מנחה חריבה/סוטה/יט/א

מנחה חריבה סוטה יט א

דף י"ט ע"א

דכ"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה וכו', עכ"ל הגמ', הנה ידוע דברי המל"מ סוף הל' סוטה שהביא דברי המהרי"ט בדרשותיו שהקשה דא"כ דקיי"ל כר"מ דמשביע אותה אמן על שלעבר אמן על להבא, למה האשה שותה ושונה, ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ"ב יע"ש, ועיי"ש במל"מ בפ"א דין י"ד בד"ה ודע ובד"ה ואני וכו', וכמדומה שאז לא ראה בקרבן חגיגה עיי"ש, ובמנ"ח מצוה שס"ה כתב דלק"מ משום דהרי כל זה הוא מדין גלגול והמים בודקין אותה על הגלגולים אבל אם אין הבעל מגלגל עליה כלל הרשות בידו וכו' מבואר דתליא הכל ביד הבעל דאם רוצה מגלגל דאם אין תלוי בבעל היה להר"מ להזכיר דהכהן משביע על כ"ז והמים בודקין, ולפע"ד הוא פשוט וברור וא"כ שפיר משכחת לה דשותה וחוזרת ושותה בלא גלגול עליה כלל על להבא וכו', וכ"כ הקרן אורה לעיל על התוס' בד"ה ורבנן וכו' דאינו מחויב להתנות אלא יכול להתנות ואם לא התנה פליגי ר"י ורבנן וניחא בזה קושית מהרי"ט, ולפלא שכולם לא הטרחו לעיין בפנים המהרי"ט בשו"ת חחו"מ סי' ק"ה (שהבאתי לעיל מזה בחידושי) וז"ל דאשכחן בסוטה דמגלגלין על העתיד וכו' וכו' ואין לומר דהתם מריבוי דקרח נפ"ל ולא מדין גלגול הא ליתא דא"כ הא דקיי"ל אשה שותה ושונה היכי משכחת לה הא משתיית (הראשונה) קמבדקה שהמים פקודים לכשתטמא ומערערין אותה, אלא ע"כ הכא מדין גלגול שהבעל יכול לגלגל עליה להבא ומשכחת לה דשותה ושינה בשלא גלגל עליה ועיקר גלגול שביעה מסוטה ילפינן וכו' עכ"ל הזהב, וכוונו לדבריו הפשוטים הישרים והעמוקים והובא דבריו גם בקרבן חגיגה סי' פ"ב אך נראה שנעלם מהם מש"כ הריטב"א פ"ק דקדושין לענין גלגול וז"ל אע"ג דגמרינן גלגול שבועה מה"ת מסוטה איכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין מעצמן ואנן בעלמא קיי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע וכו' ומודה ר"ה דבסוטה פותח הכהן אלא דשאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זל"ז ומחייבי לאפרושי דאיסורא ובעלי דבר חשיבי וכו' יע"ש ועיין ברא"ש שם והארכתי בדבריו, אך שוב ראיתי שם במ"ע שס"ז שהמנ"ח בעצמו הביא דברי הריטב"א ומפלפל בדבריו עיי"ש ובהשמטות שם בקומץ למנחה והעיר מחוה"מ סי' צ"ד עייש"ה וקצרתי בזה:

ועיין בספר מנ"ק מה שמתרץ על קושית המהרי"ט, משום דהעיקר הוא בדיקת המים על עון דזנות עם השבועה שנשבעת לשקר והקשה מהא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה אך לשיטת הר"נ נדרים דלענין בל יחל חל א"ש דמשביעין אותה על העתיד וכשתעבור ותטמא מלבד האיסור זנות תעבור נמי על השבועה ויבדקוה המים והשתא נראה דאם אח"כ לאחר שהשקו אותה ונשבעה על העתיד הלכה אצל החכם והתירה שבועתה ומשכחת לה אשה שותה ושונה כשהלכה אצל חכם והתירה בדיעבד הוי התרה את"ד יע"ש וכ"ד תמוהין במחכתר"ה וכמו שכבר הארכתי בזה לעיל דלא שייך כאן נשבע ע"ד מצוה וכסברא שביארתי לעיל, וא"כ לא שייך כאן נמי התרה על השבועה שבאה רק לאיים והירושלמי מסופק בזה אי חייבות משום שבועת ביטוי כמו שהבאתי לעיל וגם יש לדון דעיקר חלות השבועה הוא על לאחר סתירה וא"כ אפשר ששייך כאן אין מתירין את השבועה עד שיחול, אך בלא"ה אין שייך כאן התרה כמובן וקצרתי, ומה שהעיר המנ"ק מהירושלמי דאמרינן שם זאת תורת הקנאות זאת תורת העולמים שאין האשה שותה ושונה ופירש הק"ע דקאי לר"מ דלר"מ באמת אין האשה שותה ושונה יע"ש כן הערותי גם אני והבאתי גם דברי הנועם הירושלמי שהאריך בזה לבאר שכן היא שיטת הירושלמי עיי"ש, ונראה דאף לפירוש הק"ע אין ראיה מהירושלמי דאדרבה יש לפרש כוונת הירושלמי תורת העולמים זו אין האשה שותה ושונה ע"כ די"ל „זו” פירש בשגלגל עליה על להבא אין האשה שותה ושונה, אבל בלא גלגל עליה שפיר שותה ושונה, וכדכתב המהרי"ט והק"א והמנ"ח הנז"ל, וע"ז קאמר ר"י דהעיד ר"נ דהאשה שותה ושונה יע"ש דשם הגירסא דרבנן בתראי סברי דבין מאיש א' ובין משני אנשים שותה ושונה יעי"ש:

ובמנ"ח מ"ע שס"ו שמסופק דלפי מאי דקיי"ל דהמים בודקין אותה על להבא, אם לאחר השתיה בא הבעל ביאה אסורה ואח"כ זינתה אם המים הללו ששתתה בעוד שהיה מנוקה מעון אם בודק אותה אז וכו' או אפשר כיון דאז בודקים המים ואז אינה מנוקה מעון לא עדיף משתתה מחדש דאינו בודק ונראה דאין המים בודקין אם או אינה מנוקה מעון וכו' את"ד, ולא עיין בספר קרבן חגיגה שמציין המל"מ הנז"ל ששה מספק בזה באריכות יע"ש כמה ספיקות בזה ומתרץ עפ"י זה קושית המהרי"ט יעש"ה, ומה שהקשה המנ"ח בהא דקאמר הגמ' לא כשאמר ר"מ וכו' דהאיך יעלה זאת על הדעת והיכן מצינו עונש ביד"ש על העתיד וכו', ולפמ"ש ניחא דזה הפי' דלא עלתה על דעת ר"מ דהמים בודקין מעכשיו היינו אם זנתה לאח"ז דהמים שאז בודקין וא"כ אע"פ שהבעל בעל בעילה אסורה בין השתיה להזנות מ"מ נבדקת כיון דבשעת השתיה היה מניקה מעון, אלא לכשתטמא המים מערערין וכו' היינו דהבדיקה היא מתחלת עתה וכיון דבא הבעל קודם ביאה אסורה אין המים בודקין וכו' עכ"ד, ועפ"י דבריו יש לפרש תיבת למפרע דבירושלמי שהביאוה התוס' לעיל וכמו שהבאתי שם בשם הקרבן חגיגה הנז"ל, וכן עמד על קושית המנ"ח בהגהות פורת יוסף כאן, וכוונתי לתירוץ שכתב בתורת הק' דמצינו כן לענין בסו"מ דנענוש על שם סופו יע"ש, וק', כתב עוד במנ"ח ואל יקשה האיך המים בודקין מכאן ולהבא הא צריך מנחה להקריב כבר כתבנו דמנחה קודם כשר ג"כ ובל"ז כך גזה"כ עכ"ל מילתא דפשיטא ולא היה כדאי לכותבו דהלא לר"מ מנחה זו די על להבא והשתא היה שתיה ואח"כ המנחה, וכשם שהמים פועלין על להבא כך המנחה פועלת על להבא וז"פ ומסיים בה המנ"ח דעיקר הפשט דנפ"מ לזה דאין המים בודקין אם בא באמצע, ביאה אסורה כי המים בודקים להבא ולא למפרע אבל זה א"י להעלות על הדעת כלל שתיכף תענש קודם העברה וכו' את"ד:

במנ"ח שם מ"ע שס"ו הקשה עוד דלמה צריך קרא לזה בגמ' דכריתות דמביא מנחה אחת לכל הקינואין, (וכמו שהביאו התוס' לעיל) הא בלא קרא ידעינן דדי לו במנחה אחת כיון דהתורה כתבה אמן אמן ודחז"ל דמגלגלין עליה בין מאיש זה וכו' א"כ ממילא נבדקת מכולם במנחה אחת, ולומר דדוקא באותו שא"י לשתות ע"י שלא קנא לה גילתה התורה דיכול לגלגל אבל כאן דהיה ע"י קו"ס לא וכו' יע"ש מה שתירץ ומחדש ד"ח, אבל בפשוטו נראה לתרץ כמו שמתרץ הוא בעצמו ז"ל לקושית המהרי"ט דנפ"מ בלא גלגול, ה"נ י"ל דנפ"מ בלא גלגול הבעל והו"א דהכהן צריך לצות שיביאו מנחות על כל אחת ואחת קמ"ל דלא, וגם תירוצו בעצמו שאמר אף שנדחה חוזר ונראה לי דע"כ צ"ל הכי לתרץ מה שהקשו התוס' ישינים שמה בכריתות שהקשו דלמה צריך קרא דלא מייתא אלא קרבן אחד הא בסוטה אמרינן לרבנן אין האשה שותה ושונה ולר"י באיש אחד ושני בועלים איני שונה עכ"ל וכוונתם הוא, וא"כ פשיטא דאם שתתה והביאה קרבן שוב אינו שותה עוד פעם ואין שותה ושונה? ועכצ"ל כמו שכתבי התוס' הכא בד"ה ורבנן דכיון דמיירי קידם ששתתה היה כל הקו"ס וכבר נתחייבה בשתיה על כל או"א הו"א דלא נפטרה בשתיה אחת אבל הכא דמיירי ששתתה פעם ואח"כ היה הקו"ס א"כ בשעת קו"ס זו מעולם לא נתחייבה בשתיה לפי הדין דאינה שותה ושונה, וכן ראיתי בספר מקור חיים על הל' פסח ושם בסופו יש חדושים מאביו זצ"ל על מס' כריתות ומציין על קושית התוס' כריתית הנ"ל דבסוטה דף י"ח ישבו זה, ונראה ליישב כוונתו כמש"כ דבאמת כאן בסוטה לא הקשו זה דו"ק ותשכח, וכן עיין בהגהות רד"ל ז"ל שם (וראיתי אח"ז בס' עולת שלמה שהגיע לידי ושם במס' כריתות מיישב זה אך לא הזכיר עיקר חילוקו של התוס' שכתוב כאן במס' סוטה, כן נתעלם ממנו במה שכתב דלא יתכן זה לפרש"י בקדושין בנמכר ונשנה דלפירוש התוס' שם א"ש יע"ש ונעלם ממנו שכבר העירו והביאו התוס' כאן בד"ה קבלנו מהגמ' דקדושין י"ח עיין היטב כאן ומצודת השגיאה פרוסה על כל החיים לשכות לרגע דבור התוס') וא"כ לקושית המנ"ח נמי צ"ל הכי וכמו שכתב בעצמו ונזכרתי שבח"ס אהע"ז ס' צ"ו ח"ב הקשה קושית המנ"ח הנ"ל ועיי"ש מש"כ וגם מה שכתב על קושיות המהרי"ט יעו"ש ולהציל כבוד מרן הב"י ז"ל שם יעו"ש וגם בסימן ק"ב יעוין שם, ושם בסי' ק"ב מתרץ לקושית החו"י כריתות הנז"ל לפי שיטת הרמב"ם דסתירה עם ב' בנ"א מקרי סתירה ומשקה אותה א"כ איצטריך קנאות לנסתרה עם ב' בנ"א בפעם א' דמשקה אותה פ"א על שתיהן והו"א תיתי ב' מנחות קמ"ל דסגי לה במנחה אחת ועיי"ש עוד, ויש להעיר ולפקפק בזה, דלכאורה מילתא דפשיטא הוא וא"ל קרא:

עפ"י דברי הנו"ב מהד"ת והתו"ח שהבאתי לעיל אי נפקע זיקה ע"י קדושין וזנות יבמה, עיין לעיל היטב, יש לצדד בפסק הח"ס (ס' פ"ב בחאהע"ז ח"ב) בדבר שרצו להתיר ליבמה לינשא לשוק עד שיגדל היבם הקטן בן שש שנים ובטענה כי יש סכנה לנפשה אם תתעגן עד העת בהיא יעו"ש מה שהשיב רבינו הח"ס בחום קדושתו וברוב גאון תורתו, ושם בא"ד כתב ועוד הלא הבועל עובר על כל בעילה ובעילה ועל כל כח וכח וכו' ויהי' כל ימיו באיסור וכו' יעו"ש ולפי הנ"ל יש לצדד גם עפ"י קושית התוס' ואלה הפ' שר"ל דהקדושין מפקיעים הזיקה ועכ"פ הביאה האחת המותרת לו מצד סכנת נפשות, היא תפקיע הזיקה ולא הקדושין לבד ודו"ק, אלא כיון שהא אנן קיי"ל דאין ק"ת ביבמה לשוק מספק א"כ הוי לה רק ביאת זנות ואנן קיי"ל שי"י שזינתה מותרת ליבם ואין כאן איסור סוטה כלל, אבל לדעת התוס' דשו"י שזינתה אסורה יש לצרף לס"ס וכמש"כ בתו"ח שם וקצרתי, ועכ"פ משמע דזה היה להח"ס למלתא דפשיטא דאין הקדושין מפקיעין הזיקה וכדברי הנובי"ת יעו"ש:

אגב אורחא עלה ברעיוני להסביר טעם המ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק יותר מכל חייבי לאווין לפי מה שכתב הפ"י בגיטין דף מ"ג דהא דאין קדושין תופסין באשת איש הוא אף בלא הטעם דהוית מחייבי כריתות ומיתות ב"ד, אלא משום דכיון דמקודשת לראובן א"כ הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין מאחר יעו"ש, ולפ"ז א"ל דאין ה"נ ביבמה דאגידיה גביה דיבם וכמש"כ התוס' בד"ה שומרת יבם וכו' דהויא כארוסתו שזינתה מחמת דאגידא ביה יעו"ש וא"כ לכך גופא אין קרושין של זר תופסין בה אך ראיתי בדורש לציון דרוש ד שם הביא דברי הפנ"י הנ"ל וכתב עליו שדבריו נפלאים דאנן איפכא מצינו בגמרא (קדושין ס"ז) דאף דילפינן כולהו ח"כ מאחות אשה דלא תפסו בה קדושין עדיין מסופק הגמרא בא"א דתפסו בה קדושין אף שהיא ח"כ משום שיש לה היתר בחיי אוסרה וכו' יעש"ה אך השגתו יש ליישב דלק"מ די"ל פשוט דנפ"מ היכי שנתקדשה ברשות הבעל דנתן לה יד לקבל קדושין ואפ"ה אין תופסין בה משום דהוי ח"כ וראיתי סעייתא לדברי כה"ג כתב העונג יו"ט ס' קע"ט דעפ"י דברי הפ"י הנ"ל (וט"ס שם בקדושין מ"ג וצ"ל גיטין מ"ג) מיישב דעת הרמב"ן ז"ל באשת יבם קטן כיון דקני לה מדאורייתא אע"ג דליכא בה מיתה ודאי מ"מ לא תפסי בה קדושין משום קניות הקטן שיש לו בה עכ"ל ואף שיש לפקפק דאף שכתב הרמב"ן דקנה לה מה"ת מ"ח אפשר דוקא לעניני אישות, אבל לענין קנין רשותה וגוף שעבודה שאין לה יד שוב לקבל קידושיה לא ויל"ע בזה ואכמ"ל:

לענין קושית המהרי"ט הנז"ל, יש ליישב עוד עפ"י מה שמחדש עוד הפ"י בקדושין כ"ז בתוס' ד"ה ונקה האיש מעון וכו' דהמים אין בודקין רק על עיקר השבועה אבל הגלגול מגלגל עליה אפילו אם אינה מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה, אפ"ה היה מגלגל עליה כדי לאיים עליה דשמא מחמת השבועה תודה כמו שאר שבועות ממון ועיין שם בקונטרס אחרון אות מ"ד מ"ה ודבריו שם צריכין תיקון להבין, וא"כ א"ש דאף דמגלגל על להבא מ"מ אינו מעכב דיני הבדיקה וא"ש אבל דבריו הם נגד דברי התוס' כמש"כ בעצמו שם, וגם מדברי ר"מ בעצמו שאמר שם, אלא לכשתטמא וכו' משמע דהגלגול היא דוקא במקום שהמים בודקין וקצרתי:

שם ברש"י ד"ה ורב"י וכו' ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכון להקניטה וכו' עכ"ל רס"י, נראין פשטות דברי רש"י דבכה"ג לא נאסרה לבעלה כלל דהו"ל כסתירה בלי קינוי, אכן עכשיו מצאתי בסי' מנ"ק שהעיר בזה מדברי רש"י והביא שהרמב"ם פסק בכה"ג דנאסרת לבעלה ותצא בלא כתובה יעו"ש. וכן העתיק אחריו בהמאירי כאן שכתב מי שקינא לאשתו ונסתרה ושתת וחזר וקינא לה באותו האיש בעצמו ונסתרה אינו משקה אותה על ידו פעם אחרת אלא שאסורה לו ותצא בלא כתובה יעו"ש ונראה דאף לרש"י הקינוי אינו כלום דמתכוון רק להקניטה, מ"מ ע"י הסתירה עוברת על דת היא וכמו שטרח בזה המל"מ בהל' סוטה והגרע"א בכמ"ק, וז"פ, וד' יזכנו להעמיד הדת דת משה ודת יהודית:

בהא דמשקה אותה הבעל איזה פעמים ע"י איש אחר דוקא, משמע דאפילו הוא גירשה ונשאה הוא בעצמו אותה האשה, מ"מ דין אחד הוא ולא הוי כתרי בעל וז"פ ובפרט לדברי רש"י וטעמו הנז"ל דהוי כקנטרן וכו', וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א הי"ג שכתב השקה אותה וגירשה ונשאת לאחר וכו' משמע דוקא נשאת לאחר אבל לו בעצמו, לא, וגם מבואר מהרמב"ם שמפרש בשגירשה, ומחזק אותו התימה על דברי רש"י שמצייר לה בשמת. וצד תמה במקומה עומדת, ועל דבריו המסולאים צריכין לישב ז' נקיים על כל טיפת דיו כמו שכתב השל"ה הק' ומתוך הדברים עלתה ברעיוני לומר ישוב קצת שי"ל בזה גופא דלכך פירש דוקא בשמת דאי בשגירשה א"כ אף הוא בעצמו שלקח אותה בחזרה הוי לה כתרי בעל דס"ל לרש"י דכל שנשאה פעם שניה הוי ליה כאחר ודלא כמשמעות מהרמב"ם, אך גם זה דוחק ואינו מתקבל עם השכל הישר:

והנה על לשון הרמב"ם שם דין י"ג שכתב דאפילי מאה ונשאת לזה אחר זה משקין אותה על ידי איש אחד „ואין אומרים וודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהי' שם עד” עכ"ל הזהב, מצטער אני מאד על שאיני זוכה להבין דבריו העמוקים דהלא אדרבה הכא מיירי דבכל פעם ששתתה מי המרים ונמצאת נקיה וטהורה כמו שהתחיל הרמב"ם שם בריש ההלכה שתת מי המרים ונקתה מהן וכו' וא"כ האיך הוה ס"ד לומר שהוחזקה לזה וטמאה? אם לא שנאמר דהא דנקתה מהך משכחת לה דזכות תלתה לה, ולכך כיון שהוחזקה כמה פעמים הו"א שוודאי טמאה ושוב אינה שותית וצע"ג בזה אי"ה:

בירושלמי שהזכרתיו לעיל דאמרינן זאת תורת הקנאות תורת העולמים זו אין האשה שותה ושונה עכ"ל הש"ס ועיין במפרשים מה. שדחקו בפירוש הדברים, ולולא דמסתפינא היתי מגיה דצ"ל בבית עולמים' ר"ל דזאת תורת הקנאות אינו נוהג אלא בבית עולמים לא בבמה וכדלעיל דף ט"ו וכן נמצא עוד בתו"כ פרשת צו פ' ב' זאת תורת המנחה לבית עולמים זאת אינה נוהגת בבמה יע"ש, ומזאת יליף שאין שותה ושונה וכדפירש הפ"מ בפירש הב' יע"ש ודו"ק:

עוד על דברת התוס' (בדי"ז ע"א) דשייך בשני ספרים כשרים ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים יל"ע ממנחות (דף צ"ד ע"א) דקאמר גבי תנופה דתנופה בחוברין ליכא משום דלא אפשר היכי ליעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה לינף ולהדר ולינף תנופה אמר רחמנא ולא תנופות וברש"י שם משמע משום דתנופה אחת כתיב ולא שנים ושלשה תנופות וכן הגירסא בתוס' שאנץ לקמן י"ט ע"א ד"ה ונותנה וכו' כלומר דהשותפין יניפו זאח"ז תנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות עיי"ש, ואפ"ה כי קאמר שם לינפו כולהו בהדי הדדי קא הוי חציצה אבל לולי זה או שהיו מניפים ואוחזים באיזה מקומות לא איכפת לן ולא אמרינן תנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות ויש להאריך בענין זה ובענין זה יכול וזה יכול אי כוליה מילתא עבוד או פלגא ועיין בבית יצחק אור"ח סי' ל"ה ויש לחלק משם וקצרתי ותן לחכם וכו'

הדרן עלך פרק היה מביא,
בעזרת אלי ואלהי אבי
והוא ישלח לנו את אליהו הנביא
וכגשמי נדבה לנו יבוא,
הוא יזכני ללמוד ולחדש בלי מפריע וביטול,
בפ' שלישי הוא פרק היה נוטל

{{מרכז|מנחה חריבה - פרק שלישי

דף י"ט ע"א במשנה ונותנו על ידיה, ופרש"י להניף פירש לאפוקי מאי דנותנין על ידיה כדי ליגעה וליראה אותה כמו שמפורש לעיל בפ"ק וברמב"ם פ"ג דין י"ב י"ג ומפורש שם דכפיפה מצרית זו באין משירי הלשכה, וכמו שהארכתי בזה בפ"ק (ח' ע"ב) ד"ה ואח"כ וכו' יע"ש:

שם הניף והגיש קמץ והקטיר וכו' כבר הביא בגליון הש"ס דבתוס' סנהדרין ותוס' מנחות מוכח דגרסתם היה קמץ „ומלח” והקטיר, ובתוס' שאנץ כאן מבואר יותר שכתב הניף והגיש קמץ והקטיר אבל מלח לא קתני דהא פשיטא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וכן במנחות לא קתני מלח, אבל לעיל ר"פ היה מביא קתני לה וכו' יע"ש, ומדבריהם סתירה גלויה למש"כ לעיל בפ"ק דף י"ד דיש סברא לומר אליבא דכ"ע דקרבן סוטה לא יהי' טעונה מלח משום דקרבנה מאכל בהמה תפל בלי מלח ועיין מה שהבאתי שוב מהמד"ר בשירי מנחה לעיל, והיה בהעלם עין ממני גירסת התוס' אלו, אך אליבא דרבן גמליאל יש מקום לומר כך ויש מקים ליישב סתם מתניתין דהכא דלא קתני מלח וכפי שמוכח גם גירסת הרמב"ם בהל' סוטה פ"ג וכמו שכתב בגליון הש"ס מנחות (י"ח ע"א) שם, ולעיל בדף י"ד תני מלח ואפשר דהוא הטעם כמש"כ דאולי באמת ס"ל להרמב"ם דמנחת סוטה לא בעי מלח:

שם בגמרא לא תותב אכרעיך עד דמפרשת לו ע"כ עיין בגהש"ס בשם התוס' נזיר כ"ד ע"ב ד"ה אמר שמואל וכו' וכן פירש בתוס' שאנץ אל תותב אלא תעמוד ואפשר להוסיף עוד עפ"י דאמרינן במגילה (כ"א ע"א) רכות מעומד וקשות מיושב לכך רמז לו שאצלו הוא אינו קשות אלא רכות ומעומד סגי וכו', ועיין בהקדמת הגאון המחבר קשות מיושב שבעל יע"ד טעה בלשון גמרא זו שבמגילה הנ"ל כאילו אתמר רכות מיושב קשות מעומד ע"ש:

שם הא כיצד מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף עכ"ל הא דצריך להסיק עוד הפעם הא כיצד והיכי היי אמינא אחרת, י"ל פשוט דקמ"ל דגזה"כ הוא כה"ג דוקא ולא היי חציצה כמו שהקשו התוס' בקדושין ל"ו ע"ב ועיין בתוס' שאנץ כאן על הגליון או כדפירשו התוס' שם בתירוץ השני לכך אמר הא כיצד דתחת יד בעלים ממש מניח, וז"פ ועיין בתוס' ד"ה וכהן וכו' כה"ג ע"ש:

שם בתוס' ד"ה היה נוטל וכו' ומצינו למימר דקידוש המנחה היה כשירה בזר מיהו מצוה בכהן וכו' יע"ש, עיין לעיל דף י"ד ע"ב דמבואר כן ובחידושי שם וכן משמע הסידור בלשון הרמב"ם פ"ג דין י"ב י"ג בקאי הכל על הכהן דקאמר ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בכפיפה מצרית וכו' ויל"ע:

שם בתוס' ד"ה וכהן מניח וכו' דתנופה בכהן, עיין במהרש"א, וקצ"ע דלאשמיענן דבר זה שמבואר היא בתורה וכמו שמתמה בגמרא תנופה מנלן והניף כתיב בה? ולולי דברי התוס' היה ה"ל דאתו עוד לאשמיענן דכהן מניח „ידו" מתחתיה בלא מפה וכמו שמסקו התוס' בשם הירושלמי או י"ל דהכוונה במה שאמר וכהן וכו' דהיינו כהן אחר דבאמת לעשות כל מעשה סוטה של קריעת הבגדים ופריעת ראשה היו מטילין גורלות מפני שהוא עסק מכוער כמו שמבואר בתוס' פ"ק דף ח' בשם ירושלמי ובמל"מ הל' סוטה פ"ג דין י"א, ולכך קאמר שהיו מביאין אחר דהיינו כהן זקן או אפילו כהן ילד שאין יצה"ר מצוי לשעה פי' רק לתנופה לחוד ולא זה הוא שעשה לה פריעה ופרימה וכו' ומ"מ יל"ע על הירושלמי דמתמה ואין הדבר מכוער וכו' ואין מתמה על כל מעשה סוטה שאוחז בבגדיה וכמו שהארכתי בזה לעיל פ"ק דף ח', ואפשר אליבא דר"י דאמר אם היה לבה נאה לא היה מגלה פריך ודוחק, ואלא ע"כ דגזה"כ הוא וצ"ע בזה:

שם בא"ד סוטה גודמת שני כהנים מניפין על ידיה וכו' הביאו התוס' ירושלמי זה הכא ולא להלן דף כ"ז בדין דגודמת אינא שותה, להורות טעמא דהך מילתא דבעי שני כהנים שעמד בזה בקרן אורה ועיין במפרשי הירושלמי, והוא פשוט דאחד יהיה במקום הבעלים דהיינו הסוטה שהיא הבעלים כמו שבא בפרש"י ז"ל ועיין בהגהות מלא הרועים, והוא משום שליחות האשה וא"כ כשהיא גודמת כהן מניף תחתיה ושליחות מהני בתנופה וכדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הל' ט"ו וסיים משא"כ בסמיכה ע"כ ואף שהיא גודמת א"כ א"ר לעשות שליח דכל דלא מצי עביד שלוח לא מצי משווי, כ"כ האחרונים דבכה"ג לא אמרינן כל מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו' דרק פומי' הוא דכאיב ליה ועיין תוס' ישינים עירובין מ"ג דהוכיחו דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות משום דבסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות ע"כ ולפ"ז צ"ע:

שם וי"ל דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב, – עיין שו"ת חות יאיר סי' קס"ז בענין זה אריכות ודעת הרמב"ם בזה יע"ש ועיין בספר ארצות החיים הל' תפילין הביא דבריו ופלפל בזה, שו"ר שהרצ"ח כאן העיר בשם החו"י, ובאמת בחו"י שם בסוף דבריו העיר מספ"ד דסוטה והיינו הך ופלא שלא הזכיר גם דברי התוס' דכאן, ושם ועיין בקרן אורה שלא ראה החו"י הנ"ל:

ויש לעיין לשיטת הירושלמי דהשתיה אינה מעכב מה שהיא גודמת, אלא שאינה יכולה להניף ולכך כהנים מניפים על ידיה, הלא תנן במנחות (י"ח ע"ו) לא הניף כלל כשרה? וצ"ל כדר"י דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וה"נ ראוי בעינן, וכדמבואר שם ח"י ע"ב ועיין מכות י"ח ע"ב וכמו שכתבו התוס' לענין סמיכה, ויל"ע בנזיר שם דף (מ"ו ע"ב) דפריך ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים ושה בתוס' בע"א ד"ה ומי לא מעכבא פירוש לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו בין אין לו ולהאי לישנא ס"ל דה"פ כשם שבאין לו כפים דין הוא שתעכב דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ה"נ תנופה מעכבת וכו' ויל"ע, ואין בידי הקרן אורה למסכת' נזיר להאיר עיני בזה שם, ואכמ"ל, ועיין יבמות פ' מצות חליצה דגודמת חולצת בשיניה ועיין תוס' חילין כ' ע"א ועיין שו"ת מנחם עזריה, וכן ה"נ י"ל להניף בשיניה:

ועוד י"ל בהא דתני ר' חייא סוטה גודמת שני כהנים מניפין על ידיה ובבלי דדין אמרינן דגידמת לא היתר שותה כלל דכשתמצי לומר בדברי הרמב"ם פ"ב דין ג' אמר דונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף „או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה” אפילו כפה אחת שנאמר כפיה עכ"ל ובוודאי מצא דברים אלו באיזה ספרא וספרי ואף שבמציאות יש לה ידים אלא שחסר הפעולה היוצאת מהם ויבשה גבה של עוף הוי כמחוסר אבר, מ"מ אי משום דבענין קרא כדכתיב, הלא יש לה כפים ואף שאינה יכולה ליקח בה מ"מ יכולה ליקח ע"י אחרים שיסיעייה ואף שנוכל ללמוד דבר זה, מהא דממעט מאמרה האשה פרט לאילמת ואף שיש לה פה, אלא. שאינה יכולה לפעול על פיה ופומה הוא דכאיב לה, מ"מ יש לומר כמש"כ התוס' לקמן י"ז ע"ב דאף אי לא בעינן קרא כדכתיב מ"מ הלא לא יכלה לקבולי שבועה יע"ש (ונאריך שם בזה אי"ה) וא"כ י"ל דלא פליג ר"ח עם הברייתא שלנו דר"ח מיירי בגודמת שיש לה כפים אלא שיבשה או עקומות ולכך שותה כיון שיש לה כפים ואף שאין יכולה לפעול עמהם, הם, ואפשר לפרש נמי הא דאמר כהנים מניפין על „ידיה” פירוש שמסייעין על ידיה (ועיין בפרה (פי"ב) האשה מסעדתו וכו' יע"ש בתיו"ט) אבל בחסר לה לגמרי י"ל דמודו ר"ח דבעינן קרא כדכתיב ומעכב דאינה שותה וברייתא שלנו י"ל דמיירי בכל אופן וכדפסק הרמב"ם ז"ל ולא באתי אלא לעורר וכל פטפטיא דאורייתא טבין וכו', וראיתי מובא בשם החסל"א חאור"ח במי שיבשה ידו השמאלית דיניח בימין ומקורו מקדושין הנ"ל בעוף שיבשה גפו דמקרי מחוסר אבר והשיגו עליו דמדברי הרשב"א שם מבואר להיפך דדוקא גף שכל כחו בגפו מקרי מחוסר אבר ולא בשאר אבר וא"כ ה"ה בארם שיבשה ידו לא מקרי מחוסר יד עיין שו"ת ב"ש חאהע"ז סי' קמ"ח ובק"ס סי' נ"א ובמ"פ סי' כ"ז חידושי אור"ח ובשם הירושלמי יומא פ"ב ה"ג דמעשה באחד שיבשה זרועו והיה מקטיר קטורת ולא הוי בע"מ משום זה, וסעייתא לסברא דידי שכתבתי בדעת רח"א:

שם ואיני חוצץ וכו' ומשמע מכאן דע"י מפה שרי ויל"ע בס' ש"ח מערכת חתן, ועיין בתוס' שאנץ כאן ועיין בתוס' יו"ט בכל המקומית ובביכורים שם פ"ג מ"ו בד"ה ואוחזו בשפתותיו ובתוס' מנחות ס"א ע"ב ובמנחות שם צ"ג ע"ב בעי ר"י מטלית מהו שתחוץ וכו' ושם צ"ד ע"א קא הוי חציצה וכו', וגם אשה מביאה ביכורים אלא שאינה קוראה וא"כ תנופה בעי, ואפשר דתנופה דבשעת קריאה לא בעי אבל דלאחר קריאה בעי ועיי"ש ברע"ב ויל"ע בדין זה, ובב"ת פ"א ע"ב מבואר דבכל דין ספק שמביא ואיני קורא, הוי דין תנופה ועיין בתוס' שם ד"ה דמקדיש להו וכו' וקצרתי:

שם בתוס' ד"ה ואחר ישקה וכו' ונראה דל"ד נקט וכו' דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן וכו' יעש"ה ועיין תוס' שאנץ לקמן בע"ב שהקשה זה ותירץ דמקרא ומחה לא ידעינן אלא דצריך שיהא הדיו יכול למחות ומ"מ שלא ימחוהו כיון דראוי למחות קמ"ל האי קרא שצריך למחות לגמרי ע"כ ועיין הגה"ה שם ואפשר דפשוט כוונתי דבעינן ראוי למחות, אבל אם לא מחה לגמרי לא מעכב וכדר"ז יע"ש שכך מורה לשונו, וכן מבואר בתוספי הרא"ש ודוחק, והנה אין להעיר דא"כ בשבת נימא דלא יהא חייב במוחק עד שימחוק לגמרי שאין רישומו ניכר כלל, והנה לפי דברי התוס' שאנץ בוודאי א"ש, אלא אפילו לדברי התוס' נמי יש לחלק דהתם נא כתיב ומחה אלא במלאכה תליא מילתא ומלאכת מחשבת אסרה תורה ואף שרישומו ניכר וקצרתי:

(שייך לעיל י"ט ע"א) דקאמר לו ר"י לר"מ הזהר במלאכתך שהוא מלאכת שמים שאם תחסיר אות אחת וכו' יע"ש, כתב המאירי בד"ה כותבו וכו' ודרך כלל חסרות ויתרות הוא מן הדברים שפוסלין ס"ת אפילו בחסרה אחת או ביתרה אחת עכ"ל ויל"ע בזה במנ"ח מ"ע תרי"ג דין כתיבת ס"ת ובשו"ת ח"ס חאור"ח סי' נ"ב ונ"ד ומצאתי אריכות בדין זה בספר תפארת ישראל לגאון ישראל מרן מהר"ל מפראג זצוק"ל בפרק ס"ז ושם אדרבה מביא ראיה מסוגיא דידן דאינו פסול, דאם ס"ת כשחסר בה אות אחת פסולה ואין קורין בה למה צריך ליה לאזהורי על מלאכתו שהיא מלאכת שמים שאם אתה מוסיף או גורע כאלו אתה מחריב את כל העולם בלא"ה הוא מיזהר ועומד שהרי אם יחסר אות אחת בכל התורה הס"ת פסולה ולא יכשיל הקוראים בה וכו' יעוש"ה שאח"כ מדחה בזה ומ"מ מסיק להלכה שמותר לקרות בה בציבור עיין שם היטב, והח"ס לא ראה בתפארת ישראל זה, – לעיל דאמרינן אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלי וכו' מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני ואצולי לא מצלא ע"כ, וקשה לפ"ז במאי דאמרינן בקדושין (דל"ט) תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו העלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזירתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו טיב וכו' ר' יעקב מעשה חזא ודילמא מהרהר בע"ז הוי ומשני איהו נמי הכי קאמר אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור ע"כ ולפי המבואר בכאן קשה במה מוכיח ר"י ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבוא לידי הרהור ע"ז, דהלא באמת מצוה מגני אבל אצולי לא מצלא אף בעידנה דעסיק בה, עיין באור החיים פרשה בשלח ד"ה וילכו ויבואו וכו' שהקשה זאת וכתב ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנה דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבוא לידי חטא מדבר במצוה לשמה עכ"ד. וזה הבל שא"כ היה לו להתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה שהיא דחיה יותר קרובה, מדחית דילמא מהרהר בע"ז הוי, גם היה מרוויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיה"ר כיון שאין כח באותה מצוה להגין וכו' עכ"ל הקדוש, ויש לקיים מצות ד"ח אלו ששם בסולם שהיה המצוה דכיבוד אב הוי כמו מצות צדקה שעושים נייחא להעני ה"נ לעשות נ"ר לאביו אין שלא לשמה מעכב כמו שהוכיחו האחרונים גבי מצות צדקה עיין בדור"ל ואהבת ציון ובספר עין יצחק ונחל יצחק בהקדמותיו באריכות, וא"כ לא הוי מצי לשנויי הכי דדילמא כיון שלא בעינן לשמה במצוה זו המצוה תגין אף להציל מעבירה ודו"ק ועיי"ש עוד בא ה"ח מש"כ לתרץ:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף