כף החיים/אורח חיים/תקכז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כף החייםTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תקכז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

א) [סעיף א'] יו"ט שחל להיות בע"ש וכו'. ואין חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט ב' של גליות דגם יו"ט שני של גליות שחל להיות בע"ש אסור לבשל לשבת בקדירה בפ"ע אם לא ע"י עירוב שיערב מערב יו"ט הראשון וכמ"ש לקמן סעי' כ"ב יעו"ש:

ב[עריכה]

ב) שם. לא יבשל בתחלה לצורך שבת וכו' בגמ' (ביצה ב' ע"ב) מפיק לה רבה מקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכון לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת וכו'. והקשו שם התו' הואיל והכנה דאו' היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי תימא ע"י עירובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאו'. ותירצו דרבה גופיה אזיל לטעמיה (בפסחים מ"ו ע"ב) דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה יעו"ש:

ג[עריכה]

ג) ואם אפה או בישל מיו"ט לחול איפליגו בה אמוראי (בפסחים מ"ו ע"ב) ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה יע"ש. וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם כרבה. וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דין ט"ו. וכ"פ הרמב"ן במלחמות והרא"ה בס' המאור והר"ן שם בפ"ג דפסחים. וכתב שם בס' המאור אע"ג דפליג רבה לענין מלקות מודה הוא דלכתחילה אין לו לאפות יעו"ש. ועיין לקמן או' ז':

ד[עריכה]

ד) וכתבו התו' שם בפסחים דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה. וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצה וב"י בשם הגמ"י. והב"ד מ"א ריש הסי'. וכתב ולכן נהגו כשחל יו"ט בע"ש מקדימין להתפלל ערבית יעו"ש. ור"ל כדי שלא יבשלו לצורך שבת סמוך לחשיכה כמ"ש המחה"ש. וכ"כ הר"ז או' ח' מק"ק סי' ל"ב או' ח'. ועפ"ז כתב המש"ז ססי' רנ"ט כשחל יו"ט ע"ש ראוי להקדים ולהטמין מבע"י השאלינ"ט שיתבשל עכ"פ כמאב"ד חצי בישולו מבע"י יעו"ש. ומיהו י"א דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאו' כמ"ש בס' בית מאיר והחמ"מ או' א' ומ"ב בב"ה וע"כ כתב שם במ"ב או' ג' דבשעת הדחק יש להקל ביו"ט שני שחל בע"ש אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת ואף ביו"ט א' אפשר דיש להקל בשעת הדחק רק לכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה ובפרט ביו"ט א' שהוא דאו' יעו"ש:

ה[עריכה]

ה) שם. בקדרה בפני עצמה. דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה. טור וב"י. ט"ז סק"א. א"ר או' א' חמ"מ או' א' ועיין לעיל סי' תק"ג סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

ו[עריכה]

ו) שם. אבל מבשל הוא כמה קדירות ליו"ט ואם הותיר וכו' ואפי' נתותר קדירה שלימה כולה כיון שמתחלה חשב שיצטרך ליו"ט ובלבד שלא יערים בזה וכמבואר לקמן סעי' כ"ד יעו"ש. ועין לעיל סי' תק"ג סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

ז[עריכה]

ז) שם. וע"י עירוב מבשל בתחלה לשבת. ואסמכוהו אקרא דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ותנא מייתי לה מהכא. את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מה"ת. ביצה ט"ו ע"ב. ונ"מ בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעיו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עיו"ט ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערוב עיו"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא"ש ריש פ"ב דביצה. מיהו היש"ש פ"ב דביצה סי' א' השיג ע"ז וכתב דאפי' לרב אשי צריך לערב בכל ערב יו"ט ואם עשאו קודם עיו"ט לא יועיל אפי' לרב אשי וכתב וכן עמא דבר יעו"ש. ועיין ב"י שהביא פליגתא בזה וסיים ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל דכיון דמידי דרבנן הוא יעו"ש. וכ"פ לקמן בש"ע סעי' י"ד. וכן פסק שם הלבוש. וכן הסכים הב"ח וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. וכ"ה דעת האחרונים כאשר יבואר שם בס"ד:

ח[עריכה]

ח) שם. הגה. פי' ענין עירוב וכו' ועוד י"ל מה שנקרא עירובי תבשילין לפי שעי"ז מערבין תבשולי יו"ט ושבת ביחד שמבשלין לצורך שניהם ביום א':

ט[עריכה]

ט) שם. הגה. ומותר להניח עירוב זה אפי' ספק חשיכה וזמן ספק חשיכה נת' לעיל סי' רס"א או' א' ומבואר שם דכשנראין ג' כוכבים בינונים הוא ודאי לילה יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ד':

י[עריכה]

י) שם. בהגה. אפי' ספק חשיכה. וכ"פ הש"ע לעיל סי' שצ"ג סעי' ב' לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות יעו"ש. והטעם כתב הר"ז או ט' לפי שספק ד"ס להקל ואנחנו תולין לומר עדיין יום הוא עכ"ל. ואם יש לברך על העירוב שהניח בין השמשות עיין לעיל סי' שצ"ג או י"א שכתבנו בשם תשו' נודע בשערים ססי' ו' שהניח בצ"ע יעו"ש וע"כ יש לברך בלא שם ומלכות ורק י"ל הלשם יחוד וכו':

יא[עריכה]

יא) שם בהגה. אפי' ספק חשיכה. ואם קבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור כמ"ש ססי' רס"א. מ"א סק"א. מיהו הט"ז סק"ג כתב בשם הראב"ן סי' קס"ח דאפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כ"ז שהציבור לא התפללו תפלת יו"ט כי קבלת יו"ט לא הוי עד תפלת יו"ט יעו"ש. וכ"כ העט"ז בשם הנז' וכן מסיק בנתיב חיים. והי"א בהגה"ט לחלק יצא דמ"ש הראב"ן הייגו שהצבור אמרו ברכו ועדיין הוא לא אמר אז יכול לערב אחר ברכו אבל אם הוא אמר ברכו כבר קבל עליו יו"ט ואינו יכול לערב עכ"ל. והר"ז או' ט' כתב דאם כבר אמרו רוב הציבור ברכו הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יו"ט ואסור לערב ע"ת כמו ביו"ט עצמו ואצ"ל שאם הוא בעצמו קבל עליו יו"ט כגון שהתפלל ת"ע של יו"ט אעפ"י שהצבור לא אמרו עדיין ברכו שאסור לו לערב עכ"ל וכ"כ ח"א כלל ק"ב או' ב' דאם כבר קבל עליו יו"ט כגון שאמר ברכו או שהצבור כבר אמרו ברכו אסור להניח. ומיהו עיין לעיל סי' רס"ג או' ט"ו שכתבנו דבעיר שיש בהכ"נ הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה ואפי' אם יש בבהכ"נ אחת רוב יעו"ש וא"כ בעיר כזו אין היחיד נמשך אחר הרוב כ"ז שלא ענה ברכו שהרי היא יכול להתפלל בבהכ"נ המאוחרת וממילא יכול לערב ג"כ כ"ז שעדיין לא ענה ברכו. וכן אם הוא אמר ברכו ויש אחרים שעדיין לא אמרו ברכו יכול לומר להם שיערבו לו וכמ"ש לעיל סי' רס"ג סעי' י"ז ובדברינו לשם או' ק' יעו"ש:

יב[עריכה]

יב) ואם הניח ע"ת קודם שהתפללו הצבור תפלת י"ח אע"ג שאמרו כבר ברכו עירובו עירוב דיש לסמוך על ראב"ן. ח"א שם. וכ"כ מ"ב או' ד' דבשעת הדחק אף אחר ברכו כ"ז שלא התפללו הצבור מעריב יוכל לערב אם לא חשכה עדיין. וכ"ז בעיר שאין שם אלא בהכ"נ א' אבל אם יש הרבה בהכ"נ אין היחיד נגרר אחר הצבור שכבר התפלנו כנז':

יג[עריכה]

יג) ומי שהוא בבהכ"נ ולא הניח ע"ת ואם ילך לביתו להניח ע"ת יעבור זמן המנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע"ת דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ"א סק"א. א"ר או' ג' י"א בהגה"ט. חמ"מ או' א' ר"ז או' יו"ד. ח"א שם. מק"ק סי ל"ב או' י"א. מ"ב שם. ועיין לקמן סעי' ך':

יד[עריכה]

יד) ומיהו אם יכול לעשות עירובו ע"י שליח ישלח שליח לעשות עירוב קודם שיתפלל מנחה, מ"ב שם. ויאמר השליח בדין עירובא יהא שרי לפלוני בן פלוני ולכל בני ביתו לאפויי וכו' ולמיעבד כל צרכיהון מיו"ט לשבת. ולענין ברכה אם יכול השליח לברך עיין לקמן או' נ"ח:

טו[עריכה]

טו) אחד שהיה יושב בבהכ"נ ונזכר שלא עשה עירובי תבשילין ושם בבהכ"נ בירך ע"מ עירוב ואמר בתבשיל פלוני שבביתי יהא שרי לי לאפויי וכו' פשיטא דטעה מדרך השכל ולא עשה כלום דצריך לנקוט בידיה התבשיל דוקא ולומר בהדין וכו'. חיים שאל ח"א סי' כ"ט. זכ"ל ח"ג או' כ"ז. מיהו בהלכתא גבורתא הנדפס בתפארת ישראל על משניות פ"ב דביצה מ"א כתב דמועיל כה"ג ויכול לעשות כן לכתחלה אם הוא בבהכ"נ סמוך לחשיכה ואין לו פנאי לילך לביתו והוא עדיין קודם ברכו ויאמר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי יהיה מעכשיו לע"ת בא"י אמ"ה וכו' יעו"ש. והב"ד מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ט"ז. ועיין לקמן סעי' ו'.

טז[עריכה]

טז) [סעיף ב'] עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל וכו'. משום דיש פלוגתא בזה די"א צריך להיות בפת ותבשיל דכתיב את אשר תאפו אפו וכו' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין על המבושל וי"א דגם בתבשיל לבד שרי לאפות ולבשל דכל מילי בכלל בישול אלא שנוהגין להחמיר לעשותו בפת ותבשיל כמבואר בטור וב"י יעו"ש. וע"כ פסק בש"ע לכתחילה צריך פת ותבשיל ובדיעבד אם לא עשאו רק בתבשיל לבד מותר:

יז[עריכה]

טוב) שם. בפת תבשיל. ונראה דה"ד כשרוצה לאפות ביו"ט פת אבל כשאינו רוצה רק לבשל ולא לאפות גם ר"ת ס"ל דסגי בתבשיל לבד. כ"מ בתו' ביצה י"ז ע"ב. וכ"כ העו"ש או' ב' וכ"כ בס' בגדי ישע. ביאורי הגר"א. מ"ב או' ו':

יח[עריכה]

חי) שם. ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר. אבל פת לבד לא מהני לבשל לשבת. עט"ז. משמע אבל לאפות מותר. וכ"כ בשה"ל. ועיין תו' ע"ז ל"ז ע"ב שכתבו דעל הפת לבד מותר לבשל ג"כ יעו"ש. אבל העו"ש או ד' כתב דעל הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות יעו"ש וכ"כ א"ר או' ד' מש"ז או' ד' בגדי ישע. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ג' שע"ש. מק"ק סי' ל"ב או' ב' ועיין לקמן או' כ"ה:

יט[עריכה]

יט) שם. אלא מתבשיל לבד מותר. לאפות ולבשל ביו"ט בשביל שבת. מ"מ אם נזכר קודם שחשכה צריך להוסיף ולהניח גם פת אמר בהדין עירובא וכו' אבל לא יברך שנית. חמ"מ בביאור או' ג'. מ"ב או' ז':

כ[עריכה]

ך) [סעיף ג'] שיעור תבשיל זה כזית וכו'. יש ליזהר שלא ליקח פת ועצם שפל דעושין המצוה בביזוי ואפשר שאח"כ משליכין אותו אלא כל איש השמח במצוה יקח פת מוכן לסעודת שבת ותבשיל חשוב כגון חתיכת דג חשוב או בשר או תבשיל המוכן לסעודת שחרית. של"ה. א"ר או' ה' ורש"י כתב (ביצה ט"ז ע"א) דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום שיהא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת. מ"א סק"ב. א"ר שם. מיהו מדברי רש"י הנז' זה אינו מוכרח כיעו"ש. ואפשר שכוונתם ללמוד מלשון רש"י על צד היותר טוב היכא דאפשר יש לעשות כך אבל לא לענין דינא דלפום דינא כל דבר שמלפתין בו הפת מותר כמבואר בגמ' ובש"ע ובפו' ועיין נ"א כלל ק"ב או' ב' ודוק:

כא[עריכה]

כא) מהרי"ל ז"ל היה מניח הבשר מבושל ע"ג טבליר ולא על הגלוסקא דלא ימאס הבשר את הגלוסקא. דרשות מהרי"ל ה' ע"ת. שכנה"ג בהגב"י או' ב' א"ר שם. מ"ב או' י"א. וטוב לעשות התבשיל ביצים שלוקים קשים דאלו מתקיימים במקומות שהם חמים אבל הבשר יתקיים בזמן החום שני ימים ושני לילות. בן א"ח פ' צו או' א' ואם לא נמצא אצלו ביצים יש לעשות בבשר צלוי שהצלוי מתקיים יותר אם הוא צלוי בטוב כנודע:

כב[עריכה]

כב) שם בין בסופו. כלומר דאם נאכל העירוב ונשתייר ממנו כזית מותר לבשל ולאפות. וא"ת ק"ו הוא השתא לכתחלה וכ"ש בדיעבד קמ"ל דאפי' בדיעבד פחות מכזית אילו יוצא בו. עו"ש או' ג' מ"ב או' ט' ועיין לקמן סעי' ט"ו:

כג[עריכה]

כג) שם בהגה. וכן נוהגין לכתחלה. האי לכתחלה הוא רק קודם שעושה העירוב אבל אם כבר עשה א"צ לחזור ולעשות. חמ"מ בביאור או' ג' מ"ב או' יו"ד:

כד[עריכה]

כד) [סעיף ד'] דבר שהוא ראוי ללפת בו וכו'. כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם, הרמב"ם פ"ו דין ג' ר"ז או' י"א. ח"א כלל ק"ב או' ה':

כה[עריכה]

כה) שם, לאפוקי דייסא. הטעם משום דהוי דבר שאין ראוי ללפת בו את הפת דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ומבואר בגמ' (ביצה ט"ז ע"א) דלכ"ע אין מערבין בפת (עיין לעיל או' ח"י). וז"ל הרמב"ם פ"ו ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהם אלא בתבשיל שהוא פרפרת וכו'. ופי' ריפות שכתב הוא חטין מחולקין וכתושים מבושלים והיינו דייסא הנז' בגמ'. וכן מבואר מדברי הרמב"ם גופיה פ"ג ולזכר בש"ע לעיל סי' תק"ד סעי' ג' יעו"ש. מאמ"ר או' ו'. ועיין בדברינו לשם או' כ"ו:

כו[עריכה]

כו) שם. לאפוקי דייסא. ואפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמא בנהמא וכ"מ בגמ'. וה"ה שאר מיני לפתן וקטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ"א סק"ב. א"ר או' ו' חמ"מ או' ב' ר"ז שם. ח"א שם. מק"ק סי' ל"ב או' י"ג מ"ב או' י"ב. ואפי' בדיעבד שכבר עירב בהן ה"ז כמו שלא עירב כלל. נ"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח"י. ועיין לעיל או' ח"י מ"ש בשם התו':

כז[עריכה]

כז) ונראה דתפוחי אדמה שהסיר קליפתן ובשלן יבשים הוא מדברים שדרכן לאכלן בפ"ע כדי לשבוע ולא ללפת בהן הפת ואין מערבין בהן וכן קטניות מבושלין יבשים שקורין ארבע"ס או פולין שקורין בא"ב. מ"ב בשה"צ או' כ"ב. ונראה דבכל זה הולכין אחר מנהג המקומות אם רגילין ללפת בהם הפת אם לאו:

כח[עריכה]

כח) [סעיף ה'] אפי' שלוק. מבושל הרבה מאד. רש"י ביצה ט"ז ע"ב. ב"י, ט"ז סק"ו. א"ר או' ז' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ב. מ"ב או' י"ד:

כט[עריכה]

כט) שם. אפי' כבוש. בחומץ ובחרדל ומיני ירקות. רש"י שם. ב"י. עו"ש או' ה' מ"א סק"ג. והיינו אם שהה בתוכו בכדי כבישה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק סי' ל"ב או' י"ד. מ"ב או' ט"ו והיינו אם ראוי לאכילה ע"י כך. מ"א שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:

ל[עריכה]

ל) שם. אפי' כבוש. ואם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם. ואם אינו ראוי לאכילה ע"י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במליח אעפי' שהוא ראוי לאכילה אין מערבין. מ"א שם. וכ"כ הטור דבמליחה בלא בישול אעפ"י שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממנו ע"ת יעו"ש. וכ"כ הלבוש בסעי' ו' וכ"כ היש"ש פ"ב דביצה סי' ט' וכ"כ העו"ש או' ה' עט"ז תשו' ב"ד סי' ד"ש. שו"ג או' ט' חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' י"ג. אכן אלו המונחים בשולי החביות שכבושין הן בציר יש להם דין כבוש ומערבין בהן מ"ב שם. ועיין לקמן או' ל"ב:

לא[עריכה]

לא) וכתב שם בתשו' ב"ד שזה שעירב בדג מליח אם נזכר ביו"ט א' יערב בעצמו על תנאי כדלקמן סעי' כ"ב ולא יסמוך על עירוב חבירו דכיון דעירב לעצמו גילה דעתו דאינו חפץ בעירובו של חבירו אלא בשלו אעפ"י שעירב בשוגג בדבר הפסול ואם נזכר ביו"ט ב' או ביו"ט של ר"ה אין לו תקנה יעו"ש. והב"ד השו"ג שם. ברכ"י או' י"א ועיין לקמן או' נ"ב:

לב[עריכה]

לב) שם. אפי' כבוש. עיין בתשו' ח"צ סי' ק"ל שכתב דלכתחילה יש להחמיר להניח ע"ת במבושל באש ממש ובדיעבד סומכין בין על הכיבוש בין על המליח שלא בשלו כיון דע"ת דרבנן באופן שאם הניח ע"ת בהערינ"ג בדיעבד סומך עליהם ואף לכתחלה בשאין לו דבר אחר דכל שהוא שעת הדחק כדיעבד דמי. אלא שלענין ברכה נסתפק וכתב דיש להניחם בלא ברכה כ"א בתנאי הנהוג בדין עירובא יהא שרי וכו'. וכן יש לעשות בדין הכבוש שלא להניחו כ"א בשעת הדחק שא"א באחר ולהתנות עליו בלא ברכה יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ד' ומחה"ש סק"ג. אמנם ח"א כלל ק"ב או' ו' חלק על דברי ח"צ הנז' וכתב דבדג מליח אין מערבין בו כלל אפי' בשעת הדחק אבל בדבר שהוא כבוש וראוי לאכילה מערבין בו עכ"ל וכן בנ"א שם האריך לחלוק על דברי ח"צ הנז' וכ"ה דעת שואל ומשיב מהד"ג ח"ב סי' צ"ו. וכ"נ דעת הפו' שכתבנו לעיל או' ל' ואו' ל"א. אלא שכתב שם בנ"א דבשעת הדחק יערב בו ויסמוך על עירוב חבירו אפי' לכתחלה יעו"ש:

לג[עריכה]

לג) שם. או מעושן. וזהו נמי כשראוי לאוכלו על ידי כך כמ"ש לעיל או ל':

לד[עריכה]

לד) שם. אפי' מן דגים קטנים וכו' הנקרא קולייס האספנין (עיין ביצה ט"ז ע"ב ושבת ט"ל ע"א) שבשרן רך ביותר ומדיחין אותם במים חמין וע"י כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול אם הדיחן בעיו"ט או קודם לכן מותר לערב בהן לפי שע"י הדחה זו הן מיכשרים לאכילה כמבושלין ממש. ר"ז או' י"ב:

לה[עריכה]

לה) שם. וכן סומך על תפוחים מבושלים. הגה. וה"ה שאר פירות וכו' וכ"ז דוקא אם דרך אותו המקום ללפת בהן את הפת. מ"א סק"ד. מאמ"ר או' ו' ואו' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"א. ח"א שם או' ה' מק"ק סי' ל"ב או' י"ג. מ"ב או' ח"י. ואפי' בדיעבד שכבר עירב באותן המקומות שאין מלפתין בהן הפת ה"ז כמו שלא עירב כלל ר"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח"י:

לו[עריכה]

לו) [סעיף ו'] סומך מעיו"ט אפי' על עדשים שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי. רש"י ביצה ט"ז ע"א. ב"י לבוש:

לז[עריכה]

לז) שם. אפי' על עדשים וכו' י"א דוקא שבשלו העדשים מעיו"ט וחתך בסכין השמנונית מעיו"ט דהשתא איכא הוכחא אבל אם נשארו הבשר והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין. טור. עו"ש או' ו' ועיין לעיל או' ז':

לח[עריכה]

לח) שם. אפי' על עדשים וכו' וה"ד באין לו תבשיל אחר ב"י. יש"ש פ"ב דביצה סי' ח' ט"ז סק"ז. מ"א סק"ה א"ר או' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ג. מק"ק סי' ל"ב או' ט"ו. מ"ב או' ך':

לט[עריכה]

טל) שם. אפי' על עדשים וכו' ודוקא במקום שמלפתין בהם את הפת. מ"א שם א"ר שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:

מ[עריכה]

מ) שם. וכן על שמנונית שנדבק בסכין. שחותכין בו את הצלי. ר"ז שם:

מא[עריכה]

מא) שם. וגררו. מערב יו"ט. רש"י שם. ב"י עו"ש או' ו':

מב[עריכה]

מב) שם. והוא שיהא בו כזית. ואומר עליהן בהדין עירובא יהא שרי וכו' ועיין לקמן סעי' ך' בהגה:

מג[עריכה]

מג) וכתב שם היש"ש דלא בעי להתנות מעיו"ט אלא בתבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לכך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינה מעכבת יעו"ש והב"ד הט"ז שם והסכים עמו לדינא יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק כ"ג הקשה על דברי היש"ש הנז' ממ"ש בהגה' סעי' ך' דאפי' אם התנה ולא פירש כל המלאכות בהדיא אסור וע"כ כתב דאין לסמוך על דברי היש"ש הנז' יעו"ש. והמאמ"ר או' ט' כתב דגם היש"ש מודה בדינו של רמ"א שהרי הוא ז"ל בתשו' סי' ע"ח אסר לשחוט כל שלא פרט השחיטה בנוסח העירוב והכי מוכח מדברי הפו' לקמן סעי' י"ט דבעינן פירוש המלאכות אלא דס"ל לרש"ל דשאני הכא שהיה דעתו להתנות כדין ולהזכיר המלאכות ולכן מהני יעו"ש. וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה במי שהזמין ושכח להתנות יש להתנות ביום א' דיו"ט וכמ"ש לקמן סעי' כ"ב יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' קכ"ב:

מד[עריכה]

מד) [סעיף ז'] מצוה על כל אדם לערב. ואפי' ב' בעלי בתים הדרים בבית א' אם כל א' מבשל לעצמו צריך לערב בפני עצמו. ח"א כלל ק"ב או' ז':

מה[עריכה]

מה) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו' דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. ביצה ט"ז ע"ב:

מו[עריכה]

מו) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו' כ"כ הטור והט"ז סק"ח כתב להוכיח שאין בזה מצוה יעו"ש והחמ"מ בביאור או' ה' כתב דכוונת הטור למי שמהדר ורוצה לעשות לפנים משורת הדין יש מעלה בזה ושבח וזהו שכתב מצוה אכן מי שלא ירצה לעשות כן ודאי שאינד עובר אדרבנן יעו"ש ועוד י"ל דכוונת הטור לומר דיש מצוה בזה של צורך הרבים אם יערב גדול העיר על כל בני עירו אבל אם אינו רוצה ודאי שאינו עובר על שום דבר דליכא חיובא אלא ממדת חסידות וכדמשמע בגמ' אבוה דשמואל וכו' דמשמע דמרצונו היה עושה ולא מדרך חיוב ודו"ק:

מז[עריכה]

מז) שם. ומצוה על כל גדול וכו' וה"ה אם אינו גדול העיר ג"כ יכול לערב על כל בני עירו וכו' ולא נקט גדול העיר אלא מפני שהוא מפורסם והשוכח יודע אותו וילך אצלו ביו"ט ויודיעהו קודם שיתחיל לבשל כמ"ש לקמן סעי' ט' יעו"ש. וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ו דין ז' דכל אדם יכול לערב על כל בני עירו יעו"ש. וכ"כ הרשב"א בעה"ק שער ד' או' ב' מערב אדם על כל בני עירו וכו' ולא כתב גדול העיר וכן מוכח ממ"ש לקמן או' ס"ג וס"ו יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשה"צ או' ל"א:

מח[עריכה]

מח) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' וכ"ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני ג"כ שכח הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדברי חכמים כמבואר שם בגמ' בעובדא דההוא סמיא יעו"ש. ומשמע דוקא ששכח ב' פעמים זה אחר זה הוי כפושע ואינו יוצא בעירוב הגדול אבל אם עשה עירוב אחר רגל הראשון ששכח וחזר ושכח זה לא הוי כפושע שהרי ניכר שחרד לדברי חכמים ועירב אלא שהשכחה גרמא לו ויוצא בעירוב הגדול. ועיין בכנסת יחזקאל סי' כ"א באחד ששכח וא"ל גדול העיר סמוך אדידי ושוב ברגל אחר שכח ג"כ אפ"ה יכול לסמוך על גדול העיר אפי' ברגלים רצופים שלפי שהאידנא כוונת המזכה אף על השוכח כמה פעמים רצופים מכ"ש אם היה בנתיים רגל או רגלים שעשה בהן ע"ת כתיקון יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ו':

מט[עריכה]

מט) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' וכל מי ששכח מחמת עצלות שלא היה חרד בדבריהם בין צורבא מרבנן בין ע"ה אינו יכול לסמוך על אחרים. יש"ש פ"ב דביצה סי' ו' מ"א סק"ו. א"ר או' יו"ד. ר"ז או' י"ד. ח"א כלל ק"ב או' ז' מק"ק שם או' ט"ז. מ"ב בשה"צ או' ל"ב:

נ[עריכה]

נ) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' מסתברא שאם נזכר בעיו"ט ואיכא דעת מניח ודעת מי שהניחו לו לאו פושע ושרי. הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י. מחב"ר או' ב' ועיין לקמן או' נ"ז:

נא[עריכה]

נא) שם. או שהניח ערוב ואבד. קודם שתיקן צרכי שבת ר"ז שם. מק"ק שם:

נב[עריכה]

בנ) שם. או שהניח עירוב ואבד. ולא אמרינן גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול. ב"י בשם הכלבו. מ"א סק"ז. דכל אדם דעתו לסמוך על חבירו אם יאבד עירובו אבל אם טעה ועירב בדבר פסול כגון דג מליח אין לו תקנה אלא לערב בתנאי אם נודע לו ביו"ט א' כמ"ש לקמן סעי' כ"ב דהא גילה דעתו שלא לסמוך על חבירו. הרב ב"ד סי' ד"ש יעו"ש. ער"ה או' ה' ועיין לעיל או' ל"א:

נג[עריכה]

גנ) שם הגה. וה"ה ע"ה שאינו יודע לערב. או שלא ידע שמחוייב כ"א להניח ע"ת. יש"ש פ"ב דביצה סי' ו' מ"א סק"ח. א"ר או' י"א. חמ"מ או' ד' ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' כ"ד. אבל אם הוא בר בי רב חשוב כפושע שהו"ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי' אם לא ידע ששגגת תלמוד עולה זדון. יש"ש שם. והב"ח כתב שאין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס יעו"ש. אבל המ"א שם כתב כדברי היש"ש. וכ"כ החמ"מ שם. ר"ז שם:

נד[עריכה]

דנ) שם הגה, וה"ה ע"ה וכו' ועיין ברדב"ז ח"ג סי' תע"ה שכתב דהא דאמרינן דע"ה לא הוי כפושע הוא דוקא שאינו יודע בעירוב תבשילין ובפעם ראשון אבל כיון שידע שחייב להניח ע"ת יש לו ללכת אצל היודע ויתקן לו ע"ת וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ואינו יוצא בשל אחרים יעו"ש. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ב:

נה[עריכה]

הנ) שם הגה. וה"ה ע"ה וכו' ובפרט כשיש אלמנות בעיר שאינן יודעין אם צריך להניח ע"ת ונשי לאו דינא גמירא כמבואר ברדב"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"א. וא"כ המערב על בני עירו צריך ליתן דעתו גם לזה:

נו[עריכה]

ונ) שם נקרא פושע וכו' שאינו חרד למצות חכמים. לבוש:

נז[עריכה]

זנ) שם. נקרא פושע וכו' כ"כ הרא"ש והטור. ומשמע דאפי' אם הגדול מכוין להוציאו אינו יוצא בו. ט"ז סק"ט. וכ"כ הר"ז או' י"ד. מיהו הט"ז שם כתב צ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א שהביא ב"י מהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם יעו"ש והנה"ש או' ד' כתב דע"כ לא אמר הרא"ש שלא לסמוך על גדול העיר אלא כשבא לסמוך עליו מכח מה שהורגל לערב בכל שנה בשביל כולם אבל כל דמודע להו קודם שיערב ואומר להם אני אערב בשבילכם נעשה שלוחם והו"ל כמערבים הם עכ"ל וה"ה מ"ב בשה"צ או' ל"ו. וכ"כ ח"א כלל ק"ב או' ז' דאם ביקש מחבירו שיעשה העירוב ג"כ בשבילו וחבירו זיכה ע"י אחר ה"ז עירוב. וכ"כ לעיל או' ן'. ונראה דודאי לכתחלה יש לערב בעצמו דמצוה בו יותר משלוחו ורק לעת הצורך שיש איזה סיבה יש לסמוך ע"ז:

נח[עריכה]

חנ) ואם צוה לאחרים שיערבו לו בתוך ביתו משלו והזמין בעה"ב דבר הנצרך לעירוב אם יכולין לברך עיין ר"ז בקו"א או' ב' שמסתפק בזה ורק אם אותם אחרים הם מבני ביתו של בה"ב דשייך להם ג"כ העירוב כתב לכ"ע יכולין לברך יעו"ש. ומשמע הא אם לא הזמין בעה"ב אלא שצוה אותם שהם יקחו פת ותבשיל משלו ויערבו עליו דיכולין לברך אף אם אותם האחרים אינם מבני ביתו יעו"ש. ועיין מ"א לעיל סי' שס"ו סק"ך. ובדברינו לסי' תל"ב או' כ"ז ודוק. ועוד עיין לעיל או' י"ד הנוסח שצ"ל המערב לאחרים יעו"ש:

נט[עריכה]

טנ) [סעיף ח'] אין צריך לפרט. כל אחד בשמו אלא אומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' כמ"ש לקמן סעי' י"ב יעו"ש:

ס[עריכה]

ס) שם הגה. אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו וכו' דמסתמא דעתו על כל העומדים בתחומו ב"י בשם הר"ן. לבוש:

סא[עריכה]

סא) שם בהגה. אלא א"כ התנה עליו המניח בהדיא. פי' על מי שהניח עירוב תחומין אבל למי שלא הניח לא מהני. וכ"כ הרשב"א בעה"ק שער ד' או' ב' וכ"פ היש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד. וכי הסכים הב"ח. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ג. שו"ג או' י"ד. חמ"מ או' ה' ר"ז או ט"ו. ח"א שם או' ח' מק"ק סי' ל"ב או' י"ז. מ"ב או' כ"ט:

סב[עריכה]

סב) שם בהגה. אלא א"כ התנה עליו המניח בהדיא. מי שרגיל לערב תמיד עירובי תחומין לכאן בכל עיו"ט והמניח יודע בזה שדרכו תמיד להניח עירובי תחומין לכאן אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן שבתוך התחום. צל"ח. פת"ע או' ט"ו:

סג[עריכה]

סג) [סעיף ט'] לא בעינן בשעת הנחה וכו'. ואפי' מי שאינו גדול העיר אם הוא רוצה לערב על אחרים א"צ להודיע להם בעיו"ט שהוא רוצה לערב עליהם שהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו. ר"ז או'. ט"ז:

סד[עריכה]

סד) שם. רק שיודיעוהו ביו"ט וכו' ולא סגי באומד דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות אחרים אלא צריך להודיעו בפי' דבר זה, ט"ז סק"י. וכ"כ הר"ז שם ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו ע"ת:

סה[עריכה]

סה) שם. רק שיודיעוהו ביו"ט וכו' ובשיטה מקובצת ליו"ט כתב דהמנהג להודיע להקהל ליל ששי קודם הכנה. מחב"ר או' ג' וכ"כ הזכ"ל או' יו"ד דגדול העיר דמערב אכל העיר צריך להכריז השמש שיסמכו עליו קודם שיתחילו לבשל עכ"ל והיינו אם אין דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר אבל אם דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר מסתמא סומכין עליו וכמ"ש אח"כ בהגה. וכ"כ הר"ן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ורבי אסי א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז עכ"ל והוא שיצוה לשמש להכריז בליל ששי או ביום ששי בבקר שכל מי ששכח או נאנס ולא הניח ע"ת או שהניח עירוב ואבד שיסמוך על פלוני שעירב בעדם אבל לא יכריז סתמא כל מי שלא עירב יסמוך על פלוני שמא יבואו המון העם להקל בהנחת עירוב ויסמכו עליו לכתחלה:

סו[עריכה]

סו) וכתב היש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד שהאידנא שנוסח העירוב הכתוב בסידורים שכ"א ואחד וערב על כולם שאומר יהא שרי לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא"צ לידע ולשאול למחר אם עירבו עליו דהא כל בני העיר מערב כל אחד על חבירו עכ"ל והסכים לדבריו הב"ח, וכ"כ הט"ז סק"י והעט"ז. מיהו המ"א ס"ק כ"ג כתב על דברי היש"ש והב"ח הנז' דלא דקדקו יפה במעשה בני אדם דהא ק"ל צריך לזכות כמ"ש סעי' יו"ד ואין לך אדם שעושה זה אלא הבקי בכך ולכן כתב דאין לסמוך ע"ז. וכ"כ א"ר או' י"ז. והמאמ"ר או' י"ב כתב שמא ס"ל לרש"ל והאחרונים הנז' דמאחר דבנוסח העירוב שאומרים איכא מילי דמוכחי דמערבי לכל בני העיר א"א דלא משתמיט חד מנייהו לערב כדין על כל בני העיר אלא שכתב ומ"מ בזמנינו זה נראה שאין לסמוך ע"ז מן הסתם ואין לאדם לסמוך על עירוב חבירו אלא א"כ ידע בבירור שעירב על כל בני העיר וזוכה להם ע"י מי שראוי לזכות יעו"ש. ועיין לקמן או' פ"ד:

סז[עריכה]

סז) [סעיף י'] המערב לאחרים צריך לזכות להם וכו'. כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע"ז ולבשל מיו"ט לשבת, אבל באינו רוצה לערב על אחרים א"צ לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו' ב"י:

סח[עריכה]

סח) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' וכתב שם היש"ש דאם אין אשתו אוכלת עמו אעפי' שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו. ולכן מזכה על ידה מגו דזכייה לנפשה זכייה לאחרינא. ול"ד לעירובי חצירות דהתם בבע"ה תליא מילתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ"ל ואך צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמם. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ד. ר"ז סוף או' ח"י. מק"ק סי' ל"ב או' ך' מ"ב או' ל"ד:

סט[עריכה]

סט) ומנהג עיר קדשנו ירושת"ו לשלוח הב"ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו ע"ת לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבה"ב הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות אך בנ"ד כעת לא ברירא לי אי מצו לברך על העירוב. חיים שאל ח"א סי' ע"ד או' ד"ן. והב"ד בס' התקנות ומנהגים של ירושת"ו בדיני יו"ט או' ע"ה ובן א"ח פ' צו או' ז' ומיהו כעת לא מצאתי מנהג זה בירושת"ו ואפשר מפני שרבו אכלוסין. ולענין הברכה אם יכול הבעה"ב לברך והשליח עושה המצוה כבר כתבנו לעיל סי' תל"ב או' כ"ו שיש פלוגתא בזה יעו"ש. ומיהו הכא יכול לתקן שיברך בעה"ב וילמדו אותו שיאמר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' בלשון שמבין וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגה לקמן סעי' י"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' נ"ח:

ע[עריכה]

ע) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו א"צ לזכות להם והם מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מעיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעה"ב לפי שהן טפלין לבעה"ב ונגררין אחריו כיון שהם אוכלים מאכליו ואעפ"י שאין אוכלין מתבשיל אחד מ"מ כיון שהתבשיל שהן אוכלים הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאין בעירובו. יש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד. ר"ז או' ח"י. מק"ק או' ך' מ"ב או' נ"ו:

עא[עריכה]

עא) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' וכתב הרב גן המלך סי' ק"ך דמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות לאחרים יע"ש והב"ד י"א בהגה"ט. והרב כס"א או' ג' חלק עליו דכתב דאין לסמוך עליו אפי' בדיעבד יעו"ש. אמנם הרב חיד"א בס' טוב עיין סי' ח"י או' ץ' כתב דבדיעבד יש לסמוך על הרב גן המלך יעו"ש. והב"ד השע"ת:

עב[עריכה]

עב) שם הגה. ועיין לעיל סי' שס"ו. סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

עג[עריכה]

עג) [סעיף יא'] צריך הזוכה להגביה העירוב וכו'. דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה. הר"ן פ"ב דביצה. ב"י. לבוש:

עד[עריכה]

עד) שם. צריך הזוכה להגביה העירוב וכו' ואומר לזוכה קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העיר ואחר שמגביהו אומר הזוכה זכיתי להם. הר"ן שם:

עה[עריכה]

עה) שם. מן הקרקע טפח. פי' ממקום שהעירוב מונח עליו. א"ר או' ט"ו. חמ"מ או' ח' ר"ז או' י"ז. ח"א כלל ק"ב או' י"א:

עו[עריכה]

עו) שם. מן הקרקע טפח. שבהגבהה פחותה מטפח אינו קונה כלום. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' שס"ו סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:

עז[עריכה]

עז) [סעיף יב'] חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו'. כ"כ הטור. וכ"כ בשה"ל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' ע"ת. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים. אמנם בטור ברקת כתב דלא כך נהגו אבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא וכו' ולכל בני המדינה. ואח"כ נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר לו זכה וכו' ומגביהו וכו' יעוש"ב. וכ"מ מדברי פסיקתא פ' בשלח כ"י. והב"ד הברכ"י או' ה' והשע"ת וכ"ה מנהג האר"י ז"ל כמ"ש לעיל סי' שס"ו או' קכ"ד יעו"ש:

עח[עריכה]

עח) שם. ומברך על מצות עירוב. וקודם הברכה יאמר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות ע"ת שתקנו חז"ל לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו':

עט[עריכה]

עט) שם. ומברך על מצות עירוב. ומי שרוצה לערב שני עירובין בבת אחת עירובי חצירות ועירובי תבשילין עיין לעיל סי' שצ"ה או' ד':

פ[עריכה]

פ) שם. ואומר בדין יהא שרי לן וכו' ודעת הרמ"א ז"ל לקמן בסעי' ך' דאמירה זו מעכב ויש חולקין דאין זה אלא לכתחלה כאשר ית' שם בס"ד:

פא[עריכה]

פא) שם. ולאטמוני וכו' ואם רוצה לשחוט אסור עד שיאמר בפי' ולשחוט. תשו' רש"ל סי' ע"ח, מיהו הב"ח והט"ז ס"ק י"א והגו"ר כלל ד' סי' ה' השיגו עליו יעו"ש. ומ"מ לכתחלה ראוי שיאמר בפי' ולשחוט. שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' ט"ז. שו"ג או' ך' מש"ז או' י"א. חמ"מ או' ח' וכתב שם החמ"מ בביאור או' ז' דכל אדם יאמר כן דאולי יצטרך איזה דבר לשחוט וגם השוחט יאמר כן יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ז' מק"ק סי' ל"ב או' ה':

פב[עריכה]

פב) שם. ולאדלוקי שרגא. וי"א די"ל ג"כ ולאפוקי (דהיינו הוצאה) הרשב"א בעה"ק שער ד' או' ב' מיהו בדיעבד אם לא הזכיר להני תריתי לכו"ע אין להחמיר דנכללין בלמעבד כל צרכנא. מ"ב או' ל"ז. ועיין לקמן או' קי"ב ואו' קכ"ב:

פג[עריכה]

פג) שם. מיו"ט לשבת. ואם חל יו"ט ראשון ביום ו' נכון לומר מיו"ט לחבירו ומיו"ט לשבת. ט"ז ס"ק י"ב. א"ר או' י"ז. חמ"מ או' ט' ר"ז או' ו' מק"ק שם או' ד' אמנם המחב"ר או' ה' כתב בשם תשו' הרי"ף סי' שי"ב שא"צ לומר כשחל יו"ט ב' בשבת למיפא ולבשולי מיו"ט לחבירו ומיו"ט לשבת כמ"ש הט"ז אלא רק מיו"ט לשבת כי ארחיה יעו"ש. וכ"ה המנהג שאין לשנות והטעם דחיישינן שמא יטעו ויסברו דמותר לבשל מיו"ט לחבירו ע"י עירוב:

פד[עריכה]

פד) שם. לנא ולפלוני וכו' ופשוט דיחיד שמערב לעצמו אין אומר ולפלוני וכו' או לכל העיר וכו' ועוד דהא לא מהני כשאין נותנין ליד אחר והעולם טועים ואומרים כל הנוסח. א"ר שם. ח"א כלל ק"ב או' י"א. ועיין לעיל או' ס"ו:

פה[עריכה]

פה) שם הגה. ומי שאינו יודע בלה"ק וכו' בין לטעמא דרבא כדי שיברור וכו' בין לטעמא דרב אשי כדי שיאמרו וכו' צריך שיבין ויוצא בו. ביאורי הגר"א ועיין לעיל או' ז':

פו[עריכה]

פו) שם בהגה. יוכל לאומרו בלשון לע"ז שמבין. עיין בר"ז בקו"א או' א' שמסתפק אי בעינן דוקא שיבין יעו"ש. וכ"מ מביאורי הגר"א שכתבנו באו' הקודם שצריך שיבין לשון העירוב. וע"כ יש ליזהר ולהבין את מי שאינו יודע לשון העירוב:

פז[עריכה]

פז) [סעיף יג'] אינו יכול לבשל מיו"ט א' לשבת. כ"כ הרא"ש בתשו' (כלל פ"ג סי' ח') ונתן טעם משום דודאי יום ראשון עיקר ויו"ט ב' אינו אלא משום גזירה וכו' וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש. והר"ן (פ"ב דביצה) כתב הטעם משום דשבת קרובה התירו ע"י עירוב שבת רחוקה לא התירו. והב"ד ב"י. וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. והמחב"ר או' ד' כתב טעם זה של הר"ן בשם כמה ראשונים יעו"ש. והנ"מ עיין באו' שאח"ז:

פח[עריכה]

חפ) שם. אינו יכול לבשל מיו"ט א' לשבת. ומשמע מדברי הר"ן דאפי' אם א"א לבשל ביום שני אין לבשל ביום ראשון לצורך שבת וכ"מ דברי המחבר. עו"ש או' ט' וכ"כ מ"א שם דלטעם שני שהוא טעם הר"ן אסור יעו"ש. וכ"מ בביאורי הגר"א. וכ"ה דעת א"ר או' י"ט. וכ"פ הר"ז או' כ"ג והטעם כתב בקו"א או' ד' משום דרבים הם דסברי כטעם הר"ן והלכה כרבים יעו"ש. וכ"כ המחב"ר כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל ק"ב או' י"ב. מק"ק סי' ל"ב או' נ"א מ"ב או' מ"א:

פט[עריכה]

טפ) שם. אינו יכול לבשל מיו"ט א' וכו' מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלים ביום שחיטתן אינם יפים לאכול כמו הנשחטים מאתמול מותר לשוחטן ביום ראשון הרדב"ז בתשו' סי' תקצ"ד. ברכ"י או' ז' אמנם המחב"ר או' ד' הרבה להשיב על דברי הרדב"ז הנז' וסיים על דין שכתבנו באו' הקודם שיש להחמיר כיון שכן הוא דעת כמה גדולים ומכ"ש שיש לאסור בנדון הרדב"ז בעופות שיותר טובים אם נשחטו מאתמול דודאי לא ישחטם ביו"ט ראשון יעו"ש. ומ"ש השע"ת או' י"ב לפרש בדברי הרדב"ז הנז' הוא מסברא דנפשיה יען שלא ראה דברי הרדב"ז בשורשם וגם לא דברי המחב"ר הנז':

צ[עריכה]

צ) שם. אינו יכול לבשל מיו"ט א' לשבת. ואם חל יו"ט ראשון יום הששי ועושים עירוב יום ה' פשוט שמבשל ביו"ט ראשון לצורך שבת והיו טועים בזה והרב כנה"ג בהגב"י מחי להו אמוחא יעו"ש. והב"ד מחבר או' ה' וכתב שכן מבואר בהדיא בתשו' הרי"ף סי' שי"ב דמותר יעו"ש:

צא[עריכה]

צא) שם. אינו יכול לבשל מיו"ט א' וכו' ואם עבר ובישל ביו"ט א' דהיינו ביום ה' לצורך שבת אסור לאכלו בשבת ואף דלקמן סעי' כ"ג בעבר ואפה אזלינן לקולא ה"מ התם משום דאין לו מה לאכול התירו לו בדיעבד אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לצורך שבת אסור ליהנות ממנו עד לאחר השבת מאחר דעבר אמילתא דרבנן. יש"ש פ"ב דביצה סי' א' והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' י"א. וכתב ופשוט הוא דאם לא בישל יום ששי דמותר לאכול יום שבת. והב"ד השו"ג או' כ"א. וכ"כ א"ר או' ח"י. מיהו הער"ה או ז' תמה על דברי היש"ש הנז' דאיך לא זכר דברי מהר"ם והרמב"ם והרשב"א שהתירו במבשל מיו"ט לחבירו אע"ג דבידו לתקן דומיא דעבר ואפה והסכים הוא עמהם בסי' ט"ז יעו"ש. וכן הט"ז ס"ק י"ב כתב על דברי היש"ש הנז' דאינו מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ ביו"ט. והב"ד א"ר שם. והחמ"מ בביאור או' יו"ד כתב הטעם להתירא דהלא מה"ת אין בו איסור דלא גרע ממבשל לשבת אלא קנסא הוא וכי משום קנסא דידיה דעבר אדרבנן נתיר לו לחלל יו"ט שני בחנם דהיינו לבשל שנית והוא יש לו מבושל דלדידיה שייך למקנס אבל יו"ט מאי עבידתיה ולמה נקנסיה ואדרבא זו היא קנסא דידיה בר בי בירב ליכול חמימי ואיהו יאכל קרירי עכ"ל. ובלא"ה הא פסק הש"ע לעיל סי' תק"ג סעי' א' ולקמן סעי' כ"ג דאם עבר ובישל מותר לאכלו וכ"פ היש"ש בעצמו פ"ב דביצה סי' ט"ז יעו"ש. ומאי שנא כיון דלא קנסו על המבשל במזיד ביו"ט וא"כ ה"נ תבשיל זה מותר לאכלו בין ביו"ט ב' בין בשבת אלא רק דעשה איסורא דרבנן וצריך תיקון ע"ז. ועיין לעיל סי' של"ד או' קל"ט:

צב[עריכה]

צב) [סעיף יד'] אם הניח עירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן וכו'. דהיינו שהתנה עליו בעת שאמר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' שיהא סומך עליו גם ליו"ט אחר כל זמן שעירוב זה קיים. ועיין לקמן או' צ"ה:

צג[עריכה]

צג) שם. אפי' ליו"ט אחר. כגון סוכות שחל להיות ביום ה"ו והניח עירוב בערב סוכות לסמוך עליו גם ביו"ט אחרין או הניח בערב ר"ה שחל להיות ביום היו שיהיה עד אחר הסכות, לבוש, ואם יוכל לערב מיו"ט אחד לכל יו"ט שבשנה לדיעה זו בב"י הביא פלוגתא וכתב וזה נראה יותר שיוכל וכ"נ מסתימת דברי הטור יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע, וכ"מ מדברי הלבוש הנז' שכתב או הניח בערב ר"ה וכו' שמועיל גם לסוכות. ונ"מ שאם חל פסח ביום ה"ו והתנה עליו שסומך עליו לכל יו"ט שבשנה כל זמן שעירוב זה קיים שמועיל לו ג"כ לשבועות של אותה שנה שיחול ביום ו' לדיעה זו:

צד[עריכה]

צד) שם. לכתחלה לא יסמיך עליו וכו' משום דאיכא פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' ז' יעו"ש וה"ה אם מערב יום או יומים קודם עיו"ט אפי' אם מערב רק לידע אחד לכתחלה לא יעשה ובדיעבד יכול לסמוך עליו כמ"ש בב"י וכ"כ באו' הנז' יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' ב' מק"ק סי' ל"ב או' ז' מ"ב או' מ"ד:

צה[עריכה]

צה) שם. אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו. ובלבד שיאמר כן בפי' כשהניחו שרוצה לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים אפי' ביו"ט אחר אבל אם לא אמר כן לא יסמוך עליו ואפי' הוא עודנו קיים. לבוש:

צו[עריכה]

צו) שם. אבל בדיעבד יכול וכו' היינו שכבר עירב ימים רבים קודם יו"ט ובעיו"ט ממש שכח או הזיד ולא עירב מותר לסמוך על ערובו ולבשל בתחלה מיו"ט לשבת אבל אם נזכר בעיו"ט יניח עוד עירוב או יקח עירוב הא' ויאמר עליו בדין עירובא יהא שרי וכו' אבל לא יברך עליו. וכן אם כשהניח העירוב התנה עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאופות בכל יו"ט שיהיו בע"ש לצורך השבת שלאחריו אעפ"י כן צריך לערב כשיגיע עיו"ט שלפני השבת אלא שלא יברך עליו רק יאמר עליו בדין עירובא וכו' ואם לא עירב בעיו"ט סומך על עירובו הראשון כל זמן שהוא קיים וראוי לאכילה. ר"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"א. מ"ב או' מ"ה:

צז[עריכה]

צז) [סעיף טו'] נאכל העירוב וכו'. היינו התבשיל אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום כמ"ש סעי' ב' ואפי' אם חל יו"ט ביום ה"ו ונזכר ביו"ט א' א"צ לערב, יש"ש פ"ב דביצה סי' ח"י. מ"א ס"ק י"ד, א"ר או' ך' חמ"מ או' י"א ר"ז או' כ"ד. מק"ק שם או' כ"ב. מ"ב או' מ"ו:

צח[עריכה]

צח) ואם נאכל התבשיל ונשאר הפת כתב היש"ש שם בשם מהרמא"ק דאם היה ביו"ט א' מניח עירוב אחר ומתנה כמ"ש סעי' כ"ב ואם היה ביו"ט ב' אין לו תקנה יעו"ש. ומיהו הכס"א או' ו' כתב דמדברי רש"י דט"ז ע"ב ד"ה לא דאית ביה כזית וכו' מוכח דאפי' אם לא נשתייר אלא כזית מן הפת סגי יעו"ש. ובשו"ת פנ"י כ"י חא"ח סי' י"ט כתב דאם נאבד התבשיל ונשאר הפת שהמחמיר תע"ב והמיקל לא הפסיד ואף שמהרמא"ק בשם מהרי"ל מחמיר מ"מ הא הרמ"א השמיט וגם כי בסמ"ק איתא להדיא שאם נאבד המבושל סומכין על האפוי יעו"ש, והב"ד השע"ת או' י"ג:

צט[עריכה]

צט) שם. נאכל העירוב או נאבד וכו' גדול העיר שמערב על כל העיר ורגילי בני מאתיה לסמוך עליו והכריזו ליל יו"ט ב' שיסמכו עליו כמנהג ובלילה ההיא נאכל העירוב או נאבד צריך להודיע לעם דאבד עירובי ואין להם לסמוך עליו. מחב"ר או' ו':

ק[עריכה]

ק) שם. אלא א"כ נשתייר ממנו כזית. שזהו שיעור עירוב כמ"ש לעיל סעי' ג' יעו"ש:

קא[עריכה]

קא) שם. אלא א"כ נשתייר ממנו כזית. ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אם הניח יותר מכשיעור לא יאכל ממנו עד שישאר כזית. מאמ"ר או' ט"ז:

קב[עריכה]

קב) [סעיף טז'] לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו. ומיהו היש"ש פ"ב דביצה סי' ח"י כתב דמאחר שצ"ל העירוב קיים אין ראוי לאוכלו עד ליל שבת ומ"מ היה מנהג מהר"מ להניח הככר תחת הלחם משנה בליל שבת ולמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו דמאחר דאתעביד ביה מצוה א' ראוי לעשות עליו מצות אחרות יעו"ש. והב"ד הב"ח. וכן היה מנהג מהרי"ל כמ"ש בדרשות מהרי"ל ה' ע"ת והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ב' ט"ז ס"ק י"ד. מ"א ס"ק ט"ו. וכתב שם הב"ח וכן נהגי בעירובי חצירות. שכנה"ג שם. ט"ז שם. ועיין לעיל סי' שס"ו או' קכ"ד:

קג[עריכה]

קג) [סעיף יז'] התחיל בעיסתו. היינו שהתחיל ללושי כמ"ש באו' שאח"ז:

קד[עריכה]

קד) שם. וה"ה אם התחיל לבשל וכו' ואפי' לא הניח הקדרה עדיין אצל האש רק שהתחיל בתיקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו דהא בעיסה מיירי ג"כ שהתחיל ללוש דמותר אח"כ לאפות. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' כ"ב. חמ"מ או' י"ב. ר"ז או' כ"ו. ח"א כלל ק"ב או' י"ג. מק"ק סי' ל"ב או' כ"ג. מ"ב או' ן':

קה[עריכה]

קה) שם. שגומר אותו תבשיל שהתחיל. הרא"ש נסתפק בזה אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת יעו"ש. והב"ד הטור. וכן הר"ן נסתפק בכך ומדברי הראב"ד בהשגות פ"ו והסכים לדבריו המ"מ שם בדין ה' משמע דגומר רק אותה עיסה או אותו תבשיל שהתחיל בו יעו"ש. והב"ד ב"י וע"כ פסק כאן בש"ע לחומרא. וכ"פ הלבוש. וכ"פ היש"ש פ"ב דביצה סי' ח"י, וכן הסכים הב"ח. וכ"מ בפי' רע"ב פ"ב דביצה משנה א' וכ"כ ק"נ פ"ב דביצה בשם הראב"ן ודקדק ג"כ מפירש"י יעו"ש. וכן הסכימו שאר האחרונים. אמנם בש"מ כתב דיגמור אפי' שאר תבשילין יעו"ש. וכן הרא"ה הביאו בס' או"ח דף צ' ע"ג פשיטא ליה דגומר כל תבשילו וכל סעודתו דהתחלה בסעודה היא יעו"ש וכן הרדב"ז בתשו' סי' תרס"ט ס"ל דגימר הכל יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ז' וכתב לענין דינא נראה דנקטינן כהרא"ה דפשיטא ליה וכדעת הרדב"ז דגומר הכל ולא שבקינן פשיטותיה דהרא"ה והרדב"ז משום ספיקייהו דהרא"ש והר"ן ומה גם דנראה דאו"ח סבר כדעת הרא"ה עכ"ל, מיהו הער"ה או' ח' כתב לחלוק על דברי המחב"ר הנז' ולהחמיר אבל המחב"ר בספרו יוסף אומץ סי' ף' חזר והאריך הרחיב בענין זה והביא עוד סמוכות לזה וכתב על סברת החולקים אלו היו רואים שיש גדולים דסברי שיגמור הכל גם מרן ורבינו עובדיה היו פוסקים להקל יעו"ש. נמצא דרבו הדיעות בזה וע"כ נראה דרק לעת הצורך הרבה ומשום עונג שבת יש לסמוך על המתירין:

קו[עריכה]

קו) [סעיף חי'] אפה ולא בישל וכו'. וה"ה אם אפה ובישל קודם שנאכל העירוב ולא נתכוון לצורך שבת דיכול להניחו לשבת. וכ"כ החמ"מ בביאור או' י"א. מ"ב או' נ"ב:

קז[עריכה]

קז) שם. יכול הוא להניחו לשבת וכו' ואין היתר אלא להניח לשבת מה שאפה או בישל לצורך היום בעוד העירוב קיים דמאחר שבאותה שעה היה יכול לאפות ולבשל בהיתר לצורך שבת מה שבישל לצורך יו"ט רואין כאילו בשלו לצורך שבת ואין הפסד במה שנתכוון בו לצורך יו"ט אבל אם נאכל העירוב מקודם ובישל ואפה לצורך יו"ט פשיטא שאין בידו להניח מה שאפה ובישל לשבת ולאפות ולבשל מחדש לצורך יו"ט דאין לך הערמה גדולה מזו ואפי' בדיעבד אסור כדלקמן ססי' זה, מאמ"ר או' י"ז וכתב ודלא כהעו"ש שנסתפק בזה יעו"ש:

קח[עריכה]

קח) שם. יכול הוא להניחו לשבת. אבל אסור להניחו לחול. מ"א ס"ק י"ז ומחה"ש. מ"ב או' נ"ג:

קט[עריכה]

קט) שם. ולבשל מכאן ואילך ליו"ט. והיינו בשלא סעד עדיין. מאמ"ר שם. ועי"ש מ"ש ליישב קושיית הט"ז על הלבוש וכן הא"ר והנה"ש והחמ"מ כולם כתבו ליישב יעו"ש:

קי[עריכה]

קי) [סעיף יט'] מי שלא עירב מותר להדליק וכו'. כ"כ בב"י דלפי נוסח הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכתבו בדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולא הזכירו ולאדלוקי שרגא נראה דהדלקת הנר אינו תלוי בעירוב, שו"ג או' כ"ז. נה"ש או' יו"ד. מאמ"ר או' ח"י:

קיא[עריכה]

קיא) שם. מי שלא עירב מותר להדליק וכו' ומשמע דמותר להדליק כל צרכו לדיעה זו. וכ"כ א"ר או כ"ד. וכ"כ הנה"ש שם. חמ"מ או' י"ד. ועיין עוד באו' שאח"ז:

קיב[עריכה]

קיב) שם. ויש אוסרים. היינו סברת הרא"ש והטור והר"ן דסברי דצ"ל בשעת הנחת העירוב ולאדלוקי שרגא ולכן אם לא עירב אסור להדליק הנר כמ"ש ב"י וב"ח. ומיהו כתב שם הב"ח דאעפ"י דנהגי לכתחלה כהרא"ש כדאי הם הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם בדיעבד אם לא עירב להדליק נר של שבת שהיא מצוה עכ"ל. והמ"א ס"ק י"ח כתב דאין להדליק רק נר אחד כמ"ש סעי' ך' יעו"ש. וכ"כ החמ"מ שם. נה"ש שם. ושכנה"ג בהגב"י או' ט"ז כתב דנהיג עלמא דאפי' אם לא עירב מדליק. וכ"כ א"ר או' כ"ה. ברכ"י או' ט' ומשמע דהייינו להדליק כנהוג בכל שבת. וכ"כ מ"ב או' נ"ה אלא שכתב דלכתחלה נכון שיקנה לאחרים והם ידליקו לו או יסתפק בנר א' יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב יש אוסרים דחושש לס' האוסרים לכתחלה יעו"ש. וא"כ ה"ה לכאן ורק היכא שמצטער אם ידליק רק נר א' כי לא לומד ומשום עונג שבת אז יש לסמוך על המתירין ולהדליק נרות כמנהגו בכל שבת:

קיג[עריכה]

קיג) שם. ויש אוסרים. ומי שדעתו שלא לאפות ולא לבשל כלום מיו"ט לשבת אם צריך לערב. נראה דלדעת היש אוסרים צריך לערב כדי להתיר הדלקת הנר מיו"ט לשבת ולדעת אחרת א"צ לערב כלל ולכן הבא לערב א"צ לברך משום סב"ל. מאמ"ר או' ח"י:

קיד[עריכה]

קיד) [סעיף ך'] מי שלא עירב וכו'. ודוקא אחד מאנשי העיר שאינו נטפל לעיסתו ולתבשילו אבל אשתו ובני ביתו האוכלים מפתו ותבשילו כיון שעירב בעה"ב הם נטפלין אליו ומותרין לבשל אעפ"י שלא עירבו לעצמן ולא זיכה להם העירוב ע"י אחר כמ"ש לעיל או' ע' יעו"ש.

קטו[עריכה]

קטו) שם. כך אסור לבשל לאחרים וכו' מפני שכיון שלא עירב הוא נאסר לאפות ולבשל כלל לא לו ולא לאחרים כשם שאיסור לבשל מיו"ט לחול לא לו ולא לאחרים. ב"י. והב"ב המאמ"ר או' י"ט וכתב ודלא כדרישה יעו"ש. וכ"כ הלבוש טעמא דב"י. ר"ז או' כ"ח:

קטז[עריכה]

קטז) שם. וגם אחרים אסורים לבשל לי. אפי' בביתם שאסור הבישול חל עליו ועל כל מה שיש לו בעודנו שלו. לבוש:

קיז[עריכה]

קיז) שם. ואין תקנה אלא שיתן וכו' במשיכה ולא בקנין סודר. ב"י. מ"א ס"ק י"ט. והטעם דמשיכה אינו נראה כ"כ כמקח וממכר כמו קנין סודר וניהי דאפי' ע"י משיכה אסור מ"מ לצורך מצוה התירו משא"כ ק"ס וכמ"ש ב"י בשם המרדכי. מחה"ש. ועיין לעיל סי' ש"ו או' מ"ד:

קיח[עריכה]

קיח) שם. ואין תקנה אלא שיתן קמחו וכו' במתנה. והיינו שיקנה המתנה בקנין גמור כגון במשיכה לתוך ביתו או בהגבהה טפח אפי' בתוך ביתו של הנותן. ר"ז או' כ"ח. מק"ק סי' ל"ב בליקוטי רימ"א או' ל"ז. מ"ב או' ס':

קיט[עריכה]

קיט) שם. ואם אין שם אחרים וכו' משמע דאם יש אחרים ואין רוצה להקנות להם אסיר לאפות בעצמו אפי' בצמצום וכ"פ הד"מ או' ז' אבל בב"י כתב בשם הרשב"א ובשם תשו' אשכנזית (והיא תשו' מהרי"ל כנודע) דאפי' איכא אחרים שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשיה יעו"ש. וכ"פ היש"ש פ"ב דביצה סי' כ"ו, מ"א סק"ך. א"ר או כ"ז. ר"ז או' כ"ט. ח"א כלל ק"ב או' י"ד. דה"ח או' ב' מק"ק סי' ל"ב או' כ"ז. מ"ב או' ס"א אלא שכתב דנכון שיקנה קמחו לאחרים כדי שיוכלו לאפות עבורו ללחם משנה. וכ"כ דה"ח שם דאם אין לו פת ללחם משנה צריך להקנות קמחו לאחרים אם יש שם אחרים שעירבו כדי שיאפו לו לחם משנה של שבת לקיים המצוה:

קכ[עריכה]

קך) שם. י"א שמותר לאפות בצמצום וכו' כ"כ הרא"ש פ"ב דביצה מממרא דרב הונא (כ"א ע"ב) וכ"פ הר"ן והרז"ה והרשב"א אלא שהרי"ף והרמב"ם השמיטו האי ממרא דרב הונא וכתב המ"מ (פ"ו דין ט') שהם סוברים שאינה הלכה כמבואר כ"ז בב"י יעו"ש וע"כ כתב זה בש"ע בשם י"א. והא דכתב ולהדליק נר א' אע"ג דסתם בסעי' הקודם ומשמע דמותר להדליק כל צרכו ואפי' בדאיכא אחרים שעירבו וכ"ש הכא דליכא אחרים הכא כתב דרך אגב משום דכ"ה לשון הממרא הנז' ולשון הפו' שהביאו הממרא הנז' וסמך על מה שגילה דעתו בסעי' הקודם וגם הכא לא תברא שהרי גם שם הביא יש אוסרים. ועיין שו"ג או ל':

קכא[עריכה]

קכא) שם. י"א שמותר לאפות בצמצום פת א' וכו' היינו אפי' פת גדול שיהיה די לו לכל השבת וכן בקדרה וא"צ לצמצם בזה ומ"ש בצמצום היינו שלא להרבות במיני לחמים ובמיני תבשילין. ופשיט דאם יש לו פת א' שנשאר לו מיו"ט אסור לו לאפות משום לחם משנה אבל אם הפת שיש לו אינו מספיק לו לאכילה לכל השבת מסתברא דמותר לו לאפות עוד פת. מ"ב או' ס"ב ובשה"צ שם:

קכב[עריכה]

קכב) שם הגה. ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות וכו' ואם הזכיר מקצת מלאכות ומקצת לא הזכיר כגון שאמר לאפויי ולבשולי ולא אמר ולאטמוני ולאדלוקי שרגא מותר באותן שהזכיר ובאותן שלא הזכיר אסור. דה"ח או' ט"ו. מיהו דעת הרי"ף והרמב"ם אפי' לכתחלה א"צ להזכיר רק לאפויי ולבשולי וה"ה בירושלמי כמ"ש ב"י יעו"ש. וכ"כ לעיל או' ק"י. והיש"ש פ"ב דביצה סי' ח' נראה דחולק בעיקר דין זה שכתב מור"ם ז"ל שכתב דמי שהזמין תבשיל לע"ת ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד משום דהברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיא אינה מעכבת יעו"ש. והסכים עמו הט"ז סק"ז. וכ"כ בס"ק ח"י על דברי מור"ם הנז' וכמדומה לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית יעו"ש. וכן הסכים המו"ק משום דכ"נ מסתימת המשנה וש"ס דילן שלא הזכירו כלל נוסח של בהדין עירובא הנז' בירושלמי ומשמע דהוא רק למצוה בעלמא דלא כמ"א ס"ק כ"ג יעו"ש. אבל דעת המט"י והמאמ"ר או' כ"א כדברי מור"ם ומ"א הנז' דהתנאי מעכב יעו"ש. וכ"פ דה"ח שם. וכ"נ דעת שאר האחרונים. ולענין הלכה כתב הר"ז או' ז' דלכתחלה יש להחמיר וע"כ אם נזכר קודם כניסת ליל יו"ט יחזור ויטיל העירוב בידו ויאמר נוסח בהדין עירובא וכו' כהלכתו ולא יחזור לברך שנית אם כבר בירך. ואם נזכר ביו"ט א' יעשה עירוב על תנאי כמ"ש סעי' כ"ב. ואם נזכר בע"ש יקנה קמחו לאחרים והם יבשלו ויתנו לו. ואם אין לו למי להקנות אז יש לסמוך על דעת המתירין יעו"ש. וכ"כ מק"ק סי' ל"ב או' ו' מ"ב או' ס"ג:

קכג[עריכה]

קכג) ע"ה שטעה ואמר במקום בהדין וכו' לבשולי, אמר בהדין יהא שרי לעיולי וכו' טסח של עירובי חצרות. נ"ל בדיעבד והוא דר יחידי שאין שם מי שיזכה לו כיון שהפריש עליו מעיו"ט לע"ת מותר לבשל וכדאי הוא הרש"ל לסמוך עליו. ח"א כלל ק"ב או' ט"ו:

קכד[עריכה]

קכד) שם בהגה, ומי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים וכו' כיון שאינו יכול לבשל לעצמו. ומשמע מזה דאפי' משרתת שמתענה אסורה לבשל דלא כמ"ש הלבוש סי' תקצ"ז. וביו"ט שחל להיות ע"ש אסור לבשל מיו"ט לשבת ואפי' ע"י עירוב לא מהני אלא מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים כמ"ש סעי' א' והכא כיון שהוא אסור לבשל לאחרים לא שייך האי טעמא ומ"מ אחרים אופין ומבשלין לו. מ"א ס"ק כ"א ח"א כלל ק"ב או' י"ד. ומיהו עיין מאמ"ר ונה"ש ובית מאיר מ"ש לפקפק בעיקר דברי מהרי"ו הנז'. וכן בתשו' מהר"י מברונא סי' פ"ב חלק על דברי מהרי"ו הנז' יעו"ש. וכ"כ א"ר סי' תקצ"ז או' ד' להתיר באשה או משרתת שמתענה לבשל ביו"ט כדברי הלבוש וגם לבשל מיו"ט לשבת כתב להתיר דיש לסמוך על המתירין יעו"ש. וכ"כ דה"ח או' א' דאשה משרתת שמתענה מותרת לבשל ביו"ט אבל בענין אם מותר לבשל מיו"ט לשבת כתב דוקא אם א"א ע"י אחרים אז מותר לבשל בעצמו דיש לסמוך על המתירין יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ס"ה. ועיין עוד מזה לעיל סי' תנ"ג או' ט"ז יעו"ש:

קכה[עריכה]

קכה) [סעיף כא'] אם נזכר שלא עירב וכו'. והיינו אם אין שם גדול העיר שעירב על כל בני העיר דאל"כ יש לסמוך על גדול העיר. וכ"כ מ"ב או' ס"ו:

קכו[עריכה]

קכו) שם. ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל (סי' תק"ג סעי' א') ממלאה אשה קדרה בשר וכו' ט"ז ס"ק י"ט:

קכז[עריכה]

קכז) שם הגה. וה"ה שיכול לילך מבע"י בנר דלוק וכו' ר"ל מלבד נר א' שהתירו לו להדליק בחדר שאוכל שם יכול לחפש בחדר שום חפץ אפי' מבע"י ולהניחו דולק עד הלילה אפי' בחדר שאין בו צורך כ"כ להדליק בו. פרישה או' יו"ד. א"ר או' כ"ח. ר"ז או' כ"ט. דה"ח או' ד' מק"ק סי' ל"ב או' כ"זף

קכח[עריכה]

קכח) שם בהגה. ויניחנו דולק עד הלילה. ויכול אח"כ לטלטלו ולהניחו באיזה מקום שירצה. מ"ב או' ט"ז:

קכט[עריכה]

קכט) שם. וי"א דאפי' לבשל כמה קדירות מותר וכו' וכ"כ מור"ם ז"ל לעיל בהגה סי' תק"ג סעי' א' וכ"ה דעת האחרונים שם. וכ"כ מ"ב או' ס"ח דכן נוהגין העולם להקל כדיעה זו ועיין בדברינו לשם כל הדינים השייכים בענין זה יעו"ש:

קל[עריכה]

קל) שם. וי"א דאפי' לבשל כמה קדירות מותר וכו' ואעפי' שיודע שבודאי לא יאכל כולם ויותיר מהם לשבת והוא שלא יהיה מין תבשיל א' בשני קדירות אלא בכל אחת ואחת מין תבשיל א' שאינו דומה לחבירו ויטעום מכל תבשיל ותבשיל ביו"ט עצמו. ר"ז או' כ"ז. ועיין לעיל או' ו':

קלא[עריכה]

קלא) שם. כיון שקודם אכילה הוא. ואם עבר ובישל אחר אכילה בהערמת אכילת כזית מותר לאוכלו בשבת כמ"ש לעיל סי' תק"ג סעי' א' ובדברינו לשם או כ"ו יעו"ש:

קלב[עריכה]

קלב) שם. והוא שיאכל מכל אחד ואחד. נראה דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו ביו"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין א' אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוון לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין גורם איסור דאף בתבשילי יו"ט הרבה פעמים אדם מניח קדרה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו. ט"ז סק"ך. חמ"מ או' ט"ו. ר"ז או' כ"ז. מק"ק או' כ"ד. ומ"ש המ"ב או' ע"א דבבית מאיר סי' תק"ג חולק ע"ז צ"ע דשם מיירי במבשל אחר אכילה אבל הכא דמיירי קודם סעודת שחרית גם הבית מאיר מודה להט"ז כמבואר שם ד"ה מיהו יעו"ש. ועיין לעיל סי' תק"ג סוף או' כ"ו ודוק:

קלג[עריכה]

קלג) [סעיף כב'] אם נזכר ביו"ט א' שלא עירב וכו'. והגם דלדעת הרמב"ם אין עושין עירוב על תנאי בזה"ז לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצירות וכו' כמבואר פ"ו מה' יו"ט דין ט"ו כבר כתב ב"י בסי' שאחר זה דכמה גדולים חולקים על דברי הרמב"ם הנז' יעו"ש וע"כ פסק כאן בש"ע להתיר. וכ"פ הלבוש ושאר האחרונים כדברי הש"ע:

קלד[עריכה]

קלד) שם. אם הוא ביו"ט של ר"ה וכו' לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכתא הם ולא משום ספיקא כשאר יו"ט, ט"ז ס"ק כ"א. ואם נזכר ביה"ש של יום שני י"ל דלא מהני. מש"ז או' כ"א:

קלה[עריכה]

קלה) שם. יכול לערב בתנאי וכו' ויותר טוב לערב על תנאי ממה שיסמוך על גדול העיר. ב"ד סי' ש"א וסי' ש"ד. אבל בס' משפטים ישרים ח"ב סי' ל"ב פסק איפכא דטפי מעלי לסמוך על עירוב גדול העיר מלערב על תנאי כיון דלהרמב"ם אין מערבין בזה"ז והגם דלא ק"ל כוותיה מ"מ היה ראוי שלא לברך משום ס"ב ולכן יותר טוב לסמוך על עירוב חבירו יעו"ש. והב"ד ברכ"י או' יו"ד:

קלו[עריכה]

קלו) אם שגג ולא הניח ע"ת וסמך על ראובן שהניח אכולא כרכא ואח"כ נמצא שנאכל עירובו של ראובן בליל יו"ט ב' וראובן הוצרך לסמוך על שמעון הדעת נוטה דאין בסמיכת אותו ששגג על ראובן ממש הגם שראובן סמך על שמעון אלא אותו ששגג עצמו צריך לסמוך על שמעון כנה"ג בתשו' סי' מ"ט. ברכ"י או' י"ב:

קלז[עריכה]

קלז) שם. יכול לערב בתנאי וכו' ואמירת התנאי מעכב מט"י. מחב"ר או' ט' ועיין לעיל או' קכ"ב:

קלח[עריכה]

קלח) שם. יכול לערב בתנאי וכו' ואע"ג דמערב מספק מברך עליו מצות עירוב דאין זה ספק כשאר ספיקות דאין מברכין עליו, הגהות הרי"ף תמים דעים במס' ביצה פ"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' ל"ד. מט"י. חמ"מ או' ט"ז. ר"ז או' כ"א. ח"א כלל ק"ב או' ט"ז אמנם בש"מ כתב בשם התו' דאין לברך על עירוב של תנאי דשמא היא ברכה לבטלה יעו"ש. וכ"כ בסידור רב יעב"ץ שאין לברך כיון דהוי ספק. וכ"כ בס' לחם סתרים בכללים סי' ט' לחלוק על דברי תמים דעים הנז' והרבה להביא ראיות שא"צ לברך על הספק יעו"ש וכן המחב"ר או' יו"ד כתב להשיב על ראיות המט"י הנ"ז ודעתו שאין לברך יעו"ש. וכ"ה דעת משפטים ישרים שאין לברך כמ"ש לעיל או' קל"ה. וכבר כתבנו לעיל סי' ח"י או' ז' דק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב יעו"ש וא"כ כ"ש הכא דאיכא כמה פוסקים דסברי שאין לברך:

קלט[עריכה]

קלט) שם. אם היום קודש א"צ לערב. דהא למחר יהיה יום חול וממילא יהיה מותר לבשל:

קמ[עריכה]

קמ) שם. וי"א דאי לית ליה וכו' כן כתב הטור בשם הר' אפרים אלא שכתב עליו ונראה שא"צ וכ"כ בעל העיטור וע"כ כתבו הש"ע בשם י"א:

קמא[עריכה]

קמא) שם. וי"א דאי לית ליה וכו' ויש"ש וב"ח פסקו כסברא ראשונה וכ"כ בפסקי מהרא"י. מ"א ס"ק כ"ו. וכן הסכים א"ר או' ל"ב. וכ"כ השו"ג או' ל"ד דהכי נקטינן כמו שסתם הש"ע יעו"ש. וכ"נ דעת הר"ז וח"א שם מדלא הביאו סברת הי"א הנז'. וכ"כ מ"ב או' ע"ה דנקטינן כסברא הראשונה. ובלא"ה כבר כתבנו לעיל או' קל"ה דיותר טוב לסמוך על גדול העיר אם יש שמערב על כל בני העיר משום דיש לחוש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לערב על תנאי בזה"ז ועוד יש ספק אם לברך על עירוב זה כמ"ש לעיל או' קל"ה ועיד הא איכא דעת ר' אפרים דבעי אי אית ליה מידי דבשיל מאתמול וע"כ מכל הטעמים הנז' י"ל דיותר טוב לסמוך על גדול העיר או אחר שמערב על כל בני העיר רק היכא דלא יש אחד שמערב על בני העיר יש לסמוך על סתם דברי הש"ע וכהסכמת האחרונים:

קמב[עריכה]

קמב) והא דמהני תנאי דוקא לעצמו אבל אינו מזכה לאחרים משום דלא התירו אלא בצנעה לעצמו ואם יש בו תיקון צבור מזכה להם משום קלקולא ולמחר מכריזין סתם יסמוך על עירוב שהניח פ' ולא יערב אלא בתבשיל שעושה לצורך היום בין שנשאר לו מהיום בין שנשאר לו מאתמול אבל אינו מבשל לצורך זה. שיטה מקובצת. פת"ע או' מ"ב:

קמג[עריכה]

קמג) [סעיף כג'] אם עבר במזיד וכו'. לדעת היש"ש שהבאנו לעיל או' צ"א דוקא באין לו תבשיל אחר מותר לאכלו בשבת אבל לדעת הרשב"א שהביא ב"י סי' תק"ג אפי' ביש לי תבשילין אחרים מותר וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' תק"ג או' כ"ט יעו"ש:

קמד[עריכה]

קמד) שם הגה. או בשוגג, ורבינו (הש"ע) לא התיר אלא דוקא במזיד מטעם הרמב"ם ז"ל דמזיד אינו מצוי אבל אם תתיר בשוגג כ"ע יבשלו בלא עירוב ויאמרו שוגגין היינו ונעשה להם כהיתר והרב המפה סובר דה"ה נמי שוגג שלא יהא שוגג חמור ממזיד כמ"ש שכנה"ג בהגב"י או' י"ט בשם ב"ח. וכן הסכים הב"ח דבין בשוגג בין במזיד אם עבר ובשל בלא עירוב דמותר לאכלו. שו"ג או' ל"ו:

קמה[עריכה]

קמה) שם. מותר לאכלם בשבת וכו' ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות עיני ב"ד על מה שעשה. שיטה מקובצת:

קמו[עריכה]

קמו) [סעיף כד'] אם הערים לבשל וכו'. היינו לאחר סעודת שחרית דאם קודם סעודת שחרית מותר לבשל ואעפ"י שיודע שודאי יותיר א' לשבת כמ"ש לעיל או' ק"ל וכ"מ בהדיא בדברי הלבוש סעי' כ"א ודלא כהט"ז ס"ק כ"ב שנדחק בזה יעו"ש:

קמז[עריכה]

קמז) שם. והותיר אחת וכו' ולא אכל ממנה כלום. לבוש שם. אבל אם אכל ממנה כזית מותר לאוכלה בשבת כמ"ש לעיל או' קל"א יעו"ש:

קמח[עריכה]

קמח) שם. אסור לאכלה. היינו אותה קדרה שהותיר. מ"א ס"ק כ"ח:

קמט[עריכה]

קמט) שם. אסור לאכלה. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר להמערים נמצאו הכל מערימים וישתקע שם עירוב תבשילין אבל המזיד אינו מצוי. ב"י בשם הרמב"ם. לבוש שם מ"א שם:

קנ[עריכה]

קנ) שם. אסור לאכלה. ולא קנסו במערים אלא לו אבל לאחרים מותר לאכלה. לבוש שם. ומשמע דגם לו ולאנשי ביתו לא קנסו אלא שלא לאכלם בשבת אבל אחר שבת מותר. וכ"כ החמ"מ או' י"ז. מ"ב או' ע"ט. ומיהו עי"ש בשה"צ או' ק"ח שכתב שיש מחמירין לאסור לו לעולם אלא שהמקל לאכלו במו"ש אין למחות בידו יעו"ש. ועוד נראה דיש להקל ממ"ש לעיל או' ד' די"א דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאו' יעו"ש. וע"כ כיון דכוונתו בשעת בישול היתה בשביל שבת אין לקונסו ביותר ובמו"ש יש להקל. ועיין לעיל סי' תק"ג או' כ"ח:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון