מחצית השקל/אורח חיים/תקז

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כ' ד"מ כו. ולכן כולם אסורים. ר"ל שהיה לנו לאסור כולם:

וכמ"ש הטור סי' תק"ד כצ"ל וכ"ה בש"ע שם סעיף ג' לכתוש הריפות במכתשת גדולה אסור ובקטנ' מותר ולפי שאין אנו בקיאים איזה מיקרי קטנה או גדולה הכל אסור:

דמותר להסיק כו'. ואין בו משום חיסום. וע"כ מיירי שרוצ' לאפות שם דאל"כ לחנם ודאי אסור בי"ט וכן מבואר שם להדי' דמיירי דרוצה לאפות שם וכמ"ש סעיף ה'. ות"ל דאסור שמא תפחת. משמע דסתם תנורים שלנו נקראים קטנים:

בי"ד סי' צ"ז כצ"ל. לענין פת שאפאה עם הצלי בתנור א' דיש משום ריחא מלתא. דיש חילוק בין תנור גדול לתנור קטן ע"ש ע"כ צ"ל דגם אנו בקיאים מהו תנור קטן:

של מצה. וכתב פר"ח בקונטרס אחרון בי"ד סי' צ"ז דהיינו שלא יהיה כל ככר עב טפח כדין מצה. דאל"כ נתת דבריך לשיעורים. דאם יעשה הפת עבה הרב' יוכל לאפות הרב' אפי' בתנור קטן. והכל לפי עוביו של ככר. עוד כתב שם פר"ח דדבר פשוט שקרקעית התנור יחזיק בבת אחת י"ב עשרונים. ובפלתי סי' ק"ח כתב להיפך שנתנו השיעור בתנורי' שלהם שהיו מדביקים בדופני תנור וצ"ל שהדפנות מחזיקים י"ב עשרונים. ולפ"ז קרקע התנור אינו מצטרף. דהא הם לא היו אופין כלל בקרקע תנור. כ"א לדבק בצדדים. אבל בתנורים שלנו שמחוברים מהרבה חתיכות או לבנים וניתן טיט בין חרס א' או לבינה א' לחברו להדביקן יחד:

(ב) (ס"ק ב) שלא כו'. משום דמקלי קלי כו' וסיים הב"ח ואם כן כשנהנה ממנו אז באמת אין האיסור ניכר עכ"ל:

(ג) (ס"ק ג) ומבטלן. אע"ג דדשיל"מ כו' הכא כיון שאינו נהנה כו'. הוא קושית הש"ס ותירוצו:

וכמ"ש סי תרע"ז כתב הטור. (והוא י"א שם בש"ע) מותר שמן של נר חנוכה אפילו נתערב בשמן היתר אסור להוסיף עליו עד ששים והוא דעת מהר"ם מר"ב דס"ל אפי' באיסור דרבנן איו להוסיף עליו כדי לבטלו וכתב מהר"ם ואין זה דומה לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן כו'. דשאני התם שאינו נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה בשעה שהנר דולק עכ"ל. ואם כן מזה יליף מ"א דאפילו לדעת הרב"י בי"ד סי' צ"ט ס"ל דבכל איסור דרבנן מותר להוסיף וכנ"ל. מ"מ הכא הואיל והוא דשיל"מ הי' ראוי לאסור אלא דמותר להוסיף משום דמקלי קלי. וכיון דמבואר מדברי מהר"ם דאם נהנה לאורו לא מהני מה דמקלי קלי דאז עדיין האיסור בעין אם כן גם לדידן כיון דהכא הוי דשיל"מ אסור ליהנות לאורו אף על גב דמקלי קלי וכיון דאז עדיין האיסור בעין וס"ל השתא למ"א דה"ה להתחמם כנגדו אסור דזה דומה לנהנה מאורו. דהחימום בא כשעדיין האיסור בעין:

וכ"מ ברא"ש כו'. שכ' בשם בעה"ת לאסור בין פתילות ובין לפידים שנשארו בי"ט א' של ר"ה או בשבת שלפני י"ט להדליקן ביום שני של ר"ה או בי"ט שאחר השבת משום הכנה. וכמ"ש ס"ס תק"א וסיים אא"כ מרבה עצים מוכנים על הלפידים. ולא כתב ג"כ תקנה לפתילות להרבות עליהן. דהא כולל איסור הלפידים ופתילות בחד בבא. ה"ל ג"כ לכלול גם בהיתר הלפידים גם הפתילות אלא ע"כ דפתילות כיון שנעשו להאיר ל"ל תקנה ע"י שמרבה עליהן. כיון שנהנה מהן בשעת בעורן:

וכ"מ בב"ק דף ק"א דאיתא התם דאין איסור שביעית חל על עצים דכתיב בשביעית לאכלה. ולכן אינו נוהג שביעית כ"א בדבר הדומה לאכילה שהנאתו וביעורו שוה משא"כ עצים דבאה ההנא' אחר ביעורו. ופריך והא איכא עצים דמשחן. ופירש"י שהן עצי שמנים דעומדים להאיר דהנאתו וביעורו שוה ויהי' חל שביעית עליהן ומשני רוב עצים אפי' דמשחן עומדים להסקה. ובהסקה הוי הנאתו אחר ביעורו עכת"ד גמ'. מוכח מזה מה שנעשה להאיר הוי הנאתו בשעת ביעורו. ול"ל מיקלי קלי:

וצ"ע דהתוס' כו'. דאיתא שם רע"א הא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור. ר"ל אעי"ט דאי בי"ט ר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה והכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבער' שהיא אב מלאכ'. והקשו התו' הא חמץ מהנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרן מותר. וא"כ יוכל לבער החמץ בי"ט וכשיעש' גחלים אז מותר ליהנות מהן. וא"כ ההבער' הוא צורך י"ט. דע"י גחלי החמץ יאפה או יצלה. ותי' לתי' בתרא. וז"ל אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות כו' עכ"ל התוס'. ומלשון זה משמע כמ"ש מ"א דדעת התוס' כיון שאינו יכול ליהנות בתחלת הבערה אסור. (ואין הטעם לאסור משום שעיקר כוונתו לקיים מצות ביעור ומה"ט גם נדרים ונדבות אסורים וכ"כ התו' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין כו' דהטעם דאין עיקר ההבער' לצורך אוכל נפש דלא כמשמעות התו' דפסחים הנ"ל. ועיין בביצה דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה ועל החלה כו'):

אסור לשרוף כו'. וא"כ הכא בעצים דאסורים אע"ג דמבטלן ברוב מ"מ הלא אסו' ליהנות בתחלת ביעורן להתחמם או ליהנות לאורן. א"כ אף ע"ג שלבסוף יהיה רשאי ליהנות מ"מ לפ"ד התוס' יהיה אסור להסיקן:

וא"ל דשרי להתחמם כו'. לכאורה אין כוונתו בזה ליישב דברי התוס' דפסחים. ור"ל אע"ג שכתב התו' כל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת הבערה אסו' לבערו. מ"מ הכא מותר. דאע"ג דאסור ליהנות מאורו כמ"ש מהר"ם כנ"ל מכל מקום מותר להתחמם כנגדו. ואע"ג דטעם היתר החימום משום דהחום בא מאותו מעט שכבר כלה מ"מ מיקרי שהנאה בא לו מתחלת הבערה ומותר לבערו. א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתיה דא"כ גם בחמץ מותר להתחמם נגדו מיד. מה"ט גופיה. וא"כ אכתי יכול לבער החמץ בי"ט כיון דיכול ליהנות ממנו מיד להתחמם לענין מוקצה דאסור גם כן בהנאה. אע"כ לא בא בזה ליישב דברי התוס' אלא דינא קאמר דלעיל פשיטא ליה מדאוסר מהר"ם ליהנות לאורו ה"ה דאסו' להתחמם כנגדו. וע"ז כתב עכשיו דאינו דומה דאע"ג דליהנות לאורו אסור מכל מקום להתחמם שרי אולם לשונו משמע דבא ליישב דברי התוס'. דודאי דברי התוס' אמת דכל שאינו יכול ליהנות ממנו בתחלת ביעורו אסור לבערו. ואעפ"כ כאן מותר להסיק בהן דאפשר ליהנות מהן מתחלתו דהיינו להתחמם אע"ג דטעם ההית' דהחום בא מן אותו מקצת שכבר נשרף מ"מ מיקרי נהנה מיד כמו המסיק בעצי היתר לבשל או לאפות דגם כן אינו ראוי לאפות ולבשלו מיד. ואפ"ה א"ש האי דחמץ דאסור לבערו בי"ט ול"ל הא יוכל ליהנות מיד להתחמם כנגדו. וי"ל דמ"א אזיל לשיטתיה שכ' בסי תק"א ס"ק ג' בשם הר"ן. וכ"כ בסי' תקי"א דמדורה להתחמם לא הותר אלא משום מתוך שהותרה לצורך כו' וא"כ ר"ע לטעמיה דל"ל מתוך כדאיתא שם באותו סוגיא דאמר רבא שמע מיניה מדר"ע תלת חד מינייהו דלא אמרינן מתוך ע"ש:

וא"ל לפ"ז תיקשי דברי התוס' שם ע"ב שהקשו ע"ד רבא שאמר ש"מ דר"ע ל"ל מתוך. והמובן הפשוט דא"א דס"ל דאמרינן מתוך מותר לבער החמץ משום מתוך. וכתב התוס' וז"ל ואע"ג דבעי' צורך היום קצת. הכא מה שמבער הוי צורך עכ"ל. ולפי מ"ש בלא"ה מוכח דל"ל מתוך דאל"כ אפילו תימא דמצות ביעור חמץ לא מיקרי צורך. מ"מ כיון דאפרו מותר. הא רשאי לשרפו ולהתחמם נגדו כנ"ל ז"א דהא התוס' כתבו תחלה תירץ אחר לקושייתם הנ"ל וז"ל כיון דחמץ מהנשרפים כו' ואור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחלת הבערה כו' כנ"ל עכ"ל. ושני התירוצים אין חולקים לדינא זה ע"ז. א"כ אינו מוכח דר"ע ל"ל מתוך מדלא הותר ההבערה לבער החמץ ולהתחמם נגדו. די"ל דראיית ר"ע כתי' א' דתוס' דקרא מיירי בכ"ע אפי' א"צ להתחמם. אע"כ ראיית רבא כפשוטו דביעור חמץ גופיה ה"ל להתיר משום מתוך ובזה א"ש דברי התוס' הא בעי צצורך היום קצת. ולפמ"ש סי' שכ"ה דמוקצ' א"א בהנאה כו' לק"מ. ר"ל דא"ש דברי התו' דפסחים דהכא כיון דמותר בהנאה מות' ליהנות מיד בתחלת בעורו להתחמם או ליהנות לאורו. משא"כ חמץ וכן נ"ח דאסורים בהנא'. ודע דלעיל סי' תק"א במ"א ס"ק י"ב הבאתי בשם ס' א"ר דשם כ' דמוקצה אסור בהנאה וזה היפך ממ"ש פה. לק"מ. דודאי מ"א לנפשיה ס"ל דמוקצה אסור בהנאה. ואע"ג דבסי' שכ"ה כתב בשם התוס' דמותר בהנאה באמת גם שם הקשה מ"א על דבריהם ע"ש. וכאן לא כתב כ"א למאן דס"ל דמוקצה מותר בהנאה והיינו התוס' כמ"ש סי' שכ"ה. א"ש דברי התוס' דפסחים וגם י"ל דהתוס' דפסחים אזלי לשיטתייהו דס"ל מוקצה מותר בהנא'. אבל מ"א אליביה דנפשיה אינו מודה להתוס' בזה ס"ל מוקצה אסור בהנאה ועיין מ"ש לקמן ס"ס תק"ט:

וכ"מ סי' רע"ו שכתב גוי שהסיק בשבת בבית ישראל בעצי ישראל מדע' עצמו. אין הישראל צריך לצאת מן החדר ות"ל דהא אסו' ליהנות ממוקצ' והא העצים בשבת מוקצים הן. ואיך רשאי ליהנות מן החום א"ו דמוקצה מותר בהנאה:

(ד) (ס"ק ד) בתנור כו'. אע"ג דלא הוי הכנה ממש. ר"ל בטור כתב הטעם לאיסור דוקא בנפלו בי"ט דאין איסורו רק מדרבנן לכן מותר להוסיף עליו ולבטלו כדין כל איסו' דרבנן משא"כ אם נפלו בשבת שלפני י"ט דאסורים בי"ט משום הכנה דהא בשבת אסור להסיק בהן. ואם כן שבת לא הכין לעצמו ואם נתיר להסיק בהן בי"ט שאחר שבת ה"ל שבת הכין לי"ט. ואיסור הכנה דאורייתא ובאיסור דאורייתא אסור לבטל או להוסיף עליו ועז"כ מ"א אע"ג דלא הוי הכצה ממש. ואינו דומה לביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת דמאתמול גמרה לה זה מיקרי הכנה ממש. דהגמר הוי הכנ' גמורה משא"כ הכא:

ומכל מקום משמע בר"ן כו'. כיוי דאלו היה לו חולה כו' סברא זו כתב הר"ן על עגל שנולד בשבת שלפני י"ט די"א דמותר לשוחטו בי"ט ולא אמרי' א"כ שבת הכין לי"ט. כיון שאם ה"ל חולה תוך ביתו היה רשאי לשוחטו ולאכול ממנו אפילו בריא באומצא נמצא שבת לעצמו הכין. הובא במ"א סי' תקי"ג ס"ק ט"ו ואם כן ה"ה די"ל כי לענין עצים שנשרו וא"כ אפילו את"ל דהוי הכנ' גמור' מ"מ ליכא הכנה דאורייתא ר"ל דשבת לעצמו הכין:

אלא דאסרי להו רבנן כו'. וא"כ איך נאמר דבי"ט שאחריו איכא הכנה דאורייתא דהא מן התור' יום טוב לעצמו הכין וכ"כ מהרש"א שם בהאי דעצים שנשרו ליישב בזה דעת הרי"ף ע"ש:

מצריך לתרווייהו. ר"ל אע"ג דס"ל בעצים שנשרו דאסורים משום מוקצה אפילו לר"ש ואסור דבמוקצה דמחובר אפילו ר"ש מודה דהוי כמו דחיה בידים ע"ש מכל מקום הוצרך טעם שמא יעלה ויתלוש דהיינו בפירות הנושרים אם יש לו עורבים בתוך ביתו הוי מוכ לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם. ובתוספות פסחים כתבו עוד גוונא דלפעמים ליכא משום מוקצה. ולפעמים לא שייך שמא יעלה ויתלוש. היינו במקום שצריך מרא וחצינ' הואיל ואיכא טרחא ל"ח שמא יעלה כו' דבינתים אדכורי מדכר ולא יחלל שבת כ"כ התוס' ריש ביצה:

משמע דחד טעמא הוא. ר"ל ס"ל דלא הוי כשאר מוקצה ולר"ש שרי וליכא כ"א שמא יעלה ויתלוש אלא כי היכי דלא חיקשי לך איך נגזר בעצים שנשרו שמא יעלה ויתלוש. א"כ יהיו כל העצים אפי' מה שנשרו מעי"ט אסורים להסיק בהן ונגזר שמא יעלה ויתלוש. לכן כתב דהוי נולד ולכן גזרינן שמא יעלה ויתלוש. בשלמא מה שנתלש מעי"ט לא יטעה שנתלש בי"ט אבל כיון דעצים שנשרו הוי נולד ר"ל שנשרו היום יטעה האדם דגם בידים מותר לתלוש:

ועצים שנשרו בי"ט כו'. ר"ל לפ"ז דעצים שנשרו בי"ט שלפני שבת דאין אסורין בשבת הבא אחריו כ"א מדרבנן. א"כ לכ"ע מותר להרבות עליהן בשבת ולהסיקן ע"י גוי. ועססי' רע"ו מבואר באיזה ענין מותר להסיק בשבת ע"י גוי:

ומ"ש סי' תמ"ה מ"ש מהרי"ל שהקשה מכאן:

(ה) (ס"ק ה) מתקן מנא. והרא"ש כתב דמחזי כו' ולטעם זה ר"ל א"א כמ"ש בש"ע דהוי מתקן מנא ובין נאמר כהרא"ש דמחזי כמתקן לאפוקי מדעת רש"י שכ' הטעם דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ואם כן בעץ יבש מותר דא"ל מה לי לצלות בו ומל"ל בגחלתו וכדלעיל סי' תק"ב סעיף ג' משא"כ לטעם מתקן אפי' עץ יבש אסור:

(ו) (ס"ק ו) והאפר כו' אבל כו' העפר:

ר"ל טיח הטיט:

נמי אסור. ר"ל כל זמן שהוא חם דראוי לצלות בו ביצה. עומד למלאכתו הראשונה ומותר לטלטלה. משא"כ כשנצנונן הוי נולד. וכמ"ש סי' ש"י דאין מוקצה לחצי שבת. דהיינו דבר שהיה בין השמשות ראוי. ואח"כ נאסר בשבת וכשהלך האיסור חוזר להיתרו הראשון. וה"ה הכא דב"ה וגם כשהי' חם הי' מותר לטלטל אח"כ כשנצנונן נאסר. וכששוב נתחמם חוזר להיתרו הראשון ועס"ס תק"ט לענין טלטול אפר:

(ח) (ס"ק ח) תנורים כו'. ויחרך מקצתו אסור. כ"כ ב"ח ליישב קושית הרב"י על הטור שכ' בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולת הגריפ' אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל א"א בלי גריפה מותר והקשה הרב"י דהא הרא"ש שכ' דבתנורים שלנו א"א בלי גריפה. וא"כ למה כתב הטור אם אפשר כו' ועז"כ הב"ח דמשכחת לה כה"ג אם גרף מקצת התנור כו':

ובכיבוי ל"א כו'. דהב"ח הקשה כיון דהותרה הכיבוי שא"א בלעדה דהוי צורך אוכל נפש. א"כ אפילו גרף מקצתו ורוצה לגרף מקצת האחר שלא יגע כו' והוי כדי ליפות ג"כ יהי' מותר משום מתוך. וע"ז תירץ דבכיבוי לא אמרינן מתוך והטעם כתב הב"ח וז"ל אינו דומה להבערה דא"א לתקן האוכל בלי הבערה כו'. אבל הכיבוי אינו מתקן האוכל נפש דפשיטא דאם לא הי' צריך לכיבוי ג"כ הי' מתקן האוכל על ידי האש. ולפיכך כו' לא אמרינן גביה מתוך עכ"ל:

וער"ס תקי"ד כו'. הוא תירץ שני של ב"ח וז"ל ועוד יש לומר דהכיבוי לצורך הפת שיהי' נאה דומה למכשירי אוכל נפש. דגזרת הכתוב דאסור ולא שרינן ליה במתוך ואף על גב דהכיבוי דהכא א"א לעשותו מעי"ט (ר"ל והא בא"א מעי"ט גם מכשירים מותרים) מ"מ לא דמי לשאר מכשירים שהן מכשירי אוכל נפש ממש. משא"כ בכיבוי וכיוצא בזה כתב הרא"ש פ"ב ליישב למה לא הותר הכיבוי לצורך תשמיש המטה במתוך. ותירץ לחד תי' דכיבוי זה חשוב כמכשירי אוכל נפש ואע"ג דפשיטא דלא שייך לו' התם דאפשר מאתמול. אלא דנותנים עליו חומרי דין מכשירי' שאפשר לעשותן מאתמול ואסור. והכי נמי דכוותיה גבי כיבוי עכ"ל. ולזה רמז מ"א במ"ש ועיין ר"ס תקי"ד שם מבואר דין כיבוי לצורך תשמיש המטה:

ועסי' תק"ב כו'. דמשמע כו' שכתב ומותר לכסות האש כו' אם אינו מכבה. ודוקא לצורך יום טוב כו' הרי דאפי' לצורך י"ט אסור אס הוא מכבה. וע"כ הטעם כמ"ש מ"א כיון דאין צריך לאש עכשיו בשעת כיבוי:

(ט) (ס"ק ט) ע"ג גחלים כו' דס"ל כפירש"י דף כ"ג ע"א:

וכיוצא בזה איתא בי"ד כו'. דקי"ל בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה אסור כ"א לצלי. ואם נתערב אותה חתיכות ששהה שלשה ימים עם חתיכות אחרות בטלה. ולא אמרינן דהוי דשיל"מ דהא אפשר לאכלן צלי. וכתב הטעם דלאותו דבר שנאסר דהיינו לבשל אין לו היתר. ולכן לא הוי דשיל"מ ומ"מ טעמא בעי. הלא כתב רש"י טעם דשיל"מ דאינו בטל. משום עד שאת אוכלו באיסור אוכלו בהיתר וזה שייך ג"כ בחתיכ' ששהתה ג"י. הא יכול לאכלו בהיתר ע"י צלי. אלא ע"כ צ"ל כיון דרצונו בבישול לא מיקרי דשיל"מ. וחשיב כאלו אין לו היתר. ודוקא ביצה שנולדה בי"ט שתלוי רק בזמן ואחר יו"ט יהי' מותר בכ"ע מיקרי דבר שיש ל"מ. וה"ה הכא מיקרי לא אפשר:

(י) (ס"ק י) מותר כו' ועמ"ש ס"א דבתנורים שלנו אסור:

(יא) (ס"ק יא) כדי כו'. אבל הכא בשעת תשמישו הוא מתקנו כו' לאו דוקא בשעת תשמישו אלא ר"ל סמוך לתשמישו. משא"כ בליבון רעפים הקיסום זמן רב קודם לתשמישו. דהא צריך לשהות זמן מרובה עד שילובנו ויוסקו כ"כ עד שיהיו ראויים לצלות ע"ג. משא"כ בתנור מיד שמפיגו בצונן וע"י זה נעשה מחוסם מיד אופה בו:

וצ"ע כו'. בקדרות חדשות כו' ר"ל בין לטעם הר"ן ובין לטעם התו' ה"ל להתיר בקדרות דלהר"ן הא קדרות עדיף מתנור. דבשעה שמתחסמות ממש מתקן התבשיל ולהתו' הא בקדרה היא ע"י מים:

ונ"ל כו'. כצ"ל לדעת הרא"ש ר"ל להתו' בלא"ה לא ק"מ דהא התו' כתבו שם במקומו דבקדרות חדשות מותר לבשל כיון דנעשה ע"י מים. והר"ן לא ביאר דעתו בדין קדרות א"נ י"ל דס"ל באמת קדרות מותרים. אלא הרא"ש כתב להדיא דקדרות אסורים ולדידיה צ"ל דס"ל כטעם התו' אלא דס"ל קדרות גריעי מתנור ואפילו ע"י מים ודאי מתחסמים:

והמרדכי כתב כו'. ר"ל דהמרדכי כתב חילוק אחר ולטעמיה לק"מ מקדרות ואם כן י"ל דהרא"ש ס"ל כהמרדכי:

פי' שלא ידע כו'. ר"ל הא במכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט לא הותרו בי"ט כיון דידע מעי"ט שיצטרך לאות' מלאכה בי"ט ה"ל לעשותן מעי"ט. ועיין במ"א סי' תק"ע סק"ב וא"כ בתנור ניהו דידע מאתמול שיצטרך לאפות בתוכה אבל לא ידע שיצטרך להפיגו וע"ז יתחסם. וא"כ לא ידע שיחסום בי"ט ול"ל דה"ל לעשותו מעי"ט משא"כ כאן כיון דע"י הבישול מתחסם וכיון דידע מעי"ט דיצטרך לבשל בי"ט ועי"ז יתחסם ה"ל לעשות החיסום מעי"ט ולכן אסור:

וליבון אבנים כו'. ר"ל לטעם המרדכי קשה לדידן דפוסק הרב"י בסי' תק"ח כהרמב"ם דאפילו ברעפים ישנים אסור דלעולם יש בהן משום חיסום וכמ"ש בסי' תק"ח בשם מ"מ. א"כ ל"ל דה"ל לעשות מאתמול. דהא אפי' מבשל בה מעי"ט כמה פעמים מ"מ כשיבשל אח"כ בה בי"ט עדיין יש משום חיסום. א"כ ה"ל להתיר ביו"ט. ולזה כתב מ"א דבליבון אבנים ודאי מחסם כה"ג מודה מרדכי אפי' א"א לעשות מאתמול אסור:

(יב) (ס"ק יב) מותר כו'. פעם אחרת כו' הרב"י מיישב קושייתו על הטור שהבאתי לעיל בס"ק ח' שכ' הטור בתנורים אם אפשר לאפות בלי גריפה כו' הא ברא"ש מבואר דבתנורים שלנו א"א בלי גריפה. ולזה תירץ דכוונת הטור דבפעם אחד מותר לשרות המכבדת במים ואף על גב שמכבה וכמ"ש בטור וש"ע. אבל פעם שני אסור לשרות המכבדת במים ולגרוף הגחלים כיון דאינו אלא ליפות ולכן כתב הטור אם אפשר לאפות כו' דהיינו שלא לשרות במים המכבדת פעם שני. והב"ח (מלבד התי' שהביא מ"א ס"ק ח' כתב עוד ליישב) דבפעם שנית אפילו אינו שורה המכבד' במים אלא במכבדת יבשה ג"כ אסור:

אעפ"י שהב"י כ' כו'. כדרכו בחול. לפי שכ' המ"מ לגרף התנור מן האפר וגחלים כו' יראה לי שהוא מותר. ואע"פ שהוא מכבה א"א בלא כן כשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כו'. מזה דייק הרב"י מדכ' כשם שמותר להבעיר. אם כן נתן לכיבוי לצורך א"נ. דין הבערה וכשם שהבער' מותרת בכ"ע ה"ה הכיבוי:

ולכן יש להחמיר. היינו כדעת הב"ח אפילו אינו שורה המכבדת פעם ב' מכל מקום אסור:

שלא תשרף. ר"ל שלא תשרף המכבדת ע"י האש שדבוק ע"י שכיבד התנור עם הגחלים:

(יד) (ס"ק יד) בתנורים כו'. והרא"ש וטור. ובס' א"ר כ' דתיבות הרא"ש וטור ט"ס. דהמה האוסרים בתנורים שלנו. אלא צ"ל מדסתמו הרי"ף ורמב"ם:

(טו) (ס"ק טו) מאמש כו'. דוקא בטיט שא"צ גיבול. היינו טיט לח אבל לא טיט יבש:

(טז) (ס"ק טז) לגבל כו'. נראה כמתקן לבנין. אלו דברי הר"ן שכתב ליישב דעת הרי"ף שמתיר באפר משום דלאו בר גיבול. והקשה דאדרבא כיון דלאו בר גיבול מיגרע גרע דאפי' בנתינת מים חייב. ועז"כ ת"ל דבלא"ה הי' ראוי לאסור דהא ממרח כשסותם התנור אע"כ דהותר משום אוכל נפש. א"כ גם הגיבול הי' ראוי להתיר לצורך אוכל נפש. אלא דאסור דנראה כמתקן לבנין. ולכן אפר מותר דאין דרך לגבלו לצורך בנין. וזה כוונת הרי"ף שכ' דלאו בר גיבול הוא. ר"ל דאין מגבלין אותו לצורך בנין. עס"ס רנ"ט. דכ' דאם התנור בוער האש בתוכו וסותמו איכא משום מכבה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >