אליה רבה/אורח חיים/תקכז

אליה רבה ‏ אורח חיים תקכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] בפני עצמה וכו'. אבל בקדירה אחת אף שמערים ומרבה מותר (תוס'):

ב

[ב] [לבוש] סמוך לחשיכה וכו'. ולכן נהגו כשחל יום טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית:

ג

[ג] ספק חשיכה וכו'. ואם קיבל שבת כגון שאמרו ברכו אסור (מגן אברהם), והט"ז פסק בשם ראב"ן דמערב כל זמן שלא התפלל תפילת יום טוב ואינו נראה דראב"ן אזיל לטעמיה דסבירא ליה גם בשבת הכי כמו שכתב בסימן רס"ג ס"ק ל"ג. ומי שהוא בבית הכנסת ואם ילך לבית להניח עירוב תבשילין יעבור זמן המנחה יתפלל מנחה ולא יניח עירוב תבשילין דיוכל להקנות קמחו לאחרים:

ד

[ד] [לבוש] אבל בדיעבד וכו'. אבל על הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות (רש"ל). אסור לעשות עירוב תבשילין לפני ערב יום טוב רק בערב יום טוב ובדיעבד מותר אם עשה תבשיל מיוחד לעירוב תבשילין או הפריש לשם כך אף שלא בירך ברכת עירוב תבשילין סמוך עליו בדיעבד בין עשה הוא בין עשה אשתו (רש"ל), ומגן אברהם כתב ס"ק כ"ג וחולק עליו מהא דסעיף כ"ג דאפילו אומר למיעבד כל צורכנא אסור, מיהו כשאומר בדין יהא וכו' ולא אמר הברכה מותר ולקמן כתבתי בזה:

ה

[ה] כזית וכו'. יש ליזהר שלא ליקח פת ועצם שפל דעושין המצוה בביזוי ואפשר שאחר כך משליכין אותו אלא כל איש השמח במצוה יקח פת מוכן לסעודת שבת ותבשיל חשוב כגון חתיכת דג חשוב או בשר או תבשיל המוכן לסעודת שחרית (של"ה דף י"ז), ורש"י כתב דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום שיהא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת מהרי"ל היה נוהג היה מניח הבשר על הטעלי"ר ולא על הגלוסקא משום מיאוס וגם לקח לחם שלם ולקחו ללחם משנה בליל שבת ובשחרית ובסעודה שלישית היה בוצע עליו, עד כאן, ולשון בעל הלכות גדולות דף ל"ו ששקלין ריפתא ומתנח בגווה בשרא מבושל וכו':

ו

[ו] [לבוש] שאין דרכו וכו'. אפילו במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן, ונראה לי דהוא הדין שאר מיני ליפתן וקטניות במקום שאין דרך ללפת בהן את הפת אסור לערב בהן (מגן אברהם):

ז

[ז] שלוק וכו'. פירש רש"י מבושל הרבה מאוד. כבוש בחומץ או בחרדל כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכן אם נשרה יום שלם בדבר לח וכל זה כשראוי לאכילה בכך (מגן אברהם):

ח

[ח] עדשים וכו'. דוקא אם להם תבשיל אחר ובמקום שמלפתין בו את הפת (אחרונים):

ט

[ט] ומצוה גם כן וכו'. הקשה הט"ז מביצה דף ט"ז ושלחו מנות לאין נכון למי שאין מניח עירוב תבשילין הא ודאי הניח כל גדול העיר גם על אחרים כיון שהוא מצוה, עד כאן. ולעניות דעתי דהך מצוה נקט הטור שראה שרגילין לשכוח מכח טרדות הזמן אבל בימי הש"ס לא היה מצוה וקל להבין, עוד אפשר דמיירי לאותן שבאו חוץ לתחום עיין סעיף ח':

י

[י] שכח וכו'. ומעשה דסמיא בש"ס מיירי נמי ששכח ומכל מקום מיקרי פושע כיון ששכח פעם שנית, וכן כתב רש"ל סימן ו', עוד כתב דמי ששכח מחמת עצלות פושע הוא:

יא

[יא] שאינו יודע וכו'. והוא הדין יודע אלא שאין יודע שמחויב כל אחד לערב:

יב

[יב] [לבוש] אף על פי שנזכר וכו'. לשון אפילו אינו מדוקדק דאדרבה כשלא נזכר סומך על הגדול ולשון הטור ושולחן ערוך אינו כן וצריך לומר דקאי על דעתו שרוצה לסמוך דזה הוא רבותא. כתב הט"ז כדאי רש"י ורשב"א לשמוע להם דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך:

יג

[יג] שדעתו וכו'. פירוש על מי שהניח עירוב תחומין אבל למי שלא הניח לא מהני:

יד

[יד] [לבוש] אפילו מעלה לה מזונות וכו'. וצריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו (רש"ל), ואם כן צריך להניח עירוב בעד האלמנות אבל היודעת צריכה לערב בעצמה (מגן אברהם), ועיין סימן שס"ו סעיף י' מדינים שבסעיף זה:

טו

[טו] מן הקרקע וכו'. פירוש ממקום שהעירוב מונח עליו:

טז

[טז] ולאטמוני וכו'. ואם רוצה לשחוט אסור עד שיאמר בפירוש ולשחוט (תשובת רש"ל ע"ח), והב"ח והט"ז השיגו עליו באריכות וכן נראה לי מוכח מרבינו ירוחם דף ל"ג ע"א ומכל מקום לכתחילה טוב לאומרה:

יז

[יז] מיום טוב לשבת וכו'. ואם חל יום ראשון ביום ששי דאז ליום טוב שני שהוא שבת מבשל טפי משאר שבת (ט"ז). ופשוט דיחיד שמערב לעצמו אין אומר ולפלוני וכו' או לכל העיר וכו' ועוד דהא לא מהני כשאין נותנין ליד אחר כדלעיל ועולם טועין ואומרים כל הנוסח נכון שיאמר מיום טוב לחבירו ומיום טוב לשבת:

יח

[יח] [לבוש] אסור וכו'. ואפילו עבר ובישל אסור ליהנות ממנו עד אחר שבת, ולא דמי לסעיף כ"ג דאם עבר מותר דשאני הכא דאפשר לבשל בערב שבת (רש"ל), ואינו מכיר חילוק זה כלל וכל שכן שאין איסור לאוכלו על כל פנים ביום טוב (ט"ז), ואם לא בישל בערב שבת משמע דלכולי עלמא מותר בשבת וכן משמע בשיירי כנסת הגדולה:

יט

[יט] [לבוש] טוב יותר וכו'. משמע כשיודע שאי אפשר לו לבשל ביום חמישי אבל בערב שבת אוסר וכן מגן אברהם מסתפק בזה דהוי כמו אם יום טוב ביום חמישי וביום ששי הוא חול ויש אונס שאין יכול ליאפות ביום ששי דאסור ליאפות ביום חמישי לשבת על ידי עירוב וכן משמע בתשובת הריב"ש סימן ט"ו שלא תיקנו עירוב תבשילין בזה:

כ

[כ] ונאכל וכו'. היינו התבשיל אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום עיין סעיף ב' ואפילו אם חל שני ימים טובים ביום חמישי וביום ששי ונזכר ביום טוב ראשון אין צריך לערב עיין סעיף כ"ב (ים של שלמה):

כא

[כא] [לבוש] מותר וכו'. עיין ס"ק ה':

כב

[כב] התחיל לבשל וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי אפילו לא הניח עדיין הקדירה אצל האש רק שהתחיל בתיקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו דהא בעיסה מיירי גם כן שהתחיל ללוש ומותר אחר כך לאפות, עד כאן, ורש"י פירש [ביצה] דף י"ז התחיל בעיסתו לתקנה ולאפותה, מיהו יש לומר דהכי קאמר לתקנה או לאפותה וכן הוא בהר"ן:

כג

[כג] [לבוש] ולא יותר וכו'. פירוש לצורך שבת אין רשאי יותר אבל לצורך יום טוב כגון שלא עשה עדיין צורך היום מותר וכן אם כבר עשה ליום טוב יכול להניחו לצורך שבת ולעשות מכאן ואילך ליום טוב כמו שנתבאר בסעיף שאחרי זה ולא קאמר אלא דלצורך שבת אין ראוי לעשות יותר כן נראה לי ברור ולאפוקי מט"ז שכתב שדברי לבוש סותרים:

כד

[כד] מותר להדליק וכו'. טעמייהו בביצה דף כ"ב דקאמר מי שלא הניח עירוב תבשילין אופין לו פת אחת ומבשלין לו קדירה אחת ומדליקין לו הנר, ומדלא נקט נמי נר אחד משמע דכל צורכו מותר להדליק אף שלא הניח עירוב תבשילין כלל וכן משמע בהרא"ש ור"ן ומרדכי שזה טעמם, ומזה תימא דדוקא כשמערב עירוב תבשילין אלא שאין מזכיר הדלקה הוא דמותר אבל כשלא הניח כלל לכולי עלמא אסור הא בש"ס מפורש שלא הניח כלל ואפילו הכי מותר וכמשמעות בית יוסף ושולחן ערוך, ומשמע בעבודת הקודש דף מ"ה דהוא הדין להוצאה מותר וכן משמע מדכתב הגהות אשירי פרק ב' דביצה בנוסחת עירוב ולאפוקי מרשות היחיד לרשות היחיד וכו' ואנן לא אמרינן הכי אלמא דמותר דהא בזה תלה דין הדלקת הנר ואף רמ"א כתב דאף למאן דאמר שאין מזכירין לאדלוקי מכל מקום אסור להדליק בלא עירוב תבשילין (מכל מקום אסור להדליק בלא עירוב), ומכל מקום מפוסקים הנזכרים לעיל משמע דתליא זה בזה:

כה

[כה] ויש אומרים וכו'. היינו דפירשו ומדליקין לו נר יש לומר נר אחד כמו שכתב סעיף כ' וכן הדין כשעירב ואין מזכיר לאדלוקי כמו שכתבו תוס' דף כ"ב, ולדינא כתב הב"ח דבדיעבד יש לסמוך על המתירין להדליק נר של שבת שהוא מצוה ואף רמ"א חולק אין דבריו מוכרחים בזה ועוד הא כתב שיירי כנסת הגדולה נהגו עלמא להדליק אפילו בלא עירוב:

כו

[כו] [לבוש] שיקנה קמח וכו'. במשיכה ולא בקנין סודר:

כז

[כז] ואם אין שם אחרים וכו'. והוא הדין כשיש אחרים וכו' ואין רוצה להקנות להם (בית יוסף ורש"ל):

כח

[כח] [לבוש] או יערים וכו'. אבל הפרישה כתב דבלבד נר אחד שהתירו לו להדליק בחדר שהוא אוכל שם יכול לחפש בחדר שאין בו צורך כל כך להדליק בו וכן משמע ברמ"א:

כט

[כט] [לבוש] במזיד והותיר וכו'. לכאורה תמוה דמזיד או שוגג שייך כשמבשל לצורך מחר כמו שכתב בשולחן ערוך דבזה מותר בדיעבד כמו שמסיים אבל מזידין וכו', ודין דבישל לצורך היום והותיר קרי מערים כמו שכתב בשולחן ערוך ואולי יש חסרון בדברי לבוש. ודעת הב"ח דאפילו שיש לחוש שהוא מזיד ואמר שוגג הייתי אין לנו להחמיר:

ל

[ל] [לבוש] לצורך היום וכו'. שמבשל ואומר עוד אני צריך להזמין אורחים כדפירש רש"י שם או כמו שכתב הריב"ש סימן רנ"ד שאופה לצורך היום וחוזר ואופה לצורך היום ואמר הראשונה תהיה למחר, אבל כשמבשל לאכול ממנו כזית בהערמה. כתב הלבוש אחר כך ואם נזכר וכו' ויש אומרים וכו' וכן נראה לי ברור פירוש השולחן ערוך דלא לסתור עצמו בסעיף כ"א לסוף סעיף זה ולאפוקי מט"ז שתמה ונדחק לחינם:

לא

[לא] [לבוש] אסור וכו'. עיין בים של שלמה פרק ב' סימן י"ז דגם הרא"ש מודה לזה והב"ח האריך ולא ראה בים של שלמה:

לב

[לב] ויש אומרים וכו'. עיין סימן תק"ג ס"ק [ג'] העליתי דעיקר כסברא ראשונה, וכן דרכו של השולחן ערוך לפסוק כראשונה שכתב כסתם ולפי זה הוא הדין אחר אכילה אסור אפילו בקדירה אחת כיון שאין צריך לכלום, והוא הדין קודם אכילה כשאין צריך למידי מקדירה זו מיהו בדיעבד אין לאסור בהערמת אלו ועיין סימן תק"ג ס"ק ה':

לג

[לג] ונזכר וכו'. זה לשון הרוקח סימן ש"א שכח ולא עירב בערב יום טוב ונזכר ביום טוב בלילה אין להניח ואם הניח עשוי דאמרינן בין, עד כאן, והיינו כדלעיל סימן של"ט סעיף ד' וסוף סימן תקכ"ד, וכולן אם עשאן וכו' מיירי שיום טוב הוא ערב שבת ושכח שאי אפשר להתנות או דהכי קאמר אין להניח בלא תנאי ואם הניח בדיעבד מותר וזהו נראה לי פשוט וברור, והבית יוסף סוף סימן זה הבין דברי הרוקח בענין אחר דחוק ועל כן דחהו מהלכה עיין שם, ותימא עליו גם העתיק דברי רוקח בטעות עיין שם כי קיצרתי:

לד

[לד] בעירוב זה וכו'. ומברך בתחילה (שלטי גיבורים):

לה

[לה] ויש אומרים וכו'. ועיקר כסברא ראשונה כמו שכתבו רש"ל ואחרונים:

לו

[לו] [לבוש] דבלשון הזה וכו'. ובזה מתורץ מה שתמה הט"ז מהא דרש"ל שכתבתי ס"ק ד', ועל כן דחה זה מהלכה, גם מגן אברהם תמה ודחה הך דרש"ל מקמי הא ובטעם הלבוש מיושב הכל דבאמירת כל צורכנא גרע ודו"ק, ועוד דדין זה הוא מאור זרוע ולא נדחה הפוסק הקדמון מקמי סברות רש"ל:

לז

[לז] [לבוש] אסור לו לבשל וכו'. זה יתבאר בסימן תקצ"ד סעיף ב':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.