מחצית השקל/אורח חיים/תקי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקי

(א) (ס"ק א) מוללים כו'. וי"מ כו' כמ"ש סי' שי"ט כו' דע דבביצה דף י"ב ע"ב אמר רבא מוללים מלילות ומפרכים קטניות בי"ט. ובתר הכי הובא ברייתא המולל מלילות מע"ש למחר מנפח מיד ליד. ובדף י"ג ע"ב איתא אמר אביי כיצד מולל ופליגי אמוראי ולכ"ע בעי שינוי אלא דפליגי כיצד יהיה שינוי. ונחלקו הפוסקים על מאי קאי הא דאמר הש"ס כיצד מולל. התוס' והעומדים בשיטתם סוברים דקאי על י"ט וכן דעת הר"ן דאע"פ דאמרי' דבי"ט מותר למלול מ"מ שינוי בעי. וא"כ בשבת דקתני המולל מלילות מע"ש כו' משמע דבשבת אסור היינו אפילו ע"י שינוי. אבל הרי"ף והרא"ש ורמב"ם ס"ל דהאי כיצד מולל על שבת קאי דאע"ג דבשבת אסור למלול מ"מ ע"י שינוי שרי. ולדידהו ע"כ בי"ט אפילו שינוי א"צ ופסק הרב"י בש"ע סי' שט"ו כהרי"ף ורא"ש ורמב"ם דע"י שינוי אפילו בשבת שרי. ולכן כ' פה דבי"ט אפילו בלי שינוי מותר. אבל רמ"א כתב בסי' שט"ו ויש מחמירים ואוסרים בשבת אפילו ע"י שינוי ולדידהו ע"כ צ"ל הא דאמרי' כיצד מולל על י"ט קאי כנ"ל וא"כ בי"ט לא הותר כ"א ע"י שינוי וזה כוונת מ"א. ורמ"א שלא הגיה כאן די"מ כיצד מצריכים שינוי היינו משום דאינו מבואר במחבר להדיא דמותר אפילו בלי שינוי וסמך רמ"א עמ"ש בסי' שט"ו:

(ב) (ס"ק ב) אם כו' קשה מאי קמ"ל כו' דלפי מובן הפשוט ולפי גרסתינו רמ"א בא להחמיר והתנה דבעינן דוקא שרוצה לאכלו בו ביום אבל לצורך מחר אסור וע"ז הקשה מ"א פשיטא:

לכן נ"ל דצ"ל אפילו כו' ואם כן אתי רמ"א להקל:

דלא כרשב"א. דהמ"מ בפ"ג מהל' י"ט כ' בשם הרשב"א הטעם שאסרו בי"ט בנפה וכברה מפני שיש בענין זה בשבת חיוב חטאת לא רצו להתירה בי"ט וכ' וז"ל ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח לבו ביום אפילו ביו"ט אסור. והוא נחלק עליו ואומר שאין חילוק בי"ט בין בורר לאלתר לבורר לבו ביום. ודינו כאופה ומבשל שמותר בכל ענין עכ"ל וכ"פ רמ"א פה דלא כרשב"א. ומה שאסרו בנפה וכברה פירש"י דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר. שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה עכ"ל:

ועסי' תק"ו ס"ב דרמ"א הביא שם בשם הרשב"א דמותר ליטול בידו צרור מן הקמח אע"ג דהוי בורר. וצ"ל דרשב"א לשיטתיה דמיירי דצריך לקמח לאלתר אבל למאי דפסק רמ"א פה דלא כרשב"א א"כ גם בצרור לעיל מותר אפילו צריך לו בו ביום ולא לאלתר מ"מ מותר:

(ג) (ס"ק ג) טורח כו' שהפסולת הוא דק כו' ומה"ט כ' ט"ז דאם האוכל והפסולת שוין בכמות והאוכל דק ויש בו טירחא יותר צריך לברור דוקא הפסולת ע"ש:

(ד) (ס"ק ד) לוזים כו' אסור לטלטלו דהא כל המועט בטל לגבי פסולת המרובה והוי כאילו הכל פסולת ולכן גם האוכל אסור לטלטל:

ועז"כ דלוזים שרי כיון דאורחייהו בהכי אין על הקליפה שם פסולת דליבטל האוכל לגבייהו ומותר לטלטלן. אבל באיזה ענין יברור מזה לא דיבר הטור. דהא אפילו בשני מיני אוכלים כו' וא"כ אפילו תימא שאין על הקליפות שם פסולת ואפילו תאמר שיש עליהן שם אוכל עכ"פ שני מינים הם וגרע משני מינים. ויש בהן ברירה:

וביש"ש כתב כו' ובזה ממילא יתיישב קושית מ"א דהכא עדיף משני מינים דהוי מין א' הלוזים עם הקליפות:

הקולף שומים כו' הוי בורר כשמברר השומים מתוך הקליפות מבואר דלא כיש"ש אלא דבאוכל וקליפות שייך ברירה:

ל"ל נחשב כו' לטורח. ר"ל אפ"ת שאין בהם משום ברירה מ"מ צריך למעט בטרחא ולברור דוקא אותו שטירחתו מעוטה:

שיציף הפסולת דהיינו אם הפסולת קל כמו קש:

העפר למעה כי מצד כובד העפר נשקע למטה והאוכל נשאר למעלה:

מדהשמיטו בש"ע. ר"ל בגמ' איתא דרשב"ג מתיר בכה"ג. וכת' הרב"י מדלא הזכירו הפוסקים היתר זה ע"כ ס"ל דת"ק פליג על רשב"ג וקי"ל כת"ק דאסור. ולכן לא הצריכו להזכיר הדין דכן הוא הסברא חיצונה לאסור וכן יש לדייק מדברי הרב"י בש"ע מדלא הזכיר ההיתר ע"כ ס"ל דאסור:

(ה) (ס"ק ה) אין כו' ובורר ממש כו' דגם הש"ס אמר לשון זה דמחזי כבורר ולכן דייקו התוס' דבורר ממש לא הוי:

מאתמול כו' עיין סעיף ד' במ"א ס"ק ט' שם מבואר ראיה לדין זה:

(ו) (ס"ק ו) בגחלת כו' ואין זה צורך א"נ. ר"ל דאפשר לאכלו בלי מיתוק גחלת:

אע"ג שאפשר לצלותו בשפוד. ואז לא יהיה מכבה. ואם כן מה שצילהו על גחלת ומכבה אין זה צורך אוכל נפש:

שסופו מבעיר. ר"ל אף ע"ג שתחלה כשמניח הבשר ע"ג גחלים מכבה הגחלים מ"מ סופן מבעירים הגחלים מצד עצמן ואין ע"ז שם מכבה:

והבערה נמי ליכא שצולהו במדורה כו':

וכן העתיק הב"ח. אולם לא הבנתי דבריהם דמ"ש והבערה נמי לא הוי ע"כ אין כוונתם מה שסופו מבעיר אחר הכיבוי. ע"ז כתב הר"ן וכן במלחמות כיון שאין כאן כיבוי גם הבערה ליכא. דה"ל כאלו לא נכבה מעולם. וגם ע"ז לא מהני מ"ש שהמדורה נעשה לצורך בישול אלא ע"כ נתכוין בתחלת הבערה קודם שהניח הבשר עליהן ולזה כ' דמיירי שעשה המדורה לצורך בישול. ואני לא הבנתי למה לא יהיה מותר לעשות מדורה לצורך לצלות ע"ג גחלים דהא אוכל נפש ממש הוי ומה לי שעושה מדורה לצורך בישול או לצורך צלייה. וע"כ לא כתבו דלא הוי צורך א"נ. אלא משום שיכול לצלותו בשפוד והא גם אם היה צולהו בשפוד היה צריך לעשות מדורה אלא דס"ד דאסור לצלות ע"ג גחלים משום דמכבה והאי כיבוי אינו צורך א"נ דהא יכול לצלות בשפוד. וע"ז משני הש"ס דאינו מכבה כיון דסופו. מבעיר. ואי דע"י שצילהו על גחלים צריך להוסיף הבערה יתירה מאלו היה צולהו בשפוד. דהיינו מה שסופו להבעיר אחר הכביה. לזה כ' הרמב"ן ור"ן כיון דכיבוי אין כאן גם הבערה אין כאן כנ"ל. אבל לאסור לעשות מדורה לכתחלה לצורך לצלות ע"ג גחלים לא ידעתי טעם ומ"ש בשם רמב"ן דמיירי במדורה שעשה לצורך בישול. לא על בשרא אגומרי כ' כן כי אם על עישון פירות המוזכר בסי' תקי"א סעיף ד'. ובא לדחות פי' בעל המאור שהיה גורס כגרסת רש"י דמשני הש"ס על קו' מ"ש מבשר' אגומרי. ומשני התם לא אפשר ר"ל בבשרא אגומרי לא אפשר כי הוא המובחר שבצלי והוי כאלו א"א בענין אחר. והוי צורך א"נ. משא"כ במיתוק חרדל אפשר. ר"ל אפשר בלי מיתוק וא"כ ס"ל לבעל המאור דבשרא אגומרי הוי צורך א"נ וזה בא הרמב"ן לדחות דע"כ בשרא אגומרי גם כן לא מיקרי צורך א"נ ממש דאפשר לצלותו בשפוד אלא דהיתר ע"ב גחלים דאין כאן כיבוי וכגירסת הרי"ף. וא' מראיית הרמב"ן מדאמרינן בביצה דף כ"ב ע"ב לעשן פירות רב אמר אסור מפני שמכבה וסופו מבעיר ואיכא שני מלאכות וס"ל דלא מיקרי א"נ ושמואל אמר מותר דהוי א"נ. א"ר יודא ע"ג גחלת אסור. על גבי חרס מותר. דע"ג חרס ליכא כיבוי והבערת את הבשמים ליכא דהוי הבערה כלאחר יד וליכא כ"א איסורא דרבנן. רבא אמר אפילו ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי דג"כ מכבה ומבעיר ומוליד ריח ואפ"ה שרי. ומוה הוכיח הרמב"ן דע"כ בשרא אגומרי לא הוי צורך אוכל נפש דאפשר לצלותו בשפוד כנ"ל. וז"ל בסוף דבריו ועוד כי דייקת לא ה"ל למימר אפילו ע"ג גחלת מותר. דהא מאן דאוסר ע"ג גחלת ושרי ע"ג חרס ודאי לא שרי למיעבד ליה מדורה בפני עצמו דהא סבר דלאו א"נ ולא צורך א"נ הוי. וכיון שכן. רבא דאוסיף למשרי משום אוכל נפש לא מבע"ל למימר אפילו ע"ג גחלת מותר. דמשמע דהתירו דרבא ע"ג גחלת מעין התירו דר' יהודה ע"ג חרס שלא לעשות לו מדורה בפני עצמו אלא הוי ליה לו' רבא אמר צורך אוכל נפש הוא כו' אלא ודאי ה"ק אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש ממש. מותר להניח ע"ג אש הדולק לקדרה לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן כו' מידי דהוי אבשר' אגומרי דכלהו איתנהו ביה ושרי אף על גב דלאו א"נ הוא כו' עכ"ל. מזה הוכיח דלא כבעל המאור דע"כ בשר' אגומרי לאו צורך א"נ הוא דאל"כ מאי ראיה מייתי רבא להתיר עישון פירות ע"ג גחלים מבשר' אגומרי. שאני בשר' אגומרי דהוי צורך אוכל נפש משא"כ עישון פירות דלא הוי צורך א"נ ומה"ט אסור לעשות מדורה בפני עצמה לצורך עישון פירות כנ"ל א"ו דגם בבשר' אגומרי לא הוי צורך א"נ ממש. דאפשר לתלותו בשפוד וכנ"ל הרי דהרמב"ן לא אסר לעשות מדורה בפ"ע כ"א בעישון פירות אבל בבשר' אגומרי לא מצינו לרמב"ן מידי. ומסברא דודאי מותר לעשות מדורה לצורך בשר' אגומרי כנ"ל:

וכ' הב"ח כו'. דהא סתם מתני' כו' ולא חלקו המשנה דאם הי' טרוד מעי"ט דא"צ לשנות בדיכת מלח. אע"כ כיון דאינו מפיג טעם וכל הקדרות צריכות מלח היה לו לעשות מעי"ט ואפילו היה טרוד מעי"ט לא חלקו חכמים:

ואפשר דה"נ קאמר כו' ואף על גב דבמלח אפילו לא היה טרוד בעי"ט מותר לדוך בי"ט ע"י שינוי צ"ל דהכא בחרדל גרע ממלח אולם לא ידעתי על מה העתיק דברי הב"ח דהא הב"ח לא התיר אלא לפי' רש"י דס"ל הטעם דה"ל לעשות מעיו"ט לכן בהיה טרוד מעי"ט מותר. וכתב הב"ח גופיה דלדעת בעל המאור שכ' הטעם לאסור משום דאפשר בלי מיתוק וכמ"ש לעיל אפילו היה טרוד אסור וסיים ולכן יש להחמיר. וכ' לדעת הרי"ף דהטעם משום דמכבה ולא הוי לצורך א"נ. ג"כ ראוי לאסור אפילו היה טרוד מעי"ט. ואפשר מ"א אזיל לשיטתיה לעיל סי' תק"ז ס"ק ט' שכתב דהרב"י ס"ל כפירש"י ע"ש. אולם בסי' תקי"א ס"ק י' העתיק על דברי ש"ע שטת הרי"ף ע"ש:

(ז) (ס"ק ז) מתכת כו' וליכא כיבוי כו' ואע"ג דמ"מ איסור דרבנן איכא מ"מ סותר משום שמחת יו"ט. ולפ"ז כ' בס' חמד משה דיותר יש להתיר ע"י אבנים מלובנים דלית בהו איסור מכבה כלל והיינו לפ"ד מ"א בר"ס תק"ח. אבל לפי גרסתינו ר"ס תק"ח אין מלבנים האבנים. א"כ באבנים האיסור משום חיסום:

(ט) (ס"ק ט) לסנן כו' כמ"ש ס"ג דהתו' הקשו מ"ש דהכא מותר ליתן לתוך משמרת התלויה לסנן ולסנן החרדל אסור ותי' דכאן מיירי אם היה עושהו מאתמול כו' וא"כ ע"כ צ"ל בסעיף ג' אי הי' מסנן החרדל מעי"ט הי' טוב כאלו עשאו בי"ט ולכך אסור ולזה נתכוון מ"א בס"ק ה' במ"ש ודוקא כשהיה אפשר כו':

(יא) (ס"ק יא) גבינה כו' ונ"ל דעיקר הטעם כו' היינו משום דא"נ עצמו מותר אפילו היה אפשר לעשות מאתמול (רק לדעת י"מ שהביא רמ"א סי' תצ"ה צריך קצת שינוי אם היה אפשר לעשות מעי"ט ולא היה מפיג טעס כלל). ולהכי פריך מאי שנא מלישה כו'. במס' שבת דף קל"ד ע"א פריך על מה שאסרו לעשות גבינות בי"ט מ"ש מלישה דשרי. ומשני פת חמה טובה יותר ולא היה אפשר לעשות מעי"ט אבל גבינה אדרבה ישנה טובה יותר וה"מ לעשות מעיו"ט. ובספר ח"מ הקשה ע"ד מ"א דא"כ גם לפי תי' מ"א דמה"ט לא פריך מבישול דלא נעשה לימים מרובים משא"כ גיבון נעשה לימים מרובים. מ"מ המ"ל מ"ש מאפיי' דגם כן נעשה לימים מרובים ואפ"ה שרי אע"כ צ"ל ליישב קושית מ"א כמ"ש רש"י וז"ל מ"ש מלישה שלשין פת ביו"ט והאי נמי ללישה דמיא עכ"ל רש"י דלענ"ד אין כוונת מ"א בקושייתו למה פריך מלישה ולא פריך מבישול. דמאי עדיפות להקשות מבישול ממאי דמקשה מלישה. ואי הוי פריך מבישול המ"ל להיפך למה פריך מבישול לפרוך מלישה. אלא כוונת מ"א למה פרט המקשן לישה משאר מלאכות א"נ. ונקט מ"א לדוגמא בישול וה"ה שאר מלאכות הנעשים בא"נ. ומאי אולמא דלישה משאר מלאכות אוכל נפש וה"ל להקשות דרך כלל מ"ש מכל מלאכות שהותרו לצורך א"נ. אלא ודאי דעיקר הטעם באיסור הגיבון משום דנעשה לימים מרובים ודומיא דהכי לישה נעשה ג"כ לימים מרובים משא"כ בישול וה"ה דהמ"ל מ"ש מאפייה. אלא עכ"פ א"א להקשות דרך כלל מ"ש משאר מלאכות הנעשים באוכל נפש דיש הרבה מלאכות שאינן נעשים לימים מרובים ואינו דומה לגיבון. והוצרך לפרט מ"ש ממלאכה הנעשה לימים מרובים ונקט מ"ש מלישה. וה"ה דהמ"ל מ"ש מאפיי' אלא דדא ודא אחת היא. כיון דעכ"פ צריך לפרוט מלאכה אין עדיפות באפי' להקשות ממנה ממה דמקשה מ"ש מלישה. וכן מ"ש רש"י והאי נמי ללישה דמיא אין הכוונה שבגיבון עושין מעשה לישה אלא גם כן כוונתו כמ"ש מ"א דדומה ללישה שנעשה לימים רבים. ובלא"ה הביא הרב"י פוסקים דס"ל דאין בגיבון איסור תורה ע"ש:

(יג) (ס"ק יג) דאין עושים כו' ונ"ל דמותר לקלוט כו' דהריב"ש אוסר עשיית חמאה מתרי טעמי מצד איסור בורר וגם משום דהוא טורח גדול וא"כ בקליטת השומן הצף אזיל טעם דאיכא טורח דבזה אין טרחתו מרובה. ומצד איסור בורר כ' שלבסוף יניח קצת עם החלב דכה"ג ליכא משום בורר כיון דבשע' שלוקח שומן אין הפסולת דהיינו החלב ניכר וכמ"ש סי' שי"ט סעיף י"ד וע"ש במ"א:

אך לענ"ד הא דמצריך וכשמגיע סמוך לחלב כו' היינו בשבת שהזכיר לפני זה. אבל בי"ט הא רמ"א פסק בסעי' ב' דלא כרשב"א דבי"ט אין איסור בורר וע"ש במ"א:

מותר לעשות ע"י גוי דהוי שבות ע"י גוי דהיינו שבות דשבות במקום הפסד:

(טו) (ס"ק טו) שרי כו' וכתב התוס' דעדיף כו' דבר"פ המביא הקשו התוס' אהא דתנן ר"פ המביא. המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה וכמ"ש פה בש"ע. משמע דלמעט במשא עדיף אע"ג דמרבה בהילוך דצריך לילך איזה פעמים. ובשבת תנן איפכא מפנין ד' וה' קופות מפני האורחים כו' אלמא דבקופה שרי. ואדרבה מוכח שם דעדיף טפי בקופה דממעט בהילוך אע"ג דמרבה במשא. ותי' התוס' כיון דאין האיסור להוליך בקופה אלא משום דמחזי כעושה לצורך חול. ולכן התם בפ' מפנין דמיירי בשבת דאסור להוליך בחוץ משום איסור הוצאה. ומוליך בחצרו ממקום למקום דליכא חשש רואים לכן הותר בקופה. ואדרבה עדיף בקופה למעט בהילוך אבל הכא דמיירי ביו"ט דמותר להוציא ואיכא חשש רואים שיאמרו שעושה לצורך חול. לכן אסור בקופה וצריך לעשות בענין שיהי' ממעט במשא אע"ג דמרבה בהילוך. ומטעם זה כ' רמ"א דגם בי"ט אי מוליכו ממקום למקום בחצר שרי בכ"ע. דבענין זה י"ט שוה לשבת. אלא מ"ש רמ"א שרי בכ"ע משמע דברצונו תליא מלתא אי בעי מפיש במשא אי בעי מפיש בהילוך. וכיון דמשוה אי מוליכו באותו חצר לשבת הל"ל דבעינן דוקא שיוליך בקופה למעט בהלוך כדקי"ל גבי שבת. וא"ל על רמ"א הא אינו דומה לשבת. ויש לחלק ביניהם דדוקא בשבת דלא משכחת שיוציא לחוץ לכן הותר בקופה משא"כ ביו"ט כיון דמשכחת לה שיוציא לחוץ. לכן אפי' אינו מוציא לחוץ מ"מ אסור אפי' בחצר משום לא פלוג. ז"א דהא גם בשבת שיוציא לחוץ כגון במבוי המעורבת דשכיחי רבים. וכמ"ש מ"א. ולכן באמת במבוי המעורבת גם בשבת אסור בקופה ואפ"ה אי אינו מוציא לחוץ שרי. ה"ה בי"ט תלי' מלתא אי מוציא לחוץ. אלא דהמשנה נקטה בכ"מ אורחא דמלתא דבשבת ע"פ הרוב אינו מוציא לחוץ ובי"ט ע"פ הרוב מוציא לחוץ והאי היתרא ביו"ט אם אינו מוציא לחוץ דייק הרב"י מלשון רש"י ר"פ המביא. ומצאתי בתי"ט שם במשנה שכ' דאין דעת התו' כן וז"ל לדעת התוס' בי"ט אף בבית אסור כיון שיכול להוציאן לחוץ עכ"ל תי"ט. ולדידיה צ"ל האי דמבוי מעורבת בשבת כנ"ל. ונ"ל דכ"ע מודים בזה. דהיכי דאינו מוציא לחוץ עדיף לרבות במשא ולמעט בהילוך. וכמו שהוכיחו התוס' מהאי דפרק מפנין כנ"ל:

דלא כהרב"י כו'. דמדכתב הטור סי' שכ"ג לענין שבת דלמעט במשא עדיף ע"כ דחולק על התוס' הנ"ל. וכ' הרב"י שם דכן משמע קצת מדברי הר"ן ר"פ המביא די"ט ושבת שוין בזה. ומ"א ס"ל דהטור מודה לדברי התוס' אלא דמיירי במבוי מעורבת דכה"ג שבת דומה לי"ט וגם התוס' מודים בזה ודלא כתי"ט הנ"ל:

(טז) (ס"ק טז) יפרוס כו'. ומיירי ביין כו' משום דאיכא בסחיטה תרתי איסורי חדא משום דש וחדא משום מלבן. ובנידון דהכא דהמשקין הנסחטים הולכים לאיבוד ליכא משום דש וכמ"ש מ"א סי' ש"ך ס"ק כ"ג. ואע"ג שכתב מ"א בשם הר"ן דמ"מ מדרבנן אסור משום דש היינו בסוחט ודאי אבל לא גזרינן שמא יסחוט כיון דאין הסחיטה אלא איסור דרבנן. אלא דמ"מ אסור משום מלבן לכן כתב דמיירי ביין דליכא משום מלבן:

ואע"ג שמשמע בר"ן כו'. עי' בב"י ס"ס ש"כ הביא דברי הר"ן בארוכה. ועיין בט"ז ס"ס ש"כ דמחלק בין יין לבן ליין אדום. דבגד העשוי לפרוס עליו אפי' במים שרי. דלמה ניחוש שיסחוט כיון דאין מקפיד על הבגד משום משקין הבלועים דהא עשוי לכך ואע"ג דקי"ל דבנתינת מים על הבגד אפי' אינו סוחטן חייב דשרייתו זהו כיבוסו כבר כתב מ"א סי' שי"ט ס"ק י"א דלא אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו אלא בבגד המלוכלך אבל לא בבגד נקי. וכיון דפורסו על המשקין מסתמא הוא נקי. וא"כ לדעת המחמירים בסי' ש"ב סעיף ט' דאפילו בבגד נקי אמרינן שרייתו זהו כיבוסו גם בעשוי לכך יש לאסור במים:

אמרינן בגמ' נכסי' כו'. ר"פ המביא שאל ר"ח ב"ר לר"א הני נשי דמליין בי"ט מיא ולא משכין בשום דבר ולמה לא מחינן להו. והשיבו דא"א לשנות בשום דבר כמבואר שם. וע"ז שאל הא אפשר לשנויי נכסי' בנכתמ' פירש"י כיסוי של עץ העשוי לכדים ומשני זימנין דנפל ואתי לאתויי:

וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים. ר"ל דאסור לכסות הכד בכיסוי משום זימנין דנפל כו':

דעכשיו דא"צ כיסוי כו' דהא משום נפל ואתי לאתויי ל"ח דההוצאה מותרת בי"ט אלא משום דלמא מפסק ואתי לקושרו להא ל"ח אלא אם היה חייב לכסות משום שינוי. אז א"ל שמא יקשרנו כשיפסוק שלא יפול הכיסוי מן הכד. והכיסוי צריך להיות על הכד. אבל לדידן דמצד הדין א"צ כיסוי אף אם ירצה לכסותו ל"ל שמא יפסק ויקשרנו דלמה יקשרנו הלא מותר למלאות אפי' בלי כיסוי:

(יז) (ס"ק יז) אורחים אפי' מאותו עיר. אע"ג שכתב רמ"א בסי' של"ג דאורחים מאותו העיר לא הוי סעודת מצו' מ"מ הכא כיון שכבר זימנם הותר משום כבוד הבריות:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.