מחצית השקל/אורח חיים/תקט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקט

(ב) (ס"ק ב) ונשבר בי"ט כו' אבל אם שכח כו'. ועיין בסי' תקכ"ז במ"א ס"ק וי"ו וצריך לחלק ביניהם:

חשיב חול כו' ואע"ג דאפי' נאמר דיום טוב ראשון הוי חול מה בכך. הא אין לאסור בי"ט שני כ"א היכי דהיה אפשר לעשות מעי"ט בחול. ואם כן י"ט א' ניהו דחשבי' ליה חול. מ"מ לא היה אפשר לתקנו בי"ט א' לצורך י"ט שני. צ"ל כיון דמדינא היה אפשר לתקן בי"ט א' אלא משום חומרא או ספק' או לדידן דבקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר. לא נעשה ע"י חומרא זו קולא ביו"ט ב' וס' מהרי"ל אינו ת"י ועמ"ש סי' תצ"ט במ"א ס"ק ה' שהביא בשם מהרי"ל הא דקי"ל נותנים העור לפני הדורסים ודוקא בנשחט בי"ט דהתירו סופן מ"ת. אבל נשחט מערב יום טוב דהיה אפשר ליתן לפני הדורסים לא הותר ליתנו לפני הדורסים בי"ט. ונסתפק שם מהרי"ל אי שחט בי"ט א' אי מותר ליתן לפני הדורסים בי"ט שני. די"ט א' לגבי שני כחול הוא. וא"כ קשה דהתם מסתפק בזה. וכאן פשיט' ליה לאסור ועיין בס' א"ר שכ' קצת יישוב:

(ג) (ס"ק ג) מותר כו' וכדמשמע ס"ס תק"ב כצ"ל. ר"ל שהרב"י שם הביא בשם מ"מ שכ' וז"ל סכין ודאי מותר לחדד' כדרכה (ר"ל בחה"מ) אפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד אפשר שהוא אסור. לפי שהוא דבר הנשאל ויש להתיר עכ"ל מ"מ הרי דאפי' בחה"מ ס"ד דמ"מ תחלה לאסור כיון דאפשר בשאלה. וליהו דמסיק להתיר והכי קי"ל מ"מ ביו"ט לא מצינו מאן דמתיר בהדיא יש לאסור היכי דאפשר בשאלה:

(ד) (ס"ק ד') ולא לשרפו אע"ג דמותר לשרוף כו'. דהתם יש בו משום תיקון מנא וכמבואר שם ובסי' זה ס"ק ט':

וצ"ל דמיירי שאפשר כו' דאל"כ הא קי"ל מכשירים שא"א לעשותן מעי"ט מותרים בי"ט. אלא שאין מורין כן כמ"ש ס"א:

(ו) (ס"ק ו) ואין כו' וה"ה כו' אא"כ מצי לאשתמוטי וכ"ה להדי' בגמ' שם:

קמכוין. וע"ג משחזת כן צ"ל:

(ז) (ס"ק ז) אינה יכולה לתקן דה"ל מתקן מנא. הרמב"ם נתן טעם כמ"ש בש"ע גזרה שמא יבא להשחיזה במשחזת. והר"ן והטור נתנו טעם משום דהוי מתקן מנא. ועיין בב"י וא"כ איך העתי' מ"א טעם הר"ן וטור על דברי ש"ע שכ' טעם הרמב"ם ואינו נראה בעיני להגי' בדברי מ"א ועוד משום דהוי מתקן מנא ואולי כונת מ"א לתת טעם לדברי הרמב"ם שאוסר שמא ישחיזנה במשחזת ואם ישחיזנה במשחזת מאי קעביד עז"כ מ"א דהוי מתקן מנא. ובזה חולקים הרמב"ם והר"ן. דהרמב"ם ס"ל אם משחיזה. על העץ אין בו משום תיקון מנא אלא דגזרינן שמא ישחיזנה במשחז' ואז יש בו משום תיקון מנא. והר"ן ס"ל דגם במשחיז' על העץ יש בו משום תיקון מנא. וכתב יש"ש אפי' לדידן דקי"ל כר"י דמכשירים שאי אפשר לעשות מעיו"ט מותר בי"ט מדכתיב לכם. ודאי התירה התורה אפילו מלאכה גמורה מ"מ כל שעושה כלי אסור. לפי שא"א להתיר במכשירים יותר מא"נ עצמו. וכיון שאסור לטחון ולרקד אלמא לא שרי' באוכל נפש מלאכות הנעשות לזמן מרובה. בין שתאמר שהיא מדאורייתא או מדבריהם (עמ"ש ר"ס תצ"ה) וכיון שכן א"א להתיר במכשירים יותר מזה וכל שעושה כלי הדבר ברור שהיא מלאכה הנעשה לימים הרבה כו' עכ"ל היש"ש:

(ח) (ס"ק ח) וישימנו כו' ועס"א בהגה דאם לא היה אפשר מערב יום טוב מה דינו.

(ט) (ס"ק ט) וכן כו' ז"ל ד"מ כו' כוונת מ"א לבאר מ"ש רמ"א וכן נהגו לשרוף כו' אינו מן הדין. דחיתוך אסור ושרפה מותר. דז"א דלדינ' אין חילוק בין לחתוך או לשרוף אלא דמדינא גם לחתוך מותר. אלא שנהגו להחמיר שלא לחתוך אלא לשרוף:

ונראה אף למרדכי. ר"ל האי דסעיף ב' דאוסר לשרוף השפוד הוא מדברי מרדכי ומיניה יליף רמ"א לענין שריפת החוט:

כדאי' בגמרא דף ל"ב אהא דתנן התם אין חותכין את הפתילה. ר' יודא אומר חותכה באור. ופריך הש"ס מ"ש חותך בסכין דאסור דה"ל מתקן מנא. באור נמי מתקן מנא. ומשני הא דקתני חותכה באור ר"ל בפי שני נרות. דהיינו שנותן שני ראשי פתילה בשני נרות ומדליקה באמצע. דאינו נראה כמתקן מנא אלא שצריך להדליק שתיהן וכדלקמן סי' תקי"ד סעיף ז'. הרי דלענין תיקון מנא אין חילוק בין נעשה ע"י סכין ובין ע"י שרפה:

(י) (ס"ק י) מותר כו' סגי ליה בליבון קל כו'. לכן אינו ניכר שעושה להכשיר אלא כדי לאפות דג"כ צריך להרתיחו שיעור זה וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז:

ובש"ך דבש"ע שם כתב מחבת שמטגנים אף על פי שלענין חמץ בפסח סגי בהגעלה (דהיינו לדעה א' שמביא המחבר בא"ח סי' תנ"א סעיף י"א אבל דעת י"א שם וכ"כ רמ"א שכן המנהג ללבנו. אבל סגי בליבון קל שקש נשרף כו'). לענין שאר איסורים צריכים ליבון (והיינו ליבון גמור) וכתב הש"ך דמשמע מדברי הרב"י ולבוש שהחילוק ביניהם. דחמץ דהתירא בלע לכן סגי בליבון קל. ולפי זה גם במחבת של בשר אם בא להכשירו לבשל בה חלב או איפכא סגי ג"כ בליבון קל. כיון דהתירא בלע. אבל בתשו' מ"ע כת' חילוק אחר דדוקא מחבת של איסור והיינו מחבת של גוי שנבלע בה האיסור ע"י האור בלי אמצעי של היתר. דאף על גב דמטגן הדבר ע"י חלב או שומן או קרבי דגים והטיגון מסייע להבליע. הא כל אותן הטיגונים הם גם כן אסורים מצד עצמן. אם כן הדבר שמטגן והטיגונים שהם אסורים נבלעים ע"י האור לבד לכן צריך ליבון גמור דכבולעו כך פולטו וכמו שכתב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש משא"כ מחבת חמץ ניהו דטיגנו בה חמץ גמור דהיינו עיסת חמץ. מ"מ כיון שטגנו בשומן או בחלב או חמאה וכדומה ודברים הללו אין בהם איסור חמץ מצד עצמן ונקראים לענין חמץ דברים המותרים. אם כן טעם עיסת חמץ לא נבלעת במחבת ע"י האור לבד כ"א בצירוף הדברים שטיגנו בה. ולכן סגי בהגעלה (או ליבון קל) וכמו כל דבר שבלע ע"י רותחים דסגי בהגעלה. כיון שלא בלע ע"י האור כ"א בצירוף המים המותרים וכתשמישו כך הכשרו. ולפ"ז גם במחבת בשר שבא להכשירו לצורך חלב או איפכא צריך ליבון גמור דהא לא הי' אמצעי של היתר ונבלע ע"י האור לבד וכן הסכים הפר"ח שם עם תשו' מ"ע ולפ"ז אסור ללבן בי"ט כלי שאפו בו פלא"דן כו' כיון דצריך ליבון גמור כמו בבלוע מנבלה:

(יא) (ס"ק יא) והוא כו' ואם לא היה אפשר כו' ועיין ס"א בהגה. דאין מורין כן:

בחולין דף ח' ע"ב אי' הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים א' ששוחט בה. וא שמחתך בו בשר. וא' שמחתך בו חלבים. ופריך ולתקן לי' חדא (לחלבים ולבשר) ויחתוך בו תחלה בשר והדר חלבים. ומשני גזר' שמא יחתוך תחלה חלבים ואחר כך בשר ופריך השתא נמי מחלפי ליה סכין בסכין. ומשני כיון דמצריכינן ליה תרתי אית ליה הכיר' ולא אתי לאחלופי עכת"ד הגמרא ואם כן ה"ה בכלי א' שישתמש בו בשר וחלב ע"י הכשר בנתיים נמי א"ל שמא ישתמש בלי הכשר:

כיון שלעולם אין משתמשים בו אלא ע"י ליבון. ר"ל כיון דבכל פעם שרוצה לאפות צריך להרתיחו לצורך האפיה כשיעור ליבון קל. אם כן אפי' ישכח להכשיר מכל מקום בלא"ה יוכשר ממילא ע"י שירתיחנו לאפות בו. ולפ"ז לדעת תשו' מ"ע הנ"ל דצריך ליבון גמור אפי' מחבת יש לאסור להכשיר מבשר לחלב או איפכא דהא צריך ליבון גמור יותר משיעור שמרתיחו לאפות ואם כן א"ל שמא ישכח להכשיר הכשר גמור:

(יב) (ס"ק יב) ללבן כו' ול"נ כו' שא"א לעשותו כו' ר"ל בדברי רא"פ שהביא בד"מ כ' וז"ל ונראה דכ"ש שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח כו' כמו בהכשר שרפ"א (והוא כלי ברזל שאפו בו פלאד"ן המוזכר פה בש"ע) וכיון דמיירי שצלו בו בי"ט כבד כו' הלא לא היה אפשר להכשירו מעי"ט:

אפי' היה אפשר כו' ר"ל ניהו באותו נדון שכ' רא"פ בלא"ה מותר כמ"ש ד"מ. אבל מ"מ נ"מ לטעס רא"פ מותר אפילו צלו בו מעי"ט דהיה אפשר להכשירו מעי"ט מ"מ מותר ללבנו בי"ט:

כיון שמדינא אין צריך ליבון דאמרינן גם בשפוד כבולעו כך פולטו או נורא מישב שייב ולא בלע שפוד כלל:

ל"ח תיקון כמו כלי כו' וזה ג"כ כוונת רא"פ שאינו נרא' שום תיקון כיון דמדינא אין צריך הכשר ומ"ש רא"פ כמו בהכשר שרפ"א הא בהכשר שרפ"א הטעם כיון דגם בלי הכשר צריך להרתיח השרפ"א כ"כ כדי לאפות אינו נראה שמכשירו אלא מרתיחו כדי לאפות ובשפוד הטעם כיון דההכשר אינו אלא לחומרא צ"ל דגם בשרפ"א ניהו דגם בלי הכשר צריך להרתיחו כל כך ואינו נראה שמכוין להכשיר. מכל מקום הוא גופיה ידע שמכוין להכשיר. מכל מקום מותר וצ"ל כיון דאינו מרתיחו יותר ממה שצריך לאפות. לא הוי תיקון גמור. ה"ה דיש להתי' בשפוד שג"כ אינו תיקון גמור כיון דלא הוי אלא חומרא כן יש לדחוק:

כמו כלי שנטמא בולד הטומאה. ר"ל אף על גב דקי"ל כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילים בי"ט ולחד מ"ד הטעם משום מתקן. מכל מקום כלי שנטמ' בולד הטומאה כיון דטומאתו אינו אלא מדרבנן דמן התורה אין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה. לכן מותר להטבילו בי"ט דאינו תיקון גמור. וכדאי' בביצה דף י"ח ע"א. ועיין מ"ש סי' שכ"ג. אפשר נתכוין למ"ש מ"א שם בשם מ"מ די"א לטבול כלי חדש בשבת אפילו למ"ד טבילת כלי חדש אינו אלא מדרבנן. ודומה לכלי שנטמא בולד הטומאה. מכל מקום כלי חדש אסור דגרע מנטמא בולד. דבולד הטומא יש עוד סברא דאינו תיקון גמור. דגם קודם טבילה ראוי להשתמש בו דברי' טמאים משא"כ כלי חדש קודם טבילה לא חזי לשום דבר ע"ש. א"כ ה"ה לאותן האוסרים שם יש לאסור גם בשפוד דהא גם בשפוד קודם ההכשר אינו ראוי לשום דבר וגרע מנטמ' בולד:

(יג) (ס"ק יג) אין כו' עב"י בשם הרא"ש דהרא"ש מרא דהאי דינא דאין נוקבים כ' הטעם דהוי מכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט. וא"כ ממילא בא"א לעשותן מעי"ט דשרי וכדלעיל ס"א:

(יד) (ס"ק יד) להטביל כו' וכ"ה בגמרא דאמרינן אם נטמא ביום טוב מטבילין אותו אפי' נטמא באב הטומאה. וכתב רש"י הטעם כיון דלא הי' אפשר לעשותו מעי"ט. ואם כן ה"ה הכא. אולם הש"ס שם מקשה ונגזר נטמ' בי"ט אטו נטמ' מעי"ט. ומשני טומא' בי"ט לא שכיח ולא גזרו ביה רבנן. ואם כן הכא תיקשי קושית הש"ס נגזר היכי דא"א מעי"ט אטו היכי דאפשר מעי"ט. וכן בס"ק י"ב דמדמה לנטמא בולד הטומאה. הא נטמ' בולד גופיה מקשה הש"ס נגזר אטו נטמ' באב הטומאה. ומשני נטמ' בולד לא משכחת אלא גבי כהנים עיין שם הטעם והכהנים זריזים. א"כ הכא נגזר היכי דההכשר הוא מצד חומרא אטו היכי דההכשר הוא מצד הדין וצ"ל דאין לדמות גזרות חכמים זל"ז דאם כן לא תמצא שום מכשירים שיהי' מותרים ביום טוב דבכל פעם נגזר אי אפשר לעשותן מעי"ט אטו אפשר לעשותן מערב יום טוב:

(טו) (ס"ק טו) ומותר כו' שאנו מסיקים כו'. ר"ל מן המנהג הזה הביא מרדכי ראיה לדבריו דמותר לטלטל מוקצה כו':

ע"ג אפר שהוסק בי"ט. ר"ל אפי' נצטנן דהוי נולד וכדלעיל סי תצ"ח סעיף ט"ו:

לכסות באפר כו' דהא קי"ל בסי'. תצ"ח דאסור לשחוט אם אין לו אפר שהוסק מעי"ט:

ופירות שנתלשו בי"ט. ר"ל אפילו במקום דלא שייך גזירה שמא יעלה ויתלוש וכמו שכתבו התוס' דף ג' ע"א כמ"ש לעיל תק"ז ס"ק ד':

ואין אסורים אלא משום מוקצה:

דאטו פשטיד"א כו'. רצה לומר דהמרדכי התיר לצורך פשטיד"א. ורש"ל אוסר דגים לפי שאין בהם צורך כ"כ:

וע"ק כו' כדי לאכול הפירות. והוא דבביצה דף ל"א ע"ב תנן בית שהוא מלא פירו' ונפחת בי"ט נופל פירות ממקום הפחת. רמ"א פוחת לכתחלה ונוטל. ופריך לר"מ והא בפחיתתו סתר אהלא ומשני באוירא דלבנ' דהיינו לבנים שסדורים זה ע"ג זה ואין ביניהם טיט. דלא הוי סתיר' אהל. ופריך והא מוקצה הם. ומשני ר"ז בי"ט אמרו ולא בשבת. ופי' התוס' וז"ל דהתירו מוקצה משום אוכל נפש. אבל לא בשבת. מכאן ראיה לריצב"א שפי' לעיל דטלטול מוקצה התירו בי"ט משום אוכל נפש עכ"ל. הרי דהתירו טלטול מוקצה משום אכילת פירות. ומהרש"ל כתב להיפך:

דאסור להסיק בעצים כו' אפי' היכי דלא שייך גזר' שמא יעלה ויתלוש מכל מקום אסירי משום נולד ועיין במ"א סעיף קטן ד'. אע"כ צ"ל כמו שכתב מ"א דדוק' טלטול מוקצה הותר לצורך אוכל נפש. כגון לסלק מהכיר' אפר שהוסק בי"ט. כדי שיהי' לו מקום פנוי לצלות או לאפות באותו מקום. אבל אסור לאכול מוקצה אפי' היכי דאיכא משום שמחת י"ט. וכן אסור להשתמש במוקצה דזה הוי כאכילה כיון דנהנה מגוף המוקצה:

אבל לכתחלה כו' עיין במ"א סי' תק"ז סעיף קטן ג' ובמ"ש שם:

היינו לפי שהוא כלי. ר"ל ל"מ למ"ד. דעלי הוי כלי שמלאכתו לאיסור ולא מוקצה מ' חסרון כיס ודאי א"ש דהא קי"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו או מקומו כמו שכתב סי' ש"ח. אלא אפי' למ"ד דעלי הוי מוקצה מ' חסרון כיס. מכל מקום דעכ"פ שם כלי עליו הוי מוקצה קל והואר משום שמחת יום טוב לקצב עליו בשר. מה שאין כן מוקצה דאין תורת כלי עליו דהוי מוקצה חמיר לא הותר משום א"נ:

ומ"ש המרדכי שמותר לכסות כו' דהיינו שמשתמש במוקצה. והא כה"ג כתב מ"א דאסור. ששוב אינו מוקצה. דאין מוקצה לחצי שבת:

אלא שמביא ראיה כו' רצה לו' דלא תיקשי אי מיירי ששוב נתחמם ואינו מוקצה. אם כן איך מביא המרדכי ראי' מהמנהג דמותר לטלטל מוקצה לצורך א"נ. מתחלה כשהוא צונן. דאז הוי מוקצה אלא דאז אינו משתמש במוקצ' ואם כן דברי המרדכי לצדדים אמורים מ"ש תחלה שאנו מסיקים ע"ג אפר כו' מיירי באפר צונן. ומ"ש אחר זה ומטלטלין כו' לכסות כו' הא לאחר שנתחמם האפר:

רק לאפות הפשטיד"א. רוצה לומר מסלקי שיהי' לו מקום פנוי לאפות שם הפשטיד"א:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.