מנחה חריבה/סוטה/יח/ב

מנחה חריבה סוטה יח ב

דף י"ח ע"ב

ר"מ אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא וכו'. כבר הבאתי לעיל דף ט' דברי הנו"ב אבע"ה סי' ע"ו על קושית הש"ך חו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה דבסוטה משביעין אותה ל דשאני סוטה דהשבועה אינה להאמין לה דהא שותה מים המאררים אחר השבועה ואף דילפינן גלגול שבועה מסוטה היינו דין חיוב שבועה ילפינן ולא לענין נאמנות באסורין יע"ש, ועיין בתשובת הגרע"א ז"ל בחלק הכתבים שבספר דרוש וחדוש, תשובה להרב רבי יעקב אב"ד דק' פילא ששם כתב ראיה להרמב"ם דמשביעין אותה שלא זינתה, משוה דמפורש בקרא בסוטה שתשבע שלא נטמאת יע"ש, ולא ראה בש"ך ובכל תשובות הנו"ב הנ"ל ואכ"מ, ומשום דאין כאן רק שבועת האיום, ולא שבועת בירור, ובזה א"ש מה שראיתי בספר אחד שהקשה בשבועה שלא אטמא שאמר ר"מ, הרי נשבעה לקיום המצות ואין חייבין ע"ז וכפי מה שהסביר היטב הנו"ב שם לק"מ דהשבועה אינה אלא לאיים עליה להבא ולקבלת ההודאה, אבל לא על עצם הטומאה ודו"ק ובלא"ה לק"מ כמובן– והנה בשו"ת מרן ז"ל ספר שני חחו"מ סי' ק"ה שם דנו החכמים השואלים אם ב"ד משביעין על העתיד שום שבועה, ובתשובת המחבר השיב בזה לא שמענו שמשביעין ב"ד על העתיד אבל שמענו שע"י גלגול שביעה יכול להשביע על העתיד גבי שבועת החשד וכו' ומיהו יש ללמוד מדאשכחן בסוטה שמגלגלים עליה על העתיד דקיי"ל כר"מ וכו', ואין לומר דהתם מריבוי דקרא נפק"ל ולא מדין גלגול הא ליתא וכו' ועיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן להא מילתא נמי יליף מסוטה דיכול לגלגל שבועה להבא וכו' מ"מ לא למעשה אני אומר וכו' את"ד, ולפמש"כ לעיל וכמו שהבאתי בשם הנו"ב יש לחלק נמי לענין זה דעל נאמנות להבא לא מצינו שום חיוב שבועה דגם בסוטה הרי לא נאמנת בשבועה ואינה אלא כדי לאיים וכו':

ועם חקירת המהרי"ט הנ"ל יש להבין בדברי הירושלמי בהלכה זו, שזה צורתו, אית תנוי תני מה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן אתנוי תני זו באמך ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן, הוי בעי מימר מאן דמר וכו', מן דמר זו באמן ואמן ואין כל הנשבעין באמן ואמן כלום למוד גלגול שבועה לא מסוטה? לגלגול אה למד לאמן ואמן אין את למד עכ"ל ועיין בפירוש המפרשים ק"ע ופ"מ, שאין כל טעם והבנה לפי פרושם דמה לי חד אמן או תרי אמן, בלי הוראת שום דבר ק אך לפי חקירת המהרי"ט היה י"ל בדוחק דזה כוונת הירושלמי בלישנא קלילה לרמז דכל הנשבעין נמי באמן ואמן לפי דרשת ר"מ דאמן על לעבר ואמן על להבא וה"נ בכל הנשבעין באמן ואמן גם על לעתיד, וע"ז קאמר דכלום למדו על שביעה לא מסוטה, וא"כ גם בעלמא לשביענן על העתיד, דלא מריבוי הוא אלא מדין גלגול וכמו שכתב המהרי"ט, ומשני לא, דדוקא לגלגול את למד לאמן ולאמן אין את למד וכסברא שכתבתי לעיל ויל"ע, וראיתי בנחל יצחק (סי' צ"ד ענף ב') שכתב על ספיקת הקצה"ח דלכן אינו מגלגל בשבועת נוטלין משום דזה הוי חשש בלהבא דהא עדיין לא נטל ממון חבירו תח"י וכו' ושוב העיר מסוטה דמצינו דמגלגלין בלהבא, וכו' ומסיק דלפ"ז הדין נותן בשבועת השותפין דיכול לגלגל עליו בשד"א על חשש דלהבא וכמו דס"ל לר"מ דמגלגל שבועה שלא אטמא על (להבא) כצ"ל עכ"ל, וראיתי שוב בסיף ענף ד' שהזכיר לדברי המהרי"ט הנ"ל ראש דברינו, ושוב הביא שם ירושלמי שבועות פ"ז ומסיק דטעמו הוא דאין לגלגל שביעת נוטל על נשבע ונפטר משום דאזיל בשיטת רבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דאין מגלגלין בסוטה על להבא יע"ש ומן הירושלמי שפרשתי הוי סעייתא דכך דעת הירושלמי דבעלמא אין מגלגלין על להבא. ואגב ראיתי שם בסעיף ב' ענף א' בד"ה והנה שכתב דברים אשר לא כן דז"ל דהנה בסוטה דאף שנשבעה עכשיו אמן שלא סטיתי מן איש זה א"כ הוי כמו שנתברר דליכא כלל רגלים לדבר ע"י קו"ס דהא עכשיו שנשבעה כדין מותרת לבעלה אף דהוי קו"ס א"כ הוי כמו דנסתלק לגמרי הריעותא דהוה בה מן הקו"ס וכו' ואפ"ה תשבע נמי שלא שטיתי ארוסה וכו' וא"כ ה"ט שייך נמי בשבועת השומרים וכו' יעוש"ה, ובמחכת"ה שלא בדקדק כתב כן, דאטו בסוטה נסתלק הריעותא דקו"ס ע"י השבועה והלא עוד צריכה לשתות מים המאררים. ומה זה דקאמר „דעכשיו שנשבעה כדין מותרת לבעלה אף דהוה קי"ס” אין זה אלא מן המתמיהין, וכמו שהאיר בצדק הנו"ב הנ"ל דאין זה שבועה לברר הספק כלל אלא שבועת האיום ועוד כתב שם בנח"י דברים שיש לדקדק עליהן אך אכמ"ל:

ובירושלמי שבועות (פ"ח הלכה ב') אמרינן רבי יוחנן בעי שבועת סוטה מהו שיהיו חייבין משום שבועת ביטוי מה נן קיימין אם בשוגגת בעבירה ובשבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן אתי' דרב כר"ע ואין יסבור רבי ישמעאל כר"מ אתיא הוא דר"מ אמר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואת משכח מקשייא עכ"ל הירושלמי ופירש הפ"מ דאליבא דר"מ דקבלת שבועה של סוטה גם על להבא היא א"כ שבועת ביטוי שבשעה שנשבעה יודעת בשביעה ואח"כ נעלמה ממנה השבועה וכדין שבועת ביטוי בלהבא, ומ"מ מקשה הוא, משום דבעינן דאיתא בלאו והן ולא משכחת לה בקבלת שבועת דסוטה לאו וכן הא לא תוכל לישבע שתטמא והיינו מקשייא את"ד ובמראה הפנים שם, ולפמש"כ הדבר צריך ביאור ליחייב משום שבועת ביטוי בסוטה, ואפשר דהיינו טעמא דקאמר בירושלמי ואת משכח מקשייא ויל"ע היטב בזה, גם יש לעיין בהא דקאמר אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן והלא בכה"ג המים בודקים אותה, ואם בהיה לה זכות ותלה לה ג"כ יל"ע:

ועיין שם בהגהות ציין וירושלם שהקשה דמאי קאמר בירושלמי אם בשוגגת בעבירה ושבועה אין כאן סוטה, דצ"ע לפמש"כ המהרי"ק דבסוברת שמותרת לזנות מ"מ אסירה דמעלה מעל בבעלה משכחת לה שוגג באומרת מותר דהוי שוגג ומ"מ היית סוטה עכ"ל, ובאמת יש להעיר מזה על דברי הט"ז הידועים אי אימר מיתר הוי שוגג ועיין שו"ת חוט המשולש בזה והיא נדפסה ג"כ בשו"ת בית הלוי ח"ר בענין קרבן באומר מחר, ועיין שו"ת רעק"א סימן ר"ה ר"י ודו"ק אבל בכלל איני מבין דהא אף שסברה שמותרת לזנות מ"מ הוי מזידה דהאיך נשבעת שלא שכב איש אותה והא ידעה ששכב איש אותה, רק באופן זה י"ל שסברה שמותרת לזנות ובשבועה הוי שוגגת בקרבן דידעה ששבועה זו אסורה אבל לא ידעה שחייבת עליה קרבן ככל שבועת ביטוי לשעבר עיין שבועות (כ"ו ע"ב) וצ"ע, ועיין כאן בנועם ירושלמי ובמש"כ לעיל דף ו' דאמרינן דזכות תולה וע"ש וכעת נזדמן לי לעיין בעין יעקב דפוס ווילנא, ומצאתי שם באהבת איתן למסכת שבועות שהקשה מעצמו כזה אא אא אמאי תנן בסוטה גבי סוטה דאם יש לה זכות תולה לה והרי אם טמאה היא עברה על שבועה שקר ואין זכות תולה בש"ש, ושו"ר שהרגיש בזה בס' מקום שמוחל ואף דבירושלמי שלהי מכילתין משמע דהסוטה אינה חייבת קרבן על שבועתה היינו דוקא קרבן אבל מ"מ יש בה איסור לאו בשבועה דקרבן היינו טעמא דאינו חייב היינו כמש"כ המפרש דליתא בלאו והן שא"י לשבע שתטמא ואילו למלקות לא בעי לאו והן וכו' וא"כ קשיא אמאי זכות תולה בסוטה ש וי"ל עפ"י מש"כ בספרי והביאו בתוס' סוטה ודף כ' ע"ב) ד"ה הא מני וכו' מכאן שאם יש לה זכות תולה, ולפ"ז א"ש דע"כ גבי סוטה ל"ל שלא יתלה לה זכות מחמת שעברה על ש"ש דכמו דמנחתה שמביאה מזכרת לה עון כש"כ שתהנה לה להזכיר זכות משום דמדה טובה מרובה את"ד (וראיתי עכשיו בתה"נ מה שהביא בשם התפארת דלא שנשבעת שלא אטמא דמושבעת ועומדת מהר סיני היא אלא שמקבלת על עצמה שתענש אח"כ כשתזנה שאם תטמא אח"כ יבדקוה המים למפרע ועמש"כ שם מדין כולל לקיים את המצוה):

שם אמר רב המנונא שו"י שזינתה אסורה ליבמה וכו' והתנן זה הכלל וכו' יעי"ש בפנ"י קדושי' כ"ז ע"ב הקשה בהא דאמרו שם אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן וכו' הא ממה דמגלגלין שלא נטמאת שומרת יבם ודאי מצינו למילף גלגול שבועה לענין ממון דלמאן דל"ל דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה א"כ עיקר שבועה דשומרת יבם הייני להפסיד כתובתה לחוד וכדפרש"י ריש פ' ארוסה וא"כ שפיר שמעינן גלגול שבועה בממון וכו' יעו"ש, ותמוהין דבריו מאד שלא עיין היטב בסוגיא דמבואר דהא דאמרי במערבא לית הלכתא כרה"מ ע"כ מוקי למתניתין כר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ומשוי ליה כערוה ולדידיה שפיר אסירה עליו, ועיין בתוס' שם י"ח ע"ב ד"ה שומרת יבם ובתוס' שאנץ שם ודו"ק וא"כ איפא מצא דלמאן דל"ל דרה"מ עיקר שבועה משום ממון הוא, וגם הרמב"ם פסק (בה' י"ז פ"ד) דאיני מגלגל עלי' שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחי' יעו"ש אף שפסק בפ"ה שם דשומרת יבם אינה שותה ולא נוטלת כתובה אפ"ה משום ממון דכתובה אינה נשבעת ונעלם זה מהפנ"י שפניו כפני חמה, ועיין בנח"י סי' צ"ד:

שם הא מני ר"ע היא דאמר אין ק"ת בח"ל ומשוי לה כערוה, הנה מדדייק ומוסיף „ומשוי לה ערוה” וכלום היה חסר בשלחן המלך בלא תיבות הללו, ע"כ צ"ל דמורים באצבע, למש"כ התוס' שאנץ על הגליון „דאליבא דרבנן אע"ג דאיכא מ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ לא שאני משאר לאווין ולא תהא אסורה לו כיון שאין ממזר מיבמה” ודוקא לר"ע דהוי ליה ממזר „משוי לה כערוה” אבל לרבנן אף אי ס"ל דאין קדושין תופסין בה, מ"מ לא משוה לה כערוה וז"פ:

וכן יש ללמוד מדברי התוס' ד"ה שומרת יבם וכו' פי' אפי' לרבנן דאמרי ק"ת בח"ל וכו' הכא מידו אלמא דקרא משוי לה כערוה משום דאגידא ביה וכו' את"ד, וא"כ הא דאמרי במערבא וכו' הא מני ר"ע היא וכו' ע"כ דהכוונה דדוקא לר"ע משוי לה כערוה, אבל לרבנן אף שס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק מ"מ לא משוי לה כערוה וכ"ז פשוט, ועיין בקרן אורה מה שהשיג על התוס' ולפמש"כ דבריהם מאירים „בלשון הגמרא”:

שם הא אסורא ה"נ דמתנה ש"מ, עיין רש"י משמע דמדאורייתא אסורה עליו, ועיין מש"כ לעיל (ז' ע"א) ובקרן אורה שם אך י"ל דשא"ה דהוי וודאי סוטה, ויל"ע בדעת הראב"ד דגם סוטה וודאי צריכה חליצה ויש לחקור בזה אי רק אסורה מדרבנן עליו נמי מתני, עיין מנ"ל הל' יבום בשם הנומק"י דאף אי זינתה מותרת מ"מ לבועל קנסוה יעו"ש ופסקו הרמ"א באהע"ז סי' קנ"ט ס' ג' ועיין ב"ש שם ובפ"ת שם:

ראיתי בתור"ח סי' כ"ט שהקשה לו השואל בהא דאמרינן דלר"ע יש ממזר מיבמה לשוק, דהא כיון דקיי"ל דסוטה טומאה כתוב בה כעריות א"כ בתחלת ביאה נפקע זיקתה ובגמר ביאה לא הוי ממזר והוכחה לזה שניפקע הזיקה בשומרת יבם שזינתה הוא עפ"י דהתוס' ביבמות צ"ב ע"א ד"ה ואמרו וכו' שכתב עליהם בשו"ת הגרעק"א (סי' ר"ו) בשם חכם אחד דאם היתה נקראת סוטה דאורייתא פקע מצות יבום דסוטה טומאה כתוב בה כעריות וממילא הוי הולד ממזר משום אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ אמאי יש ממזר מיבמה לשוק לר"ע כנ"ל ואף אם היא מזידה, את"ד שם, ועיי"ש מה שהשיב ע"ז המחבר לסתור דבר זה מכמ"ק ואגב הביא שם דברי הריטב"א יבמות (דצ"ב סע"ב) שכתב שם דהא דתנא דר"ע משוי לה כערוה לא משום דלא תפסי בה קדושין בלחוד הוא, אלא משום דמשוי ליה לולד ממזר כדין א"א, משא"כ לרב דס"ל דאין ממזר מיבמה דאין ממזר אלא מח"כ מש"ה אע"ג דס"ל שאין קדושין תופסין ביבמה מ"מ לא משוי לה כא"א לאוסרה ליבם עכ"ד והוא סעייתא למש"כ בריש דברי על דברת התוס' שאנץ ותוס' שלנו, ובסוף דבריי מביא ראיה דלא נפקע הזיקה בשומרת יבם שזינתה מהא שמעתא דידן דמוכיח רב המנונא דש"י שזינתה אסורה ליבמה מדקתני במתניתין שימרת יבם וכו' אא"ב אסורה מש"ה מתנה בהדה וכו' ודחי הגמרא הא מני ר"ע היא וכו', ואם נימא דש"י שזינתה ניפקע זיקתה לר"ע ואסורה ליבם באיסור כרת כדין א"א שלא במקום מצוה א"כ אכתי אמאי מתנה עמה הא בממ"נ אם זינתה בעודה שומרת יבם א"כ נפקע זיקתה ואינה אשתו כלל, ולא שמענו שיתנה הבעל אלא באם זינתה אסורה עליו ומ"מ היא אשתו מדיין א"ו דלא ניפקע זיקתה כלל וכנ"ל אלא שיש סתירה לזה מהא דבעי ר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו ופשוט ממתניתין דזה הכלל וכו' והרי אם זינתה בנישואי אחיו הויא לה סוטה גמורה דפטורה אף מחליצה ואינה זקוקה לו כלל ומ"מ מתנה עמה ע"ז, וה"נ מתנה עמה אם זינתה ש"י ג"כ ועיי"ש עוד, ובזה יובן טעם בעיאת וספיקת ר' ירמיה ופשיטתו, דלכאורה מילתא דפשיטא הוא אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דזה קמ"ל דאף שנפקע לגמרי מ"מ יכול להתנות ודו"ק, ורבי ירמיה לשיטתו דאמרי במערבא היינו ר"י כדהביא התוס' ודו"ק, וטעמא דמלתא הוא פשוטו דבאמת הוא רק ספק ע"כ יכול להתנות ע"ז ואם באמת זינתה הלא בלא"ה המים בודקין אותה והיא מתה לאלתר:

ובאמת דברי הגרעק"א צ"ע דלא תהא עדיפא מא"א שאסורה לבעלה, ומ"מ לא נפקע הקדושין הראשונים וכדפרש"י שם ביבמות (מ"ט ע"ב) שם וא"כ מ"ט נימא ביבמה שנפקע זיקתה מהיבם „אם היא אגידא ביה והוי כארוסתו שזינתה” לשון התוס' ד"ה שומרת וגם יש לעיין מלקמן ריש פ' ארוסה דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות וכו' אשר תשט אשה תחת אשה פרט לארוסה ושומ"י ועי"ש בפרש"י ובפרט לפירוש התוס' דע"כ אתיא כרב המנונא דמיתסרא ליבם דאל"ה למאי איצטריך קרא יע"ש, וא"כ אי אמרת דשומר"י שנסתרה הוי לה ספק אשת אח שלא במקום מצוה והוי ספק אם היא אשתו כלל א"כ פשיטא דאינה שותה, אך לאידך גיסא יכולין לפרש דזה היא גופא טעם המיעוט של אשר תשתה אשה תחת אישה פרט לשומ"י פירוש שאפשר שאינו אישה כלל ונפקע זיקתה מעיקרא אך דוחק הוא ופשטות הלימוד הוא משום דעדיין אינו אישה כדמבואר שם בדף כ"ד ע"א וע"ב, וא"כ קשה דלמה צריך קרא אם ספק לן שמא אינו אשתו כלל ולא הוא הבעל שלה להשקותה כלל ועוד י"ל דבספק סוטה לא הוי כערוה ואינו נפקע זיקתה כלל אפילו בספק ויל"ע כי יש לדחות זה, ולא באתי אלא להעיר בדב"ח וכן יש לעיין שם ביבמות (צ"ה ע"א) דמביא התוס' כאן דקאמר אלא אמר ר"ל יבמה יבמה למאן אלימא לאחר וכדרב המנונא וכו', והשתא הא אינו דומה לאחות אשה, דהכא הטעם הוא משום דנפקע הזיקה לגמרי ונאסרה עליו מטעם אשת אח שלא במקום מצוה אבל לא מאיסור סוטה לבד יע"ש וי"ל גם י"ל דזה הוא שדחה הגמרא מה ליבמה שכן נטמא הגוף וכו' ודו"ק וקצרתי:

וכן מתבאר משו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ שמדבר שם אי ע"י קדושין לזר נפקע זיקה ומבואר שם שע"י זנות לא נפקע הזיקה יעש"ה ועיין בהג"ה שם מה שהקשה דמי לא משכחת בני צרות שהולידו הצרות בזנות בלא קדושין יעו"ש ודו"ק:

שם בתוס' ד"ה אמרי במערבא וכו' התורה אמרה וקנא אח אשתו אפילו מקצת אשתו וכו' ונעלמו מעיני אשה ולא מעיני יבמה וכו', עיין במהרש"ל פירוש דבריהם, ועיין במהרש"א, ועיין בתוס' דידן ותוס' שאנץ לקמן ריש פ' ארוסה דכמעט מבואר דבריהם בקושית התוס' על פרש"י ועין בשירי קרבן ומה"פ היטב בכל פרט, וסוף דבר דברי הירושלמי בפנים צריכים עיון ופירש הדק היטב, אך זאת ראיתו בירושלמי שם בהא דקאמר שומרת יבם שזינתה דר"ל אמר מותרת לביתה וריב"ל אמר אסורה לביתה הוסיף בה הירושלמי דרבנן אמרין אמר ר"מ לא כן אמר ר"י בר אחא בשם ר' לעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה ע"כ נדחקו המפרשים בפירוש הדברים, ועלתה בדעתי לפרש לפי מה שהבאתי לעיל בשם הגרעק"א דשומ"י שזינתה נפקע הזיקה לגמרי וא"כ הכי יש לפרש דלא כן אמר ר"י ב"א בשם ר"ל דשומרת יבם המתה מותר באמה, דנפקע הזיקה ולא דמי לאשתו שמתה א"כ צריכין נמי לומר דשומ"י שזינתה תהא אסורה ליבמה ומשום דנפקע הזיקה לגמרי והוי אשת אח שלא במקום מצוה ולא דמיא לאשתו שלא נפקע הקדושין כדהקשיתי לעיל ומדוע אמר ר' לעזר דמותרת לביתה וקס"ד השתא דטעם דריב"ל דאמר אסורה לביתה ה"נ מהאי טעמא הוא משוה דנפקע זיקתה לגמרי וכנ"ל, וע"ז קאמר שוב בגין דחזינן זה הכלל וכו' מאן תנא הדא מתניתא לא רבנן ולא ר"ע וכפירוש הפ"מ יע"ש, שוב עיינתי בירושלמי שעה פירש הגאון הרידב"ז ותוס' רי"ד זצ"ל ומצאתי שם בתוס' הרי"ד בירושלמי כאן שהעיר מהא דניחא דשומרת יבם שזינתה תהא נפקע הזיקה והבנים יהי' כשרים דתיכף בהערהא תהא נפקע הזיקה והבנים יהיו כשרים ע"י גמ"ב יע"ש ומתרץ נמי כמש"כ לעיל דמשום דגם בא"א לא נפקע הקדושין ומתרץ לה נמי דברי הירושלמי על אופן כזה יעש"ה באריכות וברוך שכוונתי לדעתו שלאי"ת ועיין בתו"ח שם סי' י"ד בענין אי קדושי יבמה לשוק מפקיעין מידי זיקת יבום יעש"ה, ועיין בדורש לציון דרוש י"ב ודו"ק:

ומש"כ התוס' בשם הירושלמי דכהנת היתה והתירוה לבעלה וכו' אף מכות אין בה, ועיין במהרש"א וקרן אורה ובשירי קרבן הביא פסק הש"ע והרמב"ם דיבמה שבא עליה זר עשאה זונה יעש"ה מש"כ לתמוה על זה, ויותר קשה מזה הוא דעת החינוך במצוה תקצ"ז שכחב והעובר ע"ז ובא על היבמה והיא תחת זיקת היבם חייב מלקות ע"כ והמנ"ח הביא ע"ז דעת הרמב"ם דכתב דבענין דוקא קידש ובעל עיי"ש, עוד מסיים החינוך ועיקר האזהרה זו היא על האנשים וגם היא בכלל האיסור שלא תבוא ותנשא לשום אדם עד שתפטר מן היבם ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה ועודה זקוקה ליבה שגם היא בחיוב המלקות עכ"ל והמנ"ח מתמה ע"ז דמה ראה לספק בלאו זה יותר משאר הלאווין דמוזכרת האשה כאיש יעש"ה ואפשר היה לומר ולהטעים קצת עפ"י מש"כ האחרונים דעליה אין מצות יבום וכיון שכן א"ל דגם האזהרה אין עליה וצ"ע, ולפי דברי החינוך יש לפרש בדברי הירושלמי שאמר אף מכות אין בה, היינו דוקא „בה” אבל הוא לוקה לכ"ע, ואתי שפיר שלא יקשה מן הירושלמי על החינוך שכתב מקודם דהוא לוקה בזנות די"ל דמפרש כן כמש"כ דעליה אין מלקות אבל הוא שפיר לוקה ויל"ע:

ועיין תוס' כתובות כ"ט ע"א ד"ה ועל הכותית וכו' ועוד הוי מצי למיתני יבמה, לשוק וכו', וצ"ל כמש"כ תוס' שם לעיל מזה גבי מחזיר גרושתו יעיי"ש וגם יש לעיין אי נימא דיבמה שזינתה דאסורה ליבמה וכר"ע וא"כ מתחלת ביאה נפקע זיקתה ושוב בגמר ביאה הוי ביאת היתר ואי נימא דחיוב קנס הוא דוקא בגמר ביאה עיין תוס' סנהדרין (ע"ג ע"ב) ד"ה ממונא לא משלם עד ג"ב וכו' אבל לענין קנס לא וכו' יע"ש א"כ פשיטא דמשלם קנס ומאי קמ"ל ומיושב קושית התוס' דלא תני לה יבמה לשוק וראיה מכאן לסברת התו"ח שהבאתי לעיל, מדלא תירצו התוס' כן ודו"ק:

שם ת"ש זה הכלל כל שתיבעל וכו' הא אסורא ה"נ דמתני ש"מ, עיין תוי"ט שכתב דזה הוא דמרבי בזה הכלל יע"ש, ויש לומר נמי דמרבי בזה הכלל בהיה הוא סומא דאינה נאסרת עליו לא היה מתנה וכדאמר בירושלמי כאן סוף הל' ה' ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה בעלה מקנא ומשקה ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים וכו' מתניתין דרב"י פוטרן מכל המצות האמורות בתורה ועיי"ש בשירי קרבן ד"ה מתניתא:

שם בתוס' ד"ה מהו שיתנה וכו' ירושלמי אר"י וכו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתתה ולא בדקו אותה וכו' אשה משהיא אסורה וכו' עיין בקרן אורה והגהות מלא הרועים מה שפירשו, אבל הניחו בצ"ע דהלא פשיטא דאם איני מנוקה מעון אין המים בודקין יע"ש וא"ל דזהו כוונת האיבעי אי אף שאחר קינו וסתירה נמי יכול למחול וכמו שמצינו בזה פלוגתא לקמן דכ"ה ע"א א"כ בזה שגירשה והחזירה ונסתרה שתתה ולא בדקו אותה המים טהורה היא, משום דכיון דגירשה מחל על הקינו והסתירה ובפעם השניה לא הוי כי אם סתירה בלא קינו או אף בקינו מ"מ כיון שלא עשה עבירה במה שחזר ולקחה המים בודקין או דילמא דלאחר קינו וסתירה אין יכול למחול, וא"כ זה שגירש לא הוי מחילה ולקחה באיסור, ועיין לעיל בחידושי במה שהארכתי על התוס' בסנהדרין פ"ד ובדעת הירושלמי אי יכול למחול גם אחר קו"ס, אבל דוחק הוא לפרש כן, ושו"מ לש"ק שהקשה כן ותירוץ בקיצור כמש"כ אבל דוחק הוא, אף שהיה מיושב לפ"ז במאי דמסמכי התוס' ירושלמי זה על אבעי דגמרא מהו שיתנה אדם על נשואין האחרונים וכו', משום דכוונת התוס' היא, דעל נשואין האחרונים דהיינו לאחר שיגרשה א"כ הוי מחילה גמורה גם לאחר קו"ס ויצטרך קו"ס מחדש, והאיך יתנה עכשיו וצ"ע, ונראה עוד לומר דכוונת הירושלמי פשוטה והוא דכיון ששתתה ולא בדקו המים עכשיו נימא דטהורה היא גם בקינו וסתירה הראשונה, וכשם שמגלגלין מנשואין הראשונים אף שאם זינתה אסורה עליו ואינה מנוקה מעון, אך כיון ששתתה עכשיו ולא בדקו המים נימא דטהורה היתה ובהיתר לקחה, או נימא אדרבה לכך לא בדקה המים משום שבאיסור נשאה וא"ש גרסת הירושלמי כמו שהיא מאחר שאין המים בודקין את האשה טמאה היא פירוש היתה ולכך אסורה לביתה בשעה שהחזירה ולכך לא בדקה המים, ומיירי הירושלמי בשלא בא עליה אלא החזירה לבד ובכה"ג במחזיר גרושתו אפשר דהוי שכיבת בעל קדמה לבועל מחמת נשואין הראשונים, וצע"ג בזה, ושוב ראיתי שיכולין להסביר זה בכוונת המהרש"ל כאן בדבריו הקצרים והעמוקים ע"ש ונעלם זה מבעל ההגהות הנ"ל:

ומשמע מדברי התוס' בשם הירושלמי דדוקא החזירה ונסתרה, אבל בלא נסתרה עוד הפעם לא יכול להשקותה כיון שגירשה, וא"כ הוי כמו שאמר איני רוצה להשקותה וכדאמרינן בבבלי ביבמות (צ"ה ע"א) מאי איריא בא עליה אפילו נתן לה גט ואפי' אמר אין אני משקה עכ"ל ובתוס' ד"ה אילימא וכו' אפילו נתן לה גט ויחזור ויקדשנה ויכניסנה לחופה, או אמר איני משקה שוב אין יכול להשקותה, ואסורה לבועל לעולם וכו' יע"ש וא"כ יש להוכיח כן מירושלמי זה שהביאו התוס' כאן אבל בנסתרה אחרי כן אחרי שנכנסה לחופה קאמר דיכול להשקותה עפ"י קינו הראשון ודו"ק וראיתי בקרן אורה שהעיר למה לה הסתירה השניה הא על סתירה הראשונה מצי למבעי אי מהני בדיקת המים וכו' יע"ש ולדעתי נעלם ממנו תוס' יבמות כנ"ל בפירוש דברי הגמרא, וקצרתי:

שם ברש"י ד"ה בשני אנשים, אם מת בעלה זה שהשקה וכו') לא זכיתי להבין מדוע פרש"י דוקא בשמת הבעל, ולא כשגירשה בעל זה ונישאת לאחר, ואפשר דפירש אפילו לתלמידי ב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה וכו', והכא הלא נמצאת נקיה, ועוד אפשר עפ"י הסברא לומר דהיכי דקינה לה ונסתרה ונמצאת טהורה ונקיה, דלא יכול לגרשה מדרבנן, דוגמא דמוש"ר דלא יוכל לשלחה אבל לא שמענו זאת מעולם ויל"ע ובמאירי כתב בזה הלשון וכן אם גירשה זה שהשקה ונשאת לאחר ובעל שני קנא לה וכו' יע"ש וא"כ פרש"י צ"ע:

שם תוס' ד"ה אין האשה שותה ושונה ירושלמי כורכמית תוכיח ששתתה ושינתה ושילשה לפני שמעיה ואבטליון, עכ"ל, אפשר בכוונת התוס' שהביאו הירושלמי להוכיח מינה דלאו דוקא שותה ושונה, אלא ה"ה שונה ושילשה ולא תימא דאחרי שתי פעמים כ"ע מודים ועפ"י סברת רש"י לקמן י"ט ע"א ד"ה ורבי יהודה וכו' עיי"ש והנה אפשר היה לדחות משם דמיירי בשני אנשים וכמו שאמר ר"י על עדותו של נחוניא דקבלנו עדותו בשני אנשים, ועיינתי בירושלמי בפנים דחכמים אומרים בין מאיש אחד בין משני אנשים שותה ושונה כורכמית תוכיח ששת ושנת ושילשה לפני שמעיה ואבטליון „מאיש אחר” עכ"ל הירושלמי ופלא על התוס' שהשמיטו שני תיבות אלו:

שם תוס' ד"ה קבלנו עדותו וכו' צ"ע בפ"ק דקדושין וכו' שוב אי אתה רשאי למוכרו בשני בני אדם וכו' יע"ש, יש לתרץ עפ"י סברת רש"י לקמן י"ט ע"א ד"ה ור"י וכו' ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוון להקניטה וכו' יע"ש וא"כ הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא כן נראה לכאורה לולי דעת רבעתו"ס:

שם תוס' ד"ה ורבנן בתראי וכו' וי"ל דהתם מיירי קודם ששתתה וכו' אבל הכא דרשינן תורה לשותה ושינה שחזר וקינא לה לאחר שתיה ונסתרה שחוזרת ושותה שנית עכ"ל, ועיין בכ"מ בפ"א מהל' סוטה דין ג' מה שהביא על דין הנ"ל ממשנה דכריתות שהביאו התוס' כאן והמ"ל תמה עליו שאין לזה שייכות כלל וכבוד אלקים הסתר דבר יעי"ש ונעלם ממנו גם תוס' זה שלפנינו ונדפס שם בצדו שהב"י עצמו העביר עליו קולמוס בבד"ה עיי"ש, ועיין שו"ת ח"ס חאהע"ז סי' צ"ו מיישב קצת לפי חומר הקושיא יעש"ה, עוד צ"ע בלשון התוס' שכתבו דשם מיירי בקינא לה מפלוני ונסתרה וקינא לה וכו', דיש לדקדק הלא אסורה לו כבר מסתירה הראשונה, א"כ אין יכול לקנות לה עוד הפעם דבעינן ראי' לקיימה ועיין תוס' לעיל ד"ה מהו וכו' או מאחר וכו' ועיין מ"ל הל' סוטה מזה וצ"ע שלא העיר מכאן ואפשר כיון דכאן גלתה התורה מנחת קנאות שכה"ג יכולין לקנות וצ"ע, ובחפשי מצאתי שכה"ג הקשה הק"א דף ב' ע"ב על החלקת מחוקק אהע"ז סי' קט"ו שכתב דבזמן הבית איכא תקנה שיחזור ויקנא לה בפני שנים ותסתר בפני שנים וישקוה ויגלגל עליה גם מסתירה הראשונה ותותר לו עי"ז וכתב הק"א שם דג"ז אינו מובן דכיון דנאסרה לו ע"י סתירה ראשונה היכי יכול עוד לקנות לה הא הוי אשה שאינה ראוי' לו אם לא שישקנה בתנאי או משום קינו הראשון או משום קינו האחרון דממ"נ אחד מינייהו יכול להשקותה אבל לא ע"י גלגול עכ"ל וא"כ הכא נמי א"ל הכא דמשקה אותה ממ"נ ופלא שלא הזכיר הק"א מכאן, ועכצ"ל כמש"כ ומי שדעתו רחבה יעמדני על בוריה, ואפשר לומר דקינא לה בב"א מכולם ונסתרה מכולם בזאח"ז וכה"ג אתי למימר דאינו חייב רק קרבן אחד וכמו שמביא כאן המאירי ז"ל דיראה מתלמיד המערב שבפרק ראשון שיכול הוא לקנא לה מכמה אנשים כאחד ויראה לי משם דוקא שהזכיר את כולם בפרט הא אם אמר דרך כלל לא תסתרי עם שום אדם אינו כלום וכו' עכ"ל, ודלא כהמנ"ח מ"ע שס"ה יע"ש וכבר דברתי מזה בפ"ק דף ה' וכעת ראיתי במ"ק שהעיר מדברי המאירי אלו על המנ"ח והביא גם דברי הדו"פ, עכ"פ א"ש שם בכריתות ולא תקשי כאן כמו שהעיר הק"א על החמ"ח וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף