מחצית השקל/אורח חיים/תקכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקכז

(א) כ' מ"א כ' הר"ן כו' צריך אני להציע דברי הש"ס בקצרה תנן רפ"ב דביצה י"ט שחל בע"ש לא יבשל בתחלה בי"ט לצורך שבת אא"כ הניח מעי"ט ערובי תבשילין ואמרי' מ"ט צריך להניח ע"ת. אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ר"ל אם לא יניח ע"ת שמא ישכח ששבת אחר י"ט ויאכל הכל בי"ט ולא יהיה לו מה לאכול בשבת וע"י הנחת ע"ת יזכור ויברור גם לשבת מנה יפה ולא יאכל הכל בי"ט ורא"א כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשב' ק"ו דאסור מי"ט לחול ר"ל דירא' דאסו' לבשל מי"ט לשב' כ"א ע"י ע"ת משום דע"י שמניח ע"ת לשבת נראה דהתחיל להכין מעי"ט לשבת ואז מותר לגמור כל צורכי שבת בי"ט. אבל אי לא התחיל ע"י ע"ת מעי"ט היה אסור לבשל בשבת. ק"ו דאסור מי"ט לחול אפי' רק לגמור דהיינו שהתחיל מעי"ט אפ"ה אסור לחול. ובפסחים דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מי"ט לחול. רבה אמר אינו לוקה. דאמרי' הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי ליה אף ע"ג דלעצמו א"צ מה שאפה מ"מ הרי ראוי ליתנו לפני אורחים הבאים ור"ח אמר לוקה דל"ל הואיל כו' א"ל רבה לר"ח לדידך דל"ל הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת א"ל ומשום ע"ת שרינן אסור' דאורייתא. בתמי'. א"ל ר"ח מדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט. ורבנן הוא דגזרי בי' שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוהו רבנן ערובי תבשילין א"ל הכיר' ע"כ דברי הש"ס ופסקו רוב הפוסקים כרבה דא"ל הואיל. כ' הר"ן כו' דמדאורייתא אסור כו' היינו משום דדוקא ר"ח דל"ל הואיל הוצרך לו' דמדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט אבל לדידן דקי"ל כרבה דא"ל הואיל בלא"ה א"ש דמבשלים מי"ט לשבת ע"י ע"ת נשאר סברא חיצונה דצורכי שבת מדאורייתא אין נעשים בי"ט לולי טעמ' דהואיל וכן מוכח דרבה ס"ל דאין צורכי שבת נעשים בי"ט מן התורה דהא הקשה לר"ח ומשום ערובי תבשילין שרינן אסורא דאורייתא כנ"ל. ועוד הא קי"ל כרבה ריש ביצה דא"ל הכנה וביצה שנולדה בשבת אחר י"ט אסורה מן התור הואיל ומאתמול נגמרה. הרי דאפי' הכנ' דבידי שמים אסור מן התורה מי"ט לשבת ק"ו הכנ' דבידי' דהיינו אפיה ובישול דאסור מן התורה מי"ט לשבת ועמ"ש מ"א סס"ק זה בשם התוס ריש ביצה. מ"מ איסור' איכא. היינו כי היכי דלא תיקשי א"כ לרבה ל"ל עירוב תבשילין. לכן כתב דרבה לא אמר אלא ע"י הואיל ואינו לוקה אבל מ"מ אסור' איכא לכן בעי' ע"ת. וכתב התוס' בפסחים ד"ה רבה כו' שהקשו לרבה הא דאמרינן במס' שבת הר ד' חלות דבש בי"ט רא"א סופג מ'. וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות. אמאי לוקה לר"א וגם רבנן הוי מודו ליה דסופג מ"ס אלא דס"ל דדבש בכוורת לא מיקרי מחובר וליכא אלא שבות. ואמאי לוקה נימא הואיל:

ועוד דאמרי' אין י"ט מכין לשבת מן התור' היכי משכח' לה נימא הואיל ותי' דמשכחת לה ברודה סמוך לשקיעת החמה(וכן האי דערובין)דאפי' יבאו אורחים אין שהות ביום לאכלו עכת"ד. והביא מ"א דבריהם והם הצעה למ"ש מ"א סס"ק דאין לבשל ע"י ע"ת בי"ט סמוך לחשכה:

ומ"ש הרב"י דמבואר כו' הרב"י כ' כן ליישב דעת הרמב"ם שכ' וז"ל י"ט שחל ע"ש אין אופי' ומבשלים ביום טוב לשבת. ואיסור זה מדברי סופרים שלא יבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול. לפיכך אם עשה עירוב תבשילים כו' והבי' הרב"י בשם הג"מ שהרמב"ם פוסק כר"ח דס"ל מן התורה צורכי שבת נעשי' בי"ט אלא רבנן אסרוהו שלא יאמרו אופין מי"ט לחול דאי כרבה ס"ל הא לרבה מן התורה אין אופים מי"ט לשבת כנ"ל. ולמה כ' שהוא מד"ס ואי כונתו דמותר מן התורה משום הואיל אלא דמ"מ איסור דרבנן איכא כמ"ש לעיל בשם הר"ן. ע"כ לא אסרו רבנן משום גזרה שלא יאמרו אופין מי"ט לחול משמע דלחול יותר יש לאסור לאפות מלאפות מי"ט לשבת. ולכן גזרי' ואסרי' אפיה לצורך שבת אטו אפיה לצורך חול. ובאמת שניהם שוין. דבלי סברת הואיל שניהם אסורים מן התורה וע"י הואיל שניהם בין לחול ובין לשבת מותרים מן התורה:

וע"כ מטעם אחר אסרוהו חכמים. וע"ז כתב הרב"י דגם הרמב"ם ס"ל כרבה והא דכתב דמן התורה צורכי שבת נעשי' בי"ט:

אע"ג דרבה משמע דלכתחלה לא הוי ס"ל האי סברא מדא"ל לר"ח ומשום ע"ת שרונן איסור דאורייתא כנ"ל מ"מ לבתר דשמעה מר"ח הודה לו רבה. ולא מצינו בש"ס מחלוקת בזה:

כבר השיגוהו יש"ש דע"כ רבה ס"ל דמן התורה אין צורכי שבת נעשי' בי"ט וכנ"ל. ונ"ל שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ ליכא פלוגת' כו' ר"ל דגם דעת הרמב"ם לפסוק כרבה וא"כ ליכא פלוגתא בין הפוסקי' אי קי"ל כרבה או כר"ח. וכ"ע ס"ל דלרבה לולי טעם הואיל אין צורכי שבת נעשים בי"ט מן התורה:

וס"ל כמ"ש בעל המאור. וכמ"ש רמב"ן על דבריו כצ"ל. ור"ל לפמ"ש מ"א דגם הרמב"ם ס"ל כרבה וס"ל דאין צורכי שבת נעשים בי"ט מדאורייתא. א"כ מה זה שכ' הרמב"ם י"ט שחל ע"ש אין אופין כו' ואיסור זה מדברי סופרים כו' עז"כ מ"א דס"ל כבעל המאור ורמב"ן:

דבעל המאור אע"ג דמטעם הואיל מ"מ לכתחלה אסור מ"מ מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק אפי' לכתחלה מותר:

אלא הצריכו עירוב תבשילין מטעמ' דרבה כדי שיברור מנה כו'. ומשמע מדבריו דלטעמיה דר"א כדי שיאמרו כו' ק"ו לחול. ל"ל הכי דא"כ טעמא דעירוב תבשילין משום דלולי עירוב תבשילין יש לגזור שמא יאפה מי"ט לחול. הא הוי גזרה לגזר' דהא מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק יש להתיר אפי' לכתחלה אלא דגזרי' שיאפה מי"ט לחול והא גם אם יאפה מי"ט לחול ליכא כ"א איסור דרבנן דהא א"ל הואיל ומשמע דע"כ ר"א כר"ח ס"ל ול"ל הואיל אבל רמב"ן כ' דאפי' לר"א י"ל דס"ל כרבה ומי"ט לשבת אפי' לכתחלה מותר מן הדין דהוי כשעת הדחק אלא דגזרי' שלא יאפה לחול. ואע"ג דהוי גזרה לגזירה מ"מ מצינו כמה פעמים היכי דהגזירה קרובה גזרינן גזרה לגזרה והאריך ע"ש. א"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דמטעם הואיל יש להתיר לכתחלה מי"ט לשבת דהוי כשעת הדחק ואעפ"כ הצריכו חכמים עירוב תבשילין כדי שלא יאפה מי"ט לחול ואע"ג דהוי גזרה לגזרה צ"ל דס"ל בזה כהרמב"ם דכה"ג גזרו גזרה לגזרה ובזה א"ש מ"ש ואיסור זה מדברי סופרים שלא יבשל מי"ט לחול:

וא"כ אסור כו' ר"ל דלפמ"ש מ"א דלכ"ע לא קי"ל כר"ח אלא דלצורכי שבת אין נעשים בי"ט מן התורה:ועל ערובי תבשילין גריד' אין להתיר לבשל מי"ט לשבת וכדא"ל רבה לר"ח ומשום עירוב תבשילין שרינן איסור דאורייתא אלא דמתירים ע"י ע"ת דגם לרבה ליכא איסור תורה דהא אמרי' הואיל. וא"כ סמוך לחשכה דל"ל הואיל וכמ"ש לעיל בשם תוספות דפסחים אין להתיר משום ע"ת גריד' דאורייתא ולא שרי אלא ע"י הואיל כצ"ל:

ואע"ג שהתו' כ' ריש ביצה כו' וז"ל אך תימ' הואיל והכנה דאוריית' האיך אופים מי"ט לשבת וכ"ת ע"י ע"ת וכי אתי תקנת' דרבנן לעקור הכנה דאוריית. ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דא"ל הואיל כו':

ואפי' לדידן ניח דכל דבר אפיה ובישול ל"ש בי' הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם כו' עכ"ל. הרי שכ' דאפיה ובישול כיון דהוי בעולם ל"מ הכנה ומותר אפי' בלי הואיל. דהא כ' ואפי' לדידן כו' ע"כ כוונתם דהתו פוסקים כר"ח דלא אמרי' הואיל ולא קי"ל בהא כר"ח דמן התורה צורכי שבת נעשים בי"ט דהא דקי"ל בזה כרבה דא"ל הכנה מי"ט לשבת אסור מן התורה. וא"כ נתיר איסור תורה דהיינו הכנה ע"י ע"ת ולזה כ' דאפיה ובישול ל"מ הכנה ואין בו איסור תורה ומותר ע"י ע"ת:

א"כ אפי' סמוך לחשכה דל"ל הואיל ראוי להתיר משום ע"ת גריד' כיון דאפיה ובישול ליכא איסור תורה מי"ט לשבת דלא הוי הכנה גמורה:

לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל כו' ר"ל דהתוס' לא חדשו סברא זו דבאפיה ובישול ל"מ הכנה אלא מהכרח קושייתם לשיטתם דס"ל דלא קי"ל כרבה דא"ל הואיל. וכיון דקי"ל כרבה דא"ל הכנה וצורכי שבת אין נעשים בי"ט מן התורה משום הכנה לזה הוצרכו לחדש באפיה ובישול ל"מ הכנה. אבל לדעת הפוסקי' וכדקי"ל כרבה דא"ל הואיל בלא"ה לק"מ ושפיר אופים ומבשלים מי"ט לשבת ע"י ע"ת. וכיון דאין הכרח מה"ת לחדש דין חדש דבאפיה ובישול ל"מ הכנה אדרבה נשארה סברא חיצונה דהוי הכנה וא"כ שוב אין להתיר אפיה ובישול מיו"ט לשבת ע"י ע"ת גרידא כ"א בצירוף דא"ל הואיל. ובלא"ה דברי התוספות תמוהים ר"ל דהא קושית התו' היא קושית הש"ס רבה לר"ח במס' פסחים. אע"כ עיקר כונתם למ"ש לבסוף ואפי' לדידן דל"ל הואיל וא"ל הכנה דרבה כו' ר"ל דל"ל צורכי שבת מן התורה נעשים בי"ט:

וכמ"ש מהר"ם לובלין שם א"כ תיקשי מאי מקשה רבה לר"ח לדידך כו' וכי משום ע"ת שרינן איסור דאוריית' והא אפי' לרבה דס"ל צורכי שבת אין נעשי' בי"ט מן התורה משום הכנה מ"מ באפי' ובישול דלא הוי הכנה גמור' ליכא איסור תורה:

אבל אנן קי"ל כו' חוזר אדלעיל שכ' שהתוס' לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל וע"ז כ' אבל אנן קי"ל כרבה דא"ל הואיל אפי' בישול ואפיה הוי הכנה ואין לסמוך על ע"ת גרידא אלא בצירוף הואיל א"כ סמוך לחשכה דל"ל הואיל אין לסמוך על ע"ת גרידה ואסור לבשל:

מקדימים כו' כדי שלא יבשלו לצורך שבת סמוך לחשכה:

(ב) (ס"ק ב) דייסא נ"ל דאפי' כו' כ"מ בגמ' כו' דאי' דף ט"ז אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא ופריך מ"ש פת דלא משום דבעינן מידי דמלפתי. ופת לא מלפתי. והא דייסא נמי לא מלפתי דאר"ז הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ור"ל שמלפתים פת עם דייסא) ואר"נ בריה דר"ז משמיה דאביי מערבים בדייסא אלא מידי דלא שכיח בעינן ופת שכיח ודייסא לא שכיחא א"ד אבל פת לא מ"ט אילימא מידי דלא שכיח בעינן והא דייסא לא שכיח ואר"נ בריה דר"ז משמיה דאביי אין מערבים בדייסא אלא מידי דמלפת בעי' ופת ודייסא לא מלפתי ופסקו הפוסקים כלשנא בתרא דבעי' מידי דמלפת ומ"מ מוכח מלשנא קמא דמידי דמלפת היינו מה שכל העולם מלפת בו אבל אם פרטיי' מלפתים בו ל"מ ובטלו דעתן דאל"כ מאי פריך ללשנא קמא והא דייסא דלא מלפתי ואפ"ה אמר אביי דמערבים בדייסא והא אביי בבבל היה דשם מלפתי' ולדידהו אמר דמערבים בדייסא דהא הם מלפתים בדייסא ולהכי קרי ליה ר"ז טפשא דאכלי נהמא בנהמא אע"כ דגם בני בבל בטל' דעתן ואפילו לדידהו ל"מ מידי דמלפת ובזה לא מצינו דלשנא בתרא חולק:

רש"י כ' כו' שהוא מוכחא מלתא כו'. ר"ל שרש"י כ' אהא דאמרי' פת לא מלפתא וז"ל הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל. וכ' מהרש"א וז"ל אין פי' שהרי הוא בכל יום ושכיח. דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתים ולא שכיח. אלא ר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת:

ומוכח מלתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתי עשוי בכל יום בחול ואינו עשוי לשבת. מיהו לא שכיחא היא עכ"ל:

(ג) (ס"ק ג) כבוש. פירש"י כו' ואזיל לטעמיה ר"ל דרש"י ס"ל דל"מ כבוש אלא בחומץ. הובא בטי"ד בב"י ר"ס ק"ה ע"ש:

בדבר לח אפי' במים דלא כרש"י עבב"י כו' אבל במליח כו' ר"ל דהרב"י כתב ליישב דברי הטור שלא העתיק דמערבים בכבוש. משום דס"ל דכבוש הוי אפי' במים. וכיון דקי"ל דגים קטנים מלוחים אין מערבים אא"כ נתבשלו ה"ה דאין מערבים בכבוש דהא מלוח היינו כבוש. ונדחה ברייתא דמערבים בכבוש מהלכה עכת"ד הרב"י:

וע"ז חולק מ"א דניהו דבמליח אין מערבים כמ"ש בש"ע אפי' דגים קטנים שהדיחן במים חמין כו' והן קולייס האוספני' כמ"ש הרב"י והם מלוחים לכן הדחתן במים חמין זהו בשולן. אבל אם לא הדיחן אין מערבים בהם. מ"מ בכבוש מערבים. דמליח גרע מכבוש. דהא אמרי' בחולין דף צ"ז מליח ה"ה כרותח דצלי וכבוש כמבושל. וא"ל ניהו דמליח לא הוי כמבושל מ"מ ה"ה כצלי. וכמו דמערבים בצלי ראוי להתיר לערב במלוח כמו דמערבים בכבוש לפי שהוא כמבושל. לזה י"ל דהא במשנה קתני דבעינן תבשיל וכן בברייתא אסמיך לה ר"א אקרא דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. מכאן אר"א אין אופים אלא על האפוי ואין מבשלים אלא על המבושל. ולא הוזכר לא במשנה וברייתא וקר' צלי כ"א בישול. ואעפ"כ יוצאים בצלי. דצלי בכלל בישול. דגם צלי מיקרי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכמ"ש התו' בחולין דף צ"ו ע"ב. אבל מליח ניהו דהוי כרותח דצלי מ"מ לא מצינו דנקרא מבושל. ואינו בכלל תבשיל המוזכר בקר' ומשנה וברייתא אולם בתשובת ה"ה חכם צבי סי' ק"ל הסכים עס הרב"י דמליח וכבוש דיניהם שוה ובדיעבד אם הניח ע"ת במליח או בכבוש יוצא. אבל לכתחלה אין לערב לא במליח ולא בכבוש. אא"כ הוא שעת הדחק מותר לכתחלה לערב בכבוש או מליח רק שלא יברך רק יאמר נוסח של ע"ת בדין יהא שרי כו':

כדי שיתנו כו'. דזהו שיעור כבישה בחומץ וציר:

עבי"ד סי' ק"ה דזהו דעת הרב"י שם. אבל הש"ך חולק וס"ל דוקא בציר סגי בשיעור זה. אבל בחומץ בעי' שיעור כבישה מעת לעת. ומ"א כ' לעיל סי' תמ"ז ס"ק כ"ח שיש חילוק בין חומץ יין חזק דסגי בשיעור כדי שיתנו מים כו' אבל בחומץ יין שאינו חזק או חומץ שכר בעי' מעת לעת:

(ד) (ס"ק ד) פירות כו' ומיהו במ"מ כו' שכ' פ"ו מהל' י"ט דין ג' ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא. וכ"ש פירות דלא עכ"ל משמע הא דכ' אבל פירות כ"ש דלא דהטעם משום דלא מלפתי דומי' דאיסור פת. ואי ס"ד דמיירי בפירות היין. ת"ל בלא"ה אין מערבים בהן דהא בעי' תבשיל אע"כ מיירי במבושלים ואפי' הכי אין מערבין בהן. דבמקומו של המ"מ לא היה דרכן ללפת בהן:

(ה) (ס"ק ה) עדשים כו' דוקא אם אין לו כו' ודייק לה היש"ש מדאמרינן בגמ' סומך עליהן משום ע"ת וכ"ה לשון ש"ע ולא אמר מערבין בהן (ועיין בט"ז מ"ש) והטעם דאסור לכתחלה משום ביזוי מצוה:

וצ"ל דוקא במקום שמלפתים בעדשים דאל"כ אפי' להניח תבשיל של עדשים אסור כ"ש בשיורי עדשים:

(ו) (ס"ק ו) ששכח כו' וצ"ע דבסי' ק"ה ס"ח. שכתב שם הא דקי"ל שגג או נאנס ולא התפלל יש לה תשלומין בתפלה הסמוכה לה. אבל הזיד ולא התפלל אין לה תשלומין. וכתב שם מי שלא התפלל כו' מפני שהיה סבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמר אותו עסק שמתעסק בו ובין כך וב"כ עבר הזמן (והיינו על ידי שכחה) מיקרי שוגג ויש לו תשלומין. ודין זה הובא בב"י בשם נ"י שכתב בשם רמ"ה פרק כיצד הרגל. שלמדוהו מהא דאמר רבא שם היה אבן מונח בחיקו ונפלה והזיקה פטור מד' דברים. וכתב הרמ"ה הטעם דמה שהניחו תחלה בחיקו לא מיקרי תחלתו בפשיעה דהא אפשר לשמור האבן. ומה שנפלה אחר כך על ידי שכחה והזיקה זה מיקרי אונס. ומזה למד גם ענין תפלה הנ"ל. הרי דבין לענין איסור ובין לענין ממון שכחה אונס מיקרי ולא פשיעה. ועמ"ש מ"א שם:

(ז) (ס"ק ז') ואבד ולא אמרינן כו' בא ליישב דלא תיקשי פשיטא. הא אפי' לא הניח כלל דהיה מקום קצת לומר דיש לקנסו. אפ"ה אם לא היה מזיד רשאי לסמוך על גדול העיר כ"ש מי שעשה כתיקון חכמים ונאבד דיש לו לסמוך על ג"ה. לזה תי' דהוי ס"ד להיפך דמי שהניח ואבד גרע דהרי גילה דעתו כו' וכ"ה בב"י:

(ח) (ס"ק ח) שאינו כו' אבל בר בי רב. ר"ל אפי' לא ידע שמחוייב כ"א לערב כו' מ"מ נקרא פושע דשגגת תלמוד עולה זדון. דה"ל ללמוד כ"ה שם:

(ט) (ס"ק ט) התנה עליו והניח ע"ת. וכתב שם הטעם דהא ר"א נתן טעם לערובי תבשילין כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מעי"ט לבשל לשבת והיינו מה שהניח ערובי תבשילין הוא ההתחלה לבישול שבת כ"ש שאין אופין מי"ט לחול אפי' התחיל מעי"ט. וכיון שהוא חוץ לתחום המערב איך יוכל לסמוך על המערב. ואיך נאמר דהתבשיל שהניח המערב הוא התחלה לבישול של שבת. הא א"א לבא שמה ולאכול ערובי תבשילין בשבת. לכן בעי' שהניח עירובי תחומין ע"ש:

(י) (ס"ק י) סומכים כו' א"צ להודיעו עס"ז ר"ל שלא תטעה מ"ש רמ"א סומכין עליו כוונתו שכ"א יוכל לסמוך עליו לכתחל' כיון דדרכו בכך. עז"כ מ"א דליתא. דודאי הסומך עליו לכתחלה מיקרי פושע וכמ"ש סעיף זה. ומה לו אם הגדול דרכו בכך או לו. אלא רמ"א קאי ע"ד המחבר שכתב או נאנס דסומך על הגדול וא"צ דעת מי שהניחו בשבילו. רק קודם שיבשל אותו שנאנס צריך הגדול להודיעו ומשמע כ"ז שלא הודיעו אסור למי שנאנס שיבשל לשבת. ואין לסמוך על הגדול שודאי הניח והתנה על כל בני העיר דהא מצוה על גדול שיערב בשביל כל בני העיר. ע"ז כתב רמ"א ואם דרך הגדול כו' סומכים עליו בסתמא ר"ל מי שנאנס אין צריך להודיעו ומותר לסמוך על הגדול שמסתמא הניח כיון דדרכו בכך:

(יא) (ס"ק יא) המערב כו' אעפ"י שמעלה לה מזונות הן אם נותן לה מעות והיא לוקחת לעצמה לחם ובשר וכל צורכי אכילה ממעות שנותן לה הבעל. ובין שהבעל נותן לה קמח ובשר וצורכי אכילה יהיא מבשלת לעצמה ואוכל' בפני עצמה. כיון שאינה אוכלת מתבשילי בעלה צריכה לערב לעצמה ואינה יוצאת בעירוב בעלה. וג"כ מטעם המבואר בס"ק ח' כיון דנתן ר"א טעם לע"ת שיהיה נראה שלא הותר לבשל ביו"ט לצורך שבת. כ"א ע"י הואיל שהתחיל לבשל לצורך שבת מעי"ט. ואיך שייך לומר לגבי אשה שאוכלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילי בעלה. שהע"ת שהונח הוי לגבי האשה שהתחיל' לבשל לצורך שבת מעי"ט דהיינו העירוב תבשילין הא הוא אינה רשאי לאכול מן העירוב תבשילין. אבל ודאי שאר בני בית האוכלים על שלחן בעל הבית אע"ג שלפעמים מבשלין תבשיל א' משלהם ולא משל בע"ה מ"מ יכולים לסמוך על ע"ת דהא עכ"פ יכולים לאכול מן הע"ת דהא אוכלים משל בע"הב וא"כ לגביהו שפיר הוי ע"ת כהתחלה לבשל לצורך שבת מעי"ט:

ול"ד לע"ח. שכתוב בסי' ש"ע סעיף ו' דאשה המקבל' פרס מבעלה אינה אוסרת וא"צ ע"ח לעצמה. וכ"ה בסי' שס"ו סעי' י' וע"ש במ"א ס"ק י"ח. בעד האלמנות. אורחא דמילתא נקט שהאלמנות אין להם דירה בפני עצמו ודרין אצל אחרים. מ"מ אין יכולים לסמוך על ע"ת של בע"הב לפי שאין אוכלים משל בעה"ב וכנ"ל לכן באינ' יודעת מזכה להם בעה"ב הע"ת ומניח ע"ת גם בשבילן. אבל היודעות צריכות לערב לעצמן. ואין יכולים לסמוך על מה שזיכה להם כמ"ש בסעיף ז':

(יג) (ס"ק יג) א"י לבשל כו'. ודאי חול מדאורייתא דהא ידעינן דיומא קמא עיקר ונוהגים קדושה גם ביום שני משום מנהג אבותינו. ועוד דשבות קרובה כו' ושבות דהכא (רחוקה) היא. כמ"ש מ"א ר"ס זה כיון דקיי"ל מדאורייתא צורכי שבת אין נעשי' בי"ט. וא"כ משום ע"ת אין להתיר איסור דאורייתא. אלא דקי"ל כרבה דא"ל הואיל. ואעפ"כ איסור דרבנן איכא וכמ"ש שם מ"א והאי איסור דרבנן התירו חז"ל ע"י ע"ת היינו דוקא שבות קרוב' התירו דהיינו לבשל בי"ט שהוא קרוב לשבת דהיינו ביום ו'. אבל שבות רחוקה דהיינו לבשל ביום ה' דהשבת רחוק לא התירו שבות היכי דאפשר לבשל בקרוב דהיינו ביום ו'. ואע"ג דבר"ן ומ"מ שהזכירו טעם זה לא כתבו לשון שבות קרוב' כו' אלא שבת קרובה כו'. (וע' בספר ח"מ) מ"מ היינו הך. ור"ל לשבת קרובה התירו שבות ולא לשבת רחוקה:

וכדאיתא ס"פ ט"ו דשבת זה הוסיף מ"א מדעתו ואינו כתוב בר"ן. וכוונת מ"א דאמרי' שם. דכמו שבכל ע"ש היו תוקעים להודיע שנכנס יום השבת ואסורים במלאכה. ה"ה דהיו תוקעים בי"ט שחל בע"ש אע"ג דבי"ט ג"כ אסורים במלאכה. מ"מ היו תוקעין להודיע שיום השבת אסורים אפי' במלאכה שמותר בי"ט. כגון מלאכת אוכל נפש. אבל אם חל יה"כ בע"ש לא היו תוקעים בכניסת שבת דהא אין בין יוה"כ לשבת כו'. ופריך מ"מ ליתקע כי היכי דלידע דשבת חמור מיוה"כ. דיוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה פירש"י לנתק מן ירק תלוש העלין מן הקלחים כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן בלילה(וע' לקמן סי' תרי"א במ"א ס"ק ב) א"ר יוסף אין דוחין שבות להתיר. פרש"י תקיעת שופר שבות היא. וקאמרת דלדחי' להודיע היתר בקניבת ירק (ור"ל דבשבת אסור קניבת ירק מלתא דפשיטא. דהאי טעמא דמותר ביה"כ כמ"ש להבא לא שייך בשבת) אין דוחין שבות להודיע היתר. ורב ששת ברי' דר"א אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו (ופרש"י לעולם דוחין שבות להתיר אי הוי מבעי לן האי היתר האידנא אבל השתא דלא מיבעיא לן קניבת ירק ביו"הכ שחל בע"ש. שהרי בשבת לא יבשלם. ולא הותר כ"א שיהיו מוכנים במוצאי יה"כ) ולא תהיה תקיעה זו כ"א להודיענו היתר בשנה אחרת כשיחול יה"כ באמצע שבוע לא התירו. דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב. ולא לצורך דבר רחוק ופריך ושבות קרובה התירו. והתנן יו"ט שחל בע"ש כו' י"ט שחל במוצאי שבת אין תוקעים. ואמאי ליחקע כ"ה דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר (וה"ה כל מלאכת אוכל נפש) אלא מחוורת' כדר' יוסף עכת"ד הגמ'. וא"כ ניהו דאדחי תי' דר"ש ברי' דר"א דס"ל דאפי' להתיר התירו שבות קרובה. אלא אמר' להתיר לא התירו שום שבות אפי' קרובה. אבל סברתו אמת דשבות לאסור דהתירו היינו דוקא שבות קרובה. כי בזה לא נדחה סברת ר"ש בדר"א. וע' בפסחים דף מ"ז ע"א ובספר ח"מ בשעת ערובו וזה לטעם שני כצ"ל ר"ל לטעם שני דשבות רחוקה לא התירו. י"ל דוקא באפשר לתקן ע"י שבות קרובה דהיינו לבשל בי"ט שני. וא"כ כה"ג דא"א לבשל ביום שני הותר גם שבות רחוקה:

דנדון דהכא אינו ממש דומיא דהאי דמס' שבת דשם אפי' א"א ע"י שבות קרובה מ"מ לא הותר שבות רחוקה. דאפשר לחלק בין הכא להתם:

אבל נטעם ראשון אסור כצ"ל. ר"ל לטעם א' משום די"ט שני מן התורה חול:

לכתחלה כו' הוא ס"ק חדש. וקאי על מ"ש בסעיף י"ד דלכתחלה לא יסמוך עליו לי"ט אחר. והיינו אם מניחו ערב פסח כדי לסמוך עליו גם בשבועות הבא אחריו זה אסור לכתחלה עז"כ מ"א דה"ה אם מניח רק ליום טוב אחד אלא שמקדים להניחו איזה יום או יומים קודם י"ט אסור לכתחלה. וטעם אחד לשני הדינים מ"ש רמ"א ומ"ש מ"א דאנו מחמירים כשני הטעמים שנתנו להנחת ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. דרבא אמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ורא"א כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' א"כ לרבא אם מניח ע"ת בערב פסח כדי לסמוך בעצרת הבא אחריו מ"מ יש לחוש בעצרת ישכח ולא יזכור מן ע"ת שהניח ע"פ ולא יברור מנה יפה לשבת וכמ"ש הרא"ש וכן אם מקדים להניחו קודם עי"ט איכא למיחש שבעי"ט ישכח שהניח ע"ת ולא יברור מנה יפה לשבת:

(יד) (ס"ק יד) נאכל כו'. אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום כמ"ש ס"ב דבדיעבד סגי בתבשיל לחוד:

אין צריך לערב עיין סעיף כ"ב יש"ש. ר"ל דלא תימא דהוי כלכתחלה. כיון דאפשר להניח ע"ת ביום ראשון על תנאי כמ"ש סעיף כ"ב. לזה כ' דא"צ וסיים יש"ש הטעם וז"ל מאחר שדעת הרמב"ם שלא להתנות האידנא כלל הובא בטור בסי' תקכ"ח (וטעמו כיון דבקיאים בקביעא דירח'. וידעינן דיומא קמא יו"ט ושני חול אלא משום מנהג אבותינו קבעו חז"ל לעשות גם בשני יום טוב והיינו מתורת ודאי ולא מתורת ספק וא"כ איך יתנה אם היום קדש כו' וכן למחר. הא ידע שיום שני חול ועיין במ"מ שס פ"ו מהל' י"ט שהאריך בטעס זה) וניהו דלא קי"ל כוותיה כו' מ"מ לכתחלה בלא צורך למה כעשה כנגדו עכ"ל יש"ש:

(טו) (ס"ק טו) יכול כו' ומ"מ יניח אותו לל"מ משום הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ועשה בו גם מצות אחרות:

(יז) (ס"ק יז) להניחו לשבת אבל אסור להניחו לחול דדוקא להניחו לשבת שרי דהא בשלו בהיתר כשהי' ע"ת קיים:

והיה מותר לבשל לצורך שבת. אע"ג דנתכוין בשעת בישול לצורך י"ט. אין כוונה זו אוסרו דהא אפי' במערים ומבשל ואומר לצורך י"ט ואח"כ מניחו לשבת הי' מותר מצד הדין אלא דגזרו שכ"א יערי' ויתבטל תקנת חכמים שתקנו לערב ע"ת ובנדון דהכא דליכא הערמה מותר להניחו לשבת ולבשל עכשיו לצורך י"ט. אבל להניחו לחול ודאי אסור דהא לצורך חול ל"מ ע"ת. וכן אם עשאו לצורך י"ט ורוצה עכשיו להניח לחול הוי ודאי הערמ' ואסור:

(יח) (ס"ק יח) מותר כו.' וכדעת הרא"ש וכ"מ בגמ' כו' דאמרי' דכ"ב ע"ב אר"ה מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת א' ומבשלים לו קדרה א' ומדליקין לו את הנר וכ' הרא"ש וז"ל ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר א' כמו פת א' וקיתון א' אע"פ שלא פי' כן לכן נהגו כשמניחים ע"ת לו' ולאדלוקי כו' אע"פ שפירשתי לעיל שלא תיקנו ע"ת אלא לעיקר סעודה היינו שא"צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעוד'. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ"ל הרא"ש ואם כן ניהו דהרי"ף ורמב"ם חולקים בזה על הרא"ש. וס"ל דאפי' להזכיר א"צ כ"א דברים שהן עיקר סעודה דהיינו לאפויי ולבשולי מ"מ מודים להרא"ש אם לא עירב כלל אפי' להדליק נר אסור כ"א נר א' וכדדייק הרא"ש דמסתמא הדלקת נר דומי' דפת א' וקיתון א':

ועוד דלכתחלה כו' ר"ל אפי' תימ' כהב"ח דלהרי"ף והרמב"ם דמותר להדליק. מ"מ גם הב"ח מודה דלא קי"ל כוותייהו אלא שכתב לסמוך עליהם במקום מצוה. דהיינו נר שבת. לכן כתב מ"א דהא נר אחד מותר לכ"ע ויותר מנר אחד אין חיוב בשבת. ואף ע"ג דכל מה שמוסיף נרות הוי שמחה יתירה ושלום בבית יותר כמ"ש בסי' רס"ג סעיף ח' מ"מ אין זה כדאי לעבור ע"ד הפוסקים האוסרים:

(יט) (ס"ק יט) שיתן כו' במשיכה ולא בק"ס כמ"ש סי' ס"ו ס"ק ט"ו. והטעם דמשיכה אינו נראה כ"כ כמקח וממכר כמו ק"ס וניהו דאפי' ע"י משיכה אסור מ"מ לצורך מצוה התירו משא"כ ק"ס וכמ"ש המרדכי:

(כא) (ס"ק כא) המלאכות כי' וכ' הב"ח וכ"כ הט"ז ובתשובת הרא"ש כו' הוא בט"ז ס"ק י"א שכ' דאין לשחוט מי"ט א' לשבת כ"א בי"ט שני משמע עכ"פ דבי"ט שני מותר לשחוט לצורך שבת ואע"ג שבנוסח של הרא"ש ג"כ לא הוזכר לשחוט ואפ"ה התיר לשחוט:

ומ"מ נ"ל שטוב כו' ובס' ח"מ כ' שלא די במה שהשוחט מזכירו. אלא טוב שכל בעה"ב יזכרנו. דאל"כ אם יצטרך בעה"ב לשחוט. כיון דהוא לא הזכיר שחיטה הוי לדידיה השחיטה כאלו לא עירב. וא"כ גם אחרים אסורים לשחוט לו. דהא כל מה שאסור לו גם אחרים אין עושים לו כ"א כדי חייו. ואע"ג שכ' מ"א לעיל סי' תצ"ח ס"ק ט"ז דהאידנא אין נוהגים לשחוט בי"ט כלל. מ"מ נ"מ כשצריך לו או במסוכנת דכ' מ"א שם דיש להקל.

(כב) (ס"ק כב) אסור כו' כיון שא' י לבשל לעצמו כו' ר"ל כמו שאסור לבשל לאחרים בשבת כיון שא"י לבשל לעצמו. ה"ה לצורך אותו יום שהוא י"ט ג"כ אסור לבשל לאחרים כיון שאסור לבשל לעצמו לצורך היום כיון דהוא מתענה ואין לו צורך בו. כן אסור לבשל לאחרים אפי' לבו ביום:

ואין להתיר כו' כגון לאפות כו'. ר"ל הא דתנן בפסחים דף מ"ו כיצד מפרישים חלה בטומאה בי"ט של פסח דהיינו שהעיסה טמאה. וא"כ החלה ממנה אסורה באכילה אפי' לכהן ס"ל לר"א דלא יקרא עליה שם חלה עד שתאפה דאי יקרא עליה שם חלה לא יהיה שרי לאפותה דהא אסורה לכל והוי האפיה שלא לצורך ואם יניחנ' עיסה תחמיץ ויעבור על ב"י ור' יהושע ס"ל דקורא לה שם ולא יאפנה. ואפילו תחמיץ אין בכך כלום דהא לאו חמץ דידיה הוא אלא של כהן ומסיק הש"ס מ"ט דר"א הא שפיר קאמר ר"י. ומשני דר"א ס"ל דעובר בב"י על החלה כיון דאי בעי מתשל עלה והדרא לטבלה. והקשו רש"י ותוס' אם כן ה"ל לקרות עליה שם ולאפותה. אע"ג דחלה טמאה אסור'. מ"מ רשאי לאפותה משום דא"ב מתשל עלה. ויפריש חלה אחרת אם כן חלה הראשונה חזי' ליה. ותי' כיון דאפשר לתקן בלי הואיל והיינו שלא יקרא עליה שם למה נסמוך על הואיל. וגם באופה מי"ט לחול ק"ל כרבה דאינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כו':

מי שמתענה בר"ה כו' ל"ד ר"ה ה"ה שאר י"ט. אלא נקט ר"ה אורחא דמלתא דהרבה ב"א שדרכם להתענות בר"ה וכמ"ש סי' תקצ"ז:

דבזה מודה כו' ר"ל דבפסחים דף ס"ח ע"ב פליגי ר"א ור"י בקרא דפעם אחד כתיב עצרת תהיה לכם. ופעם אחד עצרת לה'. וסבר ר"א או כלו לה' דהיינו שילמוד כל היום או עבודת ד' אחרת. או כלו לכם. ור"י ס"ל דבעינן חציו לה' וחציו לכם וקי"ל כר"י. וא"כ בנדון זה שמתענה דא"י לקיים חציו לכם מודה ר"י דבעינן כלו לה'. וא"כ אינו רשאי לבשל לאחרים דהא באותה שעה מבטל מעבודת ה':

ולפי מ"ש כו' לא שרי לכתחלה כו' ר"ל א"כ לפ"ז א"צ לחלוקו של מהרי"ו בין היאיל דהכא ובין הואיל דחלה ודאופה מי"ט לחול כיון דאין לסמוך לכתחלה על הואיל כיון דמ"מ אסור' דרבנן איכא:

ומשמע מזה דאפי' משרתת (או אשה שיש לה בעל) דלא שייך גבה טעם השני כיון שצריכה לעסוק כל היום בעבודת ה'. אינה רשאי לבטל מעבודת ה' ולבשל לאחרים דהא המשרתת והאשה רשות אחרים עליה לעשות להם מלאכתן ולא ברצונה תלי' מלתא. מ"מ אסור' לבשל לבעה"ב שלה או אשה לבעלה משום טעם ראשון שכתב מהרי"ו:

שלא כמ"ש הלבוש סי' תקצ"ז להתיר למשרת' המתענה מטעם הנ"ל ועמ"ש שם:

ובי"ט שחל ע"ש כו' אפי' לצורך עצמו אפי' הניח ע"ת. דהא על הע"ת גרידא לא היינו סומכים להתיר איסור דאורייתא לבשל מי"ט לשבת. אלא כיון דמטעם אי מקלעי ליה אורחים ליכא רק איסור דרבנן סמכינן על ע"ת וכמ"ש ר"ס זה. ולגבי המתענה ל"ל הואיל ואי מקלעי כו' דהא אפי' מקלעי ליה אורחים אסור לבשל בשבילם כמ"ש מהרי"ו. וא"כ לגבי דידיה מן התורה אסור לבשל מי"ט לשבת ועל ע"ת גריד' לא סמכינן להתיר איסור תורה:

ומ"מ אחרים כו' מדסתם משמע אפי' אין מקנה קמחו לאחרים מ"מ שרי אף ע"ג דבעלמא ק"ל דגם קמחו נאסר ואין אחרים רשאי לאפות או לבשל לו מקמחו אלא צריך להקנות להם היינו דוקא אם לא הניח ע"ת קנסוהו דגם קמחו נאסר. משא"כ זה המתענה ניהו דהוא נאסר אבל קמחו לא נאסר דהא הניח ע"ת אלא שדבר אחר גרם לו שהוא נאסר דהיינו התענית מ"מ קמחו נשאר בהתירו:

(כד) (ס"ק כד) וי"א כו' דאפי' בי"ט. ועכ"פ כתב הט"ז דאפילו כשהוא י"ט ע"ש. צ"ל שיהיו הקדרות חלוקי' במיני' או בטעמים.

(כה) (ס"ק כה) בעירוב זה ומברך בתחלה. ש"ג ועיינתי בש"ג ולא מצאתיו. אך בס' כה"ג כתב וז"ל ויכול לערב בתנאי ואע"ג דמערב מספק מברך עליו על מצות עירוב דאין זה ספק כשאר ספקות דאין מברכין עליו הגהת הרי"ף במסכת ביצה פ"ב עכ"ל:

(כז) (ס"ק כז) או בשוגג כו' דבשוגג שרי בכל ענין דלא כא"ז. ר"ל דהא"ז כתב הכל לפי ראות עיני החכם. משמע שצריך חקירת חכם אם אין ערמה אבל רמ"א ס"ל דא"צ חקירה ומן הסתם מאמינים לו שהיה שוגג אם לא שיש רגלים לדבר שמשקר והערים:

(כח) (ס"ק כח) והותיר א היינו קדר' א'. ר"ל שלא תטעה שהותיר חצי קדרה ג"כ אסור או מה שכתב והותיר א' ר"ל חתיכה א' מן התבשיל ושאר תבשיל שבאותה קדרה אכל היום דבאמת כה"ג שרי כיון שאכל מקצת מן אותה קדרה כמ"ש סעיף כ"א. אע"כ מיירי שהותיר קדרה שלמה ולא אכל ממנה כלל היום:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.