|
|
| שורה 6: |
שורה 6: |
| == א == | | == א == |
|
| |
|
| '''האשה שהרשת את בעלה עד פרו ורבו.''' פרק אע"פ <small> {{ממ|דף ס"א ס"ב}}</small> : | | '''האשה שהרשת את בעלה עד פרו ורבו.''' פרק אע"פ <small> {{ממ|דף ס"א ס"ב}}</small>: |
|
| |
|
| == ב == | | == {{עוגן1|ב}} - {{עוגן1|ג}} - {{עוגן1|ד}} - {{עוגן1|ה}} == |
|
| |
|
| '''האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}}</small> : | | '''האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}}</small>: |
| | |
| == ג ==
| |
| | |
| '''האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}}</small> :
| |
| | |
| == ד ==
| |
| | |
| '''האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}}</small> :
| |
| | |
| == ה ==
| |
| | |
| '''האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}}</small> :
| |
|
| |
|
| == ו == | | == ו == |
|
| |
|
| '''היו לו בנים בגיותו עד אין לו ייחוס.''' במסכת בכורות פרק יש בכור <small> {{ממ|דף מ"ז}}</small> : | | '''היו לו בנים בגיותו עד אין לו ייחוס.''' במסכת בכורות פרק יש בכור <small> {{ממ|דף מ"ז}}</small>: |
|
| |
|
| == ז == | | == ז == |
|
| |
|
| '''לא ישא אדם עקרה עד בשוט עד שיוציא.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"א}}</small> : | | '''לא ישא אדם עקרה עד בשוט עד שיוציא.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"א}}</small>: |
| | |
| ''' ואם אמר איני בועלה עד הראויה לילד.''' בכתובות סוף פרק המדיר <small> {{ממ|דף ע"ז}}</small> :
| |
| | |
| == ח ==
| |
| | |
| '''שהתה עשר שנים עד כמו שיתבאר.''' סוף הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> בהלכות:<br>''' כתב ''' הראב"ד אין לי חלק בדבריו וכו': ''' ואני ''' אומר הט אזנך ושמע דברי ר"מ ז"ל עמוקים מני ים. שנינו סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ד}} </small> נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וגרסינן עלה בגמרא ת"ר נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה כו' ושקלי וטרי עד דאמרינן שאם גירשה ונשאה שני מותר לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא ורבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וה"נ גרסינן להדיא לקמן בגמרא תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה מגליא מילתא דאת היא דגרמת או דילמא מציא אמרה השתא הוא דכחשי. [ועוד] איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתתבעיה לשלישי כלומר דמציא אמרה איגליא דשלישי הוא דגרם או דילמא מצי אמר לה השתא הוא דבריית למדנו כי חזקה דרבי היא קיימת כל זמן שלא ראינוה יולדת וגם למדנו שיכול להיות שתלד מן הרביעי ומן הספק הוא שדנו חכמים כן וכן משמע מלשון הברייתא דאמרי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה מכלל דמשום שמא הוא דאמרינן הכי ועוד מהני תרי בעיי משמע להדיא שאנו מסופקים אם הוא גרם או היא גרמה לו ועל כן מן הדין שנעמידנה על חזקתה ולא נפסידנה כתובתה עד השלישי לפי שכבר הוחזקה בשנים וכדפסיקנא לה אליבא דרבי זהו דין הסתם שספק לנו ולהם דוק מינה השתא שלמפורש לנו ולהם שאם היינו יודעים בודאי שהוא גרם אפילו משלישי יש לה דהא קמן דאי לאו טעמא דתלמודא דאמרינן לה השתא הוא דבריית ודאי תבעה משלישי וכן אם היינו יודעים שהיא גרמה אפילו מראשון לית לה דהא בברייתא לא מחייבא ליה ליתן לה כתובה אלא משום שמא לא זכה ליבנות ממנה הא אם ודאי גרמה אין לה כתובה. ובעיין קמייתא ה"נ מוכח דאי לאו דמציא אמרה השתא הוא דכחשי ראשון ושני נמי מצו הדרי עלה למתבעה והגע עצמך לדעת כששניהם טוענים טענת ודאי כל אחד לזכות עצמו דגרסינן לה לאלתר התם בההיא שמעתא הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה [היא] נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ כלומר והו"ל ברי ושמא דברי עדיף אלא משום דחשדינן לה דילמא משקרא ולא מפקינן מיניה ממונא אפומה בעי לאחרומי ולאשבועי על מי שטוען על חבירו דבר שאינו. עתה השכל כי באלו השלשה חלוקין חילק פסקותיו רמז"ל בזה הפרק כל דין ודין בפ"ע וחלוקיו. הדין הראשון והוא סתם כתב תחלה כלשון הברייתא אות באות וז"ל נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה וכו' עד ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן כתובה כולה עיקר ותוספת עכ"ל. הדין השני הוא המפורש בלשון שדקדק בלשונו וכתב והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא בלא כתובה הנה ביאר שבודאי הוא ידוע לנו שהוא יורה כחץ והיא גרמה ומ"ש שיש לה תוספת נגרר אחר הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכותיו והטעים הדין בטעם מופלג דלא גרעה מאיילונית וגם ראב"ד הודה בזה אלא פירש לגבי שלישי מה שעיניך רואות שאין אנו יכולין לומר כן ואמר בו טעם אחר שכתבו ר"מ ז"ל בזה הפרק גבי דין אחר דשייך ביה שפיר טפי כשבאה מחמת טענה כדלקמן. הדין השלישי כששניהם טוענין זה כנגד זה כתב בפיסקא שאחר זאת וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולדה והיא אומרת ממנו נמנע הולדה וכו' עד והוא אינו מרגיש הסכים כמו שביארתי וביררתי. ודין שאר הברייתות המבוררות שכתבתי בדין הראשון כתב אותן בפיסקא שאחר החלוקין כולן וז"ל נישאת לראשון ושהתה עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת לינשא לשני עד או שקיים מצות פריה ורביה הרי שנתבררו דברי ר"מ ז"ל:
| |
| | |
| ''' הוא אומר ממנה עד לרצונה ותטול.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן עכ"ל: ''' ואיני ''' מבין דבריו רק לבי אומר לי שהולך לפי שיטתו הראשונה שבזה הפ' וכבר הוכחתי וביררתי שם דעת ר"מ ז"ל וגם בזה הדין עמו כדמוקי לה תלמודא בבאה מחמת טענה ס"פ הבא על יבמתו דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה והכא ודאי שייך שפיר ה"ט שעל דעת כן לא הוסיף לה כלשון ר"מ ז"ל שיוצאה לרצונה. שוב מצאתי לר"מ ז"ל מקוצי שכתב כן:
| |
| | |
| == ט ==
| |
| | |
| '''שהתה עשר שנים עד כמו שיתבאר.''' סוף הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> בהלכות:<br>''' כתב ''' הראב"ד אין לי חלק בדבריו וכו': ''' ואני ''' אומר הט אזנך ושמע דברי ר"מ ז"ל עמוקים מני ים. שנינו סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ד}} </small> נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וגרסינן עלה בגמרא ת"ר נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה כו' ושקלי וטרי עד דאמרינן שאם גירשה ונשאה שני מותר לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא ורבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וה"נ גרסינן להדיא לקמן בגמרא תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה מגליא מילתא דאת היא דגרמת או דילמא מציא אמרה השתא הוא דכחשי. [ועוד] איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתתבעיה לשלישי כלומר דמציא אמרה איגליא דשלישי הוא דגרם או דילמא מצי אמר לה השתא הוא דבריית למדנו כי חזקה דרבי היא קיימת כל זמן שלא ראינוה יולדת וגם למדנו שיכול להיות שתלד מן הרביעי ומן הספק הוא שדנו חכמים כן וכן משמע מלשון הברייתא דאמרי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה מכלל דמשום שמא הוא דאמרינן הכי ועוד מהני תרי בעיי משמע להדיא שאנו מסופקים אם הוא גרם או היא גרמה לו ועל כן מן הדין שנעמידנה על חזקתה ולא נפסידנה כתובתה עד השלישי לפי שכבר הוחזקה בשנים וכדפסיקנא לה אליבא דרבי זהו דין הסתם שספק לנו ולהם דוק מינה השתא שלמפורש לנו ולהם שאם היינו יודעים בודאי שהוא גרם אפילו משלישי יש לה דהא קמן דאי לאו טעמא דתלמודא דאמרינן לה השתא הוא דבריית ודאי תבעה משלישי וכן אם היינו יודעים שהיא גרמה אפילו מראשון לית לה דהא בברייתא לא מחייבא ליה ליתן לה כתובה אלא משום שמא לא זכה ליבנות ממנה הא אם ודאי גרמה אין לה כתובה. ובעיין קמייתא ה"נ מוכח דאי לאו דמציא אמרה השתא הוא דכחשי ראשון ושני נמי מצו הדרי עלה למתבעה והגע עצמך לדעת כששניהם טוענים טענת ודאי כל אחד לזכות עצמו דגרסינן לה לאלתר התם בההיא שמעתא הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה [היא] נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ כלומר והו"ל ברי ושמא דברי עדיף אלא משום דחשדינן לה דילמא משקרא ולא מפקינן מיניה ממונא אפומה בעי לאחרומי ולאשבועי על מי שטוען על חבירו דבר שאינו. עתה השכל כי באלו השלשה חלוקין חילק פסקותיו רמז"ל בזה הפרק כל דין ודין בפ"ע וחלוקיו. הדין הראשון והוא סתם כתב תחלה כלשון הברייתא אות באות וז"ל נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה וכו' עד ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן כתובה כולה עיקר ותוספת עכ"ל. הדין השני הוא המפורש בלשון שדקדק בלשונו וכתב והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא בלא כתובה הנה ביאר שבודאי הוא ידוע לנו שהוא יורה כחץ והיא גרמה ומ"ש שיש לה תוספת נגרר אחר הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכותיו והטעים הדין בטעם מופלג דלא גרעה מאיילונית וגם ראב"ד הודה בזה אלא פירש לגבי שלישי מה שעיניך רואות שאין אנו יכולין לומר כן ואמר בו טעם אחר שכתבו ר"מ ז"ל בזה הפרק גבי דין אחר דשייך ביה שפיר טפי כשבאה מחמת טענה כדלקמן. הדין השלישי כששניהם טוענין זה כנגד זה כתב בפיסקא שאחר זאת וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולדה והיא אומרת ממנו נמנע הולדה וכו' עד והוא אינו מרגיש הסכים כמו שביארתי וביררתי. ודין שאר הברייתות המבוררות שכתבתי בדין הראשון כתב אותן בפיסקא שאחר החלוקין כולן וז"ל נישאת לראשון ושהתה עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת לינשא לשני עד או שקיים מצות פריה ורביה הרי שנתבררו דברי ר"מ ז"ל:
| |
| | |
| ''' הוא אומר ממנה עד לרצונה ותטול.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן עכ"ל: ''' ואיני ''' מבין דבריו רק לבי אומר לי שהולך לפי שיטתו הראשונה שבזה הפ' וכבר הוכחתי וביררתי שם דעת ר"מ ז"ל וגם בזה הדין עמו כדמוקי לה תלמודא בבאה מחמת טענה ס"פ הבא על יבמתו דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה והכא ודאי שייך שפיר ה"ט שעל דעת כן לא הוסיף לה כלשון ר"מ ז"ל שיוצאה לרצונה. שוב מצאתי לר"מ ז"ל מקוצי שכתב כן:
| |
| | |
| == י ==
| |
| | |
| '''שהתה עשר שנים עד כמו שיתבאר.''' סוף הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> בהלכות:<br>''' כתב ''' הראב"ד אין לי חלק בדבריו וכו': ''' ואני ''' אומר הט אזנך ושמע דברי ר"מ ז"ל עמוקים מני ים. שנינו סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ד}} </small> נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וגרסינן עלה בגמרא ת"ר נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה כו' ושקלי וטרי עד דאמרינן שאם גירשה ונשאה שני מותר לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא ורבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וה"נ גרסינן להדיא לקמן בגמרא תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה מגליא מילתא דאת היא דגרמת או דילמא מציא אמרה השתא הוא דכחשי. [ועוד] איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתתבעיה לשלישי כלומר דמציא אמרה איגליא דשלישי הוא דגרם או דילמא מצי אמר לה השתא הוא דבריית למדנו כי חזקה דרבי היא קיימת כל זמן שלא ראינוה יולדת וגם למדנו שיכול להיות שתלד מן הרביעי ומן הספק הוא שדנו חכמים כן וכן משמע מלשון הברייתא דאמרי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה מכלל דמשום שמא הוא דאמרינן הכי ועוד מהני תרי בעיי משמע להדיא שאנו מסופקים אם הוא גרם או היא גרמה לו ועל כן מן הדין שנעמידנה על חזקתה ולא נפסידנה כתובתה עד השלישי לפי שכבר הוחזקה בשנים וכדפסיקנא לה אליבא דרבי זהו דין הסתם שספק לנו ולהם דוק מינה השתא שלמפורש לנו ולהם שאם היינו יודעים בודאי שהוא גרם אפילו משלישי יש לה דהא קמן דאי לאו טעמא דתלמודא דאמרינן לה השתא הוא דבריית ודאי תבעה משלישי וכן אם היינו יודעים שהיא גרמה אפילו מראשון לית לה דהא בברייתא לא מחייבא ליה ליתן לה כתובה אלא משום שמא לא זכה ליבנות ממנה הא אם ודאי גרמה אין לה כתובה. ובעיין קמייתא ה"נ מוכח דאי לאו דמציא אמרה השתא הוא דכחשי ראשון ושני נמי מצו הדרי עלה למתבעה והגע עצמך לדעת כששניהם טוענים טענת ודאי כל אחד לזכות עצמו דגרסינן לה לאלתר התם בההיא שמעתא הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה [היא] נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ כלומר והו"ל ברי ושמא דברי עדיף אלא משום דחשדינן לה דילמא משקרא ולא מפקינן מיניה ממונא אפומה בעי לאחרומי ולאשבועי על מי שטוען על חבירו דבר שאינו. עתה השכל כי באלו השלשה חלוקין חילק פסקותיו רמז"ל בזה הפרק כל דין ודין בפ"ע וחלוקיו. הדין הראשון והוא סתם כתב תחלה כלשון הברייתא אות באות וז"ל נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה וכו' עד ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן כתובה כולה עיקר ותוספת עכ"ל. הדין השני הוא המפורש בלשון שדקדק בלשונו וכתב והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא בלא כתובה הנה ביאר שבודאי הוא ידוע לנו שהוא יורה כחץ והיא גרמה ומ"ש שיש לה תוספת נגרר אחר הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכותיו והטעים הדין בטעם מופלג דלא גרעה מאיילונית וגם ראב"ד הודה בזה אלא פירש לגבי שלישי מה שעיניך רואות שאין אנו יכולין לומר כן ואמר בו טעם אחר שכתבו ר"מ ז"ל בזה הפרק גבי דין אחר דשייך ביה שפיר טפי כשבאה מחמת טענה כדלקמן. הדין השלישי כששניהם טוענין זה כנגד זה כתב בפיסקא שאחר זאת וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולדה והיא אומרת ממנו נמנע הולדה וכו' עד והוא אינו מרגיש הסכים כמו שביארתי וביררתי. ודין שאר הברייתות המבוררות שכתבתי בדין הראשון כתב אותן בפיסקא שאחר החלוקין כולן וז"ל נישאת לראשון ושהתה עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת לינשא לשני עד או שקיים מצות פריה ורביה הרי שנתבררו דברי ר"מ ז"ל:
| |
|
| |
|
| ''' הוא אומר ממנה עד לרצונה ותטול.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן עכ"ל: ''' ואיני ''' מבין דבריו רק לבי אומר לי שהולך לפי שיטתו הראשונה שבזה הפ' וכבר הוכחתי וביררתי שם דעת ר"מ ז"ל וגם בזה הדין עמו כדמוקי לה תלמודא בבאה מחמת טענה ס"פ הבא על יבמתו דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה והכא ודאי שייך שפיר ה"ט שעל דעת כן לא הוסיף לה כלשון ר"מ ז"ל שיוצאה לרצונה. שוב מצאתי לר"מ ז"ל מקוצי שכתב כן: | | ''' ואם אמר איני בועלה עד הראויה לילד.''' בכתובות סוף פרק המדיר <small> {{ממ|דף ע"ז}}</small>: |
|
| |
|
| == יא == | | == {{עוגן1|ח}} - {{עוגן1|ט}} - {{עוגן1|י}} == |
|
| |
|
| '''הלך בסחורה עד ליתן כתובה.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל אני איני רואה וכו': ''' ואני ''' אומר אם עיקר השגתו משום דאסיק ר' אמי סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> אף בזו נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרה לא מחזקה וגם לגבי היא אומרת שלש אסיק ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא הפילה נפשה בניפלי לא [הות] מחזקה ורוצה הראב"ד ז"ל לפרש נאמנת לגמרי ובלא שבועה. יש לי להשיב כי ר"מ ז"ל מפרש נאמנת ובשבועה וכן פירש"י ז"ל בגיטין פרק השולח בשמעתין דפרוזבול גבי הא דאמר רב יהודא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בשבועה והרבה מרבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם במציעא ובתרא ובכמה מקומות דאמרינן נאמן פי' נאמן ובשבועה וכן קיבל מרבותיו וכבר הוכחתי למעלה בזה הפרק שהדין עמו דלא מפקינן ממונא אפומה בלא שבועה וחרם דחיישינן דילמא משקרא: | | '''שהתה עשר שנים עד כמו שיתבאר.''' סוף הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> בהלכות:<br>''' כתב ''' הראב"ד אין לי חלק בדבריו וכו': ''' ואני ''' אומר הט אזנך ושמע דברי ר"מ ז"ל עמוקים מני ים. שנינו סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ד}} </small> נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וגרסינן עלה בגמרא ת"ר נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה כו' ושקלי וטרי עד דאמרינן שאם גירשה ונשאה שני מותר לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא ורבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וה"נ גרסינן להדיא לקמן בגמרא תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה מגליא מילתא דאת היא דגרמת או דילמא מציא אמרה השתא הוא דכחשי. [ועוד] איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתתבעיה לשלישי כלומר דמציא אמרה איגליא דשלישי הוא דגרם או דילמא מצי אמר לה השתא הוא דבריית למדנו כי חזקה דרבי היא קיימת כל זמן שלא ראינוה יולדת וגם למדנו שיכול להיות שתלד מן הרביעי ומן הספק הוא שדנו חכמים כן וכן משמע מלשון הברייתא דאמרי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה מכלל דמשום שמא הוא דאמרינן הכי ועוד מהני תרי בעיי משמע להדיא שאנו מסופקים אם הוא גרם או היא גרמה לו ועל כן מן הדין שנעמידנה על חזקתה ולא נפסידנה כתובתה עד השלישי לפי שכבר הוחזקה בשנים וכדפסיקנא לה אליבא דרבי זהו דין הסתם שספק לנו ולהם דוק מינה השתא שלמפורש לנו ולהם שאם היינו יודעים בודאי שהוא גרם אפילו משלישי יש לה דהא קמן דאי לאו טעמא דתלמודא דאמרינן לה השתא הוא דבריית ודאי תבעה משלישי וכן אם היינו יודעים שהיא גרמה אפילו מראשון לית לה דהא בברייתא לא מחייבא ליה ליתן לה כתובה אלא משום שמא לא זכה ליבנות ממנה הא אם ודאי גרמה אין לה כתובה. ובעיין קמייתא ה"נ מוכח דאי לאו דמציא אמרה השתא הוא דכחשי ראשון ושני נמי מצו הדרי עלה למתבעה והגע עצמך לדעת כששניהם טוענים טענת ודאי כל אחד לזכות עצמו דגרסינן לה לאלתר התם בההיא שמעתא הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה [היא] נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ כלומר והו"ל ברי ושמא דברי עדיף אלא משום דחשדינן לה דילמא משקרא ולא מפקינן מיניה ממונא אפומה בעי לאחרומי ולאשבועי על מי שטוען על חבירו דבר שאינו. עתה השכל כי באלו השלשה חלוקין חילק פסקותיו רמז"ל בזה הפרק כל דין ודין בפ"ע וחלוקיו. הדין הראשון והוא סתם כתב תחלה כלשון הברייתא אות באות וז"ל נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה וכו' עד ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן כתובה כולה עיקר ותוספת עכ"ל. הדין השני הוא המפורש בלשון שדקדק בלשונו וכתב והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא בלא כתובה הנה ביאר שבודאי הוא ידוע לנו שהוא יורה כחץ והיא גרמה ומ"ש שיש לה תוספת נגרר אחר הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכותיו והטעים הדין בטעם מופלג דלא גרעה מאיילונית וגם ראב"ד הודה בזה אלא פירש לגבי שלישי מה שעיניך רואות שאין אנו יכולין לומר כן ואמר בו טעם אחר שכתבו ר"מ ז"ל בזה הפרק גבי דין אחר דשייך ביה שפיר טפי כשבאה מחמת טענה כדלקמן. הדין השלישי כששניהם טוענין זה כנגד זה כתב בפיסקא שאחר זאת וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולדה והיא אומרת ממנו נמנע הולדה וכו' עד והוא אינו מרגיש הסכים כמו שביארתי וביררתי. ודין שאר הברייתות המבוררות שכתבתי בדין הראשון כתב אותן בפיסקא שאחר החלוקין כולן וז"ל נישאת לראשון ושהתה עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת לינשא לשני עד או שקיים מצות פריה ורביה הרי שנתבררו דברי ר"מ ז"ל: |
|
| |
|
| == יב ==
| | ''' הוא אומר ממנה עד לרצונה ותטול.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן עכ"ל: ''' ואיני ''' מבין דבריו רק לבי אומר לי שהולך לפי שיטתו הראשונה שבזה הפ' וכבר הוכחתי וביררתי שם דעת ר"מ ז"ל וגם בזה הדין עמו כדמוקי לה תלמודא בבאה מחמת טענה ס"פ הבא על יבמתו דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה והכא ודאי שייך שפיר ה"ט שעל דעת כן לא הוסיף לה כלשון ר"מ ז"ל שיוצאה לרצונה. שוב מצאתי לר"מ ז"ל מקוצי שכתב כן: |
|
| |
|
| '''הלך בסחורה עד ליתן כתובה.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל אני איני רואה וכו': ''' ואני ''' אומר אם עיקר השגתו משום דאסיק ר' אמי סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> אף בזו נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרה לא מחזקה וגם לגבי היא אומרת שלש אסיק ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא הפילה נפשה בניפלי לא [הות] מחזקה ורוצה הראב"ד ז"ל לפרש נאמנת לגמרי ובלא שבועה. יש לי להשיב כי ר"מ ז"ל מפרש נאמנת ובשבועה וכן פירש"י ז"ל בגיטין פרק השולח בשמעתין דפרוזבול גבי הא דאמר רב יהודא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בשבועה והרבה מרבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם במציעא ובתרא ובכמה מקומות דאמרינן נאמן פי' נאמן ובשבועה וכן קיבל מרבותיו וכבר הוכחתי למעלה בזה הפרק שהדין עמו דלא מפקינן ממונא אפומה בלא שבועה וחרם דחיישינן דילמא משקרא:
| | == {{עוגן1|יא}} - {{עוגן1|יב}} - {{עוגן1|יג}} == |
|
| |
|
| == יג ==
| | '''הלך בסחורה עד ליתן כתובה.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל אני איני רואה וכו': ''' ואני ''' אומר אם עיקר השגתו משום דאסיק ר' אמי סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> אף בזו נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרה לא מחזקה וגם לגבי היא אומרת שלש אסיק ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא הפילה נפשה בניפלי לא [הות] מחזקה ורוצה הראב"ד ז"ל לפרש נאמנת לגמרי ובלא שבועה. יש לי להשיב כי ר"מ ז"ל מפרש נאמנת ובשבועה וכן פירש"י ז"ל בגיטין פרק השולח בשמעתין דפרוזבול גבי הא דאמר רב יהודא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בשבועה והרבה מרבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם במציעא ובתרא ובכמה מקומות דאמרינן נאמן פי' נאמן ובשבועה וכן קיבל מרבותיו וכבר הוכחתי למעלה בזה הפרק שהדין עמו דלא מפקינן ממונא אפומה בלא שבועה וחרם דחיישינן דילמא משקרא: |
| | |
| '''הלך בסחורה עד ליתן כתובה.''' סוף הבא על יבמתו:<br>''' כתב ''' הראב"ד ז"ל אני איני רואה וכו': ''' ואני ''' אומר אם עיקר השגתו משום דאסיק ר' אמי סוף פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ה}} </small> אף בזו נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרה לא מחזקה וגם לגבי היא אומרת שלש אסיק ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא הפילה נפשה בניפלי לא [הות] מחזקה ורוצה הראב"ד ז"ל לפרש נאמנת לגמרי ובלא שבועה. יש לי להשיב כי ר"מ ז"ל מפרש נאמנת ובשבועה וכן פירש"י ז"ל בגיטין פרק השולח בשמעתין דפרוזבול גבי הא דאמר רב יהודא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בשבועה והרבה מרבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם במציעא ובתרא ובכמה מקומות דאמרינן נאמן פי' נאמן ובשבועה וכן קיבל מרבותיו וכבר הוכחתי למעלה בזה הפרק שהדין עמו דלא מפקינן ממונא אפומה בלא שבועה וחרם דחיישינן דילמא משקרא: | |
|
| |
|
| == יד == | | == יד == |
|
| |
|
| '''נשאת לראשון עד מצות פריה ורביה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ו}}</small> : | | '''נשאת לראשון עד מצות פריה ורביה.''' פרק הבא על יבמתו <small> {{ממ|דף ס"ו}}</small>: |
|
| |
|
| == טו == | | == טו == |
|
| |
|
| '''האשה שבאה לב"ד עד שיעשו פשרה.''' עיקר הלכה זו ביבמות פרק הבא על יבמתו ובנדרים שילהי מכילתין ורבו דעות המפרשים באלו הענינים ורובן הסכימו כך וגם רבותינו בעלי התוספות ורמב"ן ז"ל: | | '''האשה שבאה לב"ד עד שיעשו פשרה.''' עיקר הלכה זו ביבמות פרק הבא על יבמתו ובנדרים שילהי מכילתין ורבו דעות המפרשים באלו הענינים ורובן הסכימו כך וגם רבותינו בעלי התוספות ורמב"ן ז"ל: |
|
| |
|
| == טז == | | == טז == |
|
| |
|
| '''אע"פ שקיים אדם פריה ורביה עד שלא תחשד.''' פרק הבא על יבמתו: | | '''אע"פ שקיים אדם פריה ורביה עד שלא תחשד.''' פרק הבא על יבמתו: |
| | |
| == יז ==
| |
| | |
| '''וחובה על כל איש עד כפי ממונו.''' פרק המקנא <small> {{ממ|דף ג'}}</small> :
| |
| | |
| ''' ולא יטיל עליה אימה עד ולא יהיה רגזן.''' פרק ב"מ <small> {{ממ|דף ל"ד}}</small> :
| |
| | |
| == יח ==
| |
| | |
| '''וחובה על כל איש עד כפי ממונו.''' פרק המקנא <small> {{ממ|דף ג'}}</small> :
| |
| | |
| ''' ולא יטיל עליה אימה עד ולא יהיה רגזן.''' פרק ב"מ <small> {{ממ|דף ל"ד}}</small> :
| |
|
| |
|
| == יט == | | == {{עוגן1|יז}} - {{עוגן1|יח}} - {{עוגן1|יט}} == |
|
| |
|
| '''וחובה על כל איש עד כפי ממונו.''' פרק המקנא <small> {{ממ|דף ג'}}</small> : | | '''וחובה על כל איש עד כפי ממונו.''' פרק המקנא <small> {{ממ|דף ג'}}</small>: |
|
| |
|
| ''' ולא יטיל עליה אימה עד ולא יהיה רגזן.''' פרק ב"מ <small> {{ממ|דף ל"ד}}</small> : | | ''' ולא יטיל עליה אימה עד ולא יהיה רגזן.''' פרק ב"מ <small> {{ממ|דף ל"ד}}</small>: |
|
| |
|
| == כ == | | == כ == |
|
| |
|
| '''וכן צוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה וכו' עד סוף הפרק.''' פ"ק דקידושין <small> {{ממ|דף ל"ח}}</small> : | | '''וכן צוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה וכו' עד סוף הפרק.''' פ"ק דקידושין <small> {{ממ|דף ל"ח}}</small>: |
|
| |
|
|
| |
|
| {{ניווט כללי תחתון}} | | {{ניווט כללי תחתון}} |
| {{פורסם בנחלת הכלל}} | | {{פורסם בנחלת הכלל}} |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מגדל עוז 
אישות טו
האשה שהרשת את בעלה עד פרו ורבו. פרק אע"פ (דף ס"א ס"ב):
ב - ג - ד - ה[עריכה]
האיש מצווה על פריה ורביה עד עדיין לא קיים המצוה. פרק הבא על יבמתו (דף ס"ה):
היו לו בנים בגיותו עד אין לו ייחוס. במסכת בכורות פרק יש בכור (דף מ"ז):
לא ישא אדם עקרה עד בשוט עד שיוציא. פרק הבא על יבמתו (דף ס"א):
ואם אמר איני בועלה עד הראויה לילד. בכתובות סוף פרק המדיר (דף ע"ז):
ח - ט - י[עריכה]
שהתה עשר שנים עד כמו שיתבאר. סוף הבא על יבמתו (דף ס"ה) בהלכות:
כתב הראב"ד אין לי חלק בדבריו וכו': ואני אומר הט אזנך ושמע דברי ר"מ ז"ל עמוקים מני ים. שנינו סוף פרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל וגרסינן עלה בגמרא ת"ר נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה כו' ושקלי וטרי עד דאמרינן שאם גירשה ונשאה שני מותר לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא ורבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וה"נ גרסינן להדיא לקמן בגמרא תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי מי מצו אמרי לה מגליא מילתא דאת היא דגרמת או דילמא מציא אמרה השתא הוא דכחשי. [ועוד] איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתתבעיה לשלישי כלומר דמציא אמרה איגליא דשלישי הוא דגרם או דילמא מצי אמר לה השתא הוא דבריית למדנו כי חזקה דרבי היא קיימת כל זמן שלא ראינוה יולדת וגם למדנו שיכול להיות שתלד מן הרביעי ומן הספק הוא שדנו חכמים כן וכן משמע מלשון הברייתא דאמרי יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה מכלל דמשום שמא הוא דאמרינן הכי ועוד מהני תרי בעיי משמע להדיא שאנו מסופקים אם הוא גרם או היא גרמה לו ועל כן מן הדין שנעמידנה על חזקתה ולא נפסידנה כתובתה עד השלישי לפי שכבר הוחזקה בשנים וכדפסיקנא לה אליבא דרבי זהו דין הסתם שספק לנו ולהם דוק מינה השתא שלמפורש לנו ולהם שאם היינו יודעים בודאי שהוא גרם אפילו משלישי יש לה דהא קמן דאי לאו טעמא דתלמודא דאמרינן לה השתא הוא דבריית ודאי תבעה משלישי וכן אם היינו יודעים שהיא גרמה אפילו מראשון לית לה דהא בברייתא לא מחייבא ליה ליתן לה כתובה אלא משום שמא לא זכה ליבנות ממנה הא אם ודאי גרמה אין לה כתובה. ובעיין קמייתא ה"נ מוכח דאי לאו דמציא אמרה השתא הוא דכחשי ראשון ושני נמי מצו הדרי עלה למתבעה והגע עצמך לדעת כששניהם טוענים טענת ודאי כל אחד לזכות עצמו דגרסינן לה לאלתר התם בההיא שמעתא הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה [היא] נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ כלומר והו"ל ברי ושמא דברי עדיף אלא משום דחשדינן לה דילמא משקרא ולא מפקינן מיניה ממונא אפומה בעי לאחרומי ולאשבועי על מי שטוען על חבירו דבר שאינו. עתה השכל כי באלו השלשה חלוקין חילק פסקותיו רמז"ל בזה הפרק כל דין ודין בפ"ע וחלוקיו. הדין הראשון והוא סתם כתב תחלה כלשון הברייתא אות באות וז"ל נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה וכו' עד ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן כתובה כולה עיקר ותוספת עכ"ל. הדין השני הוא המפורש בלשון שדקדק בלשונו וכתב והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא בלא כתובה הנה ביאר שבודאי הוא ידוע לנו שהוא יורה כחץ והיא גרמה ומ"ש שיש לה תוספת נגרר אחר הסכמת רבותיו וכ"כ ר"י אלפס ז"ל בהלכותיו והטעים הדין בטעם מופלג דלא גרעה מאיילונית וגם ראב"ד הודה בזה אלא פירש לגבי שלישי מה שעיניך רואות שאין אנו יכולין לומר כן ואמר בו טעם אחר שכתבו ר"מ ז"ל בזה הפרק גבי דין אחר דשייך ביה שפיר טפי כשבאה מחמת טענה כדלקמן. הדין השלישי כששניהם טוענין זה כנגד זה כתב בפיסקא שאחר זאת וז"ל הוא אומר ממנה נמנע הולדה והיא אומרת ממנו נמנע הולדה וכו' עד והוא אינו מרגיש הסכים כמו שביארתי וביררתי. ודין שאר הברייתות המבוררות שכתבתי בדין הראשון כתב אותן בפיסקא שאחר החלוקין כולן וז"ל נישאת לראשון ושהתה עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת לינשא לשני עד או שקיים מצות פריה ורביה הרי שנתבררו דברי ר"מ ז"ל:
הוא אומר ממנה עד לרצונה ותטול. סוף הבא על יבמתו:
כתב הראב"ד ז"ל בבעל ראשון ושני אע"פ שלא אמרה כן עכ"ל: ואיני מבין דבריו רק לבי אומר לי שהולך לפי שיטתו הראשונה שבזה הפ' וכבר הוכחתי וביררתי שם דעת ר"מ ז"ל וגם בזה הדין עמו כדמוקי לה תלמודא בבאה מחמת טענה ס"פ הבא על יבמתו דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה והכא ודאי שייך שפיר ה"ט שעל דעת כן לא הוסיף לה כלשון ר"מ ז"ל שיוצאה לרצונה. שוב מצאתי לר"מ ז"ל מקוצי שכתב כן:
יא - יב - יג[עריכה]
הלך בסחורה עד ליתן כתובה. סוף הבא על יבמתו:
כתב הראב"ד ז"ל אני איני רואה וכו': ואני אומר אם עיקר השגתו משום דאסיק ר' אמי סוף פרק הבא על יבמתו (דף ס"ה) אף בזו נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרה לא מחזקה וגם לגבי היא אומרת שלש אסיק ר' יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא הפילה נפשה בניפלי לא [הות] מחזקה ורוצה הראב"ד ז"ל לפרש נאמנת לגמרי ובלא שבועה. יש לי להשיב כי ר"מ ז"ל מפרש נאמנת ובשבועה וכן פירש"י ז"ל בגיטין פרק השולח בשמעתין דפרוזבול גבי הא דאמר רב יהודא נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן בשבועה והרבה מרבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם במציעא ובתרא ובכמה מקומות דאמרינן נאמן פי' נאמן ובשבועה וכן קיבל מרבותיו וכבר הוכחתי למעלה בזה הפרק שהדין עמו דלא מפקינן ממונא אפומה בלא שבועה וחרם דחיישינן דילמא משקרא:
נשאת לראשון עד מצות פריה ורביה. פרק הבא על יבמתו (דף ס"ו):
האשה שבאה לב"ד עד שיעשו פשרה. עיקר הלכה זו ביבמות פרק הבא על יבמתו ובנדרים שילהי מכילתין ורבו דעות המפרשים באלו הענינים ורובן הסכימו כך וגם רבותינו בעלי התוספות ורמב"ן ז"ל:
אע"פ שקיים אדם פריה ורביה עד שלא תחשד. פרק הבא על יבמתו:
יז - יח - יט[עריכה]
וחובה על כל איש עד כפי ממונו. פרק המקנא (דף ג'):
ולא יטיל עליה אימה עד ולא יהיה רגזן. פרק ב"מ (דף ל"ד):
וכן צוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה וכו' עד סוף הפרק. פ"ק דקידושין (דף ל"ח):
< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף
|
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).
אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.
|
