייש"ה ודו"ק):

ועוד היה א"ל דבאמת צ"ע עוד על התוס' בקושיתם מברי ושמא, דהא לא ה"ל למידע ובכה"ג חידושו התוס' בכמ"ק דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, ועיין תוס' כתובות י"ב שם ובב"מ צ"ז ע"ב ד"ה רב הונא וכו' והדברים עתיקים, ולזה י"ל דהכא דהוי בספק הפרעון והוי לן למימר דברי עדיף אף בשמא כי האי הגרוע, ומשום דהוי כא"י אם פרעתיך מיפה הדבר להעמידו על הברי אף בשמא גרוע, ומכח זה נסתפקתי בעיקר הדין בא"י אם פרעתיך בדלא הוה ליה למידע אם חייב וחפשתי בש"ע ומצאתי בפ"ת סי' ע"ה ס"ק י' שהביא מחלוקת האחרונים בע"ז ה"ה התומים והנתיבות ז"ל ומסיק הנתיבות לדינא דא"י אם פרעתיך במקום דלא הל' למידע פטור יעוש"ה, וגם מסמן שם הפ"ת לעיין בס' בית מאיר לאה"ע סי' קע"ח סט"ו מענין זה עש"ה, וכן שם ס"ק כ"ז בדין של הט"ז היכי שנמצא מטבע מזיופת מציין בשם הב"מ סימן הנ"ל ועלה בדעתי שבוודאי נו"נ הב"מ בדיבור התוס' שלפנינו וחפשתי את הס' בית מאיר עד שהשגתי אותו, וראיתי שם בסי' קע"ח שכן הוא שהקשה אמאי בהני חמש נשי לא מהימנו להפסידה כתובתה מ"ש ממה דקיי"ל כב"ה אם מתו בעליהן עד שלא שתו אבדו כתובתן ע"י הקו"ס מטעם דכל שטר הע"ל לאו כג"ד וה"נ מה בכך שאין הנשים אלו נאמנות להפסידה הא מיד שנאמנת שלא לשתותה מה לי אם אינה בת שתיה ע"י מיתתו ומה לי מכח הנשים סוף כ"ס היה לה קו"ס בעדים ותפסיד הכתובה לב"ה מדאיני יכול להשקותה ? וצ"ל דדוקא לגבי היורשים הוי לה איהי ספק והיורשים וודאים וכו' ואף דהיא טוענת ברי ואינהו שמא מ"מ לגבי דידהו הוי כא"י אם נתחייבתי דאם אבינו נפטר לא נכנסנו מעולם בשעבוד, משא"כ לגבי הבעל בעצמו מה בכך שהיה קו"ס והיא אינה בת שתיה אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דלכ"ע חייב וכו' והכי מוכח מתוס' סוטה כ"ה ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מפלוגתא דר"ה ור"י וכו' וק' למה לא הקשו לכ"ע דבא"י אם פרעתי הא לכ"ע ס"ל ברי עדיף א"ו לגבי יורשים חשוב א"י אם נתחייבנו, וא"ל הא התוס' משני וי"ל מאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה א"י לטעון טענת ברי וא"כ מה בכך דפרעונו ספק הא קיי"ל דאף בטענו שניהם ספק על הפרעון דפטור וכו' זה לק"מ דהתוס' לא כתבו אלא שאין לברי זו חשובות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכחה אף בא"י אם נתחייבתי, אבל בא"י אם פרעתי שחיובו הברור לא רובץ עליו עד דידע וודאי שפרע אלא דאם גם התובע מסופק על הפרעון פטור מטעם שאין מוציאין ממון בטענת ספק אבל הכא מ"מ הא היא תובעת ברור ופשיטא שחייב את"ד ואח"כ מביא דברי התומי"ם והמל"מ בא"י אם פרעתי היכי דלא הו"ל למידע יעש"ה ונתתי שבח והודאה לאל על חלקי שזכיתי לכוון במקצת לדבה"ק ב"ה וב"ש, וכן מבואר שם מדברי התומים סי' ע"ה דגבי כתובה הוי א"י אם פרעתיך דכתב ובהכי ניחא ג"כ דברי התוס' כתובות דמאי הקשו דהא ס"ל ארוסה יש לה כתובה א"כ תיכף משעת אירוסין נתחייב בכתובה והוא יטעון דילמא זינתה אח"כ והיא טוענת ברי לא זינתה א"כ הו"ל א"י אם פרעתיך וחייב וכו' יע"ש, ועיין מהרש"ל כתובות דף י"ט ע"א תוס' וכמין וכו' שכתב צ"ל דשאני כתובה שהרי לא ניתנה לגבות מחיים ולא שייך כה"ג לומר הא דר"נ וכו' דהא לא חל שעבודה על הכתובה מחיים כלל וכו' וכן פי' הר"ן עכ"ל, ודברים אלו מסייעים להרש"ש ובחידושי לכתובות שכתבתי בנערותי הקשתי דא"כ האיך חל מכירת כתובה דהוי דשלב"ע, וכן מצאתי בשם הפ"י ב"ק דפ"ט וכמדומה שמצאתי בזה אח"כ בחידושי הרי"מ באיזה מקום ויל"ע בזה עוד, ועכשיו ראיתי בח"ה שהביא במקצת דברי הב"מ אבל מסרסו עד שאינו מובן שוב השגתי ספר התומים ועיינתי שם בס' ע"ה ס"ק כ"ב שאחר כל האריכות בדין זה בלא הו"ל למידע בספק א"י אם פרעתיך הביא התוס' סוטה שלפנינו ומשמע דס"ל דאף דאמרינן ברי עדיף אפי' בדלא הו"ל למידע מ"מ בא"י אם פרעתיך דהטעם משום ספק אין מוציא מידי ודאי בעינן הו"ל למידע דאל"כ למה הקשו לר"ה ולר"י ולא לכ"ע דהא א"י אם פרעתיך לכ"ע חייב וכאן אם זינתה והפסידה כתובתה ה"ל כא"י אם פרעתיך וקשיא לכ"ע א"ו דבזה שפיר ס"ל דבעינן ה"ל למידע וכו', ויותר א"ל דס"ל להתוס' שם הואיל וכתובה לא ניתן לגבות מחיים ולא ברור חיובו עד שימות הבעל או תתגרש אף דשיעבדו חל תיכף מעת נישואין מ"מ לא מקרי חייב עד עת ראוי לגביה ולכך אמרו דלא משתעבדי בדר"ן הואיל ולא ברור חיובו ולא מקרי חויב לה (וכמש"כ אנו לעיל בשם המהרש"ל לסיוע להרש"ש ת"ל) וכו' ואימת הוה וודאי חוב כשמת בעלה ואז כבר קדמה הקו"ס והו"ל ספק אם חייב לך וכו' וא"ש ובזה לכאורה אין ראיה כ"כ א"ש מתוס' כתובות וכו' יע"ש, ומעתה אין להכניס ראשי בין הרים גדולים ואלו ואלו דא"ח רק ת"ל שאינו טועה בדרכי הדמיון בתו"ה חיי רוחי ונשמתי כן מצאתי אח"ז בנחל יצחק ח"ר סי' ס"ט ענף ז' שהאריך בענין דידן ומביא דברי התומים ומרמז על דברי הב"מ סי' קע"ח ובאמת תורף דבריו מבואר שם והוא כתב די"ל דטוענין ליורש דהבעל היה יכיל לטעון דהיא הודית בפניו דזינתה ברצון דאז אבדה כתיבתה יע"ש, וכן בספרו ח"ש סי' ע"ה ענף ט' מאריך בענין דעת התומי"ם והנתיבות דהיכי דלא ה"ל למידע אף בטוען התובע ברי פטור והביא דברי הקצה"ח סי' שד"מ סק"ג ועל תירוץ התומים הנ"ל כתב ג"כ דאין זה סברא כלל דהא אף דלא מטא זמניה בחיי הבעל מ"מ אמרו ע"ז הלשון שט"ח העומד לגבות וכו' א"כ ה"ה דמקרי בשם חזקת חייב דנתברר עכשיו למפרע כשמת הבעל בחיי אשתו ויע"ש עוד ונעלם מהם דברי המהרימ"ט ז"ל ומ"מ אני לך, ושו"מ בעין יצחק ח"ר סי' ע"ח לבן המחבר שקלא וטריא אי כתובה חל תיכף החיוב או לאחר מיתה ובאות י"ב שם הביא דברי המהרי"ט הנ"ל שכתב דהוה א"י אם פרעתיך וע"כ דהחיוב בא תיכף והביא שם התומי"ם ודברי הנח"י הנ"ל יע"ש וברוך שכוונתי ולתשובה זאת הערני גם הגאון מהר"י דיסקין שליט"א והוא רצה לחלות זאת במחלוקת אי כתובה מה"ת או מדרבנן וקצרתי ומצאתי בעז"ה בתוס' חד מקמאי ליבמות (דס"ה ע"א) בש"ס ווילנא שהקשה שם דהא קיי"ל כר"נ וכו' דאמרי מנה לי וכו' אמר א"י פטור וכו' וי"ל כיון דנתחייב לה בשעת נשואין בכתובה הל' כהלויתני וא"י אם פרעתיך שחייב לד"ה אבל במילתא דר"נ גבי מוכ"ע טוען הבעל שמעולם לא נתחייב לה בכתובה ולפום הכי אי לאו משום מיגו א"נ משום חזקה דגופה הוה איהי מהימן עכ"ל אחד מן הראשונים כמלאכים, גם עיין באריכות בית מאור בסימן קי"ג עייש"ה, וכן מצאתי בח"ס אהע"ז ח"ר פי' קל"א שהביא המהרי"ט ומהר"מ שיף דהוה כא"י אם פרעתיך, גם עיי"ש על סוף דברי התוס' דכאן דמבואר דבספק אונס ספק רצין לא הוה ספק סוטה משום דאין רגלים לדבר שנבעלה לרצין וכו' אך ברשב"א במשמרת הבית כתב להיפך יעיש"ה מש"כ בזה:

ועוד י"ל כיון שמגלגלין אותה בשביעה דעל זנות שבאירוסין ג"כ וע"כ הטעם הוא כמש"כ התוס' בב"מ צ"ז ע"א ד"ה ביום וכו' דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה קצח וכו' וכגון סוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה „ויש לחוש שמא זינתה גם באירוסין” וכו' עיי"ש, ועיין תוס' קדושין כ"ז ע"ב וא"כ הספק דילמא זינתה מאירוסין והו"ל באמת ספק א"י אם נתחייבתי כלל דשמא זינתה קודם, אלא דיקשה למ"ד ארוסה יש לה כתיבה, ועיין בתוס' ר"י הזקן בכתובות שם די"ב ע"ב ודו"ק וכן החילוק שם בין כתיבה למזיק יע"ש ודו"ק:

שם באה"ד י"ל מאחרי שהתורה עשאוה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי עכ"ל התוס' לכאורה סברתם זו מבואר במל"מ הל' סוטה לתמוה על הח"מ ופלא שלא הזכירו דברי התוס' ולכאורה מדברי התוס' אלו נראה סתירה גלוי' לדעת האומר דבספק סוטה האיסור הוא רק על הבעל אבל היא אינה לוקה אם נבעלת לו שהיא אומרת ברי לי שלא נטמאתי עיין בתשובת הגאון ח"ס חאהע"ז סי' ק"נ והוא הגאון מהר"מ מינץ זצ"ל וכנראה הח"ס מסכים לו על זה ועוד יותר מזה השיב לו דבגוונא שאיכא ע"א שנטמאת דאינה שותת ומ"מ היא מכחשת העד וכשנבעלת לו לא תלקה עכ"ל וזה בוודאי צע"ג ועיין לעי' דף ג' ע"ב תוס' ד"ה א"ל ודו"ק אלא דהגרע"א ז"ל שם בתשובה סי' קנ"ב כתב לו ע"ז דלא נתחוורו דבריו בזה כי מלבד דזה היסוד אינו דהרי בקו"ס בלא שהתה אסורה לבועל ובתרומה וכו' אף דטוענת ברי אעפ"כ אסרה התורה וא"כ איכא ג"כ עליה איסור סוטה את"ד ועדיפא הו"ל למיפרך ליה מהתוס' דהכא דמבואר דא"י לטעון כלל ברי לי כנ"ל וא"ל דכוונת התוס' דא"י לטעון טענת ברי ולהוציא ע"י זה ממון אבל מ"מ ליתא באיסור ג"כ ע"י טענתה, דא"כ היכן מצאו התוס' שבנאו על זה יסוד תירוצם משום שהתורה עשאה ספק עד שתשתה, הלא לגבי דידה לא מצינו כלל שעשאה התירה ספק לפי דעת הגאון מהר"מ מינץ. וכן מתבאר מדברי התומים הנ"ל בסי' ס"ה ס"ק כ"ב שמסביר כן דברי התוס' יעו"ש, אכן לפי מש"כ הבית מאיר שם י"ל קצת ועיין בנחל יצחק הנ"ל. דהתוס' לא כתבי אלא שאין לברי זו חשיבות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכוחה אף בא"י אם נתחייבתי אבל בא"י אם פרעתי' והיא תובעת ברור פשיטא שחייב, ומבואר בדבריו דמהני ברי דידה, אמנם זה ראיה רק לגבי ממון שחייב הוא מחמת חזקת חיוב דידה, אבל לענין איסור בוודאי אינה מועלת לומר ברי לי נגד חיובי התורה ויל"ע, ועיין בשו"ת ש"צ סי' פ"ז פ"ט שכנראה גם הוא הסכים לדברי הגאון מהר"מ מינץ ובילקוט נשא איתא איש איש לעשות אשה כאיש דברי ר"ע ופירש בזה הגאון בעל הפלא"ה בפנים יפות שלו דהתורה אסרה ספק סוטה לבעלה אף היא מוזהרת עליו אע"ג דבכל התירה כולה אשה מוזהרת כמו איש מ"מ הכא ה"א כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה לא שהתו' אסרה עליו ספק זה כוודאי אין אזהרה אלא עליו אבל היא אינה מוזהרת קמ"ל קרא דאף היא מוזהרת עליו כיון דהבעל א"י הוא וכו' יעוש"ה מש"כ עוד בזה ויל"ע בדבריו, והארכתי עוד בזה מכמ"ק אלא שאח"כ מצאתי בספר אחד ושמו לולאות חכמה דרוש וחלוק ד' שהאריך הרבה בזה ומביא ג"כ דברי הח"ס הנ"ל וע"כ קצרתי, ומה שהעיר שם מכתובות מ"א מהתוס' די"ל דגם על זה פריך כיון דעשה ול"ת דסוטה האשה אינה מוזהרת וכו' והו"ל אינם שווים בכל דעשה דוחה אותה עיי"ש לא עמק בזה די"ל דהתם כוונ' התוס' בוודאי סוטה ולא בספק סוטה וכן בעצמו מקודם זה כתב עיון תוס' כתובות (ד"מ ע"א) דכתבו דנטמאה הוא רק עשה גבי וודאי סוטה, וא"כ אין התחלה לדבריו במה שפלפל בזה.

וסעייתא לסברא זו יש להמציא דאל"ה אם נתפוס דברי התוס' כפשטן דלא מהני ברי דידה כלל וכלל, ומשום דהתורה עשאה ספק כוודאי וטעמא הוא משום דרגלים לדבר שזינתה והוה כמו חזקה לטומאה עיין בסוף דברי התוס' ובתוס' נדה וחולין כידוע, וא"כ אנו צריכין לעשות מחלוקת בין התוס' להרשב"א ז"ל דידוע מש"כ הפ"י לכתובות (כ"ב) ברש"י ד"ה אומרת ברי לי וכו' שיגע ומצא דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בחר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כוודאי עד שהב"ד עונשין וכו' משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כוודאי מחמת החזקה וכו' ואפילו למ"ד דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון וכו' אבל לגבי נפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא וכו' יעש"ה, והדברים עתיקין ועיין קו"א שם, ועיין הגהות רצ"ח ריש גיטין שרצה להסביר כן גם דברי הרמב"ן יע"ש, ועוד בכמ"ק בזה:

ומעתה אם בכל חזקות כן מכש"כ הכא בספק סוטה דעדיין לא הובררה ממש חזקת טומאה דילה, בוודאי יכולה למטען ברי לי אף נגד חזקת דעכשיו, ולצרפה לחזקת כשרות הקודמת, ולומר דכאן גילתה התורה לאסרה גם מספק כנגדה בעצמה באומרת ברי לי, מניין לנו ד"ז יותר משאר חזקות דעלמא שג"כ דאורי תא הן וצ"ע, א"ו כפמש"כ להסביר כדברי הב"מ הנ"ל ובאמת ליכא עלה אסור בספק סוטה כיון שטוענת ברי לי ובפרט לדברי הרשב"א לדעת הפ"י הנ"ל שהסכימו עליו אחרונים:

ולומר דזה הוי כמו רובא דרגל"ד משווי לה כמו רובא וברובא ראיתי שמחדש הנח"י הל' עדות (סי' ל"ח ענף ד') דאף לשיטת הרשב"א דהובא בפ"י לכתובות דאף במקום חזקה נאמן הבע"ד מ"מ במקום רובא א"נ וכמש"כ בספרי חיור"ד סי' ט"ז עכ"ל ואף ששם לא מצאתי כלום שמדבר אודות הרשב"א, וא"כ י"ל ג"כ הכא, זה דוחק גדול ובפרט שאין דבריו מוכרחין ובזה יש מקום לתרץ קושית התוס' הידועה בכמ"ק דאמאי נסלקין שנתערבו בנשרפין אמאי ידונו בסקילה ניזול בתר רוב עיי"ש דלפי מה שמבואר בפ"י לעיל ובקו"א שם כתב להדיא דגם נגד רוב וחזקה יכול לטעון ברי לי ולכך צריך התראה לגבי מיתה ומלקות יעי"ש וא"כ בגוונא דא שנתערבו א"א לדונם בשריפה דיכול לימר קים לי שאני מן המועט ועל השריפה לא התיר עצמו למיתה מעולם ודו"ק וי"ל, וא"ל בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן ועיין תוס' ריש המניח דיכול לומר קים לי שאני מין המיעוט גם י"ל דהרי הכא איכא בוודאי נסקלין ולא מהני ברי דידיה כנגד ברי דעלמא ועיין סברת הפ"י לענין קושיתו באבידה נימא ברי ושמא ברי עדיף ע' כתובות די"ב ד"ה איתמר ובח"ס חאהע"ז ח"ר (ויש מקום לעיין בהא דתנן (בעדיות פ"ג מ"ו) השבויה אוכלת בתרומה דברי ר"ד וחכמים אומרים וכו' ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת עכ"ל אף שאומרת ברי לי מ"מ היא כשהיא לעצמה אסורה לאכול ובזה אפשר ליישב במה שנשאלתי מחברת לומדי למוד משניות דמדוע נקט לענין תרומה ולא לענין לבעלה, ואף שישבתי פשוט די"ל לענין בת כהן פנוי' שמתחללת תיכף מאכילת תרומה, אך הראו לי שהרע"ב פירש באשת כהן, ושוב הראתי להם שרש"י בכתובות ל"ו ע"ב שם פירש בבת כהן כמו שאמרתי בתחלה, ובאמת צ"ע דברי הרע"ב והתפארת שנמשך אחריו, ועכ"פ כפי המבואר י"ל דרבותא קמ"ל חכמים דלא מבעי לבעלה שבוודאי אסורה לו ולא מהני ברי דידה להאמינה על פיה ושהוא יכשל בעבירה, אלא אפילו לאכילת תרומה שהוא דבר הנוגע לה ולגופה הו"א דתהא נאמנת קמ"ל דלא אף שאומרת טהורה אני, ועיין בתבואת שור בחידושי יבמות דף פ"ז ע"ב דקמבעי ליה בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעא בל יודע לאיש וכו' מ"מ בצנעא י"ל דמותר וכו' יע"ש ובחידושי ליבמות שם הארכתי בזה בעז"ה ואכמ"ל ולא באתי לא אגב אורחין רחיקת וזוודי וכו'):

שם באה"ד והכא לא שייך למימר אליבא דב"ה העמד אשה על חזקתה ואימר זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק עכ"ל. והנה אף דלב"ה דשטר העומד לגבות לאו כג"ד וא"כ הם היורשים מוחזקים בחזקת ממונא, וא"כ מאי יועיל חזקת כשרות דידה דאימור לא זינתה, להוציא ממון מהם נגד חזקת ממונא שלהם, וד"ז תלוי במחלוקת ר"ג ור"י דכתובות (י"ב ע"ב) (וע"ה ע"ב עייש"ה) וצ"ל דזה נמשך לדבריהם הקודמים שהקשו דהוה ברי ושמא וברי עדיף וכו' ולזה המשיכו קושיתם דנימא העמידנה על חזקתה ואימור לא זינתה ובצירוף טענת ברי שלה ובסברא א' דחי לה התוס' דלית כאן לא טענת ברי ולא חזקה שכבר איתרעי ועיין היטב ברא"ש כתובות פ"ק סי' י"ח במחלוקותו עם רבינו יונה ז"ל עייש"ה ואכמ"ל בענין עמוק זה ובפרט שכבר דשו ביה רבים ונעשה כיתר ולא באתי אלא להעיר מעט בדה"ק ז"ל כאן שעדיין לא הרגישו בזה, ובמאי שכתבו דבסוטה ליכא חזקה ועיין בדבריהם בנדה ב' ע"ב ובחולין דף ט' ובנדה שם הוסיפו דאע"ג דאין סתירה בר"ה מ"מ איתרע חזקתה דשייך קצת סתירה וכו' וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דברה י ספקו טמא וכו' אימא דוקא היכי דליכא חזקה וכו' וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה וודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה וודאית עכ"ל, ולפ"ד אם יש לה חזקה שאינה טמאה וודאי, יש לעיין לענין אם תפסה כתובתה ועיין בבית מאיר שהבאתי למעלה וכן בנחל יצחק בסימנים הנ"ל, ועיין במה שמיישב קושיתם שבנדה וחולין, בש"ש ש"א פ"ז דבר נחמד ועמוק די"ל דסוטה לא איתרע חזקת היתר דידה וכו' יעויש"ה ובכל הפרקים שם במה שנוגע לספק סוטה, וחילק בין הבעל להבועל אמנם אכמ"ל:

שם בד"ה ב"ה וכו' הכא דהשעבוד עצמו של כתובה עומד בספק וכו' עיי"ש עיין בגיטין דל"ו ועוד מכמ"ק שהרגישו בזה אחרונים ועיין בנחל יצחק סי' י"ב שהבאתי לעיל, ויעיון לקמן ד"ה לאו כג"ד וכו' דהכא כ"ע מודי דאמרינן לכ"ד משום דהעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינים ולאו בידו וכו' וע"ש, וא"כ התם ביתומים שא"צ דיינים על עיקר הקרקע הוי כגבוי, ובזה יל"ע באיזהו מקומות וקצרתי, ומה שעדיין ע שומא זה אינו כלום כדמוכח מדברי התוס' דלקמן גבי כל העומד לפדות וכו' יע"ש ודו"ק:

שם ד"ה לאו כגבוי דמי וכו' דהכא כ"ע מודי דאמרינן לכ"ג והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינים ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקקין ליה ב"ד עכ"ל, יש להזכיר כי כבר העירו המפרשים על הגמרא דקדושין שם דאמרינן מי יימר דמזדקקין ליה ב"ד, מהא דאמרינן בשבת (מ"ו ע"ב) דפרכינן ואמאי לימא מי ימר דמזדקק ליה חכם ומשני אי לא מזדקק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות יע"ש אלמא דכל היכי דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי ימר וא"כ יקשה הא גבי גר ג"כ סגי בג' הדיוטות כמש"כ התוס' בקידושין שם עיין ברש"ש קדושין שם, והגהות רצ"ח בשבת שם, יעי"ש מש"כ ודוחק הוא דגם בהתרת נדרים בעינן דגמירי וסבירי קצת דיודעין לפתוח לו פתח עיין ר"ן נדרים (כ"ג ודף ע"ח) וגם מהתוס' דהכא דמדמי ד"מ לגר ולפ"ד אין דמיון כמובן, וע"כ נראה דגבי ד"מ וגר דבעינן ב"ד כשרים ורחוקים הוא דאמרינן מי ימר אבל גבי התרת נדריה דקיי"ל אפי' בקרובים עיין נדרים ע"ז ע"ב וביור"ד סי' רכ"ח בזה לא אמרי' מי ימר דג' הדיוטות קרובים ופסול' בוודאי שכיח (ועיין שו"ת רעק"א סי' ע"ג ובהשמט' שם אי אשה וקטן כשרי' להפרת נדר' יע"ש) אבל זה ליכא למימר משום דבנדרים איכא תרתי חכם או שלשה הדיוטות משא"כ גבי זר דבעינן דוקא שלשה, דהרי הכא שכתבו התוס' גבי ד"מ דאיכא נמי תרתי יחיד מומחה וג' הדיוטת דקיי"ל דמומחה לרבים דן אפילו ביחיד עיין שו"ע חו"מ סי' ג' ואפ"ה אמרינן מי יימר דמזדקקא ליה בי תלתא או יחיד מומחה ולשון התוס' צע"ק שכתבו שהרי צריך „דיינים” הא בדיין מומחה ביחיד סגי, ולהתירוץ הראשון א"ש שכתבו דבעינן „דיינים” היינו כשירים וכמו בגר ולאפוקי בהא דשבת גבי התרת נדרים דסגי בקרובים ובפסולים (ומה"ט נ"ל לדון על מש"כ הגרע"א שם לחוש גבי התרת נדרים מטעם נמצא א' מהן קרו"פ (דהיינו פסול קטן) וה"ה גבי דיינים עיי"ש, הא י"ל דגם פסול זה דנמצא א' מהן קרו"פ ג"כ כשר כמו שאר פסולי הגוף ודו"ק דהא אין זה רק כפסול בעלמא, ונזכרתי שהוא בעצמו כתב סברא זאת בס' פ"ז שנסתפק בעדות נשים ונמצא אחד מהן גזלן אם בטל לכל העדות או דנימא דהך דמגזה"כ פסולים הם רק כמו פסולי עדות דקורבא וכדומה אבל מ"מ לא חשודי לשקר ולא הורע חזקתייהו וכו' והויין כפסול קורבא דכשרים לע"נ אחז"ר ראיתי בס' ב"מ בשם הגאון נו"ב יע"ש והוא בנוב"ק חאהע"ז סי' מ"ה יע"ש וה"נ כן וצ"ע וקצרתי כי אכ"מ), ואם היינו אומרים דפליגי בזה הש"ס דקדושין עם הש"ס דשבת, היה מקום ליישב קצת דברי המהר"ם שיף בחדושיו לכתובות (דף נ"ט ע"ב) ד"ה התם בידו וכו' שנעלם ממנו דברי הגמ' דקדושין שהביאו התוס' כאן, והוא נגד הש"ס, ושו"ר שם בהגהות מצפה איתן שכבר השיגו בזה והוא אף שנעלם ממנו הגמ' דקדושין מ"מ אנו צריכין לדבריו אליבא הגמ' דשבת ודוחק ע"כ קצרתי והא דאמרינן ביבמות (דפ"ח ע"א) אי ק"ד משום דבידו לפדותו וכו' או קדה"ג משום בידו לאיתשולי וכו' עיי"ש והא לא מקרי בידו לפי הנ"ל אבל לפי הנ"ל א"ש דהוא כמו דאמרינן בשבת דמזדקקא ליה בי תלתה הדיוטות, דלענין פדיון קרובים נמי כשר אפילו אחד מהן עכו"ם כדאיתא בסנהדרין י"ד ע"א יע"ש ועיין ב"י בחו"מ סי' ק"ג וכן לשאול על ההקדש ג"כ סגי בקרובים כמו התרת נדרים וא"כ לא אמרינן ביה מי ימר אמנם ראיתי שם ברשב"א שכבר הקשה בזה מהא דקדושין הנ"ל ותירץ דכל שאתה בא לומר במה שלא נעשה שהוא כאילו נעשה משום שבידו לתקנו איכא למיחש דלמא לא מזדקקי דפעמים שאין נזדקקין אבל במה שא"י אם נזקקו לו כבר אם לא כיון שרובן של בנ"א נזקקין לכך ברוב הפעמים וזה מעיד שנזקקו לו נאמן עכ"ל וכיון שלא תירץ כמש"כ נפלו כל הנך פיתא בבירא עוד תירץ דלגבי הפרת נדרים לא בעינן מומחין וכו' וכיון שכן לא אמרינן מי ימר וכו' והכי אמרינן בהדיא שלהי פ' כירה כנ"ל עכ"ל, ומשמע דס"ל דבגר בעינן מומחין וצ"ע בחדושיו למס' קדושין שם עיי"ש, ונעלם רשב"א זה מהאחרונים הנ"ל ועיין בשו"ת הרשב"א כת"י שהובא בשעה"מ ספ"ד מהל' חמץ יעו"ש, ועיין ערכין כ"ג ע"א וי"ל שוב נזכרתי במה שעמד המחנה אפרים בהל' צדקה סי' ה' על דברת הרמב"ם דהל' ערכין פ"ז דין הנ"ל ובמה שהקשה עליו מיבמות הנ"ל עי"ש, ועיין במהרי"ט אלגאזי פ"ד סוף אות ל"ה בזה ועיין ג"כ בעמק יהושע סי' י"ז שלא העיר מכל הנ"ל ויש להעיר בדבריהם ז"ל ובפרט עם מש"כ ובדברי הרא"ש גיטין פ"ה שכ' דבידו לפדותו הוא מדין בעלים אך אכמ"ל, ובענין זה דכל העומד לגבות, ועיין מס' ב"מ (ס"ב ע"א) ויל"ע עפ"י דברי התו' דשמעתין שו"מ שם במהר"מ שיף שהעיר מדוע לא נימא דבהא גופא פליגי אי שטר העומד לגבות וכו' כדאשכחן דפליגי בזה ב"ש וב"ה עיי"ש ויש להאריך עוד וקצרתי, ועיין מ"ל פ"ד ממלוה ה"ו ועי' מש"כ הנוב"ת חחו"מ סי' ל"ב על דברח הש"ך חו"מ י"ב ועל דברת הש"ך בת"כ סי' ק"ל שהבאתי לעיל עיין מ"ש על זה הנוב"ק חחו"מ סי' ה' יע"ש ודו"ק ואינני זוכר עכשו אם הנחל יצחק הנ"ל ראה זה – גם יש להזכיר כי מוכח בזה לפי דברי התוס' דב"ש דס"ל כגבוי דמי לא ס"ל האי מי ימר דמזדקקי. לו דיינים וכנתבאר לעיל ונפ"מ לכמה ענינים ויש לקצר, אח"ז מצאתי דחילוק הנ"ל שכתבתי דליכא למימר כתוב הדר הוא בספר למודי ד' לימוד ק"ד על הקושיא הנ"ל דמטי בה משמיה דרב יצחק הכהן ז"ל עיי"ש ואינו מביא דברי התוס' דשמעתין:

שם באה"ד והא דאמר גבי שופר וכו' וגבי לולב וכו' ומנעל כמ"ש אפי' רבנן מודי משום דא"ה ולא הוי אלא כעפרא וכו' וליכא שיעורא ופרה חיבת הקודש מהני וכו', פירש כוונתם דאם רבנן נמי מודי בכל א"ה דלא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא, א"כ פרה אמאי מטמא ט"א וצ"ל משום דחיבת הקודש מהני והיטב אשר הקשה בזה הרש"ש מה שעלתה גם על דעתי דשם במנחות פריך רב אשי לרב כהנא רק לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כש"ד יע"ש וצ"ל דלרבנן פשיטא ליה דיש לתרץ דחיבת הקודש מכשרתן עכ"פ לקבל טומאה משום דרק א"ה נינהו ולא הוה כשרוף, אלא אף לר"ש דכשרוף דמי, ואף פירורין נמי לא הוה נמי משני ליה דחיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה מדרבנן, אלא שהקשו התוס' כלאי הכרם אמאי מטמא ט"א ולא אמר כמ"ש פירוש לרבנן דר"ש דלא שייך בזה חיבת הקודש אמאי תנינן שם ק"א ע"ב הערלה והכה"כ וכו' כולם מטמאין ט"א, והא לא הוה בה שיעורא דכל אלו אסור בהנאה ? ונראה לפמש"כ הגרעק"א בתשובה סי' ק"צ דבכל איסורי הנאה הוה שיעורו בפרוטה יע"ש ועיין צל"ח פסחים דף כ"ב ועיין ג"ו כלל נ"ח יע"ש, א"כ י"ל דכלאי הכרם דמטמא ט"א בכביצה, מיירי בשאין בו ש"פ, דעדיין מותר בהנאה וכמו דאמרינן כה"ג בפסחים (ל"ב ע"ב) אבא שאיל תרתי בעי עיין פרש"י, והגרעק"א לא כתב להסתפק בזה, אלא באיסורי הנאה דנפקא מלא יאכל וכו' אבל בכלאי הכרם לא כתב אכילה כלל, ופשיטא דבפרוטה וכבר העיר הגאון הנ"ל בסי' קנ"ד דבכלאה"כ דלא כתיב אכילה נתחייב בכ"ש וכן בב"ח ליחייב בכ"ש וכו' יע"ש, אבל עכ"פ באיסור הנאה שלו בוודאי אינו בכזית וא"כ י"ל כנ"ל וכן ראיתי למרן המבי"ט בקרית ספר פ"ז דהלכות ע"ז אזהרה ל"ט שכתב שכל הנמצא בע"ז אפילו מים ומלח אסורין בהנאה מה"ת והאוכל ממנו כל שהוא לוקה דמאומה כתיב ונראה דש"פ בעי מדאמר לעיל דמכוש אחרון לית ביה ש"פ עכ"ל וכן צ"ל באזהרה מ' שם בנהנה מציפי הנעבד יע"ש, (וכמדומה שלא ראה זה הבית הלוי חלק ראשון) אלא דא"כ דמיירי בכה"ג שאין אסור בהנאה דחסר משיעורא א"כ מ"ט דר"ש דאמר התם אין מטמאין ומשום דהוה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים משום א"ה, הא לית כאן א"ה כלל, וצ"ל דלר"ש דס"ל כ"ש למכות, ה"נ ס"ל גבי א"ה דכ"ש אסור ולא מצריך שיעורא כלל ואזלי לשיטתיהו, ומ"מ לענין טומאת אוכלין בעי שיעור כמו שפריך שם מנותר ופרה לר"ש עי"ש, וא"ש, וראיתי כעת בס' מנ"ק שהקשה מדוע שבקי התוס' להקשות על ערלה והקשו רק מכלאה"כ יע"ש שכן הקשה בן המחבר שער אפרים סי' א' ובסי' ל"ח בהגהה יע"ש, ומה שתירץ המנ"ק משום דמשקין של ערלה הוא בקבורה ובנקברין ל"ש כתותי כנראה מדברי התוס' סוכה דל"ה ד"ה לפי וכו' יע"ש, תמוהין דבריו דהלא אנן השתא קיימינן בשיטת התוס' דלרבנן כל א"ה הם דאמרינן בהם כמ"ש, ואפילו אלו שאין בהם מצות שריפה, וכבר הקשו המפרשים דברי התוס' הדדי ועיין שעה"מ פ"ד מגירושין שהביא דברי הש"א הנ"ל שכתב דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר"ש משום דמכתת שיעורה דלא אמרינן הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל לא בנקברין וכו' בהא לא מודינא ליה ואישתמיט מיניה דברי התוס' במס' יבמות ק"ד ד"ה סנדל שכתבו בפירוש דאפילו במידי דטעון גניזה כע"ז של ישראל אמרינן כמ"ש וכו' יעי"ש, וכן כת' בחידושי ח"ס שם דה"ה אי בקבור' נמי אמרינן מ"ש עיי"ש גם השע"א בעצמו שם כת' דאלו הוה שמן מזיתי ערל' אז פסול להדליק בו נ"ח מטעם דכמ"ש דהוה מנשרפים עיי"ש, ומש"כ המנ"ק עוד לתרץ משום דבערלה לא פסיקא להו דהוי בשריפה מה"ת ול"ש כמ"ש, משא"כ כה"כ פסיקא להו כמש"כ בסוכה שם, אף שכן כבר תירץ בן המחב' שם בהג"ה סי' ל"ח, מ"מ צ"ע לפי תוס' יבמות הנ"ל דגם בדבר דטעון גניזה אמרינן כמ"ש, ולא מוכח מתוס' דידן דפליגי ע"ז, וגם מה שהקשו מפרה מוכח זה, דאף דפרה למצות שריפה עומדת, מ"מ לא משום הא"ה היא נשרפת אלא דמצותה כך היא ואפ"ה אמרינן כמ"ש, ומה שמתמ' שם על הח"ס שפיר מתמ' עיי"ש וכן משמ' מפ"י ברכות דל"ו דערלה מחויב בשריפה יע"ש, וכבר שאול נשאול בחות יאיר סי' י"ח מאת הגאון עבודת הגרשוני דמנא הא מילתא דתנינן בסוף תמורה אלו הן הנשרפין וקחשיב בהדיי' ערלה מנ"ל הא ודברי רש"י ותוס' אינן ניחא לי עכ"ל ושם בסי' נ"ד תשובת הגאון המחבר בזה דאי ס"ד דערלה מן הנקברין א"כ היה אפילו אפרה אסור אף שכבר נאבד מן העולם כ"ש להנות בעוד ישנו דאסור וכו' עיי"ש, ומש"כ הח"ס שם בסי' רפ"ו דלא ראה מרבותיו ששרפום רק הניחום וירקבו יע"ש, הוא משום שכ' הפ"י הנ"ל שם דערלה בחו"ל אינו בשריפה וזורק את האביונות ואין כאן משום מכשול דספוקי מספקא להדדי יע"ש וקצרתי כי אכ"מ, ולא באתי לא דרך אגב, ומש"כ המנ"ק להקשות דלרבנן נמי קשה יע"ש כבר הבאתי לעיל שכן הקשה הרש"ש כנ"ל, ועיין שם בשעה"מ פ"ד מגירושין שהביא בשם משאת משה חא"ה סי' ק' דשאני ערלה וכה"כ דאע"ג דהוה מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופיגול והרמב"ם לא חשבה במנין מ"ע וא"כ א"ל דכי אמר כל העומד לשרוף וכו' ה"מ במילי דמצותו בכך מה"ת אכן היכי דליכא מצוה בשריפה והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר"ש וכו' יע"ש, ובתפארת ישראל ספ"א דפסחים ואכמ"ל, ומש"כ בהגהות מצפה איתן ליישב קושית התוס' משום דמפורד נמי מטמא ועיין בס' אפריון דוד להגאב"ד דזאגר זצ"ל הוא אבי זקן זתי' בענין זה דכמ"ש והשיג על התורת גטין וכבר קדמם בזה בשע"א הנ"ל בהגה"ה, ועוד בכמה ספרים והדברים עתיקים בענין זה בכללו שהלכו בו נמושות, ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לנו:

ונתיישבתי דלפי מאי שכתבתי לעיל לתרץ דברי התוס' דידן, יש נמי לצדד בקושית התוס' דסוכה דל"ה דהקשו באתרוג של ערלה ות"ט דת"ל, משום דמצותן בשריפה וכמ"ש יע"ש, די"ל דכל שאין בו ש"פ אין מצותו בשריפה מכיון שאין אסור בהנאה ולכך בעינן טעמא דהיתר אכילה, אך י"ל דאי בשאין בו ש"פ, בלא"ה א"י בו לשיטת רש"י שם גבי סוכה דכל היכי דבעינן דין ממון צריך שיהא ש"פ, אך אין הדבר ברור עוד כמו שהרעיש המנ"ח וגם לא שכיח שבאתרוג לא ישוה ש"פ ועיין תוס' שם דל"ט ע"א ד"ה יותר וכו' וגם קושיתם ישאר אליבא דר"ש דכל העומד לשרוף, ולדידיה כ"כ דגם בכ"ש הוי בשריפה, וגם סתמא דהש"ס נתן טעם לשל אשירה משום דכמ"ש ומשום דבוודאי ש"פ, וה"נ הו"ל למיתני בערלה ובתר"ט ויל"ע עוד אי"ה, ועל פי מה שהזכרתי לעיל יש לתרץ הדיוק מה שהקשו התוס' מכה"כ ולא מערלה, משים דבערלה י"ל דמיירי בערלת חו"ל דהלכה דודאן אסיר וספיקן מותר וכפסק הרמב"ם דהוא הלכה למ"מ ולא הלכות מדינה, וא"כ אפילו ספוקי מספקן הדדי אסור וכדכתב הב"י סי' רצ"ד ושפיר קאמר ר"ש אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים משום שאסור בהנאה להנותן אף שהנכרי א"י וכמו שכתב הש"ש ש"א פ"ב יעוש"ה, ולכך מטמא ט"א שאינו בשריפה וכדכתב הפ"י שהבאתי לעיל וגם כיון שספיקן מותר לכך לא שייך לומר דכמ"ש לומר דליכא ביה שיעורא כלל כיון דמקילנן ביה בספיקא, ולמאן דלא ידע מיתר לאוכלו ודו"ק אבל בכלאי הכרם ל"ל בחו"ל דהוא רק מדרבנן אסיר וע"כ בא"י ובא"י נימא כמ"ש, ועיין במג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' משם הש"ג באתרוג של ערלת חו"ל כשר יעוש"ה ועיין מה שהעיר עליו באמרי בינה דיני יו"ט סי' כ"א אות ט"ו ושם בשו"ת סי' י"א מצאתי בעז"ה שמביא התוס' הרי"ד לסוכה שכתב בזה לתרץ קושית התוס' דנימא בשל ערלה כמ"ש, משום דמיירי בערלה של חו"ל שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה וכו' ספק לי ואני אוכל יעיי"ש בזה ומש"כ ליישב על ת"ט עייש"ה והבן, ובתפא"י פסחים שם כיון לזה עייש"ה ובדברי התוס' רי"ד ניחא לי ליישב דיקדוק עני מדוע לא קתני במשנה אתרוג של כה"כ, כמו שרגיל התנא לחשבם בהדדי אך כיון מיירי בשל חו"ל ושם כלאים הוא רק מד"ס אך אנן בדידן י"ל קצת דיקדוק קושית התוס' דערלה מיירי בחו"ל, וכה"כ הוא בא"י, וכמדומה לי שבס' מלבושי יו"ט להגאב"ד דמיר ז"ל בקונטרס חובת קרקע מדבר בארוכה בע"ז דערלת חו"ל ואי בשריפה ובדברי המג"א הנ"ל ועיין המעיין שם וקצרתי עוד בכמה הערות, וראיתי בתפאר"י סוכה פ"ג שכתב בעצמו דאפילו בתרומה טמאה דכהן מסיקה תחת תבשילו אפ"ה כולהו מכתת שיעורי' יע"ש, ועיין בקצה"ח סי' שס"ג סק"א מה שהשיג על הח"י עייש"ה ודו"ק, ובמכתבי להגאב"ד דק"ק סאמלוויטץ כעת בקאוונא כתבתי בע"ז להעיר על ספרי ד"א ח"ר, ושם הבאתי לדברי הרא"ש סוכה פ"ג סי' ט"ו ומסיים שם הרא"ש ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעינן דמנכר לקיחה ומה"ט פסלינן פלפלין וכיון דמכתת שיעורה הוי כאילו „נשחק כולו” והוה כאילו לא מנכר לקיחה עכ"ל, ובספרו דבר אברהם ח"ש סי' כ' בזה וקצרתי כעת, ועי' גם בהג' קרני ראם במהרש"א שם סוכה ל"ה, גם יש להשיב על מה שכתב הגהות רצ"ח שם בסוכה ל' ע"א עיי"ש משום דביו"ט איני עומד לשריפה וקצרתי, גם מאי פריך שם במנחות מנותר לר"ש דילמא מיירי ביו"ט ושבת, ושם בהגהות הגרא"מ הורוויץ ז"ל מצאתי קצת סעייתא לדברי תירוצי הנ"ל בעז"ה שכתב שם לסלק קושית התוס', דמכת"ש ל"ש רק בע"ז דשיעור אסורא בכ"ש, אבל שאר א"ה דשיעורא בכזית ילפינן לכ"ד שיש להן שיעור דאיסור מאיסור וודאי ילפינן עיי"ש, ולדברי המבי"ט הנ"ל גם גבי ע"ז בעינן שיעור ש"פ, ותמיהה דלא פירש כן באזהרה כ' גבי עה"נ ד„מאומה” הוי ש"פ, וגם שאר א"ה אין שיעורים בכזית, אלא בפרוטה כדעת הגאונים הנ"ל, גם דבריו אינן מובנים דביבמות שם ק"ג ע"ב אמר ר"פ משמי' דרבא דבסנדל המוחלט חליצתה פסולה ופרש"י משום דכמ"ש וכדמוכח שם מהא דפריך ואי ס"ד כדמכתת דמי וכו' יע"ש, והתם וודאי כשאר א"ה הם, גם להראשונים דאמרי דכמ"ש הוא משום דכל העומד לשרוף, ועיין רש"י חולין פ"ט ע"ב ד"ה שיעורא וכו' כל העומד וכו' ועיין בר"ן וריטב"א סוכה שם, ובב"מ אהע"ז סי' קכ"ד, וא"כ מבואר שם במנח' דגם בנותר ופרה אמרינן כמ"ש עיי"ש ויל"ע, וכן נשמע מדברי המבי"ט בקרית ספר בכמ"ק דכמ"ש הוא חד עם כל העומד לשרוף עייש"ה, וז"ל בהלכות ראש השנה פ"א שופר של ע"ז וכו' ושל עה"נ לא יצא דכמ"ש דהא לשריפה קאי כדכתיב ושרפת וגו' וכשרוף דמי כדילפינן דכל העומד לישרף או לינתץ כשרוף או כנתוץ דמי מבית המוחלטת דלא הוה מטמאת בביאה משום דעומדת לינתץ אי לאו דאמר קרא ונתץ את הבית דאפילו בשעת נתיצה קרוי בית הל"ה לא דכל העומד לינתץ כנתוץ דמי ובשופר בעינן שיעור עכ"ל, ובפ"ח מהל' לולב כתב נמי כן והאי כמאן דמכתת שיעורי' כיון דלשרפה קאי דכל העומד לשרוף וכו' וע"ז של ישראל דאין לה ביטול הוה כאשרה דמשה דמכתת שיעוריה ועה"נ כתיב בה ושרפת וכו' ומכ"ש, ובע"ז ואשרה של עכו"ם שנטלן בשאלה פסול משום שאול וכו' עכ"ל וכוונתו הק' דהיכי שנטלן בשאלה דלא שייך ע"ז מצות כשרפת דאינן שלו ובזה ל"א כמ"ש ואפ"ה פסול מטעם אחר דהווי שאול, ובזה היה אפשר לפלפל בקושית התוס' דסוכה דל"ה הנ"ל ודו"ק וקצרתי, ומה שכתב בפ"ד מהל' יבום דחלצה בסנדל של תקרובת עכו"ם ושל עה"נ וכו' אין חליצתה כשרה אלא מה"ת דאינו עומד להלך כאן דלשריפה קאי דכתיב וכו' ועה"נ נמי עומדת לשריפה כדכתיב ושרפו את העיר וכו' ומדאורייתא נראה מיהא דכשרה דהא חלצה נעל מעל רגלו עכ"ל ודבריו צ"ע דמשמע שם דמדאורייתא פסול ומשום כמ"ש ומ"ש מדעלמא כן מדפריך מטומאת בית שם, וגם עיין תוס' ערכין ד' כ' ע"ב ד"ה אע"פ עיי"ש הכלל שדבריו צ"ע לעת הפנאי אי"ה, שו"ר ברמב"ם הל' יבום שם ישנו הגהה בזה"ל לפי גירסת ה"ה שלא היה כתוב בה עה"נ וכמ"ש הכ"מ תימה על רבינו איך הוציאו מדמיון תקרובת עכו"ם דלא כהירושלמי שכתב בהדיא הכל מודים בסנדל של עה"נ שהוא כשר דכתיב חלוץ הנעל מ"מ, ע"כ, וכן הוא בירושלמי יבמות פי"ב הלכ' ב' דהכל מודים בסנדל של עה"נ שהוא כשר דכתיב חלון הנעל מ"מ, ובהגהות ציון וירושלם שבדפוס זיטאמיר האריך הרבה בזה והביא דברי הכ"מ פ"ח מלולב דבחליצה ל"ש מ"ש משום דאנו רואים דחופה את רוב רגלו וזה דעת הירושלמי עייש"ה, וי"ל דהכ"מ שם כתב זה עפ"י גרסת ה"ה דלא גריס של עה"נ, אמנם הכ"מ בעצמו שם גריס של עה"נ ע"ש, עכ"פ דברי מרן המבי"ט לקוחים הם מדברי הירושלמי ואם איהו לא חזי מזלי' חזי ויש להם מקום בהלכה אבל לא להלכה וצ"ע, ויל"ע קצת בהא דפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית דין י"א) דאין עושין אותם מצמר הגזל ולא משל עה"נ ולא משל קדשים ואם עשה פסול וכתב הכ"מ דשל עה"נ הוא משום כיון דלשרפה קאי כמ"ש וציצית יש לו שיעור למטה עיי"ש, והמבי"ט בקרית ספר בהל' ציצית שם כתב הטעם כיון דאסור להנות מהם לאו שלהם נינהו עכ"ל, ולא כתב משום כמ"ש ויל"ע, ואפשר לשיטתו גבי חליצה א"ש ודו"ק ועי' בט"א חגיגה ד"ז מה שהק' דליחשביה ציצית בדב' שאין להם שיעור ומצאתי באמ"ב דיני ציצית סי' ה' שהביא דברי הק"ס והשיאו לד"א עיי"ש, והפמ"ג סי' י"א ס"ק י"ב ד"ה ואגב תמה על הכ"מ הנ"ל ואמר דטע' משו' דלאו שלהם שאסו' בהנא' ונפ"מ למודר הנא' וכו' יעו"ש, וכמדומה לי שגם בשו"ת הר הכרמל חאור"ח יש מע"ז דכתומ"ש וכקושית השעה"מ מפסחים עיי"ש, ובמשנה דכריתות יש אוכל אכילה אחת וכו' יעוש"ה והארכתי בזה במקום אחר ואכמ"ל כי כבר יצאתי מגדר המסכת מענין לענין וארוכה מארץ מדה, ולו יחי' גבר שנין אלפין וכו', ברם צ"ע מה שפירש שם הקרית ספר פ"ח מלולב מעצמו טעמא דאתרוג של ערלה ושל ת"ט פסול דלשריפה קיימי ערלה יליף מכה"כ כפרש"י שלהי תמורה וכו' ית"ט היתר הסקה ילפינן וכו' עיי"ש שהוא נגד טעם התלמוד ורק כקושית התוס' וצ"ע, ולענין שיעור שריפת נותר נזכרתי שבלמודי ד' בסוף הספר נסתפק בזה בכמה שיעורו כיון דלא כתיב ביה אכילה ומלשון החינוך סי' י"ד נראה שאין לו שיעור למטה עיי"ש ושוב הביא שו"ת רדב"ז ח"ב סי' קל"ה נשאל ע"ז ומשם בארה דח"ש לאכילה דוקא עיי"ש ועיין בס' מוצל מאש עם הגהות בעל עט סופר:

שם בתוס' והא דאמר וכו' כל העומד לקצור כקצור דמי וכו', בתוס' סנהדרין שם דט"ו ד"ה בענבים מבואר יותר הטעם דגבי בע"ח מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכו דעתיה ע"כ והוא כמבואר ברש"י בכמ"ק דמטלטלי לא משתעבדי משום סמיכת דעת המלוה, עיין רש"י ב"מ ס"ז ע"ב ד"ה אין ב"ח גובה וכו' דמטלטלי אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן עכ"ל, וצ"ע ברש"י דב"ק י"ד ע"ב ד"ה ביתמי וכו' עייש"ה וקצרתי, עוד כתבו שם משום דבפ' הכונס פסק רב כר"ש דמשלם פירות גמורין וכו' משמע דכבצורות דמיין ע"כ הנה אין לומר דר"ש לשיטתו דכל העומד וכו', דהא כתבו התוס' הכא דדוקא במצוה ס"ל לר"ש הכי ואין לו שייכת בדר"מ ורשב"ג, אלא דהוכיחו משם דגם בזה ס"ל ר"ש כר"מ וז"פ, – והנה פשיטא להו בתוס' שם ד"ה שערו וכו' דלענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי עיי"ש משום דחיוב תרומה לא מתחיל במחובר כלל, ועיין מנחות דף ע' ע"א לא מצינו תרומה במחובר לקרקע ובמסורת הש"ס שם, ובמעילה י"ח ע"ב ובחדושי שם ועיין קדושין ס"ה ובתוס' שם ד"ה אין וכו' ודו"ק:

שם ולשומרת יבם שלו, בדיוק לשון חכז"ל יש לפרש הא דאמר „שלו” אפשר דבא להורות דוקא מיוחדת לו שהוא אח אחד אבל אם היה לו אחים הרבה, א"י לקנות לה ג"כ וכמו שנסתפקתי בזה לעיל בחידושי ריש פרקין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף