אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כה

יום ראשון ב' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף כה

צווח ב'זכין' ב'זכות גמור'

ראיות הגמרא לספיקותיה מדברי המשנה בקינוי על ידי בית דין

הגמרא במסכת סוטה (כה.) מסתפקת במי שעוברת על דת [- יהודית שאינה צנועה, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. רש"י] ובעלה רוצה לקיימה, האם יכול לקיימה או לא. ושורש הספק: מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא והא לא קפיד, או דילמא כיון דקפיד קפיד. ופירש רש"י: כלומר, כיון דאורחיה דבעל למיקפד בהכי, על כרחיה דהאי נמי הויא קפידא לגביה.

ראיה לנידון זה מביאה הגמרא מדברי המשנה (שם כד.): ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. על כך מוספיה ומדקדקת הגמרא: ואי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה, עבדי בית דין מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל. ופירש רש"י: והיאך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו, שאינו חפץ בו, וקיימא לן דאין חבין לאדם שלא בפניו. ומיישבת הגמרא: סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה.

עוד מסתפקת הגמרא, מה דינו של בעל שמחל על קינויו, אם קינויו מחול או לא. ומבארת הגמרא את צדדי הספק: מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו. או דילמא, כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה.

גם ספק זה רוצה הגמרא לפשוט מאותה המשנה, ממה שנאמר: ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ומדייקת הגמרא, בשלמא אם בעל אינו יכול למחול על קינויו מובן כיצד בית דין מקנים לנשים אלו בלא בעליהם, אך אם אכן בכוחו של הבעל למחול על קינויו "מי עבדינן מידי, דאתי בעל מחיל ליה", והלא בכך יש זילותא לבית דין, שיקנו לה ואחר כך יצא בעלה מבית האסורים וימחל על קינויו. ומיישבת הגמרא: סתמא דמילתא, אדם מסכים על דעת בית דין. ופירש רש"י: וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי, ומקנינן לה, ואי אתי ומחיל - מחיל.

הוכחת המחנה אפרים שאי אפשר למחות ב'זכין' ב'זכות גמור'

מסוגיא זו רוצה רבי אפרים נבון זצ"ל - המחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ו) - לפשוט את נידונו שם, אותו הוא פותח כך: ראיתי לכתוב ולבאר במאי דקיימא לן בכמה מקומות 'זכין לאדם שלא בפניו'... וצריך לדעת, כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שהוא זכות גמור לאדם, ואחר כך כששמע, צווח וטוען שחוב הוא לו, מהו, אם נאמן אם לאו.

ואמנם מצאנו בגמרא (ב"ב קלח.) שבמזכה מתנה לאחר יכול לצווח ובכך מבטל המתנה, וכתב המגיד משנה (זו"מ פ"ד) בשם הרמב"ן בביאור דין זה: מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כששמע, אבל אם לא נתרצה לא. אמנם מעיר המחנה אפרים שאין להביא ראיה משם לנידונו, שכן הרשב"ם שם מבאר וז"ל: כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח, הלכך לא קנה, שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו דכתיב 'שונא מתנות יחיה', ע"כ. הרי שנתבאר בדברי הרשב"ם שאכן אין זה 'זכות גמור' שהרי טעם גדול יש לו להימנע מקבלת המתנות משום 'שונא מתנות יחיה'. ועדיין יש לנו להסתפק בדבר שהוא 'זכות גמור' אם מועילה מחאתו.

והנה כשרוצה הגמרא להוכיח מדברי המשנה לנידונה השני אם הבעל יכול למחול על קינויו, היא מוכיחה זאת ממה שבית דין מקנים למי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים, ומבארת הגמרא שאם אין הבעל יכול למחול על קינויו הרי ודאי שלא יצא זילותא מדבר זה, כיון שאחר שבית דין יקנו לה לא יוכל הבעל לחזור בו, ורק אם יכול למחול על קינויו מקשה הגמרא מדוע לא נחוש לזילותא שיכולה לצאת מכך.

ולכאורה אם אכן ננקוט שדבר שנעשה עבור אדם מדין 'זכין', יכול אותו אדם לכשיוודע לו מכך, לצווח שאינו רוצה בו וכך לבטלו. אם כן אפילו אם ננקוט שבעל שמחל על קינויו אין קינויו מחול, הרי כל זה רק בנוגע לקינוי שקינא בעצמו, אך במקום שבית דין מקנין תחתיו, כבר נתבאר בנידון הגמרא הראשון וכפי שביאר רש"י שכל הקינוי אינו אלא מדין זכין, והרי אדם זה צווח ואומר שאינו רוצה בכך ואין זו זכות עבורו - ומדוע לא יתבטל כל הקינוי מתחילתו, ונמצא שעדיין יש זילותא לבית דין בכך. אין זאת אלא שמדברי הגמרא מוכח שבדבר שהוא 'זכות גמור' אין כח ביד מי שמזכים לו לומר שאינו רוצה בזכות זו ואין זו זכות עבורו, וממילא כל כמה שקינו לה בית דין תחתיו אינו יכול לבטל קינוים בצווחתו, אלא אם אכן בעל שמחל על קינויו קינויו מחול.

דקדוק המחנה אפרים והגרי"א ספקטור מהר"ן והרשב"א בקידושין

ואכן כך מדקדק המחנה אפרים גם מדברי הר"ן במסכת קידושין (יט: מדפה"ר), לגבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביו, שמכריעה הגמרא שעליה לקבל גט שמא נתרצה אביה. וכתב על כך הר"ן וזה לשונו: וכי תימא, ריצוי דבתר קידושין מאי מהני [- שהרי לא שמע על כך קודם הקידושין]. איכא למימר דהיינו טעמא, לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו, וזכין לו לאדם שלא בפניו. ומיהו, טעמא דנתרצה כששמע, הא לא נתרצה לא הוו קידושין, לפי שאינו זכות גמור, עכ"ד. הרי שהר"ן מדגיש בסיום דבריו שהטעם שאם לא נתרצה אין אומרים 'זכין' הוא 'לפי שאינו זכות גמור'. משמע להדיא שאילו היה זה דבר שהוא זכות גמור, הרי אפילו אם 'לא נתרצה' ואפילו אם צווח כששמע הדבר, אין אנו משגיחים בו, ונוקטים אנו שבשעת המעשה היה חפץ בו שהרי זכות גמור הוא, ורק עתה חזר בו.

ואמנם לכאורה יש להעיר שאפשר שהר"ן רק מבאר מדוע צריך ריצוי חיובי, ועל כך כתב שכיון שאין זה זכות גמור צריך ש'ירצה' בכך כדי שנאמר בו דין זכין. ואילו אם אינו 'רוצה', דהיינו שאינו מגלה את דעתו בחיוב שרצונו בכך - אזי אין אומרים בו זכין, בדבר שאינו זכות גמור. אך עדיין אפשר שאם האב 'אינו רוצה' - דהיינו שהוא מגלה דעתו לשלילה שאינו חפץ בכך - שמא בכהאי גוונא אף בזכות גמור יכול הוא לצווח. וכבר כתב כן האבני נזר (אה"ע סימן קסד אות ט), שהמחנה אפרים הבין בדעת הר"ן שאילו היה זה דבר 'זכות גמור' אזי אפילו אם היה מוחה היו חלים הקידושין. אמנם "לדידי זה אינו, שכוונת הר"ן שאילו היה 'זכות גמור', אפילו לא נתרצה בפירוש, כגון שמת קודם ששמע, היה ספק קידושין משום דזכות הוא".

ראיה זו מביא גם מנפשיה רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל בבאר יצחק (ח"א או"ח סימן ב ענף ד), והוא מביא את דברי הר"ן, ומוסיף שכן מבואר גם מדברי הרשב"א (כג. ד"ה ולענין) שכתב לענין זכיה לעבד בגט שחרור על ידי אחרים, שאינו יכול למחות משום "דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו, אדרבה חוב הוא לו משום דכתיב 'שונא מתנות יחיה', אבל גט שחרור 'זכות גמור הוא מצד עצמו' דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל - זכין לו בעל כרחו ובטלה דעתו אצל כל אדם". הרי מפורש שדעת הרשב"א שבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל את הזכייה.

ומוסיף הגרי"א שאף שהראשונים שם חלקו על הרשב"א וכתבו שהעבד יכול למחות ולבטל את הגט שחרור, יש לומר שטעמם הוא משום שהם סוברים שהגט שחרור אינו זכות גמור, וכפי שמצאנו בגמרא סברא שהעבד 'בהפקירא ניחא ליה', אבל יש לומר שבזכות גמור יודו גם שאר הראשונים ליסודם של הרשב"א והר"ן.

סברת האמרי בינה שאינו נאמן כיון שאין אדם משים עצמו רשע

ובאמרי בינה (יו"ד דיני פדיון הבן סימן ז) כתב לדחות ראיית המחנה אפרים, דיש לומר שכיון שמצוה היא על הבעל כשרואה שצריך לכך לקנאות אשתו, כמבואר ברמב"ם בהל' סוטה, ממילא אינו נאמן לומר דלא ניחא ליה, שכן אין אדם משים עצמו רשע, ואף בדבר שאינו אלא מצד חסידות כמבואר ברשב"א בכתובות (יח.), ולכן אם הבית דין קנאו תחתיו, אינו נאמן למר שאינו רוצה בזה. אך עדיין אין להביא ראיה מכאן לכל זכין שצווח ואמר שאינו חפץ בזכות זו ואינה זכות עבורו שלא יהיה נאמן.

סברא אחרת מעלה היד דוד (סוטה שם), והיא שאף אם אכן יכול אדם למחות ולצווח שאין דבר זה - שהוא 'זכות גמור' אצל כל אדם - זכות אצלו, אך כל זה רק לגבי זכויות ממוניות, אבל לגבי דבר איסור בזה אין אדם נאמן לומר שאין זה זכות אצלו, אחרי שאמדוהו חכמים וקבעו שהוא דבר 'זכות גמור'.

דעת הנודע ביהודה שאם מוחה הבעל בטל קינוי בית דין

ואמנם בנודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סימן קנט) רצה באמת לדון שאף באלו שבית דין מקנאין להן, היינו בסתם, אבל אם יצא הבעל ואמר שלמפרע לא הוה ניחא ליה, שגם הוא ידע שאשתו עוברת על דת ואפילו הכי לא רצה לקנא לה, הרי שאף שקיימא לן שאחר סתירה אינו יכול למחול על קינויו, אך באופן זה שטוען שהקינוי מתחילה לא הוה ניחא ליה בו, אינה אסורה עליו. וכל דברי הרמב"ם והשו"ע שכתבו שאוסרין אותה על בעלה לעולם, היינו רק מן הסתם. אמנם סיים הנודב"י: והדבר צריך תלמוד אם נאמן לומר אחר כך שלמפרע לא הוה ניחא ליה, עכ"ד.

ובאמרי בינה שם תמה על דבריו, וכראיית המחנה אפרים, שהרי מבואר בסוגיא שרק אם הבעל יכול למחול אז קשה איך עושים בית דין דבר שיבוא בעל ויחזור בו ויהיה בכך זילותא לבית דין, ומבואר שאם הבעל אינו יכול למחול אזי לא קשה - ועל כרחך שאף כשאומר שלא היה נוח לו בדבר למפרע, מכל מקום אין הקינוי בטל, כי אם לא כן יקשה שסוף סוף יש זילותא לבית דין.

דחיית האבני נזר שאינו יכול למחות בקינוי בית דין דמה כח בית דין יפה

דחייה נוספת לראיית המחנה אפרים, העלה האבני נזר (שם אות י), שאין להקשות כלל מקינוי בית דין ל'זכין' בשאר מקומות, שהרי כמו שבית דין מעמידים אפוטרופוס לקטן מדין זכין, ואם הגדילו אין יכולים למחות מצד הסברא ש'אם כן, מה כח בית דין יפה', כך גם לגבי קינוי בית דין מקנין, מדין זכין, ואף על פי כן כיון שעשו כן, משום זילותא דבי דינא לא יוכל הבעל לצווח כנגד זכות זו.

ומה שמצאנו שבית דין שגיירו קטן, יכול למחות כשיגדיל. מבאר האבני נזר, שאין מוטל על הבית דין לגייר את הקטנים, משא"כ מינוי אפוטרופוס, הרי בית דין הם כאביהם של יתומים ומחוייבים לפקח על עסקיהם. וכן לגבי קינוי, מוטל על בית דין למיגדר מילתא דאיסורא, ולכן בדברים אלו מכח סברת 'אם כן מה כח בית דין יפה' אין יכולים לצווח שאין זו זכות עבורם, אף אם ננקוט שצווחה מועילה בכל זכיה מדין 'זכין'.