שער אפרים/ביאורים לטור חושן משפט: הבדלים בין גרסאות בדף

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

כתב הטח"מ סי' כ"ה שיראה מדברי אביו הרא"ש ז"ל שחולק על הרמ"ה ז"ל וס"ל להרא"ש שאם היה הטעות בשיקול הדעת מיד כשפסק הדין אעפ"י שעדיין לא הוציא מיד המתחייב קם דינא ומה שעשה עשוי כו' עכ"ל ע"ש

והנלע"ד לומר דכוונת הרא"ש הוא דר' ישמעאל לא הוי טועה בשיקול הדעת משום דמשמע ליה להרא"ש דר' ישמעאל לא קבלוהו הוי וא"כ קשה אמאי לא חייב ר' חייא את ר' ישמעאל לשלם ועוד נראה והוא העיקר דהרא"ש כתב כן אפי' לדעת הרי"ף ועיין בהרי"ף פ' אד"מ ותראה שכמעט דברי הרא"ש פ' ז"ב מועתקים מדברי הרי"ף הנז'. ודו"ק היטב כי לאהבת הקיצור קצרתי והנלע"ד כתבתי:

כתב הרב בעל המפה בהג"ה בח"מ סי' קכ"ח ס"ב וז"ל מלמד שהיה אצל בעה"ב והלוה לעכו"ם על משכנות כו' עד אין יכול לעכבם עכ"ל הנה לכאורה הדין זה תמוה דלמה אין יכול לעכבם הלא ע"פ ההכרח הוכרח לשלם להעכו"ם ואינו דומה לפורע חובו שלא מדעתו וכד מעיינת במרדכי פ' הכותב והובא בב"י סוף סי' פ"ו וז"ל שם על המלמד שהלוה מעותיו ע"י בעה"ב כו' והניח קצת מעותיו ביד שמעון כו' עד נ"ל דאין לבעה"ב על שמעון כלום אלא ילך אחר המלמד ויתבענו כו' ודין זה הוא נכון דהיאך יכול הבעה"ב להוציא מיד אחר מעות של המלמד קודם שתבע למלמד ומייתי שפיר ראיה מגמ' דג"פ מההוא דיינא דאחתיה לנכסי דלוה כו' אבל דין זה שהביא פה דהמעות של המלמד הוא ביד הבעה"ב קשה דלמה אין יכול לעכבם הלא הוצרך לפשר עם העכו"ם עבורו. ונלע"ד לישב הג"ה זו דכד מעיינת במקור דין והוא לקוח מהגהות מרדכי סוף פ' ג'פ ושם תמצא כתוב שבעה"ב צריך לפייס את העכו"ם כו' משמע שעדיין לא נתן שום מעות עבורו להעכו"ם א"כ דברי הרב בעל המפה הנז' אתי שפיר דה"פ ג"כ שרוצה לעכב המעות עבור שיצטרך לפשר לעכו"ם לכן אינו יכול לעכבם מספיקא אף שהלשון הוצרך להתפשר עם העכו"ם שמביא בהג"ה זו לא משמע כן כי לשון הוצרך משמע שכבר פישר עצמו עם העכו"ם מ"מ כד מעיינת שם בהגמ"ר מקור מוצא דין זה תמצא שם שעדיין לא פישר עצמו לכן מביא ראיה מההוא דיינא דאחתי' לנכסי דלוה כו' משא"כ לפי הלשון שמביא הרב בעל המפ' בהג"ה שכבר פישר עצמו כו' א"כ מהו ראיה מההוא דיינא כו' בשלמא התם לא היה מעות הלוה בידו משא"כ כאן הוא בידו ויש לו היזק ברי שחייב לשלם עבורו אבל לפי מ"ש שעדיין לא פישר עצמו מביא שפיר ראיה כמו גבי ההוא דיינא דאחתיה כו' אינו יכול לירד לנכסיו מספיקא כמו כן בנ"ד אינו יכול לתפוס ומי יימר שיהיה לו היזק אך לפי זה דברי הסמ"ע בס"ק א' תמוהי' מאי מקשה מפורע חובו של עכו"ם שלא מדעתו כו' בשלמא התם ודאי פרע אבל גבי מלמד מי יימר דיפרע מאומה עבורו:

ושמעתי שיש מי שרוצים להגי' בהג"ה הנז' והניח מעותיו ביד בעה"ב אחר דהיינו ביד שמעון וא"כ זהו ממש הדין שהביא המרדכי פ' הכותב הנז' וגם זהו הדין שמביא בתשובת מהר"ם ב"ב סי' ל"ז לאפוקי דין זה שמביא סוף ג"פ לא נמצא בתשו' מהר"ם הנז' אמנם זהו תמוה והנלע"ד כתבתי:

כתב הב"י ר"ס קכ"ט וז"ל הערב לחבירו משתעבד מן התורה כו' בסוף בתרא מייתי לה מאנכי אערבנו עכ"ל הנה יש לעיין דבגמ' שם מסיק דלא ילפי' מהאי קרא אלא מפסוק משלי לקח בגדו גו':

אין להקשות בל"ז בגמ' מאי מקשה רב חסדא מתנה אותו וגו' דכתיב גבי ראובן אפסוק אנכי אערבנו וגו' דכתיב גבי יהודה י"ל דמסתמא לא בא יהודה לגרע הערבות דראובן רצה להיות קבלן ולא רצה יעקב ליתן עמו בנימין וא"כ אין סבר' שיאמר יהודה אערבנו לשון ערבות אלא מסתמא בא להוסיף אלשון תנה אותו והוי כאלו אמר לשון תנה אותו אערבנו דס"ל לרב חסדא לקמן דהוי קבלן לכך מקשה האי קבלנות הוא אבל אנן דס"ל שהוא לשון ערב א"כ אפי' היה אמר בפירוש תנה גו' ואערבנו היה ערב כיון שהזכיר לשון ערבות וכ"ש שלא נאמר תנה וגו' גבי יהודה כלל ועינינו רואות שבא לגרע הערבות ולפ"ד הנז' מיושב דברי הב"י הנז' דכתב דמייתי לה מאנכי אערבנו היינו לפי מאי דקי"ל ואין להקשות לפ"ז ר' יצחק דפליג לקמן ארב חסדא למה יליף הוא מפסוק לקח בגדו י"ל דלטעמי' דרב חסדא קאמר (ועיין בחידושי הלכות ואגדות של רש"א) והנלע"ד כתבתי:

שם בסי' הנז' בס"ג כתב הב"י וז"ל וערב היוצא לאחר חיתום שטרות כו' עד וכתב הרב המגיד פכ"ה מהל' מלוה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שערב היוצא אחר חיתום שטרות צריך קנין כו' עכ"ל ע"ש ויש להקשות שהרי בגמרא דכתובות פ' הנושא דף ק"ב ע"א מוכח שם דלא בעי קנין דאל"כ מאי קאמר שם אמר רבא כתנאי כו' מנ"ל הא דלמא גבי ערב שאחר חיתום שטרות גם ריש לקיש מודה משום דהיה שם קנין ונראה דזהו שכתב ב"י דהרמב"ן העלה מסוגי' שבפרק הנושא. והיה נראה לדחוק ולומר דאין פירושו דהרמב"ם וסיעתו מוקי למתני' דערב היוצא אחר חיתום בקנין דאל"כ ודאי לא היה פליג בן ננס אלא הם פירשו הגמ' דקאמר ס"פ ג"פ והלכתא בכולהו בעי קנין קאי נמי אערב היוצא אחר חיתום שטרות דבעי קנין ודלא כר' ישמעאל דמחייב אפי' בלא קנין ודו"ק:

ויש לישב בדוחק גדול דהמקשה פריך מדקאמר רשב"ג בין כך ובין כך כו' משמע דגם ארישא פליג ובשלמא בלא ר"י ס"ד דת"ק ס"ל דערב אפילו יש נכסים ללוה יפרע מן הערב כשתבע תחלה את הלוה וא"כ רשב"ג פליג בתרתי בין כשאמר ממי שארצה או לא אמר אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אבל השתא לר"י דמודה ת"ק ביש לו נכסים דלא יפרע מאי בין כך כו' דקאמר דפליג אתרתי ומתרץ דפליג חסורי מחסרא כ' ולפ"ד פליג רשב"ג אהנהו תרתי אכשאמר ממי שארצה אפרע או קבלן דס"ל לס"ק דאפי' יש נכסים ללוה יפרע מהם ורשב"ג ס"ל ביש נכסים לא יפרע ודו"ק היטב בגמ' מה שקשה על זה:

כתב הב"י בסימן קל"ד סעיף א' וז"ל וכתב הרי"ף הלכך אומן בין דמסר ליה בסהדי כו' ע"ש. ויש להקשות לפ"ז למה אמר בגמ' תיובתא דרבה ממשנה דאומן אין לו חזקה הלא גם לאביי הוא תיובת' דאביי ס"ל דצריך ראה וכאן מוכח דא"צ אפי' ראה. וראיתי בב"ח שפי' דברי הב"י דלדידיה א"צ לא ראה ולא עידי מסירה ותימא רבה לפ"ז מאי מקשה בגמ' אביי לרבה מברייתא ראשונה דראה עבדו כו' אי בדאיכא עדים ל"ל ראה הלא גם לדידי' קשה ל"ל ראה הא איהו ס"ל דא"צ לא עדים ולא ראה וצ"ע ועיין מ"ש הב"ח בסוף דבריו והיה נראה לפרש לפי שיטה זו דמברייתא דראה נמי פריך כו' וע"פ דברים אלו רציתי לישב ולא עלתה בידי:

והנלע"ד דהכי פירושו בגמ' לר"ת והרי"ף וה"ק היכי דמי אי דאיכא עדים ל"ל ראה א"כ בין לאביי ובין לרבה לא יתכן הבריית' אלא ודאי דליכא עדים וקתני ראה בשלמא לדידי א"ש דאיירי כשטען האומן מעולם לא בא לידי בתורת אומנות רק בתורת מכירה וז"ש מה טיבו אתה מכרת לי ר"ל מעולם לא בא לידי רק בתורת מכירה ולהכי מצריך ראה דדוקא כשמודה האומן שבא לידו בתורת אומנות רק שאח"כ מכרו לו אז סבר אביי לרי"ף ור"ת דא"צ לא עדים ולא ראה דלא אמרי' שום מגו הואיל ומודה שבא לידו בתורת אומנות אבל היכא דאומר שמעולם לא בא לידו בתורת אומנות רק בתורת מכירה אז צריך ראה או עידי מסירה ואם כן מסתמא כשמסרו לו בפני עדים אף שלא ראו אם בתורת מכירה או בתורת אומנות אמרי' מסתמא בתורת אומנות שבא לידו ולא אמרינן מגו דהחזרתי אז צריך מ"מ ראה דליכא מגו דהחזרתי אף דהעדים אינם יודעים אם מכרו לו אם לאו הואיל ויודעים שהיה שלו מקודם אף שלא היו בשעת מסירה לא אמרינן מגו וזהו טעמא דמסתבר דמודה אביי בזה להרי"ף ור"ת דאל"כ לקתה מדה"ד לאביי לפי' הרי"ף דכשאומר הא' לאומן טלית דעל כתיפך שלי יהיה נאמן אף דליכא עידי מסירה ולא ראה וזהו דבר שאין לו שחר וכי איך אדם עשוי למכור כליו לאומן וא"כ לאביי יתכן הברייתא אבל לרבה דכשליכא עדים נאמן האומן קשה למה יהיה בעה"ב נאמן בראה לבד וזהו נכון ומסתבר:

כתב הטור בסימן קמ"ו סי"ד כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כו' ועיי' מ"ש הב"ח להוכיח מלישנא דמתני' שם וצ"ע דאיך איפשר לומר כן הא שבועות אלו הם שבועות היסת דלא נתקנה בימי המשנה רק בימי ר"נ ואיך איפשר לומר דהמשנה דקדק' בלשונה לכווין לזאת השבועה ונלע"ד לישב דברי הטור ע"פ מ"ש הרב בעל המפה בהג"ה סי' ע"ה גבי תיבה פרוצה דכשיש רגלים לדבר משביעי' אפי' בטענת שמא וא"כ ה"ה בנ"ד אין לך רגלים לדבר יותר מזה דהניח' ביד זה ג' שנים ולא מיחה מוכח דאינו שלו אלא אפשר דמכרה לאחר ולכך משביעים אותו ונהי דלענין הקרקע בחזקת בעליה עומדת והוי המערער לעולם מוחזק כדאיתא לקמן ומוציאין מן המחזיק מ"מ לענין הפירות דנקרא המחזיק מוחזק אפשר דאין מוציאין אלא בעדים אחרים וכמ"ש הטור לעיל סי' קמ"ה ס"ו ודו"ק:

והיה נלע"ד לחלק ולומר דלעיל מביא המערער עדים שהיא שלו אין טוענין שלקחוה אבותיו של זה מן המערער אבל כאן המערער טוען טענה גרועה שהיתה של אבותיו ולא קאמר שלו והוא בעצמו אינו יודע אם מכרוהו אבותיו טוענין נמי שמא הוא בעצמו מכרו אמנם זה דחוק מאוד. עוד ראיתי בסמ"ע ס"ק ס"ב דכתב בהדיא אפי' אם הוא בעצמו יטעון כאן אבותי קנאוהו ממך צריך להביא עדים שדרו בו יום א' וזהו סותר דברי הטור דמוכח מיני' אפי' הב"ד טוענין בעדו לפרש דבריו אבותיו קנאוהו ממנו אפי' ליכא עדים שדרו בו וזולת זה פליאה נשגבה על הסמ"ע שכתב אם הוא בעצמו יטעון צריך להביא עדים למאי צריך עדים שדרו אבותיו דע"כ לא אמרינן אלא אם הב"ד טוענין בעדו כדמוכח לעיל סי"ז וס"ך אבל אם הוא בעצמו טוען ברי שאבותי קנאו ממך נאמן במגו שאני קניתי ממך כדמוכח בגמ' באם אמר קמי דידי זבנה מינך ועיין לעיל בסעיף כ' בטור וב"י ועיין ב"ח במ"ש הב"ח סוף דבריו ולפ"ז ה"ה כו' נראה דה"פ דאם יטעון של אבותי שאני סובר שקנאוהו ממך שהרי דרו בו יום א' והמדקדק היטב יראה דהסמ"ע לא כיון כלל לדברי הב"ח:

כתב הרב הב"י בסי' קמ"ט מחודש ג' וז"ל כתב הריטב"א בתשו' אין מחזיקין בנכסי א"א ואפי' חזקת נזקין כו' והא אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין עכ"ל וצ"ע דהא גם רבה קאי אחזקה דמקשה שם אהא דקאמר שם כגון שחפר בורות שיחין ומערות והא אמר רבה כו' ופירשב"ם דע"י שהזיק הקרקע ירצה לקנות גוף הקרקע ולא קאי כלל אחזקת נזיקין וא"כ מאי ראיה היא זו ובר מן דין קשה הלא לפי מה שמתרץ בגמ' אין דין חזקה פי' לא בג' שנים אלא לאלתר ע"כ דיש חזקה וצ"ע ודו"ק ג"ז שם בסעיף כ"ג כתב הטור והיכא שירד לנכסי קטן וכו' וכתב הב"ח נראה דהריב"ה כו' ויש לתמוה כו' ובפסקא שאח"ז כתב ומ"ש וא"א כו' ויש לתמוה כו' ע"ש הנה מתוך דברי הב"ח מוכח דהבין מדכתב הרא"ש לשון לא ידע שהיתה של אביו קאי אכשטוען המחזיק שקנאה מאביו ועל זה הקשה מה שהקשה וכתב דרש"י בכתובות חזר ממה שפי' בהמפקיד:

ולענ"ד דמי שיש לו חיך לטעום יראה להדיא דאין שום חילוק ולא מוכח כלום מהרא"ש ורש"י דהא דכתב לא ידע שהיתה של אביו ע"כ גם כשטוען אני קניתי ממך והוא אומר לא קנית שואלין אותו א"כ למה לא עשית מחאה כשהגדלת להחזיק זה ג' שנים הוצרך לומר לא ידעתי שהיתה קרקע זו של אבי וא"כ נפל היסוד והבנין כולו דרש"י והרא"ש מיירי גם כשטוען אתה מכרת אין כאן חזקה דיש לו תירוץ על המחאה שלא עשה משום שלא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו כיון שהחזיק בה בעודו בקטנותו ואיני מבין מה חילוק יש בין טוען קניתי מאביך או ממך דהא גם כשאומר קניתי ממך משיב שהוא שקר והא דלא מחיתי שלא ידעתי ואין זו שום סתירה מרש"י דהמפקיד לרש"י דכתובות ולא שום חזרה וגם ר"י ברצלוני מיירי בין טוען אתה מכרת או אביך ודו"ק:

כתב הב"ח בסי' ק"נ סוף סעיף ו' למה ליה להטור למימר דהורע כח המגו תיפוק לי' דאין אומרים מגו מממון לממון כו' ע"ש דכתב הטור הא על הדיוק כו' וקשה לי מאי היה דעתו דרב משרשיא דסבר דיהא נאמן במגו הא הוי מגו מממון לממון וגם ל"ל לאביי למימר לקוחה לא מצית אמרית כו' ושם אין לומר וליישב דכוונתו להורות לנו דין משום הדיוק דהא עם רב משרשי' דיבר ואין שום נפקותא לנדון דידיה להדיוק אלא ע"כ לומר דשם נמי היה המעשה שאכל כבר הפירות ואפ"ה קאמר דהורע כח המגו דלקיחה לא מצית אמרת כו' ודוק והמעיין בגמ' שם יתישב לשון הגמ' שפיר דקאמר אמינא אכבשיה כו' ואמינא אי אהדרינ' כו' אוכלי' שיעור זוזאי כו' פי' דהאכילה כבר עברה אלא דקאמר בפני אביי שהוא דימה בנפשי' קודם האכילה כך שאם יתבעוהו יהא נאמן במגו וכן משמע לשון דקאמר רק אכל ארעא דיתמי וע"ש ברשב"ם ואביי השיב אפי' היום שכבר אכלת אין אתה נאמן. ועפ"ז יתישב נמי מה שהקשה הב"ח ס'ט ארבינו יונה איך מיישב הך עובדא כו' ולפי מ"ש לק"מ דהך עובדא מיירי שאכל פירות כבר וע"כ לא קאמר בפ' המקבל דכשאמר שטר היה לי ואבד אינו נאמן אלא כשעדיין לא אכל אבל אם כבר אכל פשיטא דאין מוציאין מידו ככל מוחזק ובר מן דין תמיה לי אהב"ח דמביא ראיה לרא"ש וסייעתו דסוף הסי' מעובד' דרב משרשיא הא שם לא איצטריך לרב משרשי' לטעון כלל שטר היה לי ואבד אלא היה טוען הוא חייב לי מעות ואני תופס לאכול הפירות הגע בעצמך וכי תעלה על דעתך שרב משרשיא יעדון שקר חלילה דהא באמת כלו שני המשכנת' כדמוכח שם ולא הושכן אצלו בשביל זוזי אחריני ואיך יטעון שטר היה לי על אותן שנים. וגדולה מזו נ"ל דלקמן ס"ח כתב אם היה המלוה טוען אמת שנתמשכן אצלי על ג' שנים בשטר ועוד ב' שנים אחרים הושכן אצלי אחר שכלו הג' שנים ראשונים בע"פ בלא שטר נמי היה נאמן דליכא ריעותא אלא כשאומר על אותן ב' שנים נמי היה לי שטר ואבד משום דאמרי' מסתמא מזהיר זהיר כו' אבל זה שאומר שלא היה לו שטר מעולם על ב' שנים האחרונים והוי כאלו היה מתחלה בע"פ נאמן ולא אמרינן כיון דהשכין אצלו מתחלה ג' שנים ראשונים בשטר אלו היה כדבריו היה נותן לו שטר ג"כ על הב' שנים האחרונים דאפשר דלא נזדמן לו או האמין לו אח"כ דאטו מי שיעשה הלואה לחבירו בשטר שוב אינו מלוה לו בע"פ וצ"ע ודוק:

כתב הטור בסי' קנ"ג סעיף ח' והרמב"ם כתב אפי' אם אין בו טפח אם לא מיחה כו' וכתב הב"ח דלפי הטעם כיון דראה ולא עיכב עליו מסתמא מחל לו ואין חילוק בין טפח לפחות טפח כו' ע"ש וקשה דע"כ לא אמרינן אלא בדבר שמקפידין עליו אבל בפחות מטפח דאין מקפידין כפי רשב"ם בגמ' וכדאיתא לקמן גבי סולם למה יהא חזקה משום שלא מיחה דהא אין מקפידין ואם תרצה לומר דס"ל להרמב"ם דהוי דבר שמקפידין א"כ איך כתב הב"ח דזה כתב הרמב"ם לפי הטעם כיון דראה ולא עיכב מחל לו אפי' אם יסביר הרמב"ם דאין חזקה אלא בג' שנים נמי יכול לסבור דיש לו חזקה אחר ג"ש כיון דמקפידין והחילוק ביניהם נמי בבנין הוא:

'''ג"ז שם בסעיף כ"ב''' כתב הב"י סוף הסעיף וז"ל ובסוף סי' זה כתב רבינו בשם רבינו יונה שאם לא נתן תקרה אינו יכול לנעוץ במקומות אחרים כו' ונראה מדבריו כו' היכא שנתן עליהם תקרה ומעזיבה כו' עכ"ל ע"ש ולענד"ן פשוט דלרבינו יונה בגמ' מיירי נמי בלא נתינת תקרה כפשטא דגמ' ולא קאמר הר"י בלא נתינת תקרה אין לו חזקה אלא שאינו רשאי לנעוץ במקומות אחרים או להרחיב אותו חור דהוי כמו נעיצה במקום אחר ושאין לו באבנים אבל להכביד על הבנין רשאי וז"ש הגמ' אחזיק להורדי שהם קלים אחזיק לכשורי שהם כבדים כפירשב"ם וכך דייק לישנא דהר"י לקמן דלא מיירי מהכבדת הכשורי משום דלזה א"צ תקרה ומעזיב' ודו"ק ואין להקשות אם יעשה כשורי העבים ע"כ יצטרך להרחיב ז"א קושיא כלל דלא מיירי מעבים אלא מכובד דאם היה מתחלה קלים יכול להניח אח"כ כבדים אפי' של ברזל או אפי' עבים רק באופן שלא ירחיב דהיינו ישפיץ ויחתוך ויקצר קצהו עד שיכנס בחור הראשון או מיירי שחור הראשון היה מתחלה בריוח שיכול להכניס עתה הכבדים והעבים והוא פשוט בעיני:

כתב הב"י סי' קנ"ד מחודש ב' וז"ל כתב הרשב"א בתשוב' במשנתינו לא שאנו לא יפתח אדם פתח כנגד פתח במבוי כו' עד וצ"ע שבאותה תשובה קודם לכן ועב"ח שנראה מדבריו שרוצה לישב ודבריו צ"ע מאי קאמר דהא מ"ש ב"י וצ"ע היינו על מ"ש הרשב"א ולפי גמרתינו כל שהכיר וידע הרי הוא כנותן רשות כו' הרי דשתיקה לבד מועיל היינו שהכיר וידע ושתק ולא מיחה ובאותה תשוב' לפני זה כתב דידע ושתק אינו כלום אלא דוקא כשסייעו ואין לומר דהב"ח בא לפסוק הלכה ולא לישב דברי הרשב"א דאין לשונו משמע כלל כן. והיותר נראה לישב דברי הרשב"א דלטעמי' אזיל דכ' הב"י בשמו לעיל דס"ל דאפי' במחילה צריך ג"ש וא"כ מ"ש לעיל שהכיר וידע כו' היינו שמחזיק זה ג' שנים והכיר וידע ולא מיחה הוי כנותן רשות ומסתמא מחל והוי כשאר כל חזקות שנאמרו בתלמוד ומ"ש קודם לכן דוקא כשסייעו היינו לענין שיהא חזקה לאלתר ודו"ק ג"ז שם בסעיף ג' ולא מבעיא שאינו רשאי לפתוח בית חדש כו' וכתב הב"ח והכי מוכח סוניא דתלמודא כו' ולענ"ד לא יש משם הוכחה כלל ואינו כדבריו ועיין ברשב"ם וברא"ש שם ודו"ק:

'''ג"ז שם בסעיף ג' ''' גבי פיסקא והרמב"ם כתב כו' שם ט"ס יש וצריך למחוק מן ונ"ל דה"ה לבונה עליה ע"ג ביתו כו' עד דשרי להרי"ף ונראה דגם מ"ש אח"ז כתב הרמב"ן כו' ונ"ל דלרבותא נקט שאפי' כו' הוא נמי ט"ס עד וכתב עוד הרמב"ם כו' דהא בכסף משנה פ"ה מהל' שכנים כתב ב"י בשם תשו' הרי"ף דכתב להדיא דצריך דוקא לסתם הפתח ע"ש מה שהאריך שם בכ"מ וכן הוא בש"ע דוק שם ויתישב לך הגמ' לפי פי' הרמב"ם מה שמקשה מרישא לסיפא ודו"ק:

כתב הב"י בסי' קס"ח וז"ל ועל תי' א' קשה אע"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון שהוא כו' פ"ש ונלע"ד דהיורד לעומק דברי המגיד יראה דלק"מ דהמגיד אזיל לטעמיה שכתב ריש פ"ו מה' גזילה דבשלולית של נהר ס"ל לרמב"ם דמסתמא מיאשים ומבואר שם ברמב"ם ואם לא יחזיר פי' אם לא ידע דמיאש מסתמא וה"פ דרב המגיד סבר דאם נעקרו בלא גושיהן הוי ממש כשלולית של נהר דמסתמא מייאש כיון שנעקרו שלא גושיהן הוי אבל אם נעקרו עם גושיהן אינו מיאש מסתמא כיון דגושין שלו מסייעין לגידול וכשאינו מיאש אפי' בשלולית של נהר אינו שלו ובזה מיושב קושיות הרב הב"י הנז' והיא ברור:

'''ג"ז שם''' בב"י בסוף סי' הנז' וז"ל וכתב שם הרב המגיד שהרשב"א חולק על זה שכתב אפי' פחות מרביעית נמי כו' ע"ש הנה המעיין במ"ש דהרשב"א מוכיח זה מדקאמר הגמ' אי דאמר קוץ אפי' פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע דלא היה להגמ' למימר לשון נמי אלא פירושו נמי עם בעל הקרקע וחציו הוא של בעל הזתים ולפי זה קשה מאי יאמר הרשב"א במאי דקאמר בגמ' אח"ז אי דאמר ליה כל אימת דבעי' קוץ אפי' רביעית נמי של בעל הזתים דשם ליכא למימר דפליג נמי עם בעל הזתים הא גבי רביעית באמת הדין כן דיחלוקו וע"כ לומר דכוונת הגמ' שיהיה שלו לבדו ומאי דקאמר נמי פירושו עפ"י הדרך שכתב המ"מ פשיטא פחות מרביעית יהיה של בעל הזתים ואפי' רביעית נמי וא"כ ברישא נמי ה"פ איפכא פשיטא דרביעית הוא של בעל הקרקע לבדו ואפי' פחות מרביעית נמי ודוק:

כתב הב"י בסי' קע"א ס"ס א' וז"ל היינו דוקא כשיש במקום ההוא היזק ראיה וכ"כ הרב המגיד בפ"א מהל' שכינים עכ"ל ותמה אני על דברי המ"מ מה שלא עלה על דעתו וכ"ש על דעת הרמב"ם וטור דודאי מ"ש הרמב"ם וטור להבדיל בין חלקו מיירי אפי' במקום שאין היזק ראיה ולא מיירי מכותל דוקא כמו שעושים במקום דשייך היזק ראיה אלא הבדל במסיפס בעלמא כדי שיהא נתפס כגנב וראיה ברורה לדברי מהא דרפ"ק דבתרא פריך אמ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק ממשנה דאין חולקין את החצר אלא כו' הא יש בו ד' אמות חולקין מאי לאו בכותל ומשני לא במסיפס הרי בהדיא דאפי' היזק ראיה לאו שמיה היזק מכל מקום מוכרח לחלוק בהבדל במסיפס וא"ה אף שאנו קי"ל היזק ראיה שמי' היזק מ"מ אפי' במקומות שאין שייך היזק ראיה מוכרח לחלוק במסיפס בעלמא כמו למ"ד לאו שמי' היזק בכל מקום ולישנא דמגיד הכי דייק דכתב והבדל זה הוא לפי מה שהוא מקום פי' שאם מקום ההוא מקום שיש בו היזק ראיה הרי אלו בונין את הכותל כו' עכ"ל הרי בהדי' דהרב המגיד לא החליט דהרמב"ם מיירי דוקא בהיזק ראיה אלא בא בכאן דההבדל אינו שוה דבמקום שאין שייך היזק ראיה א"צ כותל אלא הבדל בעלמא במסיפס סגי ובמקום דשייך היזק ראיה צריך כותל גמור שלא יציץ מזה לזה כמבואר לעיל בטור והמגיד קיצר בכאן והוא דבר פשוט ודו"ק: והרבה יש לדקדק על מ"ש הסמ"ע ר"ס זה לפי הסוגי' הגמ' ועיין מ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ב וצ"ע:

'''ג"ז שם סוף סכ"ח''' שאם ירצה הבן כו' עיין בסמ"ע שכתב דלשון תשובה זו משמע ליה דלא כרמא"י בהג"ה כו' ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דאיך יעלה על הדעת דהבן יכול לכפות את האלמנה והאלמנה לא תוכל לכפותו שלא תלקה מדה"ד וכעין שכתב הב"י לקמן סעיף ל"ג בשם תשו' הרשב"א ע"ש ודו"ק:

כתב הב"ח בסי' קע"ב סוף ס"א דנראה דרש"י ורמב"ם מפרשי ההיא דחזקת הבתים כמ"ש הר"י כו' ע"ש והמעיין יראה להדיא דטעות נזדקר כאן בפני הב"ח ואחר המחילה מכבודו דאיך יעלה על הדעת דע"י החזקה יקח יותר ממה שיבא מן הדין לפתח דאם הדין נותן דאין לכל פתח להשלים לה לד' אמות מצדדים א"כ אף שיחזיק ג' שנים ויאמר ברשותך פתחתי לא יהא שהיה עדים המעידים כדבריו לא הי' לוקח יותר רק כפי רוחב הפתח וע"ש ברא"ש והדברים ברורים למבין ואין כוונת הר"י אלא דע"י החזקה יטעון זה ויאמר אח"כ לא אני פתחתי אלא אתה נתת לי כו' ואז יקח כפי מה שיבא מן הדין וק"ל:

'''ג"ז שם סעיף ד' ''' כתב הב"י וז"ל כתב הרא"ש ז"ל כו' עד דוקא בשביל רב הונא פי' כן שירשו או שותפים שחלקו פשיטא שאין חולקין החצר לפי פתחים כו' עכ"ל ולפ"ז קשה מאי האי דאמרי' בגמ' תניא כוותי' דרב חסדא דלמא אתיא נמי כרב הונא מוקי לה באחין שירשו או שותפים שחלקו וכעין שהקשה הב"י לעיל ס"ב ונראה דס"ל להרא"ש דלרב הונא לא מצינו לעולם שנותנים ד"א לפני הפתח ואין שום חלוקה אחרת אלא דבשותפי' חולקים בשוה כל החצר ובהפקר לפי הפתחי' אבל חלוקה בנתינת ד' אמות לפני הפתח לא מצינו ותדע דאל"כ ה"ל לרב הונא לאשמועינן דין אחים שירשו או קנו איך הם חולקים דנותנים ד"א בפני כל פתח ופתח כמו שהזכיר רב חסדא גבי הפקר וק"ל:

כתב הב"י בסי' קע"ד בס"ב פיסקא ודע שמלבד פירש"י ור"ת כו' והרא"ש דחה פי' זה וכתב ואין לשון עלוי מתפרש כו' עכ"ל. הכא מדברי הב"י מוכח דהבין מדברי הרא"ש שבא לדחות פי ה"מ וה"פ לפי הבנת ב"י ואין לשון עילוי מתפרש בסגנון זה הוא לשון קושי' דלפי פי' זה אין לו פי' אלא שמעלין כו' דלשון עילוי אין פירושו אלא בשביל שחביב עליו וזה לא יתפרש לפי פשט הי"מ ודבריו תמוהים בעיני הלא גם לרש"י דפי' מעלין משום דפעמים מתברכת או לר"ת שפירש מעלין אין אנו רוצים לוותר זכות שלנו כי פן ואולי יפול לנו בגורל ותשלם לנו במיטב אין לך טענה גדולה מזו ונלע"ד דלא בא הרא"ש לדחות פי' הי"מ אלא אדרבה בא לפרש וה"ק ואין לשון עילוי כו' פי' אין אתה יכול לפרש שום פירוש בלשון עילוי בסגנון זה אלא שמעלין כו' ר"ל אלא כך אתה מוכרח לפרש שמעלין אותו בשביל שחביב עליו בלא טעם וטענה פי' לפירושו דאלו לרש"י לשון עילוי פירושו כפשוטו כלשון מעולה שבנכסים היינו לנו היא משובחת כנכסי דבי בר מריון שהיו מעולות דלפעמים זה מתברכת ולר"ת פירושו מעלינן ליה לא ניתן לך זכות שיש לנו באותו שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שמא יפול לנו הגורל בין ב' השדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרי' כו' ע"ש ברא"ש וא"כ לרש"י ור"ת אין לך טעם וטענה גדולה מזו והוי שפיר לשון עילוי אבל לפי פי' הי"מ הם מעלין אותו בלא טעם וטענה שהרי באמת אין דעתם ליתן כך אלא להעלות עליו ולא שהוא באמת מעולה והארכתי קצת להוציא מלבן של המפקפקי' ודו"ק כי פשוט הוא לענ"ד:

'''ג"ז שם בסעיף ג' ''' וכן אם יש לו שדה אצל א' מהם כו' הקשה הב"ח דלפר"ת אמאי לא מצי למימר מעלינן כדבי בר מריון כו' עכ"ל ודבריו אינם מובני' לי כלל כי הקושי' מעיקרא ליתא דע"כ לא אמרי בגמ' דיכול למימר מעלינן כו' אלא כשהוא בא ליקח השדה שאצל המצר בלא גורל שלא כעיקר החלוקה אבל כאן הרי הוא רוצה לחלוק כעיקר החלוקה והיינו כל השדה למחצה ובגורל כדינו לא יכול למימר מעלינן והוא דבר פשוט וק"ל ועיין בלשון ר' יונה שמביא הב"י בשם הרא"ש ז"ל:

כתב הב"י בסי' קע"ה סעיף י"ד קנאה במאתים כו' עד וכתב הרא"ש כו' ולא שיתן המצרן כו' הדבר פשוט דהרא"ש כתב כן אף דקאמר הגמ' סבור מינה כו' דאינו אלא ה"א מ"מ כתב כן התוס' האמת להורות דאפי' על מעשה כזה אר"נ אין אונאה כו' דמסיים לשון הרא"ש ע"ש דאי לא אשמועינן ה"א דהם סברו דיפסיד הלוקח מאה מכיסו ועל זה קאמר ר"נ אין אונאה כו' אבל נגד המוכר ה"א גם ר"נ מודה כיון דאינו אלא שליח המצרן ויסכימו יחד המצרן והלוקח לחזור יכול לחזור לכך מוכיח הרא"ש דודאי לא ס"ד שיהא ההפסד ללוקח אלא ס"ד דיוכלו המצרן ולוקח לחזור נגד המוכר ואפי' על מעשה כזה קאמר ר"נ דאין אונאה כו' וסיים הרא"ש בטעמו כיון דקנאה לעצמו כו' ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח מ"ש דאיכא לתמוה אהרא"ש למה פי' לפי הס"ד ואין אנו צריכין להרחקת עדותיו של הב"ח דכתב דהרא"ש כתב כן משום הא דכתב פ' א"נ כי הדבר ברור למבין כמ"ש. והא דסיים הרא"ש בטעם כיון דקנאה לעצמו ולא כתב כפשוטו משום דאין אונאה לקרקעות נראה משום דלא תיקשי הא קי"ל לקמן סי' קפ"ב ס"ז דבשליח שטעה אפי' כל שהוא המכר בטל אפי' בקרקע ע"ש לכך כתב דשאני הכא דמתחלה קנאה לעצמו אינו שליח גמור וכ"כ התוס' בהדיא בכתובות דף צ"ט ע"ב בד"ה ה"ג כו' ודו"ק:

'''ג"ז שם בסעיף פ"ח''' כתב הב"י ותלמידי הרשב"א כו' ואם קנאה אחר בעל משכונה מוציא מידו כו' זהו סותר למ"ש הב"י תכף אח"ז בשם המגיד בשם הרשב"א ודו"ק:

כתב הב"י בסי' ק"ץ סעיף ז' וז"ל דאטו הרמב"ם אמורא הוא דליפלוג על רבא כו' ע"ש דברי הב"י בכאן הם תמוהים וראיתי שגם הב"ח הרגיש בזה:

ונלע"ד דהרמב"ם יש לו הוכחה מן הגמ' דרבא שאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא דבגמ' קאמר וצריכא כו' ואי אשמועינן גבי ממונא משום דאתיהב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא וא"כ בהאי צריכותא אינו מתורץ רק בבא קמייתא דשייך ביה מחילה שהרי היא אינה לוקחת הממון רק אומרת תן מנה לפלוני ואקדש לך אבל בבבא תנינא הילך מנה והתקדשי לפלוני שם אינו שייך האי צריכותא משום דאתיהב למחילה דהא שם אדרבה היא מקבלת הממון וא"כ קשה איך מתורץ בהך בבא לכתוב גבי ממונא ולא גבי קידושין אלא ע"כ לומר דמ"ש רבא וכן לענין ממונא לא קאי כלל אהך בבא תנינא כמ"ש הר"ן דלא קאי אבבא בתרייתא דהא בבא בתריית' ילפינן מדין שניהם והיינו נמי מעבד כנעני וכבר אמרי' מעבד ליכא למילף ושאר פוסקים דפליגי ארמב"ם ס"ל כיון דבבבא קמייתא ובתרייתא שייך הצריכותא דמחילה לא איכפת בחדא בבא כיון דשייך ברובא ורובא קאי אכולהו ודו"ק:

כתב הב"י בסי' קצ"ז ס"א וז"ל ולי אבי"ה נראה דהלכה כרבנן בפ"ק דקידושין דאמרי בהמה דקה במשיכה אבל גסה במסירה כו' ע"ש וזהו תמוה קצת דז"א לא כרבנן דמתניתין דאמרי בהמה דקה במסירה ולא כרבנן דברייתא דאמרי זו וזו במשיכה ולא כפירש"י ויש לישב ודו"ק:

'''ג"ז שם בסעיף ז' ''' פיסקא כתב הב"י וז"ל ומהו מסירתא כו' עד ומדברי הרא"ש משמע דס"ל דוקא בפניו שכתב והא דמשיכה מועלת לאו דמשיכה עדיפא וכו' וכן נראה שהבין רבינו שלא כתב דבמסירה בעינן בפניו עכ"ל והנה דבריו אלו תמוהים כד מעיינת בהרא"ש פ' הספינה דהלא מ"ש הרא"ש והא דמשיכה מועלת זהו אינו לשון הרא"ש רק לשון ר"ת שהביא לפני זה ואח"כ מקשה עליו הרא"ש וכתב וז"ל ומה שפירש דבעינן מסירה בפניו לא ידענא מנ"ל ולבסוף מסיים הלכך נראה פירשב"ם עיקר וא"כ אדרבה מוכח דהרא"ש סבר דבמסירה אף שלא בפניו וגם מ"ש הב"י וכן הבין רבינו שלא כתב דבמסירה בעינן זהו תמוה דהלא אדרבה הטור כתב בהדיא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל דמסירה אף שלא בפניו והל"ל דגם רבינו כתב כהדיא וגם מ"ש הב"י ואפשר דלרוחא דמילתא קאמר מוכח שהבין דמ"ש הרא"ש והא דמשיכה מועלת הוא דברי עצמו וז"א דזהו לשון ר"ת שהקשה על פירשב"ם ודו"ק וצ"ע:

כתב הטור בסי' קצ"ח דבר תורה מעות קונות כו' ע"ש ותימה על הרמב"ם וכל הפוסקים שפסקו ד"ת מעות קונות אלא מדרבנן משיכה קונה וא"כ אם המקח ברשות לוקח אז א"צ משיכה דאין שייך לומר נשרפו חיטך בעליה כיון שעליה של לוקח מושכרת למוכר והיינו ברשות לוקח כמ"ש בגמ' דב"מ פ' הזהב ובגמ' דגיטין פ' כל הגט אמרי' איפכא דאיתא שם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליו כו' אינו יכול לחזור ואמר רב פפא ל"ש אלא בעה"ב בכהן אינו יכול לחזר ופירש"י לפי שהכהן א"צ שום משיכה כה וקנה. אבל כהן בבעה"ב יכול לחזור לפי שעשאו כזוכה מבעה"ב והכהן עדיין לא משך המעשר מיד הבעה"ב לכן יכול לחזור וע"ש ברש"י וכל הפוסקים פסקו כרב פפא ומטעמו דרש"י ז"ל ולפ"ז הרי השני דינים סותרי' זא"ז כי בטור סי' הנז' פוסק מדרבנן צריך משיכה משום גזרה וכשהוא ברשות לוקח אז אין שייך גזרה זו וא"כ לפי טעם רש"י בגיטין הנז' למה יכול הכהן לחזור בבעה"ב הלא הוא ברשות בעה"ב וא"צ משיכה וצ"ע ודו"ק כי יש לישב:

כתב הסמ"ע בסי' ר"א ס"ב ס"ק ד' ולא חשו לכה"ג לשמא נשרפו כו' ע"ש ק"ק מאי קשיא ליה הא דלמא כיון דמנהג התגרין הוי הכי והתגרי' בעצמם אינם חשים לזה וע"ק לפי התי' שהשיב כיון שלא קיבלו כל הדמי' ע"כ לא חשו משמע שאם היה מנהג תגרים לקנות בכל הדמים אינו מנהג משום שלא יאמרו כו' וזהו תמוה דאם נהגו התגרי' בע"כ לא חשו לשמא יאמרו ולא יהא אלא כמנהג לקנות בת"כ ובמסירת המפתח דלא חשו לשמא יאמרו וק"ל:

כתב הסמ"ע בסי' ר"ה סעיף ח' ס"ק י"ט לתרץ דברי הש"ע מסי' קנ"א ולחלק בין כשהיה בידו מתחלה בגזילה ובין כשנתנו ליד אחר בתורת זביני ע"ש ויש להקשו' עליו מגמ' שם מאי מקשה מסיקריקון דלמא בסקריקון איירי שהיה בתחלה בתורת גזולה ואח"כ קנה אבל הא דרב הונא איירי כשהיה בידו מיד בתורת קנין וע"כ ליכא למיחש וזביניה זביני זבוני ואפשר כיון שאמר בגמ' סתם תלוה וזבין משמע שבתחלה תלוה דהיינו שלא בא מעולם לידו תחלה בתורת זביני ודו"ק:

;בעזרת האל האדיר שבאדירים. זכינו לסיים שער המשפט ולח"מ הביאורים:

<noinclude>{{דיקטה}}{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>