בני אהובה/אישות/טו

בני אהובה ‏ אישות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האשה

שהרשת את בעלה אחר הנשואין וכו'. עיין במשנה למלך עיין במה שכתבתי בפרק הקודם לזה.

במה

דברים אמורים בשהיו לו בנים וכו'. נראה דזה מיירי שהרשהו לדבר רשות אבל התלמידים היוצאים ללמוד תורה ברשות מהני אף דלא קיים פריה ורביה דהא חזינן רבי עקיבא ויתר תנאים ואמוראים דהרחיקו נדוד ולא קיימו עדיין פריה ורביה כדמוכח התם במסכת כתובות דף ס"ב ע"ב שאמרו עניה זו לשוא שומרת וכדומה ועל כרחך צ"ל לתלמוד תורה אין לחוש לזה דגדול תלמוד תורה יותר ממצות פריה ורביה וקי"ל מי שאומר שנפשו חשקה בתורה דפטור מפריה ורביה וכן עמא דבר.

ד

כמה

בנים יהיו לו וכו' היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה זו. החלקת מחוקק סימן א' ס"ק ו' מדייק מדקאמר שהיה סריס לא קיים ש"מ שאם אינו סריס רק דלא נשא אשה קיים האב פריה ורביה דאל"כ מה איריא סריס ויפה דייק אלא שלא הבנתי הא דקי"ל היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה משום דבעינן לשבת יצרה כמה זמן יהיה למיתה שלהן אם בקטנותם או בגדלותם כמה יהא ימי שני חייהם דהא סופם למות אותם שלא נשאו נשים וא"כ אותם שלא נשאו נשים הוי כהיו לו בנים ומתו דלא קיים פריה ורביה והדרא קושיא לדוכתיה למה נקט סריס.

ואני מסופק אי דוקא מת בחיי האב לא קיים האב פריה ורביה דיש לו ליקח אשה אחרת אבל בהוא חי בחיי האב האב קיים פו"ר דהרי הבן היה יכול ליקח אשה בכל שעה ואם מת לאחר מיתת האב מה היה לו לאב למעבד והוא קמיה שמיא יצא בזה מצות פו"ר ונוטל שכרו שכר מצוה משלם משא"כ סריס שהוא תיכף כלא היה דליכא למימר דאם גידלו האב עד שהוא ראוי להוליד ולקיים שבת נפטר האב דאם הוא המונע מלהוליד האב מה יעשה משא"כ כשמתו בקטנותם דאז לא קיים האב פו"ר דבמסכת יבמות דף ס"ב ע"ב בהא דבני בנים הרי הם כבנים לא משמע בגמרא וברש"י כן דמשמע דאף דנשא הבן אשה לא עלתה לו לאב כשמת הבן עד שהניח זרע אחריו ואם נאמר כמ"ש לעיל דתלוי במת בחייו או לאחר מותו מ"מ לא ידעתי בבת שנשאת לסריס דודאי לא תוליד במה יקיים האב פריה ורביה וכי חיישינן שיגרשה הבעל או שימות ובחלקת מחוקק שם החליט גם בזה דיצא ולדידי צ"ע.

ו

היו

לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו. במסכת יבמות דף ס"ב ע"א כתבו התוס' בד"ה רבי יוחנן אמר וכו' דאע"פ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותו שעה מפטר נמי כשנתגייר והקשה הרב בית הלל והביאו הבית שמואל סי' א' ס"ק י"ב א"כ מה טעם יש לענין בכור דאין הנולד אחריו ביהדותו בכור ולא הבנתי קושייתו דכיון דזרע ראשון שהיה לו בגיותו זרע מעליא מיקרי עד שיוצא ידי פו"ר איך יעלה על הדעת דהשני יהיה בכור ואיך יהיה נקרא ראשית אונו עד שהרמב"ם דבעי כאן לענין פו"ר שיהיו הבנים ג"כ גרים (מודים) [מודה] לענין בכורה בפרק ב' מהלכות נחלות דאף דלא נתגיירו בניו אין הנולד ביהדותו בכור וטעמו הוא דבשלמא כאן בעי לשבת ואין ישיבתם בגיותם קרוי ישיבה משא"כ לענין בכור דמ"מ זרע מיקרי והבא אחריהם לאו ראשית אונו מיקרי ואע"פ דבגמרא עביד צריכה מהך דפו"ר להך דבכור ולפי דעת הרמב"ם הא דינו של זה לא כשל זה אפשר דלזה אין צורך מימרא בפני עצמו דבזה לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש וכו"ע מודים דבעי לגבי פו"ר גירות בנים דלא שייך לשבת בעודן בגיותן רק עיקר מחלוקתם הוא אם שייך קריית זרע בבנים בגיותן וזה חד דינא אית ליה לקיום פריה ורביה וירושת בכור בכל אופן ושפיר עביד בגמ' צריכתא.

והנה הרב בעל חלקת מחוקק סימן א' ס"ק ח' נסתפק במי שנתעברה אשה ממנו על ידי אמבטי אי קיים פו"ר ולבסוף העלה דקיים פו"ר והראיה מבן סירא דנקרא בנו של ירמיה ובן סירא נולד על ידי אמבטי עיי"ש ונראה דאין לסמוך על זה דהא תנן במתניתין יבמות דף כ"ב ע"א מי שיש לו בן מכל מקום פוטר וכו' אמרינן בגמרא מ"מ לאתויי מאי ואמרינן לאתויי ממזר ולא אמרינן לאתויי בן כהאי גונא דנולד על ידי אמבטי דהוא דבר שאינו מצוי ויפול יותר בלישנא בן מכל מקום אלא על כרחך צ"ל דלכך לא מוקי ליה בהכי משום דתנן וחייב על מכתו וקללתו ובכה"ג אי אפשר לחייבו על מכתו וקללתו דמי יעיד דבנו הוא בשום אופן ובאיזה אופן נוציא זה הבן הנולד על ידי אמבטי לקטלא על אביו וכי יכולים עדים להעיד שמזה יצא שכבת זרע לבד ונכנס לתוך מעי האשה הלזו לבדה דבר זה קשה להתברר ע"י עדים ומאן מסהיד דלא זינתה כאשר נכתב לקמן מזה או דלא בא לתוך מעיה שכבת זרע מאיש אחר ואם כן אף לענין פו"ר נאמר כן אף דבאמת אם ממנו לבד נתעברה פשיטא דבנו הוא לכל דבר אך מי יכול לברר זה ולא נתנה תורה למלאכי השרת ולכך פשיטא דאין לסמוך על זה (א).

והנה אם האשה לא נאסרה לבעלה ע"י כך הביא בעל משנה למלך בפרק זה ראיה מהגהת סמ"ק דכתב דאשה נדה יכולה לשכוב על סדין ששכב עליו בעלה דאף אם תתעבר משכבת זרע של בעלה אין הולד פגום כלל ולי נראה דאין משם ראיה כלל דלא הזהירה התורה בנדה רק מבלי לבעול אותה אבל להיות הרה ממנו ע"י סדין או אמבטי אנה והיכא אסרה התורה כיון דהוא בעלה משא"כ באיש אחר שכבת זרע כתיב והרי בא למעיה ש"ז מאחר. איברא ממקומו נלמד דבמסכת חגיגה דף י"ד ע"ב אהא דשאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכהן גדול כתבו התוס' דהך אבעיא הוא אף לרבי יהושע דס"ל בפ"ק דכתובות בראוה מעוברת דלא מפיה אנו חיין ופשיט בן זומא שם דמותרת לכהן גדול דבאמבטי עיברה וקשה כיון דנפשוט האיבעיא גם לר' יהושע דילמא מפסול היה הש"ז והיא פסולה לכהן וכ"ש לכה"ג ולא תהא אלא מעוברת לר"י דלא מפיה אנו חיין אלא ודאי דבאמבטי אף דהיה לה ש"ז מפסול אין אשה נפסלת בכך דאין כאן בעילה והוא הדין לבעלה הישראל. אך בלא"ה צריכין אנו לדייק בדברי התוס' דכתבו דהך שאלה בתולה שעיברה קאי אף לר"י והשאלה היתה אי איתא לדשמואל דיכול לבעול ע"י הטייה ועדיין היא בתולה מותרת לכהן גדול דהא אף אם איתא לדשמואל מה בכך מ"מ היכי תהא מותרת לכה"ג דילמא מפסול נתעברה ופסולה לכהונה וכ"ש לכה"ג דהא השתא לא הוי ס"ד עדיין דמיירי באמבטי ואפילו ברוב כשרים פוסל ר"י ועל כרחך צ"ל דהאיבעיא הוי במקום דליכא פסולין כלל עד שלא יפול בו הספק אי לכשר או לפסול נבעלה רק הספק אי בתולה או בעולה היא א"כ לפי זה השתא נמי דאמר דשמא באמבטי עיברה אין כאן ראיה דלא נאסרה בלא בעילה די"ל נמי דמיירי במקום דאין לחוש לפסול מ"מ נראה מפשטיה דלישנא דכשרה לכהונה אפי' במקום פסולין.

אך הרב בעל משנה למלך האריך להוכיח דאי אפשר להיות נתעברה באמבטי ותמהני מחכם שכמותו שרוצה לסתור מכח דברי התוס' דברי הגמרא ערוכה מה שלא מצינו בו מחלוקת וכל ראייתו הוא מהתוס' דיבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה אינו חייב וכו' דכתבו דבהעראה אינה ראויה להתעבר אלא במירוק גיד וכן הביאו בכמה דוכתי התוס' והר"ן והרמב"ן דאינה מתעברת אלא בגמר ביאה וכן הוא בגמרא דקידושין בכהן גדול באלמנה דף ע"ח ע"א דפריך שם בגמרא וללקה נמי משום לא יחלל זרעו ותירץ שם כשלא גמר ביאתו ופירש רש"י דלא חילל זרע ולדבריו דברי התוס' שם במסכת חגיגה סותרים עצמן מיניה וביה דעל האי בתולה שעיברה כתבו התוס' גופיה דאע"פ דרוב בקיאין בהטיה היינו בתחילת ביאה אבל לבסוף כדי שתתעבר אי אפשר אלא לשמואל וא"כ איך אמר בן זומא באמבטי עיברה והדבר סותר את עצמו אלא ודאי הדבר ברור דכל שלא הוציא זרע הוא מיקרי תחילת ביאה דבהעראה ונשיקת עטרה עדיין האבר חי ואינו מוציא זרע אבל בגמר בעילה האבר מת ומוציא זרע והוא הראוי לעבר וזה שכתבו התוס' ביבמות דבהעראה אין ראוי לעבר אלא במירוק הגיד ומירוק הגיד פירש רש"י ביבמות דף נ"ה שמזריע והרי תלה בהזרעה וכן ביבמות דף ל"ד ע"ב דאמרינן שכבת זרע פרט להעראה פירש רש"י שלא הזריע אי למ"ד נשיקת אבר ואי למ"ד הכנסת העטרה עכ"ל הרי ברור דהעראה מיקרי שלא נתמרק הגיד והאבר חי וא"כ אף דיוצאין ממנו טיפות זרע מ"מ אינו יורה כחץ ואינו ראוי להזריע משא"כ גמר ביאה הוא מירוק הגיד דהיינו שמזריע ויורה כחץ מאבר מת וזהו גמר ביאה וא"כ כל דברי משנה למלך מופרכין ואין בהם מתום כלל דעל ידי אמבטי שנכנס הזרע במעיה מהאיש שהזריע כחץ כדאמרינן שם בגמרא ודאי ראוי להוליד ועדות חכמינו ז"ל תכריע.

והא דאמרינן במסכת כריתות דף י"א ע"א גבי שפחה חרופה דשכבת זרע כתיב פרט לאינו מתכון ופירש רש"י שנפל מן הגג ונתקע בה דאינו ראוי להזריע מלבד דהתוס' השיגו שם על רש"י וכתבו דמאן לימא לן דאינו ראוי להזריע בכה"ג אף גם לדברי רש"י היינו המוציא זרע אין מתכון ויצא ממנו זרע לאונסו דנתקע במעי האשה מבלי דעת א"כ אין בזה כח רוחני להוליד משא"כ המתכון להוציא זרע רק דהזרע באמבטי א"כ אין בזרע שום חסרון להוליד רק מצד המקבל א"כ אח"כ כשנכנס הזרע במעי האשה ויש לה כח חום גדול יכול הזרע לחזור במעיה לחמימות הראשון ותוכל להתעבר כמו שכתבו הרופאים הקדמונים ואל תשגיח בדברי רופאים אחרונים שרצו להשיב וכחשו ואמרו שלא יתכן כי נואלו וטפשו בשכלם וחשבו מה שלא השיגו בדמיונם הכוזב שאי אפשר להיות ולא השיגו במציאות הטבע ככלב המלקק מהים וכהנה רבות שחשבו להשיג על הראשונים וכולו כזב ופעולתם יוכיח שכאב קטן אינם יכולים לרפאות על נקלה מה שהראשונים פעלו בכל חלי גדול ומחלה כבדה עד שהוצרכו לגנוז ספרי רפואות כי לא שמו בה' כסלם.

אמנם הא קשיא לכאורה הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה עד שהוצרכה תמר למעך באצבע והאיך תוכל בתולה להתעבר באמבטי ולא יהיה אלא ביאה ואפשר לומר או דבשני פעמים נכנס הזרע מאמבטי למעיה או אפשר לומר דדוקא בבתולה להשיר בתוליה אז הזרע נאבד מן הצדדין כי פתחה סתום ולא יוכל לבוא תוך מעיה ולכך כשממעכה באצבע נתעברה מביאה ראשונה וכן באמבטי הזרע נכנס תוך מקום הנקב ששופעת ממנו דם נידות וזבה בנחת לתוך מעיה ולא יבוא לצדדין כלל וממנו תתעבר ובדרך זו בלא"ה נסתרים כל דברי המשנה למלך הנ"ל אך מה שכתבתי לעיל הוא האמת וברור בדברי התוס' ולפי דברי הר"ן בפרק קמא דקידושין דכתב דאע"פ דאין האשה מתעברת מביאה ראשונה זמנין דמתעברה יש מקום ליישב הקושיא שהקשיתי אך נראה דודאי מודה הר"ן דהוא מיעוטא דלא שכיח כלל דבכל דוכתי אמרינן בפשיטות והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה כאלו הוא בלתי אפשרות להתעבר וא"כ ליכא למימר כן בהך דבן זומא דהא ס"ל הך דאמבטי לשכיחי יותר מהך דהטיה דשמואל ובודאי הך דהטיה שכיחי יותר ממה שתתעבר אשה מביאה ראשונה ולכך נראין הדברים כמ"ש לעיל.

ומה שהאריך עוד הרב בעל משנה למלך דליתא דבן זומא דנתעברה באמבטי דא"כ באשה שהלך בעלה למדינת הים ונתעברה ונשתהא הולד יותר מתריסר ירחי שתא למה טרחו הפוסקים לומר דלא חיישינן לממזרות דדלמא בא הבעל על ידי שם ולא אמרו דבאמבטי נתעברה וא"כ היא מותרת לבעלה והולד ג"כ כשר מלבד דיש לומר דמיירי דאינה טוענת כך אף גם באמת אני אומר ח"ו להאמין לה ואתה נותן יד לפושעים החטאים האלה בנפשותם דתשטה תחת אישה ואכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און כי באמבטי נתעברה ח"ו להאמין רק שם במסכת חגיגה מיירי כמ"ש התוס' שם דהיא נבדקת על פי חביות והיא בתולה בבירור וא"כ כאן הספק מאין בא ההריון בזו אמר בן זומא דנתעברה באמבטי דהרי היא בתולה לפניך ואפילו לפירוש רש"י דכתב כפי מ"ש התוס' להאמין לה ולא בבדיקה המעיין ברש"י יראה דלא קשה מידי קושיית התוס' דלשון רש"י כך הוא שעיברה מהו לכהן גדול והיא אומרת שימצאו לה בתולים עכ"ל הרי דהיא טוענת כשיבוא עליה ירגיש שהיא בתולה שפתחה סתום וימצא דם וא"כ השאלה היא אי לסמוך על פיה כיון דמעוברת היא ובזו מילתא דעבידי לגלוי לא משקרת ובזה לא קשה כלל מהך פלוגתא דר' יהושע ורבן גמליאל גבי ראוה מעוברת דשם אי אפשר להתברר ס"ל לר"י לא מפיה אנו חיין משא"כ כאן דיכול הדבר להתברר ולא משקרת ואתי שפיר וברור ופשוט הוא.

(א) אמר המגיה ומבן סירא אין ראיה מהא דכתב בספר הקנה דהיה בודאי בנו של ירמיה דלירמיה הנביא נתגלה זאת ברוח הקודש דלא היתה נבעלת לשום אדם רק מאותו זרע שהיה ממנו באמבטי.

ז

לא

ישא אדם וכו' ואם אומר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה וכו' אין שומעין לו. דברים אלו הם בגמרא סוף פרק המדיר דף ע"ז ע"ב ולא הבנתי וכי היא אסורה לו בבעילה עד שכופין אותו להוציא הא כל הכפיה הוא בשביל קיום פו"ר וא"כ מה יהיה בזה תועלת שיהיה אצלה ולא יבעלנה אדרבה בזה אי אפשר כלל להוליד משא"כ בהיותו אצלה בביאה אפשר להוליד במציאות רחוק עכ"פ ובגמרא לא נאמרו דברים הללו לרבותא כי אם דלכך לא נשנה הך דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים עם הנך דכופין להוציא משום דיש הבדל ביניהם דהך אי אפשר לטעון אתיחד עמה בעדים דמה מועיל סוף סוף מבטל מפו"ר משא"כ באינך יכול לטעון כן אבל רבינו דכתבו בתורת רבותא לא הבנתי.

ולכן היה נראה לענ"ד דס"ל לרבינו הרמב"ם דאין כופין את הפנוי לקיים מצות פו"ר כמו שכתב בהלכה ב' דמחויב לקיים פו"ר מבן כ' ומעלה ולא כתב דהבי"ד כופין אותו לכך אלא דס"ל דאין כופין אותו דודאי בלא"ה יקיים דאין אדם שרוי בלא אשה אמנם ביש לו אשה שאינה בת בנים בכאן כופין להוציא דכל זמן דיש לו אשה כזו אינו מהדר אחר אשה אחרת אמנם אם יוציא ויהיה פנוי ודאי דישא אשה בת בנים וא"כ הו"א באומר אתיחד עמה בפני עדים גם בזה ודאי לא יהיה שרוי בלא אשה כיון דזאת אינה נבעלת לו כלל ויקח אשה אחרת ולא יהיו הבי"ד כופין אותו קמ"ל דזה אינו דכל זמן דיש לו אשה בשום צד אינו מהדר ליקח אחרת וכופין להוציא ואח"כ יד הבי"ד מסולקת דמסתמא יקח אשה הראויה לבנים ולא יהיה שרוי בלא אשה אמנם השו"ע דכתב בסימן א' סעיף ג' דב"ד כופין אפילו לפנוי לקיים פו"ר ואעפ"כ בסימן קנ"ד סעיף י' העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל ולא הבנתי מה רבותא אשמעינן בזה כיון דכופין מהיכא תיתי דיאמר אתיחד עמה בפני עדים דמה הועילו בתקנתם ויש ליישב (ב).

(ב) אמר המגיה היישוב לזה הוא פשוט שיש לומר לאידך גיסא דבשהה עשר שנים אם יכול לשמש עמה לא יתן דעתו ליקח אחרת וכן בפנוי כיון דעד עתה אין יצרו תקפו לישא אשה יכול להיות דכל ימיו לא ישא אשה על כן הבי"ד כופין להם משא"כ בנשא אשה כבר ונהג עמה בתשמיש ומעתה יתיחד עמה בלא תשמיש הו"א דודאי לא יהיה יכול לסבול זאת ומעצמו יקח אשה אחרת ולא יהיו הבית דין כופין אותו קא משמע לן רבותא דכופין ופשוט הוא.

נשא

אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה. בשו"ע סימן קנ"ד סעיף י' העתיק המחבר הך דינא והקשה הבית שמואל ס"ק כ"ב דהאיך סתם דיוציא ויתן כתובה הא בסעיף ו' פסק כהרמב"ם ולהרמב"ם כל שהיא אינה טוענת ברי דממנו המניעה אין לה כתובה ולא ידעתי דלדבריו גם דברי הרמב"ם קשין אהדדי דהא הך לישנא יוציא ויתן כתובה הוא ג"כ ברמב"ם בהלכה זו והשו"ע תפס לישנא דהרמב"ם ובאמת בגוף הדין ברמב"ם במה דפסק בהלכה ח' והלכה ט' נראה דהרב בעל לח"מ והב"ש תופסין המובן כפשוטה דכל זמן שהיא אינה טוענת שאינו יורה כחץ אף דמספקא ליה לבעל אי המניעה ממנו או ממנה הרי הוא בחזקת ממנה והפסידה כתובתה דהממע"ה. והא דאמרינן בברייתא נשא אשה ושהה עמה י' שנים יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה ועל כרחך מיירי בטוענת שאינו יורה כחץ דאל"ה אין לה כתובה וא"כ איך יכול להבנות מאחרת פירש הלח"מ שמא שקורי משקרת והא דלא אוליד שמא לא זכה להבנות ממנה ולכך יוציא ויקח אחרת.

והבית שמואל סימן קנ"ד ס"ק י"א פירש דבשביל שלא זכה להבנות ממנה קרה לו חולשא שאינו יורה כחץ ולאחר שיגרשנה ויקח אחרת יתרפא ולפירוש שניהם קושיית הגמרא דף ס"ד ע"ב ביבמות הוא דחוק מאוד דפריך ודלמא איהי דלא זכיא והיינו כפירוש רש"י דתצא בלא כתובה ולדברי הלח"מ מה קושיא הא היא טוענת ברי שאינו יורה כחץ ובזו אמרינן דהיא נאמנת לענין ממון הואיל דהוא לא קים ליה והיא קים לה כמבואר בגמרא להדיא וגם לדברי ב"ש דחוק דאי עוונתיה הטו אלה שלא תלד ודאי שהיא קרה לה חולשא ולא לו שלא היה יורה כחץ אם היה מסיבתה וממיעוט זכותה ועל כרחך זכותו גרם שקרה לו חולשא ואין מקום לקושיית הגמרא. וביותר קשיא לי במה דאמרינן דאם הוחזקה לנפלים דיוציא ויתן כתובה וכן פסק הרמב"ם בהלכה י"ב דזה על כרחך דלא טוענת דאינו יורה כחץ דהא נתעברה הימנו וא"כ למה תטול כתובה דהא יש כאן שמא ושמא אם החולשא שלא תוכל להוליד ולד של קיימא ממנו או ממנה ולדעתם ס"ל לרמב"ם בספק כה"ג דתצא שלא בכתובה.

ולכך היותר נראה בדעת הרמב"ם ז"ל או כפי מה שנראה מדברי המ"מ דכתב דדעת רבינו הרמב"ם כדעת הרי"ף והרשב"א ז"ל ובדברי הרי"ף כפי מה שכתב הרא"ש וביותר בדברי הרשב"א מבואר דהוא אומר מינה וכו' היינו דהוא טוען ברי שהיא אינה ראויה להוליד ולכך אם היא אינה טוענת כנגדו ברי שאינו יורה כחץ אין לה כתובה כיון דהוא טוען ברי ואם היא טוענת ג"כ ברי שאינו יורה כחץ יש לה כתובה עיי"ש ברא"ש ורשב"א והמ"מ כתב דדעת הרמב"ם עולה כאחד עם דעת הרשב"א הרי מבואר דס"ל כמ"ש דפירושו דטוען ברי וצ"ל לדעת המ"מ דמה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' חזקת חולי ממנה היינו שטוען ברי שהמניעה ממנה וא"כ צ"ל דכל מה שכתב בהלכה ט' הוא פירושי קא מפרש למה שכתב מקודם בהלכה ח' דסתם והדר מפרש כאלו אומר כיצד אמרינן לעיל דחזקת חולי ממנה אם יורה כחץ ואין לה כתובה ופירוש אם הוא אומר ברי וגם היא טוענת ברי שאינו יורה כחץ אז יש לה כתובה דנאמנת אבל אם היא אינה יודעת והוא טוען ברי שהמניעה ממנה בזו אמרינן לעיל בהלכה ח' דתצא שלא בכתובה וכו' וזהו מה שנראה לי בדעת המ"מ לדעת הרמב"ם אבל בטוענין שניהם ספק יש לה כתובה.

ועוד היה נראה לענ"ד לומר דודאי להרמב"ם הא דשהה עשר שנים ולא ילדה בשביל זאת אין האשה בחזקת שלא תלד כי אנו מתירין אח"כ שתנשא לאיש אחר והרבה נשים דמולידין לאחר עשר שנים רק שאנו כופין אותו שלא ישהה בהעדר קיום מצות פו"ר ועד מתי ימתין ולכך חששו לומר דף ס"ד ע"ב בדורות אחרונים שהשנים מועטות להמתין רק ג' פקידות וכו' ולפי זה אם אנו כופין להוציא אף היא תאמר אין כאן חזקת חולשא לא לי ולא לך רק מקרה בעלמא היא ואמתין עוד ואשב תחתיך ואלד כמקרה שאר נשים ואתה הוא מגרש אותי בעל כורחי דאין אתה רוצה לאחר מצות פו"ר א"כ אין כאן מקח טעות בצדי שתוציאני בלי כתובה ואם אתה רוצה לגרשני תן לי כתובה ובפרט לדעת התוס' בפ"ק דכתובות דבספק ספיקא מוציאין ממון מיד המוחזק וא"כ יש כאן ספק ספיקא ספק אם יש כאן חולשא לאחד מהם רק מקרה בעלמא היא ותוליד אח"כ ואת"ל דיש כאן חולשא דלמא מהבעל ולכך כשהיא אינה רוצה לצאת רק הבי"ד כופין להוציאה יש לה כתובה דהיא צועקת ככרוכיא אין כאן מקח טעות כלל ומקרה בעלמא היא שנתאחרו כלי הריון וטבע הלידה להוליד משא"כ כששניהם מרוצים לצאת ושניהם רוצים שלא ישבו יחדיו כי יודעים שלא יולידו עוד ואף היא רוצה לצאת מהעדר בנים ורק הספק בכתובה אם המניעה ממנו או ממנה בזו ודאי אמרינן כיון דיוצאת בגט רק הספק בכתובה הממע"ה רק אם היא טוענת דאינו יורה כחץ כיון דלא קים ליה נאמנת אבל בלא זה מספק אין לה כתובה וזה מדויק בלישנא דהרמב"ם.

ובזה יש ליישב דברי הטור בסימן קנ"ד שהקשו עליו הדרכי משה ויתר אחרונים דהביא מקודם תשובת הרא"ש דאם שהתה עשר שנים והוא נשא אשה אחרת והוליד ממנה דמ"מ לא הפסידה הראשונה את כתובתה ואח"כ בהיא אומרת ממנו והוא אומר ממנה נשא אשה אחרת והוליד דאין לראשונה כתובה דלפי מ"ש ניחא דדברי הטור האחרונים מיירי דהיא מרוצית לגט והראיה דכתב ואם בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם יוציא ויתן כתובה ועל כרחך מיירי דמרוצית לגט ומודית דיש כאן חולשא המונעת הלידה דאל"כ בתוך עשר שנים האיך ס"ד להוציאה בלא כתובה ולא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא לה כתובה ועל כולם יעליל הבעל בטענה כזו אלא ודאי דמודית דיש כאן חולשא במניעת הלידה ורוצה לצאת רק הספק ממי המניעה ולכך כתב הטור דבסתמא יש לה כתובה אבל אם נשא אחרת והוליד נתברר דהחולשא ממנה משא"כ בהך דתשובת הרא"ש דהיא אינה רוצה לצאת רק הוא יוציאה בעל כרחה ולא הפסידה כתובה בשום פנים דאין כאן הוראה על חולשא רק מקרה בעלמא דאינה מולידה וברור ופשוט הוא.

יב

הפילה

וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים וכו'. והא דלא אמרינן בתרי זימני הוחזקה לנפלים כרבי, הנמוקי יוסף תירץ דשכיחי נשים להפיל ולכך בעינן תלתא זימני ועיין ברא"ש בבבא מציעא פרק המקבל דהיכא דלא איתמר הלכתא בפירוש אי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או כרבי מסתמא הלכתא כרשב"ג נגד רבי דהוי אביו ורבו של רבי וא"כ יש לומר דהא דסתם בנשואין כרבי וכן גבי מילה דפסקינן בגמרא כרבי דהתם החמירו בשב ואל תעשה משא"כ להוציא אשה מבעלה לא החמירו וסמכו עצמן על הכלל דהלכה כרשב"ג כמ"ש הרא"ש אבל באמת לרבי גם בהפילה הוחזקה בתרי זימני וכן הוא בתוס' והרא"ש במסכת יבמות כמו שכתבו בשם הרב ר' שמואל בן חיים דאף דנחלקו עליו שם מ"מ בסברא זו לא נחלקו דלרבי הוחזקה בתרי זימני לנפלים ולא כדעת הנמוקי יוסף רק מסתברא כמ"ש דקי"ל כרשב"ג ואין להוציא אשה מבעלה בתרי זימני (ג).

(ג) אמר המגיה והא דסתם במסכת סנהדרין דף פ"א במתניתין כרבי גבי מי שעבר עבירה ולקה ושנה בי"ד מכניסין אותו לכיפה וכו' ופשיט רב יוסף במסכת יבמות דף ס"ד ע"ב דגבי מלקיות הלכה כרבי אף דהתם לא הוי שב ואל תעשה רק עושין מעשה בידים לקרב מיתתו ואפ"ה לרב יוסף סתים לן במלקיות כרבי נראה דזה אינו סותר לסברת המחבר דהא אמרינן שם בסנהדרין דאפילו תימא דמתניתין אתיא אפילו לרשב"ג וקסבר עבירות מחזיקות ומוחזק לשלוש עבירות ובאמת התוס' ביבמות שם הקשו זאת על רב יוסף דהא בסנהדרין אמרינן דאתיא אפילו לרשב"ג ומתרצים דרב יוסף ס"ל דמלקיות מחזיקות וכו'.

יג

הוא

אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת שאינה מחזקת עצמה בעקרות. הנימוקי יוסף הקשה דיהי הבעל נאמן במגו דאי בעי אמר עקר אני ותירץ דהכא כיון דכבר הוליד אלא שהפילה ריע טענתו לבטולי הך חזקה גדולה דלא מחזקת נפשה בעקרה עכ"ל ותירוצו דחוק ועיין בבית שמואל סימן קנ"ד ס"ק ל' שרצה לפרש דברי נמוק"י דס"ל דהסוגיא מיירי שהוליד פעם אחת ומת הולד ואח"כ הם מחולקים כמה שנים לא הולידה משו"ה ריע טענתו וזה דחוק במובן הגמרא והרמב"ם דהא לא נזכר מזה כלום בטענותיהם לא בדברי הגמרא ולא בדברי הרמב"ם רק דהיא אומרת לא הפלתי כלל ולכן מה שנראה לתרץ בעיקר קושייתו או דחזקה זאת דלא משוית אשה נפשה לעקרה הוי חזקה אלימתא ולא אמרינן בזה מגו במקום חזקה ועיין בש"ך לחו"מ סימן פ"ב בדיני מגו אות י' שאין כל החזקות דומות זו לזו או דיש לומר דודאי אין רצון הבעל לבטל מפו"ר לגמרי רק דעתו להמתין עד זמן מה אולי תלד עוד ולכך אמר דהפילה בזמן למען יוכל להמתין עוד י' שנים מזמן ההוא ואם לא תלד אז יגרשנה ולפי זה אין רצונו לטעון טענת עקר דא"כ לעולם לא יוכל לגרשה דהא טוען עקר הוא וזה אין רצונו לבטל לעולם מפו"ר ועוד דלפי מ"ש הרשב"א ביבמות דמיירי דהקול כדבריה א"כ לא מהני מגו דלא אמרינן מגו לאכחושי קלא.

ובכל

זה משביעה היסת וכו'. עיין טעם שבועה זו במ"מ. והכ"מ כתב הרי זה דומה למוציא שטר על חבירו והלה טוען קבעת לי זמן דנשבע ונוטל והוא הדין כאן עיי"ש ואם באנו למדה זו הרי זו שבועת המשנה דהטוען טענה על השטר ובעל השטר נוטל בשבועה הוא שבועת המשנה כטוען השבע לי וכאשר האריך הש"ך בחו"מ בכל דוכתי דאין היסת גבי נוטל וא"כ למה כתב הרמב"ם היסת. ולכן נראה דאין השטר עומד לטענה זו והוי כטוען טענת אמנה דאינו נאמן נגד השטר רק דאחר שפרע הא יש לו עליה טענת ממון דכתובתה מאתים ואם הוא מקיים אותה אין לה רק כפי טובת הנאה שאם תמות שיורש הוא ואם תתאלמן או תתגרש תגבה כתובתה וא"כ הכתובה כל זמן שהיא תחתיו אינה שוה רק חמשים והוא נתן לה ע"י גט כל כתובתה וא"כ בזה העודף על טובת הנאה יש לו תביעת ממון בברי וכאותו שאמרו במסכתא מכות דף ג' ע"א מעידין אנו באיש פלוני וכו' והלא בין היום ומחר סופו ליתן לה כתובה וכו' דשמין כמה כתובה שוה בטובת הנאה והמותר מחויבים העדים זוממין לשלם מכיסם דהרי הוא ממון גמור וא"כ אף כאן הבעל תובע ממון גמור והיא מכחשת ותשבע היסת כשאר תביעה ואין זה דומה להטוען נתת לי זמן כמ"ש הכ"מ דהתם מחויב לשלם עכ"פ כשהגיע הזמן וא"כ אם כבר הקדים ופרע קודם הזמן אין לו תביעה על הנתבע משא"כ בכתובה דאפשר להיות דלא יגיע כלל לכלל פרעון וא"כ אומדין בטובת הנאה והשאר שמשלם יותר הרי הוא ממון גמור ויכול להשביעה כשאר תביעת ממון וזה נכון ופשוט.

הוא

אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי שלושה נאמנת. בנימוקי יוסף סוף פרק הבא על יבמתו משמע דדוקא שאינה תובעת גירושין אבל כשתובעת גירושין יש לחוש דעיניה נתנה באחר ומסתבר דבריו דכיון דהוא בתוך עשר שנים וא"כ כל אשה אשר תתן עיניה באחר תערים לומר דהפילה שלשה פעמים דהאשה האומרת טמאה אני לך ברצון חוששין שמא עיניה נתנה באחר ולא אמרינן דנאמנת דלא תחזיק עצמה ברשעה ושית זונה נצורת לב וא"כ דוחק לומר דבשביל דלא תחזיק עצמה מפלת נפלים לא תתן עיניה באחר דיותר מסתבר דנח לה להחזיק עצמה בחזקת מפלת משתחזיק עצמה לזונה וסוטה שזינתה ברצון ובפרט דהא דהוחזקה למפלת נפלים אין לה ריעותא בחזקה דהא מותרת להנשא לאחר ואמרינן דהמניעה והסיבה הוא מבעל משא"כ בזינתה תחתיו דהכל תלוי בה בכל אופן וזהו נראה דעת רש"י דכתב ביבמות דף ס"ה ע"ב על הא דאמרינן הוא אומר הפילת תרי והיא אומרת תלת דמהימנת וכתב רש"י ולא שהיא תובעת גירושין אלא עלינו לכופו וכו' הרי דלשונו ברור מילולו דדוקא שאינה תובעת גירושין אבל בתובעת גירושין לא מהימנת ונכון הוא בסברא כמ"ש וכן יש להורות ועיין בחידושי רשב"א ליבמות.

טו

האשה

שבאה לבי"ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינין פשרה וכו'. נחלקו רבותינו בפירושו הרשב"א והמבי"ט ומהר"ם אלשקאר פירשו דס"ל לרמב"ם דבטוענת אין לו גבורת אנשים דאינה נאמנת כפירוש הירושלמי סוף נדרים על מה דתני במתניתין שמים ביני לבינך דלמשנה אחרונה יעשה דרך בקשה וכן הביא המרדכי סוף קידושין בשם ר"ת דבטוענת אינו יכול אינה נאמנת דלא דמיא לאומרת גרשתני דנאמנת דהתם אתי הגט מידו לידה ואינה מעיזה. ולדבריהם קשיא א"כ מה אמרו בסוף מסכת נדרים דלא דמי הך דמשנה אחרונה באומרת שמים ביני לבינך לטוענת גרשתני משום דיודעת דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ מעיזה משא"כ בגרשתני ולשיטת ר"ת הא אפילו במידי דקים ליה לבעל ולא אתי מידו לידה אינה נאמנת דמעיזה וצ"ל דהנה במסכת כתובות דף כ"ג ע"א פליגי אמוראי בהא דנאמנת באומרת גרשתני אי דוקא בפני בעלה אינה מעיזה או אפילו שלא בפני בעלה וזה ודאי אי אמרינן דאין אשה נאמנת לומר גרשתני אלא בפני בעלה אבל שלא בפני בעלה מעיזה א"כ צ"ל הטעם דאין לה העזה לומר בפניו דבר של שוא ולזה אפשר לומר דוקא מה דמגיע מידו לידה בזו אינה מעיזה לומר לו דבר שלא נעשה כלל אבל לומר דברים אחרים אף דהבעל מכיר בשקרה ויקום בפניה כחשה יש לומר דמעיזה משא"כ אי אמרינן דאף האומרת שלא בפני בעלה נאמנת וא"כ על כרחך הטעם דחששה לומר דבר כאשר יתוודע לבעל יכיר בשקרה דהעזה ליכא כאן דהא הוא שלא בפני בעל רק על כרחך הטעם שאין אשה אומרת דבר כשיתוודע הדבר לבעל שמכחשת ואומרת שקר ולפי זה אף במילי דלא אתין מידו לידה נאמנת דהא ליכא כאן העזה בשום צד ואי משום דהבעל יכיר בשקרה גם בזה יכיר בשקרה ולפי זה הגמרא בעי לתרוצי מילתא דרב המנונא דלא תקשי ליה ממשנה אחרונה אף למאן דאמר בכתובות דמילתא דרב המנונא אפילו שלא בפני בעלה ולכך משני דלא קים ליה ביורה כחץ (ד) אבל למסקנא דקי"ל כרב המנונא דדוקא בפני בעלה אינה מעיזה א"כ שפיר יש לחלק כדברי ר"ת ואין כאן סתירה מדברי ירושלמי לבבלי דלמסקנא דקי"ל דוקא בפני בעלה אינה מעיזה הגמרא דידן מודה לדברי הירושלמי ואין כאן מחלוקת.

והנה הרא"ש סוף מסכת נדרים חידש חילוק אחר מסברא דנפשיה והוא דבטוענת גרשתני אם אין האמת אתה היא באיסור אשת איש כל ימיה משא"כ בטוענת השמים ביני לבינך דמקבלת גט מבעלה, ודרכו נסתרה מאתנו לומר טעם אחר מה דלא נזכר בגמרא והגמרא מחלק משום דקים לה ולא קים ליה ובימי חורפי הקשיתי דא"כ למה עקרהו חכמים במשנה אחרונה דברי משנה ראשונה מחשש דתתן עיניה באחר הוי להו לתקן שיגרשנה על תנאי אם האמת כדבריך הרי את מגורשת ואם לאו אין את מגורשת ואף היא שלא תהיה כל ימיה באיסור אשת איש תודה על האמת ואם אז אומרת שהוא כדבריה הרי היא מותרת להנשא לאחר כטוענת גרשתני דנאמנת להנשא לאחר מטעם הרא"ש ז"ל. ולכן היה נראה לומר הא דתקנו חכמים במשנה אחרונה דאינה נאמנת שמא תתן עיניה באחר לא לזה לבד חששו רק אף דעיקר החשש היה שלא תתן עיניה באחר מ"מ גם לזה חששו דלפעמים תהיה סניא ליה לבעל ותבקש לצאת מהבעל ולישב עגונה כעובדא דביתהו דרבי חייא במסכת קידושין דף י"ב ע"ב דהוי לה צער לידה ובקשה לצאת מר' חייא בטענה דקיבל אביה קידושין בקטנותה מאחר ואמר לה רבי חייא לאו כל כמינך וכו' והיינו מטעם משנה אחרונה כמ"ש הריטב"א ויתר מפרשים ואף דהיא ודאי לא נתנה עיניה באחר רק דביקשה להפקיע עצמה מבעלה ולישב גלמוד להמלט מצער לידה ואעפ"כ אמרו חכמים במשנה אחרונה דאינה נאמנת הרי דנתינת עיניה באחר לאו דוקא וא"כ בזה ליכא להאמין שלא תהיה באיסור אשת איש כל ימיה דהא אין רצונה ליקח איש אחר לכך אינה נאמנת.

ולפי זה באשה שאמרה לבעלה גרשתני יש תרי גוונא אי נאמנת להנשא לאחר כמ"ש הר"ן או שתהא אסורה לבעלה הכהן כפירוש רש"י וזהו דלהנשא לאחר בזו ודאי דשייך טעמא דהרא"ש דלא תהא באיסור אשת איש כל ימיה אבל בהך דתהא נאמנת לאסור עצמה לבעלה הכהן בזו ודאי יש לומר דלמא עילה מצאה להפקיע עצמה מבעלה הכהן ואינה מבקשת להיות מורדת מכמה טעמים ואמרה גרשתני ובאמת תהיה יושבת ולא תנשא לאחר ומהראוי לבלתי תהא נאמנת למשנה אחרונה ולזה צ"ל בגמרא דמ"מ נאמנת דאינה מעיזה כיון דקים ליה ובשמים ביני לבינך לא קים ליה ומעיזה וזהו כונת רש"י דפירש על מלתא דגרשתני אי מותרת לבעלה הכהן ולא פירש כפשטיה אי מותרת לאיש אחר כמבואר בגמרא דכתובות דף כ"ג עיי"ש אלא ודאי דס"ל לרש"י דלהנשא לאחר אין הנדון דומה למשנה אחרונה מטעם הרא"ש הנ"ל משא"כ לאסרה עצמה על בעלה הכהן הוא הנדון הדומה למשנה אחרונה ואין כאן טעם הרא"ש דיש לומר דתשב עגונה ולכך הרא"ש בפסקיו סוף מסכת נדרים דהאריך לפלפל אי הלכה כרב המנונא או כרבא ולענין לאסור על בעלה הכהן בזה פשיטא דאף דיש לנו ספק הלכתא כמאן פשיטא דיש להחמיר כרב המנונא ולאוסרה על בעלה הכהן רק כל עיקר הספק ברא"ש הוא אם יש לסמוך אדברי רב המנונא אף לקולא להתירה לאיש אחר ועל זה שפיר קאמר הרא"ש דבנדון הזה טעם אחר יש דלא תהא באיסור אשת איש כל ימיה ודברי הרא"ש נכונים לענ"ד.

והא לא קשיא בדברי הרא"ש דהא אף באומרת טמאה אני או שמים ביני לבינך היא באיסור אשת איש כל ימיה אי משקרת דהא כופין אותו לגרש למשנה ראשונה ואם משקרת א"כ הגט מעושה שלא כדין וגט מעושה שלא כדין פסול דמלבד דיש לומר דדין זה לא ברור לאשה כל כך אף גם דהיא סברה דבעלה יגרשנה מרצונו כיון דלדבריה אסורה לו וגם אפשר לדעת הרא"ש אין כופין בשוטים רק במילי וא"כ לא מיקרי גט מעושה שיהיה בטל לגמרי.

ולפי מה שכתבתי אין הטעם הרא"ש מספיק לתרץ הא דאינה נאמנת בטוענת דאין לו גבורת אנשים כמ"ש מהר"ם אלשקאר ז"ל וסייעתו רק הדרנא לתירוץ הראשון כמו שמחלק ר"ת בין אתא מידו לידה וההכרח שהיה לר"ת לחלק חילוק זה נראה דהוא מדאמרינן הוא אומר אפילת והיא אומרת לא אפילת נאמנת דמחזקת נפשה בעקרה לא מחזקת וכן הוא אומר אפילת תרי והיא אומרת תלת דמחזקת נפשה למפלת לא מחזקת וקשה למה ליה הך טעם הא במלתא דהבעל והיא יודעת אינה משקרת להעיז בבעלה ולכחש בו והוי כאומרת גרשתני דנאמנת ועל כרחך צ"ל במידי דלא אתא מידו לידה עבידי להעיז ולשקר בפני בעלה ולכך אצטרך לומר הטעם דלא מחזקת נפשה לעקרה ולמפלת נפלים (ה).

(ד) אמר המגיה אין להקשות אדברי הרב המחבר הא כתבו התוס' במסכת כתובות דף כ"ג ד"ה אית ליה דרב המנונא דאף למ"ד דלרב המנונא אפילו שלא בפניו אינה מעיזה היינו דוקא אם נשאת ואח"כ באו עדים אבל לכתחילה לא דהא רב המנונא דוקא בפניו קאמר והאי דסוף נדרים דפריך ממשנה אחרונה אהך דגרשתני ומשני דהיא קים לה וכו' אלכתחילה קאי דמותרת לינשא לאחר מ"מ בעינן לסברת הרב דלמ"ד שלא בפניו נמי אינה מעיזה על כרחך ס"ל דאינה משקרת בדבר שיודע לבעל דאל"כ לא היה מתירה אפילו בדעבד ואף גם דאמרינן שם בכתובות דרק אם התירוהו הבי"ד לינשא מותרת להנשא לכתחילה אף דבאו העדים קודם שנישאת.

(ה) אמר המגיה לכאורה דברי הרב המחבר סותרים אהדדי דלעיל הלכה י"ג בד"ה שם והיא אומרת וכו' רצונו להוכיח דהאי דהוא אומר אפילת תרי וכו' דמיירי שאינה תובעת גירושין דאל"כ הוי דומיא דאומרת טמאה אני לך דחוששין שמא עיניה נתנה באחר וכאן כתב דאי לאו סברת ר"ת דיש חילוק בין היכא שבא מידו לידה הוי קשיא לן דדומה לגרשתני כיון ששניהם יודעים הדבר אינה מעיזה ואינו דומה לטמאה אני לך שהבעל אינו יודע אבל באמת דברי הרב דלעיל דכתב דעל כרחך מיירי בלא תובעת גירושין מוכרחים מכח ממה נפשך דאי לא אמרינן סברת ר"ת רק דדומה לגרשתני דאינה מעיזה א"כ ליכא למימר הטעם דאינה מחזקת עצמה והשתא דעל כרחך דאינו דומה לגרשתני ומעיזה א"כ דומה לאומרת טמאה אני לך וחוששין שמא עיניה וכו' ולא מהני מה שאינה מחזקת וכו' ועל כרחך מיירי שאינה תובעת גירושין.

והנה לדעת מהרלב"ח וסייעתו וכן מוכח מהטור סימן קנ"ד דהעתיק הך לישנא דהרמב"ם ופוסק בטענת אינו יכול דנאמנת על כרחך ס"ל דמ"ש הרמב"ם בהך פסקא לשמש שימוש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד אין הכונה דטוענת אינו יכול רק דשימושו אינו כדרך כל הארץ דיש לו איזה חולי או סיבה שאין שימושו ראוי להוליד והוא דוגמת הך שאינו יורה כחץ מה דלא קים ליה לבעל אם משקרת או דהאמת כדבריה ולכך אינה נאמנת למשנה אחרונה וגם בירושלמי מפרש כמה דשמיא רחיקא מארעא כן תהא האי איתתא רחיקא מן האי גברא פירושו באופן הזה דכיון דלא יהיה לה זרע הרי כאן ריחוק דהזרע עושה קירוב והיו לבשר אחד ולפירוש הזה מדויק שפיר מלת תהא אבל לפירוש הראשון שאינו יכול מלת תהא אינו מדויק (ומיהו יש לומר דהוא לשון בתמיה כמדבר בעדה וכי אהיה רחוק מבעלי כמו שמים מארץ וכי על זה נכרת ברית הנשואין).

ולפירוש הזה קשה הך דמפלת דלמה לי הטעם דאינה מחזקת עצמה לעקרה ולמפלת תיפוק ליה שאינה מעיזה כיון שקים ליה לבעל כמ"ש לעיל וצ"ל לפירוש הזה דכי מהימנת ואינה מעיזה בבעלה היינו בגירושין דהוא העזה גדולה כמ"ש ר"ת דאתא מידו לידה או בטענת אינו יורה כחץ וכדומה דתתן דופי בבעלה היותו בעל מום ובזה אינה מעיזה בפני בעלה לשקר ולומר לו דיש בו מום כזה אי הוי קים ליה לבעלה אינה מעיזה על כן באומרת שאין לו גבורת אנשים נאמנת אבל בדברים שאינו חסרון בבעל והבעל והאשה מכחישין זה את זה מהיכי תיתי דנאמין לאשה יותר מבעל ולכך צריך חזקה דלא מחזקת נפשה עקרה ומפלת נפלים ולפי זה לא קשה מה שהקשו מהרלב"ח והש"ך בספרו המתואר גבורות אנשים ויתר הפוסקים דלדעת הפוסקים דס"ל דלהרמב"ם בטוענת אינו יכול דנאמנת וכן דעת הטור למה פסק באשה האומרת דבעלה אינו משמש עמה ומורד מתשמיש דאינה נאמנת ועיין במ"ש בזה ולפי מ"ש לא קשה מידי וברור דהיכא דאינו דבר דאתא מידו לידה ואינה מטלת דופי וחסרון בבעלה ודאי מעיזה ואינה נאמנת כלל וזה ברור ופשוט ולא קשה מידי.

והנה הרב הש"ך בספרו המתואר גבורת אנשים תמה על תשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן י"ב דתחילה כתב בטוענת אינו יכול דאף דאינה באה מחמת טענה דכופין להוציא דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה ובסוף דבריו בתשובה כתב והארכתי הרבה בפסקים והסכמתי שאין כופין אלא בבאה מחמת טענה והיכא דליכא למיחש דעיניה נתנה באחר על אחד מדרכים שכתבו בתוס' עכ"ל הדברים סותרין זה את זה ונדחק שם בספרו הנזכר דתחילה כתב הרא"ש לדינא דמסתבר ליה להלכה בדעת של תורה המכריע אך לבסוף כתב דלמעשה לא מלאו לבו לחלוק על רבינו חננאל דס"ל דאין כופין וכו' עכ"ל ואחר כל הדוחק הזה עדיין אינו מיושב הסתירה שיש בו מסימן י"ב על מה שכתב בסימן ב' שכתב אחרי שאינה באה מחמת טענה לית דין דלא מהימנא מטעמא דמשנה אחרונה שלא תהא נותנת עיניה באחר אבל אם היתה באה מחמת טענה ושואלת גט ולא כתובה היתה נאמנת אף למשנה אחרונה וכופין אותו להוציא וכו' עכ"ל מזה נראה ברור דלכך לא כופין כשאינה באה מחמת טענה לא מחשש רבינו חננאל דאין כופין בשוטים רק דלא מהימנא דשמא עיניה נתנה באחר הא אלו ברור לן דצדקה בדבריה היינו כופין אף בלי טענה וזהו דלא כרבינו חננאל ודלא כהבנת הש"ך בדברי הרא"ש דחשש הרא"ש לדעת ר"ח דלדעת ר"ח אף דנאמנת אין כופין.

על כן נראה לי דס"ל לרא"ש הא דאין כופין היינו משום דלמא משקרת ובסימן י"ב כתב הרא"ש ולענין כפייה היינו במקום דליכא לספוקי בנאמנת דילה דמיירי דאיכא רגלים לדבר דלא נתנה עיניה באחר ולא בא בסימן י"ב להשמיענו אלא לאפוקי מדעת האומרים דאף דהאמת כדבריה דאינו יכול מ"מ אין כופין אם אינה באה בטענה ולמדו מהא דאמרו אין כותבין אגרת מרד על ארוסה וכו' כמ"ש הרמב"ן בתשובה ולזה בא הרא"ש לשלול דעת ההיא וכתב ולענין כפייה ודאי הוא כמ"ש שכופין להוציא וכו' אבל לא נחית בדברים הללו לענין נאמנות דילה כי מיירי באופן דאיכא רגלים לדבריה דליכא לספוקי בעיניה נתנה באחר ולכך מסיים בסוף התשובה והארכתי בפסקי והסכמתי שאין כופין אלא בבאה מחמת טענה והיכא דליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכו' הרי דהיכא דליכא למיחש לנתינת עין באחר כופין אפילו בבלי טענה ונדון ההוא היה באופן ההוא דהיה רגלים לדבר ולא נחית הרא"ש בהך פלפולא אי נאמנת רק בגוף הדבר אי כופין על טענה זו ופשוט הוא.

איברא דגוף הדבר בתשובה סימן ב' קשה להבין דלמה בטוענת הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה לא מהימנא וחוששין שמא עיניה נתנה באחר ובבאה מחמת טענה לא ניחש לנתינת עין מאי שנא הך מהך וצ"ל כיון דהעזה היא לאשה לתבוע עניני אישות בפני בי"ד ואמרו חז"ל האשה תובעת בלב והיא תאמר לפני בי"ד לקבל גט מבעלה בשביל חמדת אישות הרי הוא בחזקת העזה וגם חזקה כי הך אין אשה מעיזה בפני בעלה אזדא לה וחיישינן דלמא משקרא משא"כ בטוענת בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה אין כאן העזת פנים ומדרך נשים צנועות וכשרות לטעון כן וא"כ העמיד אותן בחזקת כשרות ואין אשה מעיזה בבעלה לשקר בו ונאמנת וצ"ע.

והנה בשו"ע סימן קנ"ד סעיף ז' סתם בטוענת אינו יכול דאין לה אפילו עיקר כתובה [ו]באומרת גרשתני סימן י"ז סעיף ב' הביא הרמ"א ב' דעות אי נוטלת כתובה או לא ותמה הש"ך בספרו גבורת אנשים והבית שמואל סימן קנ"ד ס"ק י"ט דלמה סתם פה המחבר והרמ"א דמאי שנא זה מזה ונראה לומר לפי מה דמשמע במרדכי והגהת הרא"ש פרק אע"פ גבי חופת נדה דכתב וז"ל אם מת החתן בתוך ז' נקיים הואיל ולא בא עליה גובה מנה ומאתים מאירוסין הרי נראה דעתו דלכך גובה עיקר כתובה דלא תהיה אלא ארוסה אף ארוסה אית לה עיקר כתובה משא"כ לפי מה דפסק המחבר סימן נ"ה סעיף ו' והסכים עמו הרמ"א דכן נוהגין דארוסה לית לה כתובה א"כ חיבת ביאה בעינן ולית לה כתובה כלל ומכ"ש לפי מה שהביא המחבר סימן ס"א סעיף א' דעת הרמב"ם דחופת נדה אינה נשואה כלל הרי דחופה בלי חיבת ביאה אינו חופה כלל ולא הוית אלא ארוסה ולית לה כתובה וא"כ לפי זה אף דהאמת כדבריה דאינו יכול א"כ לא הוי לענין כתובה אלא ארוסה וארוסה לית לה כתובה וכמ"ש הפוסקים לענין תוספות ס"ל להרב המחבר והרמ"א לענין עיקר כתובה ג"כ. ואף שיש לפקפק דלמשמעות רוב הפוסקים כל הספק אי חיבת ביאה קונה הוא לענין תוספות דזה מוסיף לה מדעתו ועל זה יש לספק אולי דעתו רק על תוספות אי הוי חיבת ביאה משא"כ חופה בלי ביאה אבל עיקר כתובה אף דארוסה לית לה כתובה מ"מ כיון דכתובות נשואה מתקנת חכמים היא חכמים תקנו על כניסה לחופה ולא על חיבת ביאה כלל ולא נכנס כלל למקום ספק בדברי גמרא מ"מ הא הבעל יכול לטעון קים לי כרמב"ם ולרמב"ם אין כאן חופה כלל כיון דאינו ראוי לביאה כלל.

ועוד יש לומר דודאי בשלמא בטוענת גרשתני אין הבעל יכול לטעון לענין ממון להד"ם דהמדרש כתובה הוא כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך וא"כ אדעתא דהכי נתחייב לה מתחילה כשתטעון טענה שתהא מותרת בו להנשא לאחר שיחייב לה ליתן כתובה משא"כ בטוענת אינו יכול דצועק קודם גירושין אין אני מבקש לגרשה כדי שלא תהא רשאית להנשא לאחר ולא אהיה מוכרח ליתן כתובה וא"כ אף דאנו כופין אותו לגרשה מ"מ איך נוציא ממון בטענתה ומדרש כתובה אין מסייע לה דמעיקרא דדינא פירכא דהוא צועק אין אני מבקש להביא אותה לכלל מדרש כתובה כי אין רצוני לגרשה והבי"ד שכופין אותו על כך אין בידם לכוף על הממון ומזה הטעם אפשר פסק הטור דאין לה כתובה אף דהרא"ש בפסקיו סוף נדרים פסק בגרשתני דיש לה כתובה דלפי מ"ש יש לחלק בין טענת גרשתני לטענת אין לו גבורת אנשים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.