מנחה חריבה/סוטה/ט/א

מנחה חריבה סוטה ט א

דף ט' ע"א

וכי תימא הנך אזדי והנך אחריני נינהי והתניא אמר ר' יהודה מנימין גר המצרי היה לו חבר מתלמידי ר"ע וכו' כדי שיהא בן בני חותר לבא בקהל. ופרש"י אלמא עדיין מצריים הם דאילו שאר אומות מותרין לבוא בקהל מיד. ומנימין לית ליה הא דאמר בברכות (דף כ"ח) שהעמונים והמצריים מותרין לבוא בקהל שכבר עלה סנחריב ובילבל את כל האומות וכו' עיי"ש ועיין בתוס' כאן ובכה"מ שמציון במסהש"ס. והנה יעיון באריכות בזה בשו"ת בתורת חסד חאור"ח סימן ל"ט שהאריך הרחיב הדיבור בהלכה זו. ובראשונה העיר בעיקר ההיתר משום שסנחריב בלבל כל האומות ומשום דכל דפריש מרובא פריש דזה ניחא לדידן דאזלינן בתר רובא אבל לר"ע דחייש למיעוטא כדאיתא בבכורות (דף כ') ובספ"ק דמכות יע"ש וא"כ קשה האיך התיר ר"ע ואדרבה יקשה יאסרו עכשיו כל הגרים לבוא בקהל משום מיעוטא דמצרים ואדומים. והביא שבאמת הקשה כן בירושלמי ריש פ"ב דדמאי בהא דאמר ואפילו יסבור ר' לעזר, כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי אלעזר חש למעוט כהדא סודקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו הוכיח לכל הימים רבי יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים וכו' יע"ש ולכאורה קשה למה לא הקשה כן להני תנאי דחיישי למיעוטא ר"ע ור"מ וביותר הקושיא עצומה לר"ע ור"מ דחיישי למיעיטא שהם עצמם היו בני גרים וא"כ לשיטתם האיך הותרו לישא ישראלית יע"ש ומיהו אין להקשות כמו כן לר' יהושע שהוא התיר ליהודא גר עמוני במשנה דידים ולחד סברא בתוס' בכורות (דף כ' ע"ב) חייש ר' יהושע למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדיה וכו' יעו"ש הא לק"מ דהכא ליכא חזקה כלל בהדי המיעוט דאפילו למ"ד דיש בנכרי איסור חיתון ונשואין מדאורייתא קודם שנתגייר וכו' מ"מ לא שייך לומר בזה אוקמיה אחזקתיה שהיה מקודם שנתגייר דלא שייך חזקה אלא בדבר שי"ל שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה בתחלה אבל גר הרי כבר יצא מחזקתו הראשונה בוודאי והא דאמרו בירושלמי אלא מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו הכוונה שלא יקבלהו לבוא בקהל אבל פשיטא דמקבלין להתגייר מכל האומות כמש"כ הרמב"ם פי"ב מהא"ב הל' י"ז ובזה ניחא ג"כ לדברי התוס' חולין (ד"ה מ"ב ד"ה ר"ג) דלפירושם שם דר"ג סתם ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא לענין שחיטת כותים וגבי יהודא גר עמוני הודה ר"ג לר"י דסמכינן ארובא דג"כ י"ל כנ"ל. ועיין היטב מש"כ הגאון בעל „ציון וירושלם" על הירושלמי ובהשמטה השייכת למסכת דמאי דף ה' יעו"ש שכתב דפשטות הענין מורה דאין מקבלין אותו להתגייר עיי"ש בשם המדרש רות וכו':

וע"כ י"ל בישוב הקושיות הנ"ל משום דעיקר ההיתר שאמרו בבי יהודא גר עמוני משום דכל דפריש מרובא פריש היינו רק מם דצריך להתירו לגמרי אף מאיסור דרבנן אבל משום ההיתר דאיסור דאורייתא הכא לא בעינן רובא כלל דספיקא נמי שרי מה"ת כמו ספק ממזר דמותר מה"ת וכמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ח דגר חצרי מותר לבוא בקהל ספק וממילא ה"ה להיפך דספק מצרי ג"כ מותר רק מדרבנן עשו מעלה ביוחסין לאסור ספק ממזר וכיון שכן לענין להתירו מאיסור דרבנן שפיר מהני לן טעמא דכל דפריש מרובא פריש דבאיסור דרבנן גם ר"ע ור"מ לא חיישי למיעוטא וכ"כ השעה"מ (פט"ו מא"ב) דספק מצרי מותר מה"ת יע"ש ועי"ש עוד היטב בתורת חסד. וכה"ג ממש כתב כאן בתורת הקנאות וכבר קדמו בכל הדברים בתורת חסד על לשונו. והנה עתה שנתגלה לנו אור יקרות ספרן של צדיק גמור הראשון שבראשונים הראבי"ה ז"ל שנדפס בשנת תרמ"ב עם הגהות לוית חן מצאתי שם בחלק השו"ת (דף נ"א מדפי הספר ששאילת הראשונים היא שהביא דברי הירושלמי דמס' דמאי הנ"ל וכתב ע"ז בזה"ל ולא ידענא להבין התירוץ ע"ז התם וכה"ג יש לתמוה לר"מ דחייש למיעוטא א ומורי הרב רבינו משה הכהן תירץ לנו דאיכא למימר לולי שהירושלמי איני מתרץ כן דגר עמוני וודאי הוא דלא יבוא בקהל הא ספק יבוא וכדאמרינן בקדושין (ע"ג ע"א) וכו' והכא גבי גר דלא שייך האי גזירה הלכך שרי אע"ג דספק הוא דלא נאסר לבוא בקהל אלא גר עמוני ומואבי וודאי ע"כ. וזכו לכוון לדברי ראשונים כמלאכים ועיי"ש בהגהות לוית חן דהעיר בעיקר דבריו בזה צ"ע דהרי הך גזירה גבי ספק ממזר משום דשמא ישא אחותו מאביו אידחי' לה הש"ס שם ומסיק דהוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה אלא דמעלה עשי ביוחסין יע"ש א"כ הרי טעם זה דמעלה עשו ביוחסין שייך נמי בספק עמוני. גם יקשה עליו קושית השעה"מ פט"ו מא"ב הנ"ל דלמ"ל טעמא דכל דרובא דפריש מרובא פרים. ת"ל דבלא"ה ספיקא מותר מה"ת. וכזה יש לעיין גם בדברי רש"י בקדושין שם דף ע"ג ע"א בד"ה וחד למשרי שתוקי בישראל. דהא דקתני במתניתין שתוקי פסול הוא מדרבנן כדלקמן שמא ישא אחותו מאביו עכ"ל ותמוה דהא טעם זה נדחה בגמ' שם ומסיק משום מעלה עשו ביוחסין ויל"ע:

וכן ראיתי באבני מילואים סי' ד' ס"ק י"א וכ"ז מזה והביא ג"כ דברי השעה"מ אי ספק מצרי מותר מה"ת והקשה לפ"ז למה צריך הגמ' בברכות לומר משום דכל דפריש. ת"ל הא אפי' ספק מותר ועיי"ש שתירץ דנ"מ דמותר מדרבנן ג"כ דספיקות אסורים מדרבנן עיי"ש ובמנ"ח מצוה תקס"ח הביאו וכתב עוד דלדעת המנ"ל דספק ממזר באיקבע איסורא אסור. אם כן בוודאי ניחא דצריך לטעם רובא דהו"ל איקבע יעו"ש ולפי כל הנ"ל י"ל הדקדוק שיש לדקדק בהא דהקדים ר"י ואמר מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר"ע. וכי' דמאי נפ"מ תלמיד של מי היה. ולפי הנ"ל י"ל דכוונתו דהיה תלמיד ר"ע ושמע שר"ע רבו חושש למיעוטא וא"כ לפ"ד בע"כ צריך לעשות ככה דהוא בעצמו אסור לבוא בקהל משום מיעוט מצרים דלא פירשו. ואף רב ר"ע בעצמו אמר לו שטעה בזה וכדכתבנו לעיל בשם התו"ח והראבי"ה ז"ל. ועיין שם במצ"ח מ' תקס"ד שהעיר לפמש"כ לעיל דכתבה התורה דור שלישי וודאי ולא ספק א"כ כל ספק מצרי אסור תורה דמ"ש א"כ לפי סברת השטמ"ק גבי עשירי ודאי ולא ספק ל"מ מרובא פריש כיון דהתורה אסרה ספק ומריבא פריש ג"כ ספק והדברים עתיקים. א"כ ל"מ מרובא פריש לענין מצרי ואדומי א"כ כל האומות אסור להתחתן בהם מחמת חשש מצרי ואדומי דלא אזלינן בתר רובא ומרובא פריש א"כ אדרבא לשיטת הרא"ש דמצרי באיסורי' הוי ליה קולא דמותר בכל האומות ובאמת כל הפוסקים כתבו דמותרים האידנא בכל האומות וצע"ק ותיתי לי שגם אנכי עלו ברעיוני לספק מחמת דברי השטמ"ק הנ"ל כידוע ויש לי אריכות בענין דברי השטמ"ק והש"ש ש"א והגהות אמרי ברוך שם ועוד מגדולי אחרונים אך אכ"מ ולא באתי אלא לעורר לב התלמידים:

ומה שהעיר בתוה"ק די"ל דמדברי מנימין גרידא אין ראיה דל"ל הא דברכות דאפ"ל דמנימין היה מקובל מאבותיו איש מפי איש עד זמן סנחריב שלא נתערבו ומצרים גמורים הם ולמי שלא נודע באמת מותר מיד גם למנימין והביא ראיה מברכות (דף ט"ז ע"ב) ואין לחלק בזה בין ישראל לעמים. יש להביא קצת ראיה לזה מדברי הר"ש פ"ד דידים שם כתב כה"ג לתרץ ההיא דמגילה די"ל דמדלת העם השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ולימי נבוכדנצר ואחשורוש (ימ"ש) שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו בריבא וכו' עי"ש היטב. אבל ראיתי מגמ' דברכות איני כלום דבוודאי אין חזקת צניעות למצרים ולא חזקת אבהתי'. וכדאמרינן ביבמות צ"ח ע"א הא דאמרו רבנן זין אב למצרי לא תימא משום דשטופי בזמה דלא ידיע פרש"י אבוהו מני וכו' יעש"ה וכתבתי בחדושי ליבמות שם ולפ"ז במאי דקאמר משום דשטופי זימה נינהו היינו אף דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ בדידהו לא אמרינן הכי ומצאתי במנ"ח מ' מ"ט בזה"ל וגם אני מסופק דאפשר גבי ב"נ לא שייך האי רובא דרוב בעילות וכו' וכש"כ ב"נ שהם חשודים ביותר אכ"נ דא"מ אם לא בידוע כגון בחבושים וכו' יע"ש והדבר מבואר לפנינו. עכ"ל וא"כ לא שייך קבלה מפי אבותיו וכמובן. ובאומות הולך אחר הזכר. אלא שהדבר הקשה הוא דאי נימא דכל עיקר הטעם הוא משום דכל דפריש מרובא פריש הא תינח אי פריש מעלמא לפנינו. אבל אי נתגייר במקומו נימא דלהווי קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ואכתי איסורא הוי וכדאמרינן כה"ג בקדושין (ע"ג ע"א) גבי ספק ממזר. ולהנך ראשונים דגם באינו ניכר האיסור ג"כ אמרינן קבוע וביותר עפ"י הגמ' דנזיר דף י"ב ע"א דאיתביה ר"ל לר' יוחנן ממתניתן דקן סתומה וכו' וא"ל קאמינא אנא אשה דלא נידא וכו' וכ"ת ה"נ ניייד אימור בשוקא אשכחא וקדיש התם הדרה לניחותא הרי כיון דהדרא לניחותא הדר הו"ל קבוע כדמעיקרא ועיין פירש"י שם. ובתוס' ספ"ק דכתובות (דט"ו ע"א ד"ה דלמא) מבואר להדיא דלגבי שום אדם לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותי' ואף באיש אמרינן כן ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ואחר החיפוש מצאתי שכבר העירו בזה התורת חסד הנ"ל ובמנחת חינוך בהשמטות הנקרא קומץ למנחה מצוה תקס"ב ועיי"ש בתור"ח בכל הנוגע לזה ובמנ"ח מוסיף עוד לבאר יע"ש. ובסוף כתב ואפשר לומר דסנחריב בלבל כל האומות והיו כלם ניידי ובטל הקביעות ואח"כ פירשו לעיירות בכל עיר היה מיעוט כנגד העולם ע"כ הו"ל פירוש אך זה צ"ע בר"מ פ"ב מהל' שבת ובסוגיא דיומא והה"מ וכ"מ ובאתי רק לעורר. שוב ראיתי במשנ"ח שהתפורר בזה אך לא ביאר היטב עי"ש במצוה מ"א עכ"ל ולפי מה שהבאתי בתחלה בשם הר"ש דמס' ידים אין מקום לומר כמש"כ המנ"ח:

אך עם מש"כ לעיל לסלק הערת התה"ק יש לדון בזה גם כאן ולומר דהמועט הזה אינו חשוב לקבוע כיון דבהמיעוט הזה נמי אמרינן דרובן בזה מזנות תחת בעליהן עם אנשי שאר האומות ונצטרך גם בזה לומר אי אזלא איהו לגבי' הו"ל קבוע ותרי קבוע אפשר לכ"ע לא אמרינן ובפרט במקום דלא ניכר האיסור. ובפרט דכל עיקר הקושיא היא רק לדעת הרמב"ן דפליג על התוס' דנזיר. ודעת הרמב"ן הוא בחדושיו לקדושין דף ע"ז דבספק אזלה איהי גבייהו יש ס"ס להתירא יע"ש הובא כ"פ בספרי הגאון עין יצחק באר יצחק ועין יצחק חלק שני וא"כ המעוט הזה אין נקרא קביעות בפני עלמה כדי שעל ידו נאמר גם על הרוב כל קכמע"מ ויש עוד לעיין בזה:

ומצאתי להגאון בעל תוס' חדשים שם פ"ד דידים מ"ד שכתב על דברי התוס' יו"ט בד"ה הלכה דלולי דבריו (ולקמן נביא אי"ה דבריו) יש לישב תמיהתו בדרך אחר דלכאורה יקשה לר"י גם למסקנא דהתיר לבוא בקהל הא בעלי חיים חשיבי ולא בטילי כדאיתא בזבחים (דף פ"ג) אלא די"ל דזיל בתר טעמא גזירה שמא יקח מן הקבוע וכדאמר רבא התם עי"ש והכא לא שייך הא גזירה כיון דבלבל כל האומות אין לנו השתא שום קבוע דנגזור ומעתה נוכל לומר דר"ג סבר דלא סנחריב בלבלם אלא נבוכדאנצר וכ"ש הר"ש בשם התוס' ולא בלבל כל האומות דגביה לא כתיב ואסיר גבולות עמים א"כ שייך שפיר לגזור משום קבוע וזה דאמר ר"ג הכתוב אומר לא יבוא עד עולם דמשמע אף אחר הבלבול שייך למגזר משום קבוע והשיבו ר"י לא כן אלא סנחריב בלבל והוא בלבל כל האומות דלא שייך למגזר משום קבוע וא"ל ר"ג וכו' יע"ש והוא כמש"כ בשם המנ"ח דסנחריב בלבל כל כך עד שאין לנו קבוע כלל ובמש"כ ועירב בכאן הא דבע"ח חשיבי ולא בטלי דבריו מכוונים לכש"כ המהרי"ט ח"ב אהע"ז סימן י"ח שהקשה שם על תוס' דנזיר הנ"ל דס"ל שאינו ניכר לא חשיב קבוע. ממ"ש התוס' בסנהדרין הדרין (דף פ') גבי הנסקלים שנתערבו בנשרפין שהקשה הריב"ם לר"ת דאמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשרפה ותירצו שם בתירוץ בתרא משום דה"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאורייתא עכ"ל ומוכח מדבריהם הכא דאף שהקבוע אינו ניכר רק מעורב ברוב מ"מ יש לו דין קבוע. ותירץ המהרי"ט דהתם לא עיקר טעמא משום קבוע אלא משום דבע"ח נינהו וב"ח חשיבי ולא בטלי ע"כ ועיין בעלתי סימן ק"י ס"ק י"ב לענין איסור שאינו ניכר אי אמרינן קבוע כתב בזה"ל ואמרינן בגמ' דיבמות דף ט"ז ע"ב נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין דילמא מעשרת השבטים הוא ופריך הגמרא והא כל דפריש מרובא פריש ומשני בדוכתא דקביעי ופירש רש"י דה"ל קבוע וכמע"מ דמי והא התם אין ניכר הקביעות דאטו מי ידעינן מי המה מ"מ ה"ל קבוע ואמת התוס' פי' דבדוכתייהו הם הרוב אך לא מטעם זה רק דלמא אזלי אינהו לגבייהו ע"ש וממילא נשמע דכה"ג הוי קבוע וכן בסנהדרין דף פ' ע"ב דהקשה התוס' וכו' (וכדברי המהרי"ט הנ"ל) ואמת לולי דברי תוס' דנזיר הייתי אומר בכל דוכתי דחד בתרי בטיל ולא שייך קבוע דהא נתבטל תיכף ושב האיסור להיתר ואי אתה מוצא רק באיסור ניכר דלא שייך ביה ביטל וכן כתבו בתוס' חולין וזבחים. אבל אדם באדם לא שייך ביטול ולכך הקשו תוס' בסנהדרין ניזיל בתר רובא ולא הקשו ליבטל ברובא וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא ניתבטל וכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא ה"ל ביטל משא"כ באדם דלא ה"ל ביטל וא"ש אלא הא דנזיר קשיא לי דמיירי ג"כ באדם וי"ל בדוחק עכ"ל, אמנם בתו"ח מביא בשם שו"ת משאת משה מסיק דבאדם באדם שייך ביטל ואף דבע"ח חשיבי ולא בטלי מדרבנן מ"מ אדם באדם בטל טפי אף מדרבנן יע"ש ולפי דעת התוס' חדשים יקשה בגמ' דיבמות הנ"ז דמשני בדוכתיה דקביעי משמע אבל במקום רחוק מהקביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש. והא אכתי בע"ח חשיבי ולא בטלי וגזרה שמא יקח מן הקבוע. ולכך באמת חוששין לקדושיו בנכרי שקידש ואלא ע"כ דבאדם לא שייך לומר בע"ח חשיבי ולא בטלי ולכך שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ויל"ע וראה גם במשניות הגדולים דפוס ווילנא בפירשו של תפארת ישראל הנקרא יכין ובועז שהעיר ג"כ מהא דקבוע יעו"ש:

וראיתי שם בתו"ח מעתיק קושית המקנה בקדושין (דס"ג ע"ב) גבי קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם הגדולה שבגדולות וכו' דר"מ אומר כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דס"ל דמחית אינש נפשיה לספיקה והקשה שם לפ"ד התוס' בנזיר באומר צא וקדש לי אשה וכו' דמדינא אזלינן בתר רובא ולא חשיב קבוע כיון שאינן ניכר וכו' והא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא א"כ הכח אמאי אסר ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ואמאי לא אמרינן הכא דכל דפריש מרובא פרים. והכא אין סברא לקנוס את הבנות על מה שאמר אביהן סתם עכ"ד. ולפום רהיטא אמרתי להעיר דהלא ר"מ חייש למיעוטא וצ"ל דמשום דהוי כמו רובא דאיתא קמן דר"מ מודה וכמו שהאריך שם מקודם התו"ח. אבל בלא"ה לא זכיתי להבין היטב הקושיא דמאי שייך כאן לילך אחר הרוב. הלא כולן הם בספק הלשון שאמר האב קדשתי את בתי הגדולה דבשלמא התם בנזיר שייך לומר דאזלינן בתר רובא דבשעה שהשליח קידש אם קידש קידש רק אשה ידועה אחת. ושוב נולד לנו הספק ומש"ה אמרינן דאזלינן בתר רוב נשים. אבל בכאן תיכף נולד הספק מי היא המקודשת ועל איזה גדולה כיון ולא שייך שנתירנה בשביל רובא. והוי כמו שכתבו התוס' בחולין ונדה גבי חזקה שלא נתבררה ודו"ק ומ"מ יש לעיין עוד בזה. שוב השגתי ספר המקנה וראיתי שם בפנים שב"ה כונתי לדבריו עצמו. דהעיר בעצמו מהא דר"מ חייש למיעוטא וכתב ג"כ משום רובא דאיתא קמן יעל עצם הקושיא כתב ג"כ כה"ג וז"ל ונראה לענ"ד דבכה"ג לה שייך למיזל בתר רובא כמש"כ המרדכי בסוף חולין וכו' הרי דס"ל בדבר שנאסר אחד מן התערובת לאחר שנתערב כיון דלא היה ההיתר ניכר בפ"ע והיה ראויה לכ"א מהם לאסור כמו בחבירו לא אזלינן בתר רובא וכו' א"כ ה"נ כיון שאמר קדשתי את בתי סתם ולא ידוע בשעת קדושיה איזה מקודשת לא אזלינן בתר רובא ולא דמי לההיא דנזיר שבשעה שקידש השליח היה ניכר ומכאן ראיה להמרדכי עכת"ד והוא טל דרך שכתבנו. ובסברא זו גם לענין כל דפריש י"ל בזה איזה קושיות אחרונים. ויש לעיין עוד בזה ואכמ"ל:

אך הערה אחת יש לציין מהא דאמרינן בכ"מ בש"ס בדמאי דהקילו בה משום דרוב ע"ה מעשרין הן ואם הביאו הע"ה לפנינו אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בכרו"פ סי' ק"י שנכנס „בבית הספק" דאם קנה אצל הע"ה אמאי לא אמרינן כל קבוע כמע"ח יע"ש ואמאי הלא לא נתברר מעולם וניכר ההיתר בפ"ע ותמיד הם בכלל הספק על כל אחד מהם והוי כמי נולד הספק והגזרה בתערובות ודו"ק ועלה לי בע"ה לישב עפי"ד התוס' דמס' בכורות (כ' ע"א) ד"ה ואיבעית אימא וכו' שהקשו וא"ת דבב"מ גבי חמשה חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר"מ וכו' ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זה חזקה דדילמא דעביד כרב"א שהכניסה במוץ ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין עכ"ל וא"כ א"ש דאדרבה על כל אחד הוי כניכר ההיתר בפ"ע דאין להחזיק שום אדם ברשע ואפילו ר"מ מודה לזה ודו"ק וכן י"ל בזה בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. ובלא"ה ג"כ לק"מ דכל רובא דבש"ס הכי איתא ומשום דרובא הוי כמנכר ההיתר בפני עצמו, ומצאתי שכדומה לדברי המקנה כתוב ג"כ בדורש לציון דרוש י"ג בענין חיבור של קג"ם שכ' בהא דטביומי בקדושין (נ"ב ע"א) לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת צריכה ה' גיטין מת אחד מהם כל אחת צריכה ד' גיטין וחליצה וכתב דבכאן שיש ה' נשים ורק אחת נתקדשה ומדאורייתא אזלינן בתר רובא להתיר כולם רק מדרבנן אסורי דבע"ח חשיבי ולא בטלי והא דאין אנו מתירים ע"י נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש וכו' היינו משום הדרא לניחותא והוי קבוע ומ"מ לא הוי קבוע דאורייתא רק קבוע דרבנן וא"כ מדאורייתא כולם מותרים רק מדרבנן אסרי להו ושפיר אמרינן ס"ס אפילו היכי שאין הספיקות שוות לכך נקט וחליצה מאחד מהם שאז ליכא ס"ס משום דסתרי הדדי. אלא דלפמש"כ המשל"מ בשם המרדכי דכל דבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובת לא שייך ביה ביטול ברוב א"כ קשה יע"ש ועיין שם בהג"ה מבן המחבר. ושם לא שייך לומר תירוצי. רק כמש"כ הוא ז"ל והמקנה ז"ל וגם מזה נשמר הדורל"צ שהוא כתב רק על דין ביטול ברוב בזה הביא דעת המרדכי. אבל בהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש לא שייך סברא זו והראיה של הכרו"פ הנ"ל מיבמות (ט"ז ע"ב) הנ"ל מצאתי בס' האשכול לחד מן קאמאי הר"א אב"ד ז"ל ה' תערובת איסור סי' ל'. שהקשה זה וכתב דאיכא למימר היינו קביעות דרבנן וכו', א"נ בדוכתא דקביעי כמה וכמה ידיעי ומנכרי יחוסייהו שאבותיהם מעשרת השבטים וכמה נדמעו בין הגויים ולא מינכרי אי מישראל אי מגוים קאתי ואע"ג דרובם מנכרי דמגוים קאתי חיישינן למיעוט דלא מנכרי דהוי קבוע גמור דאיסור והיתר מנכר עכ"ל ועיין בנחל אשכול שם:

וכסברת המקנה לעיל נשמע גם מדברי המהרי"ט תוכר"ד ס' ה' שכתב וז"ל דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאילו היינו מכירין חתיכת האיסור היינו אוסרין אותה והיה השאר מותר. אבל במעות לא שייך זה דהא בכל חדא וחדא יד כולם שוה בו ואפילו היינו מכירין שאין זה מטבעו של שמעון וכו' יע"ש דלפי דבריו נראה דלא שייך ביטול רק היכי שהיה כאן איסור בפני עצמו והיתר בפ"ע ונתערבו זה בזה. כך הבין זה גם הגאון בספר נפש חיה חאור"ח סי' ב':

והנה לפי כל המרומז לעיל יש לבאר נמי המשנה דידים (פ"ד מ"ד) שהובאת בברכות דף (כ"ח ע"א) דתנן בו ביום בא יהודא גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבוא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה. א"ל ר"י מותר אתה א"ל ר"ג הכתיב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי וגו' אמר לו ר"י וכי עמונים ומואבים במקומן הן וכו' ובלבל כל האומות וכו' א"ל ר"ג הכתוב אומר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכו'. וכבר הרגיש התיו"ט מה שיש להבין ולתמוה מאי ס"ד דר"ג וכי לא ידע ר"י מה שכתוב בתורה וכו' וכתב דר"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר"ג מן הכתוב הוא מה שיש בפסוק תרי לא יבוא ולכך סבור היה ר"ג שזה מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהי' ספק עלינו אם אסורים הם ור"י חשב שאפשר שר"ג סובר ספק אחר ואתא לאתויי ולא יבוא והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל וכו' עיי"ש ואכתי דבריו צריכין ביאור. וגם איזה ספק הוא אם אזלינן בתר רובא כדקיי"ל בכל התורה. והנה יש להרגיש עוד דבהמשנה כאן אינו מובא בתשובת ר' יהושע האי טעמא דכל דפריש מרובא פריש. רק בברכות שם ישנו סיום התשובה משום דכל דפריש מר"פ. וכנראה זאת היתה עיקר התשובה לדעת ר"ג. ע"כ נראה דר"ג י"ל דס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ אף שבלבל סנחריב מ"מ עדיין ספק הוא. וי"ל דס"ל דסד"א מה"ת לקולא. או אף אי ס"ל דמה"ת לחומרא מ"מ מצינו גבי ממזר דרשינן ממזר וודאי הוא דלא יבוא אבל ספק ממזר יבוא. וא"כ ה"נ י"ל כן. לכך הקדים ר"ג לומר משום דכתיב תרי לא יבוא וכמ"ש התוס' יו"ט. (ומה שיש להקשות עוד ע"ז עיין במשנה אחרונה בידים שם דפוס ווילנא) והשיב לו ר"י דכל דפריש מרובא פריש ולית כאן ספק כלל. וא"ל ר"ג הכתוב אומר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו. פירש וכבר חזרו מקצת וא"כ עדיין הו"ל ספק ואסרתו התורה כמש"כ התוס' יו"ט או דס"ל לר"ג דספק עמוני אסור ולא דמי לספק ממזר וכמו שמסופק בזה בשעה"מ הל' א"ב הנ"ל בריש דברינו:

או י"ל דאף לענין נכרי הבא להתגייר ס"ל לר"ג ג"כ דאזלינן בתר רובא דעלמא ומותר בקהל מיד אמנם בבא ממדינת עמון ומואב אף שרובא הוי משאר אומות מ"מ הוי ג"כ קרוב. וביותר לפי מה שכתב הר"ש דהשאיר מדלת הארץ על מקומם יע"ש וזה היה דעת ר"ג. ואף שרובא וקרוב רובא עדיף. מ"מ י"ל דר"ג לא ס"ל כרבי חנינא (בב"ת כ"ד) או דס"ל דהוי קורבא דמוכח דעדיפא מרובא כמבואר מדברי התוס' והרמב"ן בב"ת שם והדברים עתיקין ובזה ניחא דבא יהודה גר עמוני ושאל מה „אני" לבוא בקהל. למה פרט על עצמו דוקא הלא השאלה היא שאילה כללית וגם כשהשיבו לו ר"ג ור"י השיבו לו בלשון נוכח „אסור אתה" „מותר אתה" מותר ואסור הו"ל לימר. ולפמש"כ ניחא קצת. משום דיהודא גר עמוני בא מארץ עמון וכמש"כ התוס' יבמות (ע"ו ע"ב) ד"ה וכי דפשיט ליה דמנימין בא מארץ מצרים דאי מן המצריים שנתישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות עכ"ל וה"נ צ"ל כאן גבי גר עמוני. וא"כ כיון שבא משם הו"ל בכלל קרוב או קורבא דמוכח ועדיף מרובא. ולכך הביא הפסוק לא יבוא עמוני ומואבי וגו'. פירש מארץ עמון ומואב לעולם אסור והשיב לו דכבר נתבלבל הכל וליכא כאן קורבא כללל, וגם רובא עדיף טפי כדר"ח. ולפי"ז כל המו"מ הסיבו רק עליו ודכוותי' מי שבאו מעמון ומואב גופי' ולכך אמרו ליה בלשון „אתה" ועוד יש לפלפל בזה וקצרתי:

וזה אין לומר דר"ג ס"ל דעמון ומואב אסירי אע"פ שאין אלו הראשונים. רק המקום גורם וכל היושבים שם נאסרים. מלבד מה שדא בוכרא. עוד אינו מיושב סיפא דמתניתין דהשיב לו ר"ג מהפסוק ושבתי את שבות בני עמון:

וראיתי גם להבית הלוי (חל"ב סימן ז') שמבאר דברי התוס' בכתובות (דף י"ג) בד"ה מסייע וכו' דר"ג הוא דס"ל בחולין (דף ה') דחייש למעוטא וממילא משמע דבחזקה המסייע למיעוט ס"ל ג"כ כר"מ דאיתרע ליה רובא כיון דזה תלוי בזה ומש"ה הקשו התוס' כאן לר"ג מדברי ר"מ וכו' והא דנקטו התוס' גם ר"י אע"ג דבבכורות מסקינן דר"י לא חייש למיעוטא מ"מ הרי בתחלה רצה שם הגמרא לומר להיפך דר"י חושש למיעוטא ומש"ה נקטו התוס' בדבריהם גם ר' יהושע אגב ר"ג ועיקר דקדוקם הוא משום ר"ג עכת"ד. וסעייתא למש"כ לעיל בעה"ש:

ולענין הלכה פסקינן בש"ע אהע"ז (ס"ד ס"י) האידנא נתבלבלו כל האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרין לבוא בקהל מיד וכו' ולהרמב"ם ה"ה למצרי ולהרא"ש מצרי באיסורו עומד ע"כ. וראיתי שם בפ"ת ס"ק ו' שמציין לעיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ו מש"כ בזה. והשגתי את הספר הנ"ל וראיתי שהשיב שם ע"ד הגר שבא מארץ איטאליא ונסתפק אם מותר בישראלית כי צ"ע אולי יש לחוש בזה"ז שלא לקבל גרים מרומיים ומארצות שסביבות רומי שידוע שנתיישבו מאדומיים וכן היא מפורסמת בשם אדום בדברי חכז"ל. ומצא הספק מקום לחול עפ"י מש"כ במשנה דסוף ידים שזו היתה מחלוקת ר"ג ור"י דמאן דאסר דייק מדכתיב עמוני ומואבי ביוד היחס ולא כתיב עמון ומואב לומר שכל הנקרא בשמם נאסר והכתוב אסרן לכל הדרים בארץ עמון ומואב אליבא דר"ג ואף ר"י דשרי היינו מטעמא דמפרש קרא להדיא על אשר לא קדמו מכלל שלא אסר אלא הבאין מאותן כפויי טובה משא"כ באדומי שלא נתנה תורה טעם לאיסורו וכו' (ותיתי לי שכן עלה בדעתי לומר כן וכוונתי לדעת קדשו הנ"ל אכן זה דוחק מפול ונגד פשטות הגמ' וכל הראשונים ולומר כן אפילו בדעת ר"ג) ותו בר מן דין אפי' לא היו קרוין אדום ניחוש להו למעוטא בדוכתייהו היכי דקביעי והני נמי חשיבי קביעי התם ואפילו ר"י אפשר דמודה אפי' בעמון ומואב במקומן היכי דהוי קביעי כמו שהוכחתי שם בראיה ברורה מספ"ק דיבמות דאפי' לא אזלינן בתר שמא חיישינן להו. (גם בזה ת"ל כוונתי לדה"ק ונעלם דבריו מהמנ"ח והתוה"ק והתור"ח ועוד אחרוני זמנינו) ועיי"ש עוד. ומסיק ע"כ נ"ל שראוי לצאת ידי ספק של תורה ולמנוע מהשיאו ישראלית אלא יחזור אחר גיורת עכ"ל ודבר זה צריך להודיע פעה"ק ירושלם שנתרבו בעו"ה הגרים משום שנותנים עיניהם בבנות ישראל ואיזה מורים בלתי מדקדקים מגיירים אותם ויש מהם אנ"ח איטליע. ובלא"ה הביא הסמ"ג מל"ת קט"ז דיש מדקדקים שאדומים לא נתבלבלו דאמרינן בע"ז (דף י') וכו' והשיב לו אנטנינוס והכתיב שמה אדום מלכיה ושריה וכו' וא"כ אם מלכות רומי זו איטליא היא אדום א"כ לא נתבלבלו בימי סנחריב. וכ"כ היראים בישן סי' ר"ד ובהחדש סי' מ"ב ועיי"ש בסי' מ"א. אלא שהסמ"ג מדחה לה משום די"ל שאין בלבול מועיל בזרע המלכי' שמתוך חשיבותם יש להם שם וניכרים בכל מקום יעו"ש. וגם יש לפקפק לפי סברתי שכתבתי למעלה דאף בדוכתא דקביעי מ"מ י"ל דנשיהן מזנות עם אנשי שאר האומות הנמצאים הרוב גם במקומותיהן וצריכין לומר לתרי קבוע וזה לא מצינו. וא"כ נפל חשש היעב"ץ ז"ל ודו"ק ובפרט לפי המתבאר שם דכמה מלחמות כבר עברו עליהם אלא שא"כ גם דברי הרא"ש גבי מצרים יקשה וצע"ל לעת הפנאי ולא כתבתי אלא לעורר לב המעיין הישר כן ראיתי אח"כ בשו"ת עין יצחק חאור"ח סי' כ"ו הביא דברי הגאונים דלעיל בס' המקנה ודורש"ל יע"ש היטב בכל הסימן ההוא. וכן עיין בשושה"ע כלל י"ד ובס' ביכורי שלמה הנוגע לענין זה:

ועיין בבית הלוי חיו"ד שכתב דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הוא מטעם חזקת כשרות יע"ש ובזה אתי שפיר יותר מה שרמזתי לעיל ועיין בשטמ"ק לכתובות דט"ו ע"א סד"ה הולכין דהקשו בשם התוס' אהא דרוב מא"ש מומחין הן וז"ל להיו ההוא רוב מע"מ שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע. ולאו קושיא היא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ היה בקי. אבל הכא מי איכא למיתב ליה בתורת טעמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא א"כ היה כשר ע"כ:

ובמה שהזכרתי לעיל דברי הרב תו"ח שאמר דהא דאמרו בירושלמי אלא מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו הכוונה שלא יקבלוהו לבוא בקהל אבל פשיטא דמקבלין להתגייר מכל האומות כמש"כ הרמב"ם פי"ב מהא"ב הל' י"ז יע"ש. שפרה עלי מילתא להביא פרפרת נאה שאמר לי ידינ"ע הגאון האדיר המפורסם מזה, בן מזה מהרי"י דיסקין שליט"א כה הראני בפסיקתא זוטרתי פרשת תצא על הפסוק לא תדרוש שלומם וטובתם אמרו בפסוקתא שאין לקבל מהם גרים. וקשה מאד לכאורה עצם הפשט והטעם מדוע לא יקבלו. ועוד הלא מצינו ליהודא גר עמוני שבוודאי נתגייר עפ"י ב"ד. וכמו שפסק הרמב"ם הנ"ל שמקבלין מכל האומות ואמר הגאון הנ"ל ביאורו. דכוונת הפסיקתא לזה. דבוודאי גר גדול הרוצה להכנס תחת כנפי השכינה מקבלין אותו כמו שמצינו ליהודא גר העמוני. אמנם מצינו בגמ' דכתובות (י"א ע"א) דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועיין פרש"י שם. בזה האופן פירש הפסיקתא דלא תדרוש שלומם וטובתם לקבל מהם גרים קטנים לזכות להם שלא בפניהם. זה הזכות והטובה אין לנו לעשות להם עכ"ד השנונים ואף שלפי המתבאר לפנינו היה יכולין ליישב קצת על הפסיקתא. מהא דמצינו שקבלו יהודא גר עמוני. משום שזה גופא שקבלו אותו להתגייר הוא משום שכבר נתבלבלו ולא עליהם נאמר לא תדרוש שלומם כמו שמצאתי ומפורש בהחנוך מצוה תקס"ד דבזה"ז ליכא לאו זה אמנם מצינו צלק העמוני לפי הס"ד בקדושין (ע"ו ע"ב) ובפרש"י ועיי"ש. ועיין בתשב"ץ חלק שלישי ענין צ"ו שהשיב להשואל דעל אוריה החתי וצלק העמוני לא נתבאר לרבותינו ז"ל יפה אם הם גרים או ישראלים עכ"ל. ומנשים עמוניות ל"ק משום דקיי"ל עמוני ולא עמונית ולא נאמר עליהם לא תדרוש שלומם וטובתם דעל כל הנאמר בפרשה נאמרה הלכה עמוני ולא עמונית. כך דעתי נוטה שוב חפשתי במנ"ח מצוה הנ"ל ומצאתי בעז"ה שנסתפק בזה ומסיק דקאי גם על נקבות יע"ש וגם בגירותן ג"כ וכמו שמבואר בר"מ שכתב לפי שנאמר עמך ישב בטוב לו וכו' יכול אף עמון ומואב כן ת"ל וטובתם וכו' ופסוק זה דעמך ישב מיירי בגר צדק כמו שמבואר פ"ח מהל' עבדים דין י"א א"כ עו"מ שנתמעטו אף בגירותן הדין כן עכ"ל וא"כ לפ"ד האיך קיבלו רות המואביה ונעמה העמונית לפי דעת הפסיקתא ולפי דברי הגאון הנ"ל שליט"א אין מכאן הוכחה לסתור דעת המנ"ח ז"ל. כן יש להעיר לפי הבנת הריטב"א בפרש"י דכתובות הנ"ל דעיקר דין זה הוא רק מדרבנן וקצרתי. אכן לפ"ז יש איסור נוסף למאן דנותן לו אשה לבד הלאו דלא יבוא בקהל. גם משום לא תדרוש שלומם וטובתם ויש נפ"מ בספק עמוני דביארנו לעיל דספק מותר. וכן מצאתי עכשיו לאחרון אחד שהביא כן בשם התשב"ץ קטן שכתב כמו שמבואר בראבי"ה בשם רבינו משה כהן. א"כ זה דוקא בספק דלא יבוא כמו בספק ממזר התירה התורה אמנם מחמת ספק לאו דלא תדרוש עדיין אסור ליתן לו אשה דכל סד"א לחומרא לכל חד כדאית ליה. אכן לפי מאי דמשמע מהחינוך מ' הנ"ל דלאו זה נאמר רק על זכרים ולא על נקבות אתי שפיר דמשכחת שישא אשה גדולה שעומדת ברשות עצמה ואין עליה לאו דלא תדרוש. אכן לפי הנראה דזה רק לפי דעת החינוך דקאי על עת מלחמה ודוקא זכרים בני מלחמה נינהו אכן לפי שמסיים הרמב"ם וכן הסמ"ג דקאי גם על עבד שברח וכדומה. וא"כ גם נשים מצוות על זה וצ"ע. גם י"ל גבי יהודא גר עמוני כמו שכתבו התוס' ביבמות כ"ד ע"ב ד"ה לא. ועיין במגילת ספר מל"ת קט"ו לענין אם מקבלין גרים מזרע עמלק עיי"ש אריכות, ובזה"ז אין נפ"מ מזה כמו דאמרינן שכבר בא סנחריב ובלבל את כל העולם ובזה ניחא מהא דמצינו דבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק גיטין (נ"א ע"ב) וקצרתי:

כן ראיתי ברגע אחת בספר פני משה על אהע"ז בסימן ד' סעיף י' שם הביא ג"כ דברי השעה"מ שהבאנו למעלה לענין ספק עמוני וכתב ג"כ דמקרי דקביעי איסורא וסד"א מה"ת לחומרא כה"ג יע"ש ולא דק בזה ואכמ"ל עוד:

והנה אין להעיר בשמעתין על עיקר דין זה דעמון ומואב דמותרין בזה"ז אחר בלבול סנחרב ונ"נ מהא דמצינו בקרא דעזרא ט' לא נבדלו העם וכו' לכנעני העמוני המואבי המצרי והאמורי כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם וגו', די"ל נמי כמ"ש התוס' יבמות ע"ו והר"ש במס' ידים, דנקראו על שם בני עמון יע"ש ושם אין נפ"מ מאיזה אומה היו כיון שנשאו להן בגיותן וכן בנחמיה י"ג פ' כ"נ, אכן שם בנחמיה י"ג פ' א' כתיב ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו וגו' ויהי כשמעם אח התורה ויבדילו כל ערב מישראל, ומשמע משום דהוה מעמון ומואב ואפילו בגירותן וכן משמע מפרש"י שם פ' ג', וכן במצודת דוד שם דעיקר הלאו הוא על קיבול הגרים להתחתן בהם ולכן כשמעם את התורה ויבדילו כל ערב רב, וא"כ צ"ע הלא הוי כבר אחר בלבול סנחרב וא"כ מותרים לבוא בקהל ובמה איפוא עומדים ראשי הגולה ומזהירים והיא ראיה גדולה לר"ג דאמר אסיר אתה לבוא בקהל וצע"ג ומצוה ליישב זה, ויקבל שכרו בבא ובזה אם לא שנאמר בדוחק דכל אלו היו ידועים עוד להם שהם עמונים גמורים וכפי שמשמע מהר"ש במס' ידים הנ"ל שכתב דבימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי ר' יהושע בטלו להו ברובא. וממקרא זה ראייה גדולה לדבריו, שוב עלה בדעתי לעיין בפירוש המלבי"ם ז"ל לעזרא אולי הרגיש הוא בזה, ושאלתי את פרוש המלבי"ם ז"ל ומצאתי תודה לד' כי כן הרגיש בזה וכך עלה בישובו וזה"ל בנחמיה י"ג פ' ג' ואף דאנו קיי"ל שעתה נתבלבלו האומות וכל דפריש מרובא פריש וכו' י"ל שאז היו עדיין עמונים ידועים ביחוסן וזה היה אחר החורבן והיו עדיין מן האומות האלה שלא נתערבו עכ"ל וכן משמע פשטות כל הכתובים דלמעלה, ולזה יש לנו ראיה גדולה לדברי הר"ש הנ"ל ואש"ק וברוך שכיונתי לדעתו ה„מאירה":

גם עוד זאת נשמע מהכתובים הנ"ל ביום ההוא וגו' ונמצא כתוב בו אשר לא יבא עמוני ומואבי וגו' כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכור עליו את בלעם לקללו וגו'. דלמה הוצרכו להביא גם זה דוישכור וגו' וראיתי בזה מה שפירש המלבי"ם ז"ל שם. אכן פשטות הכתוב משמע כמו שכ' הרב ר' יוסי מקרטרש ז"ל שהביאו הסמ"ג ל"ת קי"ד שהוא היה אומר כי בעמון היה טעם זה כי מתוך המקרא משמע כי מואבים קדמו כמו בני עשו וכו' אבל במואב מפרש אח"כ טעם אחר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' וכשם שטעם זה למואב לבדו כך טעם ראשון לעמון לבדו עכ"ל וכן מבואר בנמוקי הרמב"ן ז"ל על התורה פ' כי תצא וראיתי כתוב שם ממני על הגליון דלכאורה זה נסתר מגמ' ערוכה חלק דף ק"ג שתי משפחות וכו' ע"כ. אבל עכשיו ראיתי שכבר הקשה זה הפ"ד דרוש עשירי. וכן קדמו בזה המרש"א ז"ל שם בח"א בחלק ואכ"מ בזה. אבל עכשיו יתבאר לנו זה מהכתובים דלכך הוכרח להודיע סיבת שני הטעמים להרחיק גם שניהם עמון ומואב וקצרתי או י"ל דהם היו צדוקים שהכחישו בקבלת חכז"ל עמוני ולא עמונית וכיון שראו שהנשים שנתגיירו לא הרחיקו ולא בדלו ע"כ חשבו שהותר הדבר ולזה הודיעם סיבת הטעמים וכיון שכן דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם וכן הזכירו בירושלמי ובמגילת רות רבתי מפני שדרך האיש לשכור, ואין דרך האשה לשכור כנ"ל:

ובזה שהערותי ע"ד המכילתא ס"פ בשלח דנשבע הקב"ה דמביתו של עמלק לא יקבל לגרים והקשה המג"ס מהא דבני בניו של המן למדו תורה ברבים ומהא דרבים מעמי הארץ מתיהדים וכפי הנראה היו מזרע עמלק וכתבנו להעיר משום דסנחרב בלבל את כל העולם ושרי גם עמלק כמו עמון ומואב וא"ש הא דבני בניו של המן שלמדו תורה וכן הא דרבים מתיהדים. משום דהיו כבר אחר בלבול סנחריב ונ"נ שר"י. עדיין יש לפקפק בזה חדא. מהא דכתבינא לעיל ומוכרח הוא מן הכתוב דאז בימי מרדכי ואסתר עדיין היו נכרים וידועין ביחוסן וכמ"ש, ועוד יש מקום לבע"ד לטעון דזרע של עמלק שאני דהקפידה התורה אפילו על שם וזכר של עמלק וכמו דאיתא בילקוט פ' בשלח ר' אלעזר המודעי אומר נשבע קב"ה בכסא כבוד שלו אם אניח אני נין ונכד וגמל וחמור וסוס ופרד תחת כל השמים שלא יהי' אומרים גמל זה של עמלק רחל זו של עמלק ע"כ, וא"כ כיון שאומה זו נקראו על שם עמלק ובני בניו של המן בזה גופא יש חיוב למחות את שמו דמטעם זה נשבע הקב"ה שלא לקבל גרים מעמלק משום דזה גופא הוי זכר. א"כ כל דבר שנקרא שם של עמלק עמלק עליו חייבין אנו למחותו וגם נכסי עמלק צריך להחרימן וטעמא דהך מילתה היטב אשר ביאר הגאון בדורו בעל עמק יהושע ונחל"י בספרו אבי הנחל דרוש לפ' זכור א"י י"ד. משום שהם היו מורדים ראשונה במלכות שמים ולכך מלחמה לד' בעמלק מדור דור וכמו שמבואר בילקוט בשלח וע"כ כיון שהוא מורד במלכות ע"כ יכול לקנוס את הקטנים ואת הבהמות ועיין בהקדמת המחבר בשו"ת עונג יו"ט בע"ז ועיין הגה"ה שם:

וזה הוא ג"כ טעם דינא של עיר הנדחת שכתב הרמב"ם דאם נמצאו העוברים רובה מכין את כל הטף ונשים של העוברים לפי חרב וכתב הכ"מ דצ"ע מנלן שמכין טף ונשים דאי כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר וכו' עיי"ש (ועיין אגרות הרמ"ה ולרבינו טודרס הלוי ובתוספתא דסנהדרין ואכמ"ל בזה) והטעם הוא שדין עיר הנדחת הם כדין מורדים במלכות וכמו שמורד במלכות הוא בסייף ונכסיו למלך וה"נ בעיה"נ עיי"ש. ובזה ביארתי בהא דאמרינן במגילה (דף י') ר' אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא לאדם שטוב לפנינו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת טוב לפני אלקים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן עיי"ש. והענין הוא שהיה קשה לר"א הא נכסי עמלק צריך להחרימן ואיך כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. אך באמת הרי המן היה עבד שלו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ היה הנכסים של מרדכי אך אם מרדכי היה מתיאש היה קונה את עצמו ביאוש וכמו שכתבו בתוס' ביבמות (מ"ה) לענין הורדוס. אבל מכיון שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה והיה ממתין שתהי' גאותו מושפלת א"כ לא נתייאש וכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"כ היו מותרים ע"ז אומר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת טוב לפני אלקים זה מרדכי ועיי"ש באה"נ ומה"ט נמי ליכא למימר דבני בניו של המן היינו מבנותיו שנשאו לזכרים של אומות אחרים ובאומות הולך אחר הזכר ואין להם דין זרע עמלק ליכא למימר הכי דמ"מ הרי שם עמלק עליו מצד אמו ואומרים זה נכדו של עמלק וכמו שהעתקתי לעיל לשון הילקוט אם אניח אנו „נין ונכד" דהייינו אפילו מצד אחד ולא גרע מקנין כספו ובהמתו דצריך להחרימן וכן כתבו המפרשים דלכך כתוב במגלה ובבזה לא שלחו את ידם. משום דאסור עפ"י דין דנכסי עמלק אסור בהנאה כמו עיר הנדחת ויש עוד לעיין:

[(שייך לעיל) וכן מצאתי ברגע זו בשו"ת מהרש"ם ח"ג סוף סי' רע"ב שהשיב בזה"ל מה שהקשה רו"מ מהא דבני בניו של המן למדו תורה מהמכילתא סו"פ בשלח דאין מקבלין גרים מעמלק, כבר קדמו בס' עיון יעקב בסנהדרין דף צ"ו, ואולי י"ל דהא באומות הלך אחר הזכר והם היו גרים מבתו של המן והזכר היה מאומה אחרת עכ"ל, וכבר נתבאר מה שיש לדחות תירוץ זה שקיימתי מנפשאי]:

כן מצאתי הספר לחם שמים של הגיעב"ץ הנ"ל וראיתי מה שכתב לבאר דעת ר"ג כמש"כ לעיל והזכיר כי כי גם א"ז מהר"ן כ"ץ ז"ל חתר ליישב זאת בספרו פח"ה ולא נהיר לגמרי עכ"ל (וכנראה כוונתו על מהר"ן כ"ץ בעל סמיכות חכמים על מס' ברכות ופי' הר"ח פת"ה הוא פרק ת"ה. אבל עיינתי ולא מצאתי שם כלום) ועיין עוד בבירור דין זה בעצי ארזים על אהע"ז סי' ד' ראה שם. ובהגהות בית שאול מהגרי"ש נ"נ ז"ל למס' ידים ובשם שו"ת קרית חנה סי' מ"ד בדברי הגה"ה בפרש"י שעל עין יעקב כרשות כ"ח בד"ה כל בפריש וכו' יע"ש:

ושוב הקשה שם בלחם שמים מספ"ב דיבמות מגוי שקדש בזמה"ז דמ"מ הכא נמי בעמו"מ נמי ליחוש עכ"פ לדוכתייהו היכי דקביעי דהא וודאי סנחריב לא עקר עו"מ ולא השמידה מגוי שלא יזכר שמם עוד אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות ובוודאי שייר מהם ג"כ דלת עם הארץ וכו' יע"ש והוא כמש"כ גם אני והוי ליה להביא דברי הר"ש בידים שם שכך כתב וידים מוכיחות. ובעצמו הרגיש שם שהוא נגד דברי התוס' יבמות ועיי"ש ואי"ל יותר מדאי:

שוב מצאתי בבאור הגר"א לתוספתא מס' ידים (פ"ב הל' ח') שפירש הא דאמר ליה ר"ג אסור אתה פי' דהרי האיסור הוא קבוע וכל קבוע כמע"מ א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין פי' דלהוי קבוע כבר עלה סנחריב וכו' פי' והוי נייד וכל דפריש מרובא פריש וכו' אמר ליה ר"ג א"כ אף מצרי כיוצא בהן פי' יהא מותר מחמת הטעם דניידי אמרו ליה וכו' שנאמר מקץ מ' שנה וכו' וא"כ אחר הזמן וודאי שבו והוי קבוע עכ"ל הקדוש והיקר לנו זיע"א. ועיין בערוך לנר יבמות ע"ו על התוס' שם וקצרתי:

ולענין קרוב ורוב שהזכרתי לעיל, ישמש לנו לעינים דברי הכרו"פ (סי' ק"י ס"ק ז') שנסתפק בלקח מן הקבוע דאסור אם הוא עומד ובשרו בידו סמוך לחנות מוכרת בשר שחוטה אם לא מתירין דהא קורבא דאורייתא ורובא דאורייתא רק רובא עדיף מקורבא ובקבוע דלית ביה רובא וא"כ הדרן לקורבא דקורבא דאורייתא ומן הקרוב לקח והביא ראיה מנזיר דף י"ב יע"ש ודו"ק ועיין בשו"ת חמדת שלמה בפתח השער שם. ובפמ"ג שם סי' ק"ו ודו"ק ועיין מל"מ פ"ד מהל' מ"ע מה שהקשה על המרדכי דחולין. ובספרי או"ת בזה. וראה עוד לענין דידן בסוף סי' מ"ט שבשאגת אריה לענין מילת בני קטורה ובשו"ת נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' מ"ב תשובת בן המחבר בזה ובסי' מ"א:

כן יש לפשוט ספיקת הכרו"פ הנ"ל מפסחים דף ט' אתא עכבר ושקל לפנינו לא אמרינן מרובא פריש. ולחזי לאיזה צבור היה קרוב כששקל וכיון דמפרש התם כל אופני אסור והיתר ושתק מזה. אלמא כיון דקבוע דוחה רוב קורבא נמי דחי עיין בנחל אשכול שם. כן ראיתי מקשים דילמא קרא וארב לו קאי דלא ליזול בתר קורבא (היכי דליכא רוב) שאם היה ישראל ומצרי לפניו וישראל קרוב לו וזרק אבן לגו דלא מחייבין ליה מחמת קורבא? י"ל דלק"מ דאם היה זריקתו להגיע למרחוק וודאי לא מחייבין אם הגיע בקרוב על ישראל ואם כדי להגיע להקרוב בוודאי מחייבין ליה ודו"ק:

ודע דמהא דאמרינן דמצרים נתבלבלו מצאו הראשונים היתר על הא דדרינן עכשיו במצרים. ורמז זה בקצרה בב"ש שם סי' ד' ס"ק י' דלדעת הרא"ש דמצרי אסור משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים ע"כ ובברכ"י שם שרמזו הפ"ת עיי"ש:

וז"ל הסמ"ג מל"ת רכ"ז יש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם הרמב"ם הלך לשם לגור ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובלבל כל העולם כולו וגם מצרים ם נתבלבלו כדתניא בתוס' דקדושין אמר לו רבי עקיבא למנימין גר המצרי טעית כבר עלה סנחריב וכו'. אמנם מצינו ר"י שנחלק עליו במס' ידים בתוספתא ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנא' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים וכו'. יע"ש ועיי"ש במפרש ב"מ שהביא שהקשו דהלא הרמב"ם פסק מפורש בהל' אי"ב דגם מצרים נתבלבלו ואפ"ה פסק בהל' מלכים דאסור לדור במצריים ולא חילק דלאחר בלבל סנחריב מותר, וכתב די"ל דהרמב"ם סובר דהתורה הקפידה על המקום ולא על המצריים דוקא כמובן ועיי"ש ועיין היטב בברכ"י שם בשם כמה אחרונים ז"ל, והנה כן מבואר ביראים סימן ש"ט שכתב בלאו הזה, אע"ג דאמרינן בברכות פרק תפלת השחר שהתירו יהודא גר עמוני לבוא בקהל מטעם שבא סנחריב ובלבל את העולם כולו וגם מצרים כדתניא בתוספתא דקדושין אמר ליה ר"ע וכו' אין להתיר מטעם זה לשוב „שהרי דרך מצרים נאסר ולא במצרים הדבר תלוי' וכוונתו נראה דאין הדבר תלוי במצריים, אלא במדינה ומקום מצרים והמקום גורם ושוב הקשה עוד היראים דהא לא קיי"ל כר"ע דאמר מצריים נתבלבל וכו' יע"ש, ועיי"ש בתועפות ראם ויש להעיר בכאן הרבה וכל פרטי הדברים ולא באתי אלא אגב גררא:

כן י"ל דלענין איסור לבוא בקהל אמרינן אותו שמתגייר הוא פירש מהם וכל דפריש מר"פ ומותרים מיד. אבל לגור שם במצרים שהוא מקום קביעותם כיון דמיעוט נשארו הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכמו שבררתי כבר סברא זו לעיל:

כן אתא לידי במקרה ספר שו"ת אשדות הפסגה לרב חכם ספרדי ז"ל ושם בחאהע"ז סי' א' החריב הדיבור. במה שנשאל מח"א להלכה אי מותרת מצרית הבאת להתגייר לבוא בקהל ישראל ממקום ידוע כהיום הזה. והתירה באם אין ידוע לנו מאיזה אומה היא ולא ידעינן שבאת מארץ מצרים כי אם מכפר אלסונה מהזינגאנוש היושבים שם בהא אפילו הרא"ש מודה דמותרת להנשא לכל בר יהודי עיי"ש ולא הזכיר כלל משום הערה מהערותינו הנ"ל:

ויש לישב קצת אלו הסומכים על היתר שמצריים נתגרשו ממקומן. משום דיש לומר כיון שנתגרשו והותר פעם אחת מדינה זו. שוב אין סברא שיחזרו לאיסור אף שחזרו מצריים למקומן. ובזה י"ל קצת דעת רבינו בחיי שהביא הברכ"י יע"ש ובתע"ר שם על היראים. ועיין ס"ד כסברא זו בחולין י"ז ע"א. ובמחנה אפרים הל' נדרים סימן ט"ל שכתב אבל יש לי להביא ראיה מפ"ק דחולין דף י"ו הכל שוחטין וכו' מאן תנא אמר רבא ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' את גבולך ר"י אומר לא בא אלא להתיר בשר תאוה שבתחלה נאסר להם משנכנסו לארץ הותר עכשיו שגלו יכול לחזור הדבר לאיסורו לכך שנינו וכו'. הרי דהאיסור אינו חוזר וי"ל ועיין בתשו' מהרנ"ח ח"ב סי' ע' ועיין מגילה י"ד ע"א כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. כך י"ל בדוחק ויודע אני מה שיש לדחותה ועדיין לא פלט מינן הקושיא הגדולה והחזקה מסוכה (נ"ב) אלכסנדריא של מצריים וכו' עי"ש כמו שהק' היראים והסמ"ג, זכר כולם לחיי ע"ג:

שם בפרש"י וכי תימא הנך אזדי הראשונים כלו כולם ואלו מאומות אחרות היו שנתישבו בארץ מצרים ע"כ. וביבמות שם מבואר בפרש"י דמתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב וכו' עיי"ש ובתוס' שם ד"ה וכי תימא וכו' ובמהד"ב שם. וברש"ש שם מה שהעיר על הגר"א ז"ל באהע"ז סי' ד'. וכן ראיתי עוד בספר אחד בהעברה בעלמא שמקשה על פירושים של התוס' ורש"י שם ביבמות עם סוגיא דכאן ושכחתי אנה ושם הספר:

מה שכתבתי לעיל דל"ק מהא דקיבלו לרות המואביה לגיירה לדעת המנ"ח שגם על נקבות שבעמון ומואב ישנו הלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם ולדעת הפסיקתא זוטרתי דאין לקבל מהם גרים? והבאתי ליישב ע"פ מה שאמר הגאון מהרי"ד שליט"א, עיין לעיל, נזכרתי עתה שיש מקום לטעות ולהשיב מדברי רבעהתו"ס ביבמות (מ"ח ע"ב) ד"ה אשר ובנזיר כ"ג ע"ב ד"ה בת בנו, ואף ששם ביבמות פירשו רק אשר באת לחסות פירוש שמהרת וכו' ובקרא קרי לה נערה עכ"ל וכוונת התוס' הוא רק שבנערותה נתגיירה ולא בזקנותה יע"ש אבל לא שהיתה קטנה שנתגיירה עפ"י ב"ד. אכן מדברי התוס' נזיר הנ"ל יש מקום לטעות שכתבו בלשונם דמשמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה וכו' ואי בתו של עגלון היתה א"כ לא היתה קטנה עכ"ל מרהיטת לשונם נראה שר"ל שהיתה קטנה ממש וא"כ צ"ע. אך הלכתי „באורח מישור" ומצאתי שם שפירש כן גם לשון התוס' נזיר שכוונתם היא דהיינו רכה בשנים ומכח זה השיב נמי על בית יהודא על אגדות ביבמות שמקשה דברי התוס' הדדי דביבמות כתבו דנערה היתה ובנזיר כתבו דקטנה היתה עכ"ל. לק"מ כלל דכ"כ לעיל הקטנה אין פירושו קטנה ממש שהוא קודם נערות רק פירושו שהיא עדיין רכה בשנים דהינו לאפוקי זקנה וכו' יעוש"ה ומכח מה שכתבנו נראה הכרח לפירש זה ודו"ק ואדרבה מלשון הירושלמי יבמות (פ' הערל) דדרשו על הפסוק מתמול שלשום א"ל אלו באת אצלנו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך מפני שרק עתה נתקיימה הלכה מואבי ולא מואבית עיי"ש. משמע דיש לפרשו שלא היו מקבלין אותה כלל לגרוית אף שלא לבוא לקהל ישראל לנשואין אך כיון שזה עתה נתקיימה ההלכה דמואבי ולא מואבית ע"כ קבלו אותה להתגייר, וכן הראני הגאון הנ"ל שבספר עין זוכר מהגאון בדורו בעל ברכ"י ז"ל מדבר בזה שהבאתי לעיל לענין אין מקבלין גרים מעמלק ודברי הספר מגילת ספר הנ"ל בדברינו ע י"ש אות ג' גרים. אבל לא נגע כלל במה שכתבנו להעיר מסברת כל דפריש מר"פ וכן שאר הסברות שבארנו:

שם והאמר רבה שלשה כוסות האמורות במצרים למה פרש"י בחלומו של שר המשקים. מה שיש להעיר מכאן על דברי רש"י בפסחים (דף ק"ח פ"א) והוא מן הירושלמי. עיין בש"ח מערכת חו"מ סי' ט"ו אות ו' בשם הגאון מהר"ח ברלין זצ"ל. וכן אמר לי בע"פ פעם אחד ביו"ט של פסח ומשם יתבאר לך:

שם דרש רב חיננא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים וכו' אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו היכי אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות של היכל עכ"ל. ופרש"י בד"ה דוד וכו' לעיל מיניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ ומצודת ציון היא עיר דוד וכו' עכ"ל ועיין במהרש"א בח"א דהוא סותר המדרש אגדה שכתבנו דבשערי המקדש איירי ואע"ג דשלמה בנאו עיקר הכבוד היה לדוד שהוא הכין כסף. וזהב לבנינו גם קנה מקום למקדש וכו' יע"ש. גם במה דאמרינן כאן משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד וכו' כתב בתוס' שאנץ דלית ליה לההוא תנא כמאן דאמר דארון גלה לבבל כדאמר ביומא אלא סבירא ליה כמאן דאמר יאשיהו גנזו עכ"ל וכן כתב בתוספות הרא"ש ז"ל והנה שם ביומא (נ"ג) מבואר דפליגי בזה רבי אליעזר אומר ארון גלה לבבל ורבי יהודה אומר ארון במקומו נגנז ולעולא שם ס"ל הכי גם ר"ש בן יוחאי דארון במקומו הוא נגנז יע"ש. והנה הגמרא שאל בכאן היכא ואמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות של היכל. והיה קשה לי מדוע לא הביאו המשנה מפורשת דשקלים פ"ו מ"א דהיכן היתה יתירה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם ארון נגנז וכן במשנה ב' שם. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו' וידעו ביחור ששם ארון נגנז ע"כ הרי מפורש במשנה היכן מקומו של הארון הנגנז?

אך לפי הגמרא דיומא הנ"ל משמע דפליגי בזה דלהנך תנאי ס"ל דארון במקומו נגנז ורב נחמן אמר שם תנא וחכמים אומרים בלשכת דיר העצים הוא נגנז ואמר רנב"י (אגב מבואר מכאן דסתם רב נחמן לא רנב"י עיין תוס' ורש"י גיטין ואכ"מ) אף אנן נמי תנינא מעשה בכהן אחד וכו' יע"ש ופירש המהרש"א דהיינו על כרחך לן כמ"ד גלה לבבל ולא כמ"ד במקומו הוא נגנז יע"ש וא"כ פליגי בזה תנאי ורב חסדא האי ברייתא לא שמיעה ליה. אלא דאכתי צריך עיון אם הברייתא דיומא לא שמיעה ליה מדוע לא הביא המשנה שמבואר שם איפוך דבר זה:

שוב ראיתי בענף יוסף ביומא שם דהביא שם בשם השלטי הגבורים די"ל דס"ל כמ"ד במקומו נגנז וכמ"ד יאשיהו גנזו וכו' יע"ש וא"כ אין סתירה מהמשנה לדעת רב חסדא אכן ישאר התמיה מדוע לא הביא הגמ' משנה זו, ועיין בעיון יעקב שם שהביא בשם הרד"ק בד"ה ב' ל"ה פ"ג דבעת שבנה שלמה את הבית וידע שעתיד ליחרב בנה מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות והאבן הזאת היה מכסה למקום ההוא עכ"ל ויותר הוי ליה להביא כן מלשון הרמב"ם פ"ד דין א' יעש"ה. והנה כדי להבין טעם מחלקותם של הני תנאי בוני העולם אי ארון במקומו נגנז או גלה לבבל ומאי נפ"מ יוצא מזה להלכה האיר ד' את עיני ומצאתי בחידושים וביאורים מהגאון הקדוש היעב"ץ ז"ל להלכות בית הבחירה. (ברמב"ם דפוס ווילנא אחר הלכות קרבנות) שעמד בזה וכתב דנראה שאותן הדינים שהביא רבינו בהל' ביאת המקדש גם לזה"ז שנאם ולא משום הלכתא למשיחא וכו' ומשמע לי דסבר רבינו דהך מילתא דקדושת הבית לא בטלה אזלה כמאן דס"ל ארון במקומו נגנז דאי למ"ד ארון גלה לבבל גם קדושת הבית בטלה ע"י כך ועכ"פ לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא דהא כתיב למבית לפרוכת ואל פני הכפרת וכיון דאין שם ארון וכפרת דילמא לא חייב עלה רחמנא וכו' ובאמת נאמר כן ויפטר הנכנס לשם בזמה"ז אפילו למש"כ רבינו ז"ל בפ"ו דשכינה לא בטלה נימא דאארון וכפרת נמי קפיד קרא אבל אי אמרינן במקומו נגנז שפיר ודו"ק עכ"ל. ואח"ז ראיתי שכבר הקדימו בזה בעל שבות יעקב בספר עיון יעקב שלי שם בחידושי אגדה ביומא שם שכתב בזה"ל אפשר דר"א אזיל לשיטתו שס"ל בשבועות דף ט"ז דקדושה ראשונה קדשה לשעתו ולא קדשה לע"ל לכך לא הוצרכו לגנוז. ומאן דסבר קדשה לע"ל בעי גניזה כדין ס"ת שבלה שטעון גניזה עכ"ל. והנה בגמר דבריו אדם נתפס שאין הבנה לדברים אלו אף בדרך דרוש אמנם א"ש מאד לדעת היעב"ץ דלכך הוצרכו לגונזו כדי שיהא קדושת הארון ולכך קדשה לע"ל ולא יפסק הקדושה. וזה נכון. ומה שמסיים עוד שם היעב"ץ ז"ל דמש"פ הרמב"ם כמ"ד במקומו נגנז דהא אתי כסתמא דשקלים ורבים ס"ל הכי עכ"ל לפמש"כ לעיל אדרבה פסק הרמב"ם דבמקומו הוא נגנז הוא דלא כמבואר במשנה דשקלים דבלשכת דיר העצים נגנז אם לא שנאמר כפירוש השלטי הגבורים הנ"ל. אכן מפורש איני בסתם משנה ויל"ע:

ויש להעיר על הע"י הנ"ל דבאמת בשבועות ובמגילה מסיק הגמ' דכ"ע ס"ל קדושה ראשונה ק"ל וקלע"ל יע"ש ובתוס' שם ד"ה דכ"ע ובמגילה שם ובט"א שם. ולפ"ז צ"ל דהני תנאי דפליגי אליבא דרשב"י אי ארון במקומו נגנז או גלה לבבל. ג"כ בזה פליגי אי ק"ר ק"ל וקלע"ל או לא קדשה. ובזה אפשר לבאר קצת מאי דתנינן בזבחים (קי"ט ע"א) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם וכו' רשב"י אומר זו וזו ירושלם ע"כ. ולעיל מזה הובאת הברייתא ת"ר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכו' נחלה זו ירושלם וכו' דברי ר' יהודה. ר"ש אומר מנוחה זו ירושלם נחלה זו שילה ע"כ הרי לכאורה סתרי דברי ר"ש הדדי וכבר עמד על זה הגאון ט"א במגילה דף ט' וכתב דע"כ גי' משובשת היא ול"ג ר"ש אומר דא"כ קשה דר"ש אדר"ש וליכא למימר דב תנאי הוי ואליבא דר"ש דכל כה"ג דרך הגמ' להקשות ולשנויי הכי א"ו גירסא גירסא משובשת היא יעש"ה. ולפמש"ל ע"כ צ"ל בלא"ה דתרי תנאי אליבה דר"ש וא"כ י"ל ה"נ כן דהא מבואר במגילה שם דאמרינן קסבר קדושה ראשונה ק"ל ולא לע"ל דכתיב כי לא באתם ער עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם מקיש נחלה למניחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר יעו"ש א"כ מאן דס"ל דר"ש ס"ל דארון במקומו נגנז וקדשה לע"ל דריש זו וזו ירושלם ומאן דס"ל דארון גלה לבבל ולא קדשה לע"ל דריש מנוחה זו ירושלם נחלה זו שילה ומקיש מנוחה לנחלה מה נחלה יש אחריה היתר אף מנוחה יש אחריה היתר ודו"ק. אך יש לעיין עוד קצת דלפ"ז הא מבואר שם בזבחים דר"י ס"ל מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם. ומבואר במגילה הנ"ל דמאן דס"ל הבי מקיש נחלה למנוחה וס"ל ק"ר ק"ל ולא קלע"ל. ושם ביומא מבואר דר' יהודא ס"ל ארון במקומו נגנז יע"ש ויש לעיין עוד בזה ועיין במסורת הש"ס שם ביומא (נ"ג ע"ב) דבתוספתא הגירסא ר"י בן לקיש ומיושב קושית התוס' ד"ה תנן וכו'. מיהו בירושלמי דשקלים ריש פ"ו איתא ר"י בר אלעאי וא"כ לפי הירושלמי והתוס' קשה לומר כדברי היעב"ץ והשבות יעקב הנ"ל:

ועיין בזבחים (ק"ז ע"ב) דאתמר המעלה בזה"ז רבי יוחנן אמר חייב ומשום דס"ל ק"ר קידשה לשעתה וקדשה לע"ל עיי"ש ובזה י"ל דאזיל בשיטתו בהא דאמר לקמן (דף ל"ה ע"א) על הפסוק וימת שם עם ארון האלקים א"ר יוחנן עוזא בא לעוה"ב שנאמר עם ארון האלקים מה ארון לעולם קיים אף עוזא בא לעוה"ב עיי"ש ופרש"י בד"ה הארון קיים לעולם שהרי נגנז כדאמר ביומא שגנזו יאשיהו ג"כ משמע דלמ"ד דארון גלה לבבל. ליכא למדרש הכי. ובזה מבואר דמוכרח דר"י ס"ל הכי כיון דס"ל ק"ר ק"ל וקלע"ל. וע"כ בעינן ארון קיים וגנזו יאשיהו ואכמ"ל עוד. גם לפמש"כ מוכרח בהא דתנן במשנה דשקלים הנ"ל דשל בית רבן גמליאל ושל בית ר"ה סגן הכהנים היה משתחווין י"ד כנגד דיר העצים ששם הארון נגנז. א"כ ס"ל לר"ג דק"ר ק"ל וקדשה לע"ל. ואינך שלא השתחוו הך השתחואה יתירה ס"ל דארון גלה לבבל וכמש"כ התוס' יו"ט שם. וא"כ ס"ל דק"ר ק"ל ולא קדשה לע"ל ויש לעיין במלא הרועים בעניין הזה ואין פנאי לנסך כעת. ועיין ביומא שם (נ"ב ע"ב) והתניא משנגנז וכו' ובתוס' ישנים שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף