מלאכת שלמה/מעשר שני/א

מלאכת שלמה ‏ מעשר שני א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין מוכרין. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר"ל שמחליפין באוכל אחר ע"כ:

אין מוכרין. בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר' יהודה דס"ל במתני' דבפ' האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי' ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר' יוסי בשם ר' זעירא ור' יודן בשם ר' אילא לעולם ר' יהודה מודה למתני' וטעמא מפני פלפולו פי' הרש"ש ז"ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור' יוסי בשם ר' אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי' שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו:

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. מתני' כפשטה אתיא כר"מ דס"ל בפ' יש בכור אין מתנה כמכר ואפי' לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור' מנא אמר מתני' ר' יהודה היא דס"ל ממון הדיוט ודלא כר"מ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל על מה שכתב ר"ע ז"ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע"כ:

ב

מעשר בהמה וכו'. לשון החכם הר"ס ז"ל בבכורות פ"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ"ל ז"ל:

ולא בעל מום חי ושחוט. בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע"י עורו וגידו וקרניו שרי:

ואין מקדשין בו את האשה. תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן:

הבבור וכו'. בב"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ"ל דמוכרין אותו חי אע"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ"ק דתמורה עכ"ל ז"ל. ועיין בתמורה פ"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה"ג התם פ"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ובפ"ק דב"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם:

ומקדשין בו את האשה. א"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ"ק דב"ק סי' ב' בשם הרא"ש ז"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע"כ ועיין במ"ש לעיל בסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל:

אין מחללין מעשר שני על אסימון. מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר:

ולא על המעות שאינם ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית:

ג

הלוקח בהמה וכו'. והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן:

האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש. ועיין בר"פ בכל מערבין:

התמד. עיין לעיל פ"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל התמד עד שלא החמיץ נ"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג"כ אע"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ"מ ע"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע"פ שהמים מרובים על התמד עכ"ל ז"ל:

ד

הלוקח חיה וכו' לא יצא העור. מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר' אמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דר' יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ' למתני' כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח"כ שפירש ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ונלע"ד דלדידהו גרסי' בהאי בבא לא יצא העור היו"ד והצד"י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר:

לא יצא קנקן לחולין. וכן ג"כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן:

סלי תאנים. היא גרסת ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו' בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע"כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ה

הלוקח מים ומלח וכו'. והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ל"ש בשוגג ול"ש במזיד:

הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום. וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':

ו

הלוקח בהמה וכו'. כתב ה"ר שמשון ז"ל דבפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"ו) תניא א"ר יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע"כ. ועיין במ"ש שם בפ' האיש מקדש סימן ח'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו' וסתמא דמתני' ר"מ היא למאי דגרסי' מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע"כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי' דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא:

ז

אין לוקחין עבדים ושפחות וכו'. ס"א ל"ג שפחות והתם בקדושין נמי ל"ג שפחות:

וקרקעות. אפי' פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ"ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש' ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני' דהכא בדרך מכירה ומש"ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל מיירי ע"י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ' דילן פריך לה ומשני לה:

חטאות ואשמות. במשניות החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו:

בפי' ר"ע ז"ל וקי"ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני' דבס"פ התודה:

מצאתי מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע"ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו':

כל שהוא חוץ לאכילה. הא מידי דאכילה אפי' דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי' לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני' ר"ע היא ודלא כר' ישמעאל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף